מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן כ · ב
ברכות (י"ט ע"ב) בתוס' ד"ה מדלגין היינו ע"ג ארונות כו' באה"ד הקשו ומיהו תימה אמאי אין המת מטמא באהל כיון שהכסוי עצמו מקבל טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אם כן מטמא באהל וכתבו לחדש דאין מטמא אלא צד חיצון שבו אבל צד פנימי טהור וה"ר מהא דתנן באהלות (פ' ט"ו מ"ט) חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה מטמא טומאת ז' והחבית והמשקין טהורים לפי שצד הפנימי כולו טהור עכ"ד. וכוונתם דסתם גולל מונח על הקבר ממש והוי טומאה רצוצה דהקבר מטמא כמת, ואע"ג דטומאה רצוצה בוקעת לבנין ולחומות, במקום צמיד פתיל אינה בוקעת ולכך המשקין טהורין. ואמנם בעיקר קו' התוס' נראה ליישב דטומאת גולל לא מקרי דבר המקבל טומאה דהגולל בעצמו אינו טמא אלא דהוי כמו יד לטומאה דאינו אלא מוציא טומאה מהקבר, שהרי אבנים שאין להם טומאה וכן בהמה מחיים אינה מקבלת טומאה ומ"מ אם עשאן גולל לקבר מטמאין וע"כ דהוא רק מדין יד דמוציא טומאה, ולהכי הנוגע בהחבית טמא טומאת שבעה אע"ג דאין כלי חרס נעשה אב לעולם דהיינו במגעות ומדרסות אבל בגולל טמא, משום דהגולל אינו טמא מצד עצמו אלא דהוי כמו יד לטומאה, ולהכי אם הגולל ניטל מהקבר אינו מטמא אם הוא דבר שאינו מקבל טומאה כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בה' טומאת מת, וד' רש"י בעירובין (ט"ו ע"א) שכ' דאם עשה בע"ח גולל לקבר מטמא לעולם צע"ג וכבר עמד בזה בתוס' רי"ד, ותדע שהרי אפילו לתי' התוס' אנו צריכים לזה, דמאי מהני הא דצד הפנימי אינו טמא, דהא מ"מ ראוי לקבל טומאה הוא היינו טומאת גולל ושוב הוי דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ בפני טומאה וע"כ כדכתיבנא, ואולי ס"ל להתוס' דגם בטומאת צמיד פתיל מציל כל שאינו טמא עתה אע"פ שהוא דבר הראוי לקבל טומאה ודלא כמ"ש התוס' שבת וכמ"ש לעיל:
ועי' ב"ק (ק"ה א') חבית שנקבה וסתמוה שמרים כו' אגף חציה כו', וכתב בשטמ"ק לפרש בשם הרשב"א דהיינו שהניח הנקב כלפי חוץ שאין טומאה נכנסת בו, והוקפה מפיה שהי' בפנים בצמ"פ אותה הגפה עושה כלי להיותה מצלת בצמ"פ כו' ואעפ"י שהוא ראוי לקבל טומאה לענין הצלה מיהא מצלת כו' יעו"ש, הרי דמציל בצמ"פ אע"פ שהוא ראוי לקבל טומאה מ"מ כיון שכעת אינה טמאה מצלת. ואמנם הרמב"ם ז"ל בה' טומאת מת (פכ"ב ה"ח) כתב וז"ל חבית המוקפת צמ"פ שנקבה מצדה וסתמוה שמרים כו' אגף חצי הנקב וסתם חצי הנקב כו' וזהו כפירושו של הרשב"א בפרק המצניע כמבואר בכס"מ, ומדלא מפרש כפי' הרשב"א בשטמ"ק משמע מזה דסובר דכיון דראוי לקבל טומאה אינו מציל בצמ"פ, והא דכתב הרמב"ם (בפי"ג ה"ג) אלו מביאין וחוצצין כו' ופשוטי כלי עור כו' ופשוטי כלי עור מקבלים טומאת נגעים לשי' הרמב"ם כמבואר בה' טומאת צרעת (פי"ג ה"ד) ותקשי הלא כל דבר הראוי לקבל טומאה לשי' הרמב"ם אינו חוצץ בפני הטומאה, אבל כבר כתבתי דבתורת אהל שפיר מציל כיון שעתה אינו טמא, ועוד דטומאת נגעים לא מקרי דמקבל טומאה וכמו שכתבתי דבנגעים הטומאה הוא עיקר הנגע וכל טומאתו הוא טומאה היוצא מגוף הנגע וטומאת הבגד הוא מטעם התפשטות הנגע בכל הבגד דשדא תכלא בכולה ומקור הטומאה הוא הנגע ולהכי לא מקרי הבגד מקבל טומאה וכמו שנתבאר לעיל:
ועי' בר"ש אהלות (פ"ח מ"א) שכתב דאהל אע"פ שהוא מקבל טומאה חוצץ ומציל מן הטומאה, וכן כתב רבינו הגר"א זצ"ל באהלות (פ"ז מ"ב) דאע"פ דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אבל אהל מציל דגזיה"כ הוא יעו"ש, ויש לתמוה על הפנ"י ברכות (י"ט) שיצא לדון בדבר החדש דהא דקיי"ל כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אינו אלא מדרבנן, ומשום דקשיא לי' דכיון דהאהל בעצמו טמא כדכתיב בהדיא והזה על האהל ועל כל הכלים אשר היו שם וא"כ האיך אהל חוצץ הא קיי"ל דכל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה יעו"ש, ותמהני שלא הביא ד' הר"ש דגזיה"כ הוא באהל דמציל, ולפי"ז שפיר מיושב גם קו' התוס' בברכות ודוק:
ושוב מצאתי בס' אשי ישראל בשבת (כ"ז) שהאריך בזה הענין מעט וכתב דעיקר הכלל דהמקבל טומאה אינו חוצץ אינו אלא בכלי וכיו"ב הראוי לקבל כל טומאת מגע והיסט, ואז אין נפ"מ אם נטוים כאהל אם לאו, אבל דבר שאין בו רק טומאת אהל לבד, לא יתכן זה הכלל והוא מוכרח מעצמו דהא עיקר הכלל דכל שנקרא אהל חוצץ ועוד כלל בידנו דכל הנקרא אהל מטמא טומאת אהל כמבואר בסוגיא, וא"כ נפל עיקר הכלל בעיקר חציצת אהל בבירא, אלא צ"ל דעיקר ענין אהל הוא שמצמצם כל טומאתו בתוכו ואינו מניחו לצאת לחוץ וא"כ הסברא הוא להפך דכל מה שנקרא יותר אהל עד מה שמטמא טומאת אהל נקרא יותר אהל גם לענין חציצתו, אבל המקבל טומאת מגע מצד שהוא כלי או אוכל אין ראוי לקרותו כ"כ אהל עד שיהא חוצץ והוא מדוקדק מאוד בלשון המשנה דאהלות (פ"ח מ"א) דחשיב שם אלו חוצצין יריעה וסיקרוטיא שהן נעשים אוהלים, כלומר שהן מחוברין שאין להם שום טומאה רק טומאת אהל וחוצץ, ושם (במ"ד) אלו שאין חוצצין יריעה וסיקרוטיא כו' שאין נעשין אוהלים כלומר שאינן מחוברין ויש להם טומאת מגע ואין חוצצין, וסמך לזה מדתנן אהלות (פ"ו) באהל טומאה בתוכו הנוגע בתוכו טמא שבעה מאחוריו טומאת ערב ולא מנינו כזה במגע והיינו משום דאהל אינו מניח הטומאה לצאת ומאחוריו דינו כמגע בצד שבתוכו משא"כ במגע כו' עכ"ד והוא נכון: