אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן יז · ג

ב

בס' אור שמח ה' סוטה (פ"א ה"א) כתב וז"ל הנה ודאי דעדי קנוי וסתירה אין צריך שיהי' אותן העדים עצמן כדמוכח מסוגיא דשבועות פ"ד דאמר אביי הכל מודים בעדי קנוי כו' דעדי קנוי ועדי סתירה יכולים להיות על כל חדא עדים אחרים וזה פשוט מכמה דוכתי וא"כ קשה הא הוי חצי דבר, לא מבעי לר"ע דסבר דבעדי חזקה הוי חצי דבר ודאי דבעי שאותן העדים שהעידו על הקנוי יהיו עדים גם על הסתירה, אלא אף לרבנן דסברי בחזקה דעל כל שנה סגי בעדים אחרים ג"כ הא פירש הרי"ף ז"ל דמה"ט בשנים אומרים אחד בגבה ואחד בכרסה לא הוי עדות ובחזקה הוי עדות משום דעדותן מהני לחייבו בפירות, והכא לענין מה מהני עדותן של עדי קנוי לחוד כו' בשלמא לשיטת התוספות שראו כל מה שיכולים לראות א"ש, אבל לשיטת הרי"ף קשה. וכתב ליישב דהיכי שהדברים המה עצם החיוב כמו גניבה ומכירה בנפש לרבנן סגי אף אם הוי חצי דבר, משא"כ בשתי שערות שיכול להיות גדול בלי שערות [כמו בסרים ובנים וכי"ב] רק שהסימנים הוי סימן ומופת שהיא גדולה וכן חזקה דמה שאכל שלש שנים בשופי זה אות נאמן שמכר לו השדה בשטר בזה כיון דמעידין על חצי סימן א"כ לא הוי עדות כלל, ולכן בעי הרי"ף ליתן טעם בחזקה משום דמועיל עדותן לאכילת פירות, אלו בדברים שהם עצם החיוב כמו גניבה ומכירה בנפש לא בעי כלל שיועיל עדותן לשום דבר, כן הכא אין הקנוי והסתירה רק מופת ורגלים לדבר שזינתה בלבד, דהרי כאן נעשה איסור ודאי ואפילו לאכול תרומה בחדרי חדרים או להיות עם הבועל בח"ח שיודעים שניהם ששקר הדבר, בכ"ז עוברים בעשה דונטמאה, א"כ מהקנוי והסתירה נתהווה עצם איסור לכן מועיל לרבנן אף אם איכא עדים על קנוי לחוד ועל סתירה לחוד ודוק עכ"ל הגאון באור שמח:

והנה הקו' דהוי חצי דבר עמדתי בזה מעצמי טרם ראיתי דבריו ומצאתי עוד מחברים שונים שעמדו בזה, ותי' האור שמח הוא ממש ההיפך מד' השטמ"ק שהבאתי לעיל שכתב דחצי דבר נאמר רק בדבר שהם עצם הדבר וגבי שערות שביאתן הוא הגדלות אמרינן ביה חצי דבר אבל בחזקה שאינה אלא לראי' ואינו גוף הקנין לא אמרינן ביה חצי דבר והוא ממש ההיפך מד' האור שמח אלא דהוא כתב סברתו אליבא דהרי"ף ובכ"ז דוחק הוא, ועי' באה"ע (סי' י"ז סעי' ג' בפ"ת סק"כ) שהביא בשם הישועות יעקב שנשאל בהא דקיי"ל דגבי עדות אמרינן דבר ולא חצי דבר איך הדין בעדות אשה אם פסלינן העדות מטעם זה ודעת הרבה מחכמי הזמן היה דאמרינן ג"כ לענין עדות אשה הך פסולה דבר ולא חצי דבר והוא ז"ל השיב דלא דקו רבנן בזה דבודאי הך מלתא דדבר ולא חצי דבר לא גרע מעדות קרובים דפסלה תורה ועכ"ז בעדות אשה כשר ודוקא פסול משום דחשדינן ליה דמשקר הוא דפסול בעדות אשה, ובפ"ת הביא מד' תשו' מבי"ט ח"ב (סי' מ"ט) שהובא בחת"ס (ס"ס ס"א ובסי' ס"ה) דמבואר שם דגם גבי עדות אשה פסלינן משום דבר ולא חצי דבר יעו"ש ושם עדותן על עצם הדבר יעו"ש, [לענ"ד נראה פשוט דדין דבר ולא חצי דבר נאמר רק היכא דבעינן ב' עדים כדכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר, אבל לא בזה דסגי עד אחד ודוק]:

ומ"ש האור שמח דמהקנוי וסתירה נתהווה עצם איסור ואינו רק סימן ומופת דזינתה אלא דנעשה איסור ודאי ואפילו לאכול תרומה בחדרי חדרים אסורה, לא אדע בזה פשיטותי' כ"כ דמנ"ל דאפי' בח"ח אסורה לאכול בתרומה כשהיא יודעת בעצמה שהיא טהורה דאעפ"י דאמרינן דהכתוב עשאה ספק כודאי והתוס' בסוטה (כ"ח ע"ב) כתבו דהכתוב אוסרה קודם שתיה כאלו הוא ודאי איסור ואפילו אם היא טהורה נענש בבי"ד של מעלה אם בא עליה כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ספק שומן ואכל ונודע שהוא שומן אעפ"י דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמיר כחייבי עשה, אמנם נראה ברור דזהו רק לגבי בעלה, אבל לענין כהונה ותרומה אם טהורה היא ליכא איסור עשה גבה, ואע"ג דמרבינן מתלתא ונטמאה תרומה וכהן לר"י ור"ע מ"מ האי ונטמאה היינו נבעלה כדאיתא מפורש ביבמות (י"א) ורק גבי בעל איכא עשה כיון דכתיב והביא האיש את אשתו ידעינן מזה דמחויב הוא להשקותה ואם לא השקה אותה איכא עשה דהיינו לאו הבא מכלל עשה אף אם טהורה היא, אבל לתרומה וכהונה ליכא עשה אלא אם נטמאה ודאי אבל אם לא ידעינן אם נטמאה אסורה רק מספק וממילא אם היא בעצמה יודעת שהיא טהורה מותרת לאכול תרומה בח"ח, ורק אנו אין מאמינים אותה לכן אין אנו מניחים אותה לאכול מטעם דמוזהרים אנו בעשה דמשמרת תרומתי, אבל היא לעצמה בח"ח מותרת לאכול בתרומה:

ועוד לפימ"ש בש"ש (ש"ו פכ"ג) דבספק טומאה ברה"י נאמן ע"א לטהר וה"ר מטהרות פ"ה יעו"ש, לפי"ז בסוטה אם ע"א יעיד לפנינו שבאותו הסתירה ראה דרך חור וידע שלא נטמאה ה"ז נאמן, וכל היכא דע"א נאמן הלא גם אשה נאמנת וכן היא בעצמה, והא דגבי סוטה אינה נאמנת אעפ"י דהיא בעצמה אומרת לא נטמאתי, כבר כתב הש"ש משום דהו"ל דבר שבערוה יעו"ש, אבל לתרומה דלא הוי דבר שבערוה שפיר ע"א נאמן וגם היא בעצמה נאמנת, וראיתי בתשו' בשמים ראש (סי' קנ"ד) בכסא דהרסנא כתב שם וז"ל אין ספק עמדי דבקנא לה ונסתרה בפני שנים וגם בעלה ידע בסתירה ואמר שראה דרך חור וידע שלא נטמאה אינו נאמן דאין אדם נאמן ע"י עצמו ולא עדיף משבויה כו' יעו"ש מה שהאריך בזה, ואני אומר דלאחר פשיטותו כ"כ לי פשוט הדבר לאידך גיסא דודאי הבעל נאמן ולא גרע מע"א דעלמא וע"א דעלמא לפי"ד הש"ש נאמן בסוטה לומר דלא נטמאה דאעפ"י דאין דבר שבערוה פחות משנים וכדיליף דבר דבר מממון, שא"ה דהא דאין ע"א מעיד בדבר שבערוה היינו דוקא שהיה לפנינו דבר ערוה ואתחזק דבר ערוה כגון להעיד על גירושין או על קדושין הוא דבעי שנים, אבל היכא שלפי דברי העד אין כאן דבר ערוה נאמן ע"א ובסוטה הלא אומר הוא דאין כאן טומאה וטהורה היא, והא דהיא בעצמה אינה נאמנת צ"ל כמ"ש הש"ש דסוטה חשוב כחשוד לאותו דבר דאינו נאמן כיון דקינא לה ונסתרה ועברה על יחוד שהוא מן התורה [ואכתי צ"ע בזה וקצרתי ודוק], ותדע שהרי התוס' בסוטה (דף ג' ע"ב) ד"ה ועד אין בה הקשו לאביי דאמר דע"א נאמן אם הבעל שותק כמו בשאר איסורין א"כ למה לי קרא הכא דמסתמא שתיק כיון דקינא לה ונסתרה ותי' דאיצטריך קרא להיכא דהבעל מכחיש ליה יעו"ש, הרי דוקא כשע"א מכחיש את הבעל אין הבעל נאמן, אבל היכא דליכא עד דמכחיש ליה משמע דהבעל נאמן ואינו כהאשה גופא, דהרי לא איצטריך קרא דע"א נאמן בסוטה כשהאשה מכחישתו, ובאמת שצ"ע דברי התוס' דאם הבעל מכחיש את העד נראה דאין העד נאמן אפי' בעד סוטה כיון דע"א בהכחשה אינו כלום ומצאתי בס' קרן אורה שעמד בזה ונשאר בוצ"ע:

אמנם הרשב"א בקדושין (ס"ו) כתב דלאביי גם אם האשה בעצמה מכחשת העד אינו נאמן והא דנאמן כשהבעל שותק היינו גם אם האשה שותקת, והא דאין דבר שבערוה פחות משנים לאביי הוא דוקא בהכחשה והוא ממש כתי' הק"א ואין ראי' מכאן, אבל מד' התוס' מוכח דהבעל בעצמו נאמן היכא דליכא עד דמכחיש ליה וה"ה כעד אחד דעלמא, ומ"ש בכסא דהרסנא דאין אדם נאמן על עצמו ולא עדיף משבויה, הנה כבר ידוע דבשבויה גופיה עמד בתימה מרן רע"א ז"ל מ"ש בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבנשאת לאחד מעדי' ואומרת ברי לי לא תצא יעו"ש וכבר נאמרו תי' שונים בזה, ועי' בד' הראב"ד בה' שגגות (פי"א) וז"ל ופסק רב כר' יהודה ואמר רב יוסף אפילו ר' יהודה ל"א אלא בינו לבין עצמו פירוש שלא יאכל קדש בפני העדים שמעידים עליו ולא יגע בטהרות אחרים עכ"ל, הרי דבינו לבין עצמו מותר לאכול קדש ומטעם דאדם נאמן על עצמו, כיון שהוא אומר ברי לי ודוק:

והנה מכ"ז נתברר דסוטה שיודעת בעצמה שהיא טהורה מותרת לאכול תרומה ולענין תרומה ל"א דע"י הקנוי וסתירה נתהווה איסור ודאי אלא דהאיסור הוא מחמת ספק דהסתירה אוסרתה מפני שרגלים לדבר והרי זה רק אות ומופת שזינתה ועצם הסתירה אינה אוסרתה ושלא כד' האור שמח, ולפי"ז אחרי שנתבאר כ"ז יש לנו ליישב הקו' עפי"ד השטמ"ק דדוקא כשמעידין על דבר שהוא עצם הדבר ועיקרו שייך חצי דבר כיון שהוא כל הדבר, משא"כ כשמעידין על דבר שהוא רק אות ומופת ל"ש ביה דבר ולא חצי דבר כיון שאין זה עיקרו של דבר ודוק:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה