אור ברסלב
מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב סימן ז › אויר כלי שרת.

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן ז · אויר כלי שרת.

סימן ז

כתב הרמב"ם ז"ל בה' מטמאי משכב ומושב (פ"ח ה"ד) וז"ל זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כלי חרס הואיל ולא נגע בו מתוכו ולא הגידו הרי זה טהור שאין הנדה וכיוצא בה מטמאין לאיברים עכ"ל, והנה הרמב"ם ז"ל כתב כאן הדין בזב ונדה שהוא טומאה היוצא מגופו, ואמנם כבר הוכחתי וכתבתי בספרי מקור ברוך ח"א (סי' ט') דה"ה בשאר טמאים גם מטומאת מגע כגון טמא מת וכיו"ב אם הכניס אבר אחד לאויר כלי חרס אין מטמא, ומוכח לה מד' הרמב"ם ז"ל בה' אבות הטומאה (פי"ד ה"ח) שכתב שם וז"ל חבית שהיא מלאה משקין ופשט הטמא את ידו לאוירה ספק נגע במשקין ספק לא נגע בהן המשקין טמאין והחבית טהורה שאין ספק המשקין מטמא כו' יעו"ש, והנה כתב רבינו ופשט הטמא, ובתוספתא שבר"ש הגירסא מגע טמא מת שאין מטמא כלי רק כי יגע במשקין המשקין מטמאים כלים, אמנם הרמב"ם כתב טמא לבד משום דלטעמיה אזיל דס"ל דאפי' זב וזבה ונדה שמטמאין כלי חרס בהיסט אינן מטמאין כלי חרס באם הכניסו ידיהם לאויר כלי חרס שאינן לאיברים, וכ"ש טמא דעלמא לכן אם הכניס ידו לחבית טהורה, לולא אם נגע ודאי במשקין המשקין מטמאין כלים, וכן כתב בס' אור שמח שם יעו"ש, ובספרי שם הבאתי בשם הגאון מרן מוהרי"צ זצ"ל מפאניוויעז שכתב לבאר זאת דבאמת בע"ח לא מקבל טומאה ורק גזיה"כ באדם החי באשר הוא אדם אבל חלק ממנו לא הוי טומאה והוכיח זאת מהא דנחלקו בזבחים (ל"ב ע"ב) בטמא שהכניס ידו לפנים אם ביאה במקצת שמה ביאה, והרי מ"מ הכניס אדם טמא וע"כ דחלק ממנו אינו טמא יעו"ש שהארכתי בזה והוכחתי עוד מכ"מ דשי' הרמב"ם הוא דבכל הטמאים, אם הכניס אבר אחד לאויר כלי חרס אינו טמא וברור הוא:

וקשה לי טובא מהא דמנחות (כ"ד ע"א) דבני ר"ח בעי לה מרב כהנא עשרון שחלקו והניחו בביסא כו' הושיט טבול יום את אצבעו ביניהן מהו, הושיט טבול יום כו' באוירן ולא נגע לא בהן ולא בכלי, רש"י] אמר להו אין לך דבר שמטמא מאוירו אלא כלי חרס בלבד יעו"ש, וכיון דהושיט רק אצבעו, ואבר אחד מן הטמא אין מטמא כלי חרס באויר לפי"ז מאי קמב"ל אי נטמא מאוירו והלא בכה"ג גם כלי חרס אינו מטמא מאוירו וצ"ע לכאורה:

והנראה לי דלכאורה הסוגיא תמוה מאד ואטו בני ר"ח לא ידעו מתניתין דפ"ק דחולין (כ"ה ע"ב) דרק כלי חרס מטמא מאויר ושאר כל הכלים אין מיטמאין מאויר ומאי קמב"ל, ונראה דהנה בזבחים (כ"ה ע"ב) מבואר בגמ' ובפירש"י שם דאם הגיע הדם לתוך אוירו של כלי אע"ג שנפחתו שוליו והיה ראוי שיפחתו שוליו אפ"ה משנכנס לתוכו ה"ל קבלה וכמ"ש רש"י ז"ל מפורש בד"ה עד שלא הגיע דם כו' וז"ל וכשהגיע דם לאויר דופנותיו עד שלא נפחתו שוליו לא מיבעיא ליה דמשנכנס לתוכן הוי קבלה עכ"ל, והכוונה הוא דאם הגיע לאויר הכלי כבר מקרי קבלה אע"פ דלא הגיע לשולי הכלי והיינו דקבלה בתוך אויר הכלי שרת מקרי קבלה וכמ"ש בס' חק נתן בזבחים שם, ועי' בא"מ (סי' קל"ט סעי' ח'), וע"כ דאויר הכלי שרת גופי' קדוש מצד עצמו לא מצד אויר כלי כמו בקנינים, אבל הכא בכלי שרת האויר קדוש כמו השולים והאויר גופיה מקדש והיינו דחזינן דהאויר הוא כמו ממש, וכמו המת בבית חזינן כמאן דמליא טומאה וכשהושיט ידו לפנים כמאן דנגע במת וכמ"ש התוס' נזיר (מ"ג ע"א), ועי' בשבת (קל"ח ע"ב) דמקשה ליה רב אדא בר אהבה לרבא ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה ותיהוי פת ראשונה, וא"ל לא אמרינן ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין באויר כ"ח ת"ל כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אוכלין מיטמאין באויר כלי חרס ואין כלים מיטמאין באויר כלי חרס יעו"ש ובפי' רש"י ז"ל, והיינו דגבי מת חזינן כמאן דמליא טומאה דהיינו כזית מן המת בבית ויד הנכנס לבית הוי כמו שנגע באויר ונטמא, אבל שארי טומאות אין מטמאות מאויר, וכ"ז בעלמא אבל בכ"ש דהאויר גופיה קדוש מחמת עצמו וכמאן דמליא קדושה וכמאן דאית בי' ממש ולכן סברי לה בני ר"ח דהאויר נטמא מצד נגיעה וכמו באהל המת דמקרי נגיעה ואם טבול יום הושיט אצבעו לתוכו אע"פ שלא נגע בהכלי מ"מ נגיעה בהאויר ג"כ מקרי נגיעה, ובנגיעה הלא אבר אחד ממנו ג"כ מטמא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל, וחידש ר"כ דאעפ"י דהאויר של הכ"ש מקדש מ"מ לענין טומאה לא הוי כממש ושאני במת דהוא מצד טומאת אהל ודוק:

ואכתי קשה דהא אף אם נגע הטבו"י בכלי נמי הלא אין טבו"י מטמא כלי וכמו שפירש"י ז"ל בריש הסוגיא, וצ"ל דהסוגיא ס"ל דמחוסר כפורים דזב כזב דמי וכדאי' בזבחים (י"ז ע"ב) דפירש"י שם דנפ"מ למנות ראשון ושני יעו"ש ובתוס' ד"ה קסבר כו' יעו"ש:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה