מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן לט
נסתפקתי עבד שנשתחרר אם צריך להביא קרבן כמו בגר שנתגייר ומקום הספק יתבאר בדברינו בעזה"י.
במסכת פסחים (דף פ"ז א') תנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו, ומקשה בגמרא הא משל עצמו יאכל והא תניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו, לא קשיא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה, ופירש"י ז"ל למשנה אחרונה הואיל ובידנו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו עכ"ל, והרמב"ם ז"ל בה' ק"פ (פ"ב) פסק שאינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו, וכתב הראב"ד דזה הוא דלא כהלכתא דהא למשנה אחרונה אוכל משל עצמו עכ"ל:
והנה ראיתי בספר נתיבות חיים מכבוד יד"נ הגאון ר' חיים יצחק קארב שליט"א ר"מ עתה בעיר טשיקגא (בסי' י"ד) שכתב ליישב דעת הרמב"ם ז"ל וז"ל ונראה לי בדעת הרמב"ם, דהנה מצד הסברא אין העבד רשאי לאכול בשר קדשים כלל, כיון שאינו ישראל גמור, דהא אפילו גר שמל וטבל שהוא ישראל גמור למצות, אפי"ה כל זמן שלא הביא קרבנו אינו רשאי לאכול בקדשים משום שאינו עוד גר גמור כדאיתא בכריתות (דף ח' ב') וכן כתב הרמב"ם בהל' מחוסרי כפרה (פ"א) וז"ל גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו, אעפ"י שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו, אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים עכ"ל, הרי מבואר דאע"ג שהוא כישראל לכל מצות התורה, אפי"ה לא מקרי ישראל כשר לענין אכילת קדשים ואסור לאכול בקדשים, א"כ מבואר דלענין אכילת קדשים בעינן ישראל כשר, וא"כ ק"ו שהעבדים אסורים לאכול בקדשים, דהא עבדים אינם בכלל ישראל שיצאו מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא באו, כמו שכתב הרמב"ם בהל' אסורי ביאה (פי"ב הי"א), וא"כ הדין נותן דאסורים לאכול בקדשים, וא"כ הא דאוכלים בקרבן פסח צ"ל שהוא משום מקנת כספו של ישראל, כמו שנאמר בקרבן פסח ומקנת כספו הוא יאכל בו, וכמו שעבד של כהן מותר לאכול תרומה וחזה ושוק משום שהוא קנין כספו של כהן, כמו כן עבד של ישראל מותר לאכול קדשים קלים משום שהוא קנין כספו של ישראל, וא"כ לפי מה שפסק הרמב"ם בהל' תרומות (פ"ט) דמעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה ומשום דלא הוה עוד קנין כספו של כהן, א"כ הדין נותן דמעוכב גט שחרור אינו אוכל בשר קדשים ג"כ משום שאינו עוד קנין כספו של הישראל, ונמצא לפי"ז דלהמשנה ראשונה הי' חצי עבד וחצי בן חורין רשאי לאכול בקרבן פסח משום דהחצי עבד הי' קנין כספו של הישראל והחצי בן חורין הוא ישראל גמור, אבל למשנה אחרונה דהוה מעוכב גט שחרור, א"כ אינו רשאי לאכול בפסח לא מחמת עצמו ולא מחמת רבו, דמחמת עצמו אינו אוכל משום דאכתי לאו ישראל הוא החצי עבד, ומחמת רבו ג"כ אינו אוכל דהא אינו עוד קנין כספו, ומש"ה מפרש הרמב"ם דברי הגמרא בהיפך מפירש"י דלהמשנה ראשונה הי' מותר לאכול בקרבן פסח, ולהמשנה האחרונה אסור בפסח עכ"ד והאריך עוד בזה והקשה עפי"ז לשי' רש"י והראב"ד שמפרשים דלמשנה אחרונה אוכל בפסח שלו והאיך יאכל בשר קדשים כיון שלא נעשה עוד ישראל עכת"ד יעו"ש:
ולדעתי אע"פ שאמר דבר חכמה, מ"מ אין שמועתו מכוונת ודבריו לא יתכנו והמה תמוהים כאשר נבאר בעזה"י, דהנה מדברי הרמב"ם ז"ל מבואר דס"ל דקרבן הגר מעכב הגירות וקודם שהביא קרבנו אסור לישא בת ישראל בזמן המקדש, שהרי דין הקרבן כתב בהלכות אסורי ביאה, ואי אפי' בזמן המקדש מותר לישא בת ישראל בלא קרבן, מה שייכות להלכות אלו דין קרבן, והרי בטור ושו"ע לא כתבו כלל דין קרבן, ומשום שהם לא כתבו רק דינים הנוהגים בזמן הזה, והרמב"ם ז"ל שכתב גם דינים שבזמן המקדש ואז היה הקרבן מעכבו לישא בת ישראל, וכן כתב בשטמ"ק בכריתות בהשמטות (דף ח' ב' אות ג') וז"ל שם גר מחוסר כפרה, פי' ואסור לאכול בקדשים ופוסל אשה בביאתו לכהונה, הרי דבזמן המקדש הקרבן מעכבתו מלישא בת ישראל, ואילו גבי עבד כתב הרמב"ם ז"ל בהל' איסורי ביאה (פי"ג הי"ב) וז"ל כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל, ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודעיהו כשטבל לשם עבדות עכ"ל, וקרבן לא הזכיר דצריך, והרי לשיטתו דבזמן המקדש הקרבן מעכבו מלישא ישראלית, והכא כתב מפורש דע"י הטבילה תיגמר גירותו ויהיה כישראל, ומוכח להדיא דעבד שנשתחרר א"צ להביא קרבן:
ויותר מסתבר לענ"ד דבעת שמטבילין אותו לשם עבדות צריך להביא גם קרבן שיהא מותר לאכול בקדשים שהרי עבד כנעני דין אשה יש לו והרי גם נקבה שנתגיירה צריכה, להביא קרבן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' אס"ב (פי"ג ה"ד) וכמ"כ עבד ואע"פ שהתוס' ביבמות (דף מ"ו ב') ד"ה ורבי יהושע כו' נסתפקו אם הנשים היו בכלל ההזאה, ובתוס' ישנים כתבו דפסיקא ליה דעם לא אקרו נשים, ולפי דבריהם נכרית שנתגיירה א"צ להביא קרבן וא"כ לפי"ז ה"ה עבד, אבל הלא הרמב"ם כתב מפורש דגם נקבה צריכה להביא קרבן, והכי משמע לי מדברי הריטב"א בפ"ק דמכות (דף ח' ב') שכתב בד"ה אמאי קרי ביה ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כו' ועבד נמי אע"ג דהוי בכלל עמך לענין חיוב מצוה כנשים מ"מ אין ראוי לבא בקהל למה והא בכלל עמך סתם כו' יעו"ש, הרי דלענין מצוה עבד בכלל עמך כמו אשה, א"כ לפ"ז הכא דכתיב ויזרוק על העם גם העבדים היו בכלל הזאה ולהכי עבד שמל וטבל לשם עבדות לכאורה צריך להביא גם קרבן, וזה כמה שנים שהערותי ע"ד התוס' דנראה פשוט דהי' הזאה בנשים דנשים הם בכלל עם, שהרי בחולין (דף קל"א ב') דרש רבוי דיכפר לרבות עבדים ולא דרש אנשים מזה מוכח דפשיטא ליה דנשים בכלל עם הקהל הם כאנשים מישראל, ומצאתי בערוך לנר שהעיר בזה, [ומיהו משמע מזה דעבדים אינם בכלל עם וצ"ע] ובפ' ויקהל מרבים העם להביא וגו' ויכלא העם מהביא וגו' ושם ע"כ נשים בכלל עם יעו"ש וברמב"ם פ"א מהל' בית הבחירה יעוש"ה ודו"ק ובמס' נגעים (פי"ד מי"ב) שנינו מביא אדם על ידי בנו על ידי בתו על ידי עבדו ושפחתו קרבן עני ומאכילן בזבחים כו', והני מילי דמאכילין בזבחים לכאורה אין לזה שום הבנה, ועפימ"ש אפשר לפרש דהכא בעבדו ושפחתו הכנענים הוא דוקא מפני שמעשה ידיהם ומציאתם ומתנתם שלו הוא ולהכי מביא עליהם קרבן עני וכן כתב בקרית ספר, וא"כ הקרבן שמביא להתירן לאכול בקדשים יכול ג"כ להביא קרבן עני והיינו קן וכדאיתא בכריתות שם, ועי"ז מותרים לאכול בקדשים ומקודם אסורים לאכול בקדשים ולהכי קאמר ומאכילן בזבחים שע"י הקרבן שמביא עי"ז מאכילם בזבחים ואמנם מפשטות המשנה משמע דאוכלין רק מטעם קנין כספו ולהכי קאמר ומאכילן ולא אוכלים ודוק:
עוד נראה דהא כיון דאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דהקרבן מעכב את הגירות ובלא קרבן אסור לישא בת ישראל, ומ"מ היכא דאי אפשר אין הקרבן מעכבו, וכמו בזה"ז דאין הקרבן מעכב, וכמ"כ היכא דאי אפשר אין הקרבן מעכבו גם לאכילת קדשים ותדע דבזמן היתר הבמות בגלגל ונוב וגבעון ולמ"ד דחובה לא קרבה בבמה בין בבמת יחיד ובין בבמת צבור וכמ"ש המל"מ בהל' קב"פ (פ"א), ולפי"ז קרבנו של גר לא קרב בבמה, ואטו בזמן הבמות הי' גר אסור בקדשים וע"כ משום דכיון דאי אפשר מותר גם באכילת קדשים בלי קרבן ואין הקרבן מעכבו, ולפי"ז נראה דה"ה בעבד כיון דהוא חייב בפסח שהרי הוא חייב במצות כאשה ונשים בראשון חובה כדקיי"ל, ואי אפשר לו להביא קרבן (לפי זה הצד דקודם שנעשה בן חורין גמור א"י להביא קרבן) ולהכי מותר לאכול בקדשים גם קודם שהביא קרבן, דכל היכא דאי אפשר אין הקרבן מעכבו ודוק:
והא דכתב דהא דעבד ישראל אוכל בפסח הוא מטעם דקנין כספו וכמו שנאמר בקרבן פסח וכל מקנת כספך יאכל בו, ולפי דבריו הא דכתיב מקנת כספך אתי להורות דמותר לאכול בפסח, וזהו נגד סוגיא ערוכה ביבמות ריש פרק הערל (דף ע' א' ב') האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו אי נימא תושב ושכיר ממש, משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והא קיי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה רביה הכא נמי לא קני ליה רביה ופירש"י דלא קני ליה רביה גופיה וישראל מעליא הוא וחייב בפסח, ובתוס' ד"ה אלמא לא קני ליה רביה כו' הקשו וז"ל דמשמע דמטעמא דקני ליה רביה יש לו לפטור, והלא עבד כנעני גופיה חייב בפסח למ"ד בפסחים (דף צ"א:) נשים בראשון חובה ואפילו למ"ד רשות מ"מ שרי לאכול בפסח והכא כתיב לא יאכל בו, ותי' דאי הוי קני ליה רבו לא הוה אכיל אלא בהמנאת רבו כעבד כנעני ולא בהמנאת אחרים עכ"ד, וחזינן מזה דדין מקנת כסף בפסח אדרבה לגריעותא אתי למימר דקני ליה רביה לגופו ולפיכך אסור לאכול אלא דוקא בהמנאת רביה ולא בהמנאת אחרים ומשום דגופו שייך אלא לרביה ולהכי תושב ושכיר אי ס"ד דגופו שייך וקנוי לרבו לא היה אוכל רק ג"כ כמו עבד כנעני בהמנאת רבו דוקא, ואע"פ דהי' ישראל גמור ומתחלה הי' מותר לאכול בקדשים, אבל למילף מזה דבלא"ה הי' אסור לאכול בפסח אין לנו, ועי' בספר יראים בעמוד הקרבנות (סי' ת"י) שמבואר כן כמ"ש ודוק:
ונ"ל דהיתר דקנין כספו יאכל בו שהתירה תורה הוא רק לענין דין מזונות והיינו כיון דמזונות העבד הוא על רבו, ולזה אמרה תורה דרשות להאכיל מזונותיו שהוא חייב להאכיל לכל מי. שהוא קנין כספו, דהא תרומה הוא מזונות של הכהן ולזה רשות להאכיל מזונותיו לכל מי שקנוי לו קנין הגוף, וכן חזה ושוק הוא מזונות הכהן ולזה רשאי להאכיל לכל מי שקנוי לו קנין הגוף, משא"כ קרבן פסח דזה אינו ענין למזונות דהא הוא חיובא רמי אקרקפתא דגברא לאכול כזית פסח בתור מצות פסח, ולזה אינו ענין כלל לדין קנין כסף וז"ב:
אלא דלפי"ז יש לעיין בהא דאיתא בירושלמי פסחים (פ"ח ה"ב) אמר ר' יוחנן הפריש פסחו כו' עד שלא נשתחרר ונשתחרר צריך להמנות על פסח אחר יעו"ש, וטעמא משום דסובר בע"ח נדחים וכמ"ש שם המפרשים, וצ"ב דהא עבד חייב בפסח ואיך שייך בזה דחוי, ומוכח לכאורה דהירושלמי ס"ל דהא דעבד אוכל בפסח הוא מטעמא דמקנת כסף ואין חיובו מצד עצמו, דמצד עצמו אדרבה הוא אסור לאכול בפסח משום דעבד אסור לאכול בקדשים ורק דכל ההיתר אכילתו הוא מצד מקנת כסף של הישראל, אבל הוא בעצמו ליתא כלל במצות הפסח ואינו שייך בה, ולהכי שפיר שייך בי' דחוי ומוכח לכאורה דלא כמ"ש אני:
אבל באמת אין מזה ראי' כלל לדחות דברינו, די"ל דהירושלמי ס"ל דנשים גם בראשון רשות ולא חובה, וה"ה בעבדים והוא אינו שייך כלל במצוה, ולהכי שפיר שייך דחוי כיון דהא דאוכל אינו בתורת מצוה ולאו בר הפרשת פסח הוא, אלא די"ל דאפי' למ"ד נשים בראשון רשות מ"מ אם כבר שחטו הפסח הוי האכילה חיוב, אכן מדברי התוס' נדרים (ל"ו) משמע דלמ"ד רשות גם האכילה הוי רשות:
ואכתי צ"ב שהרי הרמב"ם ז"ל כתב להאי דינא דירושלמי בה' קב"פ (פ"ד ה"ט) והוא פסק דנשים בראשון חובה לפי"ז תפ"ל דאין כאן דחוי כלל וכמ"ש, ואולי הכוונה בחצי עבד וחצי בן חורין קודם שנשתחרר דאז אינו אוכל לא משלו ולא משל רבו לפי פסקו של הרמב"ם ואז ליתא כלל במצות הפסח ושייך דחוי:
ולפי דבריו דעבד מותר לאכול בפסח מטעם קנין כספו ומשום דכתיב מקנת כספך לפי"ז שאר זבחים עבד אסור לאכול וז"א ומפורש בתורה ושמחת לפני ד' א' אתה ובנך ובתך ועבדך יעו"ש, והוא עבד כנעני והיינו דמחויב להאכילו שלמי שמחה וחזינן מזה דעבד כנעני מותר לאכול שלמי שמחה וע"כ כמ"ש דזה אינו ענין כלל להא דקנין כספו וטעמא כמ"ש אני ודוק:
וי"נ הגאון האמתי מו"ה ר' ליב רובין שליט"א הגאבד"ק ווילקומיר יצ"ו כתב לי בזה הענין כאשר כתבתי לו איזה הערות מדברינו הנ"ל וז"ל כי זה שהתורה ריבתה שקנין כסף אוכל בתרומה הוא דוקא היכא שהפסול הוא משום זרות, אבל בקדשים קודם הקרבת הקרבן שהפסול הוא מחמת שחסר לו קדושת ישראל בזה לא מצינו שמותר לאכול בשביל שהוא קנין כספו, והנה בדין גר שלא הביא קרבן כתב השטמ"ק שהביא כתר"ה דזה הוי פסול בהקדושה ופוסל אשה לכהונה, ומהרמב"ם בפי' המשניות משמע שרק לענין אכילת קדשים מעכבו. ולכאורה יש להביא ראיה מהא דמס' קדושין (ס"ח א') האחת אהובה והאחת שנואה יעו"ש והא משכחת לה דהאחת הביאה קרבנה והאחת לא הביאה, אלא ודאי דלענין כשרות נשואין לא מעלה ולא מוריד, אכן לפי"ז יקשה יותר לשי' הסוברים דטבילה בעבד מעכב השחרור והעיכוב הוא לענין היתר נשואין, אבל מ"מ ישראל גמור הוא ותופסין בו קדושין כמו שמשמע מהא דקדושין (ס"ב ב') דבידו לשחררה ויעוי' בחי' הריטב"א שם, והכי משמע מדברי הירושלמי גיטין (פ"ד ה"ד) היוצא בשן ועין בניו ב"ח והיוצא משום ייאוש בניו עבדים, והקשו דאי נסב שפחה בלא"ה ולד שפחה כמותה ואי דנשא בת ישראל הלא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ואין לומר כדברי הסוברין דצריך גירות דהלא איתא בספרא פ' אחרי (י"ז. י') ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם, א"כ למה נאמר איש איש אמר ר' אב"ש להביא ולד בת ישראל מן העכו"ם, אלמא דא"צ גירות דאם נתגייר פשיטא דהוא גר גמור וא"כ היכי משכחת לה להאי דינא דהירושלמי הנ"ל, וע"כ מוכרחים אנו לומר דהכוונה הוא לענין כהונה דאם הוא עדיין עבד פסול לכהונה ואם הוא ב"ח כשר לכהונה, וע"כ בלא טבל מיירי דאם טבל פשיטא שהוא ב"ח אלמא דהטבילה אינה מעכבת רק לענין שיהא נקרא ישראל כשר אבל גם בלא טבילה הוא ישראל, וכן משמע באמת ברמב"ם שהביא כתר"ה בהל' איסורי ביאה (פי"ג הי"ב) שכתב כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום שבו תיגמר הגירות ויהי' כישראל, ובהל' עדות (פ"ט ה"י) וז"ל כל מי שנשתחרר והרי הוא מחוסר ג"ש פסול עד שיגיע גט לידו ויעשה מכלל בני ברית יעו"ש, ולא בעי טבילה אלא מוכרח דלגבי יוחסין להשיאו אשה אמר דצריך טבילה ויוגמר גירותו והרי הוא כישראל, אבל לגבי עדות לא בעינן רק בן ברית וכיון שנשתחרר הרי הוא בן ברית, ועוד יש להביא ראיה מהא דגיטין (דף מ' א') דאמר לה צאי בו והתקדשי לי בו ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שחרור יעו"ש ומאי יועיל לשון שחרור כיון שלא טבלה אלא ודאי גם כשלא טבלה מהני הקידושין וכן מהא דחצי עבד וחצי בן חורין דהצד חירות הוא ישראל הא לא מצי טביל לשם גירות דהחצי עבדות הוי חציצה לענין גירות ויש לעיין בזה ועי' בחולין (ע"ג א') דמטביל כולה, ועכ"פ זאת מוכח דהטבילה בעינן רק לגמר גירות אבל קידושין תופסין בה וא"כ משכחת לה אחת אהובה ואחת שנואה דאחת טבלה ואחת לא טבלה, אלא ודאי דגם זה לא מקרי מעם אחד כי האיסור הוא משום שלזה חסר קדושת ישראל גמורה ולענין זה היא מעם אחר:
נהדר לדידן דהשטמ"ק כתב שפוסל לכהונה ומלשון הרמב"ם משמע דרק לענין אכילת קדשים מיירי והנה יש לדקדק מקושית הגמרא שם בכריתות אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם וכו' יעו"ש, ואם נאמר דכל עיקר הקרבן הוא רק לאכילת קדשים, למה לא נקבל עתה גר בלא קרבן לדידן כיון דליכא אכילת קדשים ולמה לן קרבן אלא מוכרח דנפ"מ לענין יוחסין:
אבל כי דייקינן אדרבה משמע להיפך דמאי פריך לא נקבל יותר הי' לו להקשות דהלא הגרים אינם גרים כיון שחסר לו קרבן והקרבן מעכב הגירות, אלא ודאי שבאמת כל עיקר הקרבן לענין קדשים הוא ולא לענין פסול יוחסין, ורק זה מקשה הגמ', כיון דיש עליו חיוב קרבן והוא אנוס ואינו יכול להביא קרבן ואם לא נקבלנו לא יהא עליו חיוב קרבן לכן לא נקבלנו כמו גבי השוחט ביו"ט ואין לו במה לכסות דקיי"ל דלא ישחוט, ואם שיש לחלק משם דהתם התורה הקפידה על הדם שלא יהא מגולה ואם ישחוט ולא יכסה לו יהא שהוא אנוס אבל הדם עכ"פ מגולה הוא ואם לא ישחוט לא יהי' הדם מגולה, ובזה יש ליישב מה שהקשו מהא דטלית בשבת דמותר ללבוש אף שאין בו ציצית, ושערי תירוצים לא ננעלו ועכ"פ כה נוכל לבאר כוונת הגמרא:
והנה בספרי במדבר (ט"ו. י"ד) בתוככם אין לי אלא גר המתגייר גר שנתגייר מנין ת"ל או אשר בתוככם לדרתיכם כל מי שנתגייר בעת שלא הי' קרבן מנין שנתחייב עתה קרבן ת"ל בתוככם לדרתיכם, והנה אם נאמר דחסרון קרבן הוא בקדושת היחוס, וא"כ כי אמרה תורה שבזמן דליכא קרבן לא צריך קרבן ונכנס בקדושת ישראל גמורה גם בלי קרבן ולמה צריך עתה לקרבן הא כבר נכנס בקדושת ישראל, אלא ודאי משמע דלקדושת ישראל לענין יחוס לא בעינן קרבן ורק לאכילת קדשים ולזה לא התירה תורה בלא קרבן לכן עתה כאשר יש קרבן מחויב להביא קרבן, ונוכל לומר דזהו כוונת הגמרא שמביא ראי' שמקבלים גרים בזמן הזה והביאו הפסוק של בתוככם, והנה גבי עבד מצינו כמה פעמים בתורה ושמחת אתה ובנך ועבדך והיינו לענין אכילת קדשים, ושם לא כתיב קנין כספו כמו גבי תרומה משמע דלא תליא בקנין כסף רק דהתורה התירה שיהא עבד מותר לאכול בקדשים אף בלא קרבן, וכן יש לה"ר מש"ס זבחים (קי"ט ב') וזרק הכהן ואין זריקת כהן בבמה אלא אף הזרים והעבדים וכמ"ש רש"י ז"ל והוא מתורת כהנים בפ' אחרי אלמא דעבד כשר בבמה וכת"ר האריך בזה, ואולי יש לחלק דבזמן שהי' האה"מ כמו בגלגל אז דוקא ישראל כשר ולא אשה ועבד, אבל בזמן שלא הי' האה"מ אז גם עבדים כשרים והדברים ארוכים, עכ"פ לדברי התוס' שכשר לעבודה ואיך אסור לאכול כדמשמע בריש פרק שני בזבחים דזר שאינו אוכל לא כ"ש שחלל, ולא קשה מטמא בקב"צ, וכה"ג אונן כמובן ומכל זה משמע דעבד אוכל דוגמא לזה מצינו בטבילת כלים דאם היו לגמרי ברשות העכו"ם ונכנסה לגמרי ברשות ישראל צריך טבילה אבל אם בתחלה היתה ברשות שניהם ליתא כאן טבילה ואם אח"כ נכנסה לרשות ישראל לגמרי לא בעי טבילה עי' יו"ד (סי' ק"כ) גבי אם גנבו מן הישראל אף שנתייאש אינו צריך טבילה ואם בא אח"כ ליד ישראל ג"כ אינו צריך טבילה, וכן גבי גר שנכנס מרשות עכו"ם לרשות ישראל צריך קרבן אבל עבד בתחלה נכנס קצת לרשות ישראל דחייב במקצת מצות ואז אינו צריך קרבן דאינו עוד ישראל גמור, ואם אח"כ נשתחרר ג"כ לא בעי קרבן דלא נכנס לגמרי מרשות נכרי דהי' במקצת ישראל ואם שלא דמי לטבילה אך קצת דוגמא וזה חדוש הספרי של בתוככם דשם כתיב איש הישר וקאי על גלגל ובעי איש כדמשמע בירושלמי מגילה, דה"א אם נתגייר בעוד שלא הי' קרבן וחסר לו קדושת אכילת קדשים ועתה כאשר נבנה הבית הנה לא בא מטומאת נכרי לקדושת ישראל רק בא מקדושה קלה לקדושה חמורה אין צריך עתה לקרבן קמ"ל דהחיוב קרבן עליו מאז רק שלא הי' יכול להקריב ועתה כאשר יוכל להקריב מחויב להקריב, ואם שזה דבר חדוש אך פשטות השמועה דעבד אינו צריך קרבן, והנה בכל חיוב קרבנות חטאת וכדומה החיוב עליו גם עתה שהחטא יש עליו וצריך להעבירו, ויעוי' בזבחים (י"ב ב') התם גברא אדחי קרבן לא אדחי ר"ל התם החטא הוא עליו עתה ורק דאין יכול להביא קרבן של חטא, אבל הכא לו בשעה שאוכל החלב הי' חטא, אבל עתה כאשר התירו בי"ד אין עליו עתה שום חטא, אבל כאן גבי קרבן גר עתה אין עליו שום ענין קרבן דהא עתה נתקדש בקדושת ישראל ואי שחסרה לו מקצת קדושה ע"ז אינו חייב קרבן כמו שכתבתי רק החיוב עליו מחמת מעיקרא ולהכי אמרינן הכא הביא פרידה אחת מביא לערב פרידה השני' ואוכל כמ"ש הרמב"ם ז"ל דצריך להביא השני' באותו היום של הראשונה שזה מקרי בת אחת ולא בין שניהם יותר מיום כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות נזירות (פ"ח ה"ד) וז"ל ואח"כ הותר הנזיר לשתות יין, אבל לא קודם התגלחת משום מצוה, ובה"ה כתב ואם הביא קרבנותיו ולא גלח ראשו אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב ומשמע להדיא דאינו מעכב, אלא דהמצוה שלא לשתות עד תגלחת של קרבנותיו, ואם ביום של הבאת קרבנותיו מקרי גלוח של קרבנות ולכן למצוה לא ישתה ביום הבאת הקרבנות שיכול לקיים המצוה ולהתגלח ואח"כ ישתה, אבל אם הפסיק הלילה ואז אף אם יתגלח לא יצטרף הגלוח עם הקרבנות רק יקיים מצות גלוח, וכיון שלא יוכל לקיים הגלוח בצירוף הקרבנות רק סתם מצות גלוח וע"ז הגלוח ליכא מצוה שלא לשתות מקודם, וכן הכא הקרבן בא על מה שבא מטומאה לקדושה וע"ז צריך להביא שתי פרידות ואם יביא ביום אחד בלא הפסק לילה שאינה זמן קרבן מצטרפין והוי קרבן אחד ויש לעיין בזה:
והנה במ"ש כתר"ה בדקדוק לשון המשנה בנגעים (פי"ד מי"ב) ומאכילם בזבחים דמשמע דהיתר אכילת עבדים בקדשים הוא מחמתו והוא באמת דקדוק טוב. אך למעשה קשה לומר דהתנא השמיענו הדין הזה כאן שאין זה מקומו ולא השמיענו על אתר בהמשנה דעבדים אוכלים בקדשים זה מטעם קנין כספו, ולי נראה לומר דכוונת התנא כך הוא, דהנה האומר קרבנות מצורע זה עלי אף אם המצורע הוא עני אך אם המדיר הוא עשיר חייב בקרבן עשיר יעוין בערכין (דף י"ז) ולמה כאן אם מביא קרבן עבור עבדו ושפחתו מביא קרבן עני, ועלה בדעתי לחלק בין אם אמר בנדר קרבנו של זה עלי דנתחייב בקרבן להביא והוא עשיר לכך חייב בקרבן עשיר, אבל כאן הוא מביא עבור עבדו ולא נדר להביא קרבן לכן מביא קרבן עני ומצאתי שכ"כ בתוי"ט שם, אבל זה יש לדקדק למה השמיענו התנא הדין הזה גבי מביא על עבדו הלא כן הוא בכל מחוסרי כפרה:
ולכן נראה לומר דכאן הוא חידוש גדול והוא בכל המתנדבים לפטור מחוסרי כפרה הנדבה הוא מדעתו ורצונו להביא עליו הקרבן ולפוטרו מחיוב קרבן שהוא חייב ולכן כיון שהוא עשיר חייבתו תורה להביא קרבן עשיר, אבל גבי עבדו ושפחתו שם הוא מחויב מן הדין לטהרם כי עליו המצוה לשמחם בזבחי שלמי שמחה כמו שכתוב ושמחת לפני ד' א' וגו' ועבדך וגו', וכיון שיש עליו מצוה לשמחם לכן צריך להביא עבורם קרבן בכדי לטהרם שיוכלו לאכול מזבחי שלמיו, וכיון דעיקר הבאתו הוא לא לפוטרם מקרבן רק מצד לטהרם וכיון שהם עניים והם מטוהרים בזה הקרבן עני ולכן הוא פטור מקרבן עשיר, וזה השמיענו התנא שמביא עליהם קרבן עני ומסיים ומאכילם בזבחים היינו זבחי שלמי שמחה ודוק, עכ"ד הגאון מווילקומיר שליט"א ודבריו דפח"ח:
ויש לי להעיר ע"ד במה שכתב להוכיח מגיטין (דף מ' א') דהטבילה בשחרור אינה מעכבת מהא דהכותב שטר אירוסין לשפחתו, ובאמת כבר העירו ע"ז בתוס' יבמות (מ"ו ב') ד"ה שם גר כו' יעו"ש, וכבר כתבתי לעיל בח"ז (סי' כ"ו) לחלק בין עבד לשפחה, דשפחה היא מחויבת במצות כמו הישראלית, אך שאסורה להנשא לבן חורין משום שהיא שפחה ומשועבדת לאחרים, אבל כשנשתחררה ושוב אין עליה שום שעבוד הרי היא כישראלית שמחויבת במצות כנשי ישראל, וממילא סגי לה בטבילה קמייתא שטבלה לשם שפחה שהרי לא הוסיף לה השחרור חיוב מצות, אבל עבד שאינו מחויב במצות כישראל ע"כ אף שנשתחרר במה יתחייב באותם מצות, דטבילה קמייתא לא חייבוהו באותם מצות ע"כ צריך טבילה מחדש, וכיון שאינו מחויב במצות כבן חורין, ע"כ אסור בישראלית שעדיין שם עבד עליו במה שאינו מחויב במצות כשאר זכרים והדברים מסתברים בעזה"י, וכעת ראיתי שכוונתי בזה לדברי הגאון בעל אבני נזר בזה ת"ל ב"ה עי"ש בחיו"ד (סי' ש"נ):
ומה שכתב להוכיח דעבד מותר לאכול בקדשים מהא דאיתא בתו"כ דעבד כשר להקריב בבמה ואי ס"ד דאסור לאכול בקדשים הלא מחלל עבודה מק"ו ומה בעל מום שאוכל אם עבד חלל עבד שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חלל וכדאיתא בריש פרק שני דזבחים ואין לומר כה"ג אונן וטמא בקרבן צבור יוכיח כמובן עכ"ד, ולדעתי אין ראי' מזה דהא בספרי מקור ברוך ח"א (סי' ב') כתבתי להוכיח דערל כשר בבמה, מזבחים (ס"ח ב') יעו"ש, ונימא נמי ק"ו מבע"מ, אבל באמת כבר כתבו התוס' שם בזבחים (ט"ז א') דאין לומר טמא בקב"צ וכה"ג אונן יוכיח דמה להנך שכן אין מוזהרים תאמר בזר דהוא מוזהר וכמו כן עבד בבמה אינו מוזהר, וכן ערל בבמה אינו מוזהר, ועי' בתוס' במס' תענית (י"ז ב') שהקשו באמת למה לי קרא דערל מחלל עבודה ותפ"ל ק"ו מבע"מ ותי' דחלל יוכיח ועי"ש בגבורת ארי מה שכתב ע"ד והרבה להקשות ע"ד התוס' ועי' באור שמח ה' ביאת המקדש (פ"ו) מ"ש בד' התוס' ודוק:
ומה שכתב לבאר דברי הגמרא בכריתות דמוכח דכל עיקר הקרבן הוא רק לענין אכילת קדשים דמעכבת אותו ולא לענין פסול יוחסין דאל"ה מאי מקשה דהאידנא לא נקבל גרים יותר הו"ל להקשות דהא הגרים אינם גרים דפסולים המה לבא בקהל ומוכח דכל דין קרבן הוא רק לענין אכילת קדשים והאריך בזה בדברים נעימים יעו"ש:
והנה עפי"ז הי' אפשר לבאר דברי התוס' ביבמות (דף מ"ו ב') ד"ה דאין כו' שכתבו ואין לתמוה כיון דבעי הזאה איך מקבלים גרים בזה"ז, דבפרק ד' מחוסרי כפרה נפקא לן מקרא דלא בעינן, ובס' אבני נזר חיו"ד (סי' שמ"ז) ראיתי שתמה בזה וז"ל ותימה דהתם יליף מדכתיב לדורותיכם דמקבלין גרים בזמן הזה, אבל לא דלא בעינן שהרי באמת בזמן המקדש היה צריך קרבן ואם כוונתם דלא בעינן הזאה רק קרבן זה לא נפקא לן מקרא, ובאמת לא מצינו בשום מקום שיהיו צריכים להזות על הגר וצ"ע דהא יליף מישראל ושם היה הזאה יעו"ש מה שנדחק בזה טובא. ולפי"ז א"ש כוונת התוס' דהקשו האיך מקבלים גרים בזמן הזה כיון דליכא הזאה, והיינו דס"ד דההזאה מעכבת הגירות לענין פסול יוחסין לישא בת ישראל, וע"ז תי' שפיר דבפרק ד' מחוסרי כפרה נפקא לן מקרא דלא בעינן, כלומר דמוכח שם בגמרא דלענין יוחסין לא בעינן קרבן ואין הקרבן מעכבו כלל מלישא בת ישראל והרי הוא ישראל גמור וכשר גם בלי קרבן, ורק לענין אכילת קדשים הקרבן מעכבו, וכיון דבזמן הזה ל"ש אכילת קדשים לא בעינן קרבן כלל וכמו שביאר כבוד הדר"ג שליט"א:
ומה שהקשה באבני נזר מ"ט א"צ הזאה על הגר גופי' כיון דיליף ממתן תורה ושם הי' הזאה עליהם גופי' וכתב דלא מצינו בשום מקום שיהיו צריכים להזות על הגר, ועי' ברש"י במס' רה"ש (ל"א ב') ד"ה צריך שיפריש רובע לקינו וז"ל שם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והזאת דמים כו' אף הם לא יכנסו אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כו' יעו"ש, ומשמע קצת דגר באמת צריך הזאה, ועי' היטב ביומא (ד' א') ובתוס' שם, ועי' בס' ערוך לנר ביבמות שם ודוק היטב:
ולולי דמסתפינא הוה אמינא מילתא חדתא דגר שנתגייר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים, אבל בפסח מותר לאכול גם קודם שהביא קרבנו וטעמא אמינא בזה שהתוס' יבמות (מ"ו ב') ד"ה כי פליגי במל ולא טבל הקשו וז"ל תימה דלקמן בריש הערל (דף ע"א א') ממעט ר"ע גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר והשתא כמאן סבר ר"ע אי כר' יהושע למה לי קרא פשיטא דלא אכיל בפסח דעכו"ם גמור הוא ואי כר' אליעזר כיון דגר מעליא הוא אין סברא למעטו מפסח כדמשמע התם, ובתוס' ישנים כתבו בשם רבינו נתנאל וז"ל דודאי ר' עקיבא פליג עלייהו וקמפליגי בגר שבא להתגייר בזמן הזה דר' אליעזר סבר דהוי גר שהרי כשאכלו אבותינו בפסח עדיין לא טבלו ומ"מ נפקי מתורת ערל מדאכלו בפסח א"כ מל ולא טבל הוי גר, ור' יהושע סבר דלא הוי גר שהרי טבלו במתן תורה וכיון שנצטוו לטבול לא הוי גר עד שיטבול [ובפסח מצרים באמת אכלו אע"פ שעדנה לא היו ישראלים גמורים יעו"ש לקמן בתוס"י בד"ה ור"י ודוק], ור' עקיבא סבר מדאכלו בפסח ע"כ טבלו דאל"ה היו אסורים בו כדמרבינן מקרא מל ולא טבל שאינו אוכל עכ"ד, וחזינן מזה דלר"ע אם לא טבלו אז במצרים היו באמת אסורים לאכול בפסח וע"כ מדאכלו בפסח ודאי טבלו, ולהכי סובר ר"ע דאינו גר עד שימול ויטבול, ואכתי קשה שהרי עכ"פ היו אסורים לאכול הפסח במצרים מטעם שעדנה לא הביאו קרבנות הגרים שהיו צריכים לגירותן, שזה הביאו בשעת מתן תורה ומקודם היו אסורים בקדשים ואיך היו מותרים לאכול בפסח מצרים, שהרי הטעם דמצריך ר"ע טבילה בפסח מצרים ומשום דבשעת מתן תורה היו צריכים טבילה, ומאותו הטעם נימא ג"כ דהיו צריכים קרבן וע"כ מוכח מזה דבאמת פסח מותר גר לאכול גם בלי קרבן וגזרת התורה הוא ועי' באור החיים ריש פ' חוקת יעוש"ה ודוק:
ומוכח לה ג"כ מהא דפסחים (צ"א. צ"ב) דב"ש ס"ל דגר שנתגייר בערב הפסח טובל ואוכל את פסחו לערב, הא צריך להביא כפרתו ובלא קרבן אסור לאכול בקדשים ומוכח דגר מותר לאכול בפסח גם קודם שהביא קרבנו והוא נכון לדעתי בעזה"י:
וכבוד יד"נ הגאון ר' ליב מווילקומיר הנ"ל שליט"א כתב לי עוד בזה וז"ל מה שהעיר כתר"ה על מה שלא מצאנו דגר צריך הזאה כמו בעת מתן תורה, נראה לי בזה שהמילה והטבילה והרצאת דמים הוא על כל יחיד ויחיד להתקדש בקדושת ישראל וכמו כן גר שבא להתקדש בקדושת ישראל צריך מילה וטבילה וקרבן, אבל בהזאת דם כתיב ויזרוק על העם והיינו שיעשו צבור ישראל וזהו על העם פירושו להיות עם, וזה שבא עתה להתגייר הרי ב"ה יש לנו צבור ישראל לכך אם הגר נתקדש בקדושת ישראל כבר הוא ממילא נכלל בכלל הצבור ע"י הבי"ד, וראי' לזה שהרי עולת העוף כשר לגבי גר ושם לא מצי לעשות מזה הזאה דהא צריך למצות כל הדם כדאמרינן במס' זבחים ונמצה דמו כולו עי"ש (בד' ס"ה) ונכון בעזה"י:
ומה שחדש כתר"ה דגר מותר לאכול בפסח גם טרם שהביא קרבנו, יש מקום לומר כן דגבי קרבן כתיב ריח ניחוח, וי"ל דלא מעכב ג"כ דוקא כקרבן ריח ניחוח ובפסח לא כתיב ריח ניחוח דעיקרו לאכילת אדם וכן כתב הגאון הנצי"ב זצ"ל בספרו העמק שאלה פ' בחקתי, והנה באמת י"ל בזה שאכלו פסח מצרים אף בלי קרבן דהוי כמו בזמן הזה, שלא היו יכולים להקריב קרבן שלא הי' להם מזבח כי במה במצרים פסולה, ובזה י"ל מה דבעיא ר' זירא בפסחים (צ"ו א') אימורי פסח מצרים היכי אקטרינהו אי הוי מזבח, ולכאורה מאי נפקא לן מינה, אך לפי"ז נפק"מ לן לדינא דאם הי' להם מזבח היו יכולים להקטיר קרבן גר והם לא הקטירו אלמא דבפסח לא מעכב קרבנו של גר ומשום דאינו ריח ניחוח, אבל אם לא הי' להם מזבח לא היו יכולים להביא קרבן גר והוי כמו בזמן הזה, אבל בזמן דאיכא קרבן, הקרבן מעכבו אף בפסח, ובאמת זה מה שכתב דפסח אין בו ריח ניתוח תליא בהא דזבחים (ל"א ב') אי ילפינן מן דמם וחלבם והתם כתיב ריח ניחוח, ולפי"ז פשיט האיבעיא דאי בפסח מצרים לא הי' מזבח להקטיר האימורים ודאי לא הי' הפסח ריח ניחוח וא"כ לא מצינו למילף פסח דידן דהוי ריח ניחוח, גם נפ"מ בזמה"ז אם גר מותר לאכול קדשים דאם נימא שהי' להם מזבח והי' יכולים להביא קרבן גר, והא דאכלו משום דבפסח מותר אבל שאר קדשים י"ל דאסור אף בזמה"ז, אבל אם לא הי' להם מזבח א"כ הא דאכלו משום שלא היו יכולים להקריב ואין חילוק בין פסח לשארי קדשים אלמא דבזמה"ז מותר גם לאכול קדשים, ומשכחת לה למאן דאית ליה קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ובנה המזבח אפ"ה לכתחלה לא יקריב דבזמה"ז ליכא ריח ניתוח כדכתיב ולא אריח ברית ניחוחכם ועי' בהעמק שאלה והוא ע"ד החדוד:
ויש לדקדק לכאורה לר"א דאית ליה ומלתה אותו קאי על העבד עי' יבמות ריש פרק הערל ותפ"ל דאל"ה הוי ערל וכמ"ש רש"י ביבמות (ע' ב') ד"ה זכריו בשלמא הא הוא בן נכר יש לומר דטבלום ור"א ס"ל טבל ולא מל הרי הוא גר כמו בשפחות, וע"ז אמרינן במכלתא בפ' בא ויקרא משה לזקני ישראל מלמד שעשן היינו לגייר, אבל אכתי הא ערל הוא, ולפי מ"ש כת"ר דהרמב"ם סובר דערל חסר לו קדושה, והו"א דחסר לו קצת קדושת ישראל [והוי כמו גר בלא קרבן] ובעבד מותר מטעם קנין כספו להכי השמיענו התורה דערל הוי פסול הגוף ולא מהני ליה ההיתר של קנין כספו:
ומ"ש כתר"ה לחלק בין עבד לשפחה דשפחה כיון שלא נתוסף לה מצות ע"י השחרור לכן א"צ טבילה, הנה הסברא היא ישרה. אבל לדין יש לדון בה, דכשנעשית ישראלית נתוסף בה קדושה יתירה וכדאמרינן בגיטין (ל"ח ב') למהוי לעם קדוש קאמר, וכן מצינו גבי כהן בתמורה (דף ד' ב') שאני כהנים דרבי רחמנא בהו קדושה יתירתא, ר"ל אף באלו שהם חייבים כמו ישראל בהו אית קדושה יתירא ולכן אף דלדידהו הלאו אינו ניתק לעשה, אבל לישראל ניתק לעשה, וכן נפ"מ בין שפחה לגיורת, וראיתי מי שכתב שעבד מותר בנכרית, ועי' בסוף ע"ז גבי בבי בר בוטי, ולכך צריך טבילה גם שפחה וכדאמרינן ביבמות (מ"ז ב') כופה ומטבילה לשם שפחה וחוזר ומטבילה לשם שחרור ודוק, עכ"ד הגאון מווילקומיר שליט"א ודבריו מתוקים ונחמדים:
והנה מ"ש כבוד הדר"ג לסייעני במ"ש לחדש דגר מותר לאכול בפסח גם קודם שהביא קרבנו והסביר בטעמו משום דפסח אין בו משום ריח ניחוח דעיקרו לאכילת אדם, ובאמת אכלו פסח מצרים אף בלי קרבן דהוי כמו בזמן הזה שלא היו יכולים להקריב קרבן שלא הי' להם מזבח דבמה במצרים הי' פסולה ועפי"ז פירש יפה בעיא דר' זירא בפסחים (צ"ו א') אימורי פסח מצרים היכי אקטרינהו כמבואר בדבריו, ולפי"ז תצא לנו דבר חדוש דגר מותר לאכול קדשי במה קטנה גם בלי הבאת קרבנו שהרי קרבן במה קטנה אין בה משום ריח ניחוח וכדאי' בסוף מס' זבחים, ואמנם מ"ש שלא היו להם מזבח דבמה במצרים הי' פסולה, לא אדע כוונתו שהרי פשיטא דאז היו הבמות מותרות בכל מקום, עי' זבחים ריש פרק פרת חטאת דאיתא שם באו לגלגל הותרו הבמות קדק"ד נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מקום כו' באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדק"ד נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל ערי ישראל, והרמב"ם ז"ל בפיה"מ כתב דלהכי גבי גלגל לא נקט ערי ישראל שלא כבשום ובהגהות הגאון רד"ל ז"ל כתב דבאמת היתר במות היה אז בחו"ל אבל בנוב וגבעון לא הותר כי אם בערי ישראל וטעמא דמילתא דאז הוו ערי ישראל כמקום מחנה ישראל במדבר לענין אכילת קדשים וה"ה לענין הקרבה, משא"כ בגלגל כיון שעדיין לא נכבשה הארץ הויא כל ארץ ישראל אז שוה לשאר ארצות עכ"ד, והוא כעין דאיתא במס' מגילה (י"ד) עד שלא נתקדשה א"י הוכשרו כל הארצות לומר שירה משנתקדשה א"י לא הוכשרו שאר ארצות לומר שירה יעו"ש, וחזינן מזה דעכ"פ מקודם הותרו הבמות בכ"מ, ועי' לשון רש"י בזבחים (י"ד א') שכתב דאין מחיצה בבמה דכל העולם כולו מקומו ומשמע אפי' בחו"ל, ועי' מגילה (י' א') שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה ועוד יש להאריך בזה:
ומ"ש כבוד הדר"ג שיחי' דבשפחה שנשתחררה מ"מ נתוסף בה קדושה והביא מהא דגיטין (ל"ח ב') למהוי עם קדוש קאמר, אינו מוכרח לענ"ד, ומצינו דלענין כמה דברים דגם עבד הוא בכלל עם קדוש וכמו בנבלה דכתיב כי עם קדוש אתה ואטו עבד מותר לאכול נבלה ועי' בכסא דהרסנא (סי' שכ"ד) ודבריו תמוהים מאוד, וכן בסוף פ' ואתחנן גבי בעור ע"ז כתיב כי עם קדוש אתה לד' א' ואטו עבד אינו מצווה על בעור ע"ז והרי הוא חייב בכל המצות, וגם הלא נקרא בן ברית וכדאי' בגיטין (כ"ג ב') ומ"ש הרמב"ם בה' עדות דעבד אינו נקרא בן ברית כבר הקשו ע"ז ובפ' נצבים כתיב אתם נצבים כו' מחוטב עציך עד שואב מימיך, לעברך בברית ד"א ובאלתו אשר ד"א כורת עמך היום ועי"ש בדעת זקנים מבעלי התוס' דהיינו עבדים ועי' בתוס' מס' כתובות (כ"ט א'), ומ"ש דעבד מותר בנכרית מהא דסוף מס' ע"ז, הנה המהרי"ט בחידושי קדושין (ע' ב') תמה באמת ע"ד התוס' הלא עבד מוזהר על איסורין יעו"ש מ"ש ע"ז ואין ראי' מכאן כלל:
ואחרי שערכתי את כל זה מצאתי בנמוקי הרמב"ן ז"ל בפ' נצבים וז"ל ויתכן שכרת עוד עמם ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר היני שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם לזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם אבל לא הוצרך להזכיר זאת יעו"ש, והרי כאן מפורש דגם העבדים והשפחות באו בברית והיינו שזרק עליהם דם הקרבנות לפי דברי הרמב"ן ז"ל, ומזה משמע להדיא כמ"ש דעבד שנמול וטבל לשם עבד צריך באמת גם להביא קרבן, ולפי דברי הרמב"ן נוכל לומר דגם במצרים הקריבו קרבן לגירותם ועפי"ז יש לבאר ולהאריך עוד בדברינו הנ"ל ודוק היטב בכל מה שכתבנו והמעיין ימצא עוד להעיר ולהאריך בזה:
ב
בפרקי דר"א הגדול (פ"י) איתא שם וז"ל ראו המלחים את כל האותות והנפלאות הגדולות שעשה הקב"ה עם יונה מיד עמדו והשליכו איש את אלהיו בים שנאמר משמרים הבלי שוא חסדם יעזבו, וחזרו ליפו ועלו לירושלים ומלו בשר ערלתם שנאמר וייראו המלחים יראה גדולה את ד' ויזבחו זבח לד' וכי זבח זבחו והלא אין מקבלין זבח מן עובדי גלולים אלא זהו דם ברית שהוא כדם זבח כו' יעו"ש, ובבאור הרד"ל (אות ע"ט) כתב וז"ל והלא אין מקבלין זבח מן העו"ג, ר"ל שלמים שהוא סתם זבח (ואע"פ שבכ"מ בתו"כ וכן בזבחים דרשינן מן זבח כל קרבנות (לבד מעופות ומנחות), מ"מ אין שלמים מוצאין מכללן, אבל לפרש זבח על עולות לבד לא משמע לי'), ואתיא כר"ע בפ"ז דמנחות (ע"ג ב') שאין מקבלין מהן אלא עולות יעו"ש, והנה בספרי מקור ברוך ח"א (סי' י"א) כתבתי דהא דעכו"ם אין מקריבין אלא עולות ולא שלמים היינו דוקא במקדש אבל בבמה שלהם מותרים להקריב גם שלמים וה"ר מהא דכתיב במלכים ב' (קפי' ה', י"ז) כי לוא יעשה עוד עבדך עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לד', וזבח הוא שלמים, ואלישע שתיק ליה, הרי דעכו"ם מותר להקריב שלמים, ואע"פ שהיה גר תושב מ"מ לענין זה פשיטא דדינו כעכו"ם, וע"כ דבבמה מותר להקריב גם שלמים, ולפי"ז גם הכא מנ"ל דנתגיירו הלא י"ל דהקריבו שלמים בבמה ואתי שפיר הא דכתיב ויזבחו זבח לד':
אלא דמדברי הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות (פי"ט הט"ז) משמע דעכו"ם גם בבמה אינו מקריב כי אם עולות וז"ל והנכרים מותרין להקריב עולות לשם בכל מקום. והוא שיקריבו בבמה שיבנו כו' עכ"ד, הרי דרק עולות מותרין להקריב, וכן משמע בתוס' מנחות (ק"ט ב') ד"ה והעלה עליו עולה לשם שמים שכתבו דלבני נח היה מעלה הנודרים נדרים ונדבות יעו"ש, ואמנם מדברי רש"י בפירושו ליונה (קפי' א', ט"ז) פירש וידרו נדרים שיתגיירו יעו"ש, ומשמע דהזביחה לד' היה בגיותן ותקשי מזה למ"ד דאין העכו"ם מקריבין שלמים וסתם זבח הוא שלמים ועכ"פ שלמים נמי בכלל זבח, וע"כ נראה דהקריבו בבמה, ובבמה גם עכו"ם מקריב שלמים וכמו שכתבתי, וראיתי במצודת דוד שכתב ויזבחו, ר"ל קבלו על עצמם לזבוח לד' בבהמ"ק יעו"ש, ולא אדע מנ"ל הא:
ואולי יש לפרש דהקריבו קרבנות באמת כדמשמע פשטא דקרא והיינו שהקרבנות הביאו לגירותם וכדאיתא בספרי עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק יעו"ש וא"ש: