אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן יב

סימן יא

להרב הגאון הנ"ל.

לבאר בעזה"י ענין שחיטת קדשים.

הנה כת"ר תמה עלי במ"ש בספרי מקור ברוך (סי' י"ט) במה שנתווכחתי עם הגאון ר' שמואל אביגדור זצ"ל הגאבד"ק פלונגיאן שהגאון הנ"ל דעתו דוהביאם לד' דמזה ילפינן שכל הבהמה צריכה להיות בפנים לא נאמר רק בשחיטה ולהכי אמרינן היא בפנים ורגלי' בחוץ ושחט פסולה, אבל בשעת קבלה לא בעינן שתהא כולה בפנים ואנכי בארתי שם דגם בקבלה בעינן שתהא כולה בפנים ואל"ה פסול, והבאתי שם בשם הגאון מרן ר' יצחק יעקב זצ"ל שכתב בהא דמנחות פ"ק דפסלו את הטרפה לקרבן מצד משקה ישראל והרי בקרבנות אמרו דגם אם אין בשר ואימורין כל שנזרק הדם כשר וא"כ מאי איכפת לן שהוא טרפה הרי הדם יקרב ויוכשר, וע"כ משום דהדם ג"כ אסור משום טרפה אף דבאמת אין על הדם שום איסור טרפה דהא בשר כתיב ואין דם בכלל בשר מ"מ נהי דלאו ליכא אבל עכ"פ אסור הדם כמו חלב וכל היוצאין דאסור ואין לוקין עליהם ושוב אסור לזרוק הדם מצד משקה ישראל ואע"פ דדם בלא"ה אסור זהו רק מצד איסור דם אבל לא כשיש עליו איסור אחר בזה לא גילתה תורה, ושוב דחה הגאון ז"ל דהן אמנם דנהי דבשר ואימורין לא מעכבי, זה רק אחר שחיטה, אבל בשעת שחיטה שאני כיון דכתיב והביאם לד' וילפינן מינה דבעי שתהא כולה בפנים ושיטת הרמב"ם ז"ל דבדיעבד, ג"כ פסולה א"כ בעת השחיטה בעי הבאה לכל הבהמה, וכל שהבשר אסור ל"ש בי' הבאה לפני ד' ואפי' לפי שי' התוס' דחולקים על הרמב"ם נראה דזהו רק בהיתה רגלה בחוץ אבל כל שלא נתקדש כלל הבשר רק הדם לכו"ע פסול עכת"ד הגאון ז"ל, ומזה הוכחתי דגם בקבלה בעינן והביאם לד' דא"כ לפי שיטת בה"ג דשמוטה אינה טרפה רק דהשחיטה אינה מועלת לסימנים שנעקרו, וכתב הרמ"א ביו"ד (סי' כ"ד) בשם תשו' רשב"א דבחייו מותר החלב והביצים ולא הוי חלב טרפה, ונמצא דהטרפות חל רק לאחר שחיטה ומטעם דל"מ לי' שחיטה אבל בשעת שחיטה שפיר קרינן עוד והביאם לד' דעדנה לא נאסרה ורק לאחר שחיטה נאסרה והלא זה הוי רק חסרון ופסול בקבלה דרק אז חסר הבאה ואטו שמוטה לשי' הבה"ג כשר לקרבן וע"כ מוכח מזה דגם בשעת קבלה בעינן והביאם לד' ולהכי שמוטה פסול מטעם דחסר הבאה לפני ד' אע"פ דעל הדם אין איסור טרפה ונבלה עכת"ד בספרי שם, וע"ז תמה כת"ר דהא לשי' הבה"ג הוי נבלה ואגלאי מילתא למפרע שלא היתה שחיטה מעולם ואם כן פשיטא שלא נתקדש הדם מעולם דמחתך בשר בעלמא הוא דאין הסכין מקדש רק במעשה השחיטה והכא לא היתה שחיטה כלל ועוד האריך בזה, והנני לבאר דברי בעזה"י ואשר כבר רמזתי ע"ז בספרי שם וכתבתי שבארתי במק"א:

הנה בתו"כ פ' מצורע בפ' ולקח למטהר שתי צפרים חיות, שנינו חיות ולא שחוטות יעו"ש, והוא תימה ופלא לענ"ד שהרי בעינן שחיטה לשם צפורי מצורע דהרי אנן קיי"ל דבעינן שחיטה בכהן כשי' רבי בתו"כ וכיון דבעינן כהן הרי פשיטא דבעינן שחיטה לשם צפ"מ, ועי' בתו"כ שם ולקח למטהר לשם מטהר בין איש בין אשה בין קטן וכתב הראב"ד בפירושו דקמ"ל דאין בהן קפידא בשינוי בעלים יעו"ש, ומשמע דעכ"פ בעינן לשם טהרת מצורע, ועי"ש עוד בתו"כ האחת אל כלי חרס ואין שתיהם אל כלי חרס והלא דין הוא מה אם במקום שלא כשרו משום לשם כשרו בעירובים, כאן שכשרו משום לשם אין דין שיוכשרו לעירובים יעו"ש בפי' הראב"ד ומכ"ז מוכח דעכ"פ בעינן שחיטה לשם צפ"מ ואיך ס"ד דשחוטות כשרות לצפ"מ ואמאי איצטריך חיות למעוטי שחוטות והוא תימה לענ"ד:

ונראה לענ"ד בברור הענין בזה והוא, דהנה השחיטה בקדשים עושה שתי פעולות – א. דמתיר מאבמה"ח וכמו בחולין ב. דהשחיטה מקדשת הדם ומכשיר הדם לזריקה, שהרי בחולין (י"ז) אמרינן דגם במדבר למ"ד דבשר נחירה הותר להם, מ"מ בקדשים בעינן שחיטה, ושם השחיטה אינה באה להתיר איסור אבמה"ח שהרי להתיר אבר מן החי סגי בנחירה, והשחיטה הוא להכשיר הדם לזריקה קאתי, ואמנם חלוק גדול בין שחיטה הבאה להתיר איסור אבר מן החי, לשחיטה הבאה להתיר ולהכשיר הדם לזריקה, דשחיטה הבאה להתיר איסור אבר מן החי יש בו דיני שחיטה ופרטים המפסידים את השחיטה, אבל שחיטה הבאה רק להתיר ולהכשיר הדם לזריקה אין בו דיני ופרטי דברים ורק בעינן כלי ושחיטת הסימנים וכל שנשחטו הסימנים די, ובודאי גם בשחיטת קדשים פוסל כל דיני שאיטה והיינו דאל"ה אסור משום נבלה ואסור משום דאין זה ממשקה ישראל, אבל לו יצויר שחיטה משום הכשר הדם בלבד אז לא בעינן דיני שחיטה ורק שחיטה בסימנים די, ואבאר ואפרש את דברי, דהנה ילפינן דבעינן כלי לשחיטת קדשים מדכתיב גבי אברהם ויקח את המאכלת ומשמע דשם הי' דיני שחיטה ואע"פ דגבי אדם לא מהני לי' שחיטה וכמו שכתב בשו"ת הרשב"ש דוראן (סי' תקי"ח) שהובא באור שמח ה' מאכ"א ופ"ב) שכתב לענין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם ז"ל סובר דהאוכל מבשר אדם עובר בעשה והראב"ד השיג עליו, וכתב הוא ז"ל, דאפילו לדעת האומרים שדבר זה מותר אבל אינו אפשר, שאיך יאכל זה, אם בשחיטה לא נתנו לו סימנין והתורה אמרה וזבחת מבקרך ומצאנך חיה ועוף יצאו מדרשא כו' ואם נאמר שאדם שנשחט לא יהי' טמא זה לא עלה טל דעת והתורה אמרה כל אשר יגע ע"פ השדה בחלל חרב כו' יעו"ש, [ועי' בנדה (כ"ג ע"ב) אדם במעי בהמה ודוק], ולפי"ז שם ביצחק הא השחיטה לא הוי להתיר מידי אבר מן החי ומ"מ שם שחיטה עליו, והרי חזינן דגבי קדשים נקרא שחיטה אע"פ שלא בא להתיר שום איסור כ"א להכשיר ולהתיר הדם לזריקה, ושמא תאמר שא"ה שהיה ע"פ הדבור ואלו אם נשחט באמת לא היה מטמא משום מת שהיה נקדש קדוה"ג ואין לה"ר משם, אבל יש להוכיח כן ממק"א כאשר נבאר:

הנה איתא בזבחים (קט"ז ע"ב) ועכו"ם בזמן הזה רשאין לעשות כן, כו' לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כו' אמר רב יעקב בר אחא אמר רב אסי אסור לסייען ולעשות שליחותן כו' יעו"ש, ויש להתבונן כיון דישראל אסור לסייען ולעשות שליחותן וע"כ דהעכו"ם בעצמו שוחט את הקרבן, והלא שחיטת עכו"ם הוא נבלה ואנן בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ופשיטא דגם קרבן במה קטנה בעינן שתהא כשרה ולא נבלה וטרפה, וזה כמה שנים מדי עמדתי בזה ומצאתי בס' באר משה להגאב"ד מסלאבודקה ז"ל שעמד בזה בחחו"מ (סי' ט') והשיב דקרא דממשקה ישראל דדרשינן מן המותר לישראל, לא קאי רק כשישראלים מקריבים. אבל כשנכרים מקריבים לא נאמר עליהם דין זה כלל, כיון שהמה מקריבים כל שמותר להם יכולים להקריב בבמה לגבוה עכת"ד יעו"ש, ואכתי לא הועיל מאומה דנהי דליכא איסור משום ממשקה ישראל ומותר להקריב נבלה, אבל הלא גם בקרבן עכו"ם בבמה בעינן עבודות הקרבן ושחיטה היא עבודה דלא סגי בלא"ה וע"כ צריך שחיטה, והרי בעינן גם מזבח בבמת עכו"ם וכדאיתא שם בגמ' וכן כתב הרמב"ם ז"ל, וכיון דבעינן מזבח ע"כ בעינן עבודות הקרבן וכיון דשחיטת עכו"ם נבלה הרי עכ"פ חסר עבודת השחיטה ואיך הוא מקריב קרבן:

אכן לפי מה שכתבנו לעיל א"ש, דהא שי' הרמב"ם ז"ל בה' אבות הטומאה (פ"ב ה"י) דהא דשחיטת עכו"ם מטמא במשא זה אינו אלא מדרבנן ומן התורה אינו מטמא במשא ועי"ש בכ"מ, הרי דשחיטת עכו"ם מטהרת מידי נבלה מן התורה, ובאיסור נבלה כתב הרמב"ם בה' שחיטה (פ"ד הי"א) וז"ל עכו"ם ששחט אע"פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפילו היה קטן שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתה מן התורה כו' עכ"ל, הרי דבאיסור נבלה הוא אסור מן התורה ולוקה ג"כ, ומ"מ לענין טומאה מטהרת מידי נבלה, וכיון דמטהרת מידי נבלה כבר שם שחיטה עלי' ולגבי קדשים סגי בהכי, ואע"פ דאסור משום נבלה מ"מ מותר להקריב בבמה שלו ולגבי' אין פוסל מה דאינו ממשקה ישראל ולענין עבודת השחיטה שפיר שם שחיטה עלי' כיון דמטהרת מידי נבלה, והרי חזינן מזה דלענין הכשר קדשים סגי בשחיטה שכזו דרק שם שחיטה עלי' אעפ"י דאינה מתירה מאיסור אבמה"ח:

ושוב ראיתי בפמ"ג יו"ד (סי' כ"ה סק"א) בשפתי דעת שהביא ד' החבואת שור שכ' בדעת הרמב"ם דס"ל דגם בספק גמור בשחיטה, דאיסור אכילתה מדאורייתא, בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, דלפי"ז מותר לשחוט בנה אחריה, ומשום דס"ל דגם שחיטה שהועילה לטהר מטומאת נבלה, כל שלא הועילה להוציא מידי איסורה אין זו שחיטה כלל ומותר לשחוט השני אחריו, והשיג עליו הפמ"ג דכל שהועילה השחיטה לטהר מטומאת נבלה אסור לשחוט אחריה יעו"ש, ונראה דאפי' לדעת התבו"ש כאן מקרי שפיר שחיטה דעכ״פ הועילה לאיזה דבר ושפיר שם שחיטה עליו, והיה לי להאריך הרבה בזה ויען שמצאתי להמחבר נאות יעקב שהאריך בזה לכן אקצר, ועכ"פ מכאן מוכח כמ"ש לעיל, ועי' בתבו"ש (סי' ב') שרצה לומר בדעת הרמב"ם דס"ל דשחיטת עכו"ם גם לענין איסור נבלה אינה אסורה אלא מדרבנן, אבל כבר חלקו עליו בזה, אלא דלענין איסור נבלה אסור מדאורייתא, ומוכח כמ"ש ודוק:

וכן מוכח דהא בפסח מצרים נאמר ושחטו אותו, ואע"פ דאז עדנה לא נצטוו בשחיטת חולין וידוע דהיה דינם כבני נח קודם מ"ת וכמ"ש רש"י בזבחים (קט"ז ע"א) יעו"ש, ומתנאי השחיטה שיהא גברא בר זביחה וכיון דלאו בני זביחה הי' איך מקרי שחיטה בקדשים ואף לפימ"ש התוס' חולין צ"א ע"א דנצטוו על הנחירה, מ"מ אין זה ענין לשחיטה, וגם כבר הרבו להקשות ע"ז כידוע ועי' בפלתי (סי' ס"ג), וגם מ"ש התוס' שם דנהגו שחיטה, אבל מ"מ כיון שלא נצטוו לא מקרי בני זביחה ופשוט] וע"כ מוכח מזה ג"כ דשחיטת קדשים דאינה באה להתיר איסור אבמה"ח, כ"א להכשיר הדם לזריקה להכי לא בעינן בי' תנאי וגדרי זביחה, ורק דאל"ה פסולה השחיטה מטעם דבעינן ממשקה ישראל, והכא דלא בעינן ממשקה ישראל כיון דעדנה לא נצטוו על הזביחה, להכי שפיר מקרי שחיטה אע"פ שאינה מתירה לאיסור אבמה"ח, ויש לדחות לפמ"ש בתשו' בשמים ראש (סי' רכ"ד) בשם הרא"ש וז"ל אשר שאלתני בהא דאמרינן שליחות מנלן (בפ' האיש מקדש) כו' ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כו' וכי כל הקהל שוחטין כו' ושאלת דהא האי קרא בפ' בא כתיב, ואכתי לא קבלו ישראל את התורה ואינן בני שליחות דאין שליחות לגוי, לאו קושיא היא כלל דלטעמך איך הקריבו פסח אלא התורה נתנה להם עכשיו מצוה זו ועמה השליחות דזאת היתה מצוה ראשונה ונצטוו במצות אחד אחד כו' עכ"ל, ולפי"ז י"ל דבדין פסח שחיטת הפסח נתן להם גם מצות שחיטה בכל פרטי' השייך לזה ויש להאריך הרבה בזה, ועפי"ז יש לסתור הרבה בד' האור שמח בה' חמץ ומצה (פ"ו) יעו"ש ודוק:

אבל הדבר מוכרח יותר כמו שחדשתי מהא דחולין (ע"ד) בהא דאיתא שם דלהכי אין פודין בבן פקועה משום דגמר שה שה מפסח, ופירש"י ז"ל דבפסח בן פקועה פסול משום דהוי יוצא דופן, והתוס' הקשו על פי' ופירשו דפסול מטעם דהוא כבר שחוט ובקדשים בעינן שחיטה, ואמנם בתורת חיים האריך הרבה לבאר שי' רש"י וכתב דאם לא היה יוצא דופן פסול לקרבן, היה גם בן פקועה כשר לקרבן, אע"ג דכבר כשחוט הוא לאכילה מ"מ שחיטתו לקרבן מהני ביה כיון דרהיט ואזיל יעו"ש, והרי הכא בבן פקועה השחיטה לדין קדשים אינה באה להתיר שום איסור שהרי לענין אכילה כבר שחוט הוא וכבר אין לו סימני שחיטה ושתי שחיטות בבהמה אחת לא מצאנו, ועם כל זה כיון דהשחיטה עתה השניה הועילה להוציא את דמו ולהכשירו לזריקה די בזה ושם שחיטה עליו, ואע"פ שבעצם ההיתר לענין איסור אבמה"ח לא הועילה השחיטה מידי, והרי מוכח מזה דדין שחיטת קדשים שם שחיטה עליו אע"פ שאין מתיר שום איסור ולא בעינן בזה גדרי ופרטי דיני שחיטה, ורק דמ"מ בעינן שחיטה כשרה ולהתיר מאיסור אבמה"ח דאל"ה אסור מטעם דאינו ממשקה ישראל, אבל באופן שנסתלק הדין ממשקה ישראל, שוב מקרי שחיטה בקדשים אע"פ שאינו מתיר שום איסור, ושם שחיטה ע"ז ומקדש שפיר הדם:

ואף לפמ"ש בשטמ"ק ב"ק (מ"א) בשם ה"ר ישעי' דבן פקועה הניתר בשחיטת אמו צריך נחירה בסימנים, מ"מ פשיטא דל"ש ע"ז דיני שחיטה דהרי רק נחירה בסימנים בעי, וגם דברי ה"ר ישעי' צריכים תלמוד דמנ"ל הא, וראיתי בס' בית יצחק מהגאון ר"י שמלקיש מלבוב ז"ל חיו"ד ח"א (סי' ח"י) שהקשה ע"ז ה"ר ישעי' מהא דב"ק (ק"י) דאמרינן ולישני' ליה בבן פקועה, ואי בן פקועה טעון נחירה נימא ביה נחירתו זו היא שחיטתו ולחייב ארבעה וחמשה כמו דאמרינן דחייתו לצוק זה שחיטתו, ובאמת לק"מ דבכל מקום דאמרינן זה היא שחיטתו, היינו היכא דאין שם אלא מצוה זו לבדה, ושחיטה לא היה שם, ולזה אמרינן דמצוה זו עומדת במקום שחיטה שאינה במקום זה, אבל בבן פקועה הא דסגי לה בנחירה, הוא משום דכבר הותרה בשחיטת אמו, וזאת נחשבת כשחיטה בפועל וכמ"ש בספרי מקור ברוך ח"א (סי' ל"ד) יעו"ש, דהיינו שגם הוולד נשחט, והנחירה דמצרכינן לה היא רק נוספת להשחיטה שהיה לה מכבר, איך נאמר בה זוהי שחיטתה, אחרי דלולי השחיטה שהיתה מקודם לא הוי סגי לה בנחירה זו, והרי אין שתי שחיטות לבהמה אחת וז"פ, ומצאתי אח"ז כדברים האלה בס' נאות יעקב ויש להאריך עוד בזה:

ואל תתמה איך אפשר דיהא שם שחיטה עליו מבלי דיני ופרטי השחיטה והיכן מצינו שחיטה כזו, ואומר אני דמצינו שחיטה כזו גם לענין חולין, דהנה הרשב"א ז"ל בחי' חולין (כ"ח) בהא דקאמר הש"ס התם ותיהני לה סכין לטהרה מידי נבלה, כתב וז"ל מדקאמר ותיהני לה סכין, משמע דגם למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה חתיכת הסימנין מיהא בעינן שאלו הכהו על ראשו ומת או שחתך כנגד לבו הרי זה נבלה ואין התרתו אלא מן הצואר, ואין שחיטה לעוף שאמרו שאין נוהגין בו הלכות שחיטה ואין פוסל בו שהיי' חלדה הגרמה ועיקור כו' יעו"ש, ומוכח להדיא מד' הרשב"א דהא דאמרינן אין שחיטה לעוף מן התורה, דעיקר השחיטה הוי לכולי עלמא מן התורה גם בעוף אלא דההלכות הפוסלות בשחיטה אין נוהגין בשחיטת עוף מן התורה, והרי חזינן מזה דמצינו גם בחולין שם שחיטה כיון דהוא בסימנים אע"פ דפרטי הדינים אין פוסלות בו, וה"נ בשחיטת קדשים נקרא שחיטה כיון דהוא בסימנים כדי להכשיר את הדם לזריקה אע"פ דאין באה להכשיר ולהתיר איסור, והרא"ש ביומא פ' יום הכפורים (סי' י"ד) כתב בשם רבינו מאיר דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה כשר לנחור גם ע"י עכו"ם, והרי גם נחירת עוף שם שחיטה עלי' ורק דאין בו דיני שחיטה הפוסלות אותו ומ"מ כשר ע"י עכו"ם והרי מצינו שחיטה כשרה ע"י עכו"ם ומזה מוכח כמ"ש לעיל דלהכי עכו"ם מותר לשחוט קרבן בבמה שלהם ושם שחיטה עליו כיון דהשחיטה מטהרת מידי נבלה, ועי' בספר מקור מים חיים (בסי' כ"א) שרצה לומר דלפי דברי הרשב"א דגם נחירה שם שחיטה עלי' ומדין שחיטה הוא פסולה הנחירה על ידי נכרי, ובאמת שאין זה נכון כלל, דכשם דשארי הלכות הפוסלות בשחיטה אין נוהגין בעוף, ה"נ דאין נוהג בו פסול זה דאינו בת זביחה, דמאי עדיף פסול זה משארי פסולי שחיטה וז"ב לענ"ד:

ועפי"ז נ"ל לבאר הא דאיתא ביומא (ל"ב ע"ב) לפי ששנינו הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וקיבל את הדם וזרקו יכול לא מירק יהא פסול, ופרכינן יכול לא מירק יהא פסול אם כן הויא ליה עבודה באחר ותניא כל עבודת יום הכפורים אינן כשרות אלא בו, והקשו בתוס' ומאי קשיא ליה מעבודה באחר הא בפרק טרף בקלפי איכא מאן דמכשיר אפילו שחיטת פרו בזר ואפילו מאן דפוסל היינו דוקא פרו דאתי לחובת היום דקאי עליה אהרן וחוקה אבל תמיד דלא שייך לחובת יום הכפורים לא קאי עליה אהרן וחוקה בשחיטה כיון דלאו עבודה היא, וכתבו בשם י"מ משום דמריקה צורך קבלה היא, ודחו זאת דמי עדיף מיעוט סימן בתרא מרוב קמא יעו"ש, ולפי מה שנתבאר א"ש שי' הי"מ, והוא דגבי שחיטת קדשים דהשחיטה היא גם לצורך הדם כמו שנתבאר לעיל והיינו כדי להכשיר הדם לזריקה לפי"ז עפ"י דין צריכה להיות בב' הסימנים שלמים לכתחילה וכל שני הסימנים שם שחיטה עליהן, ולהכי ס"ד דאם לא מירק פסול והיינו דלא עשה ההכשר כדינו, ועי' בחולין (כ"ט ע"א) חדא בחולין וחדא בקדשים יעו"ש, ועי' בירושלמי סוטה (פ"ט ה"ה) גבי עריפה דבעי אם בעי עריפה בב' סימנים, ועי' במ"ש במקור ברוך ח"א (סי' כ"ג) דהוא משום הדם יעו"ש, והנה שחיטת הרוב הוא מצד להתיר איסור אבר מן החי להכי הוא דין הנוהג בחולין כשר ע"י זר, משא"כ שחיטת המיעוט אי נימא דאי לא מירק פסול לפי"ז הוא דין הנוהג רק בקדשים להכי בעינן דוקא כהן וכמו שחיטת צפורי מצורע דבעינן דוקא כהן וכדכתבינן לעיל ומשום דדין קדשים עלי', ובאמת לפי"ז הדברים האלה הם ממש דברי הי"מ האחרים שהביאו התוס' אח"ז יעו"ש והי"מ האחרונים עם הי"מ הראשונים לאחדים המה ודוק היטב:

ועפי"ז יתבאר היטב דברי התו"כ שהבאנו בפתח דברינו דמחיות ממעט שחוטות והוא פלא כמ"ש לעיל, ולפי מה שנתבאר נראה לי בזה, דהנה כבר נתבאר דשחיטת צפורי מצורע צריכה כהן דוקא ומשום דהוי כמו קדשים ולפי"ז ברור הדבר דצריך לשחוט ב' הסימנים ואע"פ דעוף הכשרו בסימן אחד מ"מ כיון דדין קדשים עליהם צריך לשחוט ב' הסימנים לכתחילה, ואפי' לפי שיטת רש"י ז"ל בחולין (כ"א ע"ב) שכתב דהסימן השני אפילו מצוה לכתחילה ליכא יעו"ש, מ"מ בקדשים מודה דשחיטת סימן השני עכ"פ מצוה לכתחילה איכא וגם הסימן השני שם שחיטה עליו ואפי' אם כבר שחט סימן אחד ושהה ואח"ז שחט הסימן השני גם אם נאמר דשהייה בין סימן לסימן בעוף אינו פוסלת ומשום דסימן שני בעוף שלא היה בו מעולם דין שחיטה כלל דמכיון שהעוף שחוט כבר כדינו אין שחיטה אחריו כלום מש"ה השוחטו הרי הוא כחותך וורידין ומפרקת דשהייה דידהו לא פסלה לשחיטה [עי' בס' הנחמד דבר אברהם מכבוד ידנ"ע הגאון הגדול האבד"ק קאוונא שליט"א מה שהאריך בזה בדברים נחמדים בטוטו"ד וכוונה נפשי לדעתו הגדולה], מ"מ בשחיטת צפורי מצורע שם שחיטה גם על הסימן השני, וכמו בשוחט בן פקועה דשם שחיטה עליו לענין קדשים אע"פ דכבר נשחטו סימניו וכבר שחוט הוא, ולפי"ז אם שחט עוף סימן אחד והרי קיי"ל דמפרכסת ה"ה כחיה לכל דבריה וגם בעוף כשנשחט סימן אחד ועדנה מפרכסת ה"ה כחיה וכמ"ש הראשונים בחולין (כ' ע"ב) עי' חי' הרשב"א והריטב"א ועוד, ועי' בתוס' חולין (פ"ד ע"א) ד"ה בעינן העמדה והערכה, ובמס' טהרות (פ"א) וכבר האריכו הרבה בזה כידוע, והו"א דעדנה כשר לצפורי מצורע שהרי לענין צפורי מצורע שחיטת הסימן השני שם שחיטה ויכול כהן לשחוט הסימן השני לשם צפ"מ ושפיר יוכשר שהרי עתה עדנה שמפרכסת לא גרעה מבן פקועה דשחיטתה מקרי שחיטה לענין קדשים כיון דרהיט ואזיל והשחיטה הועילה להוציא את דמו, והכא נמי שחיטת הסימן השני בצפורי מצורע יוכשר לשם צפ"מ, וע"ז ממעט בתו"כ חיות פרט לשחוטות והיינו דאם כבר נשחט סימן אחד תו לא מקרי חיות כיון דעוף לענין איסור נבלה הכשרו בסימן אחד וכבר כתב בחדושי חת"ס במס' חולין (כ' ע"ב) ליישב שיטת רש"י ז"ל בהא דאיתא שם ותקשה לך עולת העוף שכתב רש"י דהא ודאי עוף בחד סימן מתה ואמאי מעכב שני, והקשו עליו הראשונים דהא אע"ג דסופה למות אכתי כ"ז שהיא מפרכסת הרי היא כחיה, וכתב הוא ז"ל ליישב דבמליקת סימן אחד כבר יצאה מידי נבלה כמבואר בזבחים (פ"ו) דבסימן אחד אינו מטמא בבית הבליעה, וא"כ בסימן אחד כבר נגמר הכשר שחיטתה ומפרכסת שלה אינה עוד כחיה, ומשום הכי פריך וכי מתה עומד ומולק יעו"ש, והכ"נ בצפ"מ היכא דכבר נשחט סימן אחד:

ואחר שנתבאר כל זה נבא בעזה"י לדין עיקור, דהנה הבה"ג ז"ל כתב דכל שנעקרו הסימנים אין השחיטה נעשית כהוגן ולכך הוי נבלה והביא דבריו הר"ן ז"ל, ולכאורה הוא תמוה למה לי' טעמים דל"מ שחיטה תפ"ל דכן היתה ההלכה למשה מסיני דכל שהסימנים עקורים אין מועיל השחיטה ואמרתי בזה ות"ל שמצאתי אח"ז שכוונתי לדברי הגאון מפאניוועז זצ"ל, דהנה בש"ס חולין (כ') נחלקו אם יש עיקור סימנים במליקה ולכאורה טעמא בעי במאי נחלקו, ונראה דהבה"ג מפרש דבזה נחלקו הנך אמוראי דחד ס"ל דעיקור סימנים הוא דין בשחיטה דשחיטה אינו מועיל בסימנים עקורים והיינו דהסימנים כמאן דליתי' דמי ולזה גם במליקה פסול כמו שהי', והשני ס"ל דהסימנים כמאן דאיתנייהו דמי ורק דהוא פסול בשחיטה והוי כדרסה וחלדה דכשרים במליקה והוא נכון, ולפי"ז הרי שם בגמ' אמרינן דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אין עיקור פוסל ועי"ש ברש"י וע"כ דחשבינן דהסימנים כמאן דאיתנייהו ורק פסול הוא בשחיטה, דאי ס"ד דהסימנים כמאן דליתנייהו דמי הלא אפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ נחירה בסימנים מיהא בעי כמ"ש רש"י ותוס' בחולין, וע"כ דהסימנים כמאן דאיתנייהו דמי ורק הוא פסול בשחיטה ולזה למאן דאמר אין שחיטה לעוף מה"ת וסגי בנחירה אין פוסל בי' הדינים והפרטים הפוסלים בשחיטה, והנה כבר כתבנו לעיל דמוכח מד' הרשב"א ז"ל דסובר דאפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אין הכוונה דלא נקרא כלל שחיטה אלא דכו"ע מודה דבעינן שחיטה ורק לדידיה אין דיני ופרטי שחיטה פוסל בי' ולפי"ז בעיקור סימנים שם שחיטה עליו ורק כיון דלא נשחט שפיר פסול מצד דין שחיטה ולזה בעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת כשר, ולפי"ז בקרבן כיון דבארנו דדין שחיטה מצד קדשים לא בעינן כלל להתיר איסור אבמה"ח או אינה זבוחה ואין נוהג בי' דיני ופרטי שחיטה ורק דאם לא נשחט כראוי הלא פסול הוא מצד דאינו ממשקה ישראל, אבל בעיקור סימנים הנה כששחט הלא בשעת שחיטה עדנה כשרה והדם היוצא ממנה כשר כמו החלב והביצים מחיים והא דלא נשחטו הסימנים כהוגן זהו דין מדיני השחיטה דנוהג רק בשחיטה הבאה להתיר איסור אבר מן החי או אינה זבוחה, אבל לא בשחיטה הבאה רק להתיר ולהכשיר הדם לזריקה וכמו דמהני מליקה בסימנים עקורים, וכמו דמצינו גם שחיטה בסימנים עקורים למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת כן מהני שחיטת קדשים בסימנים עקורים ושפיר נתקדש הדם, והרי בשעת שחיטה עוד לא נאסרה ושפיר יכול לקבל הדם בשעת שחיטה כמו בעלמא בכשרה דמקבל מיד בתחלת שחיטה כמ"ש התוס' בזבחים (ק"י) ובתוס' מעילה (ד"ה) וכן מוכח מד' הרמב"ם ז"ל ואין בו מצד דם מן החי רק לאחר שחיטה נתברר דל"מ לי' שחיטה ואז נאסרה והוי נבלה ועי' בפלתי שם ובחת"ס יו"ד סי' כ"ט שכתבו דלבה"ג דס"ל דשמוטה אינה טרפה א"כ אי בדרא לה סמא חיה, ודוקא טרפה לית ליה תקנתא אבל מה שאינה טרפה אית לה תקנתא ורק אם נשחט בשעה שהיתה שמוטה ולא נתרפאה לא עלתה לה שחיטה, מ"מ כ"ז שהיא בחייה מקרי אית לה תקנתא עי"ש, ועי' בש"ך סקכ"ה בשם הרשב"א ל"מ כן ודוק] ולפי"ז הדם היוצא בשעת שחיטה כשר לזריקה דעדיין אינה נבלה ולא טרפה וכיון דכל איסור דם מן הטרפה אסרינן לקרבן מצד דבשעת שחיטה בעינן והביאם לד' וטרפה שהיא אסורה לא מקרי והביאם לד' והכא דבשעת שחיטה עדנה אינה אסורה והשחיטה לדין קדשים שפיר מהני אפי' בסימנים עקורים ונתקדש הדם ומ"ט שמוטה פסול לקרבן וע"כ משום דלאחר שחיטה אי אפשר לו לקבל הדם דגם בשעת קבלה בעינו והביאם לד' והכא בשעת קבלה לאחר שחיטה הרי נבלה ואין כאן והביאם לד', וא"ת כיון דכבר קבל הדם בתחלת השחיטה ויש בי' שעור זריקה הלא די בזה ומ"ט פסול, בזה כבר בארתי כיון דאי אפשר לו לקבל כל הדם פסול מצד דעכ"פ בעינן שיהא ראוי לקבל כל הדם יעו"ש ודוק:

ועי' בחולין (פ"ה ע"א) דאמר שם דלר"מ דס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דריש ליה אשר יאכל למעט עוף טמא ובתוס' רעק"א במשניות שם הקשה למ"ל קרא למעט עוף טמא תפ"ל דפטור מכסוי מטעם שאין זה שחיטה כלל, ועי"ש בתפארת ירושלים שכתב ליישב דגם בטמא מקרי שחיטה ומשו"ה איצטריך נמי קרא דל"מ שחיטה בטמאים לטהר מידי נבלה וכמ"ש רש"י בחולין (ע"ב) בשם התו"כ יעו"ש, ולהכי איצטריך קרא למעט עוף טמא מכסוי וחזינן מזה דגם בטמא אע"פ שאין השחיטה מועיל לשום דבר מ"מ מקרי שחיטה אכן באמת ד' התפא"י צ"ע ואינו כעת תח"י לעיין, ועפי"ז היה אפשר ליישב הקו' המפורסמת בחולין (ק"מ) דאיצטריך קרא חיות למעוטי צפורי עיר הנדחת והקשו למאי איצטריך קרא דהא בסנהדרין (קי"ב) מבע"ל אי שחיטת בהמת עיר הנדחת מטהרת מידי נבלה [וכבר כתבנו בזה לעיל בסי' ח' דברים נכונים יעו"ש] ולפי"ז הוי א"ש דבאמת בצפ"מ לא בעינן כ"א שחיטה בסימנים ופרטי וגדרי השחיטה לא מעכב שהרי השחיטה אינו משום היתר אכילה וכמו שנתבאר לעיל, ויש להאריך עוד בהא דאיתא שם בחולין דטהורות ממעט טמאות, ויש לי להאריך עוד במה שכתבו התוס' בריש פ' כסוי הדם דגבי כסוי הדם לא בעינן שחיטה כי אם שפיכה יעו"ש, ועי' רש"י חולין (י"ז ע"א) ד"ה פטור מלכסות כתב דכתיב אשר יאכל ושפך וכסה בראוי לאכילה הכתוב מדבר ואפילו מאן דמחייב כסוי בשוחט ונמצא טרפה הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ והתם שחיטה כתיב יעו"ש ומשמע דלא כהתוס', ועי' בהגהות הרש"ש שהעיר דלפי"ז מאי פריך לר"ע נימא ג"כ משום דגמר משחוטי חוץ, ולק"מ דשא"ה דעכ"פ קרינן אשר יאכל ולהכי שפיר חייב בכסוי, משא"כ בנוחר ומעקר עתה דתרתי לריעותא הוא, א. דלא קרינן אשר יאכל, ב. דל"ה שחיטה לכן פריך שפיר וזה פשוט מאד:

[וראיתי להעיר בזה מ"ש בש"ש ש"א פכ"ב לה"ר דספק דרבנן במקום דאתחזק איסורא אסור מהא דפ"ק דחולין (דף כ') דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אין עיקור עיי"ש מה שהביא מד' רש"י, ולי נראה להוכיח להפך מד' רש"י דס"ל דספקא דרבנן מותר אפי' היכא דאתחזק איסורא, והוא מהא דאיתא בפ"ק דחולין (דף ד') דפריך בגמ' ודלמא קסברי כותים אין שחיטה לעוף מה"ת, ולכאורה יש להתבונן ודלמא גם תנא דברייתא סובר אין שחיטה לעוף מה"ת ולהכי מותר לסמוך על הכותי דספק דרבנן לקולא, וע"כ דאף דאין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ הוי ספק דרבנן במקום דאתחזק איסורא דהרי איכא איסור אבר מן החי או שאינה זבוח או לכל הפחות חזקת איסור בשר מן החי, עי' בחת"ס יו"ד (סי' ע') דברים נמרצים בזה, אמנם רש"י ז"ל ביאר וכתב ואנן ילפינן לקמן בהקישא מזאת תורת הבהמה והעוף יעו"ש והיינו דהברייתא מסתמא ס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת, ולא רצה לפרש דהקו' הוא משום דהוה ספק דרבנן במקום דאתחזק איסורא, דנראה מזה דס"ל דספק דרבנן לקולא ואפי' במקום דאתחזק איסורא, ועי"ש בהגהות הרש"ש (בד' כ'), ועי' עוד בחולין (י"ב ע"א) דפריך הגמ' מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק כו' אלמא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, ובהגהות חשק שלמה הביא מהגאון בית הלוי ז"ל שהקשה דלמא סבר כמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת והוי ספק דרבנן ולפיכך תלינן לקולא ומפלפל ג"כ משום דהוי ספק דרבנן במקום חזקת איסור וספר בית הלוי אין תח"י כעת]:

ואמנם בעיקר ד' הגאון מרן מפאניוועז זצ"ל שהבאתי שם בספרי דלהכי טרפה פסול לקרבן אע"פ שאין על הדם איסור משום טרפה וביאר דעכ"פ פסול משום דבעינן והביאם לד' וכל דהבשר אסור חסר הבאה, דבריו צל"ע דא"כ בבמה דלא בעינן שם והביאם לפני ד' דהרי כל היכא דכתיב לפני ד' ממעטינן במה, וא"כ אטו בבמה יוכשר טרפה לקרבן אתמהה, וכן לפימ"ש שם בספרי דגבי עוף ג"כ לא פסל מחוסר הבאה לפנים יעו"ש ואטו עוף טרפה כשר לקרבן, וראיתי בתשובת הגאון ז"ל שהובא בס' נאות יעקב (סי' י"ד) כתב ג"כ מעט מזה ושם כנראה הרגיש בזה וז"ל ואל תקשה לנו דאם כן איך אמרו דטרפה פסולה משום דבעינן ממשקה ישראל, הרי כל ההקרבה היא בדם והדם בלא זה אינו ראוי, שאני אומר דמה דאינו מעכב האימורין הוא רק כשהי' ראוי בעת ההקרבה שהיא השחיטה שאז נמסרה לגבוה כדאמרו בש"ס ירושלמי בנזיר [הוא בפ"ד ה"ה], אבל אם בעת ההקרבה של השחיטה אינו ראוי להקריב האימורין אז כל הקרבן פסול ולזה פסלה טרפה בשביל האימורין, אבל בדם עצמו אין כאן פסולא, דהרי איסור טרפה אין כאן כלל בדם דבשר אסור ולא דם כו' עכ"ד, הנה כאן תקן קצת ולא כתב משום דחסר הבאה כ"א בשביל דבעינן שהאימורין ג"כ יהי' ראוים להקרבה ואל"ה פסול ולפי"ז זה שייך גם בבמה דבשעת שחיטה בעינן שגם האימורים יהי' ראוים להקרבה, אבל אכתי קשה מחטאת העוף דאין למזבח אלא דמו ואין כאן אימורין להקרבה ומ"ט טרפה פסול, וע"כ דהוא דין בהדם קדשים דצריך להיות דוקא מבהמה כשרה ומעוף כשר ואל"ה הוי כמו דם בלבד בלי קרבן וכמו שהדם כנוס רק בכלי ולא בבהמה וז"ב לענ"ד, שוב אח"ז ראיתי בתשו' המחבר נאות יעקב שהעיר ע"ד הגאון ז"ל מחטאת העוף יעו"ש, וידוע בזה דברי הכ"מ בה' אסורי המזבח (פ"ב ה"י) דמשמע מדבריו דטרפה האסורה לקרבן אינו אלא מדרבנן ומה"ת כשרה לקרבן, והוא תימה ופלא וכמה סוגיות בש"ס משמע בהדי' דטרפה אסורה לקרבן מן התורה עי' בתמורה (י"ז ע"א) ועוד, וכבר האריכו הרבה בזה, והגאון עין יצחק ז"ל החזיק בדעת הכ"מ דטרפה לקרבן אינו אסור אלא מדרבנן והוא פלא:

ב

והנה כת"ר העיר עוד במ"ש שם (בסי' י"ט) וז"ל שם ועי' ביראים עמוד הקרבנות (סי' ש"צ) שכתב וז"ל יש לשאול לר"ל דס"ל אינה לשחיטה אלא בסוף כיון ששחט חצי סימן הוי ליה מום קבוע ואינו ראוי לפתח אהל מועד, כי מטו לבסוף דמקרי שחיטה דמחייב עליה היכי מחייב א"כ למה אשכחן שחוטי חוץ דמחייב כו' עכ"ד היראים, וע"ז הקשיתי למה לא הקשה עדיפא מיניה דמיד שחתך העור הוי מום ולמא ליה להקשות מחתיכת חצי סימן ומזה הוכחתי דס"ל להיראים דחתיכת העור הוי רק מום עובר ולפוטרו משום שחוטי חוץ דוקא מום קבוע פוטרו, ומזה הוכחתי עוד דהא דכתבו התוס' בחולין (כ"ח ע"ב) דאם מפריד העור מן הבשר אין לך מום גדול מזה דהכוונה הוא דהוי רק מום עובר, וע"ז כתב כת"ר וז"ל ותמהני על כת"ר איך פלט קולמסו דבר כזה הלא משנה מפורשת בזבחים (קי"ב) דבעלי מומין בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין השוחטן בחוץ פטור (ואפי' לר"ש דשם אינו עובר רק בל"ת) א"כ אדרבה מוכח מד' היראים דסובר דלא הוי מום כלל עכ"ל כת"ר ידידי שיחי':

ואני אומר החושד בכשרים כו' ובמח"כ לא ירד הפעם לעומק הדברים ובחנם חשד אותי כי נעלם ממני המשנה במס' זבחים ואבאר דברי, הנה כת"ר החליט דהיראים ס"ל דחתיכת העור ל"ה מום כלל, והוא תימה דהתוס' כתבו דאין לך מום גדול מזה והיראים יסבור דאין זה מום כלל, ועוד שהרי עכ"פ חולה הוא וחולה ג"כ פסול לקרבן ועי' באור שמח שכתב בהא דחותך עד העצם דחולה מיהא הוי וחולה פסול לקרבן כמו דתנן בבכורות הזקן והחולה כו', ועי"ש בשטמ"ק שכתב דהוי מום עובר, ועי' ברש"י זבחים (דף ע"ד ע"ב) ד"ה נקובת הקוץ יעו"ש, וגם אי יהיבנא ליה דהיראים ס"ל דחתיכת העור לא הוי מום כלל, לפי"ז קשה טובא מ"ש היראים כיון דשחט חצי סימן הוי ליה ״מום קבוע״ ואינו ראוי לפתח אהל מועל, ולמה ליה מום קבוע והרי אפי' מום עובר פוטרו כיון דאינו ראוי לפתח אהל מועד:

אבל באמת דברי היראים אמת וצדק וגם דברי בעזה"י נכונים צדקו יחדיו ורק בספרי שם קצרתי ואבאר דברי דהנה בבכורות (י"ד ע"א) ובחולין (ק"ל) שנינו וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדשן כו' והשוחטן בחוץ חייב, ובגמ' (ט"ז) מוקים לה בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו, ומבואר בזבחים (פ"ב) הואיל וכשרים בעופות, ובמנחות (דף ע"ט ע"א) כתב רש"י ז"ל דדוקין שבעין הוי מום עובר יעו"ש, וכוונתו ליישב קו' התוס' בזבחים (ל"ה ע"ב) מ"ט נקט רק דוקין שבעין ולזה כתב רש"י דדוקין שבעין הוא מום עובר, וחזינן מזה דלר"ע ורבי סתם כוותי' השוחט בעלי מומין עוברין בחוץ חייב כרת הואיל וכשרים בעופות לכתחלה לכן גם בבהמה אם עלו לא ירדו, וכל דאם עלו בפנים לא ירדו חייב עליהם בחוץ כידוע, והנה היראים שהקשה משחוטי חוץ כוונתו להקשות לכו"ע ולזה שפיר כתבתי דהוא ז"ל ס"ל דחתיכת העור לא הוי כ"א מום עובר ולכן לא הקשה מחתיכת העור דזה לא הוי קשה לר"ע דלדידי' השוחט בעלי מומין עוברין חייב שפיר כרת, ולכן הקשה כיון דשחט חצי סימן הוי שמום קבוע הנה דייק שפיר דהוי מום קבוע, כלומר כיון דהוי מום קבוע א"כ גם לר"ע קשה דבבע"מ קבועין מודה ר"ע דהשוחטן בחוץ פטור וז"ב ונכון ועי' בתוס' חולין (כ"ט ע"ב) ד"ה כגון ששחט סימן אחד בחוץ כו' באה"ד כתבו וז"ל וא"ת ובסוף פרקין (דף מ') הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודת כוכבים חייב ג' חטאות ומוקי לה בחטאת העוף שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דאתו כולהו בהדי הדדי ולהכי נקט חטאת ולא נקט זבח שבשאר זבח מכי שחט סימן אחד לעבודת כוכבים אסרה ותו לא מחייב משום שחוטי חוץ, והשתא אכתי כיון דבבהמה נמי מחייב בסימן אחד משום שחוטי חוץ לשמעינן זבח ובחצי קנה פגום כו', והוא תימה הא הוי בע"מ ואינו ראוי לפנים ופטור משחוטי חוץ ובשלמא בחטאת העוף א"ש דאין תמות בעוף, וזכורני שכן הקשה בשו"ת בית אפרים, והרש"ש הביא שח"א הקשה לו כן ותי' ג"כ דכוונתם אליבא דר"ע בבכורות (ט"ז) יעו"ש, ובודאי נכון לומר דגם כוונת היראים הוא אליבא דר"ע, ועי' בהגהות מלא הרועים שגם הוא כתב כן, ואמנם בס' בית אברהם מהגאון ר' אברהם זצ"ל מטשעכאנאוו, הקשה ג"כ כזאת על התוס' ור"ל דמיירי דהחצי קנה היה פגום והעור כבר הבריא ומום בפנים ל"ה מום יעו"ש עוד, מ"ש שם דברים נכונים:

[ועי' בשו"ת עמודי אור (סי' ס"ט) שהשואל חקר שם אם בכור בזה"ז ניתר ע"י בעלמס שעל העין אם הוא מהמומים המובהקים, והביא דעת הפוסקים שדוקין שבעין לא הוי מום מובהק יעו"ש, ולא הביא דעת רש"י במנחות שהבאתי ועי"ש בהגהות הרש"ש ודוק]:

שוב אח"ז מצאתי מציאה גדולה בעזה"י, והוא בס' אבני נזר חיו"ד (סי' י"א) הביא בהא דאיתא בש"ס חולין (דף למד) באיבעיא דהחליד במיעוט סימנים פירש ר"ת בספר הישר דמבעיא לי' בהחליד תחת המיעוט הוא ואדרב יהודה קאי דמכשיר תחת העור מי הוי המיעוט הראשון כמו תחת העור בקדשים וכשירה, וכן בשהה במיעוט סימנים פירש כגון ששחט מיעוט וושט ושהה כשיעור שהיי' וחזר ושחט הרוב וכו' וטריפה נמי לא הוי דדרך שחיטה קעביד כי היכי דלא הוי שהיי' בעור לענין מום בקדשים דאם נחשב תחלת שחיטה מאח"כ יפסל בחתיכת העור משום מום, ומ"מ ל"ה שהיי' וחלדה, או דלמא דאפי' במידי דמטרפה גמירי שהיי', ובתוס' רי"ד השיג עליו במה דאמר דאי לאו משום דדרך שחיטה קעביד הוי מפסל בחתיכת העור משום מום, מהא דאמרינן בסוגיא דרבוצה הכא בחטאת העוף עסקינן וכגון שהיה חצי קנה פגום, ואי אמרת דהוי מום הא אינו ראוי לפתח אהל מועד והכא מחייב משום שחוטי חוץ, וע"ז תמה האבני נזר דהא אין תמות וזכרות פוסל בעוף, וכל האחרונים לא ראו דברי התוס' רי"ד שכולם פלפלו בקו' זו, והאבני נזר כתב לבאר עוד דס"ל לר"ת ז"ל דבקדשים השחיטה מתחלת מחתיכת הטור, והביא ראיה לשיטת ר"ת ז"ל דחיתוך העור חשיב מום ושהשחיטה מתחלת מחיתוך העור, מדאמרינן (בד' ל"א ע"ב) מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים שהוא פסול מכלל דחולין לא בעי כוונה, והנה בפרק בית שמאי בזבחים מבואר דשוחט קדשים וסבור שהוא חולין שפסול משום מתעסק, וא"כ צריך קרא לזה, ולדברי ר"ת ניחא דכיון שהוא קדשים והשחיטה מתחלת מחיתוך העור ולפי כוונתו שהוא חולין אין השחיטה מתחלת עד חיתוך הוושט, ונמצא שבשעת חיתוך העור לא כיון לשחיטה, והרי נעשית בעל מום קודם השחיטה עכ"ל הגאון באבני נזר, ודבריו תמוהים לענ"ד דלפי דבריו מתעסק בעוף קדשים יוכשר שהרי אין מום פוסל בעופות, [ועי' רש"י חולין (כ' ע"ב) ד"ה כל המעכב בשחיטה כתב וז"ל עור אינו מעכב בשחיטה שאילו קודם שחיטה ניטל כל העור כשרה ודוק היטב] וכבר הוכחנו לעיל (בסי' י"א) דגם בעוף פסול מתעסק, וקו' לק"מ דשוחט לשם חולין מקטל קטיל ליה וגרע משחיטת דרום ואפי' בבמה תרד וכמ"ש לעיל ומ"ש התוס' ותרווייהו מושחט בן הבקר נפקא נראה דל"ד דשוחט משום חולי דפסול הוא מצד הסברא, וכמו דגם בשארי עבודות פסול מתעסק אע"פ דליכא קרא ע"ז דקרא רק בשחיטה כתיב, וכבר כתבתי בזה לעיל (סי' י"א), ועכ"פ מוכח מזה דר"ת ז"ל ס"ל דחתיכת העור הוי מום ורבינו אליעזר ממיץ ז"ל תלמידו בטח ס"ל כוותי' ולכן ברור הדבר כמו שכתבתי לעיל בכוונתו ושפיר דייק כיון דשוחט חצי סימן הוי מום קבוע דוקא אבל מום עובר הוי באמת מחתיכת העור ודוק היטב:

ג

ובמה שבארתי בספרי (סי' י"א) דברי התוספתא שקלים וז"ל התוספתא גר שמת ובזבזו נכסיו ואחר כך נודע שהן של הקדש מוציאין מידן, והוא תימה דמאי קמ"ל ואטו לא ידענא דאין אדם זוכה בשל הקדש והארכתי בזה ובארתי שם דהגמ' במנחות (ע"ג ע"ב) מוקי לה להך ברייתא כריה"ג ור"י הגלילי ס"ל דקדשים קלים ממון בעלים הוא ויכול הוא למכור מחיים את הקדשים שהלוקח יאכל הבשר, והכא כשמת הגר ובזבזו נכסיו, הכוונה שבין הנכסים היו שלמים קדק"ל וכמו ברישא מיירי בקדק"ל ואח"כ נודע שהן של הקדש פי' השלמים ומעתה הזוכים רוצים לזכות בהבשר, דזה הזכות היה לו להגר למכור הבשר לאחר והוא ממון בעלים ועתה כשמת הגר הלא חלקו בהשלמים נעשה הפקר ורוצים לזכות לאכול הבשר, וע"ז קמ"ל דמוציאין מידן וכאשר בארתי עוד שמה, וע"ז גמגם כת"ר מי הוא המוציא מידם, הנני לבאר דברי כי באמת נשמט שם איזה דברים, ואביא כאן כפי הרשום אצלי בחדושי מכבר:

הנה זה ברור דבאמת גם קדשים קלים הוי של גבוה, ורק דהתורה נתנה להבעלים זכות לאכול הבשר כיון דחייב באחריות וכמ"ש רש"י ב"ק (י"ג ע"ב) והכוונה באר המגי' [הוא הגאון ר' ענזיל ז"ל] בא"מ בתשובותיו (סי' ב') דר"ל שעליו מוטל קיום מעשה הקרבן והיינו שחייב להשתדל ולטפל בהם שיתקיימו בהם העבודות הראויות להן ובעד זה נתנה תורה זכות להבעלים לאכול הבשר, ואם כבר נקרב וליכא עוד ענין עבודות הרי הוא כולו לשמים, וכיון שמת הגר ול"ש כלל עתה דין בעלות שהרי אין שינוי בעלים לאחר מיתה ואין לו שום זכות פקע לגמרי ממון שלו והוי של גבוה כמו כל הקרבנות קדשי קדשים ושום אדם אין יכול לזכות בהם והוי של גבוה, ולכך הגזברים של הקדש מוציאין מידן של הזוכים דהרי עתה הוא כולו של הקדש וז"ב בפירושו:

ומה שכתבתי שם דדוקא למכור יש לו זכות אבל לא להפקיר כיון דאין מוסר זכותו לשום אדם, העיר ע"ז הגאון ר' ליב שליט"א מווילקומיר מד' התוס' ב"ק (ס"ו ע"ב) ד"ה דגזל קרבן, דהקשו הא המוכר שלמיו לא עשה ולא כלום, משמע הא אם יכול למכור יכול ג"כ לגזול עכ"ד, ואין בו כדי לדחות לענ"ד דשאני גזלן שהתורה העמידה ברשותו כמו אם היו הבעלים מקנים אותו משא"כ הפקר ודוק:

ומה שבארתי שם דאונס פטור ממעילה וגם קרוב לאונס פטור נשמט שם דהא כן מוכח בסוף פ"ק דחגיגה דקאמר ודקא קשיא לך מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין התם מידע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי ליה לעיוני הכא מי ידע היינו כהררים התלוין בשערה ופירש"י ז"ל שהרי קרוב לאונס יותר מן השוגג עי"ש, והיינו דהשליח לא עלה על דעתו דהם מעות הקדש ולא הוי לי' לעיוני כלל דסבור שהן מעותיו של המשלח ומצווהו ליתן לחנוני, הרי כיון דלקח ממקום שלא עלה על דעתו שהן של הקדש הרי הוא קרוב לאונס ופטור מצד הדין ועי' במ"ש (בסי' ט') שבארתי יפה בעזה"י, ועי' ברש"י ב"מ (נ"ז ע"ב) בהא דאיתא שם והלא מעל הגזבר, ופירש דשוגג אצלו כסבור שמותר משום שכר הקדש, וכתב בס' נפש חיה מהגאון ר' משה בצלאל ז"ל דכוונתו למאי דפירש"י בריש מס' כריתות דאומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף אינו שוגג אלא אנוס ופטור עי"ש, וא"כ אי איירי בא"י כלל מאיסור הוצאת הקדש לחולין אינו שוגג רק אונס חשיב ואינו יוצא לחולין רק בשוגג ולא באונס דפטור מקרבן מעילה דכתיב וחטאה בשגגה דמ"ש קרבן מעילה מקרבן חטאת דפטור כה"ג לרש"י ודמי למזיד דאינו יוצא לחולין ומש"ה פירש כסבור שמותר משום שכר הקדש דבכה"ג דאינו עוקר כל הגוף ודאי חשיב שוגג גמור ויוצא לחולין עכ"ד ועכ"פ מכ"ז מוכח שפיר כמ"ש שם לענין אונס במעילה ודוק:

ועל יתר דבריו עוד חזון למועד אי"ה והנני המתענג תמיד על דבריו המחוכמים והעמוקים והערותיו היקרות בספרי:

יתברך כת"ר בכט"ס אוהבו סלונ"ה הדו"ש ומברכו ומכבדו ומוקירו כו'.

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה