מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן יד · ג
יבמות (דף ל"ג ע"א) והכא מאי איסור בת אחת איכא כו' בעל מום נמי כגון כו' אי נמי שחתך אצבעו בסכין טמאה. והקשה המהרש"ל אמאי לא מוקי שנטמא ואח"כ חתך אצבעו דהא טומאה הותרה וא"כ אתו בבת אחת כו'. והמהרש"א כתב דכיון דנטמא קודם שנעשה בע"מ והי' בר עבודה בטומאתו בקב"ל לא חל עליו איסור טומאה משנעשה בע"מ כו' עי"ש, וסברת מהרש"ל דאפי' למ"ד טומאה הותרה בצבור אין הכוונה דהותרה לגמרי אלא דחויה היא ומש"ה לא שרי לכתחלה אא"כ נטמאו כל הכהנים אבל אם נשאר חד כהן טהור אסור ואף שאינו פוגם העבודה ולא מיפסל מ"מ מאחר שלכתחלה אסור משום טומאה תו לא חל איסור בעל מום, והמהרש"א סובר דלמ"ד הותרה, לגמרי הותרה ואין כאן שום איסור כלל אלא היתר גמור הוא עי"ש היטב ותראה שכן הוא כוונת המהרש"ל, וצריך להבין דעתו, דא"כ מאי נפ"מ בין מ"ד טומאה הותרה למ"ד טומאה דחויה. ונראה לי דדעת מהרש"ל ברורה ועיקר היא, והוא בשום אל לב בהא דנחלקו בש"ס אי טומאה הותרה או דחויה ובאיזה סברא פליגי וזה לי כמה וכמה שנים עוד בימי עלומי שמעתי מפה קדוש הגאון מרן ר' יצחק יעקב זצ"ל מפאניוועז שאמר לבאר סברת טעמם, דנחלקו בעצם דין טומאה אם טומאה הוא רק איסור ככל האיסורים שאסור להקריב בטומאה, או מלבד דטומאה הוא איסור יש בו מלבעדי האיסור, גם פסול דלהקריב בטומאה הוא פסול שפוסל את הדבר ופסול להקריבו למזבח, ומ"ד טומאה דחויה בצבור סובר דטומאה הוא רק איסור ולהכי בצבור שריא רחמנא אותו האיסור, אבל למ"ד דטומאה הותרה בצבור ס"ל דטומאה הוא פסול בעצם הדבר וכל שהדבר נפסל לא שייך בי' דחויה ואפי' נדחה האיסור לא מהני בזה דמ"מ פסול הוא וכמ"ש התוס' במנחות (דף מ"ט ע"ב) בד"ה תלמוד לומר וערך עליה העולה כו' באה"ד וז"ל וכן משמע פ' תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט ע"ב) דעשה דפסח ועשה דאכילת קדשים דחי לעשה דהשלמה דדרשינן עליה השלם כל הקרבנות כולם ואי הוה מיפסל לא שייך ביה דחייה כו' עכ"ד, ולזה ס"ל דע"כ אנו צריכים לומר דהתורה התירה אותו הפסול בצבור עכ"ד הגאון ז"ל, ולפי"ז גם למ"ד הותרה בצבור אין הכוונה דקיל האיסור אדרבה לדידי' האיסור יותר חמור ורק כיון דחזינן דמ"מ התירה תורה טומאה בצבור ע"כ צריכין אנו לומר שזה היתר, אבל גם לדידי' נשאר הפסול, ורק לעבודה התירה תורה וכיון שהותר א"צ גם לרצוי ציץ, וכ"ז רק בעידן עבודה, אבל כשהוא בעל מום ואסור לעבוד פשיטא דחל עליו איסור טומאה דאדרבה לדידי' הוא פסול, וכל שהוא פסול הותר רק לצורך עבודה אבל לא לעבודה אין סברא כלל לומר דהותר לגמרי דהא מ"מ פסול הוא. ולזה שפיר כתב המהרש"ל דגם למ"ד הותרה בצבור אין זה היתר גמור ורק דגם לדידי' דחויה היא, פי' דגם הוא מודה בעצם הדין דרק האיסור נדחה אלא דכאן לא סגי לי' בדחייה לחוד ונדרש גם היתר להתיר הפסול אבל מ"מ היתר גמור ל"ה גם לדידי' ולזה שפיר חל בעל מום על טומאה ודוק היטב:
ודע דהא דכתבו התוס' שם ביבמות ד"ה שחתך אצבעו בסכין טמאה, שהיתה אצבעו חתוכה עד משהו אחרון דכשנגע בו הסכין נטמא ונעשה בעל מום עכ"ד, ולכאורה צ"ע דהא כיון שהיתה אצבעו חתוכה עד משהו האחרון עכ"פ בעל מום עובר הוא וכבר הארכתי בזה בספרי מקור ברוך ח"א (סי' י"ט) ובחלק זה (בסי' י"ב) והבאתי כמה ראשונים דס"ל דבכה"ג הוי עכ"פ מום עובר והוא ד' רבינו פרץ בשיט"מ זבחים (כ"ו ע"א) בהא דאמר חותך באבר עד שמגיע לעצם שכתב דמ"מ מום עובר הוי קודם שיגיע נמי לעצם עי"ש, ומד' היראים הוכחתי ג"כ דס"ל כן וכן מוכח מד' התוס' מעילה (ח' ע"ב) ד"ה ליוצאין כו' וכן מד' ר"ת בספר הישר, והתוס' חולין (כ"ח ע"ב) יעו"ש, ואיך התוס' הכא כתבו כ"כ בפשיטות דהיתה אצבעו חתוכה עד משהו האחרון, והלא עכ"פ נעשה מקודם בעל מום עובר ובעל מום עובר ג"כ מחלל עבודה כדאיתא בבכורות ריש פרק מומין אלו, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בה' ביאת מקדש (פ"ו ה"ג), ועי' בחת"ס אה"ע ח"ב (סי' צ"ג) שנשאל אודת האי צורבא מרבנן דנקטע לו חצי אבר מהפרק העליון של אגודל אם מותר לצרפו לחמשה המצורפים לחליצה ויש לעיין בזה בשני דברים א' שרש ומקור הדין שיהי' בעל מום פסול לחליצה וזאת שנית אם זהו נקרא מום, והאריך שם בדין אי בעל מום פסול לחליצה, ולענין אם זה נקרא מום הביא ד' השואל שהביא מלשון הרמב"ם בה' ביאת מקדש (פ"ח הי"א) מי שחסר אצבעו ולא כתב מקצת אצבעו וכן שם בהלכה י"ג מי שחסר אצבע א' מאצבעות רגליו משמע כולו ולא מקצתו, והחת"ס הסכים עמו בהבנתו אלא שכתב ועדיין יש לומר נהי דאם חסר פרק א' מפרקי האצבע אינו מפסיד עד שיחסר אצבע כולו מ"מ חסר חצי פרק ונשאר חציו גרע טפי דהו"ל שבר בעצם מהעצמות שבגלוי דה"ל מום בפני עצמו כמבואר ס"פ דלעיל, ועוד יותר נראה דהרמב"ם אזיל בזה ע"פ דרכו בהל' טרפות דחסר היינו בתחלת ברייתו ובהא הוא דמקיל דאם נברא חסר פרק אחד מפרקי האצבעות אינו מום עד שיהי' נברא חסר אצבע, אבל בניטל אפי' פרק א' פסול בכהנים וסנהדרין ומכ"ש בניטל חצי אצבע דהוי נמי שבר בעצם כו' עכ"ד החת"ס. ולפלא שלא העיר מאומה מד' התוס', ועכ"פ גם מדבריו מוכח דאם לא ניטל כולו כשר ולא חשיב נמי מום עובר וצע"ג בזה דהלא מכל הראשונים שהבאתי כו"ע סברי דעכ"פ מום עובר הוא, ובתוס"י כנראה הרגישו בזה קצת שכתבו וז"ל עוד י"מ דמיירי שחתך אצבעו סמוך לעצם הרבה ועתה שחתך העצם בסכין טמאה מיד אטמי ונעשה בעל מום עכ"ד, הנה הרגישו בזה ופירשו דמיירי שחתך אצבעו עד העצם ולא העצם בכלל ובזה ס"ל דל"ה מום כלל כפשטות ד' הגמ' בזבחים דאמר חותך באבר עד שמגיע לעצם ומשמע דל"ה מום כלל, ועכ"פ הוא שלא כד' הראשונים הנ"ל, ועי' בזבחים (דף ט"ו ע"א) היה מזה ונקטעה ידו של מזה ודוק: