מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן לב · הערה בדין ע"א בעדות אשה.
בשו"ע אה"ע (סי' י"ב סעי' א') שני עדים המעידים לאשה שמת בעלה מותר אחד מהם לישא אותה שאין שנים מצויים לחטא בשביל אחד כו' וי"א דאף בשנים אע"ג דשרי מכל מקום בעל נפש ירחיק מזה יעו"ש, והנוב"ק אה"ע (סי' ל') והובא שם בפ"ת (סק"ד) הקשה ע"ז איך יליף הרמ"א זה מדברי הגהות מיימוני והתוס' יבמות דהם איירי במיאון ועידי מקח וחליצה ועדי גט דבכל אלו צריך שנים ואחד אינו מועיל וא"כ אף שהשני לא יעיד שקר בשבילו מ"מ הלא השני לבדו אינו מועיל ועדות עצמו קצת כיעור יש בו כיון שעל פיו ניתרת, אבל שנים המעידים לאשה שמת בעלה שאפילו חד סגי ואין אחד מהם צריך לעדות חבירו מדוע לא תינשא ע"פ עד אחד להשני, וזה קשה ג"כ על המחבר שכתב הטעם שאין שנים מצויים לחטא בשביל אחד דתיפוק ליה דכל אחד מותר לישא אותה כיון שאינה נשאת על פיו, ולכן נראה דכוונת השו"ע אפילו היכא דאינה נשאת ע"פ עד אחד לחוד כ"א עפ"י שנים כמו במלחמה או קטטה או כגון שהעיד אחד מתחלה שהוא חי עדיין ושוב העידו שנים שכבר מת וע"ז שפיר כתב הרמ"א דבעל נפש ירחיק מזה, אבל היכא דסגי בעד אחד והעידו שנים פשיטא שאין כאן מיחוש כלל שישאנה אחד מהם כיון שא"צ לעדות כלל ליכא כיעור כלל וגם בעל נפש א"צ לחוש כלל עכ"ד הנוב"ק, והפ"ת הקשה ע"ז מד' הט"ז וב"ש שכתבו דה"ה בשלשה כו' דהרי בשלשה לעולם אינה ניתרת על פיו שהרי יש שנים בלעדו ונשאר בוצ"ע:
ולענ"ד עיקר קו' הנו"ב לק"מ, דהא כל הטעם דע"א נאמן בעדות אשה הוא מטעם דייקא ומינסבא, וא"כ י"ל דאם היה העד השני מעיד לבדו היתה מותרת דשייך בי' דייקא ומינסבא, אבל כיון דהעידו שנים היא סברא דיש כאן ב' עדים ולא דייקא וכמ"ש התוס' ב"ב (ל"א א') ד"ה א"ל יעו"ש, ואנן חיישינן דעיניו נתן בה ונשאר רק ע"א דאינו נאמן היכא דליכא דייקא, ואח"ז מצאתי סברא זו בדרו"ח למרן רעק"א בכתובות (כ"ב ב') בתוס' ד"ה כגון כו' יעו"ש שכתב כן, ומיושב שפיר קו' הנו"ב ודוק:
ואכן בשו"ת עונג יו"ט (סי' קל"א) ביאר בארוכה דהך סברא דדייקא ומינסבא אין הכוונה שכשהעד אומר שמת היא מדייקת שתדע שהעד אומר אמת דהא זימנין דלא ידעה כלל ממיתתו, ועוד קטנה ודאי דלא ידעה, אלא הכוונה דבכל ע"א בעינן למימר שמהימן בעדותו להתיר משום דאין אדם חוטא ולא לו, אלא היכא דאיתחזק איסורא בדבר שבערוה לא סמכינן ע"ז וחיישינן שמא יש איזה סיבה בזה שמשקר מצד האשה ואולי שכרתו להעיד כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' גירושין (פי"ג ה"א) גבי ע"א בקטטה, וכיון שידעו חכמים שהאשה דייקא ומינסבא כשהיא אומרת מת בעלי, א"כ גם כשע"א אומר שמת בעלה לא חשיבא לשוכרו, וכיון שהיא אינה חשודה לשוכרו אז הדרינן לכללא דאין אדם חוטא ולא לו וממילא נאמן העד וכמו שמאמינים לו בדבר דלא איתחזק איסורא אף בדבר שבערוה דע"א נאמן בזה אף מה"ת יעו"ש, ולפי"ז ליתא לסברא שכתבנו דאף דלא דייקא, מ"מ נאמן בזה ע"א מה"ת:
ובתוס' מס' גיטין (ג' א') ד"ה האי קולא הוא חומרא הוא כתבו וז"ל בריש האשה רבה (פ"ח א') גבי מתוך חומרא שהחמרת עליה בסופה דפריך לא לחמיר ולא ליקל ומשני משום עגונא אקילו בה רבנן לא שייך למיפרך האי קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת לה תרי ובא בעלה מותרת לחזור כדאמרינן התם והשתא בחד תצא מזה ומזה כו' והקשה מרן רעק"א ז"ל בגליון הש"ס וז"ל לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים כיון דסמכינן על סברא דדייקא דבעלה מת ממילא לא שייך שיבא ולא אתי לידי חומרא, ושאני הכא דאף דסמכינן דהשליח אומר אמת מ"מ שמא יבא בעל ויערער בשקר עכ"ד ולפמ"ש יש ליישב קו' על נכון וסמכתי על המעיין בזה, ועי' היטב שם בעונג יו"ט מ"ש בד' רש"י שבת (קמ"ה) וגם עפי"ד מיושב הקו' ודוק: