אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן כה

סימן כד

נדה (כ"ז ע"ב) ולא אמרו רקב אלא למת בלבד למעוטי הרוג דלא, לפי שיצא דמו וחסר וקיימא לן במס' נזיר מת שחסר אין לו רקב, רש"י. וכתבו בתוס' והא דאמר עולא בפ' כ"ג נזיר (נ"א) אין רקב למת אלא לבא מן הבשר מן הגידין ומן העצמות א"כ משמע דאין רקב טמא אא"כ בא משלשתן יחד אבל רקב מדם לא בעי מ"מ אם חסר מדמו בשעה שנקבר אין לו דין רקב עכ"ל. וקשה לי מהא דירושלמי נזיר פ' כה"ג דבעי שם נפלים מהו שיש להם רקב. ופשיט דמאן דאמר דמן מטמא ברביעית יש להם רקב ומאן דאמר אין דמן מטמא ברביעית אין להם רקב, והנראה ברור בפירושו דדם נפל ל"מ מקרי דם וכדאיתא במכשירין (פ"ו מ"ז) משקה בן שמונה לא מטמא ואין מכשיר, ר' יוסי אומר חוץ מדמו, הרי דפליגי תנאי דלת"ק דם בן שמונה לא חשיב דם ואינו מכשיר ולר"י גם בבן שמונה חשיב דם, וזהו ביאור ד' הירושלמי דמאן דאמר דמן מטמא ברביעית וחשיב דם ואיכא כל הדברים הנדרשים לדין רקב בשר גידין דם ועצמות להכי יש להם רקב ומאן דאמר אין דמן מטמא ברביעית הרי חסר להם דם והרקב בא מבשר שחסר דם ולהכי אין להם רקב שמתנאי הרקב שיבא מבשר שיש בו דם וזה ברור בפירושו, ולשי' התוס' דאין הרקב צריך להיות גם מהדם והא דהרוג אין לו רקב היינו משום שחסר דמו ומטעם חסר קא אתינן עלה, והרי בנפל דמעולם עוד לא היה לו דם ל"ש ע"ז לומר חסר דמו, דחסר אינו רק כשנחסר ממנו לאחר מיתה, אבל אם חסר ממנו אבר מחיים ואח"ז מת ונקבר כשהוא חסר האבר פשיטא דיש לו רקב דרק מת שחסר אמרו דאין לו רקב ולא כשחסר ממנו אבר מחיים דאין זה בכלל חסר ודבר זה מתבאר היטב מדברי הגמ' נזיר (נ"א ע"ב) דבעי רבא הקריב כשהוא חי וחזר ומת מהו כי גמירי רקב דארקיב כשהוא מת, או דלמא השתא מיהא מיית ופשיט מהא דתנן לא אם אמרת במת שיש לו רוב ורובע ומלא תרווד רקב תאמר בחי כו' טעמא משום חי הא מת יש לו רקב ופירשו בתוס' ד"ה טעמא משום חי פי' כל זמן שהוא חי אין לו רקב אבל מת יש לו רקב כגון מת אדם אחד שנרקב בעודו חי אחד מאבריו יש לו רקב לאותו אבר אעפ"י שהרקיב בעודו חי, ומשני מי קתני הא מת הא קמ"ל דשום מת יש לו רקב כשנרקב לאחר שמת, ושום חי אין לו רקב אפי' כי מת אחר כן אין האבר שנרקב בעודו חי מטמא בדין רקב עכ"ל. הרי דאם הרקיב אבר אחד בעודנו חי ואח"ז מת דוקא אותו האבר אין מטמא בדין רקב, אבל כל שאר המת מטמא, והרי האבר שהרקיב ממנו מחיים הרי הוא בכלל חסר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' שחיטה (פ"ח ה"ז) דיבש הוא מטעם חסר, ואמנם הכ"מ כתב דיש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דאין הטעם משום חסר כ"א מטעם נקוב אבל הרי גמ' ערוכה בקדושין (כ"ד ע"ב) דיבש גפה הוא חסר אבר, והרי חסר ממנו אבר מחיים ומ"מ אם מת אח"ז מטמא בדין רקב וע"כ דרק אם חסר ממנו לאחר מיתה אזי נאמרה הלכה לממ"ס דאין לו רקב לא כשחסר ממנו מחיים ואח"ז מת ומכ"ש דבר שעוד לא היה בו מעולם אין נופל עליו שם חסר וע"כ דהא דנפלים אין להם רקב אינו מטעם חסר דמו ורק משום דהרקב צריך להיות דוקא מבשר דדמו בו ונפלים שאין להם דם הרי חסר תנאי מדיני רקב:

והא דהוכיחו בתוס' מדקאמר עולא אין רקב אלא הבא מבשר גידין ועצמות ומשמע דרקב מדם לא בעי, לא זכיתי להבין סוד שיח רבותינו בעלי התוס' ותמהני דאיך מוכח כן מדברי עולא שהרי שם בנזיר הקשה על עולא מברייתא דקתני רקב הבא מן הבשר טהור הא מן העצם טמא הא ליכא בשר כו' הא ליכא גידים ומשני אי אפשר לבשר ועצמות בלי גידין וכתבו התוס' הא דהזכיר עולא גידים למעוטי נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין יעו"ש וכיון דודאי ליכא בשר גידין ועצמות בלא דם א"כ לא הוי צריך למינקט עולא דם אבל ודאי רקב מדם ג"כ בעי ועוד שהרי דם כ"ז שלא פירש מן הבשר אין עליו שם דם, וכמ"ש התוס' מעילה (י"ז) ואיך יאמר עולא דצריך הרקב לבא מן הדם אחרי דאין עליו עוד שם דם:

[שוב אחז"ר הגעני ס' ערוך לנר על מס' נדה ומצאתי בו ההערה האחרונה בד' התוס' וצ"ע]:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה