מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן לו
הערות בדין נסכים.
כתב הרמב"ם ז"ל בה' תו"מ (פ"י ה"ו) כל ז' ימי החג מנסכים את המים ע"ג המזבח כו', (ה"ז.) ואם עירה המים לתוך היין או היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד יצא כו' עכ"ל, ובמנ"ח (מ"ע ש"כ) תמה מאד בד' הרמב"ם דמשמע מדבריו דעירב המים והיין בב"א וניסך מצלוחית א' יצא ותמה דודאי ניסוך היין לא יצא דהיין ה"ל מזוג במים ומבואר בב"ב פ' המוכר פירות דיין מזוג פסול לגבי המזבח ובספרי דריש לה מקרא, אף דהרמב"ם בה' אסומ"ז (פ"ו) גבי פסולי יין לא הביא כלל דין זה דיין מזוג פסול לגבי המזבח ועלח"מ שם שעמד בזה על הרמב"ם מ"מ ודאי לא יחלוק רבינו על ברייתא דספרי והובא בש"ס דילן באין חולק א"כ ניסוך היין ודאי דלא יצא יעו"ש עוד, ואמנם אשתמטתי' דהלח"מ בה' מאכ"א (פי"א ה"ט) כתב דרבינו סובר דיין מזוג כשר למזבח יעו"ש, והאמת הוא מ"ש בזה המבי"ט בקרית ספר דהא דיין מזוג פסול למזבח, ה"ט משום דחסר שיעורו דהמים אין משלימין לשיעורא דרביעית ההין, וכ"ז דוקא היכא דליכא אלא רביעית ההין מזוג דליכא רביעית ההין יין כדכתיב ונסכו יין רביעית ההין, יין אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג, והיינו מטעם דחסר שיעורא, אבל הכא דאיכא כבר שיעורא דניסוך, אעפ"י דנתערבו כיון דלא חסר השיעור שפיר יצא גם ידי יין עכ"ל הקרית ספר ושפתים יושק, ובס' אור שמח בה' מאכ"א כתב זאת מדעתי' דנפשי' ולא ראה שכ"כ המבי"ט, ובאמת כ"כ רש"י ז"ל בסוכה (מ"ח ע"ב) גבי נשפכה או נתגלתה דפסול מטעם דחסר השיעור יעו"ש:
ואמנם צ"ע בהא דאיתא במד"ר שה"ש מהיכן היו ישראל מנסכים במדבר כל מ' שנה ר' יוחנן אמר מן הבאר וממנה היו רוב הנייתן דאמר ר' יוחנן הבאר היתה מעלה להם מיני דשאים מיני זרעונים ומיני אילנות תדע לך שהוא כן שכיון שמתה מרים ופסקה הבאר מה היו אומרים לא מקום זרע תאנה וגפן עכ"ל, ובמכלתא פ' יתרו בפ' ויחד יתרו איתא שם ר' אלעזר המודעי אומר בטובת הבאר הכתוב מדבר אמר לו הבאר שנתן לנו המקום אנו טועמין בו טעם יין ישן וטעם יין חדש יעו"ש, ומשמע מזה דהמים היו משתנין ליין וזאת היו מנסכים ע"ג המזבח ותקשי הא עכ"פ מזוג הוא והכא חסר השיעור רביעית ההין ומוכח לכאורה כמ"ש הלח"מ דמזוג כשר למזבח אפי' במקום דבעינן שיעורא:
וראיתי בדול"צ דרוש י' שהביא ד' המד"ר והקשה דהא הבאר ניתן להם אחר ט"ו באייר ובילקוט פ' פינחס עולת תמיד העשויה בהר סיני כשם שעולת תמיד טעונה נסכים אף עולת סיני טעונה נסכים ובמס' שבת בחמשה בסיון בנה מזבח והקריב קרבן וא"כ אז ודאי לא היה היין רק בן עשרים יום ולא יותר ומ"מ הי' כשר למזבח, ובהג"ה מבן המחבר שם כתב דזה ודאי דהבאר לא הי' מעלה להם יין ממש אלא ענבים וכן מוכח מדברי ר"י שאמר שהי' מעלה להם מיני אילנות וענבים בכלל מיני אילן ולא הזכיר ר"י כלל יין אלא שהעלה להם ענבים והם דרכו את הענבים ועשאום יין וא"כ היה לו דין יין מגיתו עכ"ד, ואמנם כנראה במחכ"ת אשתמיטתי' דברי המכלתא דמשמע מפורש דהיה מעלה להם יין בתוך המים, וקו' לק"מ מכמה טעמים, א' הלא יין מגתו קיי"ל דלא יביא לכתחלה ובדיעבד כשר הוא ובמדבר הי' כמו דיעבד אחרי דלא היה להם יין אחר ואמנם אפי' לפי שיטת רש"י במנחות (פ"ו ע"ב) ובנדה (ח' ע"א) דיין מגתו פסול ג"כ לק"מ, שהרי הא דפסול קודם מ' יום אין הטעם מחמת מחוסר זמן אבל קודם מ' יום אין משכר ובקרא כתיב נסך שכר דוקא משכר בעינן ולפי"ז י"ל דטעמו היה חזק מאד עד שלא היה מורגש שהוא יין מגתו וממילא אין כאן גם פסול מזוג, [ועי' במחנ"ח שם שכתב דאם היין חזק דדרי על חד תלת מים א"כ בודאי במחצה על מחצה נקרא יין גמור יעו"ש], ובלא"ה נ"ל דלק"מ שהרי הכא בעולת סיני דין במת יחיד הי' לה וכמ"ש הטור"א חגיגה פ"ק דעדיין לא הי' במות צבור, [ועי' במקור ברוך (סי' ז') מ"ש בשם רגמ"ה במס' בכורות] ובבמת יחיד י"ל דגם יין מגיתו כשר לכתחלה וכמו דמצינו דבמת יחיד קיל בהרבה דברים וכמו דעולת נקבה כשרה בבמת יחיד (ע"ז כ"ד], ועי' בס' שי למורא בכורות (מ"א) שכתב דזקן כשר בבמת יחיד אפי' אי נימא דבבית עולמים פסול וה"ר מהא דתמורה (כ"ח ע"ב) דקאמר ר' אבא בר כהנא שמונה דברים הותרה באותו לילה כו' יעו"ש ואמאי לא חשיב נמי זקן דהא הפר השני היה של שבעה שנים א"ו דבבמה אין איסור, והכ"נ יש לומר דיין מגיתו כשר לכתחלה בבמה קטנה וא"כ ממילא לק"מ קו' הדול"צ, ועכ"פ מד' המכלתא מוכח דהיין הי' מעורב בהמים ומ"מ היו מנסכין ע"ג המזבח ומוכח דמזוג כשר למזבח אפי' היכא דליכא שיעורא שהרי היו מנסכין רק שיעור הנסכים ואותו השיעור הי' מעורב במים:
ואמנם י"ל דכיון דהכל הי' בדרך נס י"ל דבאמת הנס הי' שיהא חזק כיין ממש, ויש לעי' במ"ש התוס' חולין (פ"ט א') דבעת שהיו ישראל במדבר הי' מגדל צמחים יעו"ש, וכן כתב באוה"ח פ' שלח (סי' ט"ו פ' ל"ב) ופירש בזה הא דכתיב ויהיו בני ישראל במדבר יעו"ש, ובאמת יותר נראה שהבאר הי' משקה והי' מעלה גנות ופרדסים כמ"ש באוה"ח והצל"ח בדול"צ דאי נימא דהבאר הי' מעלה יין ממש א"כ הוה יין דגם ולא פרי הגפן (אלא דגבי יין כתיב יין סתמא ולא כתיב יין גפן ודוק), ועי' בהגהות מצפה איתן במנחות (ס"ט ב') מ"ש מדין משקה ישראל בדברים הבאים מחמת נס ועי' תוס' זבחים (נ"ט ב') גבי פרים שהקריב שלמה שחיו זמן רב בדרך נס יעו"ש ודוק:
ב
ירושלמי סוכה (פ"ד ה"ז בסופו) המים והיין שנתגלו פסולין מע"ג המזבח מאי טעמא ושה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל, עד כדין מים, יין א"ר שובתיי המשמח אלקים ואנשים יעו"ש, והוא תמוה מאד מאי נפ"מ בין מים ליין, ואפשר דהנה הפסול דממשקה ישראל נוכל לפרש ב' פירושים, א' כיון שאסור להדיוט אסור למזבח משום הקריבהו נא לפחתך והיינו דאין זה מדרך כבוד דנקריב לגבוה מידי דאסור להדיוט, ב' כיון שאסור להדיוט אסור נמי עפ"י דין לגבוה, ובזה מיושב שפיר דברי הגמרא חולין (צ' ב') מי כתיב לא יאכל המזבח, לא יאכלו בנ"י כתיב, והיינו דהוא סובר דהפסול דמשקה ישראל הוא שאסור באכילה לגבוה כמו שאסור באכילה להדיוט לכן קאמר שפיר דהגיד אין בו טעם ולא הוי אכילה ורק גה"נ דאסור להדיוט מקרי אכילה לגבי הדיוט אבל לגבי גבוה לא הוי אכילה, ורב הונא סובר דכיון דאסור להדיוט אסור לגבוה משום הקריבהו נא לפחתך ואע"פ דלא מקרי אכילה לגבוה, וזהו כוונת הירושלמי דהקריבהו נא לפחתך מצינו רק גבי זבחים ונסוך מים דהוי צורך אימורים עי' מנחות (כ' א') דנסכים הוי שתי' לצורך אימורים אכילה ושתיה, ואח"ז אמרינן דהוי שמחה אחר הכפרה יעו"ש, לפי"ז נסוך המים דאין כאן דרך שמחה דאין שמחה במים ודאי הוי צורך אכילת אימורים אכילה והדר שתי' ודוק היטב] אבל יין דהוי רק משום שמחה ואין כאן משום הקריבהו נא לפחתך, ורק דאסור לגבוה מטעם דכיון דאסור להדיוט ממילא כמ"כ אסור לגבוה, לפי"ז זה שייך רק גבי איסור ממש, אבל יין שנתגלה דלא הוי אסור רק מטעם סכנה א"כ ל"ש זה לגבוה וע"ז תירץ משום המשמח אלקים ואנשים ודוק:
ואמנם העיקר נראה בדברי הירושלמי דהכי פירושו, דהתוס' חולין (ק"מ א') ד"ה למעוטי צפורי עיר הנדחת כתבו דפסולא דממשקה ישראל אינו אלא היכא דלא הי' לו שעת הכושר אבל דבר שהי' לו שעת הכושר אינו פסול מטעם ממשקה ישראל, ואמנם התוס' מנחות (ו' א') כתבו דאף דבר שהיה לו שעת הכושר מפסל מטעם משקה ישראל וכבר הקשו כן, ונראה דזה תליא אם האיסור דממשקה ישראל הוא משום שאסור גם לגבוה ולפי"ז גם אם היה לו שעת הכושר מ"מ אסור עתה לגבוה, אבל אם נאמר דהטעם דממשקה ישראל היינו כיון שאסור להדיוט אין להקריב לגבוה משום הקריבהו נא לפחתך בזה שפיר יש לחלק בין היה לו שעת הכושר, וכאן גבי צפורי מצורע אין למזבח כלום רק דילפינן מכשיר ממכפר והוי פסולה משום שאסור להדיוט לכן אם היה להם שעת הכושר מותר לצורך מכשיר, ובזה מבואר שפיר דברי הירושלמי דכאן האיסור משום שאסור להדיוט דלגבוה לא שייך סכנה, וא"כ יש לחלק בין היה לו שעת הכושר, ומים כיון דהכשרם אינו אלא בחג ואם נתגלה ערב יו"ט לא היה לו שעת הכושר, אבל נסכי ן דשייך בכל השנה מקרי שעת הכושר, והוא נכון, כ"כ לי כבוד ידנ"ע הגאון הגדול ר' ארי' ליב רוביז שליט"א הגאבד"ק ווינקומיר יצ"ו:
ג
התוס' בשבת (כ"ה א') כתבו דתרומה טמאה מה"ת בשרפה דנקראת קודש יעו"ש, וזה לי כמה שנים במו"מ שהיה לי עם הגאון הגדול ר' אברהם אהרן הכהן זצ"ל הגאב"ד דטבריג ומ"כ בירושלים עיה"ק הקשה ממתניתין דתרומות (פ"ח) דאמרו לו נטמאת ונטמא התרומה ר' אליעזר אומר יבלע ור"י אומר יפלוט, ובירושלמי שם איתא ב' טעמים אליבא דר"א א' משום דר"א ס"ל דלעוס ה"ה כבלוע, ב' משום דהתחיל בהיתר, ואיך יבלע לר"א והא מ"מ מבטל מצות שרפה דהוא מה"ת ובליעה אינו אלא כקבורה, ובסוף תמורה תנן כל הנשרפים לא יקברו ורש"י ז"ל פי' דלא ליתי לידי תקלה, וכבר הקשה מרן רעק"א בגליון הש"ס וכן הקשה הפמ"ג דאמאי לא כתב רש"י בפשוטו משום דאסור לבטל מצות שרפה עכ"ד, ואמנם לענ"ד לק"מ דלפי הטעם דר"א ס"ל דלעוס כבלוע והרי זר שבלע תרומה כבר נתחלל התרומה כמ"ש ר"ח כהן בתוס' מנחות (ס"ט א') ד"ה דבלע הוצין כו' יעו"ש, וכן הוא בתוס' יומא (פ"א) וכן הוא בתוס"י בכתובות (ל' ב') וכיון דנתחללה התרומה ממילא נראה פשוט דשוב לא מקרי קודש וא"צ שרפה וז"ב לענ"ד:
אלא דתקשי לפי שיטת התוס' דתרומה טמאה מה"ת בשרפה א"כ גם משקין דידה תבעי שרפה וכמו דנסכים שנטמאו וכדאיתא בזבחים (צ"ב א') ועי' רש"י בפסחים (י"ד ב') וכבר הקשו כן, והגרש"ש בפסחים ספ"ק תי' דהא דתעשה זילוף היינו על גבי לבנה מלובנת דהוי כעין שרפה והוא תימה ומה יעשה בהא דתשפוך חבל יעו"ש, גם מש"כ בתמורה דלהכי משקין של ערלה וכה"כ אינן בשרפה משום דלא כתבה התורה בלשון חיוב רק פן תקדש, אין זה כלום:
וכבוד הגאון הגדול ר' שמואל אביגדור זצ"ל הגאבד"ק פלונגיאן כתב לי זה כמה שנים יותר מחצי יובל ליישב דבר נכון וז"ל במכתבו אלי ואפשר לומר דלעולם משקין אינן ראוין לשרפה ולא עליהן צותה תורה שרפה, רק משקה קודש אם נאמר דנשרפין ע"ג מערכה על המזבח וביומא (כ"א ב') אמרו דאש של מערכה אוכלת לחין כיבשין שייך שפיר בהן שרפה ואפשר דזהו שגרם להרמב"ם ז"ל בה' איסורי המזבח (פ"י) לפרש דנסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפ"ע על המזבח דלא כרש"י, דלכאורה הוא פלא מה נשתנו נסכין שנטמאו מכל פסולי קודש דנשרפין על בית הדשן, ולפי"ז א"ש, עכ"ד ודפח"ח:
ד
בתוס' פסחים (ל"ח א') ד"ה אתיא לחם לחם, הקשה הר"י דאורלינ"ש כיון דילפינן לחם לחם דבעינן מצה משלכם אמאי איצטריך לעיל (ל"ה) למעוטי שלא יצא בטבל מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' תיפוק ליה דבעינן שלכם וטבל אינו שלכם דהא אתרוג של דמאי דמכשרי ב"ה בלולב הגזול (ל"ה) מפרש התם דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי שלכם קרינן ביה משמע דטבל לא חשיב שלכם, ותי' ר"י אתרוג של טבל לא חשיב שלו כיון שצריך ליתן ממנו לכהן וללוי ובעינן שיהא כל האתרוג שלו [ובתו' סוכה שם הוסיפו באור דהוי כמו אתרוג דשותפין ודמי לאחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית בסוף יש נוחלין דף קל"ו] אבל מצה שאם אכל כל כך שאם היה נותן ממנו תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי אכל כשיעור מצה חשיב שפיר שלו יעו"ש, וקשה לי מהא דאיתא בפסחים (מ"ח א') ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכין מן הטבל יעו"ש, ולמה לי קרא תפ"ל דטבל לא מקרי שלכם ונסכים בעינן משלכם שהרי אין יכול להקדיש דבר שאינו שלו, והכא אי אפשר לתרץ כמ"ש התוס' גבי מצה שהרי אי אפשר להביא נסכין יותר מכפי השיעור וע"כ נראה יותר תי' הרשב"א ז"ל ועי' בשאג"א ובהגהות מהר"ב רנשבורג ז"ל ודוק היטב: