מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן לג
בדין חיוב כתובה.
סוטה ל"א א') שנינו דחמש נשים נאמנות להעיד עליה שנטמאה שלא תשתה אבל לא להפסידה כתובתה, והקשה מרן רעק"א בתוספותיו במשניות דעכ"פ נימא מתוך שלא שותת אין נוטלת כתובה וכמו בהא דמתו בעליהן עד שלא שתו וכדאיתא (בדכ"ה) לב"ה יעו"ש, והבית מאיר (סי' קע"ח) הקשה ג"כ קושיא זו וכתב ליישב ע"פ מה דיש להקשות עוד בד' התוס' (בדכ"ה) שהקשו לר"ה ור"י דס"ל בו"ש ברי עדיף מטעם זה תטול כתובה ותי' מאחר שהתורה עשאה ספק עד שתשתה א"י לטעון טענת ברי, ולכאורה הו"ל להקשות לכו"ע דבא"י אם פרעתיך לכו"ע בו"ש ברי עדיף ובזה ל"ש התי' כיון דהתורה עשאה ספק א"י לטעון טענת ברי והוי כשניהם טענו ספק דפטור כמבואר בח"מ (סי' ע"ה סע"י), הא ליתא דהתוס' לא כתבו רק שאין לברי זה חשיבות דט"ב לענין להוציא ממון מכחו אף בא"י אם נתחייבתי, אבל בא"י אם פרעתיך דחיובו הברור עליו עד שידע ודאי דפרע, רק דאם גם התובע מסופק בפרעון פטור מפני דאין תובע ברור וא"מ ממון בטענת ספק והכא מ"מ הא תובעת ברור ופשיטא דחייב, וע"כ כתב כיון דאיירינן מחיוב היורשין ולגבייהו הו"ל א"י אם נתחייבתי דאם האב נפטר לא נכנסו מעולם בשעבוד והוי ספק הלואה, משא"כ לגבי הבעל כהא דחמש נשים לא נימא מתוך שאינה שותת לא נוטלת כתובה דכיון דתובעת מהבעל הו"ל א"י אם פרעתיך וחייב עכ"ד הב"מ. וכעי"ז כתב בהגהות אמרי ברוך להגאון רב"פ ז"ל בחו"מ (סי' ע"ה בש"ך ס"ק נ"ד), ובפ"ת בחו"מ (סי' ק"ח) הביא בשם הס' דברי חיים שהקשה ע"ד הבית מאיר מחו"מ (סי' פ"ט) דאם מת הבעה"ב השכיר נשבע ליורשים ונוטל והוא מטעם א"י אם פרעתיך וכמ"ש התוס' שבועות יעו"ש, ובס' נחל יצחק (סי' ס"ט) האריך הרבה בזה ותי' הקו' מחו"מ יעו"ש:
ולכאורה יש להעיר בזה מד' הגמ' ב"ק (קי"ב א') ואם אמרו גדולים אין אנו יודעין כו' פטורין, ופריך הש"ס ומשום דקאמרי אין אנו יודעין פטורין ולכאורה כיון דמספ"ל אם אביהם פרע חובו ואי נימא דלגבי יורשים חשיב א"י אם נתחייבתי הרי שפיר פטורים כיון דאמרו אין אנו יודעים:
ואמנם באמת לק"מ דרש"י ז"ל כתב בד"ה וכי משום שאמרו אין אנו יודעין פטורין וז"ל הא קיי"ל דברי ושמא ברי עדיף יעו"ש, ולכאורה צ"ב דהא אנן לא קיי"ל הכי, אבל באמת א"ש דהא כל הטעם דלא אמרינן ברי עדיף הוא משום דחזקת ממון אלים טובא, אבל כאן דמיירי דהגזילה בעין היא, הרי הדבר הוא בחזקת בעלים הראשונים עומד, והוי כמו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר דאינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, אלא מפקינן מיני' מטעם חזקת מ"ק, והכ"נ הדבר הגזול ברשות מרא קיימא ושפיר אמרינן בזה ברי ושמא ברי עדיף כיון דאין כאן נגד חזקת ממון וא"ש דברי רש"י, וממילא לק"מ גם קו' דהכא ל"ש כלל לא"י אם פרעתיך, ואם הי' באמת הספק מטעם א"י אם פרעתיך שפיר הי' פטורים, אבל הכא מחויבים להחזיר הגזילה שהיא בעין וברשות מ"ק עומדת, ושוב ראיתי בפנ"י שגם הוא ז"ל ביאר כן דברי רש"י, אלא דהוא כתב דהם חייבים מטעם א"י אם פרעתיך, ולענ"ד אין זה ענין להא דא"י אם פרעתיך וכמו שנתבאר ודוק:
אמנם נראה להעיר מהא דכתובות (צ"ז ב') לאתויי מגורשת ואינה מגורשת ופירש"י ז"ל אם גירשה ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומת אין לה מזונות, והתוס' הקשו פשיטא דהא מספיקא לא מפקינן ממונא יעו"ש, ולכאורה הוא תימה דהא מ"מ הו"ל א"י אם פרעתיך דהא חיוב מזונות מתחלת נשואין קא חלו דהא קיי"ל דאין טורפין מזונות ממשועבדים ותיפוק ליה דלא חל החיוב רק יום ביומו והמכר היה קודם החוב וע"כ דהשעבוד היה קודם, ועי' רש"י גיטין (י"ב א') דחיוב מזונות הוא מצד תנאי כתובה וע' כתובות (נ"ג א') ובר"ן שם, ומוכח דהתוס' ס"ל דלגבי יורשים מקרי א"י אם נתחייבתי. ואמנם עי' באה"ע (סי' ע' סעי' ח') דבמחלה האשה לבעלה אין למלוה כלום. והקשו הח"מ והב"ש מאחר דהבעל משועבד מדר"נ איך יכולה למחול דהא קיי"ל דבשעבודא דר"נ א"י למחול, וההפלאה בק"א שם פי' דמיירי שמחלה לאחר ההלואה קודם חיוב המזונות דהיינו שלותה על י' חדשים ואחר ההלואה מיד מחלה לבעלה דאף דחיוב המזונות מתחיל משעת נשואין, מ"מ עיקר חיוב המזונות הוא יום יום וה"ל המחילה קודם שבא חיובא דר"נ יעו"ש, ולפי"ז שוב הו"ל א"י א"נ ושפיר הקשו התוס' ואין ראי' מזה, ובמק"א כתבתי דדברי ההפלאה אינם מוכרחים ואכ"מ:
ויש להעיר עוד מדברי הרמב"ם ז"ל בה' ערכין (פ"ב ה"ח) ז"ל האומר עמדי עלי ישיבתי עלי כו' כל אלו ספק ומביא לפי ממונו עד שיאמר לא כך נתכוונתי, ואם מת יתנו היורשים פחות שבלשונות עכ"ד, הרי דביאר דהיורשים פטורים, ואלו (בפ"ה הי"ט) כתב וז"ל האומר ערכי עלי למזבח מביא בערכו קרבן, ואם אין ידו משגת לערך שלם ה"ז דבר ספק אם נידון בהשג יד הואיל והוציאו בלשון ערך, או אין נידון בהשג יד הואיל ולמזבח כו' ודנין בכל אלו וכיוצא בו להחמיר עכ"ד, ואמאי לא ביאר גם הכא דאם מת יתנו היורשים פחות, וע"כ ה"ט, דשם (בפ"ב ה"ח) מקרי א"י אם נתחייבתי ורק כיון דערכין הם נדר ככל הנדרים ולגבי דידיה הוי ספק בל יחל לפיכך מביא לפי ממונו, משא"כ כשמת דהנודר ומת היורשים פטורים ואין כאן בל יחל, והוי החיוב רק בשביל השעבוד, א"כ דינו ככל ספק ממון דלקולא, ואף דהכא הוי ממון גבוה, אבל הלא ידוע דעת הרמב"ם ז"ל גבי שכמ"ר שהקדיש כל נכסיו ב"ב (קמ"ח) דלא נפשטה האיבעיא ופסק לקולא, הרי דספק ממון הקדש ככל ספק ממון, והיינו משום דאיסור מעילה מכח ממון קאתי וכל שאין כאן דין ממון אין כאן מעילה, משא"כ (בפ"ה הי"ט) הלא הוי א"י אם פרעתיך דהלא ודאי הוא מחויב. ורק דהספק הוא אם נידון בהשג יד, ולפיכך גם היורשים חייבים ולכן הכא לא כתב הרמב"ם ז"ל דהיורשים פטורים, אלא דבאמת הכא גם היורשים חייבים ומזה ראי' שלא כד' הב"מ ועי' שם בלח"מ מ"ש ודוק:
איברא דיש להתבונן בזה כיון דדעת הרמב"ם דתקפו כהן אין מוציאין מידו, נמצא שספק ממון לא נפקע מספק זכותו, אלא שזה מספק רשאי ליהנות בו, וכ"ז שייך בשל הדיוט. אבל בשל הקדש דכי ינקי מהקדש אסור וכדאי' ב"ב (ע"א א') ובתשו' הרשב"א המובא בד' האחרונים, וא"כ איך נוכל ליהנות משל הקדש הא הקנין של הקדש לא נפקע מספק אלא דרשאי ליהנות ממנו וכ"ז בהדיוט א"ש, אבל בהקדש קשה, ועוד קשה דהא דעת הרמב"ם דהקדש דמים מפקיע מידי שעבוד, וא"נ דאין להקדש יתרון דהאיסור מכח ממון קאתי. א"כ מדוע מפקיע הקדש שעבודא הא אין כאן איסור כיון שאין כאן דין ממון, ועוד דגבי שכמ"ר שהקדיש כל נכסיו הלא גם לגבי דידי' ספק לקולא וצ"ע עוד בזה:
ובעיקר הדבר שכתבו דחיוב כתובה מקרי איני יודע אם פרעתיך, אינו נראה לענ"ד, דכל עיקר חיובא דכתובה אינו אלא רק אם תשמור כל תנאי וחיובי אישות לבלי תמעל מעל באישה ורק אדעתא דהכי קבל עליו הבעל להתחייב, ואם תמעל מעל באישה אזי באמת מעולם לא נתחייב לה, והכא כיון דמספקא לן אם זינתה, מקרי איני יודע אם נתחייבתי, וכן מצאתי בהפלאה במס' כתובות (דף פ"א ב') בהא דאיתא שם דמקשה לבית שמאי דס"ל נוטלת כתובתן ואינה שותת ואמאי ספק זנאי ספק לא זנאי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי, ומוכיח מזה דסבירא להו לבית שמאי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והקשה בהפלאה ודילמא ה"ט משום דהוי א"י אם פרעתיך ויישב דגבי כתובה לא חשיב א"י א"פ דאם זינתה אין עליו חיוב כתובה יעו"ש וכעין זה כתב הש"ך חו"מ (סי' פ"ב דינו מיגו סעי' ט"ו) דהא דאמרינן דבשטר מעליא אמרינן גם מיגו להוציא היינו דוקא בשטרי מלוה מצד שהיה ממון שלו והוי מיגו לאחזוקי בשלו, משא"כ בשטר כתובה אי לאו דחייב לה בעלה בכתובה לא היה חייב לה כלום יעו"ש, אכן מד' הרא"ש בכתובות פ' הכותב (סי' כ"ג) מוכח שלא כד' הש"ך וכמ"ש שם בקר"נ (אות ק'), וכן מוכח מד' המרדכי בהגהות בפ' אלמנה ניזונית שכתב דגבי כתובה חשיבא כמוחזקת עפ"י מעשה בי"ד וחשיב כגבוי, ומצאתי בש"ש (ש"א פכ"ד) שהעיר ע"ד הש"ך מד' המרדכי יעו"ש:
ויש להעיר ע"ד המרדכי מהא דאיתא בב"ב (קל"ב א') הכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שט"ח ר' אליעזר אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה וחכ"א תעמוד על מתנתה ותקרע כתובתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן, והרשב"ם ז"ל פי' דמחילה בטעות ליתא דההיא מתנה גמורה היתה באותה שעה דהא אי בעי בעל מצי מסלק לה בזוזי יעו"ש, ותפ"ל דהא מבואר בחו"מ (סי' י"ב) דהיכא דתופס שט"ח ל"מ מחילה ומטעם דשט"ח ברור לכו"ע כגבוי דמי ולא מהני מחילה זולתי כשהחזיר לו השט"ח וכמ"ש שם הקצוה"ח בשם הכנה"ג יעוש"ה, וא"כ לפי"ז בשטר כתובה כשהשטר תחת ידה ולא החזירה לו את השטר ל"מ מחילה אם נימא כמ"ש המרדכי דגבי כתובה חשיבא כמוחזקת עפ"י בי"ד וחשיב כגבוי, ואמנם לק"מ דשא"ה דהוא אומדנא גמורה דודאי מחלה כתובתה ותדע דהא דעת המהרי"ט בתשובה מובא בשער משפט (סי' צ"ח) דמחילה בלב ל"מ ואע"פ שבשער משפט הביא דעת הב"ח דמשמע דעתו דמחילה בלב מהני מ"מ דעת מהרי"ט נראה עיקר, ונראה להוכיח כדעת מהרי"ט מהא דאיתא בב"ק (כ"ז א') בגדו תנן קרע את כסותי שבור את כדי חייב ע"מ לפטור פטור ויעו"ש בתוס' ובשטמ"ק מ"ש שם, וצ"ב לכאורה דהא שם דוקא אי אתאי לידו בתורת שמירה אזי בעינן ע"מ לפטור, אבל כי לא אתי לידו בתורת שמירה הלא לא בעינן ע"מ לפטור, והכא בהניח גחלת על בגדו ונשרף הלא לא אתי לידו בתורת שמירה לפי"ז לא בעינן ע"מ לפטור, ולפי"ד המהרי"ט א"ש דדוקא התם דאמר ליה בפירוש קרע ומהני מחילתו, משא"כ הכא דלא מחל לי' בפירוש ורק אנו רוצים לפטור אותו מטעם דכיון דשותק מחל ליה וע"ז שפיר אמרינן דמחילה בלב ל"מ ובעינן ע"מ לפטור אפי' כי לא אתי לידו בתורת שמירה ודוק, ועכ"פ מוכח דמחילה בלב ל"מ והכא מהני וע"כ משום דהוא אומדנא גדולה וברורה ושפיר מהני גם בלב, ולהכי מהני אפי' אי נימא דכתובה חשיבא כגבוי ועי' בכתובות (ק"ד א') וז"ב. ועי' בזה בקצוה"ח (סי' רמ"ו) בשם השטמ"ק מ"ש שם ובחי' מהרי"ט במס' קדושין (ס"א) יעוש"ה ודוק
ויש להעיר בסוגיא דב"ב לפמ"ש הרשב"ם דלהכי לחכמים ל"ה מחילה בטעות דהא בעת שנתן לה מתנה גמורה היתה דהא אי בעי בעל מצי מסלק ליה בזוזי וכדאמר רבא בפסחים בפ' כל שעה דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, ומשמע דלמאן דס"ל למפרע הוא גובה והנכסים בחזקת מלוה קיימי, הוי מחילה בטעות דהא בעת שנתן לה לאו דידי' הוא ומתנתו ל"ה מתנה ובטעות מחלה השעבוד מאותן הנכסים, והנה ר' אליעזר דהוא שמותי מתלמידי ב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכדאיתא בגיטין (ל"ז א') ובכ"ד יעו"ש, א"כ הנכסים בחזקת המלוה קאי וכגבוי הוא לפי"ז שוב מחילתה בטעות הוה, ולמ"ל להרשב"ם לומר בטעמי' דר' אליעזר דס"ל דתקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה ומשום דלא מחלה כתובתה, ותפ"ל דאפי' אם מחלה הו"ל מחילה בטעות, [וע' בס' נחל יצחק (סי' ס"ו) שכתב ג"כ דר' אליעזר דהוא מתלמידי ב"ש ס"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ולדידי' מכירת שטרות דאורייתא הוי יעו"ש מ"ש עוד, ותמהני שלא העיר מסוגיא דידן ודוק]:
ולפי"מ שנתבאר י"ל, דכיון דר' אליעזר ס"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והיא מוחזקת בכתובתה עפ"י בי"ד וחשיב כגבוי לפי"ז לא מהני מחילתה ומ"ש הרשב"ם דלא מחלה הכוונה דל"מ מחילתה, ובזה הוי א"ש ומבואר במה נחלקו ר' אליעזר וחכמים אם מחלה או לא ודוק, ור"א ס"ל דאין זה אומדנא דמוכח כ"כ, וקצרתי בזה ויש להאריך טובא:
ודע דהמהרי"ט בסוגיא דפ"פ והמהר"ם שי"ף בכתובות (י"ב) כתבו דבספק פרעון בכתובה חשיב א"י אם פרעתיך והפנ"י בכתובות (פ"א) שם כתב דבזה נחלקו אביי ורבא אם כתובה דמי לאיני יודע אם פרעתיך, מ"מ זהו רק בעלמא, משא"כ בספק אם זינתה כו"ע ס"ל דזה חשיב כא"י אם נתחייבתי, שהרי התוס' נדה (ב' א') ד"ה והלל כתבו וז"ל וא"ת והיכא ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר אפילו היכא דליכא חזקה דטהרה הא סוטה אית לה חזקה דטהרה וי"ל דכיון שקינא לה ונסתרה אתרע חזקתה יעו"ש, חזינן מזה אע"ג דמקודם היתה מותרת לבעלה וספק אם נאסרה או לא מ"מ עתה לי"ל חזקת היתר דהקינוי וסתירה מבטלין החזקה, א"כ ה"נ לענין ממון דכל הטעם דא"י אם פרעתיך חייב, משום דאיכא ברי ושמא בצירוף עם חזקת חיוב דכיון שבתחלה היה ודאי חייב, וספק אם נפטר או לא מוקמינן ליה בחזקת חיוב כמו שאר חזקות, לפי"ז כמו שהקינוי וסתירה מבטלין החזקת היתר לבעלה, כמו כן מבטלין החזקת חיוב דזה תלוי בזה, דאם זינתה נאסרה לבעלה ואבדה כתובתה, וכמו דקינוי וסתירה כיון דהוי רגלים לדבר שזינתה מבטלין חזקת היתר לבעלה כמו כן מבטלין החזקת חיוב דאין להעמיד עוד החוב על חזקתו לומר שלא זינתה ולא נפקע החוב, וכיון דחזקת חיוב נתבטל ע"י קינוי וסתירה לפי"ז לא נשאר רק הברי ושמא והוי א"י אם הלויתני וז"ב ועי' היטב בזה בסוגיא דיבמות (ל"ח ב') ובתוס' ד"ה ואביי כו' ובמהרש"א שם ובחי' מרן רעק"א ותראה מה שיש לדון בזה וקצרתי ודוק היטב:
פמניוועז עיר מולדתי שנת תרס"ב: