אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן י

סימן ט

באור בהסוגיא בכורות דף טל.

בכורות (ל"ט ע"א) בעי מיניה פנחס אחוה דמר שמואל משמואל אכל ולא אתסי למפרע הוי מומא או מכאן ולהבא הוי מומא למאי נפ"מ למימעל בפדיונו אי אמרת למפרע הוי מומא מעיל ואי מכאן ולהבא הוי מומא לא מעיל יעו"ש, והנה רש"י ז"ל כתב בד"ה למימעל בפדיונו דקודם שכלה זמן בדיקתו שלש חדשים נהנה מן הפדיון, אבל הרמב"ם ז"ל בה' אסורי המזבח (פ"ב הט"ז) כתב וז"ל יש בדבר ספק אם למפרע היא בעלת מום קבוע מעת שבאו לה המומין או מעת שנתייאשו מרפואתה, לפיכך הפודה אותה קודם שנתייאשו מרפואתה ונהנה באותו הפדיון אחר שנתייאשו מרפואתה הרי זה ספק מועל ואינו מביא קרבן מעילה כמו שיתבאר במקומו עכ"ל, והוא תימה לכאורה אמאי דוקא ונהנה באותו הפדיון אחר שנתייאשו מרפואתה ה"ז ספק מועל, הלא גם אם נהנה קודם שכלה זמן בדיקתו ה"ז ספק מועל וכמ"ש רש"י ז"ל, ועוד אמאי לא בעי אם צריך פדיון מחדש דהפדיון הראשון אינו חל, ובאמת רגמ"ה פי' דבעי לענין פדיון ג"כ וחדא איבעי הוא יעו"ש אבל דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע לכאורה וזה כמה שנים עמדתי בזה ומצאתי ת"ל בתוס' מרן רעק"א שעמד בזה ונשאר בוצ"ע:

ושאלתי זאת להגאון האמתי מרן ר' יצחק יעקב ראבינוביטש זצ"ל הגאב"ד דעיר מולדתי פאניוועז והשיב לי בזה"ל וע"ד דברי הרמב"ם באיסורי מזבח (פ"ב הט"ז) נראה לי בבאורו דכיון דחזינן דכל שאין בדיקה שהוא קבוע אין חוששין כלל שהוא מום קבוע, דהא לו היה לנו ס' בל"ז א"כ מה מקום לספק אם למפרע נעשה תפ"ל דהויא ספק שמא מום קבוע הוא, וע"כ דרק עתה חוששין, והספק הוא, דשמא גם עתה אומרים דבודאי היתה מום עובר רק דע"י המשך המחלה נתקבעה, או שנתברר עתה שבתחלה היתה קבועה, וא"כ ממילא פשוט הדין שבתחלה הי' מותר לו ליהנות, ולא היינו חוששין כלל שפדיונו פדוי, וכיון שכן איך יתחייב אח"כ קרבן מעילה על מה שהיה היתר, וא"כ אף אם היה הדין שנתברר למפרע אין כאן חיוב קרבן, ולזה כתב הרמב"ם בנהנה אח"כ שכבר נתברר, ויעי' בתוס' ריש החולץ שכתבו כן לענין יבום אחר ג' חדשים דכל דהדין היה דמותר גם מדרבנן שוב ל"ש קרבן דאנוס הוא, אמנם באמת עדיין צ"ע דהרי בפ' האשה רבה אמרינן באילונית דהו"ל לאמתוני אף דמן הדין מותרת דהולכין בתר רוב, ומ"מ לא מקרי אנוסה ושאני בנדה דל"ש להמתין דא"כ לעולם לא תשמש ולזה גם דברי התוס' תמוהין וא"כ דברי רש"י עולין לנכון שכתב דהנפ"מ גם לקודם שנתייאשו מרפואתה:

אמנם נראה די"ל דגם הרמב"ם ס"ל כנ"ל דזה ל"ה אונס כיון דיכול להמתין, וטעמו כיון דהדין הוא דמותר ליהנות בדמים ואין חוששין כלל שהוא מום קבוע, א"כ אין פדיונו חל כלל, דכל קדושה שחלה ואין הקדושה אוסרת כלל, ל"ש שתחול קדושה על הדמים, וביותר לפי שי' הרמב"ם דבדבר שאינו מסוים לא חל הקנאה [ה' זכיה ומתנה פ"ג] וטעמו של דבר דהדבר הנכנס לא נכנס לרשות מס' כיון דיכול ליתן לו אחר, וכן בחלול מצינו דבעי שיהא הכסף מסוים דאל"כ אין כאן מה שנכנס, וא"כ בזה שלא נכנס כלל, כיון דמותר לו ליהנות לא חל כלל הפדיון ואימתי חל כשנתייאש דאז אין כאן ס', ואי דא"כ בל"ז חל לכשיפדה, נראה דיש חלוק בין זה לפדיון הבן, שמבואר אצלי שי' הרמב"ם ז"ל דפדיון הבן מצותו מיד בלידה כדין כל בכור, רק שמצות הפדיה אי אפשר לו לקיים בתחלה משום שאין לו ערך, אבל מצות קידוש הבכור הוא מיד ולזה חל תיכף מצות הפדיה לכשיהא ראוי, ולזה ס"ל דנשתעבדו הנכסים אף במת האב בתוך שלשים, ולזה פסק הלכה דחל לאחר שלשים, דל"ש בכאן דבר שלא בא לעולם, כיון דאין זה מניעה רק שעתה אינו שוה, והשווי ישיג אח"כ, משא"כ כאן דכל שהוא ראוי למזבח אי אפשר לו לפדותו, רק אימתי משיג בכח לפדותו כשנעשה ראוי, הוי כמו בתרומה קודם שיתלוש דרק משום בידו קאתינן עלה, ולזה לא היה חל על אח"כ, אבל אם נתברר למפרע דאין כאן חסרון בעצם, כי אם שהדמים לא נתקדש, שוב יוכל לחול לאחר שלשים יום:

ולשיטת רש"י ז"ל נראה לי דאזיל לטעמיה בקדושין שלדבריו שיטה אחרת בהא דאין תורמין מן המחובר והדברים ארוכים ואכ"מ, ולדידיה כל שאין המניעה מצד שאינו שלו, ל"ש דבר שלא בא לעולם, ולדידיה גם בהקדש יוכל לפדות גם כשהיא אינה בעלת מום שתחול לאחר שתפול בו מום כיון דהטלת מום אינו מחדש כח בשלו, כי אם עתה שאין ראויה יוכל לפדות ובזה חל עכ"ל הגאון זצ"ל:

ומאז תמהתי בדברי הגאון ז"ל שכתב כיון דחזינן דכל שאין בדיקה שהוא קבוע אין אנו חוששין כלל ופירשו התוס' וז"ל והפילה אשתו שהוא מום קבוע דהא לו היה לנו ספק בל"ז א"כ מה מקום לספק אם למפרע עשה, תפ"ל דהוי ספק שמא מום קבוע הוא, והוא תימה לכאורה דאיזה הוכחה הוא דהרי אפילו את"ל דהוי ספק הלא בשביל ספק אי אפשר לחייבו קרבן מעילה ואנן מבעיא לן לחייבו קרבן מעילה דאם למפרע הוי מומא הרי זה בירור גמור וחייב קרבן וממילא אסור גם בהנאה דעכ"פ ספק הוי ועי' בש"ש (ש"א פ"ג) יעו"ש היטב, אמנם דע דמצאתי בס' קהלת יעקב להגאון מוהרי"ט אלגזי זצ"ל בתוספות דרבנן (אות קי"ד) שהביא ד' הירושלמי בסוגיא דבר פדא בנדרים שנסתפק באומר הרי נטיעות אלו הקדש אם אינן נקצצות ולא נקצצו אם למפרע קדשו או מכאן ולהבא קדשו מה נפיק מביניהון נהנה מהן אם תאמר למפרע קדשו מעל, וכתב הגאון ז"ל שמירושלמי נראה כדעת רש"י בבכורות שהבאנו לעיל שפירש אם נהנה מהפדיון מקודם לכן, והר"ם ז"ל מפרש דנהנה אח"כ מכשנתייאשו מרפואתה, נראה דס"ל להר"ם ז"ל דאם נהנה מקודם לא מעל והטעם לזה הביא בשם מהר"י קורקוס בכת"י דחשיב כאונס כיון דאי אפשר להתברר עתה דה"ה הקדש, אמנם דעת רש"י ז"ל דלא חשיב בגדר אונס ומדברי הירושלמי הנ"ל נראה מבואר כדעת רש"י ז"ל עכתדה"ק, והוא ממש כד' הגאון מרן מפאניוועז זצ"ל ועל כגון דא נאמר חכם עדיף כו' וע"כ דהמהר"י קורקוס ס"ל ג"כ דאין אסור מספק דאם הי' אסור מספק אין כאן אונס, ויש לפלפל בזה לענין ד' הירושלמי דתרומות (פ"ו) דמזיד בספקו ושוגג בודאי אם מקרי שב מידיעתו ואכ"מ, ולפמ"ש הגאון מפאניוועז ז"ל בשי' הרמב"ם אין כאן תיובתא מד' הירושלמי לד' הרמב"ם, דשא"ה בבכורות דלא חל הפדיון מקודם:

ועפי"ז י"ל בהא דנזיר (י"ג ע"א) בעא מיניה ר' אבא מר"ה הריני נזיר לכשיהי' לי בן והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה מהו, אליבא דמאן אי אליבא דר"ש מאי תיבעי ליה הא אר"ש ספק נזירות להחמיר ואלא אליבא דר"י דאמר ספק נזירות להקל מאי קדוש או אינו קדוש מאי נ"מ לגיזתו ולעבוד בו תיקו, והפריש קרבן פי' לנזירותו וילדה פי' מאותו הריון עצמו ולד קיימא דהשתא יש הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא הנפל הוה נמי בר קיימא וכלו לו חדשיו דטיפה אחת היא ונחלקה לשתים הלכך חלה קדושה על קרבן שהפריש כשהפילה ששוב לא הקדיש אותן הבהמות כו' ונפקא מינה לגיזתו ועבודתו ולא דלילקי אהאי משום דליכא כי הך סברא כו' דאי מספקא ליה להש"ס דשמא לילקו בודאי מדשני בר קיימא הראשון אינו נפל א"כ לר"ש נמי מצי למיבעי למלקות דאי לא ילדה ליכא קדושה ודאית אלא הוי ספק לר"ש והשתא דילדה יקדש בודאי אלא ש"מ דלא משמע ליה להש"ס דלקי דקדושה ודאית אין בו כי נמי ילדה אפי' לר"ש ע"כ מפירוש התוס' יעו"ש, ואכתי אינו מובן מ"ט לא הוי קדושה ודאית לאותו הצד מדשני בר קיימא הראשון נמי אינו נפל והרי נתברר דגם הראשון ל"ה נפל דכלו לו חדשיו כיון דטפה אחת היא ומ"ט ל"ה ודאי איסור למפרע, וגם אליבא דר"י דס"ל ספק נזירות להקל היה לנו לומר דעתה נתברר דהי' איסור ודאי למפרע, ופשיטא דלר"ש הי' לנו לומר דעתה לאחר שהולידה מאותו הריון נתברר דגם הראשון היה בן קיימא והוי ודאי איסור, ומ"ט ואיזה סברא הוא דל"ה ודאי איסור, והרא"ש בפירושו כתב וז"ל אבל לר"ש כיון דממה נפשך חייב למנות נזירות ולהביא קרבן קדוש, ואע"ג דאי בעי לא יקבל עליו נזירות ויעמוד בספק זה לעולם ולא יגלח ולא יביא קרבן נמצא שאין בהפרשה זו כלום. מ"מ כיון שהפריש קרבן עלה בדעתו שרוצה לקבל עליו נזירות והוי כאומר הרי אלו בהמות קדושים לקרבן נזיר שאקבל עלי דמסתבר דהם קדושים, א"נ כמו שחייב להיות נזיר מספק כמו כן חלה קדושה על קרבן מספק ואסור בגיזה ועבודה עכ"ד, הרי דלפי פי' הראשון באמת לר"ש קדוש ודאי אלא דאתי עלה מטעם שהקדיש אותם מקודם דהוי כאומר הרי אלו בהמות קדושים לקרבן נזיר שאקבל עלי, ואמנם כבר הבאתי בספרי מקור ברוך ח"א (סי' י"א) דברי הירושלמי נזיר (פ"ב ה"ה) דא"י לקרא שם לקרבנות נזיר טרם שנדר בנזיר דהוה דבר שלב"ל יעו"ש, ולפי"ז אי אפשר לומר דקדוש מעתה, אבל דא קשה מה שהקשיתי מדוע לא נימא דנתברר עתה דהוי הקדש ודאי ויהא איסור ודאי:

אבל לפימ"ש המהר"י קורקוס א"ש דל"מ לר"י דס"ל דספק נזירות להקל לפי"ז כשנולד הנפל הלא היה מותר בגיזה ועבודה וכיון שבשעת מעשה היה היתר גמור ומותר ליהנות ואי אפשר לחייבו אח"ז על מה שהיה היתר גמור, ואפי' לר"ש דס"ל דספק נזירות להחמיר מ"מ חשיב אונס כיון דאי אפשר להתברר עתה דה"ה הקדש והרי הוא כדבר שאינו מסוים דכיון דהקדושה אינה אוסרת לא נכנס ברשות הקדש והוא ממש כסברת הגאון מפאניוועז זצ"ל שהוא סברת המהרי"ק ודפח"ח, ולפי סברת התוס' היה נראה דהאיסור דגיזה ועבודה אינו אלא מדרבנן, ועי' בקרית ספר שכתב דהוא ספק דאורייתא, ועי' במל"מ (בפ"ט הי"א) מה' נזירות ותראה דהוא ממש האיבעיא בבכורות והירושלמי דנדרים כפי מה שביאר בשי' המפרש המיוחס לרש"י ז"ל יעוש"ה ודוק:

וי"נ הגאון ר' משה ראזין שליט"א רב בברוקלין העיר לי זה כמה שנים די"ל דסברת הרמב"ם ז"ל דסבר דעכשיו דסליק הש"ס בבעיא דלא איפשטא, נמצא הוי עתה ספ"ס בתוך זמן הבדיקה, ספק שמא יתרפא ומום עובר הוא, ספק מכאן ולהבא, ובמקום ספ"ם מותר לכתחלה ואין צריך לברר גם ע"י המתנה כמבואר ביבמות (ס"ז) בעבד כהן כו' יאכל בתרומה מטעם ספ"ם ואין חוששין למעוט שמא העובר זכר, ומבואר דאין צריך לברר ולהמתין, וה"נ בנידן דידן בתוך זמן בדיקתו, וא"כ לא יתחייב עוד בקרבן מפני שנהנה בהיתר עכת"ד ויפה העיר:

ואפשר לומר עוד ע"ד הגאון מפאניוועז זצ"ל כיון שכתבו התוס' כתובות (ל' ע"ב) דחיוב מעילה הוא משום גזילת הקדש לפי"ז י"ל דכ"ז שלא נתברר דהוא בע"מ קבוע אין ההקדש זוכה מדינא בדמי הפדיון דבספק ממון אמרינן המוציא מחברו עליו הראי':

ואולי יש לבאר בזה הא דאיתא בנדה (מ"ו ע"א) דמופלא הסמוך לאיש אע"פ דהקדשו הקדש מ"מ אין מועלין בקדשיו ואין חייבין קרבן מעילה וכמו שכתב המל"מ ה' נדרים (פי"א) יעו"ש והיינו אפי' בקדשי בדה"ב, ועפי"ז יש לבאר טעמו של דבר, דהנה איתא שם הקדיש הוא ואכלו אחרים ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין, והקשו בתוס' דהא סבר ר"ל התראת ספק לא שמה התראה בהתערובות גבי נותר ופגול שבללן זה בזה והכא התראת ספק הוא דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' או ג' שנים ונמצא דאכתי לא הוי מופלא הסמוך לאיש יעו"ש, ולכאורה קשה הא דהקשו מהתראת ספק דלא קשה רק למ"ד לא שמה התראה ולא הקשו ביותר היאך לוקין מספק שמא לא יביא ב' שערות עד ב' או ג' שנים וזה יקשה לכו"ע, ומצאתי לאחר החפוש בס' ערוך לנר שעמד בזה וכתב די"ל דמזה ל"ק דאפשר לפרש מה דקאמרי לוקין הוא באמת רק לאחר שנעשו גדולים ונתברר שהי' מופלא הסמוך לאיש בשעת הקדשו, אבל מהתראת ספק הקשו שפיר כיון דע"כ מיירי שאכלו האחרים עתה קודם שהגדיל, ולפי"ז גם לאחר שתרצו דקל בתר רוב לא מהני זה רק שלא יחשב התראת ספק, אבל מ"מ אין לוקין עד שיביא ב' שערות בשנה הסמוכה כיון דאפשר לברורי לא אזלינן בתר רוב שוב אחר שכתבתי זאת מצאתי כן בפסקי תשב"ץ שאין לוקין עד לאחר שהביא ב' שערות עכ"ד, אמנם הא דאמרינן דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ידוע הוא דאינו אלא מדרבנן ועי' ברמב"ן במלחמות ריש חולין, אבל כיון דכל המלקות הוא מטעם דאזלינן בתר רובא, לפי"ז זה ל"מ רק לענין איסור, אבל לענין מעילה דהוא רק מטעם דגוזל ממון הקדש וכמ"ש התוס' כתובות ולפי"ז ספיקא לקולא אפי' במקום רוב דאין הולכין בממון אחה"ר וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה (סי' תרנ"ו) וז"ל ומעתה בין בהקדש עניים בין בהקדש בדק הבית כל שהוא ספק מתחלתו אם חל אם לאו ויש חזקת ממון כנגדו אמרינן המוציא מחברו עליו להביא ראי' עכ"ד, והכ"נ כן לענין רוב דאעפ"י דמהני רוב לענין איסור ל"מ להוציא ממון דלענין ממון אכתי אין זה ודאי [ובס' עונג יו"ט (סי' קי"ז) הסב כוונת הרשב"א לד"א ואין דבריו מוכרחים יעו"ש ודוק], ועי' עוד בתמים דעים הל' יו"ט (סי' ו') שכתב דפלוגתא דרב חסדא ורבה בהאופה מיו"ט לחול בדוכתא דמטי שלוחי תשרי הוא, תדע מדקאמר רב חסדא לוקה דאי ס"ד דפלוגתייהו בדוכתא דלא מטי שלוחין הוא דקאמר רב חסדא לוקה לא מבעיא אופה מיו"ט ב' לחול דאינו לוקה דהוה ליה ספיקא אלא אפי' אופה מיו"ט ראשון אינו לוקה דספקא הוא, ואע"פ שרוב שנים אדר ואלול אינם מעוברין אין הולכין במלקות אחר הרוב יעו"ש ואמנם דבריו צ"ב רב, ועי' בתוס' ריש פ' בא סימן מש"כ לר"מ ודוק שם, [והתוס' בבכורות ובחולין חקרו אי ר' יוחנן חייש למעוטא ומהכא מוכח דר' יוחנן אזיל בתר רוב ודוק], ויש עוד להאריך בזה עפי"ד המהר"י קורקוס שהבאתי לעיל ואכ"מ עוד, ועוד יתבאר אי"ה בזה:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה