אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן ב

סימן א

בעזה"י.

לבאר שי' הרמב"ם ז"ל בדין בכור בחו"ל. לכבוד יד"נ הרב הגאון המובהק המפורסם נ"י ע"ה כו' כו' כש"ת מו"ה ר' שלמה נתן נטל קוטלר שיחי' לברכה בעהמ"ח ס' בית שלמה ועוד, בק"ק דטרויט אשר במדינת אמריקה (מלפנים הגאבד"ק לוקניק יצ"ו).

הנה כתר"ה במכתבו היקר לי הביא בשם כבוד מרן הגאון האמתי ר' יצחק יעקב הגאב"ד ור"מ דפאניוויעז זצ"ל מה שחידש עוד בהיותו ר"מ בסלאבודקה וז"ל לשי' הרמב"ם ז"ל בה' בכורות (ופ"א ה"ד) דבכור בחו"ל אינו קדוש ליקרב, נראה דאם שחטו בחוץ פטור כיון דאינו ראוי לפתח אהל מועד וזה לא מקרי פסולו בקדש, ולפי"ז מהראוי הי' להיות אם שחטו בחוץ שיהא מותר מה"ת כיון דדעת התוס' בקדושין (נ"ז) דכל האיסור דשחוטי חוץ הוא רק דילפינן מחולין שנשחטו בעזרה יעו"ש ואף לפי דעת רש"י דכתב דמי התירה נראה דדוקא בשחוטי חוץ דגלתה תורה שהיא שחיטה פסולה כיון דחייב להקריב בפנים, משא"כ היכא דאין כאן שחוטי חוץ הוי כמו קדשים שמתו, ולפי"ז גם מה"ת אין כאן איסור לעשות השחיטה כיון דמטיל מום הוא ג"כ מדרבנן אף דמפסידו, ולהרמב"ם דהוא מה"ת נראה דדוקא בבכור בזה"ז, משא"כ בבכור בחו"ל כיון דאינו ראוי להקריב בשום אופן אין כאן איסור, ולפי"ז בזה שהעלו האחרונים דבס' בכור מתירין להטיל מום יהי' מהראוי שמותר גם לשחוט, אמנם באמת אם כן יקשה על כל הפוסקים שסתמו דבריהם דבספק בכור אסור ונאכל במומו דהרי יכולין לשחוט ואין כאן איסור, ולפי"ז יהי' מוכרח מדבריהם דגם להטיל מום אסור כיון דעיקר הספק בדאורייתא לענין גיזה ועבודה, עכת"ד הגאון ז"ל ועוד האריך מעט בענין קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה אם עכ"פ איכא בהו איסור דאורייתא וכתר"ה ברוב ענותנותו הציע לפני לשמוע חות דעתי הקלושה ולתשובתו הנני ואשר ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר:

ולענ"ד לולי דברי הגאון ז"ל שכל דבריו אצלי כדברי האורים הי' נראה לי פנים אחרים בזה והוא דלכאורה טובא יש לתמוה בזה דא"כ לפי שי' הרמב"ם ז"ל בה' תרומות (פ"א הכ"ו) דתרומה ומעשר אפי' בימי עזרא אינו מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם, וכיון דגם בבית שני לא הי' נוהג תרומה ומעשר אפי' בא"י, והו"ל גם א"י ממקום שאי אתה מביא מעשר דגן, ומעתה גם בכור בא"י בזמן בית שני אינו קדוש וה"ה כחולין לפי שי' הרמב"ם ז"ל, וכ"ת ה"נ מלבד שאין עולה כן על הדעת אבל הלא מפורש הוא בירושלמי מס' שביעית (פ"ו ה"א) א"ר אלעזר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות מה טעם בכל זאת אנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו, מה מקיים ר"א ואת בכורות בקרנו וצאנינו מכיון שקבלו עליהן דברים שלא היו מחויבים עליהם אפי' דברים שהיו מחויבין עליהן מעלה עליהן כאלו מאליהן קבלו כו' יעו"ש, הרי דבכורות בימי עזרא הוא מה"ת, וחפשתי ומצאתי בחת"ס יו"ד (סי' שי"ח) שהעיר כן ונדחק טובא יעו"ש, ואח"ז ראיתי גם במנ"ח (מ"ע י"ח) שכתב באמת לפי דעת הרמב"ם ז"ל דבבית שני לא היו מקריבין בכורות מה"ת, והוא תמוה טובא וכנראה אשתמטתי' לפי שעה ד' הירושלמי שביעית והחת"ס כתב שהוא שקר מוחלט יעו"ש:

ולזאת היה נראה לי דבר חדש בעזה"י דהנה הרמב"ם ז"ל פסק כר"ע בתמורה (כ"א ע"ב) דאמר יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו, ת"ל ואכלת לפני ד"א מעשר דגנך ותירושך ויצהריך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מעלה בכור וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור, אבל הלא מצינו בפ"ק בכורות (ד' ע"ב) דר' יוחנן ס"ל קדשו בכורות במדבר, ואע"פ דבמדבר עדנה לא היו מחויבים בתו"מ וממקום שאי אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא מעשר בהמה ובכורות, ומוכרח מזה דדוקא בזמן שנוהג בא"י תו"מ מה"ת ואז כיון דבא"י נוהג מה"ת ובחו"ל אינו נוהג שפיר אמרינן ממקום שאתה מביא כו', ובחו"ל לא קדשו בכורות וה"ה כחולין, אבל בשעה שגם בא"י אינו נוהג מעשר מה"ת, ליתי' כלל היקשא בכור למעשר דגן, ולהכי במדבר שפיר קדשו בכורות והקריבו כדאי' בבכורות הנ"ל, וכן בימי עזרא הי' נוהג בכורות מה"ת, וה"ה בזה"ז בכור בחו"ל שפיר קדוש מה"ת ושפיר סתמו כל הפוסקים דבכור בזה"ז בחו"ל הוא איסור מה"ת ולענ"ד הוא נכון ודוק:

וכעין זה מצינו לענין עבור שנים דקיי"ל בסנהדרין (י"א ע"ב) דאין מעברין את השנה אלא ביהודה ובכל האופנים דוקא בא"י ואם עברוהו בחו"ל אינו מעובר עי' רמב"ם ה' קדה"ח (ספ"א), והתוס' בסנהדרין הביאו בשם הירושלמי דכשאין יכולין לעבר אותה בא"י מעברין אותה בחו"ל ירמיה יחזקאל ברוך בן נריה עיברו בחו"ל, ואע"כ דבעינן לשכנו תדרשו, מ"מ אם אי אפשר לקדש בא"י מעברין בחו"ל, וה"ה הכא לענין קדוש בכורות ודוק:

ועפי"ז אפשר ליישב מה שהקשה בס' אור חדש בפסחים (ג' ע"ב) בשם הגאון מרן השאג"א ז"ל בהא דכתבו התוס' שם שמי שאין לו קרקע פטור מלעשות הפסח, א"כ איך עשו פסח במדבר, ואי תימא דא"י מוחזקת לנו מאבותינו, אכתי קשה למ"ד בסוכה (כ"ה) דהטמאים מישאל ואלצפן היו, והלא הם לגמרי היו פטורין מפסח דהא לווים היו ולא נטלו חלק בארץ עכ"ד, ולפמ"ש לק"מ דהא דכתבו התוס' דמי שאין לו קרקע פטור מלעשות הפסח היינו דוקא לאחר שנתקדשה א"י ואז יתרון לא"י על חו"ל וכל מי שאין לו קרקע שפיר פטור מפסח לפי שי' התוס', משא"כ קודם שנתקדשה א"י כך לי א"י כמו חו"ל ואין לא"י שום יתרון על חו"ל שהרי גם אי נימא דא"י מוחזקת לנו מאבותינו מ"מ כ"ז שלא באו לתוכה וקדשוה לא קדשה כדמוכח לה בנדה (מ"ז) ועוד בכ"מ לכן בזה ל"ש כלל לתלות חיוב הפסח אם יש לו קרקע וז"ב:

ולהיות כי דבר חדש הוא חפשתי בספרי האחרונים ובא לידי בשאלה ס' אבני גזר מהגאון ר' אברהם מסאכאטשוב זצ"ל שו"ת חיו"ד (ובסי' תי"ב) מצאתי ת"ל ב"ה שגם הוא ז"ל אומר כן דבזמן שבא"י אינו נוהג מעשר דגן מה"ת ל"ש ההיקש בכור למעשר אלא בכור קדוש מה"ת ממילא לאחר שפסקה קדושת הארץ מה"ת נוהג בכור אפי' בחו"ל אע"פ שאינו נוהג מעשר ודכוותי' אשכחן לגבי הלל ושירה קודם שנכנסו לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, אבל משנכנסו לארץ לא הוכשרו ארצות שבחו"ל לומר שירה, ובמגילה (י"ד) כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון, ה"נ קודם שנכנסו לארץ הוכשרו כל הארצות להביא משם בכורות וזה מוכח מקרא דכתיב אך בכור שור וכשב כו' ובשרם יהי' לך משמע לאהרן עצמו שקרב במדבר ואף דמעשרות ליתנייהו במדבר, משבאו לארץ נפסל חו"ל, וכיון שגלו ופסקה קדושת הארץ חזרו לחיוב הראשון להביא בכורות מחו"ל, ומה שלא קבלו מבבל משום דמדרבנן נתקדשה הארץ בימי עזרא ולא הוכשרו כל הארצות להביא בכורות עכ"ד הגאון הקדוש הנ"ל, ות"ל ב"ה שכוונתי לדבריו הקדושים:

אמנם לאחר העיון בעזה"י ראיתי דהקו' מהא דבזמן עזרא הקריבו בכורות אע"פ דמעשר דק לא הי' נוהג מה"ת, והגאונים הנ"ל נתלבטו בזה, אבל באמת מעיקרא ליתא והוא בשום אל לב דלכאורה תמוה טובא דבה' תרומות (ספ"א) אומר הרמב"ם ז"ל דתרו"מ בזמן עזרא אפי' בא"י לא הי' נוהג אלא מדרבנן, ובה' שמיטה ויובל (פי"ב הט"ו) כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל וכיון שגלו בחרבן הראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע כיון שעלה עזרא בביאה השניה נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותו העת מפני שביאתן בימי עזרא שהיא ביאה שנייה כביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר, אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר עכ"ד, והרי דבימי עזרא נהג מעשר מה"ת וראיתי אח"ז שעמד ע"ז הרדב"ז ז"ל בביאורו שם להרמב"ם, וצ"ע דלכאורה ד' הרמב"ם ז"ל סתרי אהדדי:

ואמנם כבר ביאר בזה המהרי"ט ז"ל והביאו דבריו בספרי האחרונים דהרמב"ם ז"ל סלל לו דרך חדש לעולם קדושה שניה דעזרא קדשה לע"ל רק מפני שאין יושביה עליה להכי אמר דהפרשת תרו"מ מדבריהם, והאור שמח כתב עוד דטעמא משום דבספרי דריש מקרא והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לד' דעל תרומה קאי ואיתקש תרומה לחלה דבעי ביאת כולכם ולא ביאת מקצת יעו"ש, לפי"ז הא דכתב הרמב"ם ז"ל בה' שמו"י דנתחייבו במעשר הכוונה רק דהם באמת קדשו הארץ בקדושה גמורה שעפ"י אותה הקדושה ראויה להתחייב במעשר מה"ת והא דאין כל יושביה עליה הוא סבה צדדית שמפ״ז אינו נוהג מה"ת, אבל עיקר הארץ ראויה וקדושה להתחייב במעשר מה"ת, ומרן הכ"מ תמה טובא על שי' הרמב"ם והקשה דא"כ איך הוכיח ר' יוחנן ביבמות (פ"ב) דר' יוסי ס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא מהא דסובר בסדר עולם דקדושה שנייה לא בטלה, הא אע"ג דקדושה שניה לא בטלה אפ"ה היה תרומה מדרבנן משום שלא היה ביאת כולם, והמהרי"ט בקמא סי' (כ"ה) כתב דלק"מ משום דבהדיא מבואר בס"ע שם דמקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע גם לענין תרומות ומעשרות, והכי תניא התם מה ביאתן בימי יהושע נתחייבו במעשרות ובשמיטין אף ביאתן בימי עזרא כן כו' אלמא דס"ל לר' יוסי דתרו"מ בימי עזרא היה מן התורה ושפיר הוכיח ר' יוחנן עכ"ד יעו"ש. ותמהני שהרי אותו הלשון של הס"ע העתיק הרמב"ם ז"ל בה' שמו"י כמו שהבאתי לעיל ומ"מ סובר הרמב"ם דתרו"מ בימי עזרא אינו אלא מדרבנן וע"כ כמ"ש דהא דקתני בש"ע אף בימי עזרא כן היינו רק לענין הקדושה דקדיש מה"ת אבל מ"מ תרו"מ נהג רק מדרבנן וכמו שכתבתי ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ, והכ"מ בה' שמו"י (פ"י ה"ה) כתב דלאחר גלות עשרת השבטים היו מצפים שיחזרו כמו שחזרו לבסוף, והפ"י גיטין (ל"ו) כתב ליישב שי' ר"ת ז"ל דסובר דבבית שני נהג יובל והא דאמר בערכין (ל"ב) מנו יובלות לקדש שמיטין דמשמע דיובל לא נהג היינו למאי דס"ד התם מעיקרא דלא חזרו עשרת השבטים שגלו ולא היו בגלות בבל אלא ב' שבטים וכשעלו בבית שני לא היו כל יושביה עליה אבל במסקנא דאמרינן דירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהן נמצא דהיו שם מי"ב שבטים ואע"ג שלא עלו כולם חשיב כל יושביה, וכתבו בתוס' ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא דבעזרא מני לכל י"ב שבטים עכ"ד, וע"ז כתב הפנ"י ליישב שי' ר"ת דודאי עיקר סברת הש"ס שם בגמרא דכיון דבימי עזרא לא סלקו אלא מיעוט השבטים כדאמר התם בגמ' בימי עזרא דכתיב בהו כל הקהל כאחד ארבעת ריבוא א"כ פשיטא להו דלא הוי אלא מיעוט השבטים ולא מקרי כה"ג בבואכם אלא דמהאי סברא גופא ודאי לאו קושיא אלימתא היא דנהי דבימי עזרא ממש לא סליקו אפשר שאח"כ עלו רוב השבטים אלא דאפ"ה מקשה הש"ס שם שפיר למאי דס"ד דעשרת השבטים נשארו לגמרי במקומן וא"כ לפי"ז לא עלו כלל כל ימי בית שני ואפילו לעתיד מצינו פלוגתא בפרק חלק אם עתידין לחזור, משא"כ למסקנת הש"ס דירמיה החזירן וא"כ גלו ג"כ לבבל ואפשר שלאחר ימי עזרא עלו ג"כ והיה שם רוב מכל הי"ב שבטים ונהוג שפיר יובל מדאורייתא עכת"ד, ועי' בעזרא (סי' ב' פ' ס"ד) בפירש"י ז"ל שהביא בשם הס"ע שעלי משאר השבטים יעו"ש, ומכ"ז מבואר דכל ימי הבית שני היו מצפים שיחזרו כולם ולפי"ז בימי עזרא ראוים היו בכל יום להתחייב בתרו"מ מה"ת ומעתה נראה לי ברור דהא דמקשינן בכור למעשר דגן דממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור הכוונה רק ממקום שהוא ראוי להביא מעשר דגן שוב חייב בבכור מה"ת ובימי עזרא שפיר מקרי ראוי להתחייב מה"ת מטעם דהארץ שפיר נתקדשה מה"ת לדין חיוב תרו"מ ורק חסר התנאי דכל יושביה עליה וכיון דהיו מצפים שיחזרו בכל יום וינהגו תרו"מ מה"ת שפיר מקרי ראוי להביא מעשר דגן ומחויבים בבכור מה"ת וגם הא שכור הוא קדושה הבאה מאילי' ולהכי אפי' לשי' הרמב"ם ז"ל דבכור בחו"ל אינו נקרב וה"ה כחולין אבל בכור בימי הבית שני שפיר קדוש וקרב מה"ת והדברים נכונים ומסתברים בעזה"י ודוק:

וראיתי בבאור הרדב"ז להרמב"ם ה' תרומות (פ"א ה"ה) כתב וז"ל ואיכא למידק הכא דעולי בבל קדשוה לשעתה ולעתיד לבא וא"כ תרומות ומעשרות נהגו בבית שני מן התורה ורבינו כתב בסוף הפרק שלא נהגו אלא מדרבנן דבעינן ביאת כולכם ובימי עזרא לא עלו כולם [והוא קו' הראב"ד ז"ל בס"פ], וראיתי מי שכתב דלא הועילה קדושת עזרא כיון שלא באו כולם למפרע אלא מדרבנן, אבל כל ימי הבית עשו הכל כדין תורה תרומות ומעשרות שמיטין ויובלות כי היו מצפין תמיד לביאתם אבל אחר החורבן נתייאשו מביאתם ונשאר חיובם מדבריהם לבד בזמן הזה זהו דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל, ואין זה נכון כלל כיון דבעינן ביאת כולם ולא באו איך אפשר שהיו נוהגין בתרומות ומעשרות מן התורה ומי יאמין שיתחלף בהם בין קודם יאוש לאחר יאוש והלא כבר נתייאשו מעשרת השבטים שלא נודע מקומם ואיך יהיו נוהגין מן התורה כו' עכ"ל הרדב"ז, ולפימ"ש יש מקום לשי' הגדול שהביא הרדב"ז וכבר נתבאר היטב דבאמת היו מצפין שיבואו ויחזרו ושפיר היה ידוע להם מקומם, ובכל האופנים דברינו נכונים בעזה"י:

ובבכורות (מ' ע"א) במתניתין גבי מומי בכור מעשה שמיעך ולא יצא כו' ובגמ' תניא א"ר יוסי מעשה בפירן של בית מנחם שמיעך ולא יצא ונשחטה ונמצאת דבוקה בכסלים והתיר ר' עקיבא ואסר ר' יוחנן בן נורי אמר לו ר"ע לר"י בן נורי כו' אמר לו ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא כו' עד מתי אתה מאכיל לישראל קדשים בחוץ [שאין בו מום ובקדושתו הוא, רש"י] עכ"ל הגמ', וראיתי בס' שי למורא שהקשה אמאי לא קאמר דשוחטים קדשים בחוץ דכרת לשוחט הוא מוקדם וא' מתי' הוא דהיה בכור חו"ל ובכור חו"ל סובר ר"ע בתמורה (כ"א) דאינו נקרב וא"כ מאחר דבכור חו"ל אינו נקרב שוב אינו חייב עליו משום ש"ח כי אינו ראוי לפתח אהל מועד ורק קדשים בחוץ הוא דהוי היינו אכילת קדשים בחוץ ולא שחיטת קדשים בחוץ כי אינו ראוי לפתח אהל מועד וקודש הוא עכ"פ עכ"ל, ודבריו תמוהים למאד דהרי לדעת ר"ע בכור בחו"ל אינו נקרב ואינו ראוי לפתח אהל מועד וממילא אין בו משום שחוטי חוץ לפי"ז כשנשחט בחוץ הדר הו"ל קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה וכבר נתבאר ל"מ לפי שי' התוס' בקדושין (נ"ז) דקדשים שמתו אין בהם איסור דאורייתא וכשנשחטו הם מותרים באכילה, אלא אפי' לפי דעת רש"י ז"ל שכתב דאסורים באכילה מטעמא דמי התירם זהו דוקא בשחוטי חוץ דגלתה תורה דהיא שחיטה פסולה כיון דחייב להקריב בפנים, משא"כ כאן דאין בו משום שחוטי חוץ הרי הוא קדשים שמתו ומותר גם לפי דעת רש"י ז"ל וכמ"ש גם כתר"ה בשם הגאון מפאניוויעז זצ"ל, ועי' במ"ש בספרי מקור ברוך (סי' כ"ה) מה שהבאתי ד' המרדכי בסוף יבמות לענין בכור בזה"ז שכתב דאיכא שני כריתות משום שחוטי חוץ ואוכל קדשים בטומאת הגוף ותמהתי ג"כ דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ושוב אינו קדשים בטומאת הגוף יעו"ש, וכאן בבכורות י"ל דעכ"פ איסור מדרבנן איכא כמו בחטאות המתות דעכ"פ אין נהנין מדרבנן, ויותר נראה לי דמזה ראי' דבכור בזה"ז הוא דאורייתא דנראה דהמעשה הי' אחר החורבן ולהכי איכא איסור אכילת קדשים בחוץ והא דלא קאמר משום ש"ח משום דכבר נעשה מעשה השחיטה ועי' עוד בכורות (ל"ו ע"א) נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא, ובגמ' התם הוא דקדשים בחוץ לא אכיל ויעו"ש ברש"י ולא נקט האיסור משום שח"ח ובאמת הרמב"ם ז"ל כתב הטעם משום שח"ת יעו"ש ודו"ק:

והנה כת"ר פלפל בחכמה לענין קדשים שמתו עפי"ד התוס' קדושין הנ"ל דדעתם דש"ח מותר באכילה וראיתי להעיר בזה הנה בחולין (ס"ט ע"א) בעי ר' חנינא הוציא עובר את ידו בעזרה מהו מי אמרינן מיגו דהוי מחיצה לגבי קדשים כו' ותיבעי לך קדשים קלים בירושלים ופירש"י ז"ל דהחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה, וליכא למימר בשוחט שלמים בירושלים והוציא העובר את ידו לחוץ דא"כ אף הבהמה אסורה משום שוחט קדשים בחוץ יעו"ש, ובתשו' מרן רעק"א מהדו"ת (סי' י') פשיטא לי' דבשחיטה בירושלים אף דאם אסורה משום שחוטי חוץ, מ"מ בן ט' חי הנמצא בתוכה ניתר בשחיטת עצמו כדין הנמצא במעי טריפה ועפי"ז הקשה שם לדעת הפוסקים בן ט' חי שהוציא ידו לחוץ והאם היתה טריפה אותו היד אינו ניתר בשחיטת עצמו, וא"כ יש נפ"מ בבעיא זו גם בשחטה בירושלים אם שחטו אח"כ להעובר שאם נחשב העובר יוצא יהי' היד אסור עי"ש, ובאמת נראה דהולד עצמו נאסר משום שחוטי חוץ ולא מהניא ליה שחיטת עצמו, ולא דמי לנמצא במעי טריפה שהאם טריפתה אוסרתה וולד שאינו טריפה מותר אבל הנשחט בחוץ שחיטתה אוסרתה וכיון דאהני שחיטה לולד לטהר מידי נבילה נאסר הולד ג"כ וכדאיתא בתמורה (י"ב ע"א) וכמ"ש הרא"ש בפרה פ"ב דמקרי שחיטה בולד לא בתורת היתר בלבד וכמ"ש מזה במקור ברוך סי' ל"ד וז"ב לענ"ד, ויש להעיר לענ"ד בהא דבעי דהוציא העובר את ידו בעזרה, דהלא בהמה המקשה לילד היא עכ"פ חולה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וכמו שהעתיק התוי"ט לשונו דהוא מחולאים קשים וחולה פסול לקרבן וכדאי' בבכורות (מ"א ע"א) והוא בכלל בע"מ ועי' ראה"ש (ו') שהיה חולה בעצרת יעו"ש ברש"י ותוס' ועוד בכ"מ ובע"מ גם אם עלה ירד ולפי"ז פשיטא דגם הולד פסול וצ"ע לכאורה, והגאון מרן רעק"א בתשו' (סי' פ"ג) הקשה אמאי לא מוקי לה בזבחים (ע"ד) שנתערב שור אחד שגורר רגליו מחמת שנפל והוא ספק טריפה ונתערב עם עוד שוורים שהם גוררים רגליהם ואינו ידוע שנפלו ותלינן בשגרונא והם כשרים, ובאמת שהוא תמוה שהרי חולה פסול לקרבן וא"כ אלו שוורים שגוררים רגליהם הרי הם חולים ופסולים לקרבן, ועי' ביומא גבי חלה השעיר מרכיבו על כתפו ואע"פ דגם שעיר המשתלח מומים פוסל בו, וכנראה שהרמב"ם ז"ל הרגיש בזה שכתב חלה השעיר ואין יכול להלוך, והיינו דזה ל"ה חולי כ"כ ודוק:

והנה שלחתי דברי תשובתי לכבוד ידיד נפשי עוז הגאון הגדול פ"ה כקש"ת מוה' ר' ארי' ליב רובין שליט"א הגאבד"ק ווילקומיר והשיב לי בזה"ל יקרת מכתבו עם חד"ת קבלתי עש"ק העבר ויש בהם הרבה דברי חכמה ואבא על דבריו, מה שכתב בשם הגאון ר' יצחק ז"ל דבכור בחו"ל לא הוי שחוטי חוץ ומותר משום קדשים שמתו, ידידי לא כן עמדי דכבר כתבתי לו דלא דמי קדושת בכור לשאר קדשים, דבשאר קדשים קדושתן משום הקרבה וכיון שמתו ולא חזו להקרבה פקעה קדושתן, אבל קדושת בכור קדושתו עצמיות לא משום הקרבה דהא גם שגר קדוש בבכורה ולזה גם כשמת אסור בהנאה כמו שנמצא הרבה דבכור שמת צריך קבורה ודאי דהוי דאורייתא, ויעוין ב"ק (י"ב ע"ב) ומשני רבינא דבכור בחו"ל ואליבא דר"ש, והקשו בתוס' ד"ה ואליבא דר"ש וא"ת ואמאי קאמר אליבא דר"ש כ"ש אליבא דר"ע, והנה רש"י ז"ל כתב בד"ה תמים חי אבל תמים שחוט לא דאין לו תקנה אלא קבורה דאסור בהנאה דקדשים השחוטים בחוץ הם. ולהכי הלא אי אפשר לאוקמא אליבא דר"ע דלר"ע ל"ה קדשים בחוץ ומדלא משני התוס' הכי ודאי מוכח כמו שכתבתי דבכור גם לר"ע אסור, ואפילו למאן דסובר דקדשים בחוץ מותר, אבל לא בכור כמו שכתבתי:

ובעיקר החידוש דבכור ליכא משום שחוטי חוץ משום שאם עלה ירד, נראה לענ"ד שבאמת קדושה יש בו רק שהוא פסול להקרבה, עי' בכורות (נ"ג) כאן ליקדש כאן ליקרב ופסול חו"ל הוי רק בבכור, אבל בכל הקדשים ליכא פסול הזה וכיון דכשר בכל הקדשים ממילא גם בכור אם עלה לא ירד, עי' תוס' זבחים (פ"ד ע"ב) וז"ל אי נמי שלא לשמן קיל לפי שכשר בכל הזבחים לבד פסח וחטאת וכ"ש הוא מזה דר"ע אית ליה דבעל מום אם עלה לא ירד מפני שכשר בעופות, ואפי' מאן דפליג על ר"ע גבי בע"מ הכא מודה דהתם ההיתר הוא במין הבעל חי, אבל בבהמה בכל הזבחים פסול בע"מ, משא"כ חו"ל שכשר בכל הזבחים ופשוט החילוק, ויעוין בתוס' ע"ז (י"ג ע"ב) ד"ה נועל דלת בפניה הקשו למה לא עשו תקנה בבכור, משמע דשוה בכור לכל הקדשים לענין תקלת אכילה ושחיטה יעו"ש, ומה שהביא בשם הספר שי למורא דהא דלא קאמר משום שחוטי חוץ, אפשר דהי' אחר החורבן וסבירא ליה קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא וליכא משום שחוטי חוץ ועכ"ז אסור משום קדשים שמתו כמו שכתבתי משום דבכור שאני, א"נ דהוי בעל מום עובר ואינו חייב משום ש"ח למאן דפליג על ר"ע וסובר דאם עלה יורד ודוק בזה:

ובגוף ההערה דבכור בזמן עזרא כיון דמעשרות דרבנן לשי' הרמב"ם, הוי בכור כמו בכור חו"ל וכבר האריכו בזה, והנה ראייתו מד' הירושלמי שביעית (פ"ו) הוא ראי' חזקה, ובודאי בכור בזמן עזרא קדושת בכור מדאורייתא גם לענין הקרבה, ומה שכתב כתר"ה לחלק בין חו"ל שחסר קדושת המקום, לבין ביאת כולם שזה סיבה צדדית, אמת שהוא דבר חכמה, אבל מלשון הכ"מ משמע דזה חסרון בהקדושה דהא כתב דאם נאמר דקדושת יהושע לא בטלה ונתקדשה אז בביאת כולם גם בימי עזרא חייבים מדאורייתא, רק אם בטלה קדושת יהושע אז קדושת עזרא היתה בביאת מקצתה משמע שזה שייכת לעצם קדושת הארץ, וסבור הייתי לומר דהפטור מתרומה רק משום חלק הכהן דאין לו רק בביאת כולם וכולם לקחו חלק הכהנים, אבל בעצם קדושת התרומה לא בעינן ביאת כולם עי' בכ"מ בסוף ה' שמו"י מה שכתב ע"ד כיבוש שאר ארצות, רק תרומה היא קדושה שאסור לזרים משום ממון כהן כמ"ש הרשב"א בנדרים (י"ב) גבי תרומה דלא הוי דבר הנדור משום דהאיסור הוא ממון כהן, וכיון דהוי רק ביאת מקצתן ולא נטלו כולם חלק הכהנים לא הוי תרומה, אבל מעשר שני דהוי משום קדושה חייבים אף בביאת מקצת, והא דכל הפטור מתרומה פטור מכל המעשרות הוא רק היכא דהחסרון מחמת קדושה, אבל כאן החסרון הוא מחמת סיבה אחרת כמ"ש כתר"ה וההיקש הוא ממעשר שני, ואולי יש להעמיס זאת בלשון הרמב"ם בה' שמיטה ויובל דכתב חייבים במעשר ר״ל דנתקדש גם למעשר ויהי' נפ"מ לענין מעשר שני, אבל ראה זה חדש הוא:

לכן נראה לומר דלהכי בכור בזמן עזרא הוי דאורייתא אף דתרומה מדרבנן, והוא בעת שגלו שבט ראובן וכל שאר השבטים הי' עפ"י נביא ונתבטלה קדושת הארץ ולא הי' כלל חיוב לבוא אל הארץ, אבל כשנבנה הבית השני עפ"י נביא ונתקדש הארץ בקדושתה לכל הדברים כמ"ש הרמב"ם ז"ל הי' החיוב על כל ישראל להתיישב בארץ ולקיים כל המצות התלויות בארץ, וזה כוונת הרמב"ם ונתחייבו במעשר כל כלל ישראל יש עליהם חיוב מצות מעשר כיון שנתקדשה לכל מחויבים כולם לבא להתיישב ולקיים כל המצות מעשר אבל כיון שלא באו כולם פטורים ממעשר אבל הפטור הוא רק בפועל כיון שלא באו כולם אבל בכח ודאי יש חיוב דהא מחויבים כל ישראל לבא, ולכן לענין בכור דהתורה אמרה ואכלת מעשר דגנך ובכורות בקרך כו' כיון דמצוה איכא לאכול המעשר היינו חיוב להתיישב ולאכול המעשר ג"כ יש קדושת הקרבה על הבכור משום החיוב מעשר בכח ונכון בענ"ד מפני גודל התמי' ודוק:

ומה שמתרץ כתר"ה על קושית רע"א ז"ל וכתב דהולד אסור משום שחוטי חוץ נכון הוא, וכן משמע דהבעיא הוא רק אם היא חולין אבל אם גם היא שלמים נמשך איסור האם על הולד כמו פרה שנגחה או נרבעה, ולא דמי לטריפה כמ"ש התוס' ב"ק (מ"ז ע"א) ד"ה מאי טעמא, ובאמת יש לחלק גבי רובע המעשה אוסרתה, אבל גבי ש"ח אין המעשה אוסרתה רק אין מי שיתירנה ואם הולד הוא חי הוא יוצא דופן ותנא ס"ל דבהוייתן הם קדושים, ובתמורה מיירי דהקדיש הולד ויוצא דופן ואין לו מי שיתירנה והולד אסור רק השאלה היא אם חייב משום שחוטי חוץ, רק דע"כ אזיל הגמ' למאן דאית ליה במעי אמן הם קדושים דאם בהוייתן הולד חולין ומאי שייך כאן מחיצת עזרה, וכיון דבמעי אמן הם קדושים אין לו מי שיתירנה דהא הוא יוצא דופן עי' בתמורה (י"ז ע"א) ואולי ימצא חילוק לגבי החלב דמשום ש"ח לא עדיפא מחלב המוקדשים, אבל יוצא ספק בגמ' ויש להאריך, ידידו דוש"ת באהבה רבה ליב רובין, עכ"ל הגאון הנ"ל:

והנה מ"ש הגאון הנ"ל לחלק בין בכור לשאר כל הקדשים דבכור קדושתו הוא עצמיות ולא מצד הקרבה ולהכי גבי בכור ל"ש בי' לומר קדשים שמתו יצאו מקדושתן הוא דבר נכון מאד ויתבאר אי"ה בטוב עוד בזה (בסי' ג'), ועי' ברי"ט אלגזי ה' בכורות (פ"ה) שגם הוא ז"ל כתב כעין זה לחלק בין בכור לשארי הקדשים וחלק עוד משום דבכור קדושתו לבד הקרבתו, ומשום דהוא מתנה לכהן וגם בע"מ שייך בקדושתו זאת יעו"ש ומ"ש לה"ר מתוס' ב"ק (י"ב) בהא דמשני רבינא בבכור בחו"ל ואליבא דר"ש, שהקשו התוס' ואמאי קאמר אליבא דר"ש כ"ש אליבא דר"ע, והנה רש"י ז"ל כתב בד"ה תמים חי אבל תמים שחוט לא דאין לו תקנה אלא קבורה דאסור בהנאה דקדשים השחוטים בחוץ הם, ולהכי הלא אי אפשר לאוקמא אליבי' דר"ע דלר"ע הלא ל"ה קדשים בחוץ ומדלא משני התוס' הכי ודאי מוכח דבכור גם לר"ע אסור, הנה בספר מעין החכמה במצות בכור כתב באמת ליישב קו' התוס' לפי שיטת הרמב"ם יעו"ש, וכן באמת מבואר בשטמ"ק ב"ק (י"ב ע"ב) בשם מהר"י כ"ץ יעו"ש, ואמנם מ"ש וז"ל ובעיקר החידוש דבכור בחו"ל ליכא משום שחוטי חוץ משום שאם עלה ירד, נראה לענ"ד שבאמת קדושה יש בו רק שהוא פסול להקרבה ועי' בכורות (נ"ג) כאן ליקדש כאן ליקרב ופסול חו"ל הוי רק בבכור, אבל בכל הקדשים ליכא פסול הזה וכיון דכשר בכל הקדשים ממילא גם בכור אם עלה לא ירד עכ"ל, ודבריו תמוהים לענ"ד שהרי לפי גירסת הרמב"ן בד' הרמב"ם ז"ל דבכור בחו"ל אין בו שום קדושה והרי הוא כחולין גמור ופשיטא דאם עלה ירד, ול"ד לשאר פסולים, דשאני בכור דאין זה פסול רק דחולין גמור הוא, וכן כתב השטמ"ק ב"ק (י"ב ע"ב) בשם המאירי וז"ל ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל בכור הבא מח"ל אף בזמן שב"ה קיים מקדש בו אשה ונכסי כהן הוא לגמרי שהרי אינו ראוי להקרבה דהלכה היא שאם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב אלא הרי כחולין כו' והרי הוא כחולין לכל דבר כך היא שיטת גדולי המחברים. אבל גדולי המגיהים כתבו שלא נאמר דבר זה אלא שלא ליקרב אבל מ"מ קדושת בכור אית בו שלא ליגוז וליעבד עכ"ל, הרי כתב מפורש דלפי שיטת הרמב"ם ז"ל (דגדולי המחברים ידוע דכוונתו על הרמב"ם ז"ל וגדולי המגיהים כוונתו על הראב"ד ז"ל, וראיתי בחת"ס בחי' כתובות בסופו בקונטרסו על המצות במצות בכור דנתלבט בזה ובמחכת"ה לא ראה דכוונת המאירי דכתב וגדולי המגיהים כוונתו על הראב"ד כידוע לכל והוא פלא יעו"ש) בכור בחו"ל הוא חולין גמור, וכן כתב הר"ן בתשובה (סי' ז') עי"ש, וכן הוא דעת הרא"ש ס"פ כל פסוה"מ, והחינוך (מ"ע י"ח) עי"ש, באופן שכל הראשונים ס"ל כהגי' הישנה בד' הרמב"ם ז"ל דבכור בחו"ל הוא כחולין גמור ולא כפי מ"ש הכ"מ להגי' בד' הרמב"ם ז"ל, ובשנת תר"צ בח' שבט הייתי בק' ריגא והראה לי כבוד הגאון הגדול מוה"ר מנחם מנדל ז"ק שליט"א הגאב"ד דשם את כתי"ק של הגאון מופה"ד מרן ר' מאיר שמחה זצ"ל, וראיתי בחי' תמורה שמקיים ג"כ הגי' הישנה בד' הרמב"ם ז"ל וכל קו' הרמב"ן ז"ל כתב דלק"מ די"ל דמיירי בבכור א"י שיצא לחו"ל וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' בכורות (פ"ג ה"ב) יעו"ש שכתב וכן בכור שיצא צחו"נ, וכתב עוד דכן משמע מד' הרמב"ם בה' מעש"ש (פ"א הי"ד) וז"ל מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו"ל כבכור בהמה ומשמע דאינו קדוש כלל, ורק אכתי תקשי מהא עובדא דמר זוטרא איקלע בי' רב אשי בתמורה (ח' ע"ב) יעו"ש דזבן לן פלוני כהן, וצ"ל דנהגו אז מצות בכור ע"כ ראיתי בכי"ק זצ"ל, ובאמת החינוך כתב דאף לשי' הרמב"ם ז"ל נוהג בחו"ל מדרבנן, ואמנם הח"ס שם השיג ע"ז יעו"ש, וראיתי עוד בכי"ק של הגאון מרן רמ"ש ז"ל שכתב להוכיח כדעת הרמב"ם לפי הגי' הישנה דהרי הוא כחולין גמור מהא דתמורה (כ"א ע"א) אמר רבא בר רב עזא בען במערבא המטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו מי אמרינן כיון דלא קריבן לא מיחייב או דילמא כיון דקדשי מיחייב כו' יעו"ש, ואמאי לא מיבעי בבכור בחו"ל במטיל בו מום אותו הספק גופיה וע"כ דגמ' ס"ל דלא קדיש כלל וכחולין גמור הוא וממילא פשוט דאין בו משום מטיל מום עכ"ד, ולענ"ד יש לדחות זאת די"ל דכל ספקת הש"ס הוא רק בשאר כל הקדשים דכל קדושתם הוא מצד הקרבתן למזבח וכיון דתמורת בכור ומעשר אינו קרב שפיר י"ל דאין בו משום מטיל מום, משא"כ בכור דקדושתו הוא מצד עצמיות קדושתו יען שהוא פטר רחם ולא מצד הקרבתו ולזה אע"פ שאינו קרב מ"מ אסור להטיל בו מום מטעם עצמיותו, וא"כ אדרבה יש לה"ר להיפך דהגמ' ס"ל דבכור בחו"ל רק דאינו קרב אבל מ"מ קדוש הוא בקדושת בכור וכפי שיטת הראב"ד ז"ל וכפי מה שהגי' מרן הכ"מ ולהכי הדבר פשוט דמטיל בו מום חייב וכמו דמוכח בגמ' דע"ז שהבאתי לעיל דבכור חמור מכל הקדשים וכמ"ש גם המהרי"ט אלגזי הנ"ל:

ועי' בפסקי תוס' תמורה בפ' כיצד מערימין אות ט"ז שכתבו דבזה"ז אסור להטיל מום בבכור ובקדשים שרי והמהרי"ט אלגזי האריך בזה, ונראה עפי"מ שכתבנו דשאני בכור משאר כל הקדשים ולפי"ז בכל הקדשים דהדין הוא דנועל דלת בפניה וא"כ ממילא אזיל לאיבוד והוי כחטאות המתות ותו אינו מוזהר משום מטיל מום, משא"כ בכור כפי מ"ש הג' מווילקומיר שיחי' דל"ש בי' קדשים שמתו דעי"ז יוצא מקדושתו להכי שפיר אסור להטיל בו מום, ועי' בזבחים (ק"ד ע"א) גבי בכור שנמצא טריפה דמשמע דל"ש בי' קדשים שמתו יצאו מקדושתן, ועוד דגבי בכור כתבו התוס' דאסור לנעול דלת בפניו, א"כ נהי דלא חזי להקרבה, מ"מ דינו כקדשים בזמן בה"מ בהנך דאזלו לרעיה ואסור להטיל בהו מום מה"ת ודוק:

שוב אחז"ר הגיעני שו"ת הרי"ם מהגאון הקדוש מגור זצ"ל, ומצאתי בחיו"ד (סי' ח"י) שכתב לדון כן עפי"ד הגמ' בתמורה דמזה ראי' דבכור בחו"ל קדוש רק דאינו קרב ושפיר לא מבעיא לן בבכור בחו"ל יעו"ש:

והנה כבוד הג' מווילקומיר שיחי' הוסיף לה"ר דבכור בחו"ל קדוש הוא אלא דפסול להקרבה, מהא דב"ק (נ"ג ע"ב) שור ושור פסולי המוקדשין ובבכור קמיירי וכמ"ש התוס' לעיל, (י"ב ע"ב) ד"ה ואם איתא שכתבו ומסתמא בימיהם פליגי וא"כ מיירי בחו"ל עכ"ד, ובאמת אינו ראי' לפמ"ש לעיל די"ל דמיירי בבכור מא"י שיצא לחו"ל ובא"י הוא קדוש גם בזה"ז למ"ד קדשה לע"ל, ועי"ש בחת"ס שהובא לעיל שה"ר להיפך מהא דב"ק (נ"ד ע"א) ואי כתב רחמנא חמור הו"א קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא יעו"ש ברש"י שנדחק בזה ולפי"ד הרמב"ם א"ש דעכ"פ בכור בחו"ל אינו קדוש יעו"ש, הרי דמכ"ז הוכחנו מכמה ראשונים ומגמ' דהאמת הוא כפי הגי' הישנה בד' הרמב"ם ז"ל דבכור בחו"ל אינו קדוש כלל ודוק:

וראיתי עתה בס' טוטו"ד מהגאון רש"ק ז"ל במהדו"ג ח"ב (סי' רנ"ה) כתב דהא דאיתא בתוספתא דבכורות דהפקר פטור מבכורה, ה"ט כיון דלפי שיטת הרמב"ם אין מביאין בכורות מחו"ל ומשום דממקום שאי אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכורות והרי הוא כחולין, וכיון דהפקר פטור ממעשר א"כ הוי ממקום שאי אתה מביא מעשר דגן ואין אתה מביא בכורות יעו"ש עוד, ובמח"כ הוא דבר זר שאין עולה על הדעת לדמות זה למקום שאי אתה מביא ואין כדאי להשיב ע"ז:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה