אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן יג

סימן יב

בעזה"י, בח' אלול תרפ"ח קיבארט. לכבוד הוד יד"נ הגאון הגדול המפורסם פ"ה כו' כקש"ת מו"ה ר' חיים רבינוביטש שליט"א ר"מ דק"ק טרז המעטירה יצ"ו. שלו' וברכה וכט"ס.

הנה כתר"ה במכתבו היקר לי מאד יצא לישע כבוד הגאון מופה"ד מרן ר' מאיר שמחה זצ"ל במה שהשגתי עליו בספרי מקור ברוך (סי' כ"ד) דהגאון ז"ל חקר בספרו אור שמח ה' גזילה ואבידה (פי"ז הי"ג) בעבד דרבו הוא קטן מי הוי המציאה והמתנה שנותנים לו שייך לרבו הקטן או לא והיינו לשיטת הרב המגיד והתוספות דבמציאה לא קני מה"ת רק היכא דאיכא דעת אחרת מקנה, צ"ע דהכא הזכיה בא מאליה מן העבד לרבו, או אם נאמר דהזכיה הוי כדעת אחרת מקנה אותו דמהני מה"ת, וכן פחות משהגיע לעונת צרור וזורקו כו' דאפילו כשדעת אחרת מקנה אותו לא קני כלל, צ"ע אם עבדו ידו כידו דידו ג"כ לית ליה, או דנימא דהוי כשכר פעולתו של קטן דזה זכי מן התורה וכמו שכ' התוס' ריש פ' בן סורר ומורה, ופשיט לה מהך דאמרינן בגיטין (ל"ח ע"ב) המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים כו' רבי אומר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, ופירש"י אם ימצא אדם שיהי' נותן לו כסף ע"מ שאין לבעליו רשות בו, והנה בהקדש אמרינן בב"ב (ע"ט ע"א) הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים כו' ואין מועלין במה שבתוכן, ופירשו בתוס' דלא קני חצר להקדש דלא מצאנו יד להקדש, א"כ כיון דאין יד להקדש לזכות במציאה ואפ"ה חזינן דהנכסים דאתו לידיה דעבד הוי של הקדש כיון דהעבד בר זכיה הוא, תו זכי ממילא הקדש ולא משכחת נכסים להעבד שאין שייך להקדש וזה ראיה נכונה עכ"ל הגאון באור שמת:

ואנכי תמהתי עליו דהנה האור שמח הבין שמ"ש רש"י ז"ל אם ימצא אדם שיהיה נותן לו כסף ע"מ שאין לבעליו רשות בו, דבעליו הוא הקדש ואם לא יתנה עם העבד ע"מ שאין להקדש רשות בו זוכה הקדש במתנתו כיון שנותן לו סתמא, והוא תימה שהרי שם בגמ' אמרינן המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא את דמיו, ופירש"י ז"ל שאין מעשה ידיו הקרש הרי דאפי' מעשה ידיו אינם שייכים להקדש ואיך ניקום אנן ונימא דגם מציאתו ומתנתו זוכה הקדש ממנו, ועוד דכללא הוא דכל שאין לבעליו קנין הגוף בהעבד והיינו קנין האיסור אין האדון זוכה במציאת העבד ובמתנתו כמ"ש התוס' בגיטין (ל"ו ע"ב) ד"ה בין כך ובין כך כו' וז"ל דאי כשפדאו לשם עבד ישתעבד לשני יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני לי' שני אלא למעשה ידיו כו' עכ"ל, והיינו כיון דהנכרי לא הי' קנינו בהעבד אלא למעשה ידיו. אבל לא למציאתו ומתנתו ומטעם דאין לו בהעבד קנין הגוף וממילא ישראל הפודה אותו מיד הנכרי ג"כ לא קני רק זה הזכות שהיה לו להנכרי ביה ולא יותר מזה, ומה"ט כתבו התוס' שם (מ"ג ע"ב) ד"ה אבל דהמוכר עבדו לנכרי כיון דהנכרי ל"ק ליה לגופו נשאר הזכותיים קנס וולדות לישראל המוכר לו, ולפי"ז בהקדש שזה הקדיש עבדו דהקדש ל"ק לקנין גופו כמ"ש רש"י ז"ל אי אפשר להקדש לזכות במציאותו ומתנתו וע"כ ברור הדבר דמ"ש רש"י ז"ל אם ימצא מי שיתן לו ע"מ שאין לבעליו רשות בו הכוונה הוא על הבעלים הראשונים שהקדישו אותו שהוא זוכה עדנה במציאתו ובמתנתו, והיינו דכיון דהקדש ל"ק לקנין גופו, לפי"ז נשאר קנין גופו שהוא קנין איסור בהעבד לבעליו הראשון וכמו ישראל המוכר לנכרי ולפיכך הוא זוכה במציאתו ובמתנתו, ומדוקדק היטב לפי"ז לשון רש"י ז"ל שכתב ע"מ שאין לבעליו ולא כתב ע"מ שאין להקדש וכמ"ש רש"י ז"ל בגיטין (נ"ב ע"א) ע"מ שאין ליתומים רשות בו והיינו כמ"ש דכוונתו הוא על בעליו הראשון דלו שייכים מציאתו ומתנתו עכ"ל בספרי שם ועוד הארכתי בזה וכאשר יראה המעיין:

וכתר"ה יצא לישע הגאון אור שמח וכתב ליישב דבריו וז"ל ואעתיק לכתר"ה מה שכתבתי מכבר על דברי התוס' מס' גיטין (מ"ג ע"ב) ד"ה אבל אם כתב עליו אונו זהו שחרורו שיש לזה שייכות לענין הויכוח שלו עם הגרמ"ש ז"ל, דז"ל התוס' שם וא"ת הא אמר אמימר לעיל המפקיר עבדו אין לו תקנה כו' וי"ל דלא דמי למפקיר דעכו"ם לא קני לי' אלא למעשה ידיו ואכתי פש לי' גבי ישראל ממונא דקני לי' לקנס ולוולדות ולא הפקיעו ממנו החכמים עד שיכתוב לו גט שחרור עכ"ל, ולכאורה קשה לי דעדיפא הו"ל להתוס' למימר דאכתי פש לי' גבי ישראל המוכר ממונא בהעבד לענין מציאות ומתנות כדאיתא לעיל בתוס' (ל"ז ע"ב) ד"ה בין כך ובין כך דכתבו שם בזה"ל דאי כשפדאו לשם עבד ישתעבד לשני יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני לי' שני אלא למעשה ידיו עכ"ל, היינו כיון דהשני קנה אותו מהשבאי העכו"ם ועכו"ם אינו קונה אותו רק למעשה ידיו ולכן גם השני לא עדיף מהעכו"ם המוכר:

ונראה דבאמת צריך להבין דאמאי השבאי אינו קונה את העבד גם לענין מציאות דהא בעבד עברי הנמכר לישראל נחלקו האמוראים אם מציאותו לעצמו או לרבו בב"מ (י"ב ע"ב) דלרב פפא דמוקים הברייתא דמציאת פועל כו' בששכרו ללקט מציאות ס"ל באמת דכל עבדים העברים הנמכרים סתמא לבעה"ב מציאותם לעצמם בכל גווני כדתנן במתניתין התם מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן, אבל לאוקימתא דר' יוחנן שם דמוקי למתניתין בעבד נוקב מרגליות הוא להפך דכל שארי עבדים העברים הנמכרים סתם מציאותם לבעה"ב, וכן לרבא דמוקי לה המשנה במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן ס"ל נמי דבל"ז מציאותם המה להאדון, ומפשטות הסוגיא וכן מדברי הראשונים בשטמ"ק נראה דפלוגתתם תלוי רק בזה אם דעתו של העבד עברי המוכר עצמו סתם להבעה"ב להקנות את עצמו גם לענין מציאות כמו לענין מעשה ידיו היינו דהמציאות נמי בכלל מעשה ידיו, או דלמא מציאות אינן בכלל מעשה ידיו כיון דאתי לי' מעלמא שלא ע"י טורח האדם וגם הוא מילתא דלא שכיחא להכי בסתמא אין בדעתו של העבד עברי להקנות את עצמו גם למציאות עד שיפרש להדיא דמקנה א"ע גם למציאות, וא"כ כיון דמצד הדין אפשר לישראל לקנות את העבד גם לענין מציאות, אמאי גם העכו"ם לא יהי' יכול לקנותו גם למציאות דהא עכו"ם יש לו קנין בעבד עברי כמו ישראל כמבואר בחי' הריטב"א גיטין (ל"ז ע"ב) ד"ה שבאי וז"ל והא דאמרינן דעכו"ם לא קני לי' אלא למעשה ידיו כו' דמשמע דאין להם בו קנין הגוף, לאו לאפוקי אלא דלית להו קנין הגוף בישראל דיהא ידו כידו ממש ושיש להם בו אותו קנין איסור שיש לישראל בעבד דקנין זה אין לו לעכו"ם, אבל ודאי קנין הגוף למעשי ידיו יש לו כקנין שיש לו לישראל בעבד עברי דלא סגי לי' במחילה, והיינו דאמרינן בב"ק למ"ד דגזל עכו"ם אסור דע"ע לאו הפקעת הלואתו הוא אלא כגזילו ממש משום דע"ע גופו קנוי משמע דאפי' לעכו"ם נמי קנוי עכ"ל, הרי חזינן דעכו"ם וישראל שווין בדין קניני ממון של עבד עברי, ועי' בריטב"א קדושין (ט"ז ע"א) שכתב בשם רבותיו דס"ל דמהני מחילה לקנין מעשי ידיו בע"ע, ורק לענין קנין איסור שבו ל"מ מחילה אלא צריך ג"ש, אבל עכ"פ לענין קנין ממון שבו ליכא חלוק בין עבד הנמכר לישראל לעבד הנמכר לעכו"ם, ולא עוד אלא אפילו בפועל דעלמא אם שכר אותו למלאכה סתם מציאתו לבעה"ב לר"י ורבא בב"מ (י"ב ע"ב) ולרב פפא היכא דשכר אותו ללקט מציאות עכ"פ, ועי' במחנה אפרים ה' שלוחין (סי' י"א) שהביא שם מתשובת הרשב"א החדשות דפועל שנשכר לכל מלאכה אפילו לענין מציאה, הדין אפילו אם בשעה שהגביה המציאה לא הי' בדעתו להגביה אלא לעצמו הרי היא של בעה"ב עיי"ש ומוכח מזה דלאו מטעם מגביה מציאה לחבירו אתינן עלה אלא הכוונה דהקנה את ידיו למציאות כמו למעשי ידיו, וצ"ל דזה הוא באמת כוונת הגמ' ב"מ (י' ע"א) בהא דמשני רבא לר"נ שאני פועל דידו כיד בעה"ב היינו דלאו מטעם מגביה מציאה לחבירו אתינן עלה, אלא כיון דס"ס אפילו אם מגביה לעצמו שייכת לבעה"ב מטעם שקנה את ידיו למציאות, להכי אפי' אם מתכוון להגביה לצורך הבעה"ב ליכא חסרון בזה משום חב לאחרים דבכל אופן מיחשב שהוא לצורך עצמו כמובן, והארכתי בזה במ"א ליישב לפי"ז קו' הגמ' שם והא פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום דלכאורה אין מקום לקושיא זו לפי פי' זה ואכמ"ל, ועוד מצינו גדולה מזו דאף לענין שארי קניות וזכיות יכול אדם להקנות לחבירו את גופו לזה, דאיתא בחו"מ (סי' קע"ו) בדין שותפין דדעת הראב"ד והרשב"א דשותפין יכולים להקנות זה לזה דבר שלא בא לעולם, דהיינו כל מה שיקנו הסחורות לאח"ז יהא ג"כ לאמצע, וכתבו בטעם הדבר הובא בקצוה"ח (סי' ס"ב סק"ג) משום דהוי כמו יקדשו ידיך לעושיהן, וכיון דגופן בעולם הרי הם מקנים גופם וידם כמו בעבדים, ובהך דיקדשו ידיך לעושיהן כתב הרשב"א ושארי ראשונים והובא בשטמ"ק במס' כתובות (נ"ח ע"ב) דהוי כעין דקל לפירות, וה"ה לענין שארי זכיות שייך בע"כ טעם זה לשי' הראב"ד והרשב"א הנ"ל:

והנה ישראל בעבד כנעני יש לו קנין הגוף ממש לכל מילי הן לענין מעשי ידיו דהוה כשורו וחמורו, והן לענין קניניו וזכיותיו של העבד דשייכים להאדון, נמי אין הכוונה דיש להאדון רק זכות בגופו של העבד לענין קניניו ומציאותיו כמו שיש לו לאחד זכות בדקל של חבירו לפירות, אלא ידיו של העבד הוה כיד רבו ממש דמה שקנה עבד קנה רבו והוי כאילו צמחו פירות בשדהו שהוא שלו לגמרי, אבל השבאי העכו"ם שקונה את העבד ע"י כיבוש מלחמה לשי' התוס' והרשב"א או ע"י יאוש בעלים לשי' רש"י והרמב"ן ז"ל נהי דאין יכול לקנותו רק למעשי ידיו ואין לו בו קנין הגוף ממש, רק כמו קנין פירות בדקל של חבירו, אבל עכ"פ ראוי שכל הזכותים יעברו מהישראל להשבאי מה שאפשר לו לקנות מצד הדין דהיינו המציאות והמתנות נמי בתור קנין פירות דעלמא כמו בעבד עברי, אע"ג דאנן קיי"ל כרב פפא דמציאותיו של עבד עברי הרי הן של עצמו ומכ"ש שארי קניניו אינם שייכים להאדון, אבל כבר בארנו דאין הכוונה שלא יכול לקנותם לענין מציאות מצד הדין, אלא מטעם שאין בדעת העבד להקנות א"ע לענין זה ולא הוי בכלל מעש"י, אבל אם פירש להדיא שמקנה את גופו גם לענין מציאות וכן לענין שארי זכיות מהני שפיר כאשר הוכחנו לעיל מדברי הראשונים הנ"ל, דדמי נמי כמקנה ידיו לעושיהן וכדקל לפירות, והכא בשבאי דקונה אותו בע"כ ותלוי רק בדעתו של השבאי ראוי שיקנה אותו לכל מילי מאי דאפשר לו לקנות מצד הדין עכ"פ, ומפני מה באמת כתבו התוס' דלא קני לי' השבאי לענין מציאות ומתנות:

ונראה בזה לומר דל"מ לשי' התוס' והרשב"א דקנין השבאי הוא מצד כיבוש מלחמה דקונה אותו אפילו קודם יאוש בעלים ואפילו ישראל גמור כמבואר בהרשב"א שם לא שייך כיבוש מלחמה רק למעשה ידיו דהיינו מלאכה ועבודה התלוי רק בכחו של אדם וענין זה רצוף בגופו של האדם ע"ז שייך ענין כבישה שכובשו תחת ידו לכופו ולרדותו לעשות מלאכה, אבל כל שארי זכיות שאינם רצופים וכרוכים בגופו של האדם ממש, אלא צריך להשתמש לזה גם דעתו ורצונו של האדם דאם אינו רוצה לקנות אינו קונה ע"ז ל"ש ענין כבישה דהדעת אינו נכבש תח"י השבאי, אלא אפילו לשיטת רש"י דהשבאי קונה אותו מצד יאוש בעלים, נראה נמי דענין זכות כזה של מציאה ומתנה אי אפשר לקנות מעצמו אלא ע"י הבעלים שמקנים אותן הדברים להקונה, דהא עיקר ההקנאה של גופו לענין מציאות ומתנות, עיקר המכוון להקנות המציאות והמתנות גופייהו, אלא בכדי לסלק את החסרון של דבר שלב"ל לזה מקנה את גופו לשעה כדי לקנות בו דבר אחר כמבואר בהרשב"א שהובא בשטמ"ק כתובות והובא בקצוה"ח (סי' ר"ט סק"ד), א"כ פשיטא דצריך שיהא ע"י בעלים שרוצים להקנות לאותן הדברים. אבל בדבר של הפקר או לאחר יאוש אי אפשר לקנות מעצמו עניני זכותים כאלה, ובאמת גם לקנות את העבד לאחר יאוש למעשי ידיו קשה הדבר לפי זה, דהא דין זה נצמח ג"כ מהא דמצינו דיכול להקנות דקל לפירות כמבואר בהרשב"א הנ"ל, ולזה הי' ראוי לקבל דבר זה ע"י מקנה דוקא ולא מעצמו, אבל מ"מ צריך לדחוק ולומר כיון דענין עבודה ומלאכה הוא דבר שנמצא בעצם הגוף לרדותו ולכופו למלאכה להכי אפשר לו לקנות ענין כזה גם מעצמו בלי מקנה, משא"כ לענין מציאות ומתנות אין השכל סובל כלל שיהא קונה זכותים כאלה ממילא בלי מקנה כנ"ל להכי שפיר כתבו התוס' בגיטין (ל"ז) לשיטת רש"י נמי דישתעבד לרבו ראשון כו' דאי ישתעבד לשני יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני לי' אלא למעשי ידיו כנ"ל, אבל (ברמ"ג) במוכר עבדו לעכו"ם דישראל המוכר מקנה את העבד מצידו לכל מילי מאי דמצי העכו"ם לקנות מצד הדין עכ"פ, א"כ שפיר קונה אותו העכו"ם גם לענין מציאה ומתנה דהיינו קונה את גופו לענין אותן הדברים כענין דקל לפירות, כיון דאיכא מקנה, ועכו"ם שייך נמי בקנין זה כאשר הוכחנו לעיל בדברינו, להכי לא הזכירו התוס' התם דפש לי' גבי ישראל ממונא לענין מציאה ומתנה אלא הזכירו רק דפש לי' לישראל לקנס ולוולדות, דאלו הדברים העכו"ם אינו יכול לקנות מצד הדין, ולפי דברינו יש לדון במקדיש את עבדו נמי כיון דהמקדיש מצידו בדעתו ורצונו להקנות להקדש כל מאי דאפשר לי' להקדש לקנות מצד הדין אז הלא לא גרע הקדש מעכו"ם לקנות את הדבר למעשי ידיו ולמציאות ולמתנות אף שאין ההקדש יכול לקנותו קה"ג, אבל לענין זה אפשר גם להקדש לקנות כמו עכו"ם. וא"כ אפשר להצדיק את דברי הגאון מהרמ"ש ז"ל, עכ"ל כתר"ה ועוד האריך בזה בדברי חכמה ודעת ודפח"ח:

ולענ"ד אחר העיון עוד לא מצאתי בדברי כתר"ה מרפא ומזור להשגותי על דברי הגאון באור שמח ז"ל, דהנה קו' כתר"ה ע"ד התוס' דאמאי כתבו התוס' דהשבאי לא קני לי' למציאתו ולמתנותיו, מהא דב"מ (י"ב ע"ב) דגם בעבד עברי הנמכר לישראל קונה האדון המציאות לחד מ"ד וכמו שהאריך כתר"ה, וא"כ כיון דמצד הדין אפשר לישראל לקנות את העבד גם לענין מציאות ואמאי גם העכו"ם לא יהי' יכול לקנותו גם למציאות דהא עכו"ם יש לו קנין בעבד עברי כמו ישראל מכת"ק, לענ"ד לק"מ דהא דמציאת עבד עברי להאדון היינו מצד מעשי ידיו דכיון דנשכר לו למעש"י גם המציאות הוא בכלל מעש"י ואמרינן דבשעה שנשכר לו למעש"י היה דעתו להשכיר א"ע גם למציאות שגם המציאות הוא בכלל מעש"י וכמו שהביא כתר"ה בשם הראשונים שם, אבל בכל האופנים אין המציאות שייך להאדון מטעם מה שקנה עבד קנה רבו דדין זה דאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו באמת ל"ש בעבד עברי דכיון דאין להאדון בי' קנין הגוף היינו קנין איסור, כמו בעבד כנעני שיש לו להאדון עליו קנין איסור דהיינו שהוא אסור לישא ישראלית ומותר בשפחה כנענית ואינו חייב במצות אלא באותם שהנשים חייבות וכמו שהאריך בזה בא"מ בתשובה (סי' י"ז) יעו"ש, ולפי"ז בעכו"ם ג"כ י"ל שפיר דבאמת קונה העכו"ם השבאי המציאות מצד מעשי ידיו כמו בע"ע אבל זהו רק דין מצד מעש"י אבל לא מצד מה שקנה עבד קנה רבו, והא דכתבו התוס' דירויח לענין מציאתו הכוונה מה ששייך ליה להאדון מצד מה שקנה עבד קנה רבו, והנפ"מ בזה אם האדון קונה המציאות מצד מעש"י או מדין מה שקנה עבד קנה רבו, י"ל דנפ"מ בעבד כנעני שהוא קטן דמצד מעש"י לא קני לי' האדון מציאתו, שהרי גם באמה העבריה קטנה מציאתה שייך לאביה ולא להאדון והתוס' בפ"ק דב"מ (י"ב ע"ב) הקשו להנך אמוראי שם דסברי דמציאת פועל לבעה"ב דידו כיד בעה"ב, ורק בנוקב מרגליות ובמגביה מציאה עם מלאכתו תמן הוי של פועל, דלפי"ז קשה מברייתא דפ"ק דקדושין (ט"ז ע"ב) דתניא גבי אמה העבריה דמציאתה לאביה ואין לרבה אלא שכר בטלה ונדחקו מאד, והמקנה כתב ליישר דנחזי אנן מטעם מה הוי לדידהו מציאת פועל לבעה"ב, דאם נאמר דהוי כאלו הקנה את המציאות שימצא להבעלים, ז"א דהא הוי דבר שלב"ל ומי יאמר דאתו ואין אדם מקנה דבר שלב"ל בכה"ג אפי' לר"מ, ועל כרחין דנעשה כאילו הקנה בשעת הגבהה לרבו, ובעת ההגבהה הוא מקנה המציאות שזוכה לרבו, וע"ז הא פריך למאן דאמר המגביה מציאה לחבירו דלא קנה חבירו ממציאת פועל כדאי' (בד"י) ומשני דיד פועל כיד בעה"ב דמי והיינו דמשכיר את ידו בכל הזכותים שיזכה והוי כאילו הקנה ידו למעש"י ולמציאותיו דכיון דמעש"י ומציאותיו על ידי ידיו קא אתו מצי מזכה לרבו גוף ידיו למציאותיו כדקל לפירותיו וכמו דאמרו בסוגיא דמקדיש מעשה ידי אשתו, ולפי"ז נראה דזה שייך דוקא בגדול דבר זכיה הוא וידו קני למציאתו, א"כ שייך לאקנויי ידו למציאתו, אבל בקטן דלאו בר זכיה במציאתו הוי ומציאת קטן אין בו רק משום דרכי שלום והוא תקנה חוציית וזכות דרבנן תקנו משום דרכי שלום ואימת תקנו כי קא זכי בהמציאה תקנו דליהוי שלו אבל לא דיהיה כזכות עצמיי בגוף היד דליהוי שייך לאקנויי גוף היד למציאתו כיון דהוא רק ענין תקנה עכ"ד וכן כתב בס' אור שמח ה' שכירות (פ"ט הי"א) ולפלא שלא ראה ד' המקנה שקדמו בזה, ומעתה בע"כ קטן הנה מצד מציאת פועל לבעה"ב ל"ש בקטן והיה צ"ל דשייך לו בעצמו אבל מדין מה שקנה עבד קנה רבו לפי"ז גם בעבד שהוא קטן וזכה במציאה זוכה ממנו הרב מדין מה שקנה עבד קנה רבו, ועוד נראה דאי מצד מציאת פועל לבעה"ב נראה דעצם הדבר שייך להפועל ורק השיווי של החפץ שייך להאדון והנפ"מ דיכול לסלקו בדמים, ועוד נראה כיון דכל הטעם דסתמא מציאותו לבעה"ב היינו כמו שכתבו הראשונים שהביאם כתר"ה דדעתו של עבד עברי המוכר את עצמו סתם לבעה"ב להקנות את עצמו גם לענין מציאות כמו לענין מעשה ידיו היינו דהמציאות נמי בכלל מעשה ידיו, לפי"ז אם העבד יפרש ויתנה בשעת מכירה [כלומר אפי' שלא בפני המוכר] דהמציאות אינו מקנה להאדון ודאי לא קנה אותם כיון דמפורש התנה וגלה דעתו דהמציאות אינם בכלל מעשה ידיו, אבל אי הוי אמרינן דדין המציאות דשייך להאדון הוא מצד מה שקנה עבד קנה רבו אז לא הי' מהני גם גלוי דעתו דדין מה שקנה עבד קנה רבו הוא זכות ממילא דכל דשייך להאדון קנין גופו והיינו קנין האיסור הרי הוא כשורו וחמורו והכל שייך להאדון ממילא:

וראי' ברורה לזה מהא דכתב השטמ"ק ב"ק (קי"ג ע"ב) ד"ה עבד עברי גופו קנוי, וז"ל הקשה רבינו מאיר והא אמרינן בהשולח דגוי לא קני לישראל לגופו אלא למעשה ידיו, ותירץ דהני מילי לענין דלא בעי מניה גט שחרור דאפילו עבד עברי הנמכר לישראל אין גופו קנוי לו ממש למציאותיו ולולדותיו שילדה לו אשתו הישראלית ולא בעי גט שחרור כו' מיהו לעולם לא קני ליה אלא למעשה ידיו, הרא"ש ז"ל, הרי כתב המהר"ם מרוטנבורג דאפילו עבד עברי הנמכר לישראל אין גופו קנוי לו ממש למציאותיו, ומשמע מזה דס"ל דע"ע הנמכר לישראל אין מציאותו להאדון ותקשי הלא הכא אליבי' דרבא קאי ורבא הא ס"ל דמציאת פועל הוא לבעה"ב ורק במגביה מציאה עם מלאכתו אז הוא שלו ואיך כתב מהר"ם דמציאותיו ל"ק לבעה"ב, וע"כ מוכח כמו שכתבתי דאע"פ דבאמת קונה האדון המציאות אבל זהו רק מדין מעש"י אבל לא מדין מה שקנה עבד קנה רבו ולהכי שפיר מדייק מהר"ם ז"ל במילי וכתב שאין גופו קנוי לו ממש למציאותיו, כלומר המציאות אינם באים לו להאדון מצד קנין גופו כמו בעבד כנעני ול"ש ע"ז מה שקנה עבד קנה רבו והנפ"מ כפי שנתבאר לעיל:

וראיתי במהרש"א בח"א בגיטין (נ"ז ע"א) ד"ה אל תגע בי שאין לי כתובה ממך, כתב וז"ל מהכא משמע קצת דארוסה אין לה כתובה ואפשר לומר דה"ק כיון דשבוי' הוה והעובד כוכבים קונה את ישראל וכל מה שקנה עבד קנה רבו ואין לו כלום להשתעבד בו כתובה כו' יעו"ש, ולכאורה הוא תמוה מאד דאיך שייך בישראל לעכו"ם לומר מה שקנה עבד קנה רבו כיון שאין להעכו"ם בהישראל קנין הגוף דהיינו קנין האיסור וכל מי שאין לו בעבדו קנין האיסור ל"א בי' מה שקנה עבד קנה רבו כמו שנתבאר לעיל, ואמנם הרמב"ם ז"ל בה' עבדים (פ"ט ה"ד) כתב וז"ל מלך עכו"ם שעשה מלחמה והביא שביה ומכרה וכו' וכן אם היו דיניו שכל מי שלא יתן המס ימכר כו' ועבד הנלקח בדינים אלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר, וכתב מרן בכ"מ בחד לישנא דאע"פ דר"ל אמר בפ' השולח ולא הם קונים זא"ז לגופו, אפשר דדינא דמלכותא אלים טפי וההיא דפ' השולח בששבאו מעצמו שלא בדינא דמלכותא דאילו בדינא דמלכותא הוה קני ליה גופו אע"פ שהוא עכו"ם יעו"ש ולפי"ז י"ל דה"ה דקני לישראל בדינא דמלכותא וכאן הוה דינא דמלכותא ולהכי קנה לי' קנין גופו ושפיר הי' לי' בי' קנין איסור ולהכי שייך גבי' מה שקנה עבד קנה רבו וקנה הכל, משא"כ בעלמא ל"ש בעכו"ם דנימא גבי' מה שקנה עבד קנה רבו זהו ברירא דמלתא לענ"ד:

וראיתי במחנה אפרים ה' מכירה קנין משיכה (סי' ט"ו) שחקר מי שלקח מקח מחברו והגביה אותו הלוקח ע"י פועלים עובדי כוכבים אי קנאו הלוקח מי אמרינן כיון דהפועלים הם עכו"ם אינם יכולים לקנות לישראל, ואח"ז חקר עוד דאפילו בפועלים ישראלים איכא לספוקי מכיון דאין הפועלים מכוונים לקנות ללוקח והוי כאותה שכתב הטור (סי' ער"ה) דאם היה בונה ע"י פועלים הרי זה לא קנה דאין הפועלים מכוונים לזכות לבעה"ב, וצדד להביא ראי' מהא דאמרינן דמציאת פועל לבעל הבית אפילו למ"ד המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ואפי' עשאו שליח ואפ"ה בפועל קנה ומשום דידו כיד בעל הבית וכן בנד"ז כיון דיד פועלים כידו חשיבא הגבהתם כאילו הגביה הוא בעצמו וקניא ליה, ואפי' ע"י פועלים נכרים קנה כיון דאין אנו צריכים הכא לדין שליחות אלא דידם כידו לכן גם נכרי הוי ידם כידו, ואמנם מסיק שם דנראה דאף דיד פועלים כיד בעל הבית, מ"מ הוי רק כחצרו של בעה"ב וא"כ הוי כחצר מהלכת ולא קנה וכמבואר בגמ' גיטין (כ"א ע"א) ובפ' הזורק שם (ע"ח) דאמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה דהוי חצר המהלכת ולא קני עי"ש, ובנתיבות (סי' קפ"ח) העיר ע"ד דאי נימא דהוי כחצר המהלכת א"כ יקשה מקנין מגביה מציאה לחברו דאמרינן מציאת פועל לבעה"ב ואמאי הא הוי חצר המהלכת, ותי' הוא ז"ל דהנה יש תרי גווני בדין קנין יד. א. משום דין חצר ורשות וזה כשבא החפץ כולו בידו ואפי' לא הגביה כלל ג"כ קנה. ב. משום דין הגבהה ולזה צריך שיגביה ג' טפחים, וכיון דאמרינן דיד פועל כיד בעה"ב אין זה מדין חצר בלבד, אלא חשיבי כל פעולות כאלו ידו של בעה"ב עשה אותם ולכך כשהגביה הפועל או כשעשה איזה קנין אחר חשיב כאלו בעה"ב עשה בעצמו קנין זה, אמנם באופן הא' אם יעשה הפועל בדבר רק קנין יד בלבד בלא הגבהה בודאי שלא יקנה בעה"ב דכיון דאין הפועל כגופו של בעה"ב ממש חשיב לי' כחצר מהלכת ולא קני ובנדון דהמחנ"א שפיר יקנה הלוקח ע"י הפועלים ואפי' בפועלים נכרים ג"כ קני עי"ש בנתיבות, ומשמע מדבריהם דהא דאמרינן דיד פועל כיד בעה"ב הוא בגדר עבד כנעני דאמרינן יד עבד כיד רבו, ולפי מה שכתבתי שונה הוא דין פועל מדין עבד כנעני, דהנה קנין האדון במה ששייך לעבד הוא דכיון דהוא קנין כספו וקונה את גופו שיש לו בו קנין איסור במה שמעכבו מבלי לישא ישראלית והרי הוא לו כשורו וחמורו, וכמו שעובר חמורו ושאר כל הדברים הנצמחים מדבר שהוא קנין כספו והם שלו ממילא כך הוא בעבד דכל פעולותיו ומעשי ידיו הרי הם ממילא להאדון לפי שהוא קנינו ומה"ט מעשי ידיו של עבד כנעני אפי' פחות משוה פרוטה הרי הוא של האדון כמ"ש המהר"ם שיף בגיטין (י"ב) יעו"ש, והיינו משום דהרי הוא של האדון כמו כל דבר הנצמח מקנין כספו, משא"כ בפועל הוא ענין אחר לגמרי וכמו שבארנו לעיל דהיינו דבשעת הגבהה הוא מקנה וזוכה בעד הבעה"ב ומצד דאדעתא דהכי השכיר א"ע לו ומה"ט צריכין אנו למייתי בזה מדין שליחות, ולפי"ז נראה דמציאה פחות מש"פ באמת לא קני הבעה"ב דהא בפחות מש"פ ל"ש קנין [ודבר זה צ"ב רב אם כי כן כתב הפנ"י בגיטין י"ב אבל לא משמע כן מכ"מ ומעירובין פ"ב גבי עכו"ם אין ראי' ועי"ש בירושלמי ועי' במ"ש בספרי מקור ברוך ח"א סי' ל"ח, וזה כמה שנים שהעיר לי י"נ הרב הגאון ר' עזרא אלטשולר שליט"א הגאב"ד דוויינוטא ממתניתין דמעילה (כ"א ע"א) יעו"ש דמשמע דשייך קנין גם בחצי פרוטה ודוק ואכ"מ בזה, ועי' באור שמח ה' שכירות (פ"ט) שכתב דהא דקיי"ל דהתחלת מלאכה בפועל הוי קנין. דמ"מ בעינן שיתחיל במלאכה ששוה פרוטה הא פחות מפרוטה לא הוי קנין יעו"ש מ"ש עוד, וכ"ז לענ"ד דברים ברורים המה:

ואמנם כ"ז כתבתי ליישב קו' כתר"ה, אבל מה שרצה ליישב בזה דברי הגאון מרן בעל אור שמח הוא תמוה לענ"ד דהרי גם אי יהיבנא לי' סברתו ותי' אשר לענ"ד הוא דחוק למאד] הרי גם לפי דבריו לא העלה מזור ותרופה שהרי ז"ל כתר"ה בסוף דבריו ולפי דברינו יש לדון דמקדיש את עבדו נמי כיון דמקדיש מצידו בדעתו ורצונו להקנות להקדש כל מאי דאפשר לי' להקדש לקנות מצד הדין אז הלא לא גרע הקדש מעכו"ם לקנות את העבד למעשי ידיו ולמציאות ולמתנות אף שאין ההקדש יכול לקנותו קה"ג, אבל לענין זה אפשר גם להקדש לקנות כמו עכו"ם, וא"כ אפשר להצדיק את דברי הגאון מהרמ"ש ז"ל עכ"ל כתר"ה, והוא תימה דהרי גם אי נימא דהקדש דמי לעכו"ם אבל פשיטא דעכו"ם אינו קונה מתנת העבד שהרי כל יסודו הוא מדברי הגמ' ב"מ דמציאת פועל לבעה"ב וכמ"כ בע"ע לבעה"ב, אבל מתנת עבד עברי כשאחד נתן לו פשיטא להעבד בעצמו ואין להאדון שום חלק במתנתו. ומנא אמינא לה דהנה הח"מ באה"ע (סי' ל"ז סק"א) חקר אם האב זוכה במתנת בתו נערה והקצוה"ח (סי' ע"ר) הוכיח דזוכה במתנתה מהא דאיתא בשו"ע או"ח (סי' שס"ו סעי' י') שאינו מזכה עירוב ע"י בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפי' הם גדולים ולא ע"י בתו אפי' אינה סמוכה על שולחנו עד שתבגור ומוכח דזוכה במתנתה עד שתבגור יעו"ש, והוא משנה בעירובין (ע"ט ע"ב). ושם הלא נאמר דמזכה ע"י עבדו ושפחתו העברים ומוכח דמתנת עבד עברי שייך לו בעצמו, ולפי"ז גם עכו"ם לא קני מתנת עבדו גם לפי דברי כתר"ה וממילא גם הקדש לא קני, והוכחת האור שמח מדברי רש"י גיטין הלא מיירי במתנה ובמתנה פשיטא דאין להקדש שום זכות, באופן דלענ"ד לא מצאתי בדברי כתר"ה שליט"א שדבריו דברי חן שום סעד לדברי האור שמח ודברינו נכונים בעזה"י:

[ואגב אעיר מה שהעירני כבוד ידנ"ע הרב הגאון המובהק רי"א הירשוביטש שליט"א הגאבד"ק ווירבלן יצ"ו, שבדברי חי' הר"ן שהבאתי שם בספרי יש ט"ס ותחת המלים ״זכו״ להסתלק, צ"ל ״רצו״ להסתלק והוא אמת, ויתר דבריו והשגותיו עלי בנד"ז כבר נתיישב בדברינו הנ"ל]:

והנה כתר"ה כתב עוד במ"ש שם בספרי גבי וולדות קדשים כשהזכר הוא חולין נימא דזוז"ג ויהא מותר, וכתבתי דזוז"ג ל"ש כ"א באסור והיתר, משא"כ בהקדש דזה תליא בזכות ממון והאיסור של הקדש הוא בשביל ממון הקדש וכמ"ש התוס' כתובות (ל' ע"ב) וכשהנקבה היא של הקדש ובא עליה זכר של חולין אטו נימא דלבעל הזכר יש זכות ממון בהוולדות, וודאי דאי לבעל הזכר שום זכות ממון בהוולדות, והרי הזרע של הזכר הוא פרשא בעלמא ול"ש בזה דין זוז"ג, וכתב כתר"ה דגם הוא אמר כן לדבר פשוט אבל העיר מדברי מרן רע"א ז"ל בהגהות לשו"ע או"ח (סי' של"א) בענין עבד הבא על בת ישראל למ"ד דהולד כשר, אם בתר אבוה שדינן ליה ויש על הולד דין עבד או לא עיי"ש שמפלפל הרבה בזה ולבסוף מביא ראיה מדברי התוס' יבמות (מ"ה ע"ב) ד"ה כיון דאמו מישראל דהקשו לפי' רש"י גבי אגריפוס המלך דהיתה אמו מישראל אמאי נתחייבו ישראל כליה כשקראו אותו אחינו אתה דהא אמרינן הכא כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה, וכתבו בשם הר"ש דלא כרש"י אלא דהורדוס לא נשא בת ישראל שעשה תשובה ולכך נענשו ואעפ"י שהי' עבד קראוהו אחינו אתה ואתי שפיר הא דאמר שמואל בפ' עשרה יוחסין כל דאמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא ושמואל גופי' אית ליה דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא ודאי לא נשא ישראלית עכ"ל התוס', ואי נימא דלמ"ד הולד כשר בתר עכו"ם ועבד שדינן ליה א"כ איזה ראי' מייתי מזה דלא נשא בת ישראל הא אפילו אי נשא בת ישראל נמי הו"ל עבד דבתר האב שהוא עבד שדינן ליה כו' עיי"ש, וע"ז כתב כתר"ה שיחי' לדחות ראייתו של הגרע"א דהא אפילו אם נאמר דעבד הבא על בת ישראל הולד עבד בע"כ זהו רק לענין פסול עבדות ושאר דיני עבד, אבל לענין ממון בודאי אין להאדון שום זכות בהולדות שנולדו ע"י עבדו שלא משפחתו כמו שאין לבעל השור זכות בהולדות אם בא על פרתו של חבירו, א"כ הכא דהתו' אזלי אליבא דשמואל דס"ל דעבד שאין לו בעלים לענין ממון נפקע גם האיסור ממנו לפי"ז שפיר הקשו התוס' דאם נשא ישראלית הו"ל מקרב אחיך ומאי קאמר דכל האומר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא הא שמואל אית ליה דהולד כשר היינו דל"ה ממזר, ועבד נמי ל"ה לשמואל לשיטתו דס"ל דכל שאין רשות רבו עליו אינו קרוי עבד כלל עכ"ל כתר"ה ודברי טעם המה, וראיתי באור שמח ה' אסו"ב (פט"ו) שהאריך בהך דינא וכתב וז"ל ונראה בעיני פשוט טובא דאף אי נימא כמו שיטת תוספות דעו"ג גמור הוי, מ"מ אם בא עבד על בת ישראל אינו עבד דאיך שייך שיהי' לרבו זכות בו במה שנזרע בישראלית, ולא שמענו שיהיה לרבו זכות רק בגוונא דא דמוכר שפחתו לחבירו ומשייר מה שתוליד או תתעבר אחר כן לעצמו כמבואר בירושלמי ב"ב (פ"ג ה"א) א"ר נסא בשלא היתה האשה עוברה, אבל זה לא מצאנו בשום דוכתא שיאמר אדם לשפחתו הרי את בת חורין וולדך מה שתתעבר אחרי כן אשייר לעצמי ויהיה לו כמו שהיה קודם זכות לולדות, אלא דמה שהיא נתעברה כשהיא ישראלית א"א דיהיה לשום אדם זכות וקנין בהן ואיך מוחא סביל דא דעבד שיבוא על בת ישראל יהיה הולד עבד כו' עכ"ל ועפי"ז סתר כל ראיות השעה"מ, ודבריו לכאורה אינם מובנים דעבד שבא אפי' על שפחה דעלמא ודאי דאין הולדות להאדון של העבד וכמ"כ כשבא על ישראלית דודאי לענין ממון אין להאדון שום זכות בהולדות וכמ"ש כתר"ה וכן כתבתי אני בספרי שם, ולענין פסול עבדות ויתר דיני עבדות שפיר י"ל דהולד עבד ואיך פשיטא לי' להגאון זצ"ל להיפך:

וכבוד ינ"ע הגאון הגדול מו"ה ר' מנחם מנדל ז"ק שיחי' הגאבד"ק ריגא יצ"ו הראני דברי הירושלמי בגיטין (פ"ד ה"ד) וז"ל בניו מה הן היוצא בשן ועין בניו עבדים והיוצא משום יאוש בניו בני חורין, וע"כ מיירי דבא על בת ישראל דאם בא על שפחה לעולם בניו עבדים ויעו"ש בש"ק שכ"כ וזה ההיפך מד' האור שמח עכ"ד, וראיתי אח"ז שהפנ"י בגיטין (מ') עמד בד' הירושלמי ונשאר בוצ"ע דהיכי דמי אי שפחה נשא א"כ לעולם בניו עבדים דבתר דידה שדינן להו ואי ב"ח נשא לעולם הוולדות ב"ח דאפי' אם הוא עבד הא קיי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר יעו"ש ואכן כבר נתבאר די"ל דבתר אבוה שדינן להו והולד הוא עבד וכשר הכוונה הוא דאינו ממזר ודוק:

[וראיתי להפנ"י שם שכתב שם דהא דנחלקו רש"י ותוס' במעוכב ג"ש אם הוא מותר בשפחה, לדעתו הוא פלוגתא דאמוראי בירושלמי דגרסינן התם בניו מה הם יוצא בשן ועין בניו עבדים ויוצא ביאוש בניו ב"ח, ר' יוסי בר אבין אמר איפכא יוצא ביאוש ע"י שלא שחררתו תורה בניו עבדים ומשמע לכאורה דפליגי בהכי ביוצא ע"י יאוש אי מותר בשפחה או לא יעו"ש, ובאמת לאחר העיון נראה דאין ראי' מזה ומצאתי בהגהות חתם סופר בירושלמי החדש שכתב דגם הירושלמי ס"ל כרש"י דאסור בשפחה ומ"מ מותר בשפחה כיוצא בו שיצאתה ג"כ ע"י יאוש ויש ספק בבנים הנולדים אם הם ג"כ עבדים אין רוצה לומר עבדים ממש אלא כיוצא באבותיהם או ב"ח לגמרי יעו"ש מה שפירש ודפח"ח ויעו"ש בהגהות עמודי ירושלים מה שהביא בשם האו"ז בתשובה (סי' תשנ"ט) ומשמע דמפרש כהפנ"י. וראיתי בתו"ג בחי' בגמ' (י"ב) שכתב ליישב קו' התוס' שם בד"ה שאם היה עבד כהן והקשו טפי היה לו למינקט לפי שאוסרו בשפחה וע"ז יישב וז"ל ואפשר לומר דר"מ ס"ל כת"ק דרשב"ג בכריתות (כ"ד) דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ובשפחה ודאי דאסור כמבואר בגיטין (מ"א) לישא שפחה א"י ולהכי נקט טעם זה לאשמועינן דאפילו אם שלח שחרור להעבד שהוא כבר משוחרר רק שהוא מעוכב ג"ש שאסור בשפחה מ"מ אם הוא עבד כהן חוב הוא לו דמפסידו בתרומה כו' יעו"ש. וכמה תמוהים דבריו אחרי נשיקת עפרות קדשו, דהלא מבואר בגמ' נזיר (ס"ב ע"ב) דר"מ כשמואל ס"ל דהמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש, מיהו התוס' יבמות (ס"ו ע"א) כתבו דר"מ ס"ל דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה וכבר העירו ודברו מזה מחברים שונים ויישבו דבריהם, ויותר תמוה מ"ש דמעוכב ג"ש אסור בשפחה ולא זכר דהוא מחלוקת רש"י ותוס', והתוס' ס"ל דמותר בשפחה ועי' בשעה"מ ה' חגיגה (פ"ב) מ"ש בזה ודוק היטב ואכ"מ עוד]:

ומ"ש כתר"ה עוד דענין הוולדות שהזכירו התוס' נראה דכוונתם הוא היכא דמכר שפחתו לעכו"ם אבל לא מיירי בעבד דבאמת אין לישראל שום זכות בהוולדות שנולדו משפחה שאינו שלו ע"י העבד דידי' דאין לבעל הזכר שום זכות בהוולדות ואפשר דלזה כוון נמי הפ"י במה שהשאיר על המעיין ליישב מה דסיים שם ויש ליישב עכ"ד, באמת מסתבר הוא, אבל מ"מ דוחק הוא דהתנא נקט עבד ונימא דעבד ל"ד אלא דוקא בשפחה דינא הכי:

ובזה הנני אוהבו מברכו בכט"ס מוקירו ומכבדו כרום גאון ערכו כו'.

בפ' הבית והעלי' (דף קי"ח) בהא דתנן ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו והתניא שומעין לו כו' אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשלו כאן בשל הפקר איתבי' רבא לר"נ מציאת פועל לעצמו כו' אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעה"ב אלא אמר רב נחמן לא קשיא כאן בהגבהה כאן בהבטה אמר רבה הבטה בהפקר תנאי הוא דתנן שומרי ספיחי שביעית כו' אמר רבא דכו"ע הבטה בהפקר קני יעו"ש, והקצוה"ח (סי' של"ו) הקשה בשם בנו ז"ל דלרבא היכי מתרצה קושיות הש"ס הברייתא דתניא שומעין לו דלדידי' ליכא למימר כאן בהגבהה כאן בהבטה דכיון דס"ל הבטה נמי קונה הרי הוא כמו הגבהה, ויישב דלפי מ"ש רש"י שם הטעם דהבטה בהפקר קני משום דנשמר על ידו ודעתו לכך והוא מידי דממילא דהרי משמר לאו כעושה מעשה דמי, והרא"ש בנדרים (ע"ב) כתב דבמידי דממילא ל"ש שליחות, ולפי"ז אף דהבטה בהפקר קני מ"מ שליח לא מצי לקנות בהבטתו עבור המשלח יעו"ש, ובשו"ת רע"א מהדו"ת (סי' קי"ב) הקשה השואל ע"ז שהרי הכא מיירי בפועל, ותי' מרן ז"ל דבפ"ק דב"מ (דף י') מדפריך ליה לר"נ מברייתא זו דמציאת פועל כו' ור"נ שני ליה שאני פועל דכיד בעה"ב דמי, ופריך ליה רבא לרב נחמן והאמר רב פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום ושני ליה רב נחמן לרבא דכל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית דמי, מוכח מזה דרבא סבר דאין לחלק בין שליח לפועל וכל דל"מ בשליח לא מהני בפועל עכ"ד, ואני תמה בזה על כבוד מרן ז"ל מגמ' מפורשת ב"ק (קט"ז ע"ב) דרבא קאמר שם דמיירי בפועל וכדרב דאמר רב פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום וכל כמה דלא הדר ביה כברשותיה דבעל הבית הוא וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב כי לי בני ישראל עבדים יעו"ש, הרי מפורש דרבא קבל שפיר תי' דר"נ. ועי"ש בתוס' ב"מ מוכח ג"כ דרבא קבל תי' דר"נ:

ואולי זה הוא דקדוק הגמ' דבמס' ב"מ איתא שאני פועל דכיד בעל הבית דמי, והכא בב"ק קאמר רק דכברשותיה דבעל הבית הוא והיינו דל"ה ממש כידו ודוק:

מלואים.

הנה במה שהבאתי לעיל חקירתו של מרן רע"א ז"ל בעבד הבא על בת ישראל למ"ד דהולד כשר אם בתר אבוה שדינן ליה ויש על הולד דין עבד או לא והארכתי בזה, ראיתי עתה להעיר בזה מד' התורת כהנים ספרא פ' קדשים (פרשה י') ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל, ישראל אלו ישראל גר אלו הגרים הגר אלו נשי הגרים בישראל לרבות נשים ועבדים כו' יעו"ש, והיינו לרבות שהנאמר שם אשר יתן מזרעו למלך מות יומת קאי גם על עבדים, ועבד המעביר מזרעו למולך חייב, והנה אי אפשר לומר שהעביר מזרעו שיש לו משפחה או מנכרית שזה פשוט דפטור דלא מקרי זרעו כיון דהולד כמותה וכן כתב לדבר פשוט במנ"ח (מ' ר"ח) וע"כ שהעונש הוא כשהעביר מזרעו שיש לו מישראלית ומוכח לכאורה דהולד מתיחס אחר העבד והוי עבד ונקרא זרעו. ועי' בשטמ"ק ב"ק (פ"ח ע"א) בהא דאיתא שם מה לאשה שכן אינה ראויה למילה תאמר כו' קטן יוכיח שישנו במילה, והקשה בשם הר"מ ז"ל דהו"ל למפרך מה לאשה שכן אינה מצווה למול את בנה וליכא למפרך קטן יוכיח דקטן נמי אינו חייב במצות ותי' דעבד נמי אינו חייב למול את בנו עי"ש וכבר כתב המקנה בקדושין (דף פ"ט) דהוא דוחק דלא שייך בעבד בן כיון דאין זרעו מתיחס אחריו עי"ש ואיך יפרנס ד' הספרא. ועי' בשער המלך ה' מילה יעו"ש:

ובספרי מקור ברוך ח"א (סי' א') הבאתי ד' רבינו ברוך שהובא בשטמ"ק כריתות (דף ג') שכתב דאשה שהעבירה מזרעה למולך פטורה וכתבתי שם שהוא תמוה ועוד הבאתי ד' החינוך (מצוה ר"ח) שכתב דנוהג בזכרים ונקבות, וכתב לי רב גדול אחד מידידי שליט"א דכוונת רבינו ברוך כיון דכתיב למשפחותם לבית אבותם א"כ הזרע נקרא זרע של איש ולא של אשה ולכך פטורה ומש"כ הראשונים שנוהג בין באיש בין באשה הכוונה בין שהעביר האב את האיש מזרעו או האשה אבל אשה שהעבירה פטורה דלאו זרעה נקרא ולא משכחת לי' חיוב זה באשה וז"ב עכ"ל ידידי. והשבתי לו א"כ לפי דבריו יפרש לי מקרא הכתוב בתורה בפ' אמור ובת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו'. והרי אפי' יש לה זרע הרי אין הזרע שלה ומ"ט לא אכלה:

ומש"כ דכוונת הראשונים שכתבו שנוהג בין באיש ובין באשה בין שהעביר האב את האיש מזרעו או האשה, כנראה לא עיין בד' החינוך שהבאתי שהרי ז"ל, ושחייב על כל יוצאי יריכו בנים או בנות כו' ונוהג בכ"מ ובכ"ז בזכרים ונקבות כו' הרי דגם אשה המעברת בנה למולך חייבת:

ואח"ז בסוף שנת תרפ"ט הגעני ס' חמדת ישראל מהגאון ר' מאיר דן ז"ל אב"ד אסטראב ומצאתי שם בהוספות שהביא ד' השטמ"ק בכריתות והעיר ע"ז מד' התרגום בפ' אמור בקרא ובת כהן וכו' וזרע אין לה שמתרגם ובר אין לה שתמי' כמו שתמהו כבר המפרשים דמאי נפ"מ בין בן לבת ולהנ"ל י"ל דבאמת יש לעיין לפי"ד השטמ"ק דהזרע מתיחס אחר האב א"כ תמיד הוי בכלל וזרע אין לה כמו דאמרינן דלא הוי בכלל זרעה לענין מולך, אמנם נראה דבליתא לאב הוי בכלל זרעה, אך לפי"ז י"ל לפ"מ דמבואר במכלתא פ' יתרו ובתו"כ פ' אמור בענין הצריכות דבנו ובתו דאי הוי כתוב בנו ה"א מפני שהאב חייב למולו ולפדות כו' ואי הוי כתוב בתו ה"א דוקא בתו משום דיכול למוכרה ולקדשה וכיו"ב, מבואר דזכיות האב בבנו הוא רק ענין מוסרי ורוחני וזכיות האב בבתו הוא קנין כספו, ומעתה י"ל דדוקא בבן שאין לאב בו אלא קנין מוסרי שפיר י"ל דבליתא לאב אמו חייבת לחנכו ולמולו וכמ"ש בתשו' מהר"ח אור זרוע (סי' ח') ולכך שפיר הוי בכלל זרע שלה עכ"פ בליתא לאב, משא"כ כח האב בהבת ליכא כלל בהאם לזאת בת אינה בגדר זרע האשה כלל כיון דאינה ברשותה למוכרה ולקבל עבורה כסף קדושין ולזאת דעת הת"א דרק ביש לה בן איזה אוכלת בתרומה כיון דאותו הזכות המוסרי שיש להאב בבן יש גם להאם בדליתא לאב לפעמים משא"כ בת אינה בכלל זרעה כלל כו' עכ"ד החמדת ישראל, והוא פלא לחדש מלבנו טעמים דרושיים כאלה ועי"ז לחדש דינים חדשים והוא בעצמו תבר לגזיזי' אח"ז יעו"ש. ועוד שהרי מפורש בספרא שהבאתי דאשה המעברת מזרעה חייבת ולא חלקנו בין בן לבת, וגם דברי רבינו ברוך צע"ג שמדברי הספרא מבואר דאשה המעברת בנה למולך חייבת:

וזה לי כמה שנים שאמרתי בהא דאי' בקדושין (דף ד' ע"א) וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מנין ת"ל זרע אין לה עיין לה ואין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין כו' וכתבו התוס' בד"ה זרע פסול וז"ל אומר ר"י זרע זרעה פסול קאמר דהא כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה ולא תאכל עוד בתרומה הלכך ליכא לפרש זרע פסול ממש אלא זרע זרעה עכ"ד התוס', ואמרתי דיש לפרש זרע פסול ממש והוא עפי"ד רש"י ביבמות (ס"ט ע"ב) ד"ה תהא מקולקלת למפרע שכתב וז"ל לשלם תרומה שאכלה קרן וחומש דאשתכח דזרה הויא ואכלה תרומה בשוגג כו' עכ"ד, וידוע שהוא נגד משנה מפורשת בתרומות )פ"ז מ"ב) בת כהן שנשאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש יעו"ש ומשום דל"ה זרה מעיקרא וכבר עמדו ע"ז, [ועי' מ"ש בזה בספרי מקור ברוך ח"א (סי' ט"ו)] והחת"ס בהגהותיו לש"ס יבמות כתב וז"ל דכיון דאיכא עובר זר במעיה לא דמי לגופא סריקא בפ"ז מ"ב דמסכת תרומות עכ"ד, והיינו דחלק העובר דהוי כאחד מאבריה וחלק מגופה הויא כמו חציה כהנת וחציה זרה דמשלמת החומש בעד חציה זרה, ולפי"ז איצטריך קרא במעוברת אפי' זרע פסול דמשלמת את החומש, דגם זרע פסול מקרי זרע, דמצד מה שנפסלה אכתי אינה משלמת את החומש כדאי' במשנה תרומות לחכמים, דקיי"ל הלכה כחכמים, אבל מצד מעוברת מזרע פסול משלמת גם חומש, ואע"פ דביבמות (פ"ז) מפיק מעוברת מכנעוריה ולא מזרע אין לה, מ"מ עיקר הדרשא הוא מוזרע אין לה עי' תוס' נדה (מ"ד ע"א) יעו"ש ודוק:

ואמנם עיקר ד' החת"ס יש להבין שכתב דכיון דאיכא עובר זר במעיה לא דמי לגופא סריקא, וכתבתי דחלק העובר דהוי כאחד מאבריה וחלק מגופה והויא כמו חציה כהנת וחציה זרה, ולכאורה תמוה דהלא לא מצינו סברת עובר ירך אמו לענין מה שנוגע להאם, ורק מה שנוגע לולד, אבל סברא זו כבר כתב הלח"מ בה' עבדים (פ"ז ה"ה) דאע"ג דעובר ירך אמו מכל מקום האם היא העיקר ואינה נחשבת לחצי עבד בשביל ששייר את העובר ואין העובר מעכב השחרור בהאם, משום דחיות האם אינו תלוי בולד והולד לא מצי לחיות בלא האם יעו"ש שמיישב בזה השגת הראב"ד, ואמנם הראב"ד לא ס"ל סברא זו וי"ל דגם רש"י ז"ל ס"ל כהראב"ד ועי"ש באור שמח מש"כ בשיטת הירושלמי ואכ"מ. ועוד לפי סברתו למ"ל קרא דכנעוריה פרט למעוברת הא היא חציה זרה, ואם כוונתו מה שהיא מהנה את הולד ע"י אכילתה דפשיטא דאינה חייבת ע"ז חומש, מלבד מה שהולד נהנה לאחר שכבר נתחללה התרומה ע"י אכילתה כדאי' בכריתות (דף ז') כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו מתעגל בו וא"כ דברי החת"ס צ"ע:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה