אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן טו · ב

הקדש ותרומה בכרי של הפקר.

הנה כתר"ה בספרו הנחמד לבוש מרדכי על מס' ב"מ (סי' כ"ה) הקשה וז"ל דהנה בחו"מ (סי' רנ"ב) כתב הרמ"א ז"ל כל דבר שנקנה במתנת שכיב מרע אם קדמו היורשין ומכרו המקבל יכול להוציאו מן הלוקח אבל דבר שלא ניתן במתנת שכיב מרע רק שמצוה לקיים דברי המת אם קדמו היורשין ומכרו מה שעשו עשוי ע"כ, הנה פסק הרמ"א דמצוה לקיים דברי המת לא הוי קנין רק מצוה לקיים, ולכאורה קשה דהנה בגיטין (י"ד ע"ב) איתא הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו [שמת, רש"י] תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לו, לימא בהא קמפלגי דמר סבר הולך כזכי ומר סבר הולך לאו כזכי, רב פפא אמר הא והא בברי הא דמית מקבל בחיי נותן הא דמית נותן בחיי מקבל:

והנה ע"כ סברינן דלו ולא ליורשיו דאם נימא דמה שאמר לו אף ליורשיו קאמר, א"כ אף שמת המקבל בחיי הנותן עכ"פ כיון דמצוה לקיים דברי המת יתן ליורשי מי שנשתלחו לו כדי לקיים דברי המת, וע"כ דלו ולא ליורשיו קאמר ומשו"ה אם מת מקבל ואי אפשר עוד לקיים דבריו מה ששלח לו שהרי כבר מת המקבל משו"ה יחזירו ליורשי המשלח, וא"כ אף אם מת הנותן בחיי המקבל אם מה דמצוה לקיים דברי המת הוי רק מצוה בעלמא ולא קנין א"כ הכסף עדנה של היורשים רק מה דאמרו רבנן שמצוה לקיים דברי המת, א"כ זה אינו רק כ"ז שאפשר לקיים דברי המת, אבל כשמת המקבל קודם שהגיע לידו המתנה א"כ עתה הא אי אפשר עוד לקיים דברי המת שהרי המת אמר רק למקבל ולא ליורשיו, ולפי"ז אף אם מת נותן בחיי מקבל הי' להיות הדין שיחזירו ליורשי המשלח, וע"כ דמצוה לקיים דברי המת עושה קנינים ומש"ה אם מת נותן בחיי מקבל כבר זכה המקבל ונעשה שלו, ומשו"ה אף אם מת המקבל קודם שהגיע המתנה לידו זכו היורשים מטעם דכבר זכה אביהם בהממון משום מצוה לקיים דברי המת, הרי דמצוה לקיים דברי המת עושה קנינים. וקשה על רבינו הרמ"א דפסק דהוי רק מצוה ולא קנין ואם קדמו היורשין ומכרו מה שעשו עשוי עכ"ל כתר"ה והאריך עוד בזה:

ולענ"ד נראה דלק"מ דבאמת י"ל דמצוה לקיים דברי המת אינו עושה קנין והוי רק מצוה כמו"ש הרמ"א והוא מד' המרדכי ורק דאעפ"י דאינו עושה קנין אבל ודאי דמ"מ החוב על היורשין לקיים דברי המת, והתוס' בכתובות (פ"ו ע"א) ד"ה פריעת בע"ח מצוה כו' כתבו על מה שפי' רש"י לקמן גבי קטינא דהואיל וליכא מצוה אלא מדרבנן לא כייפינן להו, והקשו דהא אשכחן דכופין במצות דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרינן בהשולח (גיטין מ') דכופין את היורשים יעו"ש, וע"כ דהתוס' הכא ס"ל דמצוה לקיים דברי המת אינו עושה קנין דאי עושה קנין לק"מ קו' דשא"ה שהיא מוחזקת וזכתה בעצמה כבר, וע"כ דס"ל דמצוה לקיים דברי המת אין עושה קנין ורק מצוה בעלמא איכא ולהכי קשיא להו לרש"י ז"ל הרי אשכחן דעל מצוה דרבנן כופין הרי דכייפינן לקיים דברי המת אע"פ דל"ה רק מצוה. אלא אפי' אי נימא דלא כייפינן להו ליורשים לקיים דברי המת, אבל עכ"פ ודאי החוב מוטל עליהם לקיים דברי המת וכבר נתחייבו היורשין לקיים דברי המת וממונא אית לי' למקבל גבייהו ואי לא יהבי אעפ"י דאין כופין אותן עכ"פ עברי אדרבנן ואותו הזכות שהוא ממונא יורשין יורשיו, ועתה באים יורשי הנותן לשאול מבי"ד אם החיובא דמצוה רמיא עלייהו ואמרינן להו דמצוה לקיים דברי המת וממילא זכו באותו הזכות יורשי המקבל שהוא זכות וממון להכי שפיר יורשין יורשי המקבל אף אי נימא דלו ולא ליורשיו קאמר, ולהכי ינתן ליורשי המקבל באופן שיורשי הנותן צייתי דינא ואינם רוצים לעבור אדרבנן ע"ז איצטריך לאשמועינן למי שייך הכסף עפ"י הדין. אבל אם באמת ירצו יורשי הנותן לחזור ולתופסו שפיר י"ל דאין מוציאין מידן:

ועי' בקצוה"ח (סי' רע"ח סקט"ו) שכתב להסתפק באחד שנשבע ליתן מתנה לחבירו חפץ פלוני ומת המקבל קודם שהגיע המתנה לידו אם הוי ראוי לגבי בכור כיון דשבועה אינו עושה קנין או נימא כיון דצריך לקיים שבועתו ואסור לו לחזור ה"ל החפץ שנשבע לתת לו כמו מוחזק, ופשיט לה דהוי מוחזק מד' התוס' בפ' י"נ (קכ"ג ע"ב) ד"ה הכא במכירי כהונה וז"ל בכל דוכתי עביד מכירי כהונה מוחזק ובפ' כה"ג (ל' ע"א) והיינו טעמא משום דזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפי' בדברים בעלמא ואע"פ שאם רצה לחזור בו יכול מכל מקום כל כמה דלא הדר בי' הוי כמוחזק עכ"ל, וא"כ מכ"ש בנשבע או נתן ת"כ ליתן חפץ פלוני דהוי מוחזק לגבי בכור כו' עכ"ל הקצוה"ח, ומדבריו למדנו לנ"ד דהקצות לא נסתפק רק אי מקרי ראוי לגבי בכור אבל פשיטא לי' דיורשיו יורשין זה הזכות שיש לו למקבל החפץ אע"פ שלא קנה את החפץ בחייו ורק כל הזכות שהי' לו בהחפץ הוא אך מה שהנותן הי' אסור לחזור משבועתו וזה מקרי ממון גמור לגבי יורשי המקבל ויורשים זה הזכות עד שגם לענין בכור מקרי מוחזק לפי דעת הקצות וכמו שהוכיח מד' התוס' ב"ב, וממילא הה"ד לנ"ד לענין מצוה לקיים דברי המת אפי' אי נימא דל"ה קנין ולא זכה המקבל בחייו, בכ"ז כיון דיורשי הנותן היו מחויבים ליתן לו מטעם מצוה לקיים דברי המת ואסור להם לחזור שלא ליתן ואי לא יהבי עברי אאיסור דרבנן, לזאת גם כשמת המקבל קודם שהגיע לידו, בכ"ז יורשין יורשיו זה הזכות שהי' לו למקבל בזה וכמו בנשבע ליתן מתנה לחבירו דיורשיו יורשין זה הזכות לפי דברי הקצוה"ח ולענ"ד הוא דבר ברור ופשוט:

וראיתי בתו"ג בחי' לגיטין (י"ג ע"א) בתוס' ד"ה והא לא משך שהקשו בתוס' מאי פריך והא קיי"ל מצוה לקיים דברי המת וכתב לתרץ וז"ל ולפענ"ד נראה לתרץ דהמקשה דייק דע"כ מטעם קנין הוא דקתני יתנו דמשמע מי שהוא בידו או הבי"ד יכולים ליתנו בעצמם להמקבל ובשלמא אם הוא מטעם קנין א"ש דכבר קנהו המקבל ושל מקבל הוא ויכולים ליתנם לידו, אבל אם נאמר שהוא מצוה לקיים דברי המת אי אפשר לבי"ד ליתן כלל כיון דאין הדבר נעשה של המקבל כלל רק על היורשין לקיים משום מצוה והבי"ד יכולין לכוף היורשין עד שתצא נפשם עד שיקיימו המצוה ויתנו בעצמן וקודם שנותנין היורשין אין הדבר נעשה של המקבל ואם קידש בו אשה אינה מקודשת דאינו שלו קודם שיתנו לו היורשין עכ"ל, ותמהני על כבוד גאונו שהרי התוס' בקו' שהקשו דמאי פריך בגמ' והא לא משך והא מצוה לקיים דברי המת כוונתם פשוטה דגם מצוה לקיים דברי המת ס"ל להתוס' דהוא עושה קנין ולא דהוי רק מצוה בעלמא ושפיר הקשו בתוס' מאי פריך והא לא משך והא מצוה לקיים דברי המת גופי' הוי קנין וממילא יתנו לאחר מיתה מטעם קנין ודברי תי' תמוהים לענ"ד:

שוב ראיתי במחנ"א ה' זכיה ומתנה (סי' כ"ט) שהביא ד' הר"ן בפ"ק דגיטין דמוכח מד' דהא דמצוה לקיים ד' המת אינו עושה קנין ורק דמחויבים לקיים דבריו והיכא דהיתומים הם קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו אינם מחויבים לקיים והביא ג"כ ד' המרדכי בפ' מי שמת בשם רבינו שמחה (שמזה לקח הרמ"א ז"ל) דאע"ג דמצוה לקיים ד' המת מיהו המקבל מתנה לא זכה עד שתבא לידו אלא שכופין לתת למקבל בין היורשין בין השליש אבל אם לא מת לא יתנו ליורשיו, וע"ז תמה המחנ"א מהא דסוגיא דגיטין דמוכח דמצוה לקיים ד' המת הוא קנין יעו"ש, והוא קו' כתר"ה ועוד הביא מד' התוס' גיטין (ל"ח ע"א) דמוכח מד' דס"ל דמצוה לקיים ד' המת הוא קנין, ואח"ז כתב לחלק דהיכא דמצוה ליורשים ותולה בהם שהם יעשו עדיין לא זכו בה אלא שמצוה על היורשים ליתן משום מצוה לקיים ד' המת ונ"מ היכא דהיו היתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו, אבל כשאינו תולה ביורשין אלא שהוא נתן לשליח להוליך משעה שמת זכה זה השליח בעד המקבל מכחו של מת ואפי' אם מת המקבל ינתן ליורשיו יעו"ש, והוא ג"כ כתי' של כתר"ה בספרו שם והנה קדמו המחנ"א בין בהקו' ובין בהתי' ולענ"ד נראה כמ"ש, וכעין דברי ראיתי אח"ז בקצות (סי' רמ"ח סק"א) יעו"ש מ"ש ליישב קו' המהרי"ט בחלק ח"מ (סי' ע"ד) ע"ד הב"י שכתב בשי' הרמב"ם דהיכא דהנכסים ביד שליש אפי' אמר בלשון ירושה לא זכו בה יעו"ש, ולפי מ"ש תראה מה שיש לדון בד' הקצות, ואמנם מד' הרמב"ם ז"ל בה' זכיה ומתנה (פ"ד) משמע להדיא כד' המחנ"א יעו"ש היטב:

ועפי"ז נ"ל בהא דאיתא שם בגיטין וחכ"א יחלוקו מספקא להו ופירש"י אי כזכי דמי אי לא אי מצוה לקיים ד' המת או לא וכן בסוף השמועה דמוקי בשכ"מ פירש ג"כ מספקא להו אם שכמ"ר צריך קנין והיכי דמית מספקא להו אי מצוה לקיים כו', והמל"מ ה' מלוה ולוה (פ"ד ה"ו) ה"ר מזה דבס"ס אין מוציאין ממון מיד המוחזק ודלא כמהריב"ל, שהרי הכא איכא ס"ס ספק אי הולך כזכי אי לא ואף את"ל דלאו כזכי דמי אכתי אפשר דמצוה לקיים ד' המת ואפ"ה אמרינן דיחלוקו ולא זכו יורשי מי שנשתלחו לו בכל המנה יעו"ש, ובס' אור שמח בה' זכיה ומתנה כתב לדחות ד' מרן המל"מ וז"ל ונ"ל דשאני כאן דכבר עמדו בתוספות למה לן תקנת שכ"מ הא מצוה לקיים דברי המת, והמחוור מה שתירץ במרדכי ובפסקי תוספות פרק מציאת האשה והובא בשו"ע (סי' רנ"ב) בהגה"ה שמצוה לקיים דברי המת כופין את היורשים אבל המקבל לא זכה בהחפץ ואם היתומים נתנו לאחר מה שעשו עשוי יעו"ש, וכיון שכן דאף אם נאמר דמצוה לקיים דברי המת בכ"ז אין החפץ שלהם והמנה עדיין של יורשים רק שכופין אותן לתת ממון שלהם הוא מה שירשו מאביהם לתת להמקבל כצוואת אביהן המת, נמצא דבחזקתייהו קאי אף אם מצוה לקיים דברי המת לכן תו אח"כ כי תאמר דכופין אותם להוציא ממונם להמקבל כיון שמספקא לך בשום צד איך תוכל להוציא ממונם מחזקתייהו כן נ"ב לדעתי, ואם היה הס"ס אם הולך כזכי ואף אם הולך לאו כזכי מ"מ מתנת שכ"מ אין צריך קנין וכמסורים דמי בזה אפשר דהוי יהבינן להאדם שנשתלחו לו דלשני הספיקות המה שלו ודוק עכ"ל האור שמח, ולפמ"ש המחנ"א שהוא הדרך האמת וכמו שנראה כן מד' הרמב"ם דברי האו"ש אינם צודקים ונכונים ד' מרן המל"מ, שהרי הכא מסר לשליח ובאופן דאמרינן מצוה לקיים דברי המת הנה כבר זכה הוא השליח בעד המקבל לפי"ז לשני הספיקות המה של המקבל שהרי השליח זכה בעדו וכבר הוא שלו ובכ"ז אמרינן יחלוקו וראי' מזה דבס"ס אין מוציאין מיד המוחזק וז"ב:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה