אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן ג

סימן ב

לבאר שי' הרמב"ם ז"ל בדין יוצא דופן בוולדות קדשים.

כתב הרמב"ם ז"ל בה' תמורה (פ"ד ה"ח) וז"ל ולדות הקדשים שיצאו דרך דותן או שילדו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה הרי אלו יפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו עכ"ל, וכתב הלח"מ שם וז"ל משמע דרבינו ז"ל סובר דאפילו בלא מום נפדית שאין לך מום גדול מזה, זה נראה מדלא הזכיר רבינו כאן מום כו', עכ"ל, ובס' מלבושי יו"ט ח"ב חיו"ד (סי' כ') ראיתי שתמה בזה הרבה וכתב וז"ל הנה מה שמפרש דהרמב"ם ס"ל דגם יוצא דופן הוי כמו מום נפלאתי עליו מאד דבמחכ"ת נעלם ממנו משנה מפורשת בבכורות (י"ט) דקאמר שם יוצא דופן והבא אחריו ר"ט אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים א"כ מבואר שם להדיא דיוצא דופן לא הוי מום לשחוט עליו במדינה וה"ה לפדות עליו, וגם בטריפה נפלאתי עליו מאד דהא קאמר שמואל להדיא בתמורה (י"ז ע"א) המקדיש טריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, אלמא דטריפה לא הוי כמום, אף דאנן לא קיי"ל כשמואל הוא מטעם דאנן ס"ל כיון דלא חזי לגופו לא נחית עליו קדושת הגוף והוי כמקדיש עצים ואבנים. אבל בזה דטריפה לא הוי כמום שיכולין לפדות עליו היכא דנחית עליו קדושת הגוף כמו בולדות קדשים לא מצינו מאן דפליג על שמואל בזה כו' עכת"ד ועוד האריך בזה:

ולענ"ד בחנם חשד את מרן הלח"מ ואדרבה דברי הלח"מ צודקים ודברי המלבושי יו"ט תמוהים במחכ"ת ואשתמטתי' הא דאיתא במס' מנחות (ו' ע"א) מה ליוצא דופן שכן אינו קדוש בבכורה כו' מה להצד השוה שבהן שכן מומן ניכר [יוצא דופן מומו ניכר דאית ליה קלא והכל יודעים, רש"י] וכ"כ שם התוס' הרי דיוצא דופן מקרי בעל מום, והדבר מתבאר היטב עפימ"ש בספרי מקור ברוך ח"א (סי' כ"ה) שהבאתי ד' השטמ"ק ב"ק (מ"ה ע"א) שכתב שם בשם המאירי בהא דאיתא שם הקדישו מוקדש וז"ל ובי"ד מכריחין אותו לפדותו בשוויו וליתן דמיו לבדק הבית שהרי לא ירדה עליו קדושת מזבח שהנוגח שהמית פסול כו' עכ"ל ולכאורה נוגח לא גרע מרובע ונרבע ושם בעינן דוקא מום קבוע לפדות עליהן ול"א כיון דפסולין לגבי מזבח לא נחית עלייהו קדושת הגוף וא"צ מום קבוע לפדות עליהם, וכתבתי שם דבאמת י"ל דרובע ונרבע עפ"י ב' עדים ג"כ א"צ מום קבוע לפדות עליהן והכא בנוגח דמיירי עפ"י ב' עדים להכי שפיר לא חלה עליו קדושת הגוף וא"צ מום קבוע לפדיונו, ושם הבאתי עוד ד' הרמב"ם ז"ל ה' תמורה (פ"א הי"ז) יעו"ש מ"ש עוד, ולפי"ז א"ש דיוצא דופן אית לי' קלא ה"ז כבעל מום קבוע ולא חלה עליו קדושת הגוף, ואע"פ דבאמת ל"ד דרובע ונרבע וניגח עפ"י ב' עדים שפיר י"ל דלא חלה עליו קדוה"ג כיון דיש עדים ובודאי יגמר דינו למיתה וה"ז דמי לחטאות המתות כיון דהולכין לאבוד אין בהם קדושה, משא"כ יוצא דופן. אבל נראה דגם רובע ונרבע ונוגח הרי ג"כ עדנה לא ברור דיגמר דינו למיתה והרי קודם גמר דין הרבה סבות יש דיוכל להיות דלא יגמר דינו ומ"מ לא חלה עליו קדוה"ג גם קודם גמר דינו וכמ"כ יוצא דופן לא חלה עליו קדושת הגוף:

אלא דהתוס' במנחות שם כתבו ואין לומר דמחוסר זמן ואותו ואת בנו ומוקצה ונעבד ורובע ואתנן ומחיר יוכיחו דכל הני יש להם קול יותר מטריפה בבני מעיים שאין ידוע כלל כי היכי דחשיב יוצא דופן מומו ניכר משום דיש לו קול כו' יעו"ש, והרי מחוסר זמן ודאי ל"ה מום וכמ"כ רובע עפ"י ע"א ומוקצה ונעבד ומ"מ כתבו התוס' דחשיב מומן ניכר, ובחולין (קל"ו ע"ב) איתא דיתום קדוש בבכור ופירש"י דירעה עד שיסתאב והרי יתום הוא פסול כמו יוצא דופן וכמ"ש מרן הכ"מ בשם הר"י קורקס ז"ל בה' אסומ"ז (פ"ג ה"י) ומ"מ צריך מום קבוע ויתום ל"ה מום כמו יוצא דופן, ושוב ראיתי במלבושי יו"ט שמפלפל עם הגאון ר' אלעזר משה זצ"ל בדין יתום בבכורה והגאון רא"מ הביא מהמכלתא פ' בא דיתום אינו קדוש בבכורה יעו"ש ואח"ז ראיתי בהגהות יתרון האור במשניות החדשים שהאריך הרבה בדין יתום ויוצא דופן אבל לא העיר מכל דברינו יעו"ש:

והתוס״י יומא (נ"ה ע"ב) ד"ה ונברור כו' חקרו אם מועיל חלול בחטאות המתות וכתבו דאין חלול מועיל בהם כמו אסורי הנאה שאין להם פדיון משמע מד' התוס' דחטאות המתות בעצמם ל"ה אסה"נ מדכתבו כמו אסה"נ, אבל הם בעצמם לאו אסה"נ נינהו, והא דאמרינן בכ"ד דחטאות המתות אסוה"נ נינהו, בזבחים ר"פ התערובות ובתמורה (כ"ח) ועוד בכ"ד, נראה ברור דזהו רק מדרבנן אבל מה"ת ל"ה אסה"נ, ומזה סייעתא למ"ש בספרי מקור ברוך (סי' ה') באריכות דחטאות המתות ל"ה רק אסורי אכילה יעו"ש וקצרתי וסמכתי על המבין מדעתו ודוק] והריב"א הביא ראי' לזה מדתנן בזבחים בפרק התערובות (ט' ע"ב) כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפי' א' באלף ימותו כולן, נתערבו בשור שנעבדה בו עברה ירעו עד שיסתאבו כו' מכלל דרישא אין להם פדייה אפי' נפל בהם מום מדלא קתני ירעו כו' יעו"ש, וחטאות המתות לכאורה הלא יש לדמות לנוגח דג"כ דינן שימותו ואין בהם שום קדושה ובגיטין (כ"ח ע"ב) קרי לחטאות המתות חולין בעזרה [ועי' מ"ש בספרי מ"ב סי' ז' יעו"ש] ואי נימא דמהני להו פדיון א"צ מום קבוע לפדותן אלא נפדין מטעם איסורן דהוי כמום קבוע כמו בנוגח ואמאי כתבו התוס' דאי מהני פדיון הו"ל למימר ירעו עד שיסתאבו, ומוכח דס"ל להתוס' דזה ל"ה כמו מום וה"ה בנוגח וכמ"כ לכאורה יוצ"ד:

ובאמת לא זכיתי להבין ד' התוס' שכתבו שם דלא שייך פדיון בחטאות המתות כדי שלא לבטל מצות הכנסה לכיפה, ואיזה פדיון שייך בחטאות המתות כיון דלאו קדשי שמים נינהו דהרי הם כקדשים שמתו דנפקע כבר קדושתן וכחולין גמורים הם ולא אלימי למיתפס פדיונם וכמו דאי' בבכורות (ט"ו ע"ב) גבי וולדות פסוה"מ לאחר פדיונם דכונסן לכיפה ומשום דלא אלימי למיתפס פדיונם וכמ"כ חטאות המתות, ויש לדון עפי"ז בהא דאי' בסנהדרין (קי"ב ע"ב) היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו, ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו לנדבה ר"י אמר זבח רשעים תועבה ר"ל אמר ממון בעלים הוא כו' אבל קדשי קדשים מאי יפדו כו' כיון דאיכא חטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלא לא פסיקא ליה יעו"ש, וגי' רש"י שם ירעו עי"ש בגליון ולפמ"ש יש ליישב גם הגי' יפדו וקצרתי, וגם הסוגיא מפורשת דחטאות המתות ל"מ בהו פדיון וקצ"ע על דברי רבותינו בעלי התוס' ישנים ביומא שלא הביאו הסוגיא המפורשת ולמ"ל מדוקיא דמס' זבחים ודוק:

ועכ"פ מבואר דיוצא דופן הוי כמום קבוע ונפדה עליו והא דאי' בבכורות דיוצא דופן והבא אחריו ר"ט אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ול"א דזה גופי' הפסול דיוצא דופן הוי כמום, נראה ברור דבכור לא דמי לשאר קדשים, דבכל הקדשים קדושתם הוא מכח הקרבה, אבל לולי דין הקרבה לא חל עלי' קדושה, ורק גבי בעל מום חל קדושת תמורה דדמיא כאלו נעשית אחר ההקדש בע"מ כיון שסוף קדושה הוא עי' בנזיר (ל"ב), אבל טריפה ויוצא דופן לא חלה גם קדושת תמורה כמו שמחלק בגמ', והא דאם הפילה הנפל אסור בהנאה משום דחל עלי' קדושה במעי אמו דחזיא להקרבה כשיולד ותו לא פקע אף דעתה יש בו פסול הגוף להקרבה משום יוצא דופן נמצא דעיקר קדושת קדשים הוא להקרבה, והא דכתבו התוס' בזבחים (פ"ד ע"ב) דאף למאן דסובר בהוייתן הם קדושים אם הפילה אסור בהנאה כיון דאי הוו בר קיימא חזי להקרבה היינו ג"כ קדושתן מכח אמם עי' תוס' תמורה (כ"ד ע"ב) ד"ה קסבר רשב"ג, וכ"ז בקדשים אבל בכור דאין על אמו שום קדושה רק מכח הולד א"כ אם הפילה מנין לו קדושה, והתורה אמרה שגר אפילו נפל יש בו קדושת בכור עי' בכורות (ג') אלא דקדושת בכור אינו מטעם הקרבה אלא קדושה עצמיית ואדרבה ההקרבה בא מכח מה שהבכור קדוש קדושה עצמיית ולפיכך אמרה תורה שגר אפילו הפילה דלא חזיא להקרבה מ"מ קדושת בכור עלי', ולפי"ז נאמר דבאמת יוצא דופן הוי רק פסול ולא מום רק גבי קדשים כיון שהפסול כ"כ גדול שאינו ראוי להקרבה עד שאינו חל עליו גם קדושת תמורה שחל על בעל מום, ע"כ גם כשהפילה אם קדשים אף aיש עליו קדושה מכח אמו יפדה כיון שאינו בר הקרבה דגבי פדיון קדשים הקפידה תורה רק וכל בהמה אשר לא יקריבו ממנה והוי אמינא גם מום עובר אלא דאמרינן יצאתה זו שאינה קריבה היום וקריבה למחר עי' תמורה (ל"ג) אבל כאן שיש עלי' פסול שכזה שאין חל עלי' גם קדושת תמורה ודאי היא בכלל לא יקריבו, ול"ד לטריפה לשמואל בתמורה (י"ז) דהתם חל עלי' קדושת הגוף עיי"ש, ולהכי שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דיוצא דופן פודין אותו אף בלי מום, אבל בכור דקדושתו קדושה עצמיית אף אי לא חזי להקרבה חלה עליו קדושה כמו שנר, א"כ הא דמותר בעל מום לאו משום דלא חזי להקרבה רק דהתורה אמרה דהמום מתיר כמו פדיון בשאר קדשים כדכתיב וכי יהי' בו מום פסח או עור כל מום רע כו' בשעריך תאכלנו, והתורה לא התירה רק פסול מום ולא יוצא דופן דלא הוי פסול מום בקדושה עצמיית של בכור ולהכי לר"ט דס"ל דבכור לד"א הוי בכור לפום מה דמספ"ל שפיר קאמר דירעו עד שיסתאבו, וכדברים האלה ממש כתב לי גם הגאון הגדול כש"ת ר' ארי' ליב רובין שליט"א הגאבד"ק ווילקומיר ות"ל כי כוונתי לדעתו הגדולה והדברים נכונים בעזה"י:

וראיתי בחת"ס או"ח (סי' ק"פ) כתב שם וז"ל והנה בב"ק (מ"ה ע"א) בהא דאי' שם שור הנסקל עד שלא נגמר דינו מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו בשרו מותר כו' ונ"ל ה"ה אם הקריבו מוקרב ועולה לבעלים לשם חובה מידי דהוה אם שחטו בשרו מותר, והטעם דאפילו למ"ד גומרין דינו של שור שלא בפניו הני מילי כי איתי' לשור אבל אם כבר שחטו שוב לכו"ע אין גומרין דינו לאסור בשרו בהנאה לבעליו וה"ה אם כבר הקריבו לא יעשה שור הנסקל למפרע נהי דלכתחילה אסור דמצוה להביאו לבי"ד ולעשות בו משפט כתיב סקילה דוקא ולא שחיטה כו' אך אם עבר והקריבו נראה פשוט דמכפר דשוב אין גומרין דינו כי ליתניהו כו', עכ"ל החת"ס, והדברים תמוהים ונפלאים דהלא נוגח גם עפ"י ע"א או אפי' עפ"י הבעלים פסול, ועוד דבמחכת"ה אשתמטתי' דברי השטמ"ק ב"ק שהבאתי לעיל דאפי' קודם גמ"ד אם הקדישו לא חלה עליו קדושת הגוף כ"א קדושת דמים והרי הוא כבע"מ קבוע קודם הקדישו וכמו שנתבאר לעיל בארוכה ואיך יעלה על הדעת דאם הקריבו קודם גמ"ד כשר ועולה לבעלים והרי הוא פסול כמו בע"מ קבוע ומה דמות נעריך לו להא דאם שחטו בשרו מותר דשור הנסקל קודם גמ"ד אינו נאסר להדיוט אבל לגבוה פשיטא דאסור ופסול ולא אדע שום פתרון לדברי החת"ס:

וראיתי לבאר בזה מ"ש הרמב"ם ז"ל ה' מאכ"א (פ"ד הכ"ב) שכתב גבי שור הנסקל וז"ל שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה כו' יעו"ש, ואינו מובן מה כוון רבינו ז"ל במה שדימה אותו לבהמה טמאה ולענין מה נעשה כבהמה טמאה שהרי באמת שחיטתו מטהרתו מידי נבילה גם לאחר גמ"ד וכדאי' מפורש במתניתין בחולין (פ"ה ע"א) חיה ועוף הנסקלין יעו"ש ובמנחות (ק"א ע"ב) ברש"י שם ולפלא על כבוד מרן רעק"א ז"ל שנסתפק בזה בלקוטי חי' יעו"ש, וכיון דשחיטתו מטהרתו מידי נבילה ולענין זה אינו כבהמה טמאה ולענין מה נעשה כבהמה טמאה ומה כוונתו דנעשה כבהמה טמאה, ונראה דכוונתו דהנה שור הנסקל בדיעבד אם מכרו לעכו"ם קנה העכו"ם ואין הדמים נתפסים באיסור שוהנ"ס וכמ"ש התוס' כתובות (ל"ג ע"ב) יעו"ש, והא דאי' בב"ק (מ"ה ע"א) מכרו אינו מכור כבר כתבו בזה הטעם משום דהוי מקח טעות דיהיב לי' מידי דלא חזי לי' וכמ"ש התוס' בשם פירש"י במהדורא אחת יעו"ש ועי' בזה בשו"ת בית הלוי ח"א (סי' מ"ח) ועוד האריכו בזה, והנה בגמ' זבחים (קט"ו ע"ב) איתא דבני נח בבמה שלהם מותרים להקריב בהמה חיה ועופות זכרים ונקבות טהורין דוקא אבל לא טמאין, וכן הוא בירושלמי מגילה (פ"א) הובא בתוס' חולין (כ"ב ע"ב) ועי' במל"מ ה' מעשה"ק (פי"ט הט"ז) דעכו"ם גם בבמה שלהם אסורים להקריב טמאים, ולפי"ז כוונת הרמב"ם ז"ל שכתב דשור הנסקל לאחר גמר דינו נאסר ונעשה כבהמה טמאה כוונתו דאפי' עכו"ם אסור להקריבו אפי' בבמה שלו, ואע"פ דלדידי' שור הנסקל מותר באכילה מ"מ אסור לקרבן כמו בהמה טמאה דמותר לעכו"ם ואסור לקרבן, ואע"פ דגבי עכו"ם לא נאמר הדין ממשקה ישראל מן המותר לישראל מ"מ טמאים אסור להקריב לקרבן גם בבמה שלהם וה"ה שור הנסקל דאסור להקריב אפי' בבמה שלהם מטעם דנעשה כבהמה טמאה:

וראיתי בצל"ח פסחים (כ"ז ע"ב) הביא מ"ש בנוב"ק יו"ד (סי' ל"ד) בהא דאמרו שם חכמים לר"י חלבו של שור הנסקל יוכיח, שר"י לעצמו לא קיבל תשובה זו לפי שהוא סובר שאין איסור חל על איסור כשאינו איסור חמור אפילו בכולל ולא שייך חלבו של שור הנסקל יוכיח שאין איסור שור הנסקל חל על החלב כלל דאיסור הנאה אינו איסור מוסיף רק איסור חמור והרי יש חומר בחלב שאינו בשור הנסקל שחלב הוא בכרת, והביא שהגאון ר' דוד קיצע ז"ל הקשה לו ע"ז שהרי איסור מוסיף הוא לגבוה שחלב מותר לגבוה וכשנגמר דינו לסקילה נאסר לגבוה, והשיב הצל"ח ז"ל שזה טעות הוא דלגבוה כבר נאסר משעה שנגח או רבע שהרי נאסר לגבוה עפ"י ע"א ועפ"י בעלים וא"כ שוב כשנגמר דינו לא ניתוסף על החלב שום איסור רק ההנאה וזה לאו איסור מוסיף הוא כו' עכ"ד, ולפמ"ש נכונים דברי התלמיד מדברי הרב ז"ל שהרי אכתי איסור מוסיף הוא שור הנסקל על חלב שהרי מצד חלב שור הנסקל מותר לעכו"ם, ומצד שור הנסקל שנגמר דינו נאסר לעכו"ם לקרבן מטעם בהמה טמאה וזהו דוקא לאחר גמר דין, ומה שנאסר לעכו"ם מקרי מוסיף כמ"ש התוס' חולין (ק"ג ע"א), ועי' בתשו' מהרמ"ע מפאנו והביאו בהגהות הג' רברנ"ב ז"ל שכתב דמה שניתוסף לבני נח לא מקרי מוסיף מטעם ראה ויתר יעו"ש ומ"מ נראה דלענין קרבן ל"ש זאת ודוק היטב:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה