מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן לא
הערה בדין קנין כסף.
יש לחקור באחד שקנה חפץ מחבירו בקנין כסף לבד ומת המוכר טרם שמשך הלוקח והיורשים חוזרים מן המקח, אם הם יכולים לחזור ממה שהקנה אביהם בקנין כסף ולא חזר או לא, ואת"ל דיכולים לחזור כמו אביהם, יש לחקור אם מחויבים לקבל מי שפרע וכבר חקרו בזה:
והנה לשי' בעל המאור ז"ל דס"ל דקנין כסף גם לאחר תקנת חכמים, קנין גמור הוא כ"ז שלא חזר בי' המוכר, ורק אם בא לחזור הרשות בידו ונתבטל הקנין, וכיון שמת המוכר טרם חזר בי' הרי כבר נקנה הדבר להלוקח ושוב אין להיורשים שום זכות להוריש זה החפץ, ובימי ילדותי הקשיתי להגאון מופה"ד מרן מוהרי"ל זצ"ל האב"ד דעיר מולדתי פאניוועז בהא דאיתא בב"מ (ל' ע"ב) ר"י בר' יוסי הוי קאזיל באורחא פגע בו ההוא גברא דהוי דרי פתכא דאופי ואיתפח א"ל דלי לי א"ל כמה שווין א"ל פלגא דזוזי יהב לי' פלגא דזוזי ואפקרי' הדר זכה בו הדר יהיב לי' פלגא וזוזי ואפקרי' חזא דבעי למיהדר למזכי' בי' א"ל לכו"ע אפקרינה לדידך לא אפקרינה יעו"ש והרי קיי"ל בנדרים (מ"ז ע"ב) וכן פסק הרמב"ם ז"ל ה' נדרים (פ"ה ה"ה) ועי' עוד שם (מ"ב ע"א) ובק"נ שעל הרא"ש בנדרים שם] דאדם אוסר דבר שברשותו אפי' לכשיוצא מרשותו, לפי"ז הי' לו לר"י בר' יוסי לאסור העצים בקונם על ההוא גברא ולהפקיר אח"ז ושוב הלא לא הי' יכול למיהדר ולזכות, והגאון הנ"ל השיב לי דלכאורה קשה דהא מסתמא ר"י בר' יוסי לא משך ולא הגביה שהרי אינו לפי"כ ומעות לבד ל"ק ולא זכה ואיך מצי להפקיר, וע"כ מוכח מזה כשי' הרז"ה במאור דבאמת מעות לבד הוא ג"כ קנין גמור כ"ז שלא חזר המוכר ולפיכך שפיר הי' יכול להפקיר דשלו הוא [וכעין שכתב רש"י ז"ל בב"מ (מ"ח ע"א) ד"ה קאי באבל דנפ"מ בין ר"י לר"ל בקידש בו אשה דלר"י הוי קידושין דמה"ת קני וכו' וצידד במחנה אפרים ה' קנין מעות (סי' י"א) דכוונתו דהלוקח קידש אשה בהחפץ קודם שמשך יעו"ש ויע"ש בחי' רע"א בב"מ שמסתפק בכוונת רש"י יעו"ש] וכ"ז הוא אם לא חזר המוכר אבל אם ר"י בר' יוסי היה אוסר בקונם על המוכר, היה חוזר בו ושוב לא היה מועיל הפקרו ולפי"ז ראי' מכאן דקנין מעות הוא קנין גמור כ"ז שלא חזר בו:
ואמנם קו' זו שהקשה הגאון ז"ל, כבר הקשה כן בעונג יו"ט (סי' קי"א) והוסיף עוד דהא איתא בחו"מ (סי' ר') דבמכירה לא תקנו ד' אמות ואל תתמה כיון שלא קנה אותם איך הפקירם הא אין אדם מפקיר דבר שאינו שלו, ז"א דאמרינן בנדרים (ל"ד) אמר רבא היתה ככר של הפקר מונחת לפניו ואמר ככר זה הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה ופי' הר"ן ז"ל שם שהיה הככר מונח בתוך ד' אמותיו וד' אמות לא קני' לי' דגלי דעתי' דלא ניחא לי' דליקני ולהקדש ניחא לי' ולא לקנות לעצמו והקדש שפיר חל אע"ג דלא קני לי' משום דהו"ל כמגביה מציאה לחבירו דחבירו קנה, הכ"נ הקדש קנה ולא הוא והיינו משום דמונח בד' אמותיו וקונה לו אם ירצה יכול להקדישו ג"כ, ולפ"ז אם קנה חפץ במעות אף דקיי"ל דמעות אינו קונות, מ"מ הא אי בעי להגביהו ולקנותו קודם שחזר בו המוכר מצי קני ודאי דיכול להקדישו ג"כ ולהפקירו וחייל ההקדש וההפקר, דהקדש והפקר חד דינא אית להו כמבואר בב"ק (ס"ט) ולהכי הפקירו ר"י אחר שנתן לו הדמים עכ"ד העונג יו"ט, ולפי"ז אין ראי' מכאן דמעות הוי קנין גמור:
אבל הבנת העונג יו"ט בד' הר"ן תמוה לענ"ד דבאמת הוא לא הקדיש את הככר וכוונת הר"ן הוא רק דהקדש קנה הככר ע"י חצר דהדיוט והיינו כיון דהוא גילה דעתו דאינו חפץ לקנותו ע"י הד' אמות ורק אותו הזכות שיש לו בהד' אמות הוא נותן זאת להקדש והקדש קונה להככר ע"י הד' אמות ועי' בקצוה"ח (סי' ר') שהבין כן בד' הר"ן, ועי' עוד בד' הקצוה"ח (סי' ר"ד) ובחי' רע"א ב"מ ומ"ט) ותראה מה שיש לדון בזה ודוק:
ובעיקר החקירה נראה לענ"ד דהדבר מבואר בחי' הרמב"ן ז"ל גיטין (ל' ע"ב) בהא דאיתא שם תניא רבי אומר יורשין שירשו וכתב ע"ז הרמב"ן וז"ל פי' ארישא קאי דעלה מייתי בגמרא וכן מפורש בתוספתא ובירושלמי ואע"פ שהן חייבים לשלם אם באין לחזור בהם שהרי יש להם קרקע וקיי"ל מלוה על פה גובה מן היורשין ועוד דמתניתין אפילו בשטר נמי היא כדמפורש בירושלמי מ"מ צריך ליטול רשות מהן שמא יחזרו בהן שהרי מכר לו ולא חיישינן למי שאינו עומד בדבורו עד שיחזור בו אבל מיורשין צריך לטול רשות, אבל כשירשו מטלטלים אע"פ שנתנו לו אינו רשאי שהרי כבר נאבד שעבודו כו' יעו"ש בדבריו המתוקים מדבש, והרי מבואר דהיכא שמכר בכסף לבד ומת המוכר יכולים היורשין לחזור ואם חוזרים ל"מ אינם עומדים בדבורם וממילא נראה דאינם צריכים לקבל מש"פ, ואמנם הרמב"ן סובר דקנין כסף ל"ה כלל קנין, ועי' בגיטין (י"ג ע"א) ברש"י ד"ה והא לא משך יעו"ש וי"ל ודוק:
ב
האחרונים ז"ל ובראשם המחנה אפרים בקנין משיכה (סי' ב') חקרו אם קנה אתרוג במשיכה בלבד בלא נתינת מעות. אם יצא למ"ד מעות קונות דבר תורה יעו"ש, ונראה להעיר ממתניתין דשקלים (פ"ז מ"ד) בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר כו' ר' יהודה אומר הראוי לפסחים פסחים קודם הרגל שלשים יום, ופירש הרע"ב וז"ל והמוצאו מותר לו להקריבו לפסחו ואם יבוא בעליו אחר כך יתן לו את דמיו עכ"ד, הרי דיצא חובת הפסח אע"פ שלא נתן עוד מעות, ועי' במקנה קדושין (נ"ה ב') בתוס' ד"ה שלא בזמנו שלמים כו' שהקשה דהיאך אפשר להקריב דהא ר"י בעצמו ס"ל בפסחים (צ"ט) ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים וא"כ איך יכול ליקח אותה לפסחו הא לא נשאר מחבורה הראשונה וכ"ש דאיכא למיחש שמא כבר לקחו הבעלים פסח אחר ופסח שנשאר שעה אחת בלי בעלים נדחה לכו"ע, וכתב דלא חיישינן שהקדיש אותה לפסח הבא דאין דרך להקדיש עד ערב פסח כדאיתא בפסחים (סי' א') אלא שהפריש אותו ע"מ להקדישו יעו"ש שבא מטעם הזמנה, ולפי"ז שפיר מוכח מזה דיוצא ידי פסחו אע"פ שלא נתן עוד המעות, אלא דדברי המקנה צל"ע, ועי' בירושלמי שם בגליון הש"ס מ"ש בזה ודוק: