מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן ז
אויר כלי שרת.
כתב הרמב"ם ז"ל בה' מטמאי משכב ומושב (פ"ח ה"ד) וז"ל זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כלי חרס הואיל ולא נגע בו מתוכו ולא הגידו הרי זה טהור שאין הנדה וכיוצא בה מטמאין לאיברים עכ"ל, והנה הרמב"ם ז"ל כתב כאן הדין בזב ונדה שהוא טומאה היוצא מגופו, ואמנם כבר הוכחתי וכתבתי בספרי מקור ברוך ח"א (סי' ט') דה"ה בשאר טמאים גם מטומאת מגע כגון טמא מת וכיו"ב אם הכניס אבר אחד לאויר כלי חרס אין מטמא, ומוכח לה מד' הרמב"ם ז"ל בה' אבות הטומאה (פי"ד ה"ח) שכתב שם וז"ל חבית שהיא מלאה משקין ופשט הטמא את ידו לאוירה ספק נגע במשקין ספק לא נגע בהן המשקין טמאין והחבית טהורה שאין ספק המשקין מטמא כו' יעו"ש, והנה כתב רבינו ופשט הטמא, ובתוספתא שבר"ש הגירסא מגע טמא מת שאין מטמא כלי רק כי יגע במשקין המשקין מטמאים כלים, אמנם הרמב"ם כתב טמא לבד משום דלטעמיה אזיל דס"ל דאפי' זב וזבה ונדה שמטמאין כלי חרס בהיסט אינן מטמאין כלי חרס באם הכניסו ידיהם לאויר כלי חרס שאינן לאיברים, וכ"ש טמא דעלמא לכן אם הכניס ידו לחבית טהורה, לולא אם נגע ודאי במשקין המשקין מטמאין כלים, וכן כתב בס' אור שמח שם יעו"ש, ובספרי שם הבאתי בשם הגאון מרן מוהרי"צ זצ"ל מפאניוויעז שכתב לבאר זאת דבאמת בע"ח לא מקבל טומאה ורק גזיה"כ באדם החי באשר הוא אדם אבל חלק ממנו לא הוי טומאה והוכיח זאת מהא דנחלקו בזבחים (ל"ב ע"ב) בטמא שהכניס ידו לפנים אם ביאה במקצת שמה ביאה, והרי מ"מ הכניס אדם טמא וע"כ דחלק ממנו אינו טמא יעו"ש שהארכתי בזה והוכחתי עוד מכ"מ דשי' הרמב"ם הוא דבכל הטמאים, אם הכניס אבר אחד לאויר כלי חרס אינו טמא וברור הוא:
וקשה לי טובא מהא דמנחות (כ"ד ע"א) דבני ר"ח בעי לה מרב כהנא עשרון שחלקו והניחו בביסא כו' הושיט טבול יום את אצבעו ביניהן מהו, הושיט טבול יום כו' באוירן ולא נגע לא בהן ולא בכלי, רש"י] אמר להו אין לך דבר שמטמא מאוירו אלא כלי חרס בלבד יעו"ש, וכיון דהושיט רק אצבעו, ואבר אחד מן הטמא אין מטמא כלי חרס באויר לפי"ז מאי קמב"ל אי נטמא מאוירו והלא בכה"ג גם כלי חרס אינו מטמא מאוירו וצ"ע לכאורה:
והנראה לי דלכאורה הסוגיא תמוה מאד ואטו בני ר"ח לא ידעו מתניתין דפ"ק דחולין (כ"ה ע"ב) דרק כלי חרס מטמא מאויר ושאר כל הכלים אין מיטמאין מאויר ומאי קמב"ל, ונראה דהנה בזבחים (כ"ה ע"ב) מבואר בגמ' ובפירש"י שם דאם הגיע הדם לתוך אוירו של כלי אע"ג שנפחתו שוליו והיה ראוי שיפחתו שוליו אפ"ה משנכנס לתוכו ה"ל קבלה וכמ"ש רש"י ז"ל מפורש בד"ה עד שלא הגיע דם כו' וז"ל וכשהגיע דם לאויר דופנותיו עד שלא נפחתו שוליו לא מיבעיא ליה דמשנכנס לתוכן הוי קבלה עכ"ל, והכוונה הוא דאם הגיע לאויר הכלי כבר מקרי קבלה אע"פ דלא הגיע לשולי הכלי והיינו דקבלה בתוך אויר הכלי שרת מקרי קבלה וכמ"ש בס' חק נתן בזבחים שם, ועי' בא"מ (סי' קל"ט סעי' ח'), וע"כ דאויר הכלי שרת גופי' קדוש מצד עצמו לא מצד אויר כלי כמו בקנינים, אבל הכא בכלי שרת האויר קדוש כמו השולים והאויר גופיה מקדש והיינו דחזינן דהאויר הוא כמו ממש, וכמו המת בבית חזינן כמאן דמליא טומאה וכשהושיט ידו לפנים כמאן דנגע במת וכמ"ש התוס' נזיר (מ"ג ע"א), ועי' בשבת (קל"ח ע"ב) דמקשה ליה רב אדא בר אהבה לרבא ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה ותיהוי פת ראשונה, וא"ל לא אמרינן ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין באויר כ"ח ת"ל כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אוכלין מיטמאין באויר כלי חרס ואין כלים מיטמאין באויר כלי חרס יעו"ש ובפי' רש"י ז"ל, והיינו דגבי מת חזינן כמאן דמליא טומאה דהיינו כזית מן המת בבית ויד הנכנס לבית הוי כמו שנגע באויר ונטמא, אבל שארי טומאות אין מטמאות מאויר, וכ"ז בעלמא אבל בכ"ש דהאויר גופיה קדוש מחמת עצמו וכמאן דמליא קדושה וכמאן דאית בי' ממש ולכן סברי לה בני ר"ח דהאויר נטמא מצד נגיעה וכמו באהל המת דמקרי נגיעה ואם טבול יום הושיט אצבעו לתוכו אע"פ שלא נגע בהכלי מ"מ נגיעה בהאויר ג"כ מקרי נגיעה, ובנגיעה הלא אבר אחד ממנו ג"כ מטמא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל, וחידש ר"כ דאעפ"י דהאויר של הכ"ש מקדש מ"מ לענין טומאה לא הוי כממש ושאני במת דהוא מצד טומאת אהל ודוק:
ואכתי קשה דהא אף אם נגע הטבו"י בכלי נמי הלא אין טבו"י מטמא כלי וכמו שפירש"י ז"ל בריש הסוגיא, וצ"ל דהסוגיא ס"ל דמחוסר כפורים דזב כזב דמי וכדאי' בזבחים (י"ז ע"ב) דפירש"י שם דנפ"מ למנות ראשון ושני יעו"ש ובתוס' ד"ה קסבר כו' יעו"ש:
ב
בסוגיא דמנחות שם הדר איהו בעא מינייהו מהו לקמוץ מזה על זה צירוף דאורייתא או דרבנן יעו"ש, והרמב"ם ז"ל בה' פסוה"מ (פי"א הכ"ג) כתב וז"ל חלק העשרון בכלי אחד ואין חלקיו נוגעים זה בזה ואין ביניהן מחיצה הרי זה ספק אם מצרף הכלי לקמיצה או אינו מצרף לפיכך לא יקמוץ ואם קמץ לא יקטיר, ואם הקטיר הורצה ולא יאכלו השירים, וכתב מרן בכ"מ וז"ל ומ"ש ואם הקטיר הורצה ולא יאכלו השירים, נראה דיליף לה מהדין שכתב לעיל בסמוך ע"כ, והיינו בה"כ דכתב קמץ את המנחה ואחר כך נטמאו שיריה כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו לא יקטיר הקומץ ואם הוקטר הורצה כו' ע"כ, ומזה למד הכ"מ דה"ה הכא בהכ"ג, והוא לכאורה תמוה מאוד דשם בה"כ החסרון הוא בשירים להכי שפיר אמרינן דאם הקטיר הורצה, אבל כאן בהכ"ג החסרון הוא בהקומץ ואיך נילף משם:
וזה כמה שנים שכתב לי כבוד מרן הגאון האמתי ר' יצחק יעקב זצ"ל הגאב"ד ור"מ דעיר מולדתי פאניוויעז וז"ל י"ל דכל הטעם דעשרון שחלקו דל"מ קמיצה משום דאין בכחו להתירו בהרמה כי אם במחובר אליו, וי"ל דבאמת הקומץ נתקדש רק דשירים אינן ניתרין בזה, והוא כדין חסר, אלא דמ"מ תמוהים דבריו דלפי"ז היה הדין נותן שיותר המקצת שנגע בו, ואי דא"כ הוי כחסרה מקצת, דא"כ אמאי כתב דלא יקטיר הרי בחסר מקצת מקטירין קומץ, אמנם נראה דבאמת הדין הוא רק בהיתר השירים, רק דכל שאין מתיר הכל הוי כחסר קודם קמיצה דבעת הקמיצה בעי שיהא כל המנחה, וה"ה היכא דכל העשרון בשלימות רק שאינו מתירה ג"כ לא מהני ויש להאריך בזה ואכ"מ עכ"ל הגאון ז"ל משנת תרס"ה: