אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן כו

סימן כה

בדין טבילה אם מעכב השחרור.

כתב הרמב"ם ז"ל בה' איסורי ביאה (פי"ג הי"ב) וז"ל כשישחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל כו' והרב המגיד כתב ויש מן המפרשים ז"ל סוברין שכל ששחררו רבו אע"פ שלא טבל אם קידש בת ישראל קדושיו קדושין דטבילה לא מעכב דמדבריהם הוא בעבד משוחרר וראוי לחוש לדבריהם עכ"ל, והנני בזה בעזה"י לבאר מעט מד' הש"ס:

שנינו ב"ק (פ"ז א') ר' יהודה אומר אין לעבדים בושת, ובגמ' שם (פ"ח א') מ"ט דר' יהודה דכתיב כי ינצו אנשים איש ואחיו יצא עבד שאין לו אחוה, אלא מעתה לר"י זוממי עבד לא יהרגו דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אמר רבא אמר רב ששת אמר קרא ובערת הרע מקרבך מכל מקום, וכבר פירשו רש"י ותוס' דכוונת הש"ס בהקו' הוא דגם העבד לא יהרג ומשום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה יעו"ש, ולכאורה יש להתבונן בזה דהנה התוס' שם הקשו דתקשי לר' יהודה דהא גבי אונאה וריבית כתיב ג"כ אחיו ותירצו דלא משכחת לי' שיהא לו מעות בלי רבו ומשום דכל מה שקנה עבד קנה רבו יעו"ש, ולכאורה הלא משכח"ל שהאדון הפקירו ועדיין מעוכב גט שחרור דמעשה ידיו הם לעצמו דכבר נסתלק רשות וזכות האדון ממנו, ומ"מ עוד לא מקרי אחיו כ"ז שהוא מחוסר גט שחרור וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' עדות (פ"ט ה"ו) דמחוסר גט שחרור פסול לעדות כ"ז שלא הגיע ג"ש לידו, וכתב הכ"מ שהוא פשוט דכ"ז שלא הגיע ש"ש לידו עדיין עבד הוא ואינו נקרא בן ברית. ובאמת שהוא מפורש בירושלמי יבמות (פי"א ה"ה) דבעו מהו שיעידו עדות אחת כו' ושם כופין לשחרר והוי מעוכב ג"ש כדאמר בגיטין (מ"ב ב') יעו"ש, ולפי"ז עוד לא מקרי אחיו לר"י, ומ"מ כסף שפיר אית לי' בלא רבו, וע"כ צ"ל דר' יהודה אית לי' דשמואל דהמפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ ג"ש וכדמצינו בנזיר (ס"ב ב') מחלוקת תנאים בזה ועי' יבמות (ס"ו א') בתוס' שם ויש להאריך בזה בגיטין (י"ב ב'). והנה איתא בירושלמי ב"ק (פ"ד ה') עבד שהוא יוצא להרוג והוזמו עדיו ר' יוחנן אמר קנה עצמו ב"ח יעו"ש, ולפי"ז מאי פריך לר"י זוממי עבד לא יהרגו ומשום דלא מקרי אחיו, והרי בעדים זוממין חייבה אותם תורה על מחשבתם מה שזממו לעשות והרי הכא זממו להרוג בן חורין שהרי אחר הגמר דין כבר הוא בן חורין לר' יהודה דס"ל המפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ ג"ש:

וראיתי שם במראה הפנים שכתב דלא קיי"ל הכי וגם הרמב"ם ז"ל השמיט זאת ומשום דהרמב"ם פסק דהמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך ג"ש וכיון דצריך ג"ש עדיין אין הבעלים מתיאשין ממנו ועוד האריך בזה, ואין אלו אלא דברי תימה שהרי הש"ש הוא על קנין איסור שבו, אבל הקנין ממון שפיר נפקע ממנו ע"י יאוש ועוד יש להאריך בזה:

ועי' בהפלאה בכתובות (נ"ח א') שכתב בהא דאיתא שם המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו, לסטים מזוין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. דהכוונה הוא דכיון דמחויב מיתה הוא א"כ נתיאשו הבעלים ממנו וכדאי' בכריתות (כ"ד) לענין שור הנסקל ושוב ל"ה שלו ודבר שאינו שלו מכר לו ומוכח דגם הש"ס דילן סבר להא דירו' וקשה כנ"ל, ומוכח לכאורה מזה דטבילת עבד בעת שחרורו מעכב שחרורו ובלי טבילה אכתי עבד הוא ואפי' למאן דסבר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש אבל עכ"פ טבילה בעי והטבילה מעכב השחרור וא"כ אכתי לא מקרי אחיו ושפיר פריך בגמ' לר' יהודה זוממי עבד לא יהרגו:

אלא דזה בדותא שהרי כל חיובא דעדים זוממים. על שעת גמר דין הוא דחייבים, ובגמר דין אכתי עבד הוא, דרק לאחר גמר דין נתיאשו הבעלים ממנו ונעשה בן חורין, [ורק לאידך גיסא יש להסתפק היכי שבשעת העדאת העדים היה יכולת להזימה ואחרי שנחקרו ונדרשו בעת שנגמר דינו הוי עדות שאי אתה יכול להזימה מי הוי עדות, ונפק"מ עדים שהעידו על אחד שחלל שבת ונחקרו ונדרשו ואחר זה נעשה טריפה טרם שנגמר דינו כיון דאין עדים חייבים עד שיגמר הדין דבעינן נפש בנפש מי חייב מיתה, אע"ג דאין העדים נענשין שחיובן בא בשעת הגמר דין ואז הלא גברא קטילא הוי וההורגו פטור כש"כ שנגמר דינו למות ולא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה בשעת הגמר דין אפ"ה מיקטל הטריפה עפ"י מה שהעידו עליו שבשעת עדותן היה יכול להזימה, וזה מכבר שאמרתי שיש לתלות ספק זה בפלוגתא דסומכוס ורבנן (ב"ק ע"ה ב') אם עדות שאתה יכול להזימה הוי כדי לסייע עדותן לכן סגי בהיה בשעת חקירה ודרישה עדות שאתה יכול להזימה, ולרבנן אפשר דגזיה"כ הוא וגם בשעת גמר דין בעי שיהי' ביכולת לקיים דין הזמה. אח"ז נדפס האור שמח וראיתי בה' עדות (פ"כ) שהעיר בספק זה האחרון ומביא מד' הגמ' ב"ק והביא כן מד' התומים (סי' ל"ח) שנסתפק ג"כ בזה:

ועי' ב"ק (פ"ד א') תניא אידך ר"ש בן יוחי אומר עין תחת עין ממון אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש הרי שהיה סומא וסימא קיטע וקיטע חיגר וחיגר היאך אני מקיים בזה עין תחת עין והתורה אמרה משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם, אמרי ומאי קושיא דלמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן ליה דאי לא תימא הכי טריפה שהרג את השלם מאי עבדינן ליה אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן לי', ופירש"י ז"ל דלהכי טריפה שהרג את השלם פטור משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה יעו"ש, והקשה מרן ר' עק"א ז"ל בגה"ש כיון דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות וחיישינן שמא לא הרג ושפיר מתקיים משפט אחד והא דפטרנוהו היינו משום דאמרינן דהוא באמת לא הרג והעדים לא מסתפו לשקר ולעולם ליכא עדות על הטריפה ומה ראי' להא דעין תחת עין יעו"ש, ולפי"ז א"ש דאפי' אם נעשה טריפה לאחר שנחקרו ונדרשו העדים קודם גמר דין וחזינן דאמת אסהידו וכמו דמוכח מלשון רש"י בב"ק (ע"ה ב') ד"ה היכא דאמרו לא ידעינן באיזו יום באיזו שעה דאיכא למימר דלהכי עבדי דמסתפו דלא ליתו סהדי דלזמינהו והלא באותה שעה עמנו הייתם ועדים שקרנים הם יעו"ש, ומוכח דלאחר חקירה ודרישה חזינן דאמת אסהידו, ומ"מ אם אח"ז נעשה טריפה קודם גמר דין גזיה"כ הוא דפטור דגם בשעת גמר דין בעינן עדות שאתה יכול להזימה אע"פ שבאמת הרג וכמ"ש רש"י בב"ק הנ"ל ד"ה אבל הכא כו' היינו משום דקושטא קמסהדי כו' וע"כ משום דלא אפשר לא אפשר ולא בעינן משפט אחד וא"ש והוא נכון:

ועי' במכות (ה' א') דכתב רש"י ז"ל דלהכי גברא לאו בר קטלא הוא משום דיכול להודות ולפטור עצמו והתוס' הקשו עליו דא"כ כל חייבי מיתת בי"ד יוכלו להודות ולפטור עצמם יעו"ש והפנ"י בלקוטים למס' מכות יישב שי' רש"י ז"ל דכוונתו שהוא יודה לדברי העדים שהרג ויהי' עדות שאי אתה יכול להזימה וממילא מיפטר ודפח"ח ויש עוד להאריך בזה] מיהו הרווחנו מזה ליישב בש"ס ב"ק הנ"ל בהא דמשני שם אמר קרא ובערת הרע מקרבך מ"מ, ותמה בדול"צ (דרוש י"ג) דהא במסכת סנהדרין (ע"ח) אמרינן טריפה שהרג פטור משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ואמאי לא נימא שהעדים יהיו חייבים מטעם ובערת הרע מקרבך והאריך הרבה יעו"ש מה שמביא בשם הגאון הספרדי מוהר"י בכר דוד זצ"ל, ולפי"ז א"ש דהכא שפיר אמרינן דהעבד יהרג וגם העדים כשיוזמו יהרגו דאע"פ שאי אפשר לחייבם מטעם דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה בגמר דין אבל עכ"פ זממו להרוג בן חורין, דהרי בשעת הריגה כבר הוא בן חורין, משא"כ בעדי טריפה הרי גם בשעת הריגה הוא טריפה, ולפי"ז לכאורה ראי' מכאן להיפך דטבילה בעבד אינו מעכב החירות וכשי' הראשונים שהביא הה"מ ז"ל:

ונראה להוכיח עוד מהא דגיטין (מ' א') הכותב שטר אירוסין לשפחתו מקודשת כו' ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שחרור יעו"ש, חזינא דתפסי קדושין אע"ג דלא טבלה אחר השחרור, והתוס' ביבמות (מ"ז ב') ד"ה שם גר ועבד משוחרר כו' עמדו בזה וכתבו דטבלה מקודם וזה לא משמע דהטבילה תועיל קודם השחרור וכן מורה לשון הרמב"ם ז"ל שכתב שבו יוגמר גירותו משמע דהטבילה צריך להיות אחר השחרור וכן כתב באור שמח יעו"ש במלואים בח"א:

ונראה לחלק דאפי' להסוברים דטבילה מעכב את השחרור היינו דוקא בעבד דבשעה שהוא עבד אינו חייב רק במצות שהאשה חייבת וכשנעשה בן חורין נתוסף לו מצות שהאיש מחויב לכן צריך טבילה עוד הפעם כדי לקבל עליו עול מצות הנתוסף לו והוא כמו גירות חדשה, משא"כ אשה דלאחר שחרורה לא נתוסף לה מצות ממה שהיתה חייבת מקודם שהיתה שפחה וכעת ע"י שחרורה לא נתוסף לה מעלה ולכן י"ל דכו"ע מודי בזה דא"צ טבילה ודוק:

ועפי"ז נדחה נמי הראי' מהגמ' קדושין (ס"ב ב') אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחררך יעו"ש, ולא אמר דטבילה בעי בפני ג' ומי יימר דמזדקקי לי' ועוד הא אין בידה להטבילה בע"כ ועי"ש ביבמות ועי"ש בתוס' דהטבילה הוא משום שחרור ולא משום קבלת המצות ודוק:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה