מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן כז
במה שנחלקו הראשונים ז"ל בגוסס אם הוא בר קנין.
הראשונים ז"ל נחלקו בקדושין (ע"ח ב') אם גוסס הוא בר הקנאה, ושי' רש"י ז"ל דגוסס אין מתנתו מתנה ומשום דלאו בר קנין הוא, והתוס' דעתם דגוסס שפיר בר הקנאה הוא ורק דסתם גוסס אינו יכול לדבר, אבל כשיכול לדבר פשיטא דיכול להקנות, והרא"ש ז"ל הביא עוד ראשונים שנחלקו בזה, ושי' התוס' ב"מ (ט"ו ב') ד"ה דמית כו' דגוסס שפיר בר הקנאה הוא יעו"ש:
ולכאורה יש לתמוה על שי' רש"י ז"ל מהא דגרסינן בגמ' ב"מ (ט"ו ב', ט"ז א') בסוגיא דהמוכר שדה שאינו שלו וחזר ולקחה מבעלים הראשונים דאמרינן מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, ושם מתקיף לה רמי בר חמא מכדי האי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא, א"ל רבא תהא במאמינו בההוא הנאה דלא קאמר לי' מידי וקא סמיך עליה טרח ומייתי לי' גמר ומקני ליה, מתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום, מה שאירש מאבא היום מכור לך מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין כו' הכא לא סמכה דעתיה [דלוקח דקאמר מי יימר שיירש מאביו כלום שמא ימכור אביו נכסיו בחייו, רש"י] כו', מ"ש רישא ומ"ש סיפא, א"ר יוחנן סיפא מה שאירש מאבא היום משום כבוד אביו [כשהיה אביו גוסס וצריך מעות לקבורתו ולתכריכין ומוזהר לכבוד אביו שלא לשהותו בבזיון, רש"י], ולפמ"ש רש"י דלהכי לא סמכה דעתי' דלוקח, שמא ימכור אביו נכסיו בחייו, לפי"ז בסיפא דהיה אביו גוסס ולשי' רש"י גוסס כבר אינו יכול להקנות לאחר לפי"ז תהוי מכירה מצד הדין כמו גבי מוכר שדה שאינו שלו, ולמה צריכין בזה מצד תקנת חכמים וצ"ע:
והנראה לי בזה דהנה הרשב"א ז"ל בתשובה (סי' שע"ה) הביאו הרמ"א בחו"מ (סי' ר"י סק"ג) כתב המקנה דבר למת כל שהוא לצורך קבורתו וכבודו קנה יעו"ש, חזינן מזה דאע"פ דאין קנין וזכיה למת, מ"מ כל שהוא לצורך המת אית ליה זכי' וקנין, דכל הטעם שאין למת קנינים הוא מטעם שאין לו צורך ואין לו השתמשות בשום דבר והוי כמו באיסורי הנאה למאן דסבר דמקרי אינו שלו דהוא מטעם דאין לו השתמשות בזה, אכן במקום שיש לו להמת צורך כגון לארון ותכריכין שפיר קונה [הדברים כתובים אצלי זה שלשים שנה וכעת כבדני יד"נ הרב הגאון ר' אלעזר מאיר פרייל שליט"א הגאב"ד בק"ק עליזאבעט אשר במדינת אמריקה בספרו הנחמד ספר המאור וראיתי שם (בסי' מ"א) הביא הסבר זה דאין קנין למת בשם הגאון הגדול ר' יוסף ליב זצ"ל הגאבד"ק טעלז, אכן תמהני על המחבר שליט"א, מדוע לא הביא ד' הרשב"א הנ"ל לדחות בזה דברי הרה"ג רב"צ עוזיאל מה שרצה לחדש דהגוף של המת אינו שייך למי שהוא ומש"ה רצה להתיר נתוח המתים יעו"ש, והוא תמוה דנעלם מהם ד' הרשב"א דכל דלצורך המת יש קנין למת ומכ"ש דגופו שייך לו בעצמו ואכמ"ל מה שיש עוד לדון בזה], לפי"ז נראה דה"ה בגוסס דאפי' לשי' הסוברים דגוסס לאו בר הקנאה הוא, אבל כל דלצורך קבורתו ותכריכין שפיר הוי בר הקנאה, דהא לשי' הסוברים דגוסס לאו בר קנין הוא היינו דגוסס שפיר הוי בר דעת ויכול לדבר ומ"מ לאו בר קנין הוא, וכ"ז הוא רק בעלמא אבל לצורך קבורתו שפיר הוי בר קנין ויכול להקנות, א"כ לפי"ז שם בב"מ אפי' כשהיה אביו גוסס הלוקח לא סמכה דעתי' שמא אביו גופו ימכור לצורך קבורתו ותכריכין ולהכי צריך לזה משום תקנת חכמים, ועי' בזה במחנ"א ה' זכיה ומתנה (סי' ל"א) מ"ש בד' הרשב"א יעו"ש:
והראשונים ז"ל הקשו עוד דהא אמרינן גוסס נדרו נדר והקדישו הקדש, והביא הרא"ש ז"ל בשם רבינו יואל דשא"ה משום דאמל"ג כמס"ל, והקשה ע"ד הרא"ש שהרי גם מסירתו להדיוט לא מהני לפי שיטתם דגוסס הוא כמת יעו"ש, ונראה דבאמת גוסס עדנה לא מקרי מת לכו"ע אבל מ"מ גם חי גמור לא מקרי וכדאיתא בחולין (קכ"א ב') יצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באת יעו"ש לגבי מפרכסת, ולהכי כל מידי דצריך מעשה אמרינן דגוסס אין במעשיו כלום דכבר אינו חי גמור, משא"כ מידי דא"צ מעשה כ"א דבור ודבורו של גוסס ג"כ הוי דבור כיון דמ"מ לאו מת הוא וכיון דהקדש חל בדבור לבד להכי גם גוסס שפיר מצי להקדיש ומצאתי אח"ז במהרי"ט בחי' קדושין שכ"כ, ויש להאריך בזה בקנין הקדש כידוע בזה מד' הרא"ש (נדרים כ"ט) ועי' שו"ת ושב הכהן (סי' י"ח) ואכמ"ל:
ונראה לה"ר ברורה דגוסס שפיר הוי בר קנין מהא דאיתא בגיטין (ע"ז ב') גבי ההוא שכמ"ר דכתב גט לדביתהו בהדי פניא דמעליא שבתא למחר תקף לי' עלמא א"ל רבא זילו א"ל ליקנוה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא כו' יעו"ש ובמס' קדושין (כ"ב ב') איתא תקף לי' עלמא טובא ופירש"י גוסס ונוטה למות, הרי ראי' ברורה דגוסס שפיר מצי להקנות ומצאתי אחר זמן רב בחידושי הרשב"א ז"ל בגיטין (ע' ב') שהביא ראי' זו ות"ל שכוונתי בזה לדעת רבינו ז"ל:
ומיהו י"ל לפימ"ש הר"ן שם דגט זה לא היה בביתו של שכמ״ר אלא בבית השליח שהוא עשה שליח מערב שבת לתת גט לאשתו והגט היה עדיין בבית השליח וחצרו של שליח כידו וחצרו של בעל ורבא אמר לשליח דליקני לה ההוא דוכתא כדי שלא תטרף דעתו של ש"מ עליו כו' יעו"ש, ולפי"ז הא ידוע שי' הרמב"ם הל' גירושין (פ"ב) אם היה בריא בשעת מינוי שליחות ואח"כ אחזו חולי שטות דאם נתנו השליח ה"ל גט מן התורה ואינו פסול אלא מדרבנן שלא יאמרו שוטה בר גירושין:
והפר"ח הל' גירושין העלה כדעת הרמב"ם ז"ל וכתב דאפילו גוסס דאינו בר גירושין אם עשאו שליח קודם ואח"כ נעשה גוסס נמי מהני שליחותי' וכמ"ש הקצוה"ח (בסי' קפ"ח סק"ב), וכן כתב הרא"ש בקדושין דהא דפ' כל הגט במביא גט ממדה"י והניחו חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים, ל"ש אלא חולה אבל גוסס לא דשמא מת אלמא גוסס דבריו קיימים, שאני התם דנתנו לשליח כשהוא בריא אלא שהניחו גוסס דהשתא אין אנו צריכים לדבריו ולענין זה הרי הוא כחי, ומהרי"ט כתב לדברי תוס' יש לומר כיון דאלו נתנו בידו לא מהני כיון שהוא גוסס על ידי שליח נמי לא מהני דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עבד ושלוחו מצי עביד יעו"ש, והוא באמת מחלוקת הרמב"ם והטור ועי' עוד בקצוה"ח (סי' ר"נ סק"ח) ולפי"ז הכא דמיירי ע"י שליח שפיר מהני אע"פ שהבעל הוא גוסס וא"ש:
אלא דלפי"ז הא דהקשה רב עיליש לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה היינו דהוא קונה עתה חצרה שהקנה לה השליח ומוכח דגוסס קונה, ואפשר לומר דבאמת מוכח מכאן הא דאמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה היינו דתחלת קנינה של אשה הוא לבעלה, ולא דהאשה קונה תחלה לעצמה ובעלה מינה קזכי, וזה הוי כמו פירות דקל דא"צ קנין דפשיטא דגם גוסס פירות דקלו שייך לו ואטו גוסס לא מקרי הנכסים שלו, ועי' בזה בד' הראשונים בכתובות (נ"ח) בשטמ"ק שם, ועי' ב"ק (ע"ט א') בשטמ"ק וז"ל שם ושלח סבלונות לבית חמיו נמי מקריא מכירה, דשמא תאמר כיון שקדשה מקריא קנין כספו וליחשוב כמי שנתנה לאשתו דלא מקריא נתינה שהרי מה שקנתה אשה קנה בעלה קמ"ל דלא דמיא ארוסה לנשואה ומכירה גמורה היא, ה"ר יהונתן ז"ל עכ"ד. הרי דתחלת קנינה של אשה הוא לבעלה, [אלא דדברי השטמ"ק צ"ע שהרי אנן קיי"ל במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא בב"ב (נ"א ב'), וקו' דנא הקשה לי א' מחברי בילדותי וצ"ע בזה], והרשב"א בחידושי קדושין (כ"ג ב') נראה דמפרש שם בשם הראב"ד ז"ל דבזה נחלקו ר"מ וחכמים, דר"מ ס"ל כיון דאמר ליה קני קני עבד וקני רביה דכשנתנו לעבד כאלו נתנו לרבו ממש וכשהתנה עם העבד כאלו התנה עם אחר כו' ורבנן סברי דמעיקרא קני עבד אלא דלכי זכי עבד זכה האדון מכח זכיית העבד כו' יעו"ש:
ועי' בנתיבות (סי' ער"ה) שהביא קו' המחנ"א בהא דאי' בנדרים (פ"ח) המדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות האלו נתונין לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך, והקשה המחנ"א הא אין קנין באסוה"נ ובלא"ה לא קני הבעל, וע"ז השיב הנתיבות דלק"מ שהרי קיי"ל דכל היכא דאפסקיה אחר מותר יעו"ש, ודבריו תמוהים דהא כיון דאמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה לפי"ז אין כאן הפסק ומשמע מדבריו דס"ל דמקודם קנתה תחלה לעצמה ואח"כ בעלה מינה קזכי והוא נגד ד' הראשונים הנ"ל, ועי' עוד בנתיבות (סי' שס"ג) ודוק:
ובמס' מכות (ט' א') דישראל לוקה ע"י עבד כשחבל בו פחות מש"פ וכתב רש"י ז"ל דאילו חבל בו פרוטה קיי"ל במסכת כתובות דמשלם ממון ואינו לוקה יעו"ש, והקשה בהגהות פורת יוסף דאפי' כשחבל בו פרוטה אמאי אין משלם הא הוי מלקות להעבד והתשלומין להאדון, ומוכח לכאורה דמקודם זכי העבד ואח"ז האדון מיני' קזכי ועוד יש להאריך בזה ואכ"מ עוד:
וצ"ע בהא דכתובות (נ"ה א') ר"ש שזורי אומר אף המסוכן ופירש"י גוסס יעו"ש, והרי שיטת רש"י בקדושין דגוסס לא מצי לאקנויי וד' רש"י סתרי אהדדי, ובאמת בגיטין פירש"י דמסוכן הוא חולה ועי"ש בפיה"מ, ובחת"ס יו"ד (סי' כ') הקשה בספק אם פרכסה אמאי היא ספק נבלה נוקמא אחזקת חי מי לא תנן נגע באחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת ר' מאיר מטהר וחכמים לא פליגי אלא משום חומרא דקדשים אבל לא לחולין ובתוספתא דטהרות מבואר שהיה מסוכן בלילה יעו"ש ובגידולי הקדש (סי' י"ח) כתב דבגוסס ל"ש חזקת חיים והא דמסוכן הוא חולה כמ"ש רש"י בפ' התקבל יעו"ש, ואשתמטתי' ד' רש"י בכתובות דמסוכן הוא גוסס, ועי' בטהרות (רפ"ו) המסוכן ברה"י כו' יעוש"ה:
ועי' בתוס' עירובין (ס"ו א') בהגה"ה היכא שא' מבני החצר אחת היה גוסס בשעת העירוב וערבו עמו שבטל העירוב הואיל ורוב גוססין למיתה ואינו ראוי להתקיים כל השבת יעו"ש, ומזה משמע דגוסס בר קנין הוא ודוק: