אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן יא

סימן י

בדין מתעסק בקדשים.

לכבוד יד"נ הרב הגאון המפורסם מעמיק ומחוקקי כו' כש"ת מו"ה ר' יצחק בלגון שליט"א הגאבד"ק זידיק יצ"ו. שלו' וברכה וכט"ס. הנה כת"ר חקר אם שחט קדשים בחוץ במתעסק דכסבור שהיא של חולין אם חייב בקרבן משום שחו"ח למאן דמחייב מתעסק בקרבן בכל התורה ואפילו מאן דפטר מקרבן מ"מ מידי איסור לא נתמעט כמ"ש בתשו' רע"א (סי' ח') ואע"ג דאם שחט קדשים בפנים במתעסק מסתברא דודאי אם עלו ירדו דהא לא אשכחן בשום קדשים שמתעסק כשר לכתחלה וממילא לא הוי פסולו בקדש וכל שאין פסולו בקדש אם עלו ירדו וא"כ אינו מתקבל בפנים כה"ג ואפ"ה יתחייב משום שחו"ח דהא מ"מ הבהמה ראויה לפנים לכתחלה עכת"ד ועוד האריך כת"ר בדברי חכמה ובינת נבונים, ולתשובתו הנני בעזה"י:

הנה רש"י ז"ל ריש כריתות כתב וז"ל שוחט בחוץ כסבור בהמת חולין הוא יעו"ש, והרי דכסבור דהוא בהמת חולין זהו מתעסק ובפנים כה"ג הוא פסול ומ"מ בחוץ חייב קרבן, ואמנם מתעסק בקדשים בפנים אם ירד ג"כ, לכאורה היה נראה דזה תליא במה שחקרתי בספרי מקור ברוך ח"א (סי' א') אם גם בבמה פסול מתעסק ושם הבאתי דהגאון רש"א ז"ל הגאבד"ק פלונגיאן כתב לי דדעתו דבבמה קטנה כשר מתעסק, ואנכי הוכחתי שם מד' התוס' ריש פ' כל הפסולין דגם בבמ"ק פסול מתעסק והוא דבתוס' שם ד"ה מאי שנא סמיכה דבטהורים דכתיב לפני ד' כתבו וז"ל פי' בקונטרס דהיינו מדכתיב ושחט את בן הבקר לפני ד' וכיון דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה אין סמיכה בחוץ ושחיטה בפנים אלא אף הסמיכה בפנים ואין טמא נכנס לעזרה והקשה הרב ר' יעקב דאורליינ"ש דבפ' בתרא משמע דכתיב בסמיכה גופה לפני ד' דקאמר דאין סמיכה בבמה משום דכתיב לפני ד' ואי לא כתב לפני ד' אלא מקרא דשחיטה הא שחיטה גופה ישנה בבמה כו' עכ"ל, ודבריהם צ"ב והבנה דהא קדשי במה קטנה לא גרע עכ"פ מחולין דבעינן שחיטה והא דבעינן בהו שחיטה לאו משום דילפינן מקרא דושחט את בן הבקר לפני ד', ומנא להו לרבותינו בעלי התוס' דשחיטת קדשים בבמה קטנה ילפינן מקרא דושחט את בן הבקר, אדרבה קרא דושחט את בן הבקר ודאי דלא קאי על קדשי במ"ק ומטעם כיון דהכא כתיב לפני ד', ולא לפני במה, והא דקדשי במה קטנה בעי שחיטה, היינו מטעם דלא גרע מחולין דבעינן שחיטה, אלא ע"כ מוכח דס"ל להתוס' דגם בקדשי במה קטנה בעינן בהו שחיטה מצד דין קדשים דכתיב ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר ואם שחט לשם חולין פסול מצד מתעסק ולהכי הקשו שפיר, וכעת ראיתי דמוכח כן בש"ס, והוא דבסוף זבחים בברייתא דברים ששוותה במה גדולה לבמה קטנה שחיטה בבמה גדולה וקטנה כו' יעו"ש, והוא ג"כ פלא דהלא שחיטה אינו מדין קדשים דהרי גם בחולין בעינן שחיטה, וקדוש הסכין ל"ש בבמה קטנה, וכל כה"ג ל"ש לומר דשוותה לבמה גדולה וברור לענ"ד דהכוונה דבעינן שחיטה לשם בן בקר ומתעסק פסול וכמ"ש [וי"ל עוד כמ"ש שם דקאי לזמן היתר נחירה יעו"ש וקצרתי] והנה הוכחנו דמתעסק פסול בבמה קטנה ותקשי לכאורה כיון דגם בבמה פסול מתעסק לפי"ז בפנים אם עלה ירד וכיון דבפנים אם עלה ירד פטור משום שחו"ח:

ולכאורה הו"א דמתעסק בעוף קדשים לא פסול שהרי קרא דושחט את בן הבקר, וכן קרא דלרצונכם תזבחהו דוקא בבמה ובזביחה כתיב ועוף אינו בכלל, והרי כתבו התוס' בזבחים (כ"ה) וכן כתבו (בד' ס"ח) דמליקת עוף בלילה אם עלה לא ירד דהנך תלתא מיעוטא גבי בהמה כתיב ולא ילפינן עוף מבהמה והכ"נ י"ל לענין מתעסק דקרא גבי בהמה כתיב ולא ילפינן עוף מיני', ובפרט לפי מה שכתבו כמה מחברים דרק בשחיטה פסול מתעסק ולא בשארי עבודות ומשום דמהני קראי דילפינן מתעסק מדכתיב ושחט את בן הבקר וכן לרצונכם תזבחהו בשחיטה כתיב ולא ילפינן שארי עבודות משחיטה וכתבו זאת ליישב קו' הגרע"א בתשו' מהדו"ת שהקשה בבכורות (מ"ה) הא דאיתא שם חרש ושוטה יעו"ש והקשה הא חרש ושוטה לאו בני דעה נינהו והוי כמתעסק כמבואר בזבחים (מ"ז) וא"כ בלא"ה מחללי עבודה, ולפי"ז מיושב שפיר קו' דבשארי עבודות מתעסק כשר, וכמ"כ י"ל דבמליקת עוף כשר מתעסק לכתחלה, וכיון שכן לר"ע דס"ל בבעלי מומין אם עלו לא ירדו ומשום דילפינן מעוף הואיל וכשירין בעופות לכתחלה, כמ"כ ה"נ במתעסק ילפינן בהמה מעוף ועי' תוס' (ס"ח ע"ב) ד"ה אמר רב שמאל ולילה כו' יעו"ש:

וקצת סמך לזה מהא דריש מנחות דלא מקשה הש"ס לר"ש דעולת העוף שמלקה לשם חולין תרצה דמעשי' מוכיחין עלי' דקדשים הוא ומשמע לכאורה דכשרה, וי"ל בכמה אנפי, ובאמת אין שום סברא לומר דבעוף קדשים כשר מתעסק, שהרי בריש מעילה איתא דקדשי קדשים ששחטן בדרום כמאן דחנקינן דמי אע"פ דכשר לשחיטת קדשים קלים, ושם מדמי בגמ' מליקת עוף לשחיטת קדשים בדרום ויעו"ש היטב ומכ"ש מתעסק דכמאן דחנקינן דמי, ועי' בתוס' זבחים (פ"ד ע"ב) ד"ה ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקדש כו' בסוה"ד כתבו דפסלינן בעוף טפי מבהמה יעו"ש היטב, ועי' בהשמטות לספרי מקור ברוך ח"א (לסי' א') שהבאתי ד' הרמב״ן ז"ל במס' ראש השנה שכתב מפורש דבכל העבודות פסול מתעסק ולאו דוקא בשחיטה וכן משמע מד' הגמ' זבחים (ס' ע"א) דקאמר שם דבעינן שפיכה מכח אדם יעו"ש ותבין, ותדע שהרי גם בשאר מצות פסול מתעסק, שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בה' חמץ ומצה (פ"ו ה"ג) דאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטין לאכול יצא ידי חובתו, וכתב הה"מ וז"ל וראיתי מי שכתב שהטעם שכיון שהוא יודע שהלילה הוא פסח והוא חייב באכילת מצה יצא אעפ"י שלא נתכוון לצאת ונאנס באכילתה, אבל אם הוא סבור שהוא חול ואכלה או שהיה סבור שאין זה מצה ואכלה לא יצא כו' ודברי טעם הן עכ"ל, והטעם נראה פשוט דכיון דאינו יודע שהיום הוא פסח הרי הוא כמתעסק בעלמא [ועי' בראש השנה כ"ח ע"א מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כו', ופירש"י והר"ן ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב יעו"ש, ודברי רש"י צ"ב ואכ"מ, ועי' מש"כ הראב"ד בה' מעילה (פ"ז ה"ב) דנהנה חייב אעפ"י דכאנוסים דמי יעו"ש, ועי' בחת"ס או"ח (סי' ר"ב) מ"ש בזה ודוק] וחזינן מזה שגם בשארי מצות לא מהני במתעסק, וה"ה בשארי עבודות וכן במליקת עוף פסול מתעסק וז"ב:

שוב אחז"ר הגעתני ס' אור שמח על ספר זמנים ומצאתי בה' שבת פ"א עמד בד' התוס' שבת (ע"ב ע"א) וכן הוא בסנהדרין שהקשו דנוקמא להך דתניא סיפא שבשאר מצות שגג בלא מתכוון חייב מה שאין כן בשבת כגון שהיה צריך לשחוט בהמה של חולין ונתכוון לשוחטה ונמצא של קדשים ששחטה בחוץ דבשאר מצות חייב יעו"ש, וע"ז הקשה כיון דקיימא לן בזבחים בסוף פרק בית שמאי דמשום חולין פסולה בסבור שהן חולין אם כן כאן דכסבור שהן חולין נמצא דתחלת שחיטה הוי פסול (לבד משום שחיטתו בחוץ דע"ז חייבי' רחמנא) משום מתעסק ותו אינו ראוי לפתח אהל מועד מצד פסול אחר ואינו חייב משום שחוטי חוץ וכמו דפריך בסוף פרק ב' דחולין בשוחט חטאת בחוץ לעכו"ם כיון דשחט בה פורתא אסרה כו' ופירשו התוס' ב"ק (ע"א) דהקושיא הוא משום דאינה ראויה לפתח אהל מועד יעו"ש, ואולם זה תלוי אם פסול מתעסק בקדשים הוי בדין אם עלו לא ירדו דאם לא ירדו אז מקרי ראוי לפתח אהל מועד ויעי' זבחים (ק"ח) שחיטת לילה יעו"ש ובתוס', אכן מסתברא דמתעסק בקדשים דכתיב לרצונכם תזבחוהו גם גבי פסול מתעסק ואם עלה ירד דכמאן דחנקינהו דמי יעו"ש ריש מעילה גבי שחטן בדרום עכ"ד האו"ש, הרי דת"ל כוונתי לכל דבריו אלא דאנחנו הרוחנו ובארנו יותר באריכות, ואכן לכאורה קו' שהקשה בד' התוס' קשה:

ונראה דלק"מ כיון דפסול משום שחוטי חוץ ואהכי חייבי' רחמנא, וכיון שיש כאן פסול משום שחוטי חוץ תו לא שייך כאן עוד פסול משום מתעסק דבפסול שחוטי חוץ לא נתפס בי' פסול דמתעסק וכדאיתא במנחות (נ"ז ע"א) חמצה ויצאת כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני בה, ואפילו להסברא כיון דיצאת איפסלה לא דמי התם פסול יוצא לא שייכא לפסול חימוץ דהוי פסול אחר, אבל מתעסק לא הוי פסול רק בשחיטת פנים בשחיטה כשרה, אבל מתעסק בשחיטת חוץ כיון דהשחיטה פסולה בלא"ה אין פסול מתעסק מוסיף בה פסול, וגם לא דמי להא דכי שחט בה פורתא אסרה, התם לא הוי פסולא בקדש דגם להדיוט אסורה וז"ב ונכון:

ומ"מ עוד יש לעיין בזה שהרי מבואר אצלנו (בסי' ח') דכל עיקר חיובא דשוחט בחוץ הוא בשביל שעושה מעשה השחיטה בחוץ כבמה והבאתי שם בשם הגאון דפאניוועז זצ"ל שזהו כוונת הרמב"ם ז"ל שכתב בה' מעשה"ק בטעם דשוחט בחוץ חייב ומולק בחוץ פטור שהשחיטה כשרה בחוץ, ולא כתב בחולין, דכוונתו בבמה, וכן מה שכתב שם בשוחט בלילה כוון גם כן דבחוץ היינו בבמה כשר בלילה כמבואר בסוף זבחים עי"ש, ולפי"ז מתעסק דשחיטה שכזו פסול בבמה ג"כ יהא פטור משום שחוטי חוץ כיון שלא עשה כמעשה במה:

ועפי"ז נדחה ג"כ מ"ש כת"ר ליישב עפי"ד הגמ' מנחות (ה' ע"ב) דאמרינן אין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה, ולפי"ז דבשחט קרבן בחוץ במתעסק אין פסול מתעסק גורע כלום את עבודת השחיטה דהא אינו מקום הראוי לעבודה ואינה פסולה רק מטעם שחוטי חוץ, ולפי"ז כיון דבבמה שייך פסול מתעסק ל"מ שלא במקום עבודה ועי' מ"ש רש"י בזבחים (קי"א) לענין במה יעו"ש היטב:

ועי' ברמב"ם ה' מעשה"ק (פי"ח ה"י) שכתב אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב הואיל ושלא לשמו ראוי בפנים וכשר יעו"ש ומזה מוכח דאם הי' בפנים פסול הי' פטור כששחט בחוץ שלא לשמו ולא אמרינן כיון שיש כאן פסול משום שחוטי חוץ תו לא שייך כאן עוד פסול משום שלא לשמו ומוכח להיפך מסברא הנ"ל, ועי' בעונג יו"ט (סי' ס') ותראה מה שיש לדון עוד בזה:

[מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל שכתב הואיל ושלא לשמו ראוי בפנים וכשר, ותרתי למ"ל והו"ל למימר הואיל ושלא לשמו ראוי בפנים ומה זה שהוסיף מלת וכשר, היה נראה לדקדק דס"ל כסברת התוס' זבחים (נ"ט ע"ב) שכתבו דהא דאמרינן דכל דבר המתקבל בפנים ואם עלה לא ירד חייב עליהן בחוץ הוא דוקא בהעלאה דכיון שהשחיטה נעשית בפנים כהלכתה מיחייב בהעלאה כיון דמתקבל בפנים אבל לא בשחיטה כיון דאין השחיטה כהלכתה ואינן ראוים לכתחלה פטור ע"ז בחוץ יעו"ש, ומדקדוק לשון הרמב"ם לכאורה נראה דסובר כן ולכן לא סגי לי' במאי דאומר הואיל וראוי בפנים דס"ד אפי' בדיעבד וקמ"ל כשר כלומר דכשר לכתחלה מצד דין הקרבן, ואמנם ידוע הוא מה שהקשו ע"ז מהא דבכורות (ט"ז) דאיתא שם ר"ה מתני חייב בקדם הקדשן את מומן ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו וכן הוא בחולין (ק"ל) יעו"ש וצ"ע בזה]:

ויש לפלפל עוד וליישב ד' התוס' בשבת וסנהדרין דשם קאי אליבא דרבא דסובר דבכה"ג פטור משום מתעסק ורבא הא סבר אינה לשחיטה אלא לבסוף כמ"ש התוס' בחולין (דף כ"ט ע"ב) וא"כ לא מפסל משום מתעסק אלא בגמר שחיטה, וראיתי אח"ז שגם כת"ר במכתבו נחית לזה ויש להאריך הרבה, [ועי' להלן בדברינו (בסי' י"ב) יתבאר בדין מתעסק בקדשים]:

והנה בספרי מקור ברוך ח"א (סי' א') כתבתי דקטן פסול לעבודה בבמ"ק, ומשום דגם בבמ"ק בעינן לשמה כדאיתא בזבחים (י"ד ע"א) וכיון דבעינן לשמה ממילא קטן פסול דקטן חשיב מתעסק בקדשים דסבור שהוא חולין וכמ"ש התוס' שם בחולין יעו"ש, ואמנם שי' רש"י בחולין דאם הביא הקטן קרבן מדרום לצפון ופירש דמטעם ששחיטת קדשי קדשים שצריך צפון עביד, כשר מן התורה, וכמ"ש שם (בדף י"ג) דקטן יש לו מעשה מן התורה עי"ש, ולפי"ז בבמה אע"פ דאין שם צפון לשחיטת קדשים מ"מ הלא לכמה תנאי דבעי מזבח בבמה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וסתמא דמתניתין דפ' פרת חטאת מוכח להדיא דבעינן מזבח בבמה, ואם הביא הקרבן מחוץ למזבח ופירש דמטעם ששחיטת קדשי במה טעונה מזבח אולי מהני ג"כ דמקרי מעשה לשי' רש"י וכשר מן התורה, ועפי"ז יש לבאר הא דאיתא בזבחים (קט"ז ע"ב) אסור לסייען ולעשות שליחותן, והקשו בתוס' לר' יוסי דאמר לעיל בפ' ב"ש (מ"ה) דקדשי עכו"ם השוחטן בחוץ חייב לא הו"ל למיתני הכא לשון אסור כדמוכח בריש פ' בתרא דיומא דבחיוב כרת לית ליה למיתני אסור יעו"ש, [וכבר תמהו ע"ד התוס' מחברים שונים ויתבאר אי"ה במק"א] ולפי"ז יש ליישב שפיר דלכאורה יש לדקדק על כפל הלשון דאמר אסור לסייען ולעשות שליחותן, ולפי"ז י"ל דהכוונה הוא דאפי' לצוות לקטן שהוא יקריב הקרבן בעד העכו"ם אסור [דמצד עבודתו יוכשר הקרבן ול"ה כמתעסק כמ"ש] ולגבי קטן ל"ש חיוב כרת ולהכי קאמר אסור לסייען דהיינו שקטן יקריב ולעשות שליחותן פי' גדול דלגבי גדול שפיר שייך לשון שליחות:

ועי' בעונג יו"ט (סי' נ"ה) שכתב שם דדוקא היכא דבעינן מחשבה לשם מעשה לא מהני מחשבת הגדול עומד על גביו דבעינן שהעושה בעצמו יכוון לשם מעשה, אבל בקדשים כיון דבעינן כוונה לשמה ממש מהני מחשבת הגדול עומד על גביו יעו"ש מה שכתב לתרץ עוד בזה ובמחכ"ת נעלם ממנו ד' הרמב"ם המפורשים בה' פסולי המוקדשין (פ"א ה"ו) שכתב מפורש הקטן אינו שוחט קדשים אעפ"י שהגדול עומד ע"ג שהקדשים צריכים מחשבה וקטן אין לו מחשבה כו' פי' אע"ג דבחולין קיי"ל בסוכה (מ"ב) היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר ר"ה והוא שגדול עומד ע"ג, אבל בקדשים פסול אפי' בגדול עומד ע"ג ומשום דחשיב כמתעסק דפסול בקדשים ודוק:

ב

הנה כת"ר שי' בקונטרסו הנחמד הביא דברי האור שמח בה' סנהדרין (פי"ז הי"ז) שכתב שם וז"ל דבפ"ק דשבועות בסוגיא דשני שעירים אמר יש לי בענין זה להביא ג' טומאות כו' וטומאת שפיכת דמים ואמר כו' היכא דמי אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר גלות הוא, במזיד ולא אתרו ביה בשוגג ולא אתידע ליה כו' והרבה נצטערתי ע"ז מאי שייך בשוגג ולא אתידע ליה אטו כי אתידע ליה מאי הוי, האם בר גלות הוא, דוקא כי מסהדי עדים מתחייב גלות אבל בהודאת עצמו אינו מתחייב גלות, ואם מסהדי עדים כי לא אתידע ליה מאי הוי אטו אינו חייב גלות עכ"ל האור שמח, וכת"ר הביא דברי הריטב"א ריש מכות דכתב דגולה ע"פ עצמו, הנה בשנת תע"ר כתבתי לכבוד הגאון האמתי מופת הדור מרן ר' מאיר שמחה זצ"ל בזה, וכתבתי לו שאני מצטער על צערו של מרן שהרי גמ' ערוכה במכות (י' ע"ב) אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב"ה מזמינן לפונדק אחד כו' וזה שהרג בשוגג גולה יעו"ש, חזינן מזה דבר גלות הוא אע"פ דלא מסהדי עדים ורק כי איתידע ליה, ועי"ש במהרש"א בח"א שעמד בזה וז"ל וקצת קשה דמשמע מזה שהרג בשוגג בלי עדים שהוצרך לגלות ולא ידענו על מה דהא הגלות לערי מקלט אינו רק מפני גואל הדם שלא יהרגנו ואם אין עדים בדבר היאך יהרגנו הגואל ואפשר לומר אם הוא מודה בדבר או שיתודע הדבר על ידי קרובים ופסולים שפטור הגואל אם יהרגנו עכ"ד, והוא תימה איך קרובים ופסולים נאמנים וכבר תמה ע"ז הגאון מהרי"פ בהגהותיו בעין יעקב יעו"ש. ועכ"פ מד' הגמ' מוכח דבר גלות הוא אע"פ דלא מסהדי עדים, ומדוע לא זכר כבוד הגאון אור שמח דברי הגמ' המפורשים, והשיבני אז הגאון זצ"ל תשובה קצרה וז"ל ידע יקירי כי גלות היכי דלא אסהידו עלי' לא מתחייב בבית דין על פי עצמו רק בידי שמים כמו במזיד ולא אתרו בי' מת בידי שמים, כן רוצח בשוגג וליכא עדים גולה בידי שמים לכן מזמינן הקב"ה לפונדק אחד כו' וזה מת וזה גולה בידי אדם על הרציחה השני' בי"ד מחייבין אותו ובאמת מידי שמים הוא על הרציחה הראשונה וע"ז הוו אמינא דשעיר הפנימי מכפר מה דבידי שמים חייב כמו דאמר במזיד ולא אתרו בי' כו' עכ"ל הגאון ז"ל, ועוד היה לי בזה מו"מ בהלכה עם הגאון ר' אברהם אהרן הכהן זצ"ל ותשובתו אלי יודפס אי"ה בקובץ הכתבים של הגאון ז"ל אשר יורשיו אומרים להו"ל, ויותר מזה לא מצאתי עתה בחי' וקשה עלי הטורח כי מגמר בעתיקא כו':

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה