אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן ד

סימן ג

בעזה"י יום א' א' דסליחות שנת תרפ"ט קיברט. שלו' וברכה וכתיבה וחתימה טובה וכט"ס לכבוד רב ידידי וחביבי הרב הגאון המובהק המפורסם צדיק נשגב כו' כו' כקש"ת מו"ה ר' אליעזר יצחק אייזיק הירשוביטש שליט"א הגאבד"ק ווירבלן יצ"ו.

הנה כתר"ה הציע לפני השאלה שהציע לפניו כבוד הגאון ר' יצחק יעקב וואכטפוגל שליט"א רב ור"מ במאה שערים אשר בתוככי ירושלים עיה"ק תובב"א ואנכי מה כי ישים עינו ולבו עלי ועכ"ז לגודל אהבתי לכתר"ה שמרתי פקודתו עלי והנני להציע לפני כתר"ה הדברים אשר עלו ברעיוני מדי שמתי עיוני בזה בעזה"י:

וז"ל השאלה היות שהרבה מקרים ושאלות שבאו לפני שמביאים למכור בשוק אשר בשכונת מאה שערים, ענבים ועוד פירות שהם ספק ערלה, וכ"כ קרה בשנה העברה ג"כ ובכל שנה ושנה מתרבים המקרים הללו, וכמובן אסרו למכור אותם, אבל הרבה מקרים כאלה נשארו בלי ידיעה כלל ונכשלים במאכלות אסורות על כל פרי ופרי ר"ל לכן באתי להציע איזו הצעה להציל אחב"י מאיסור הנ"ל וכ"כ איסור כלאים ורבעי וערלה:

וע"ז כתב כבוד הרב הגאון ריי"ו שיחי' והאריך מעט לתמוה על פסק השו"ע יו"ד (סי' רצ"ד סעי' ט') דספק ערלה בא"י בזה"ז אסור, והלא לדברי התוס' יבמות (פ"א ע"א) ומרן המל"מ ה' מאכ"א (פ"י) דין זה אם ערלה בזה"ז דאורייתא או דרבנן תלוי במחלוקת תנאים ואמוראים וראשונים אי קדושת הארץ בזה"ז בטלה או לא, ולמ"ד דקדושת הארץ בטלה ותרומה בזה"ז דרבנן כ"כ כלאי הכרם נמי דרבנן וה"ה ערלה בזה"ז בא"י נמי הוי רק דרבנן כמ"ש המל"מ, וכן כתב הצל"ח ברכות (ל"ו) דדעת הרי"ף ג"כ דערלה בזה"ז הוי רק מדרבנן וכיון שכן ספק ערלה בא"י בזה"ז הוי ס"ס וצ"ל מותר, ועוד האריך בזה ויתבאר עוד אי"ה לפנינו:

וע"ז כתב כתר"ה וז"ל ונ"ל להגי' בדבריו דהספק הוא אי ערלה בזה"ז דאורייתא או הללמ"מ דלא גרע מחו"ל, והס"ס דקאמר ר"ל תרי ספקי בדאורייתא וספק א' בהלמ"מ:

ולכאורה אין זה קשה כלל דהא השו"ע (סי' של"א) פסק כהרמב"ם דקד"ר קלע"ל והא דתרומה בזה"ז דרבנן הוא משום שלא עלו כלם בימי עזרא, ואפי' בימי עזרא היו פטורים] וממילא חייבין בערלה בא"י בזה"ז מה"ת ושפיר פסק דבא"י ספיקו אסור, ואי קשיא הא קשיא להצל"ח ברכות (ל״ו) דס"ל דלהרמב"ם כמו דתרומה בזה"ז דרבנן משום דלא עלו כלם בימי עזרא כמו כן ערלה בזה"ז לא הוי דאורייתא אלא הלמ"מ כמו חו"ל, א"כ אמאי פסק הוא והשו"ע דפסק כוותיה דספק ערלה בא"י אסור הא כך הלכה דערלה בחו"ל ודאי אסור ספקו מותר ועוד האריך כתר"ה בזה:

והנה מ"ש כתר"ה דבזה"ז בא"י לא גרע מחו"ל וספק ערלה הוי הלמ"מ כמו בחו"ל, עי' בתפארת ישראל ערלה (פ"ק) שמצדד בזה דא"י בזה"ז גרע מחו"ל יעו"ש, אמנם מה שהקשה לפי"ד הצל"ח לכאורה הוא קושיא אלימתא, ולענ"ד עפר אני תחת כפות רגלי מאורנו ורבותינו מרן המל"מ והצל"ח ונראה ברור דערלה בזה"ז בא"י אסור מה"ת וכן מבואר בד' המהרי"ט ח"א (סי' כ"ה) שהקשה לו הגאון השואל ז"ל ע"ד הרמב"ם ז"ל שהרי ערלה דכתיב כי תבאו ונוהג בזה"ז מה"ת, ואמאי לא נימא לדעת הרמב"ם ז"ל כיון דכתיב כי תבאו ובעי ביאת כלם, וכיון דלא הי' ביאת כלם אף בימי עורא א"כ צריך להיות דין ערלה בא"י בזה"ז כמו ערלה בחו"ל דאינה אסורה אלא מהלכה וספיקא מותרת, והמהרי"ט הודה לו בזה רק שהשיב לו מטעם אחר כיון דערלה נוהגת גם בחו"ל א"כ ערלה אינה תלויה בארץ, א"כ מוכרח ע"כ דכי תבאו קאי על זמן ביאה ולא דבעי ביאת כלם יעו"ש אלמא דהמהרי"ט והשואל פסיקא להו דערלה בא"י אפי' בזה"ז הוי מה"ת, והא דתלי לה מרן המל"מ ערלה בתרומה וכן הגאון בצל"ח הסכים לזה דכיון דתרומה בא"י גם בזמן עזרא הוי דרבנן כיון דבעינן ביאת כלם ה"ה גבי ערלה, נראה לענ"ד דערלה ל"ד לתרומה, דהא כבר ביאר לן הרמב"ם ז"ל דלכך בטלה הקדושה הראשונה לאחר שגלו משום דהיתה ע"י כיבוש, וסברתו דכיון שבטל הכבוש ממילא בטל הקדושה דכל כח הקדושה הראשונה סבתה הכבוש, ובהרס היסוד ונפל הבנין עי"ש בדברי הרמב"ם ז"ל ה' תרומות (פ"א ה"ה) ובכ"מ ולפי"ז נראה דזה ל"ש לומר דבטל הקדושה בשעה שגלו רק לענין תרומה דלא נתחייבו בתרומה כ"א לאחר כבוש וחלוק כדאיתא בכ"ד משא"כ לענין ערלה דאינה תלוי בכבישת הארץ, דהרי בערלה נתחייבו מיד כשעברו ישראל את הירדן כדאיתא להדיא בתוספתא וכן איתא בירושלמי ערלה דגם לר' ישמעאל דס"ל בכ"מ דכתיב כי תבאו לאחר ירושה וישיבה משמע מ"מ מודה בערלה ובחלה דנהגו מיד שעברו את הירדן אע"פ שעדיין לא כבשו, וכן איתא בספרא כי תבאו ונטעתם פרט לשנטעו כותים עד שלא באו לארץ, או יכול שאני מוצא אף שנטעו כותים משבאו ישראל לארץ ת"ל כל עץ מיכן אמרו אעפ"י שלא כבשו ישראל חייב עי"ש, וכיון דערלה אינה תלוי בכבוש הארץ ממילא גם כשגלו לא נתבטלה הקדושה לענין ערלה ונהגא בימי עזרא בא"י מה"ת וה"ה בזה"ז בא"י, ושוב מצאתי ראיתי בס' מלבושי יו"ט ח"ב בקונטרס חובת קרקע (סי' ב') שכ"כ לדבר פשוט ולכאורה סברא נכונה היא:

ולפי סברא זו היה אפשר ליישב מה דקשה לפי שיטת הרמב"ם דאף בימי עזרא נתבטל קדושת הארץ א"כ האיך היו מביאין עומר בבית שני כיון דאין עומר בא אלא מא"י, וראיתי שכבר עמד בזה באבני נזר יו"ד (סי' שפ"ו) יעו"ש, ולפי"ז א"ש דהעומר שנתחייבו ישראל מיד כשעברו את הירדן ואינו תלוי כלל בכבוש הארץ ממילא לא נתבטלה הקדושה לענין עומר גם לאחר שגלו, ובלא"ה לא ק"מ לענ"ד ודוק:

ואמנם לאחר העיון בזה נראה לי דהא דחלה וערלה נהגא מיד כשעברו ישראל את הירדן היינו נמי מקרי אחר כבוש, ורק דגבי תרומה לא נתחייבו כ"א לאחר כבוש וחלוק של רוב א"י, ובמצות אלו נתחייבו מיד לאחר שעברו הירדן כלומר לאחר שכבשו אותו החלק שעמדו בו עתה, וברור הדבר דמיד שעברו ישראל הירדן קדשו א"י עכ"פ אותו החלק שכבשו דאל"ה איך הקריבו העומר והלא סתמא מתניתין במנחות שנינו דהעומר בא דוקא מא"י והיינו דוקא כשכבר נתקדשה א"י [ועי' במנ"ח מ' ש"ב שהקשה בר"ה (י"ג) דמקשה בגמ' מהיכן היו מביאין העומר כשנכנסו ישראל לארץ הא קצירכם אמר רחמנא כו' ואמאי לא מקשה הא קודם שנכנסו לא"י לא הוי לא"י דין א"י דא"י נתקדש ע"י כבוש יהושע לכל הדינים הנוהג בא"י כו' יעו"ש, ומבואר כמ"ש דמשעברו את הירדן נתקדש א"י לענין העומר ודוק,] וכיון דמיד שעברו את הירדן כבשו אותו החלק וקדשו אותו נמצא דגם לענין חלה וערלה נתחייבו רק אחר קדושת כבוש, וממילא אחר שגלו דבטל הכבוש בטלה הקדושה גם לענין ערלה ושוב חוזר וניעור דברי מרן המל"מ והצל"ח דערלה בזה"ז בא"י לנ"ד בטלה קדושת הארץ הוי דרבנן ושוב הדק"ל דאמאי פסק בשו"ע דספק ערלה בזה"ז בא"י אסור:

אבל כבר מבואר אצלינו במק"א בשם הגאון ר' ליב רובין שיחי' הגאבד"ק ווילקומיר דהא דכתב הרמב"ם ז"ל דבימי עזרא הוי תרומה רק מדרבנן היינו דוקא לענין תרומה נאמר והיינו דהפטור מתרומה הוא רק משום חלק הכהן דאין לו רק בביאת כלם, וכולם לקחו חלק הכהנים, אבל בעצם קדושת התרומה לא בעינן ביאת כולם עי' בכ"מ מה שכתב ע"ד כבוש שאר ארצות, רק תרומה היא קדושה שאסור לזרים משום ממון כהן כמ"ש הרשב"א בנדרים (י"ב) גבי תרומה דלא הוי דבר הנדור משום דהאיסור הוא ממון כהן, וכיון דהוי רק ביאת מקצתן ולא נטלו כולם חלק הכהנים לא הוי תרומה, אבל מעשר שני דהוי משום קדושה עצמית חייבים אף בביאת מקצת, והא דכל הפטור מתרומה פטור מכל המעשרות הוא רק היכא דהחסרון מחמת קדושה אבל כאן החסרון הוא מחמת סיבה אחרת [כמו שמבואר במק"א טעם הדבר בעזה"י], ואולי יש להעמיס זאת בלשון הרמב"ם ז"ל בה' שמיטה ויובל דכתב חייבים במעשר ר"ל דנתקדש גם למעשר ויהי' נפ"מ לענין מעש"ש עכ"ל הגאון הנ"ל, ולפי"ז לענין ערלה בימי עזרא שפיר הוי דאורייתא ול"ד כלל לתרומה, וממילא גם בזה"ז בא"י שפיר אסור מה"ת וספיקו לחומרא וא"ש פסק השו"ע ודוק:

והנה כבוד הרב הגאון ר' יצחק יעקב וכטפוגל שיחי' המציע בזה כתב וז"ל ולכן לצאת כל הדעות שלא יכשלו ח"ו באיסור ערלה וכה"כ ורבעי, הצענו לעשות באופן זה, דהנה מצינו בירושלמי פ"ק דערלה א"ר יוחנן הקדיש ואח"כ נטע פטור מערלה, וכן פסק הרמב"ם ז״ל בה' מעש"ש (פ"י ה"ו) והמל"מ בה' שמיטה ויובל (פ"א) באר הטעם משום דכתיב לכם ולא להקדש א"כ לפי"ז יש לנו עצה להודיע לכל נוטע כרם או פרדס שיבואו לבי"ד ויקדישו לפניהם לזמן של ד' שנים וממילא ליכא חשש ערלה וכה"כ, ורבעי ג"כ ליכא כי כ"מ שאין ערלה אין רבעי, ואיסור של הקדש יפדו אותו בי"ד בכל שנה ושנה כי הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל כו' עכ"ל, וכתר"ה כתב ע"ז וז"ל ולא ידעתי למה צריכין להקדיש לארבע שנים בזמן מועט סגי דלפי ענ"ד הכל בנטיעה תליא מילתא אם היתה בפטור מותר, ואם בחיוב אסור, דמלבד שמהירושלמי עצמו דהקדיש ואח"כ נטע פטור משמע כן, עוד משמע כן ממתניתין דערלה (פ"א מ"ב) עת שבאו אבותינו כו' ולכן אם הקדיש ונטע (ושהה כדי קליטה) אפילו פדה אח"כ וגדל האילן ברשות הדיוט, מ"מ פטור כיון דבשעת חיובא היה פטור (דומיא דחלה פ"ג מ"ג ומ"ד) כו' עכ"ל כתר"ה. ובאמת שדברי כתר"ה שיחי' תמוהים לענ"ד שהרי שנינו בתוספתא פ"ק דערלה לפי גירסת רבינו הגר"א זצ"ל הקדישו ואח"כ נטעו ופדאו חייב ומונה משעת נטיעתו ועיי"ש במנחת בכורים, הרי דאם פדה אח"כ באמת חייב בערלה וזה ההפך מדבריו, וראיתי בס' אור שמח ה' מע"ש ונ"ר (פ"י ה"ז) כתב שם בבאור ד' הירושלמי בפ"ק דערלה ה"ג דאיתא שם ר' יוסא בשם ר' יוחנן שרשים אין בהן ממש, אר"ז לר"י בפירוש שמעתתנא מן ר"י או מן שיטתיה דאר"י ותני כן הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה ואתון סברין מימר הקדש פטור וזקינה פטור ולא דמיא הקדש ראוי לפדותו ולחייבו אית לך גבי זקנה הואיל וראוי לחשוב ולחייבו בתמיה, והנה שטחיות הירושלמי מורה דא"ל דמכללא ידע דשרשים אין בהן ממש וזה לאו ראיה ואם כן מאין ידע זה, והפ"מ פירש דלמד דיש בהן ממש מדנטע ואח"כ הקדישו חייב, ומלבד דז"א דכולו חיוב אף לשון הירושלמי אינו מורה כן, אולם האמת דחסר עוד בבא בירושלמי והוא בתוספתא לפנינו, הקדישו ואח"כ נטעו ופדאו חייב ומונה משעת נטיעתו [כן הגיה הגר"א] ולזה קאמר דאע"ג דשרשים שקודם הפדיה הן פטור בכ"ז כי פדאו חייב אלמא דשרשין אין בהן ממש, אולם לא דמי דהקדש ראוי היה לפדותו ולחייבו מה שאין כן בשרשים של זקנה שהוא פטור לעולם בכה"ג היוצא מן השרשים פטור וכן אמר ר"ז לעיל בהלכה א' עיי"ש, וכיו"ב אמר בבלי סוטה (דמ"ג) סברא כזו עי"ש ודוק עכ"ל האור שמח, הרי דגם משיטת הירושלמי מוכח ההפך מדברי כתר"ה:

אולם לענ"ד דברי האור שמח אינם מוכרחים לדון את הירושלמי בחסר ויתר, שהוא דוחק גדול מאד, ובאור דברי הירושלמי אפשר לפרש עפי"מ שכתב בס' קרית ספר להמבי"ט ז"ל בה' מע"ש ונ"ר (פ"י) וז"ל הקדישו ואח"כ נטע פטור נטע ואח"כ הקדיש חייב, נראה דהקדיש הקרקע ולהכי כל גדוליו הקדש ולא חייל איסור ערלה על ההקדש, אבל נטע קודם הרי קדם איסור ערלה משעת נטיעה כו' עכ"ל, והנה מפשטות דבריו נראה דהדיוט שנטע ייחור של חולין בתוך קרקע של הקדש הנה אותו הייחור פטור מן הערלה, והטעם דאותו הייחור שייך מעתה להקדש, שהרי אי אפשר להיות הייחור של הדיוט דאיך יתכן שיהא הדיוט יונק משל הקדש כמ"ש הרשב"א בתשובה שהובא בקצוה"ח (סי' רנ"ז) ובתשו' רע"א (סי' קמ"ב), ולהכי אעפ"י שהנטיעה הייחור הוא של הדיוט מ"מ בע"כ עתה הוא שייך להקדש מטעם גדולי הקדש שהוא יונק עתה משדה הקדש ולהכי פטור מערלה, והנה בכרם שהקדש והדיוט המה שותפין בו נראה ברור דחייב בערלה, שהרי כל הטעם דכרם של הקדש פטור מערלה הוא מדכתיב לכם והקדש ל"מ לכם, אבל כשיש להדיוט חלק באותו כרם חייב בערלה מצד חלק ההדיוט שאותו החלק מקרי לכם ולא בעינן שכל הכרם יהא של הדיוט והרי אין שעור לדין ערלה וגם חצי אילן חייב בערלה [ודברי רש"י בסוטה (מ"ג ע"ב) ידוע שהוא תמוה ועמד בזה בגה"ש, ועי' בחת"ס יו"ד (סי' רפ"ה) יעו"ש מ"ש בזה ודוק] וכעין שכתב הריב"ש (סי' שמ"ז) דאפי' אם נאמר דאין אדם יוצא יד"ח בסוכת השותפין מ"מ בגד של שותפין חייב בציצית מטעם דגם חלקו שם בגד עליו ואותו החלק שיש לו בו חייב בציצית, משא"כ בסוכה א"י לפטור יד"ח בסוכת השותפין, וכמ"כ בכרם שהקדש והדיוט המה שותפין בו, הנה אותו החלק של הדיוט חייב בערלה אעפ"י שהקדש פטור מן הערלה מ"מ חלק ההדיוט מקרי לכם, ומ"מ הדיוט שנטע נטיעה ייחור שלו בכרם קרקע של הקדש פטור מן הערלה אעפ"י דהיחור שייך עתה בשעת נטיעה להדיוט ושלו הוא ומ"ט פטור ולא נימא דזה הוי כרם שהקדש והדיוט שותפין בו, וע"כ מוכח מזה דשרשים אין בהן ממש והיחור הנטיעה קרי לי' שרשים שהרי בעת שנשרש הלא עדיין אותו החלק שייך להדיוט ודוק, ואין אנו משגיחים על עיקר הנטיעה כדי לחייב עי"ז בערלה ויעו"ש היטב ותראה כי הדבר נכון מאד, ולפי"ז אין ראי' מהירושלמי לסתור דברי כתר"ה:

ונראה דלא כצה המבי"ט ז"ל לפרש דהכוונה הוא שהקדיש את האילן ולא את הקרקע כדמשמע בפשטות, משום דאי נימא דהקדיש רק את האילן אבל הקרקע היא של הדיוט לפי"ז הול"ל זוז"ג דהקרקע היא של היתר וזה מקרי זוז"ג כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מע"ש ונ"ר (פ"י) ובה' מאכ"א, וכיון דזוז"ג מותר הרי מותר לאכול הפירות ואינו אסור משום הקדש וממילא יהא חייב בערלה, ולהכי פירש דמיירי דהקרקע הוא של הקדש והגדולין יונקין משל הקדש ואין כאן זוז"ג דיהא מותר, אבל באמת בהקדש ל"ש כלל לומר דזוז"ג יהא מותר דזוז"ג ל"ש כ"א באיסור והיתר אבל בהקדש דאיסורא הוא משום ממון הקדש וגבי ממון ודאי ל"ש זוז"ג מותר דהרי כל ההיתר של זוז"ג הוא מצד בטול כידוע מד' הר"ן בע"ז והאריך בזה הא"מ בתשובותיו (סי' ו' ז') יעו"ש, ובממון ל"ש בטול ועי' בש"ש מה שכתב בזה מד' התוס' במעילה וכבר האריכו בזה ועי' עוד בכ"מ ה' נדרים (פ"ה) ובא"מ שם ודוק:

ועפי"ז נראה לי לפרש דברי הירושלמי בערלה (פ"א ה"א) רב הונא שאל אתרוג שנטעו למצותו מהו שיהא חייב בערלה חזר ר"ה ואמר אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה, ולא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה, תמן ולקחתם לכם בדמים לא מן המצוה, ברם הכא כמה דתימר גבי שופר יום תרועה יהי' לכם מ"מ כו' מה בינו למשמר פירותיו לעצים. כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו, ברם הכא רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו כו' מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו את המנורה זה דבר תורה וזה דבר תורה כו' יעו"ש, ונראה דכמו דהקדש פטור מן ערלה משום דל"מ לכם כמ"כ בנוטע למצוה לא מקרי לכם וכן כתב רבינו הגר"א זצ"ל בבאורו לירושלמי, אבל באתרוג הלא בעינן בי' היתר אכילה ואם אין בי' היתר אכילה פסול גם למצותו א"כ ע"כ נוטע הוא מלבד למצותו גם לאכילה, ונמצא דהוי כמו הקדש והדיוט שותפין בי' ונהי דמצד מצותו פטור מן ערלה אבל מצד דין אכילה שבו (והוא ראוי לאכילה לאחר שנעשה מצותו) חייב בערלה, וכן בזית שנטעו למנורה הלא בעינן ראוי גם לאכילה משום משקה ישראל וע"כ דנוטעו גם שיהא לאכילה [ובזית הלא רק השמן הראשון כשר למנורה ויתר אולי באמת עומד לאכילה וקצרתי ודוק היטב] ולהכי הוי כמו שותפין א' בר חיובא והשני הוא פטור דמ"מ חייב בערלה מטעם הבר חיובא, ול"ד לנוטע לסייג ולקורות דאין דעתו כלל על הפרי. ודוק:

והרא"ש בה' ערלה פסק דהנוטע תמר ללולב של מצוה חייב בערלה והקשה בלחם חמודות דהא התם א"צ כלל לפרי והוה כנוטע לעצים ולקורות דפטור מן הערלה והאריך בזה ומסיק להלכה למעשה דבכה"ג פטור מן ערלה, אמנם באמת לק"מ וכבר כתב החת"ס ח"ו בחי' פ' לולב הגזול דהא גבי לולב בעינן כפות תמרים דוקא ואם התמרים משמשים רק מעשה עץ בעלמא אינו יוצא בלולב שבו וז"ב. ושוב ראיתי בס' צפנת פענח ה' לולב (פ"ז ה"א) שכתב לחקור בזה אם צריך שיהא הלולב דוקא מן דקל שעושה תמרים, וכתב דזה תליא במחלוקת ר"ט ור"ע בירושלמי סוכה (פ"ג ה"א) כפות תמרים, ר' טרפון אומר כפות תמרים, ר' עקיבא אומר כפות תמרים כשמן, והיינו דר"ט סובר דבעינן לולב דוקא מדקל שיש בו תמרים, ור"ע סובר דא"צ שיהא בו תמרים ורק שהשם שלהם כך הוא יעו"ש:

ולפמ"ש י"ל במה שכתב הכפ"ת סוכה (ל"ד ע"ב) שהביא בשם תשו' מהרשד"ם שהיהודים שחותכים האתרוגים מפרדיסי נכרים ונתמרחו ביד ישראל דמכשירם לצאת בהם ידי מצותם וא' מטעמי ההיתר שלו הוא כיון דאין חותכו לאכלו רק לצאת ידי חובתו פטור מה"ת מתרו"מ וכמ"ש הרמב"ם ה' מעשר (פ"ב) דאינו חייב מה"ת רק גומר פירותיו לאכלן, והכא דגמרן לשם מצוה אין בהם איסור טבל כלל, והשיב הכפ"ת דלא אמר הרמב"ם ז"ל רק למעט גומר פירותיו למכרן דמוכר ולוקח פטור ולזה הביא הרמב"ם מפסוק עשר תעשר ואכלת כו' אבל גומר פירותיו למצוה זה לא נתמעט ותדע דהרי בערלה דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל ואפ"ה אמרו בירושלמי הנוטע למצוה חייב בערלה עי"ש, ולפי מה שנתבאר הנה הנוטע לדבר מצוה ל"מ לכם ופטור באמת מן הערלה, וכמ"כ הגומר פירותיו לדבר מצוה יש למעט מואכלת דפטור מלעשור כמו למכור דשניהם אינם לאכילה, והא דנוטע לאתרוג חייב בערלה הוא משום דבעינן היתר אכילה ונוטע אותו גם לאכילה וכמו שנתבאר, אבל א"כ הלא נתמרחו האתרוגים גם לאכילה ושוב חייב במעשר וצדקו ד' הכפ"ת ודברי מהרשד"ם צ"ע:

ועפי"ז יש ליישב קו' התוס' במנחות (ס"ו ע"ב) ד"ה אומר היה ר"ע כו' שכתבו שם בהא דתנן גבי עומר שהיה בא משלש סאין והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות ר"ע מחייב בחלה ובמעשרות וקאמר רב כהנא בטעמא דר"ע דמחייב במעשרות משום דסובר מירוח הקדש אינו פוטר, וכתבו התוס' דהוי מצי למיפרך דא"כ היכי אתי משאינו מעושר הא בעינן ממשקה ישראל דבשאינו מעושר עסקינן מדקתני באותן שנפדו חייב במעשר עכ"ל יעו"ש, ולפמ"ש לק"מ דהכא גבי עומר כיון דההקדש גומר את הפירות לא לאכילה אלא למצות עומר להקריב ע"ג המזבח לפי"ז מה"ת פטור מתרו"מ ואין כאן טבל ול"ש בזה ממשקה ישראל ואע"פ דמירוח הקדש אינו פוטר עכ"פ אין כאן ואכלת ומש"ה פטור מתרו"מ וכמ"ש המהרשד"ם וזה נכון, [והשטמ"ק כתב וז"ל ושמא הי' מעשרים משום העומר אבל ההקדש לא היה רוצה לטרוח יותר לעשר בשביל הדיוט יעו"ש,] והא ל"ק דהא עכ"פ איכא שירים לאכילת כהנים ונמצא דהעומר בא גם לאכילה, ז"א דהא לכתחילה בא העומר להקרבה וכהנים אח"ז משולחן גבוה זכו, וכדאיתא בכה"ג בחולין (ק"כ ע"א) לענין נבלה יעו"ש, ואמנם במנחות (ה' ע"ב) איתא מה למנחת העומר כו' שכן באה להתיר לאו שבתוכה, ופירש"י ז"ל דמתרת לאו דלחם וקלי וכרמל לא תאכלו שבתוך מנחה עצמה מתרת אפי' לר"ע דס"ל ספיחין אסורים בשביעית] שאם נאכלו שירים לא יעבור האוכלן משום חדש אלא משום שביעית כו' יעו"ש, הרי דס"ל אעפ"י דמותר להקריב העומר בשביעית מספיחין מ"מ השירים אסורים לאכול, אלא דהתוס' והראשונים שם בשטמ"ק תמהו ע"ז איך אפשר אם לא יתיר העומר איסור שביעית אקרי כאן ממשקה ישראל, והיינו דהתוס' ס"ל דלהקדש אין כאן איסור שביעית וכמ"ש התוס' במנחות (פ"ד ע"א) ד"ה שומרי ספיחים בשביעית כו' וז"ל אי נמי קצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש יעו"ש וכיון דלהקדש אין כאן איסור להקריב ושוב אח"ז כהנים משולחן גבוה זכו ובירושלמי שקלים (פ"ד ה"א) ההן עומר מהו שיזרע בתחילה רב חייא בר אבא בעי קומי ר' מנא לא נמצא כקומץ על השירים שאינם נאכלים אמר לי' נעשה כחמשה דברים שהן באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה יעו"ש, הרי דבאמת השירים אסורים באכילה בשביעית, ולפי"ז גם הכא יש לנו לאסור השירים באכילה וצ"ע, ועי' בכ"מ בה' תרומות (פ"א הי"א) מה שהביא בשם האורחות חיים שהביא בשם הראב"ד ז"ל שכתב ואם קנה שבלים מן העכו"ם לצורך מצות כו' יעוש"ה וי"ל ואין סתירה להנ"ל ודוק:

ועפי"ז יש לבאר הא דאיתא בתוספתא מנחות (פ"י מ"ז) ומביאין מנחות בטובלן יעו"ש והוא תמוה למאד שהרי בעינן ממשקה ישראל ולעיל בתוספתא (פ"ח) בסופו איתא אין מביאין מנחות ונסכים כו' מן הטבל כו' יעו"ש, ולפי"מ שנתבאר י"ל דהכוונה הוא דאם בשעת קצירה הוא קוצר למנחות וכן המירוח הוא ממרח לשם מנחות נמצא דגמר הפירות לשם מצוה לא לשם אכילה ובכה"ג אין כאן חיוב תרומה ומעשר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וכמ"ש הרשד"ם גבי האתרוגים דבכה"ג שחותכים לשם מצוה אין בהם חיוב תרו"מ, וזהו דקאמר דמביאין מנחות בטובלן פי' בלי הפרשת תרו"מ, ודוקא היכא דמירח הפירות לאכילה דכבר חלה עליהן חיוב תרו"מ אז אסור להביא המנחות מטבל, משא"כ בכה"ג דמירחן לשם מנחות אין בו חיוב תרו"מ ודוק:

והנה הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ערלה (פ"א מ"ב) כתב וז"ל ואמרו עכו"ם שנטע ענינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם שרצה לטרוח בשבילו מעצמו אבל אם נטע העכו"ם לעצמו וקנה ממנו הישראל אח"כ שוב אינו חייב בערלה כו' עכ"ל, ומזה מוכח כד' כתר"ה שי' דהעיקר תלוי בנטיעה וכיון דבשעת נטיעה היה פטור מערלה דהא שי' הרמב"ם הכא בפירוש המשנה דערלה אינו נוהג בשל עכו"ם לכן אעפ"י שבא אח"ז ברשות ישראל מ"מ פטור מן הערלה, ואף למ"ש התוי"ט שהרמב"ם ז"ל בחבורו חזר בו שפסק בה' מע"ש ונ"ר (פ"י) דעכו"ם שנטע בין לעצמו בין לישראל חייב בערלה, היינו משום דסובר דגם בעכו"ם נהגא ערלה, אבל אי עכו"ם פטור מן הערלה שפיר מקיימא הדין דעכו"ם שנוטע לעצמו ושוב חזר ומכרו לישראל פטור מן הערלה, ולפי"ז בהקדש אם בשעת נטיעה היה של הקדש אעפ"י שאח"ז חזר להיות של הדיוט פטור מן הערלה ומשום דהעיקר תלוי בשעת נטיעה:

וראיתי במשכנות יעקב חיו"ד (סי' ס"ד) שכתב להוכיח דשיטת הרמב"ם דערלה לא נהגא בשל נכרים וכשיטתו בפי' המשנה והא דכתבו הכ"מ והתוי"ט דבחבורו חזר כתב וז"ל ולענ"ד יש לומר דלא חזר בו וכוונתו בין שנטע לעצמו ואח"כ לקח ישראל ממנו הכרם וגדל ברשות ישראל, וראי' לזה דכאן (בה"ה) כתב חייב בערלה וברבעי ולקמן (בה"י) כתב דיש לנכרי כרם רבעי שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קדש כנטע רבעי של ישראל, ומה חידש בזה הא כבר כתב לעיל חייב בערלה וברבעי ובודאי איירי אם רצה דאטו כייפינן לנכרי לנהוג במצוה זו ועוד דשם כתב סתמא חייב, א"ו כמ"ש דאיירי שמכר אח"כ לישראל וכיון דקיי"ל אין קנין לנכרי בא"י חייב בערלה ורבעי מה"ת אף דבחו"ל אין רבעי נוהג לדעת הרמב"ם ז"ל, רק דבזה חזר מפירושו דבפי' המשניות כתב להדיא דאף שנטע בשל עצמו ולקח ישראל ממנו אין ערלה נוהגת כלל ובודאי אין כוונתו שלקח הפירות בתלוש דפשיטא דאטו לנכרי בעינן למיסר ע"כ לישראל הלוקחין א"ו שלקח הכרם ואפ"ה ס"ל שאין ערלה נוהגת וטעמו דהוי כמו נטעו גוים עד שלא באו לארץ, והך דנטעו אעפ"י שלא כבשו מפרש לה שלא כבשו כל א"י אבל כבשו המקצת הזו. ובחבורו נראה שאינו מפרש כן שכתב שם סתם אבל משבאו לארץ אף מה שנטעו עכו"ם חייב שנאמר כי תבאו משעת ביאה אבל לעולם דוקא כשבא אח"כ ליד ישראל כו' עכ"ל, הרי דלפי דעת המשכנות יעקב בדעת הרמב"ם בחבורו דאעפ"י דבעכו"ם לא נהגא ערלה מ"מ אם חזר אח"ז ומכר את כרמו לישראל חייב בערלה אעפ"י דהנטיעה היתה בפטור ושלא כדעת כתר"ה:

ואמנם עיקר דברי המשכנות יעקב במקום זה אינם צודקים כלל ובפרט בעיקר הדין שהאריך להקל בערלה ולפי"ד אינו נוהג בשל עכו"ם כבר השיג עליו בס' מלבושי יו"ט בקונטרס חובת קרקע (סי' ו' ז') יעו"ש דסתר כל ראיותיו והביא דבתשו' הגאונים (סי' ב') איתא מפורש דערלה נהגא בשל נכרים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתשובותיו פאר הדור, וא"כ מסתברא דהרמב"ם ז"ל בחבורו חזר בו מפירושו למשנה וסובר דערלה נהגא בשל נכרים וצדקו דברי הכ"מ והתוי"ט, ועוד אינם מובנים ד' המשכ"י דלפי דבריו למה כתב הרמב"ם הדין דאם רצה לנהוג דוקא בשל רבעי ולא בערלה והלא לפי"ד ערלה הוא דומה ממש לרבעי, אלא דאי נימא שלא כד' המשכ"י לכאורה תקשי ד' הרמב"ם מה שהקשה במשכ"י דמה חידש בה"י הא כבר כתב בה"ה חייב בערלה וברבעי, ובאמת הוא תמוה טובא דמדבריו בה"י משמע שאם הנכרי אינו רוצה להקדיש הרבעי ולחללו אינו קדוש, והוא תימה דהא בה"ה כתב דעכו"ם חייב בערלה ורבעי ונראה ברור מזה דאינו תלוי כלל ברצון הנכרי ומשום דפסקינן כרבנן במתניתין דתרומות דיש לנכרי כרם רבעי, דרבעי דינו כערלה ובערלה דאסור בהנאה ודאי דאינו תלוי ברצון העכו"ם וא"כ רבעי נמי אינו תלוי ברצון העכו"ם והוי קדוש ממילא וכבר עמדו ע"ז במנ"ח (מ' רמ"ז) ובמלבושי יו"ט שם ולא מצאו מענה ע"ז יעו"ש:

והנראה לי בזה עפמ"ש המהרי"ט בח"א (סי' מ"ג) שהביא בשם יש פוסקים שרוצים ללמוד מהתוספתא שאסור לקנות מעכו"ם פירות שביעית ונותנים טעם לזה משום דשביעית תופסת דמיה וחל על המעות קדושת שביעית ואסור למסור להם דמי שביעית, והוא ז"ל דחה זאת מתרי טעמי וא' הוא דנהי דקיי"ל דשביעית תופסת דמיה אבל הוא דוקא בלוקח פירות שביעית מישראל אבל בלוקח מעכו"ם ונותן לו דמים לא חל על המעות קדושת שביעית כלל דהרי קיי"ל דאפי' דבר של הקדש שבא ליד העכו"ם נפקע מקדושתה משום ובאו בה פריצים וחללוה שנעשה חולין, א"כ כ"ש שלא חל קדושת שביעית על המעות אצל העכו"ם, והא דפירות שביעית שבאו ליד העכו"ם ל"א דיצאו לחולין, ה"ד פירות שביעית שאין להם פדיון וה"ה שאין להם חלול ול"ד להקדש דיש לו פדיון, משא"כ דמי שביעית שנתפס בפדיון ה"ה שנתחלל אצל העכו"ם כמו הקדש ואע"פ שבאו אח"כ ליד ישראל הרי הם חולין גמורים כיון דנפקע לחולין אצל העכו"ם עכת"ד מהרי"ט ז"ל, ולפי"ז א"ש היטב ד' הרמב"ם ז"ל לענין נטע רבעי שכתב שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קדש כנטע רבעי של ישראל, והיינו דאעפ"י דערלה דנוהג בעכו"ם ודאי דנהגא אעפ"י שאין העכו"ם רוצה לנהוג במצוה זו של ערלה מ"מ אסורה לישראל בהנאה, משום דערלה אסור בהנאה ואין לה פדיון, אבל נטע רבעי דאית ליה פדיון להכי דוקא אם העכו"ם רוצה לנהוג במצוה זו ואינו רוצה שתתחלל מקדושתה ואז ל"ש בי' ובאו פריצים וחללוה להכי שפיר קדוש הנטע רבעי שלו, אבל אם אין העכו"ם רוצה לנהוג במצוה זו של נטע רבעי והלא נטע רבעי אית ליה פדיון ולא עדיפי מהקדש ונתחלל אצל העכו"ם ואעפ"י שבא אח"ז ליד ישראל הרי הם פירות חולין מאחר שכבר נתחללו אצל העכו"ם ונכון הוא ודוק:

ועפי"ז נראה לי לבאר הא דתניא בתוספתא דתרומות ואיתא במנחות (ס"ו ע"א) עובד כוכבים שהפריש פטר חמור וחלה מודיעים אותו שהוא פטור וחלתו נאכלת לזרים ופטר חמור גוזז ועובד בו, ופירש"י ז"ל וז"ל בד"ה שהפריש פטר חמור שהפריש שה לפדיון פטר חמור שנולד לו בהיותו עכו"ם, והתוס' בד"ה עכו"ם כו' הקשו ע"ז דהא אפי' בשל ישראל ליכא משום קדושה דחולין גמורין הוא ותנן בפ"ק דבכורות (ט' ע"א) ואם מת נהנין בו ופירשו דמיירי בפטר חמור גופיה כר' יהודה דתניא בפ"ק דבכורות פטר חמור אסור בהנאה ד״ר יהודה ע"כ, ובשטמ"ק הקשה ע"ז דבפטר חמור ל"ש לישנא דהפריש יעו"ש בשם תו"ח, ולפמ"ש יתבאר היטב שהרי אפי' אי נימא דפטר חמור נוהג בעכו"ם אבל זהו רק אם העכו"ם רוצה לנהוג במצוה זו דכיון דפטר חמור אית ליה פדיון והאיסור הנאה אינו בהחלט וממילא אם אינו רוצה לנהוג במצוה זו הרי נתחלל האיסור הנאה מק"ו דהקדש ורק כשרוצה לנהוג במצוה זו אז אסור בהנאה ולהכי קאמר שהפריש פטר חמור שזהו החלט על רצונו שהוא רוצה לנהוג במצוה זו ומ"מ אינו אסור בהנאה מטעם דמצוה זו של פטר חמור אינו נוהג בעכו"ם ונכון לענ"ד:

ועפי"ז יש להעיר בד' הפנ"י בפסחים (כ"ט ע"א) שכתב שם ע"ד רש"י ותוס' דגרסי דכו"ע אין פודין דאי גרסינן דלכ"ע פודין א"כ מ"ט דמ"ד לא מעל דאכתי ימכרנו לנכרי ההקדש עצמו. וכתב הפנ"י דלכו"ע אסור למכור ההקדש לנכרי או להאכיל לכלבים אם לא ע"י פדיון והטעם שע"י הפדיון נכנס המעות לקדושה תחת ההקדש ומש"ה יוצא ההקדש לחולין ואע"ג דקיי"ל דאפי' דרך מכירה מותר היינו נמי מה"ט גופא כיון שהמעות נכנס לקדושה תחתיו ואח"כ יוצא ההקדש לחולין כדאיתא בירושלמי דמה"ט אין הגזבר רשאי למכור בהקפה וא"כ לפי"ז נראה ברור דל"ש הך מילתא אלא דוקא כשנפדו ע"י ישראל שהרי מצות הפדיה היא אחת ממצות התורה וא"כ נראה דל"ש מכירה לנכרי קודם פדיה כלל עכ"ל, ולפמ"ש דברי הפנ"י אינם נכונים שהרי בקדשי בה"ב דאית לי' פדיון שייך ובאו פריצים וחללוה ושפיר נתחלל הקדש גם ע"י נכרי, ובלא"ה דבריו אין מובנים אחרי נשיקת עפרות קדשו דאעפ"י דפדיון הקדש הוא מ״ע ועכו"ם אינן מצווים ע"ז מ"מ מנ"ל דעכו"ם אסור לפדות הקדש והרי עכו"ם איש הוא לכל דיני קנין, ועי' ב"מ (מ"ח ע"א) בספר נכרי ומשמע ג"כ דלא כהפנ"י, והא דמועלין בקדשי בה"ב של נכרים הוא ג"כ כשהעכו"ם אינו רוצה להפקיע הקדושה ודוק:

ויש להתבונן בהא דערכין (ה' ע"ב) דאיתא שם ור' יהודה האי לא לכם ולנו מאי עביד ליה אמר רב חסדא אמר אבימי לערכו נגנז, אלא מעתה לא ימעלו בו הואיל ולאיבוד אזלי לא ימעלו בו דמיתהני מיניה לא ניחייב קרבן מעילה כו', רש"י] דתנן חמש חטאות המתות ומעות ההולכת לים המלח לא נהנין ולא מועלין [דלא קרינא ביה מקדשי השם הואיל ולאיבוד אזלי, רש"י] אלמה תניא גבי קדשי עכו"ם במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן כו' יעו"ש, והנה בב"ק (ק"י ע"ב) מקשה בגמ' בהא דקאמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הוה אמינא מהדר ליורשין דאדעתא דהכי לא יהב לי', אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה, ומשני דתמאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא יעו"ש, ולפי"ז הכא בעכו"ם כיון דערכו נגנז נימא דאדעתא דהכי לא אקדיש ותיפוק לחולין ואמאי ערכו נגנז ואסור בהנאה, והכא לא נאמרה הלכה דנגנז וקשה נימא דתיפוק לחולין ואמאי נגנז:

ונראה לומר בזה דהא דאמרינן דיוצא לחולין דאדעתא דהכי לא קדיש היינו דהוה הקדש בטעות והקדש בטעות ל"ה הקדש, והא דמהני שאלה בהקדש הוא ג"כ מה"ט שע"י השאלה נעשה הקדש טעות ונעקר ההקדש וכל היכא דל"מ שאלה חל אפי' בטעות וכדאיתא בנזיר (ט' ע"א) דתנן הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים נזיר וב"ה אומרים אינו נזיר, ואמרינן בגמ' דב"ש סברי כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכן דאמר הריני נזיר הו"ל נזיר, כי קאמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לאיתשולי הוא דקאתי וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות, וכתבו בתוס' לאו דוקא לאיתשולי דהא לא בא בשאלה אלא מתחרט וחוזר בו כאדם שבא לשאול על נדרו לחכם מחמת חרטה שהחכם מוצא לו פתח חרטה והוי נדר טעות ובטל יעו"ש, ומבואר דכל דל"מ שאלה חל אפי' בטעות וכמו שביאר כ"ז הקצוה"ח באורך (בסי' רנ"ה), ובאמת מבואר כן בירושלמי דמאי (פ"ז ה"ו) וכמ"ש שם בהגהות ציון ירושלים דצ"ל ואין אדם נשאל על תמורתו יעו"ש, ובירושלמי נזיר (פ"ט) איתא לחד מ"ד דעכו"ם אין לו היתר חכם והיינו דל"מ שאלה על נדרו והקדשו ועי' מל"מ ה' מלכים (פ"י ה"ז) וכיון דל"מ לי' שאלה חל אפי' בטעות ולכך בעכו"ם ל"ש לומר דאדעתא דהכי לא אקדיש ולכך שפיר לא יוצא לחולין וא"ש דברי הגמ', אכן לפי"ד מהרי"ט לכאורה אכתי קשה כיון דהעכו"ם אדעתא דהכי לא קדיש ובטעות הקדיש לפי"ז בעת שעוד היה תח"י נימא דנתחלל ההקדש מטעם ובאו פריצים וחללוה שהרי הוא לא רצה להקדיש באופן שכזה שתהא נגנז:

ועוד צל"ע בד' המהרי"ט דלכאורה הי' נראה דל"ש ובאו פריצים וחללוה רק ע"י כבוש מלחמה אבל לא במקח וממכר, ועוד יש לעיין בד' הבעל המאור ז"ל בע"ז שכתב דובאו פריצים לא נאמר רק בישראל אבל לא בעכו"ם אכן הרמב"ן ז"ל חולק עליו וכבר הקשו על הבעה"מ מד' הש"ס נדרים (ס"ב ע"א) גבי בלשצר דמפורש בגמ' דגם בעכו"ם נאמר הך ובאו פריצים, ובמקנה קדושין (נ"ד ע"א) בתוס' ד"ה בכתנות כהונה שהקשו א"כ כתנות כהונה דקאמר ר"מ ור"י מקודשת הא הוי כ"ש וכ"ש יש בו מועל אחר מועל וא"כ לא יצאו לחולין, ומתרץ המקנה בשם הריטב"א דבגדי כהונה לא הוי כלל כלי שרת, וה"ר מהא דקאמר במגילה ואת יקר תפארת גדולתו מלמד שלבש בגדי כהונה ולא מצינו דנענש ע"ז רק אח"כ כשנשתמש בכל"ש א"ו דבגדי כהונה ל"מ כל"ש וע"כ בגדי כהונה יצאו לחולין משבאו פריצים וחללוהו אבל כל"ש לא יצאו לחולין עכ"ל המקנה, ודבריו צ"ע שהרי אי כ"ש יוצא לחולין ע"י פריצים נחלקו בזה הבעה"מ והרמב"ן וכבר העירו מזה ויש להאריך עוד בזה הרבה:

וכבוד ידנ"ע הגאון הגדול ר' ליב רובין שליט"א הגאבד"ק ווילקומיר יצ"ו כתב לי ליישב ד' הרמב"ם ז"ל בה' מעש"ש וז"ל ולענ"ד נראה לומר כוונת הרמב"ם ז"ל בזה, דהנה אנן פסקינן דיש קנין לעכו"ם להפקיע מתרו"מ דקנין פירות יש לו ולא חל עלי' קדושת תרומה עי' ירושלמי דמאי (פ"ה ה"א) ובגיטין (פ"ד בסופו) דקאמר שם אע"ג דר"מ אמר אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיעו מן המעשרות מודה שיש לו בה קנין נכסים מהו קנין נכסים אמר ר' אבא אכילת פירות יעו"ש וכן פסק הרמב"ם ה' תרומות (פ"א ה"י) יעוש"ה ובכ"מ, דלענין זה רק לא מהני קנין נכרי שאם קנה אח"ז הישראל לא הוי כבוש יחיד, והנה הא דנוהג נטע רבעי בשל נכרי הוא משום דילפינן מדכתיב כל עץ אף שנטעו הגוים, וסבור אני לומר דקודש לד' לא מקרי בשל עכו"ם כיון שיש לו קנין פירות דוגמא לזה כעין שכתב הכ"מ בה' מעש"ש (פ"ג הי"ז) בשם הר"י קורקס ז"ל דאף דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיא עכ"ז לא מקרי קודש לד' ויכול למכור יעו"ש, ועיקר סברתי משום דילפינן קודש קודש ממעשר, ואף דשביעית דפטור ממעשר ונוהג רבעי וכדאיתא בירושלמי פאה (פ"ז ה"ה) היינו דוקא לגבי שביעית דהפטור הוא מצד דילפינן מקרא דשביעית פטור מן המעשרות ולכן לקולא לא ילפי ב"ה, אבל כאן גבי רבעי דהקדושה של הפירות הוא רק בארץ ישראל וכיון שיש קנין לנכרי גם גבי רבעי פטור רק דגלי קרא כל עץ וזה רק לדין רבעי אבל שיהי' לו קדושת ד' כמו מעשר זה ל"ש בפירות נכרי, ורק עצם דין למצות רבעי חל גם על פירות נכרי דילפינן מכל עץ, והנה בנתיבות (סי' קס"ז) כתב בהא דסוף ב"מ שתי גנות זעג"ז והירק בנתיים דאם העליון הפקיר הירק זוכה בי' התחתון משום דגם לו באמת יש לו זכות משום הנוף רק דהנוף בטל להעיקר, אבל אם הפקיר זכותו ממילא שייך להתחתון משום זכות הנוף יעו"ש, וכמ"כ יש לומר כאן, דבאמת יש זכות להרבעי גבי נכרי מרבוי דכל עץ, רק אם יש על הפירות קדושת רבעי כמו מעש"ש זה תליא ברצון הנכרי אם רוצה לזכות בעצמו הפירות והפירות שלו אז אין עליהם קדושת מעש"ש רק דין רבעי, אבל אם רצון הנכרי לנהוג קדושת רבעי וסלק עצמו מלזכות בהפירות ממילא יש עליהם קדושת רבעי ומשום דבלא"ה יש דין רבעי בהפירות ומדוקדק היטב לשון הרמב"ם ז"ל שכתב שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קדש כמו נטע רבעי של ישראל ודוק עכ"ל הגאון הנ"ל:

והנה כבוד הגאון ר' יצחק יעקב וכטפוגל שיחי' המציע העיר בד' הירושלמי דנטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה דמשמע דההקדש ג"כ חל דאל"כ הלא לא חל כלל ההקדש ול"ש לפוטרו מערלה, וצ"ע איך חל דין הקדש על ערלה הלא אין איסור חל על איסור, וכ"כ בהקדיש ואח"כ נטע שפטור מערלה והלא איך יחול דין ערלה על הקדש, וי"ל דהקדש הוי איסור כולל הן העצים והפירות והקרקע, וערלה חל רק על הפירות, עוד ר"ל דהקדש וערלה חלים זע"ז מפני שהווים תמיד בב"א דהרי בכל רגע ורגע נתהווה בהפרי איזה הוספה א"כ בכל מה שנתוסף נתהווה האיסור של הקדש וערלה בב"א ומתוך שחל ע"ז חל על הכל, אלא דלפי"ז צ"ע בגמ' חולין ריש פ' גיד הנשה דאמאי לא חל איסור הקדש על איסור גיד דהרי בכל רגע נתוסף משהו ושני האיסורים באים בב"א ומתוך שחל ע"ז חל על הכל עכת"ד, וכתר"ה שיחי' תמה על המתוך שלו דמנ"ל הא ומגמ' דר"פ גיד הנשה וגם משאר מקומות (בעניני וולדות קדשים) מוכח דלא כן הוא, וכתר"ה האריך בזה מעט אי שייך בזה בטול עפי"ד המרדכי דהיכא דבא בתערובות ל"ש בטול וחלק כת"ר כאן מד' המרדכי בדברי חכמה, וכבר העירותי כעין זה בספרי מקור ברוך ח"א (סי' כ"ד) בד' התוס' תמורה (ל"א ע"ב) שכתבו דהא דאמר זעירי המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו הוא מטעם גדולי הקדש יעו"ש מ"ש שם, אמנם בלא"ה לק"מ דהא דאין איסור חל על איסור הוא דוקא לענין עונש מלקות ומיתה, אבל בעצם לענין איסור שפיר חל, והכא הכוונה שאין ההקדש מוציא מן האילן איסור ערלה שקדם לו וכל הגידולין אסורין בערלה, וכעין זה איתא בריש פ' שלוח הקן לענין כסוי הדם ושלוח הקן:

ויש לעי' בד' המהרש"א חולין (צ' ע"א) בתוס' ד"ה קדשים דאיסור כרת כו' שהקשו בתוס' וא"ת ונימא מגו דאתוסף איסור גיד לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה והקשה מוהרש"א וז"ל ק"ק כיון דלפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילה להדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר ממשקה ישראל מן המותר לישראל כיון דגיד קדשים מותר באכילה לישראל אע"ג דאסור גיד בחולין, דכה"ג מקרי מליקת עוף להקטיר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה אע"ג דמליקה אסור בחולין כו' יעו"ש, ויש לתמוה על קו' דנהי דס"ל דאין איסור גיד חל על מוקדשין היינו דוקא לענין עונש מלקות אבל מ"מ פשיטא דאסור באכילה דלענין איסור ל"ש אין איסור חל על איסור ואיך כתב המוהרש"א דמותר באכילה להדיוט, ועי' בתוס' יבמות (ל"ב ע"ב) ד"ה לקוברו כו' דמוכח להדיא דגם לר"ש חל האיסור השני רק לענין עונש אינו חל יעו"ש ודברי המהרש"א תמוהים וצ"ע:

וראיתי תשובה אחת מכבוד הגאון האמתי מרן ר' יצחק יעקב זצ"ל מפאניוועז נדפסה בס' נאות יעקב (בסי' י"ד) כתב שם וז"ל אמנם התוס' בזבחים (ס"ט ע"ב) הקשו דאפילו נבלה גמורה למה תטמא לר"י הא אין איסור דנבלה חל על איסור קדשים ותירצו שם דלא ממעטינן אלא שבמינו לא שייך איסור נבלה כו' אמנם באמת יש ליישב קושית התוס' באופן אחר, דבאמת יש לומר דכל דאין בו איסור דנבלה אין כאן טומאה דהטומאה באה בשביל אכילת האיסור ורק דכל זה אם נאמר דאין איסור חל על איסור הוא שאין בו איסור כלל, אבל אם נאמר דאיסור חייל רק דאין עונשין שתים בזה יש לנו לטמאה דמכל מקום כל שאכל איסור נטמא כו' יעו"ש שהאריך בדברים נחמדים מתוקים מדבש כדרכו בקודש דפח"ח, והוא ממש כדברי השגתי על המהרש"א, ואמנם תמהני על כבוד הגאון מרן זצ"ל שהמעיין יראה דדבריו המה ממש תי' התוס' ובד בבד המה עי' בשעה"מ ה' אס"ב (פי"ז) בדיני אין איסור חל על איסור מש"כ בזה לדחות דברי הצ"ק יעו"ש ותבין היטב:

ואמנם כ"ז הוא לפלפולא ולהלכה צדק כתר"ה דאין בזה שום חשש דהא כבר פסק בשו"ע יו"ד (סי' רצ"ד סעי' י"ז) להתירא וכן האריך בזה הרדב"ז בתשו' (סי' תק"פ) להתיר והגרע"א והפת"ש רמזו עליו ועי' עוד בחי' הרדב"ז על הרמב"ם בה' מעש"ש ונ"ר (פ"י הי"א) ודוק שם ואי"ה עוד חזון למועד:

אוהבו המברכו מכבדו ומוקירו כרום ערכו כו'.

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה