אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן ח

סימן ז

בענין שחוטי חוץ.

לכבוד יד"ע ויג"ע הגאון הגדול המפורסם פ"ח נ"י כו' כו' כקש"ת מו"ה ר' ארי' ליב רובין שליט"א הגאבד"ק ווילקומיר יצ"ו.

יקרת מכתב גי"ק הגעתני ומאד שמחתי כי ת"ל דברי בספרי מצא חן בעיני כתר"ה כו' והנה כתר"ה האריך הרבה ליישב הקו' העצומות אשר בספרי מקור ברוך סי' א' ואמרתי לעיין בדבריו הנחמדים ואשר ישים ד' בפי הנני להציע לפני כתר"ה בעזה"י:

ז"ל כתר"ה שליט"א, בדבר אם אשה כשירה להקריב בבמה קטנה והעלה כתר"ה דברי השטמ"ק ריש בריתות דלהכי חייבת בהעלאת חוץ משום דכשירה בבמה ובאמת פלא הוא וכמו שתמה כת"ר בספרו, וכן ד' הרשב"א שהובא בשטמ"ק ב"ב (ק"כ) דאיטצריך קרא לזר דחייב בשוחט קדשים בחוץ משום דהו"א דרק מי שהוא בר עבודה בפנים חייב כששחט בחוץ וכן ד' הירושלמי יומא (פ"ב ה"א) ר' יוסי בר בון ארבע עבודות שהכהן מתחייב עליהן בחוץ כו' ופלא הוא, והתוספתא הכל כשירים בבמה אף הגרים, ולהלן מקריב עלי' בנו ובתו עבדו ושפחתו משמע דאשה כשרה, ובאמת אם אשה כשרה למה לי דוקא עבדו ושפחתו, ודעת הגאון רי"צ זצ"ל שהביא כת"ר קשה לאומרו מנין לנו דבר חדש כזה דבמת יחיד צריך שיהא דוקא שלו, והנה הפירוש בירושלמי מגילה (פ"א) אחד האיש ואחד האשה אמר ר"י לית כאן אשה איש כתיב בפרשה, לענ"ד נראה כפי' הק"ע דקרבן אשה אין מקריבין בבמה ואל יהא הדבר זר כל כך, דהנה בפרשה ראה בהא דכתיב איש כל הישר בעיניו כו' כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה כו' ופי' המלבי"ם ז"ל בשיטת הספרי דההיתר במה שהתירה תורה הוא משום שלא באתם אל המנוחה ואתם עוסקים במלחמה ובירושה ובישיבה וא"א לכם לבוא אל המשכן להקריב ולכן התירה התורה במות, אבל נשים דלאו בני כיבוש נינהו ולכן להן לא התירה התורה להקריב קרבנם בבמה, אבל אשה להקריב קרבן איש שפיר מותרת, אכן דא עקא דהנה בבמה ודאי דהשליח הוא שליח דידן דכאן ל"ש מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד, וכיון דהמקריב הוא שליח דבעלים שוב נראה דנשים אינם יכולים להקריב בבמה כיון דקרבן דידהו ליתא בבמה הוי מילתא דליתא בנפשיה רק בני ביתו דהבעלים מקריבים עבור כל בני ביתו כדכתיב אתם ובתיכם ובפ' י"ב ושמחתם כו' אתם ובניכם ובנתיכם כו' וכמו אשה בעלה משמחה אף דהקרבן הוא של הבעלים עכ"ז מצינו לומר מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וע"ד החידוד הוא פי' נאה:

והנה בדין שחיטת והעלאת חוץ צריך שיהא ראוי לפתח אהל מועד לכל הפחות שאם עלה לא ירד, אבל דבר שאם עלה ירד ל"מ קדושה ואינו חייב, והנה בזבחים (ק"י ע"ב) בתוס' ד"ה אי מה להלן בשאר ימות השנה כו' כתבו וז"ל ונראה שפיר ליישב גרסת הספרים דאף על גב דאין ניסוך המים אלא בחג מ"מ חייבין עליו בחוץ כל השנה כדאשכחן בשמעתין למאן דאמר קרבו נסכים במדבר דמחייב בלא כלי שרת אע"ג דאין מתקבל בפנים הואיל ובשעת היתר הבמות קריבים בלא קדושת כלי וכדאמרינן לעיל (ק"ח ע"ב) במעלה ע"ג הסלע דמשום דהויא הקטרה בבמת יחיד מחייב עליו בחוץ בשעת איסור הבמות, והקשו דהא אין לך מחוסר זמן גדול מזה וכיון דהשתא לא חזו בפנים היכי מחייב ואמרינן ביומא בריש פרק שני שעירי (ס"ב ע"ב) שלמים ששחטן בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור מ"ט מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי, ואח"ז הקשו עוד מ"ש נסכים בכלי חול מקבלת דם בכלי חול דאמר רבא לעיל קבלה בכלי חול לרבי פטור ותי' דקבלה בכלי חול בפנים וזרק בחוץ אין לנו לחייב מחמת דכשר בבמה הואיל וכבר נפסל בפנים ולא דמי לנסכים שמקריבין בחוץ בכלי חול דלא נפסלו בפנים עכ"ד, ופשוט דהיכי דכבר נפסל אינו חייב בחוץ, אבל אם לא נפסל רק שעדיין לא נתקדש חייב ע"ז בחוץ, והא דהקשו הא הוי מחוסר זמן, נראה לומר דיש שני חיובים אחד מה ששחט בחוץ ולא הביאו בפנים והעיקר מה שלא הביאו בפנים כלומר מה שלא שחט בפנים או מה שלא העלה בפנים, ב' מה שהעלה בחוץ כלומר מה שעבד עבודת קרבן בחוץ, והנה אם נפסל הקרבן אז לא מקרי עבודה בחוץ ופטור, אבל אם לא נפסל לוא דלא נתקדש בכל"ש ואינו חייב מה שלא הביאו בפנים דלא נתקדש עכ"ז חייב מה שעבד בחוץ, והנה גבי שחיטה לא מקרי עבודה בחוץ דשחיטה לאו עבודה היא והחיוב הוא מה שלא שחט בפנים ולכן כיון שעתה הוא מחוסר זמן דלא נפתחו דלתות ההיכל שפיר פטור, אבל גבי נסכים שלא נתקדשו בכל"ש החיוב הוא מה שעבד בחוץ וכיון דהוי עבודה בחוץ ולא נפסל בפנים שפיר חייב ויש להאריך בזה, ולכן גבי זר ששחט בחוץ שפיר קאמר הרשב"א ז"ל משום דזר כשר בפנים ולהכי חייב למה לא שחט בפנים, אבל גבי העלאה אף שאין כשר בפנים חייב משום עבודה בחוץ דזר כשר בחוץ, וכמו דבעי מזבח בבמה משום דבעי עבודה, והנה גבי נסכים למאן דסובר דלא קרבו נסכים במדבר החיוב הוא לא משום עבודה בחוץ דבחוץ ליכא עבודת נסכים רק החיוב הוא משום דלא נסך בפנים וכלין דוקא דנתקדש בכלי שרת וע"ז אינו חייב רק כהן דיכול לנסוך בפנים, והכלל היכא דהוי כשר בבמה בשעת היתר הבמות חייבים הכל משום עבודה בבמה בשעת איסור, אבל היכא דלא הוי עבודה בחוץ רק משים שלא הביאו בפנים אז חייב רק כהן דיכול להקריב בפנים ויש לעיין גבי פלוגתא אם צריך מזבח בחוץ, עכ"פ דעת הירושלמי נוכל לומר כן, ונשים שפיר חייבים בחוץ אף שאינם כשרים בבמה כיון שהפסול אינו מחמת עצמם וכמו שבארתי כו' עכ"ל כתר"ה:

ולענ"ד דברי כתר"ה תמוהים מ"ש דקרבן אשה לא הותר להקריב בבמ"ק דכל היתר הבמות הוא מטעם שהיו טרודים במלחמה וכבוש וחלוק וישיבה ונשים לאו בני כיבוש נינהו, הנה מפורש שנינו בסוטה (מ"ד ע"ב) בד"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה [כגון כיבוש א"י בימי יהושע, רש"י] אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, הרי דבמלחמת יהושע גם נשים יצאו בצבא והיו בני כיבוש, האמנם הרדב"ז בפי' להרמב"ם ז"ל ה' מלכים (פ"ז ה"ד) הקשה באמת וכי דרך הנשים לעשות מלחמה והא כתיב כל כבודה כו' ותי' דבמלחמת מצוה היו הנשים מספקות מים ומזון עי"ש, ועכ"פ יצאו למלחמת ד' וגם המה טרודים במלחמה, ועוד הלא גם איש פחות מבן עשרים אינו יוצא בצבא וכמ"ש רש"י ז"ל בפירושו על התורה בפ' תשא ובפ' במדבר יעו"ש לפי"ז גם איש פחות מבן כ' אין לו להקריב בבמה קטנה וזה לא ניתן להאמר וע"כ דמקרי הכל טרודים במלחמה והותר להכל יהי' מי שיהא להקריב קרבנו בבמ"ק ואין בזה שום ספק, ועי' עוד בזבחים (קט"ז ע"ב) גבי איפרא הורמיז ודוק:

ומ"ש כתר"ה שיחי' דדבר שלא נפסל רק שעדיין לא נתקדש חייב ע"ז בחוץ והא דהקשו התוס' דהוי מחוסר זמן כתב נהי דאינו חייב מה שלא הביאו בפנים דלא נתקדש עכ"ז חייב מה שעבד בחוץ וכמ"ש להסביר בדברי טעם, ולכאורה הו"א לה"ר ברורה לדברי כתר"ה מהא דתנן בזבחים (ק"י ע"א) מנחה שלא נקמצה והקריבה בחוץ פטור קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריבו בחוץ חייב, וכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות וז"ל אבל המנחה אם לא נתקמצה הרי הוא פטור לפי שהקומץ אינו ידוע הוא כמו האימורים הלא תראה כי לפי שנקמץ וחוזר לתוכו הרי הוא דומה לאימורים וחייב עכ"ל וכן כתב בס' היד ה' מעשה"ק (פי"ט ה"ה), והוא תימה דקודם קמיצה למה לי טעמא לפי שהקומץ אינו ידוע ומובדל כמו האימורים ותפ"ל דעדנה לא נתקדש הקומץ בכ"ש והלא קמצים שלא נתקדשו בכ"ש קיי"ל דאם עלו ירדו כדאי' בזבחים (פ"ג ע"ב) וברמב"ם ה' פסוה"מ (פ"ג ה"ה) וכל היכא דאם עלו ירדו פטור ע"ז אם העלה בחוץ, לפי"ז גם לאחר קמיצה שכבר ידוע וברור ונבדל הוא הקומץ מ"מ קודם שנתקדש בכלי שרת פטור עליו משום העלאה בחוץ וקודם קמיצה הלא עדנה לא נתקדש בכ"ש ולמה לי טעמא לפי שהקומץ אינו ברור ומובדל, ולא עוד אלא שמלשון הרמב"ם ז"ל נראה דלאחר קמיצה אם חזר לתוכה חייב אפי' קודם קדוש כלי שרת והוא תימה דהלא קודם קמיצה אינו ראוי לפנים וגם אם עלה ירד וצ"ע, ובמתניתין י"ל דאתיא כר"ש דס"ל דאין הקומץ טעון קדוש בכלי שרת וכדאיתא במנחות (כ"ו) ועי' תוס' ריש מנחות יעו"ש, אבל הרמב"ם ז"ל הלא פסק כרבנן דבעינן קדוש בכ"ש קשה:

ולפמ"ש כתר"ה א"ש דקומץ קודם שנתקדש בכ"ש אע"פ דבפנים אם עלה ירד מ"מ כיון דלא נפסל רק דחסר לו עדיין הקדוש בזה שפיר חייב בחוץ מטעם עבודה בחוץ ולהכי איצטריך שפיר טעמא דלהכי פטור הוא קודם קמיצה מטעם דעדיין אינו ברור ומובדל, משא"כ לאחר קמיצה שכבר ברור ומובדל הוא אע"פ שעדיין לא נתקדש שפיר חייב עליו בחוץ, אלא דאכתי גם לדברי כתר"ה קשה שהרי רבנן ס"ל דאין מנחה בבמה עי' זבחים (קי"ג. קי"ז. ק"א ע"ב ועוד בכ"מ ודוק) ולפי"ז אם העלה הקומץ בחוץ אי אפשר לחייבו מטעם שעבד עבודה בחוץ ורק שכל חיובו הוא מטעם שלא עבד והביאו בפנים אמור מעתה דקומץ קודם קדוש בכלי שרת אינו חייב עליו בחוץ כיון דבפנים אם עלה ירד והדק"ל:

והנראה בזה דהנה במנחות (ז' ע"א) דפריך הגמ' וכי מהדר ליה לקומץ לדוכתיה תקדוש ולפסול ופירש"י ז"ל דהא עבד מתן כלי דמה לי כלי שרת זה ומה לי כלי שרת אחר, והתוס' כתבו ואע"פ ששירים מפסיקים בין קומץ לכלי, מין במינו אינו חוצץ עכ"ד, והיינו דהא המנחה כולה צריך לקדשה קודם קמיצה בכלי שרת, עי' רמב"ם ה' מעשה"ק (פי"ג ה"ה) ובמל"מ שם בכל ציוניו, ועי' בתפא"י במעילה (פ"ב מ"ט) ועוד בכ"מ, וא"כ מחזיר הקומץ להשירים נתקדש הקומץ והשירים אין מפסיקין משום דמין במינו אינו חוצץ, ולפי"ז שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דקודם קמיצה פטור מטעם דהקומץ עדנה אינו ברור ומובדל, והיינו דאם הי' ברור ומובדל שפיר הי' חייב עליו בחוץ ומטעם דכבר אינו חסר לו קדוש כ"ש דנתקדש שפיר באותו הכלי שרת גופיה והיינו בהביסא שבה מונחת כל המנחה כולה, אבל כיון דעדיין הקומץ אינו מבורר ונבדל אי אפשר שהכ"ש יקדש אותו אחרי שאין עוד מה לקדש, וקמצה וחזר לתוכה י"ל דגם קודם קדוש כ"ש חייב ומטעם דהוא עצמו החזיר הקומץ להביסא ששם השירים ונתקדש באותו הכ"ש עצמו, ויש לעיין שם בסוגיא דמנחות דאין מקדשין קומץ בכלי שע"ג קרקע ובעינן דמגבה לה כהן יעו"ש היטב בסוגיא, מיהו מד' הרמב"ם ז"ל משמע דס"ל דיש מנחה בבמה שהרי בה' פסוה"מ (פ"ג הט"ו) פסק דזר שקמץ אם עלה ירד ומטעם דחסר הקדוש יעו"ש וזה ע"כ כמ"ד יש מנחה בבמה עי' בסוגיא (ס"ט ע"א) ובשטמ"ק יעוש"ה ועי' מ"ש במקור ברוך ח"א (סי' י"ב) ולפי"ז קומץ שלא נתקדש בכ"ש שפיר חייב עליו בחוץ וכמ"ש כתר"ה שיחי' מטעם שעבד עבודה בחוץ אע"פ שעדנה אינו ראוי בפנים ודוק:

אמנם נראה דאין ראי' מזה לר' כתר"ה וקומץ שלא נתקדש בכלי שרת שפיר חייב עליו בחוץ מטעם שנבאר, והוא דהא איתא בזבחים (כ"ז) אמר ר' אלעזר מזבח הפנימי מקדש פסולין מאי קמ"ל כו' אי מהתם הוה אמינא ה"מ דם דחזי ליה אבל קומץ דלא חזי ליה אימא לא קמ"ל כו' והפנימי בין ראוי לו בין שאין ראוי לו מאי טעמא האי רצפה והאי כלי שרת, [ועדיף משאר כלי שרת דלא מקדשי פסולין ליקרב ומזבח מקדש, תוס'] ובשטמ"ק בשם תו"ח כתב וז"ל הקשה הר"ר שמואל מאיברא וכי יפה כח מחמת פסולן הא בכשרים לא מקדש דכתיב מנחה ונסך לא תסכו עליו וכיון דכשרים לא מקרבי עליה היאך יקדש פסולים להקריב עליו וי"ל דקרא מיירי לכתחלה אבל דיעבד יקדש, עוד תירץ דהא דמקדש פסולים לאו לענין לא ירדו דודאי ירדו מעל מזבח הפנימי אלא לומר שאם עלו אחר כן על מזבח החצון שלא ירדו ומיירי בקמצים שלא קדשם בכלי שהעלם על מזבח הפנימי ואח"כ העלה על מזבח החיצון כו' עכ"ד, ומסתימת ד' הרמב"ם ז"ל בה' פסוה"מ (פ"ג הי"ח) שכתב אבל מזבח הפנימי שעלה לו קומץ מנחה בין כשר ובין פסול לא ירד, משמע להדיא דמותר להקריב הקומץ על מזבח הפנימי, ועי' בתפא"י זבחים (פ"ט מ״ה) ובימיו עוד לא נדפס השטמ"ק יעו"ש, ולפי"ז קומץ שלא נתקדש בכ"ש אם עלה על מזבח הפנימי הנה המזבח הפנימי מקדש אותו ככ"ש ומותר להקטיר אותו לכתחלה, נמצא דקומץ שלא נתקדש בכ"ש אם עלה למזבח הפנימי לא ירד ולהכי שפיר חייב עליו בחוץ ועי' עוד ברש"י זבחים (קי"א ע"א) מש"כ דהמנסך מים בחוץ מכלי חול חייב ומשום דכשר בבמה דלכאורה הוא תמוה שהרי כיון דלא נתקדש בכלי שרת קיי"ל דאם עלה ירד ולפמ"ש י"ל ודוק:

ויש להתבונן איך המזבח הפנימי מקדש קמצים מטעם כלי שרת והלא כלי שרת אינו מקדש רק מתוכו אבל לא בגודש והמזבח לא הי' לו תוך, וצ"ל דלענין זה ג"כ המזבח עדיף מכלי שרת, ועי' במנחות (פ"ז ע"ב) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו, שהשלחן אין לו תוך כו', רש"י] וכתב בשטמ"ק וז"ל ונראה דאיירי בקומץ מנחה דאע"ג דאמר לעיל דבהחזירה לביסא לא קדיש משמע דלא קדיש רק תוך כלי, ה"מ בשאר כלי שרת אבל שלחן דמקדש ליה בגודש מבע"ל כו' יעו"ש, וה"נ מזבח מקדש בגודש שלו, ומה"ט אתי שפיר גם הא דמזבח מקדש קמצים שלא נתקדשו בכלי שרת אע"פ דהמזבח הפנימי עומד ע"ג קרקע והלא אין מקדשין הקומץ בכלי העומדת ע"ג קרקע וכדאיתא במנחות (ז' ע"ב) גבי שלחן יעו"ש, וה"ט דמזבח עדיף מכ"ש גם לענין זה:

ונראה לה"ר לד' כתר"ה מהא דכתב הרמב"ם ז"ל (בפי"ט) מה' מעשה"ק שכתב בה"ד וז"ל וכן המנסך יין או מים פחות משלשה לוגין בחוץ פטור בין בחג בין בשאר ימות השנה הואיל וחסר השיעור, הרי אינם ראוים להתקבל בפנים כו' עכ"ד, ומשמע להדיא דאם נסך שלשה לוגין מים כשיעורו גם בשאר ימות השנה חייב דלענין נסוך היין אין חלוק בין חג הסוכות לשאר ימות השנה ומאי קמ"ל הרמב"ם ז"ל בין בחג בין בשאר ימות השנה וע"כ דאנסוך המים קאי וקמ"ל דאם הוא פחות משיעורו פטור הוא בין בחג בין בשאר ימות השנה אבל אם נסך כשיעורו והיינו שלשה לוגין מים חייב אפי' בשאר ימות השנה, ומרן הכ"מ כתב בה"ג על מה שכתב הרמב"ם או המנסך שלשה לוגין יין או מים בחוץ חייב וז"ל שם בברייתא ומשמע הברייתא שנסוך מים זה יהא בחג וכ פירש"י ורבינו קיצר במובן עכ"ל, ובאמת אינו מובן כלל ודבריו בה"ה מורים להדיא דגם בשאר ימות השנה המנסך מים חייב, וקשה דהא מחוסר זמן הוא וכמו שהקשו בתוס' וע"כ כמ"ש כתר"ה דמ"מ חייב משום עבודה בחוץ דכיון דהוי עבודה בחוץ ולא נפסל בפנים שפיר חייב ע"ז בחוץ, ומ"מ אפי' לדברי כתר"ה יש לעיין די"ל דרק כל"ש לא בעינן בחוץ כיון דקרבו נסכים בבמה אבל מחוסר זמן גם בחוץ ל"מ עבודה ועי' תוס' זבחים (י"ב ע"א) ד"ה יום להרצאה דמחוסר זמן אפי' בבמה תרד, ועי' היטב בסוגיא (קי"א) עי"ש, ובאמת י"ל דנסכים שהקריב בחוץ שלא בכ"ש חייב. דזה מקרי מתקבל בפנים ומשום דאי בעי הוה מקריב בפנים בכ"ש, ודוק:

אמנם מ״ש כתר"ה ליישב ד' הרשב"א המובא בשטמ"ק ב"ב (ק"כ) שכ' דאיצטריך קרא לזר דחייב בשוחט קדשים בחוץ משום דהו"א דרק מי שהוא בר עבודה בפנים חייב כששחט בחוץ, וע"ז כתב כתר"ה עפ"י יסודו דגבי שחיטה ל"מ עבודה בחוץ דשחיטה לאו עבודה היא והחיוב הוא על מה שלא שחט בפנים ולהכי קאמר הרשב"א שפיר משום דזר כשר בפנים ולהכי חייב למה לא שחט בפנים, אכל גבי העלאה אף שאין כשר בפנים חייב משום עבודה בחוץ דזר כשר בחוץ וכמו דבעי מזבח בבמה משום דבעי עבודה כו' עכ"ל כתר"ה שיחי', לענ"ד אין הדברים נכונים כלל כאשר נבאר בעזהי"ת, ונציע לשון הרשב"א ז"ל וז"ל ולא ידעתי בשחוטי חוץ גופייהו למאי איצטריך למכתב אהרן ובניו וכל ישראל דאי משום ללמד על הפרת נדרים וכדאמרן לכתביה גבי נדרים גופייהו כענין שאמרו ביבמות פרק כיצד גבי אחותו מאביו ואמו ושמא לדרשא באתה, ויש לי לומר דלמד על שחוטי חוץ שהכל חייבים בהם ואפילו זר שאינו ראוי לעבודה ומשום ששחיטה כשרה בזר דמקבלה ואילך מצות כהונה, הרשב"א ז"ל עכ"ל השטמ"ק, ולכאורה דברי הרשב"א ז"ל תמוהים וסותר א"ע שהרי תחלת דבריו הוא דאיצטריך קרא משום דסד"א דדוקא מי שהוא ראוי לעבודה בפנים הוא דמתחייב בשחו"ח וכל שאינו ראוי לעבודה בפנים אינו מתחייב בשחו"ח, ומשמע דהקרא אתי לרבות לחיוב שחו"ח גם אלו שאינן ראוים לעבודה לפנים, ובסוף דבריו מסיים דהקרא אתי לשחיטה בחוץ ומשום דשחיטה כשרה בזרים, וזה תמוה דעל הראוים לשחיטה לא איצטריך קרא דהרי שפיר קרינן בי' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וא"כ דברי הרשב"א ז"ל סיפא לאו רישא, ויד"נ הגאון ר' משה רוזין שיחי' רב בק"ק ברוקלין במכתבו אלי תמה ג"כ בזה ואמנם הוא הוסיף לתמוה דלפי הנראה מד' הרשב"א עיקר הטעם הא דזר חייב בחוץ הוא משום דכשר לשחיטה בפנים ומשמע דאם שחיטת זר היתה פסולה בפנים ואז לא הי' מתחייב על שחו"ח, וקשה והלא לא גרע שחיטת זר משחיטת לילה וכדומה שגם כן אם עלתה לא תרד לר' שמעון, ודברי הרשב"א שמפרש להקרא ע"כ לכו"ע הוא והאריך עוד בזה עכ"ל יד"נ:

ואמנם קו' השניה לענ"ד לק"מ דהא בזבחים (ס"ט ע"א) אמר ר' יצחק דקמיצת זר אם עלה תרד וטעמא משום דאפי' למ"ד יש מנחה בבמה ובבמה זר כשר, מ"מ אין קידוש כלי שרת במנחה בבמה, וכתב הרמב"ם ז"ל בה' פסוה"מ (פ"ג הט"ו) וז"ל עוף שמלקו זר ועלה לא ירד, וקומץ המנחה שקמצו ועלה ירד אע"פ שזה פסול וזה פסול זה כאלו לא נתקדש כלל כו' עכ"ל, וכוונתו ברורה דזר שקמץ אע"פ שאח"ז יקדש כהן את הקומץ בכלי שרת מ"מ לא נתקדש דקמיצת זר אי אפשר להתקדש בכ"ש ודוקא קמיצת כהן כדינו נתקדש בכ"ש, משא"כ קמיצת זר. אי אפשר להתקדש בכ"ש וה"ז כחולין גמור ולפיכך אם עלה תרד וכוונתו ז"ל ליישב קו' התוס' דהקשו וז"ל תימה כיון דנתקדש בכלי שרת הוא פסולו בקדש קרינא בי' כו' יעו"ש, ואמנם לשי' הרמב"ם ז"ל קמיצת זר אי אפשר להתקדש בכ"ש, ומעתה אי נימא דשחיטה פסולה בזר בפנים לפי"ז הי' הדין דבעינן כהן וכלי שרת לשחיטה דאז הי' שחיטה עבודה וכמ"ש במקור ברוך (סי' ז' יעו"ש) ולפי"ז זר ששחט בפנים אז הי' הדין דגם אם עלה ירד וכמו קמיצת זר וממילא הי' פטור בחוץ וז"ב:

[ודע דהא דכתבו התוס' כיון דנתקדש בכלי שרת הוא פסולו בקדש, ע"כ כוונתם אקומץ דהקומץ נתקדש בכ"ש, ואין כוונתם על המנחה כולה דנתקדשה בכ"ש, שהרי קמצים שלא נתקדשו בכ"ש קיי"ל דאם עלה ירד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' פסוה"מ (פ"ג ה"ה) ואיך יתכן לומר דכיון דנתקדש המנחה כולה אע"פ שלא נתקדש הקומץ אם עלה לא ירד וע"כ כמ"ש, ועי' בזבחים (פ"ג ע"ב) בשטמ"ק בשם הר"פ ובמ"ש במקור ברוך (סי' ב') וזה אמת ופשוט, וראיתי למחבר א' שנשתבש בזה]:

וי"נ הג' הנ"ל השיג עלי וכתב לי וז"ל לא דמי זה לקמיצה דשאני התם דחסרה הקדושה לקדש הפסול בחלק העבודה הנעשית ביד, משא"כ כאן בשחיטה דכל פעולתה נעשית בכלי שרת שהוא הסכין המקדש להדם וסברא זו מבוארת שם בתוס' ד"ה אין כ"ש עכ"ל, ולכאורה צדק ידנ"ע בטענתו זאת, ומ"מ דברי נכונים מלבד שהתוס' גופייהו לא ברירא להו סברא זאת וכתבו רק בלשון ושמא ולשי' הרמב"ם הלא אין סברתם מוכרחת כלל אכן גם לסברת התוס' שפיר כתבנו ואומר אני דכל סברת התוס' לחלק בין קמיצה דהיא עבודה הנעשית ביד וחסרה הקדושה בחלק העבודה הנעשית ביד, ובשחיטה דכל פעולתה נעשית בכ"ש שהוא הסכין, זהו רק עתה דשחיטה כשרה בזר, משא"כ אי נימא דשחיטה פסולה בזר ובעינן דוקא כהן לפי"ז בעינן נמי כ"ש וכמו שכתבנו לעיל וממילא הי' הדין ג"כ דבעינן ימין דוקא כמו בכל העבודות דבעינן כהן וכ"ש וימין, ולפי"ז זר ששחט הי' פסולו ג"כ משום יד דחסר ימין הכהן ולא נתקדש בימין ושפיר כתבתי, ואמנם קו' הראשונה בד' הרשב"א ז"ל שפיר קשה:

והנראה בכוונת הרשב"א דהנה קיי"ל דהשוחט עוף קדשים בחוץ חייב כדאיתא בזבחים (ק"ז ע"א) לר"ע נפ"ל מדם שפך ור"י נפ"ל מאו אשר ישחט, וכן פסק הרמב"ם ז"ל ה' מעשה"ק (פי"ח הי"ז), ובזה שפיר כתב הרשב"א דהו"א דרק מי שהוא ראוי לעבודה בפנים הוא דחייב בשחו"ח אבל זר דמליקת זר פסולה וסד"א דאם שחט עוף קדשים בחוץ פטור וע"ז איצטריך קרא דזר חייב גם אשחיטת עוף בחוץ וטעמא כיון דשחיטה בבהמה כשרה בזר הרי בר שחיטת קדשים הוא בעלמא ולהכי חייב גם בשחיטת עוף, ועי' בד' הרמב"ם ז"ל בה' מעשה"ק (ספי"ח) שכתב וז"ל שחט את העוף בחוץ והעלהו בחוץ חייב שתים שהשחיטה בחוץ כשירה והרי היא כמליקה בפנים עכ"ד, ולזה ס"ד דהשוחט עוף קדשים בחוץ דחייב הוא רק מי שכשר למליקה בפנים דהרי השחיטה היא במקום מליקה וע"ז איצטריך קרא דגם זר חייב, ועי"ש בהשגת הראב"ד ובלח"מ, ואחר שנתבאר כ"ז שוב אי אפשר לומר כמ"ש כתר"ה שיחי' דגבי שחיטה לא מקרי עבודה בחוץ דשחיטה לאו עבודה היא והחיוב הוא מה שלא שחט בפנים ולכן גבי זר ששחט בחוץ שפיר קאמר הרשב"א ז"ל משום דזר כשר בפנים ולהכי חייב למה לא שחט בפנים, והלא זר ששחט עוף קדשים בחוץ הלא אי אפשר לחייבו מטעם למה לא שחט בפנים והלא מליקה פסולה בזר ודוק:

וי"נ הרב הגאון ר' משה ראזין הנ"ל אמר בכוונת הרשב"א וז"ל דסבר הרשב"א דהא דבעינן ראוי לפנים על השחיטה נאמרה ולא על העלאה משום דקרא דואל פתח אהל מועד וגו' מיירי בעיקר הבאת הקרבן דזהו השחיטה, וכוונת הרשב"א שהקשה למה נאמר הדין בשחו"ח גם לכל ישראל משום דסד"א דלא קרינן בשחיטה הא דואל פתח אוה"מ לא הביאו אף באופן שישחטו כשרים לשחיטה מטעם דאינם ראוים לעיקר עבודת הקרבן, והביאור בזה דכוונת התורה דואל פתח אוה"מ וגו' היינו שמחויב להביא הקרבן במקום כזה אשר שם הכהנים הראוים להקרבת הקרבן, וזה לכה"פ במקום שיש כהן הראוי להקרבת הקרבן, משא"כ בשחיטת זרים בחוץ שאין שם בעסק הקרבן כהן, והו"א שתנאי הוא בשחיטה בחוץ שיהא בר עבודה גם בעיקר הקרבן, ואשר באופן זה שייך לומר אל פתח אהל מועד לא הביאו, וזהו מפני הדמיון וההשתוות באופן אשר גם בחוץ יש שייכות לאה"מ בדבר זה אשר העוסק הוא בר הקרבה, ועל זה כתב הרשב"א לתרץ דבזה רבתה תורה דלא בעינן תנאי זה בשחיטה וסגי לן בזה עצמו אעפ"י שהוא זר אמנם מפני שזר כשר גם לשחוטם בפנים הנה יש לו השתוות מצד מה, אבל לענין העלאה לא הקשה הרשב"א עכ"ל יד"נ ונכון דבר גם הוא, ומ"מ גם מה שכתבתי נכון הוא, ויצא לנו דאי אפשר לומר דחיוב שחוטי חוץ הוא מטעם שלא שחט בפנים דא"כ שוחט עוף קדשים למה יתחייב ודוק היטב:

והלום ראיתי בתשובה אחת מהגאון האמתי מופה"ד מרן מוה"ר יצחק יעקב מפאניוועז זצ"ל הנדפסה בס' נאות יעקב (סי' י"ב) כתב שם לחדש דבר נפלא, והוא במה שהקשה שם בהא דאיתא בזבחים (ק"ז ע"א) דהמולק עוף קדשים בחוץ פטור דדוקא שוחט בחוץ חייב ולא מולק והקשה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מאי טעמא בעי שם שחיטה הרי גם בחולין כשר מליקה [וכבר הקשה כן המקנה] ותי' דהא מצינו בגמ' חולין (י"ז ע"א) דלר"ע דס"ל דבמדבר הי' מותר בשר נחירה ומ"מ בקדשים בעי שחיטה כמבואר שם בגמ' דילפינן מדכתיב ושחט את בן הבקר, אם כן נהי דמעטו בעוף מדין שחיטה דהצווי הי' רק על בקר וצאן, אמנם בדין הקדשים דבעי שחיטה אין חילוק בין עוף לבהמה, ולזה במליקת עוף גם מן התורה יש בעוף דיני השחיטה שנוהגים במליקה, אמנם דין המליקה הוא רק בפנים במקדש, אבל לו היה מקריב בבמה עוף אם היה שייך בבמה אז הי' שם בה דין שחיטה ככל הקדשים, וחיוב דשחוטי חוץ הוא בשביל שעושה מעשה השחיטה בחוץ כבמה, ובעי מעשה כזה שבקדשים מועלת ובקדשים רק שחיטה מועלת, וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל (ספי"ח ממעשה"ק) בטעם דשוחט חייב ומולק פטור שהשחיטה כשרה בחוץ והרי היא כמליקה בפנים, ולא כתב שהשחיטה בחולין אלא דכוונתו בבמה, וכן מה שכתב שם בשוחט בלילה כוונתו ג"כ דבחוץ היינו בבמה כשר בלילה כמבואר בסוף זבחים עכת"ד הגאון ז"ל יעו"ש מה שהאריך עוד בדברים נפלאים כדרכו בקודש לאמיתה של תורה ודפח"ח, ועפי"ד הנפלאים, א"ש מאד מה שכתבתי בכוונת הרשב"א דלהכי שוחט עוף קדשים בחוץ חייב אעפ"י דהוא זר ואינו ראוי למליקה בפנים מ"מ כיון דעשה בחוץ מעשה הכשרה בבמה להכי חייב משום שחו"ח ודוק:

אמנם בעיקר חדושו של הגאון ז"ל דלמ"ד יש עוף בבמה הכשרו בבמה הוא בשחיטה דוקא ולא במליקה ומצא סמך גדול בד' הרמב"ם ז"ל אם כי הוא חדוש נפלא, עכ"ז הרבה יש לדון בזה לענ"ד, דהא בזבחים (ס"ח ע"ב) דאמר רב שמאל ולילה אין מטמאין בבית הבליעה, זר וסכין מטמאין בבית הבליעה, ופריך ונילף מבמה שהזר כשר בה למלוק עופות לכתחילה דאין כיהון בבמה כדתנן בפ' בתרא וכיון דאשכחן ליה הכשירה לכתחילה בעלמא יטהר כאן מידי נבלה, רש"י] יעו"ש, הרי דסוגית הש"ס דבבמה ג"כ הכשר עופות במליקה ואל"ה ל"ש למילף מבמה, אלא דהשטמ"ק כתב שם וז"ל (באות ג') ונילף מבמה וא"ת והלא איכא מ"ד דאין עוף בבמה וי"ל דמ"מ נילף עוף מבהמה וא"ת ומאיזה עבודה אי משחיטת בהמה דכשרה בזר בבמה שחיטה לאו עבודה היא ואפי' במקדש כשרה היא בזר אבל מליקה פסולה היא בזר, וי"ל דמ"מ נילף מליקה דעוף מזריקה דבהמה וזריקה בעי כהונה כמו מליקה ואפ"ה כשרה בבמה בזר עכ"ל, ולפי"ז אין ראי' מכאן דעוף בבמה הכשר ובמליקה:

אבל עוד יש לדון בזה דהא תנן בזבחים (קי"א ע"א) השוחט את העוף בפנים והעלה בחוץ פטור, ומזה הוכיחו התוס' (ס"ח ע"ב) ד"ה אמר רב כו' דאף אם עלה ירד דאי ס"ד דאם עלה בפנים לא ירד הי' חייב כה"ג בחוץ עי"ש, ואי ס"ד דעוף בבמה הכשרו בשחיטה לכתחילה והלא כל דבבמה כשר לכתחלה הלא בפנים כה"ג אם עלה לא ירד, ואע"פ דכתבו התוס' בכ"ד בזבחים (ס"ח ע"ב ועוד בכ"מ) ובנדה (מ' ע"ב) דעבודת הדם לא ילפינן מבמה, אבל ז"א אלא רק לר"י אבל לר"ש שפיר ילפינן גם עבודת דם מבמה כמו מליקת זר דלא תרד שכתבו התוס' דזהו לר"ש משום דילפינן מבמה, משא"כ לר"י תרד כמו לילה ויוצא ודרום דעבודת הדם לא ילפינן מבמה יעו"ש, הרי דלר"ש גם עבודת הדם ילפינן דבפנים לא ירד מדכשר בבמה לכתחלה [וגם בזה שי' הרמב"ם ז"ל דלא כתוס' שהרי בשחיטת לילה ויוצא ודרום פסק כר"י, ומ"מ במליקת זר פסק דלא תרד וכבר כתבתי בזה בספרי מקור ברוך ח"א (סי' י"ב) יעו"ש] ושחיטת עוף בפנים אפי' לר"ש תרד יעו"ש בסוגיא ובתוס', מיהו נראה דאין ראי' מזה לדחות דברי הגאון ז"ל שהרי איתא בריש מעילה דקדשי קדשים ששחטן בדרום דאיבעיא לן אי עלו מהו שירדו ופליגי רבה ורב יוסף דרבה אמר אם עלו ירדו ורב יוסף אמר אם עלו לא ירדו וקאמר דאליבא דר' יהודה דכ"ע לא פליגי דאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר"ש, ורבה אמר עד כאן לא קאמר ר"ש אלא בניתנין למטה שנתנן למעלה או בניתנין למעלה שנתנן למטה ולעולם דשחטן וקבל דמן בצפון אבל הכא כיון דשחטן בדרום כמאן דחנקינון דמי, ופירשו בתוס' דהוי כמו שחוטי חוץ כיון דמשנה מקום שחיטה ובשוחט בחוץ לכ"ע אם עלו ירדו, וכיון דאמרינן בזבחים (פ"ה ע"א) דשחיטת העוף בפנים מיקטל קטליה יעו"ש, והוי ג"כ כמו שחו"ח דבפנים ל"ש כלל שחיטה יעו"ש ברש"י ולהכי גם לר"ש תרד אעפ"י דבבמה הכשרה בשחיטה ואפי' רב יוסף נראה דמודה כאן דשחיטת דרום עכ"פ הוי מקום לקדשים קלים, משא"כ שחיטת עוף בפנים דומה ממש לשחוטי חוץ לכן לכו"ע תרד ואעפ"י דאין מטמא בבית הבליעה שא"ה דגזיה"כ הוא יעו"ש בתוס' ודוק:

וראיתי להמהרש"א בחולין (כ"ג ע"ב) בתוס' ד"ה פרה כו' שהקשו דנילף בעוף קדשים שיוכשר בשחיטה מק"ו דבהמה שלא הוכשר במליקה ותי' דלמאן דיליף רוב שנים מהלכה אין דנין ק"ו ובנין אב מהלכה כדתנן בנזיר בפ' כה"ג כו', והקשה במהרש"א דא"כ היכא בעי תלמודא למילף בק"ו להכשיר שחיטה בעגלה הא רוב שנים דגבי פרה הלכה היא ואין דנין כו' וכתב ליישב דודאי עגלה דבהמה הוא כיון דגמרינן בק"ו שהוכשרו בשחיטה אין דנין רוב שנים בק"ו אלא אוקמא אדינא דין שחיטה דבהמה דהוי רוב שנים, אבל בעוף ליכא לאוקמא אדינא דאיכא למ"ד דליכא כלל שחיטה לעוף מן התורה ולמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה היינו בסימן אחד והשתא אי הוה גמרינן בק"ו בעוף דקדשים להכשיר ביה שחיטה מפרה ע"כ כדין פרה הוה גמרינן ליה ברוב שנים ואין דנין ק"ו מהלכה עכ"ל, וזה מפורש שלא כדברי הגאון ז"ל אלא דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה גם עוף קדשים אינו טעון שחיטה, ודבר המהרש"א מוכרחים המה בדברי התוס', ואמנם בעיקר דברי התוס' והמהרש"א כבר עמדתי ע"ז במק"א דנראה ברור דאי הוה אמינא דמהני שחיטה בעוף קדשים לא היינו צריכים כלל ללמוד מבהמה דאפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת זהו רק לאכילת הדיוט. משא"כ בקדשים ודאי בעינן שחיטה והבאתי ראי' מהא דצפורי מצורע דמקרא מפורש כתוב בתורה ושחט את הצפור, ועי"ש בתו"כ דרבי ס"ל דבעינן שחיטה בכהן דוקא וכן משמע מד' הרמב"ם ז"ל ושם הוא ענין כמו קדשים להכי בעינן דוקא שחיטה ומזה ראי' לדברי הגאון ז"ל, וראה עוד בתו"כ (סי' כ"ה) איתא שם השחוטה ולא המלוקה והלא דין הוא הואיל ודרך הכשרו בפנים בעוף ודרך הכשרו בחוץ בעוף מה דרך הכשרו בפנים במליקה אף דרך הכשרו בחוץ במליקה ת"ל השחוטה ולא המלוקה עי"ש, והיינו דיש לטעות כמו שהעוף המכשירו בפנים (במצורע עני שמביא עוף) הוא במליקה כן המכשיר שבחוץ יהא מצותו במליקה קמ"ל, והשתא למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אמאי ממעט מליקה בצפ"מ ואין לומר שנטרפה מקודם ע"י שבירת המפרקת דאכתי תקשי למ"ד מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק, אלא ע"כ דהוי כמו שחיטת קדשים וכמו קדשים דהכשרן בפנים במליקה והכשרן בחוץ [כלומר בבמ"ק] דוקא בשחיטה, כמ"כ בצפ"מ הכשרן בחוץ דוקא בשחיטה, ועפי"ז הארכתי בד' התו"כ חיות ולא שחוטות יעו"ש וקצרתי ודוק היטב, ועכ"פ מזה מוכח כד' הגאון ז"ל בחידושו, ואמנם מהא דזבחים (קי"ט ע"ב) זבחים ולא עופות מוכח להדיא שלא כדבריו, וכן מורה סתמא דגמ' (בד' ס"ט ע"א) דקאמר מ"ש מליקה דישנה בבמה יעו"ש, ועיקר קו' הגאון מוהרי"צ ז"ל שהקשה למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מ"ט פטור המולק עוף קדשים בחוץ, לק"מ דהכי גזרה תורה דעל נחירה אינו חייב בחוץ ורק על שחיטה חייב, וכל היכא דכתיב לשון שחיטה בתורה ולא ללמד דין קאתי אזי שפיר אמרינן נחירתו זו היא שחיטתו כמו דאמרינן בחולין (י"ז ע"א) הא דכתיב הצאן ובקר ישחט להם למ"ד דבשר נחירה הותר להם במדבר, ואמרינן דנחירתן זו היא שחיטתן, אבל היכא דכתיב שחיטה ללמד דין אתי כמו בקדשים דכתיב דין ושחט התם לא אמרינן נחירתן זו היא שחיטתן ורק כוונת התורה על שחיטה ממש ולהכי לא קאמר בגמרא נחירתו זו היא שחיטתו ורק אמרינן קדשים שאני ובקדשים בעינן דוקא שחיטה ממש ולהכי גבי שחוטי חוץ דכתיב אשר ישחט וזה דין שחוטי חוץ ודאי לא חייבה תורה רק על שחיטה ממש, וז"ב ונכון וכמ"ש גם כתר"ה שיחי' כן, והא דאמר ביומא (ס"ד ע"א) דחייתו לצוק זהו שחיטתו וכן הקשו בתוס' שם ובחולין בהא דתנן השוחט עגלה ערופה כו' חייב ור"ש פוטר דהו"ל שחיטה שאינה ראויה אמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין היינו עורף ור"ש פוטר משום דלא חזיא לאכילה ולרבנן חייב דעריפתה זו היא שחיטתה, שא"ה דדחייתו לצוק ועריפתו זהו דוקא עיקר מצותו להכי שפיר אמרינן דדחייתו ועריפתו היינו שחיטתו אע"פ דנכתבה השחיטה להורות דין שחיטה, משא"כ בעוף הלא אין מצותו דוקא נחירה ורק דגם נחירה כשרה בו ולכן בשחוטי חוץ דהתורה כתבה בי' דין שחיטה בעינן דוקא שחיטה ויעו"ש בתו"י ונראה דכוונו לזה יעו"ש:

ועפי"ד הגאון מוהרי"צ זצ"ל היה אפשר ליישב מה שהעירו התוס' יומא (ס"ד ע"א) ד"ה דחייתן כו' בסוה"ד כתבו וז"ל וכן הא דקאמר התם (ל"ג ע"א) השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כו' וקאמרינן בגמרא אי סלקא דעתך בקדשים חיה בקדשים מי איכא ואמאי לא פריך אי בקדשים שחיטה בעוף מי איכא יעו"ש, ולפי"ז א"ש דרק מחיה פריך אבל מעוף ל"ק דאיכא למימר דמתניתין מתניא לזמן היתר במות וכמ"ש התוס' ריש חולין דמתניתין שם מיירי בבמה וכן כתב הצל"ח ברכות (ל"ז) לפרש מתניתין לזמן היתר במות וכמ"ד דעוף איכא בבמה ועוף בבמה הכשרו בשחיטה דוקא ולכן מקשה מחיה דחיה אסור להקריב גם בבמה לישראל [ורק לעכו"ם בבמותיהם הותר גם חיה] כדאי' בזבחים ובתוס' חולין (כ"ב), [ודבר תמוה ראיתי בס' ראש יוסף בריש פ' כסוי הדם שהקשה בהא דאמר שם בגמ' דאי אפשר לקיים כה"ד בעוף קדשים דאם יבטל העפר להמזבח מוסיף אבנין והקשה ודלמא מיירי בשעת היתר הבמות ול"ש מוסיף אבנין ורשאי ליבטלי' ולהוסיף כמה שירצה ותי' דאין עוף בבמה כלל כדאי' בסוף זבחים יעו"ש, והוא תמוה דהא אפי' למ"ד יש עוף בבמה היינו דוקא עולת העוף אבל לא חטאת העוף ועולת העוף הלא הוא כולה כליל ואינו נאכל והלא בכה"ד סתם לן רבי כר"ש דשחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה לפי"ז אי אפשר לאוקמא מתניתין בבמ"ק] ודוק:

ואח"ז ראיתי במלא הרועים אות ט' בענין עוף אי טעון שחיטה מן התורה הביא שם בשם הגאון החסיד ר' לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל דאי אמרינן אין שחיטה לעוף מן התורה אזי בעוף קדשים דבעי שחיטה כגון צפורי מצורע וכיוצא בהן בעי שחיטה בכהן והביא ד' הילקוט פ' מצורע [שהוא דברי התו"כ שהבאתי לעיל] בפסוק וצוה הכהן ושחט לקיחה בכהן ושחיטה בכל אדם דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר אף שחיטה בכהן יעו"ש וכתב דרבי דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת ולכך ס"ל דשחיטה בכל אדם עפי"ד התוס' יומא דשחיטה לאו עבודה הוא מדנוהג בחולין ג"כ, ור"י בר"י לטעמי' דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת וכיון דאינו נוהג בחולין לכך בצפ"מ ס"ל דגם שחיטה בכהן עכ"ד יעו"ש, ואמנם הוא רק לחדודא ואליבא דאמת אין דבריו נכונים כלל אחרי נשיקת עפרות קדשו, מלבד דבתו"כ איתא להיפך דרבי ס"ל דשחיטה בכהן יעו"ש אעפ"י דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת, ועוד לדבריו יהא נצרך בגדי כהונה לשחיטת צפ"מ ודבר זה אינו עולה כלל עה"ד ועוד יש לדחות בכמה אנפי ועי' מ"ש בספרי מקור ברוך ח"א (סי' ז') בד' המד"ר לענין שחיטת קדשים במדבר יעו"ש ותלמד לכאן, אמנם בעיקר הדבר צדק מאד דשחיטת צפ"מ בעי כהן מטעם דהוא דומה לקדשים וכפי שנתבאר לעיל:

[וראיתי להביא כאן דבר יקר מהגאון דווילקומיר שליט"א ר' ליב רובין מה שכתב לי בהא דחולין (ק"מ ע"א) דאמר למעוטי צפורי עיר הנדחת יעו"ש והקשו דאמאי איצטריך קרא למעוטי צפורי עיר הנדחת דמשמע דאי לאו קרא הו"א דצפורי עיר הנדחת כשרות לטהר את המצורע והלא בצפורי מצורע בעינן שחיטה כדכתיב ושחט ובסנהדרין (קי"ב) מבע"ל בבהמת עיר הנדחת אי השחיטה מטהר מידי נבלה ולפי פי' רש"י שם פשיטא לן דהשחיטה אינה מטהרת מידי נבלה ואמאי איצטריך קרא דטהורות למעוטי צפורי עיר הנדחת תפ"ל בלא"ה דל"מ להו שחיטה עי' בס' נחל איתן ובעונג יו"ט (סי' ס"ח) וע"ז כתב לי הג' הנ"ל וז"ל ונראה לענ"ד דהא דבהמת עיר הנדחת כתיב בה לפי חרב היינו דוקא הבהמה שנמצא בה בתוך העיר, אבל כל אלו הבהמות שהן נמצאות מחוץ לעיר לא הוי בכלל בהמתה לפי חרב רק הם הוי בכלל שללה דזה ילפינן מן את כל שללה לרבות נכסי רשעים שחוצה לה, והכי משמע קצת לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בה' ע"ז (פ"ד ה"ו) והורגין כל נפש חיה אשר בה, ובירושלמי סנהדרין (פ"י ה"ו) מבעיא לן היו שם ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים, ר"ל אם מקרי בה והורגין אותם לפי חרב או דלא מקרי בה והוי רק שללה או של צדיקים, והנה צפורי מצורע בעינן דרור עי' בתו"כ פ' מצורע (אות קי"ד) ריה"ג אומר צפור שחיה חוץ לעיר ואיזה זה דרור ועי' במל"מ בה' טומאת צרעת יעו"ש, ולפי"ז אין כאן לפי חרב, ובזה מיושב לשון התוס' שם בחולין ד"ה למעוטי צפרי עיר הנדחת כו' בסוה"ד שכתבו וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלשרפה קיימא, והוגה שם בגליון דצ"ל להריגה, ולפי"ז א"ש וכוונתם בבהמה שהיא חוץ לעיר ואין כאן לפי חרב עכ"ד ודפח"ח, ומ"מ צ"ע לי בזה דכיון דצפור דרור הוא שחיה מחוץ לעיר, לפי"ז אפי' אם דרור מצאה לה קן בקן של א' מאנשי עיר הנדחת הלא שנינו דיוני שובך אין בהם גזל אלא מפני דרכי שלום כדאי' בב"מ (ק"ב ע"א) ובחולין ובתוספתא יעו"ש וכיון שכן ל"ה מן התורה של עיר הנדחת דאין להם בעלים והפקר הם ולא מקרי גם שללה ואמאי אסורות מה"ת, ואולי י"ל דגם נכסי הפקר שבתוכה בכלל שללה דלא עדיפי מנכסי צדיקים שבתוכה דנשרפים, ונ"ל דזהו האיבעיא בירושלמי ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים והיינו של הפקר שאין להם בעלים ומב"ל אם דומה לנכסי צדיקים שבתוכה דגזיה"כ הוא כל הנמצא בתוכה, ואח"כ בעי עוד עוף שהוא טס למעלה מעשרה והיינו דאת"ל דבישרים של חיה ועופות ודגים נהרגים משום דעכ"פ נייחא בארעא אבל עוף שהוא טס באויר מהו ונשאר בספק ומד' הגמ' בחולין מוכח דגם של הפקר מקרי שללה, וראיתי בש"ק שם בירושלמי הנדפס בדפוס חדש בווילנא שכתב לדבר פשוט דדבר של הפקר אינו בכלל שללה ולא נאסר בעיר הנדחת וצ"ע בזה:

ולכאורה י"ל דהא דאמרינן טהורות למעוטי צפורי עיר הנדחת מיירי באפרוחים והתוס' ב"ב (ע"ט ע"ב) ד"ה ויונים הבאים כו' כתבו דבבצים ואפרוחים זוכין הבעלים מן התורה, ואכתי צ"ע בזה לפי מ"ש באור שמת ה' טומאת צרעת (פי"א) דאפרוחים פסולים לטהרת מצורע דכתיב צפורים ולא אפרוחים וכמו דכיו"ב מבואר בה' פרה דאין לוקחין עגל יעו"ש, לפי"ז אי אפשר לומר דקאי אאפרוחים ועוד צל"ע בזה]:

ודע דלפמ"ש לבאר דהא דכתב הרשב"א ז"ל דאיצטריך קרא לזר דחייב בשחוטי חוץ אעפ"י דאין ראוי לעבודה וטעמא משום דשחיטה כשרה בזר, דכוונתו בזר ששחט עוף קדשים אעפ"י שאין ראוי למליקה בפנים, אין להקשות הא מליקת זר קיי"ל בזבחים (ס"ט ע"א) דאם עלה לא ירד ושוב ראוי הוא בדיעבד בפנים וכל כי האי גוונא שפיר חייב על שחיטתו בחוץ ולמ"ל קרא, אבל לק"מ דהא דקיי"ל דמליקת זר לא תרד היינו רק למ"ד יש עוף בבמה, אבל למ"ד אין עוף בבמה מליקת זר שפיר תרד יעוש"ה בסוגיא וא"כ שפיר איצטריך קרא, ולמ"ד יש עוף בבמה י"ל ג"כ דל"ש לחייבו בשחיטה משום דבמליקה אם עלה לא ירד וכמ"ש (בסי' א') לענין העלאה בחוץ עיי"ש ותבין, ועי' בתו"כ ובפי' התוה"מ ותראה מה שיש לפלפל בזה וקצרתי:

והנה בהא דאיתא בחולין (כ"ב ע"א) דפריך בגמ' ביום מביום צוותו נפקא [למה ליה למילפא מחטאת בהמה הא בכולהו קרבנות כתיב ביום צוותו להקריב דמשמע ביום ולא בלילה וכל הקרבנות במשמע, רש"י] ומשני כדי נסבה, ובתשו' הרשב"א סי' רע"ו הביא השואל גירסא בגמ' דמשני סד"א ה"מ חטאת העוף אבל עולת העוף לא קמ"ל, ושאל לו להרשב"א ז"ל פירושו והרשב"א השיבו דגירסא משובשת נזדמנה לפניו ומחק הגירסא, ובס' אור שמח בהוספות בח"א הביא זאת וכתב לבאר הגירסא דכאן חייבה תורה להביא חטאת ועולת העוף תחת חטאת בהמה וזה כמ"ש הראב"ע דתחת אימורים של חטאת בהמה חייבתו תורה לעני להביא עולת העוף דבחטאת העוף ליכא מידי דהקרבה דכולה לכהנים, וכיון שכן הו"א דעולת העוף שהוא במקום האימורים של בהמה והקטרת אימורים כשרה בלילה סד"א דעולת העוף כשרה בלילה קמ"ל דכיון דבעי בה עבודה דמעכבא תחלת עבודה אכולהו כייל רחמנא בקרא דזאת התורה לעולה עכ"ד וכן כתב בה' מעש"ש ונ"ר יעו"ש, וכתר"ה שיחי' כתב לפרש הגירסא הישנה עפי"ד התוס' זבחים (פ"ד ע"ב) ד"ה הניתנין למעלה כו' בסוה"ד שכתבו וז"ל ומיהו יש לדמות פסול מיצוי לפסול שחיטה יותר מלקבלה כיון שבמיצוי הוא ממצה ומוציא הדם מן הגוף כמו שעושה בשחיטה עכ"ד, וחזינן מזה שהמיצוי עושה וגומר פעולת המליקה ולכן הו"א דכיון שהתחיל בהמליקה ביום גומר המיצוי בלילה שהוא סוף וגמר המליקה כמו אברים ופדרים קמ"ל שפסול ולא דמי לאברים ופדרים דבהמיצוי אף שהוא גומר מלאכת המליקה יש בה גם מלאכת ועבודת הזריקה עכ"ד כתר"ה:

ולענ"ד אינו נכון דהא דאברים ופדרים כשרים בלילה אינו מטעם דסוף עבודת היום הוא, אבל עיקר הטעם דכשרים בלילה הוא מדכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה וכמ"ש רש"י במנחות (כ"ו ע"ב) ובתמורה (י"ד ע"א) ויעו"ש בהגהות רבינו הגר"א זצ"ל יעו"ש שבאר דברי רש"י וז"ל פי' דאם אומר דגם אברים ופדרים דוקא שנתנן ביום א"כ למ"ל היא העולה בפ"ט דזבחים (פ"ד ע"א) למעוטי שנשחטה בלילה הא בלילה אינן ראוים למזבח עכ"ל, ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהלא י"ל דלעולם גם או"פ בעינן ביום דוקא, וקרא דהיא העולה איצטריך לר"י דגם אם עלה ירד, ועי' במנחות (ע"ב ע"א) ברש"י ד"ה מה דיום בלילה לא דיליף פסולא דלילה מזאת הוא העולה וגם זה צ"ע ודוק כי קצרתי] והא דקאמר ביומא (כ"ז) דסוף עבודת היום הוא, אדרבה לחייב זר הוא דקאתי אע"פ שהם כשרים בלילה, ומיהו י"ל דאחרי דגלי לן קרא דאו"פ כשרים בלילה ילפינן מזה דכל דבר שהוא רק סוף עבודה כשר בלילה, ובגבורת ארי בתענית וביומא הקשה דאי נסוך המים כשרה בלילה אמאי אמר ביומא (כ"ד) ד' עבודות זר חייב עליהן מיתה זריקה והקטרה ונסוך המים ונסוך היין דכיון דכשרה בלילה זר אין חייב עליה עי"ש, וכבר הקשה כן בתשו' הרשב"א (סי' מ"ט) והוכיח מזה דנסוך המים סוף עבודה דיממא הוא (וכתר"ה כוון לזה מדעתי' דנפשי' והוסיף בדברי טעם עפי"ד הגמ' מנחות (כ' ע"א) דאמרינן דנסכים הוי שתיה לצורך אמורים אכילה ושתיה והדר אמרינן דהוי שמחה אחר כפרה, אבל נסוך המים ודאי הוי צורך אכילת אימורים דלא הוי דרך שמחה, ואף שיכול לנסך בלילה הראשונה של חג עכ"ז הוי צורך אימורים בתחלה שתיה והדר אכילה והוי התחלת עבודת היום והאריך עוד בדברי חכמה ועוד יתבאר אי"ה במק"א], ומ"מ יש לעיין בזה שהרי בזבחים (קי"א ע"א) איתא דאו"פ הם תחלת עבודה, וצ"ל דלגבי שירי הדם קרי לי' לאו"פ תחלת עבודה שבשירי הדם מושה בהן מעין זריקה, משא"כ או"פ הוא בהקטרה ולענין הקטרה הוא תחלת עבודה, ועי' בפי' רבינו חננאל ביומא שם שכתב ופרקינן הנה איברים ופדרים שפקעו מע"ג המזבח שמחזירין עד חצי הלילה ופסולה בזר ודחינן סוף עבודה דיממא היא כלומר כבר העלום ע"ג המזבח ביום וזה סוף אותה העבודה הוא יעו"ש, ומזה משמע דרק אותם או"פ שכבר העלם ביום ועוד חסר להם עכול מקרי סוף עבודת היום, אבל לא אותן שעוד לא העלן ביום וזה צ"ע מאד:

ועי' בתוס' זבחים (ס"ו ע"ב) ד"ה ואלא במיצוי בסוה"ד הקשו וז"ל וא"ת אי לא שני אלא במיצוי אמאי מועלין בהן למאן דאמר היתר שחיטה שנינו בריש בס' מעילה (דף ה') וזה היה לו היתר שחיטה ויצאה מידי מעילה יעו"ש שנשארו בקו', ולפי"ד התוס' (בד' פ"ד) שהביא כתר"ה לק"מ דבמליקה לבדה קודם מיצוי באמת עוד ל"ה היתר שחיטה דהמיצוי הוא גמר השחיטה כלומר המליקה, ושוב ראיתי כי ת"ל כוונתי בזה לד' הברכת הזבח יעו"ש, אכן מ"ש שבזה מיושב גם הקו' בחטאת אינו נראה לענ"ד ויעו"ש בצ"ק מ"ש וקצרתי, ועי' בתו"י יבמות (ל"ג ע"א) מ"ש בשם רבינו נתנאל דאף כי אמרינן היתר זריקה שנינו להוציא מידי מעילה היינו דוקא בבהמה דכוותה בחולין שריא משום שחיטה, אבל מליקת עוף דכוותה בחולין אסורה משום נבלה גם הכא לא נפקא מידי מעילה עד לאחר הזאה יעו"ש, וצ"ל דסברתו הוא רק למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת, משא"כ למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ולמ"ד מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק לפי"ז גם מליקה מתירתו בחולין וכמו שנתבאר ועוד יש להאריך בזה:

ויש לי להעיר לפמ"ש התוס' בזבחים (כ"ה ע"א) ובד' (ס"ח ע"א) דאף ר' יהודה דס"ל נשחטה בלילה תרד מודה בעוף דלא תרד דמיעוטא דהיא לא קאי רק בבהמה עי"ש, לפי"ז מאי מקשה בחולין בסוגיא שהובא לעיל ביום מביום צותו נפקא ולמ"ל לאקושי עוף לבהמה הלא אם הילפותא הוא מביום צותו הלא נימא דאם עלתה לא חרד דליכא מיעוטא לעוף, להכי איצטריך הקישא דעוף לבהמה לכולא מילתא למילף עוף מבהמה ואם עלתה תרד ומאי פריך, ונראה דא"ש עפי"ד הגמ' דזבחים (ד' ע"ב) דילפינן קבלה לשמה מדכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים וא"ל רב אחא מדיפתי לרבינא והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא כללא קמא מרבה עשיות ותו לא עשיות עבודות המיוחדות שחיטה וזריקה קבלה והולכה, רש"י] כללא בתרא כל לד' ואפילו שפיכת שירים והקטרת אימורים כו' יעו"ש, וחזינן מזה דכל היכא דכתיב ועשה הכוונה רק על עבודות המיוחדות אבל שפיכת שירים והקטרת אימורים אינן בכלל יעשה, וכיון שכן הכא דכתיב ואת השני יעשה עולה כמשפט והיינו דאיתקש עולת העוף לחטאת בהמה הנה במלת יעשה איתקש רק עבודות חשובות, אבל הקטרת אימורים דאינן מעכבין את הכפרה לא איתקש לחטאת בהמה לפי"ז גם אי נלמד לילה מהקישא דבהמה ג"כ יהא הדין דאם עלה לא תרד ושפיר פריך ביום מביום צותו נפקא וא"ש ודוק:

ומ"ש כתר"ה שיחי' עוד במה שהבאתי בספרי ח"א (סי' ו') תשובת הגאון מרן ר' יצחק יעקב זצ"ל שכתב בהא דאיתא בנדה (ל"ז) מזובה ולא מנגעה שפירש"י ז"ל דכיון שטהרה מזובה סופרת מיד ותביא קרבן לזיבתה ואז תטהר מלטמא את בועלה ואפילו מנוגעת ולא צריכה להמתין עד שתטהר אף מנגעה, והטור"א במגילה (ח') תמה עליו דהלא מצורע אינו משלח קרבן בימי צרעתו, וע"ז כתב הגאון מוהרי"צ ז"ל ליישב דס"ל לרש"י ז"ל דמה דמצורע אינו משלח קרבנותיו אינו בשביל דין הטומאה דמצד טומאה שוה מצורע לשאר טומאות כי אם בשביל שהמצורע יש בו דין אבילות ג"כ דהא בעי פריעה ופרימה במוחלט וכן בימי ספורו דאף דא"צ פו"פ מ"מ האיסור בתשמיש הוא ג"כ מדין אבילות, משא"כ באשה דאין בה פו"פ וכן היא מותרת בתשמיש אין בה דין אבל כלל ומותרת להביא קרבן אף בימי חלוטתה דאין בה דין אבל רק דין טומאה ומצד טומאה שוה מצורע לשאר טומאות ועוד האריך בזה בדברי חכמה ודעת, וע"ז כתב כתר"ה וז"ל ומה שמביא מהגאון ר' יצחק זצ"ל דמצורעת יכולה להביא קרבן דבר חכמה אמר, ובהכי מדוקדק שרש"י במגילה גבי זב לא הביא הדין שמביא קרבן ובנדה גבי זבה מביא הדין לענין קרבן, ואנכי לעצמי נראה לי דחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה ולא אימורין לא הוי ריח ניחוח אשה לד' דלא הוי לאישים וזה מותר גם מצורע להביא, ויש לדקדק זה מלשון רש"י נדה שכתב מביאה קרבן לזיבתה ולא כתב קרבנותיה אלא קרבן והיינו אחד הוא החטאת, ובסברת הגאון זצ"ל וגם סברתי אתי שפיר לשון הכתוב גבי זב כתיב בפ' מצורע (ט"ו מ"ו) אחד חטאת והאחד עולה וכפר עליו הכהן וגו' מזובו, וגבי זבה כתיב שם (ט"ו, ל') ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה וכפר כו' מזוב טומאתה, והלא דבר הוא מדוע גבי זב כתיב אחד חטאת בלא ה"א וגבי זבה כתיב האחד חטאת, אבל לפי"ז א"ש דהגאון מלבי"ם זצ"ל כתב כלל בויקרא (אות שכ"ט) דדרך הכתוב לכתוב או שניהם בה"א האחד חטאת והאחד עולה או שניהם בלא ה"א אחד חטאת ואחד עולה והיכא ששינה הכתוב כמו גבי זב אחד חטאת והאחד עולה משמע שלא היו שניהם בפעם אחד רק זאח"ז, לכן גבי זב דהתורה רמזה כאן אם הוא מצורע מזובו ולא מנגעו ואז החטאת יכול להביא אחר שאינו ריח ניחוח, אבל העולה צריך לחכות עד אשר יטהר מצרעתו לכן כתיב אחד חטאת והאחד עולה דלא הוי בפעם אחת, אבל מצורעת דיכולה להביא גם העולה כמ"ש הגאון מוהרי"צ ז"ל ויכולה להביא החטאת והעולה בפעם אחת כתיב האחד חטאת והאחד עולה עכ"ל כתר"ה שיחי':

ולע"ד אף שדברי כתר"ה מחוכמים המה עכ"ז אינם נכונים דלכאורה מ"ש דחטאת העוף מותר גם מצורע להביא ומטעם כיון דאין למזבח אלא דמה ולא אימורין לא הוי ריח ניחוח אשה כיון דלא הוי לאישים, יש לה"ר לזה מהא דאונן מותר להביא קרבן בבמה קטנה כמ"ש בספרי מקור ברוך ח"א (סי' ד') דהכי מוכח מד' התוספתא זבחים (פי"א) וה"ט משום דקרבן במה אין בו משום ריח ניחוח כדאי' בזבחים בפ' בתרא ולהכי מותר גם אונן להביא וה"ה מצורע:

אבל כד דייקינן אין זה נכון כלל שהרי איתא בזבחים (צ"ט ע"ב) דאונן אינו משלח אפי' עצים ופירש"י משום דהמתנדב עצים מביא עמהם קרבן, חזינן מזה דאעפ"י דהעצים בעצמן אינן קרבן [ודלא כרבי ודוק] ובכ"ז כיון דקרבן בא עמהם אסור להביא ואעפ"י שהקרבן אינו מביא היום ביחד עם העצים [דאל"ה תפ"ל משום הקרבן] מ"מ גם העצים בעצמן אסור להביא, וא"כ ה"ה [ואולי כ"ש] חטאת העוף אעפ"י שאין למזבח אלא דמה ואין בו אימורין למזבח, אבל כיון דהעולה בא עם החטאת והעולה הוא תחת האימורים של החטאת בהמה וכמו שכתבנו לעיל בשם הראב"ע א"כ פשיטא דגם החטאת בלבד אסור להביא, וכן משמע פשטות הברייתא דקתני העופות ומשמע דגם חטאת העוף אסור אונן להביא, וה"ה מצורע וכמ"ש הגאון מוהרי"ל זצ"ל דדין מצורע הוא ג"כ מדין אבילות וז"ב ונכון ודוק:

ויתר דברי הערותיו היקרות והמחוכמות על ספרי יתבאר אי"ה במק"א:

והנני אוהבו מלונ"ח מברכו בכט"ס מכבדו ומוקירו כרום גאון ערכו כו'.

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה