מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
השמטות הערות ומלואים.
בסי' ב' ביארתי שם דברי הפסקי תוספות בתמורה בפ' כיצד מערימין (אות ט"ז). שכתבו דבזה"ז אסור להטיל מום בבכור ובקדשים שרי, וכתבתי דשאני בכור משאר כל הקדשים דבשאר כל הקדשים דהדין הוא דנועל דלת בפניה וא"כ ממילא אזיל לאיבוד והוי כחטאות המתות ותו אינו מוזהר משום מטיל מום, משא"כ בכור דלעולם הוא קדוש והתוס' כתבו דאסור לנעול דלת בפניו, א"כ נהי דלא חזי להקרבה מ"מ דינו כקדשים בזמן בה"מ בהנך דאזלי לרעיה ואסור להטיל בהו מום מה"ת יעו"ש באריכות, וכעת בא לידי ספר פרי יצחק ח"א וראיתי שם (בסי' מ') הביא בשם רב גדול אחד להקשות בסוגיא דע"ז (י"ג ב') אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, ופריך נראה מום מעליא הוה ומשני ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ומבואר דהטלת מום בקדשים בזה"ז אינו אסור כ"א מדרבנן, ובגמ' גיטין (מ"ד א') בעי ר' ירמיה מכר עבדו ומת כו' ואת"ל צרם אוזן בכור ומת קנסו בנו אחריו משום דאיסורא דאורייתא הוא ופירש"י הך דמבעי לן בבכורות כהן הצורם אוזן בכור ומת מהו שיקנסו בנו אחריו כו' ועכ"פ מבואר דצורם אוזן בכור אסור מדאורייתא ובודאי דוחק הוא לומר דאבעי' דר' ירמיה בבכורות הוא בזמן הבית והלכתא למשיחא והביא דכן הקשה גם בס' ישועות יעקב ביו"ד (סי' שי"ג) יעו"ש, ולפמ"ש לק"מ דבבכור גם בזה"ז לכו"ע איסור דאורייתא להטיל בו מום, ועי' בבאור רבינו הגר"א זצ"ל שם ביו"ד ודוק:
בסי' ג' כתבתי לפרש דברי הרמב"ם בה' מאכ"א (פ"ד) מה שכתב דשוה"נ לאחר שנגמר דינו נעשה כבהמה טמאה, וכתבתי דנפ"מ לענין נכרי דאסור להקריב בבמתו דברים טמאים ולכן אסור להקריב שוה"נ לאחר גמ"ד ועפי"ז כתבתי להשיג על הצל"ח בפסחים (כ"ז ב') שהביא שם מה שכתב בנוב"ק יו"ד (סי' ל"ד) דהא דאמרו חכמים לר"י חלבו של שור הנסקל יוכיח, שר' יהודה לעצמו לא קיבל תשובה זו לפי שהוא סובר שאין איסור חל על איסור כשאינו איסור חמור אפילו בכולל, ולא שייך חלבו של שור הנסקל יוכיח שאין איסור שור הנסקל חל כלל על החלב דאיסור הנאה אינו איסור מוסיף רק איסור חמור, והרי יש חומר בחלב שאינו בשור הנסקל שחלב הוא בכרת, והגאון ר' דוד קיצע זצ"ל תלמידו, השיב לו שהרי איסור מוסיף הוא לגבוה שחלב מותר לגבוה וכשנגמר דינו לסקילה נאסר לגבוה, והשיב לו הנו"ב שזה טעות הוא דלגבוה כבר נאסר משעה שנגח או רבע שהרי נאסר לגבוה עפ"י ע"א ועפ"י הבעלים וא"כ שוב כשנגמר דינו לא ניתוסף על החלב שום איסור רק הנאה וזה לאו איסור מוסיף הוא עכת"ד, ולפמ"ש הנה ע"י הגמר דין הוי איסור מוסיף לגבוה בקרבן עכו"ם בבמה שלו דקודם גמ"ד מותר לב"נ להקריבו לקרבן בבמה שלו, אבל לאחר גמ"ד אסור גם לב"נ לקרבן בבמה שלו ומשום דנעשה כבהמה טמאה וטמאים אסורים גם לב"נ לקרבן גם בבמה שלו יע"ש, וע"ז כתב לי יד"נ הגאון ר' משה ראזין שליט"א רב בברנזווילל נ. י. באמיריקה בעהמח"ס דברי סופרים ונזר הקודש להעיר ע"ז וז"ל מצאתי להעיר ולהצדיק את הגאון בעל נו"ב, והיינו כי שני אופנים שור הנסקל איכא, א) ע"י נגיחה, ב) ע"י רביעה, והנה פסול נוגח יש מקום לומר דאין זה פסול בב"נ בבמתו דלא חמור יותר מבע"מ ואפי' לאחר גמ"ד של בי"ד ישראל מטעם דכל עניני ב"נ נגמרים בלא גמ"ד, וכבר ביארנו זה בספרי נזר הקודש בפר"ז דזבחים, ואם ע"י רביעה הלא פסול לקרבן בב"נ גם בלא גמ"ד כמו שמוכח מהא דנח שלא קלטה התיבה לבהמה שנעבדה בה עבירה כדאיתא בזבחים (קט"ז) וסנהדרין (ק"ח) ושם פירש"י שזהו עבירה דזנות ולזה לא בעינן עדים וגמ"ד כמבואר, נמצא דהגמ"ד לא הוסיף מאומה ולפי"ז צדקו דברי הרב נגד התלמיד וכמו שנתבאר, וכוונת הרמב"ם שכתב דשוה"נ נעשה כבהמה טמאה היינו שבא לאסור היוצא ממנו כדין כל היוצא מטמא ומצאתי באור שמח שמפרש כן עפ"י סוגית הש"ס דמס' סנהדרין (פ') עכ"ד יד"נ:
ולדעתי לא מצאתי בדבריו אלה שום מזור ותרופה לקו' על הנו"ב ודבריו תמוהין במ"ש דשור הנסקל לא חמיר מבע"מ הוא תמוה. ובודאי שור הנסקל חמור מבע"מ, והרי ר"ע מכשיר בבע"מ דאם עלה לא ידד הואיל וכשרים בעופות לכתחלה וכדאי' בזבחים (פ"ד א'), ואטו עוף הנסקל כשר לקרבן ז ואיזה ענין הוא בע"מ לשור הנסקל, ועי' בנמוקי הרמב"ן ז"ל בפ' נח (קפי' ט' פ' ה') וז"ל ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ואיננו להעניש את בעליו כי אפי' שור המדבר חייב מיתה וצוה כן בבני נח כישראל עכ"ד הנחמדים מזהב ומפז, ומשמע דגזרת מלך דשור הנסקל יהרג דוקא ותטרף ואפי' בב"נ כן הוא ופשיטא דגם בב"נ אסור להקריבו לקרבן וזהו דוקא כשנגמר דינו דחל עליו דין שור הנסקל, [ובעיקר דברי הרמב"ן צ"ע עוד ואי"ה עוד יתבאר בזה]:
ומ"ש דכל עניני ב"נ נגמרים בלא גמ"ד וציין לעי' בספרו נזר הקודש ראיתי שם בספרו שכתב ברפ"ז דזבחים בהא דאי' שם ברובע ונרבע, פרשו רש"י ותוס' דמיירי עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים, דאם עפ"י עדים להדיוט נמי אסור, ומסקי התוס' דעיקר תלוי בגמ"ד, וכתב וז"ל ויש לעיין היאך הדין בבני נח שנהרג בעד אחד ובדיין אחד אם נחשב זה לגמר דין גם כן, ונפק"מ לדינא בבהמה הנרבעת לנכרי שנהרג עליה בע"א ובדיין אחד אם נאסרת הבהמה כדין אחר גמ"ד, והנה החכ"צ (סי' פ"ד) החליט בדין זה דאין בזה תורת גמ"ד, דענין גמ"ד בבי"ד של ישראל נאמר, וזה ליתא בזה"ז והאריך עוד בזה יעו"ש, ואנכי תמהני בזה וביותר על כבוד מרן החכ"צ דהאריך בזה, והלא הדבר מבואר ומפורש בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בפר"ז דזבחים שכתב גבי רובע ונרבע וז"ל ומן הראוי לדעת כי מה שנאמר כאן רובע ונרבע לא יהי' אלא בע"א או עפ"י הבעלים או קודם גמר דינו או אם יהי' הרובע והנרבע עכו"ם אבל אם יהי' מישראל בעדים ונגמר דינו אותו השור הוא בסקילה עכ"ד, ועי' בפי' המשניות להרע"ב שגם הוא מפרש כן, אלא שבדפוסים החדשים הוסיפו מלת של והוא טעות וכבר כתב כן בהגהות הרש"ש ובנמוקי הגרי"ב יעו"ש, והרי מפורש דאעפ"י שהעכו"ם נהרג מ"מ הבהמה מותרת להדיוט ואסורה רק לגבוה, וכן מבואר דשור שהרג עכו"ם ג"כ אסור לגבוה וכמו דמשמע מד' הרמב"ן, והרי חקירתם וספקתם מבואר באר היטב, אבל כ"ז אינו ענין לנ"ד דמיירי בשור של ישראל קודם גמ"ד שפיר אמינא דכיון דעדיין אינו שור הנסקל מותר לקרבן ב"נ ולאחר גמ"ד אסור וכמו שנתבאר וקצרתי וסמכתי על המבין ודוק:
ואמנם בעיקר דברי הנו"ב ראיתי כעת שהוא תמוה מאד ואשכחנא סוגיא ערוכה נגד דבריו והוא בזבחים (דף ע' ב') ואכל לא תאכלוהו אין לי אלא חלב שאסור באכילה ומותר בהנאה, חלב של שור הנסקל ועגלה ערופה שאסור בהנאה מנין שטהור, רש"י] ת"ל כל חלב יעו"ש, והוא ברייתא בספרא בפ' צו, וסתם ספרא הוא ר' יהודה, וש"מ דגם לר' יהודה חלב של שור הנסקל חל עליו איסור של שור הנסקל ואסור בהנאה וההפך הוא מדברי הנו"ב ז"ל:
ועי' בפסחים (כ"ג ב') דר"ע ס"ל דחלב בכלל בשר הוא וכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה, ובסנהדרין (דף פ״ו א') סתם ספרא ר' יהודה כו' וכולהו אליבא דר' עקיבא, ולהכי ס"ל לר"י הכא בספרא דחלב שור הנסקל אסור בהנאה, וראיתי עוד בספרו נזר הקודש מה שחקר לענין דם של שור הנסקל אם הוא בכלל בשר לאיסוה"נ והביא בשם הרב הגאב"ד דוויינוטא שיחי' בהא דפריך הגמ' בפסחים (כ"ב) לא יאכל את בשרו למ"ל, ומדוע לא קאמר דאתי לאסור הדם ומתרץ לה דהדם בעודו בבשר הרי הוא כבשר וכשפירש רק אז נעשה דם, והוא עפי"ד התוס' מעילה (י"ז א') ד"ה אמר ר"ח ות"ד דהדם בעודו בבשר הרי הוא בשר ורק כשפירש אז נעשה דם, ועפי"ז יישב קו' התוס' בפסחים שם דפריך והרי דם, מדוע לא משני כשהותרה נבלה דמה נמי הותרה, ומשום דבעודו בבשר אע"פ שהוא בכלל בשר אבל לא הוי בתורת דם יעו"ש ויד"נ הג' המחבר האריך בזה והביא מד' המכלתא בפ' משפטים ולא יאכל את בשרו להביא דמו וחלבו ועורו עכ"ד, וכבר העיר בזה באבן עוזר והובא בס' באר אברהם שם בפסחים יעו"ש, והיישוב בקו' התוס' פסחים כבר כתב כן הגאון ר' אלעזר משה הורוויץ ז"ל בהגהותיו שם בפסחים יעו"ש, וזה לי כמה שנים שעמדתי בזה מעצמי, ועי' מ"ש בכעין זה בחלק זה בסי' (כ"ה) בד' התוס' נדה (כ"ז ב') יעוש"ה ודוק:
ומה שחקר שם בשער של שוה"נ, כבר כתב כן היש"ש בב"ק דשערו ג"כ אסור יעו"ש:
ואגב אעיר בהא דאיתא בפסחים שם והרי דם כו' ותנן אלו ואלו נמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן, וכתב הפנ"י וז"ל וקשיא לי הא קיי"ל לקמן דכל איסורי הנאה אין לוקין אלא כדרך הנאתן ואם כן מאי מקשה הכא ממה שמוכרין דם לזבל דאטו דם לזבל הוי דרך הנאתו וממה שמוכרין ונוטלין דמים התם ודאי לא קשיא כיון שהמעות להקדש דלא שייך ביה איסור הנאה דדם דכל נפש מכם לא תאכל דם כתיב ואדרבה עיקר הנאת דם לגבוה סליק אע"כ דמגננין מקשה שמוכרין לגננין ישראל ואם כן הדרא קושיא לדוכתא כו' עכ"ד הפנ"י, ולכאורה הו"א לפמ"ש התוס' יומא (נ"ט ב') בשם ר"ח דהא דאמר ומועלין בהן הוא מה"ת ומטעם דבי"ד היו מקדישין אחר שיצא לנחל קדרון עי"ש וכן משמע מד' הרמב"ם בה' מעילה (פ"ב) עי"ש בהשגות, ולפי"ז א"ש דפריך דאי ס"ד דדם אסור בהנאה מה"ת לפי"ז אין יכולת ביד בי"ד להקדיש שהרי איסוה"נ ל"ה ברשותו, ואעפ"י דבהקדש ל"ש לאסור בהנאה כמ"ש הפנ"י, אבל הכא הרי ע"כ כבר יצא מרשות הקדש שהרי נעשית מצותו:
אכן בעיקר קו' הפנ"י הוא תמוה טובא ולא אדע מ"ש הפנ"י דדם לזבל הוי שלא כדרך הנאתו, והוא תימה דפשיטא דזה הוי דרך הנאתו ועי' בגיטין (נ"ז א') שבע שנים בצרו עכו"ם את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל וכן הוא במדרש יעו"ש ועוד י"ל בזה ואכ"מ:
וראיתי בס' באר משה להגאון האב"ד מסלאבודקה זצ"ל חיו"ד (סי' נ"ב) שנשאל מרב אחד ע"ד אשה אחת שהיה לה חולה עינים ר"ל ואמרו לה לסגולה למיחושה שתקח יד של מת ב"מ בעוד שהוא בבית, ולהעביר היד של המת על מקום הכאב שיהיה זה לרפואה אם מותר לעשות זה, וחקר השואל שיש לאסור מטעם שמת אסור בהנאה, ואך נסתפק אם מותר במת שלא כדרך הנאתו במקום חולי כמו דקיי"ל בכל איסורי הנאה שמותר במקום חולי גם כשאין בו סכנה שלא כדרך הנאתן כדאיתא ביו"ד (סי' קנ"ה), והג' המחבר ז"ל רצה לה"ר מהא דאי' בגיטין (ס"ט ב') גבי לטחלא ואי לא ליבקי שכבא דשכיב בשבתא ושקליה לידיה וניתבא אטחלא ונימא כי היכי דיבש האי ידא כו' הרי שמותר לעשות רפואה זו ביד של מת, ולא חיישינן לאיסור הנאה דמת, ורצה לדחות משום דהוה מכה של חלל ולכן לא חיישינן לאיסור הנאה דמת יעו"ש עוד מ"ש בזה, ולי נראה לה"ר לזה שמותר בכה"ג מהא דאיתא בשבת (דף ס"ז א') יוצאין כו', ובמסמר מן הצלוב משום רפואה, ופי' הרע"ב במשניות וז"ל מסמר שבעץ התלוי אם יניחוהו על נפח שבמכה יסיר הנפח כו' עכ"ד ועי"ש בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל, והרי עץ התלוי אסור בהנאה כמו מת גופיה וכדאיתא במס' ע"ז (דף ס"ב ב') ברש"י ד"ה כולן נקברין עמו, וכן משמע שם בגמ', ועי' ברמב"ם ה' סנהדרין (פט"ו ה"ט) שכתב הטעם משום שלא יהא לו זכרון רע כו' יעו"ש ועי' ביו"ד (סי' ח' בפ"ת סק"א) בשם שו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב (סי' קנ"ח) מ"ש על תשו' לחם הפנים ודוק], ומ"מ מותר לצורך רפואה גם בחולה שאב"ס והוא ראי' נכונה בעזה"י, והטעם משום דזה הוי שלא כדרך הנאתו ומוכח דגם במת מותר שלא כדרך הנאתו ודוק:
בסי' ד' כתבתי לבאר ד' הגמ' מנחות (דף ס"ז א') בעכו"ם שהפריש פטר חמור שהשטמ"ק הקשה על הלשון שהפריש דהא פטר חמור א"צ הפרשה יעו"ש, כעת הגיע לידי הספר קרן אורה על מס' מנחות וראיתי שם כתב וז"ל לכאורה גבי פטר חמור לא שייך הפרשה דהא קדושה מאילי' הוא, וי"ל דלשון הפרשה ל"ד אלא קמ"ל דאפי' רצה הא"י להחמיר על עצמו ולנהוג קדושה בפטר חמור מודיעין לו שהוא פטור, ואפ"ל דלהכי קמ"ל בפטר חמור ולא בכור טהורה אם הפריש משום דאם הקדישו קדושת פה חל עליו קדושה למ"ד דכותי מקריב כל נדרים אפי' שלמים ולמסור לישראל לכ"ע יכול להקדיש, ועי' בתוספתא דתרומות (פ"ד) דגרס התם כותי שהפריש בכור פטר חמור אולי צ"ל בכור ופטר חמור וחד דינא להו וצ"ע עכ"ד, ואתפלא על כבודו הגדול איך עלה ע"ד לומר כן דעכו"ם דלמ"ד דעכו"ם מקריב שלמים יכול להקדיש בכור וקדושת בכור חל עליו, והלא סוגיא מפורשת במס' זבחים (דף מ"ה א') דחובה בין קבוע לה זמן בין אין קבוע עכו"ם לא מייתי מעשר וכדומה יעו"ש בפירש"י ודוק] והיינו אפילו למ"ד דעכו"ם מביא שלמים וכמ"ש התוס' שם ד"ה והשוחטן בחוץ יעוש"ה, ועי' במ"ש בספרי מקור ברוך ח"א (סי' י"א) יעו"ש ודו"ק היטב:
בסי' ז' כתבתי דגבי כ"ש האויר בעצמו מקדש גם בלי הצטרפות תוך הכלי, וכן מבואר בתוס' זבחים (דף נ"ד א') ד"ה ואי אמרת לא היה לו יסוד באוירא בעלמא קעביד כו' באה"ד, וז"ל ונראה לר"ת דפריך ממליקה עצמה דבעי בראשו של מזבח דומיא דהקטרה כדלקמן ואי עביד ליה באויר דיהודה אם כן אינה עולה לקדשי מזבח ומשני דאוירא דבנימין וקדיש האויר בקדושת מזבח ואע"ג דהקטרה באויר אי אפשר לא חייש בהא דליהוי קדושת מזבח כו' יעו"ש, הרי מפורש כמ"ש דהאויר בעצמו מקדש לא מצד אויר כלי ודוק:
לסי' ט' במה שהארכתי לענין ספק מעילה אליבי' דר"ע, יש לעיין בדברי הרמב"ם בה' פסולי המוקדשין (פי"ט ה"ד) ובהשגות הראב"ד ובדברי מרן הכ"מ שם ויעו"ש בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל במס' שקלים ודוק:
בסי' י"ב מה שהארכתי בד' התו"כ בפ' מצורע חיות ולא שחוטות, כתב לי הגאון ר' ליב רובין שליט"א הגאבד"ק ווילקומיר די"ל דהכוונה הוא היכא ששחט מיעוט סימנים ועוד לא הוי עלה שם טריפה כי יכול לגמור ולשחוט והוי עלה שם שחיטה, אבל שם חיות ליכא עליה, דממנפ"ש דאי לא יגמור השחיטה הוי טריפה וסופה למות, ואי יגמור השחיטה לא תהי' חי', וא"כ עתה אין עליהם שם חיות ויעוי' בחולין (דף ק"מ ב') בעי ר"ה הושיט ידו ושחט מיעוט סימנים יעו"ש ודוק עכ"ל:
בסי' י"ב אות ב' ובסי' י"ד אות ג' מה שהארכתי כשנחתך העור אי הוה מום לגבי קדשים, יש להעיר עוד מד' רש"י במס' זבחים (דף ע"ד ב') ד"ה נקובת הקוץ כתב וז"ל ואינה נקובה לחלל וכשירה ומום נמי לא הוי דהדר בריא עכ"ל, ומשמע דכ"ז שהנקב בי' הוי מום והיינו דהוי מום עובר וכמ"ש, ועי' בכורות (דף מ"א א') גבי בכור אנדרוגינוס דת"ק סבר דאין שוחטין אותו לא במקדש ולא במדינה ור' ישמעאל אומר אין לך מום גדול מזה ושוחטין אותו במדינה שיש לו מום גמור חריץ של נקבות יעוש"ה ודוק:
ובמ"ש שם בסי' י"ד אות ג' לקיים דברי המהרש"ל ביבמות (דף ל"ג) לענין מה שהקשה דלוקמי שנטמא מקודם וכשנעשה ב"מ אז חל עליו איסור טומאה ג"כ דקודם שהי' בע"מ הי' מותר להקריב טמא, וכתב המהרש"א כיון דאיסור טומאה הותר קודם שנעשה בע"מ לא שייך שיחול אחר שנעשה בע"מ, ובארתי היטב בעזה"י דדברי המהרש"ל נכונים יעו"ש מילתא בטעמא, וכעת הגיעני הס' ערוך לנר על יבמות וראיתי שכתב שם וז"ל ולפענ"ד אין סברא זו מוכרחת שאיסור טומאה לא הותר מעולם רק שקודם שהי' בע"מ לא חל איסור טומאה שמותר לעשות בטומאה ואחר שנעשה בע"מ חל עם איסור בע"מ כאחת, והגע עצמך אם היו הכהנים או כלי שרת טמאים דאז קרבן צבור נעשה בטומאה ואח"כ נטהרו כהנים וכלי שרת וכהן אחד נשאר בטומאתו הכי נאמר שלא תחול עליו איסור טומאה כיון שהותר מקודם ומ"ש נטהרו כלי שרת או נעשה הוא בע"מ יעו"ש, והוא כעין מ"ש, ואנכי ת"ל בארתי מילתא בטעמא יותר ובעיקר הסברא כוונתי לדעתו הגדולה בעזה"י:
והנני להעיר בזה מה שראיתי שם בערוך לנר שהקשה שם בסוף הסוגיא בהא דמקשה אי בהקטרה והא אמר ר"י הבערה ללאו יצאת והקשה דהא בשימת חלבים על האש יש ג"כ מלאכה אחרת משום מכבה הגחלים כדמוכח מהא דאמרינן בביצה (דף כ"ב) איבעיא להו מהו לעשן כו' תחלתו מכבה וסופו מבעיר עי"ש, הרי דאפי' במוגמר שייך משום מכבה כ"ש בשימת חלבים על האש וא"כ שפיר יש בהקטרה מלאכה שיש עליו סקילה, ואין לומר דכיבוי דבר שאין מתכוון הוא ואין חייבין עלי' דאכתי קשה הרי הוי פסיק רישא דמודה בי' ר"ש ג"כ דדבר שאין מתכוון חייבין עליו יעו"ש עוד מ"ש בזה, ואמנם לק"מ עי' ברי"ף בשבת (דף קל"ד א') בהא דאיתא שם א"ל אביי לרב יוסף מ"ש מבשרא אגומרי [שצולין ביו"ט אע"ג דמכבה, רש"י] א"ל התם לא אפשר, וגי' הרי"ף התם ליכא כבוי יעו"ש ובמלחמות, וא"כ באמורים ליכא כבוי, ומזה ראי' לגי' הרי"ף, ואמנם לפי גי' רש"י לכאורה קשה:
וראיתי בס' אור שמח בה' תמידין (פ"ז ה"ו) שהביא בשם הפנ"י בראש השנה שדעתו דאין מחללין שבת בקה"ח רק על תחומין ולאו דמחמר בעדים ההולכים להעיד על ראיית הירח, וע"ז השיג עליו מדברי הירושלמי יומא בפ' טרף בקלפי (ה"י) אמר ר"א האיברים והפדרין שלא נתעכלו מבערב עושה אותן מדורה ושורפן בפ"ע ודוחין את השבת כו' ר' בון בר"ח כו' דבר שאינו מעכב דוחה [פירוש דאינו מעכב הכפרה רק הזריקה לא הקטרתן ואיך ידחו שבת] א"ל עדי החודש הרי אין מעכבין [פירוש שאם לא יבואו ג"כ מעברין את החודש כדין ויתקראו הר"ח במועדם] ודוחין דתנינן תמן שעל מהלך לילה ויום מחללין שבת, הרי דגם באיסור סקילה מותרים לחלל את השבת, וליכא למימר דר' זעירא סבר דהבערה ללאו יצאתה והקטרת אימורים ואיברים ופדרים ג"כ ליכא אלא לאו לחוד, ז"א דבפרק במה מדליקין (ה"ה) אמר דע"ד דמאן דאמר הבערה אינה חייב חטאת מודה בהקטרת איברים ופדרים דמכיון שהוא רוצה באיכולן כמבושל הוא יעו"ש, לפי"ז הא ע"כ איכא כאן איסור מכבה דהוא איסור סקילה ודוק:
בסי' י"ג הארכתי שם לבאר דל"א מה שקנה עבד קנה רבו רק בעבד שיש לרבו בו קנין הגוף, ויש להעיר בזה מהא דאיתא באו"ח ה' פסח (סי' תמ"ח סעי' ג') חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס ואם מכרו או נתנו לנכרי שמחוץ לבית קודם הפסח כו' מותר, וכתב הט"ז דאפילו הוא משרת שלו, וכתב בחק יעקב והיינו שאינו עבד שלו וכ"כ בתשו' שער אפרים חאו"ח (סי' ג') וכתב שם וז"ל ואין לדחות מטעם דהיתרא ניחא לי' דלקני ואיסורא לא ניחא ליה דלקני עכ"ל, ולא כתב מאיזה טעם שאין לדחות, אבל הדבר פשוט כיון דיד עבד כיד רבו א"כ לא יצא מרשותו כלל אף שמקנה לעבד הוא כידו ורשותו ממש לענין זכיה, וכן הדין לענין זכות עירוב בעירובין כו' עכ"ד הח"י, ודבריו צ"ע ואינם מובנים שהרי הא דאמרינן יד עבד כיד רבו ומה שקנה עבד קנה רבו הוא רק בע"כ שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות ואז יש לרבו בו קנין הגוף ולכן אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו, אבל עבד שלא מל ולא טבל ולא קבל עליו עול מצות ואז הרי הוא כעכו"ם גמור ואין לרבו בו קנין הגוף ול"ש בי' כלל יד עבד כיד רבו ולא אמרינן בי' כל מה שקנה עבד קנה רבו וכמ"ש הקצוה"ח (בסי' ת"י) יעו"ש וכדבריו כתב גם בשטמ"ק ב"ק (מ"ט) יעו"ש, והכא ע"כ מיירי בעבד שלא קבל עליו מצות:
וראיתי במחנ"א ה' מאכ"א (פי"ג) בדיני יי"נ כתב וז"ל ומותר לומר לעבדו שיקנה יי"נ בעבור העכו"ם שהם מזומנים אצלו כמ"ש בא"ח והביאה הב"י (בסי' קל"ב) ודוקא שאומר לו שיקנה בעבור העכו"ם הא לאו הכי אסור דמה שקנה עבד קנה רבו כו' ובטא"ח (סי' ת"נ) כתב דאסור לומר לעבדיו בפסח צאו ואכלו ואני פורע ואפי' לא הקדים דינר ונראה דעבד שאני דמה שקנה עבד קנה רבו, איברא דעדיין יש להבין דנראה דלא אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו במידי דאין רוצה לזכות בו כו' עכ"ד, וגם דבריו צ"ע דהא גם שם מיירי בעבד דלא קיבל עליו עול מצות ולא שייך בי' מה שקנה עבד קנה רבו, מיהו כבר הבאתי בפנים דשי' המחנ"א דהא דאמרינן יד פועל כיד בעה"ב הוי ממש כמו דאמרינן יד עבד כיד רבו וכבר כתבתי דז"א, ומה שכתב המחנ"א דלא אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו במידי דאין רוצה לזכות בו, הנה מדברי הח"י והשער אפרים לא משמע כן, אכן מפורש בדברי רבנו הרמב"ם ז"ל בה' מכירה (פ"ל ה"ב) וז"ל וכן העבד שקנה או מכר או נתן מתנה או נתנו לו, יד האדון על העליונה אם רצה לקיים מעשיו הרי אלו קיימין ואם לא רצה בטלו כל מעשיו יעו"ש, ומוכח דלא זכה העבד גם בהמתנה ועל כרחין משום דלית ליה יד בלא רבו וכיון שאין רבו חפץ בהמתנה תו בטלה המתנה, וכ"כ שם בס' אור שמח וכתב עוד דאף במציאה יש לומר שאם אין רבו רוצה שיזכה אז לא זכה לנפשיה דיד עבד כיד רבו יעו"ש, [ולפי"ז מצינו עוד נפ"מ בין הא דמציאת עבדו ושפחתו העברים למ"ד דהוא של אדונו, להא דמציאת עבד כנעני הוא של האדון וכאשר הארכתי בזה, והיינו דבעבד כנעני דמציאתו להאדון הוא מטעם דיד עבד כיד רבו ומה שקנה עבד קנה רבו, להכי אם אין האדון רוצה לזכות גם העבד לא קנה, משא"כ בעבד עברי גם אי נימא דמציאתו לבעה"ב אבל זה הוא מטעם מעשה ידיו, ולהכי אם אין האדון רוצה לזכות, מ"מ קונה העבד עברי לעצמו וכ"כ בעבד כנעני הנמכר לעכו"ם ודוק היטב בזה] ועי' בבאור רבנו הגר"א זצ"ל שם ביו"ד שכתב ג"כ דעבדו ל"ד דיד עבד כיד רבו וכמ"ש בב"מ (צ"ט א') וש"מ אלא ר"ל שכירו יעו"ש, ולא ס"ל מ"ש המחנ"א דהכא שקונה בעד הנכרי ל"ש בזה יד עבד כיד רבו ועוד יש להאריך בזה ואכ"מ עוד:
בסי' ט"ו אות ב' כתבתי דאע"פ דמצוה לקיים דברי המת אינו עושה קנין ורק מצוה וכמ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' רנ"ב) דכל דבר שהוא רק מצוה לקיים דברי המת אם קדמו היורשין ומכרו מה שעשו עשוי, מ"מ שייך בזה ירושה דאותו הזכות שיש לאביהם הם יורשין אותו יעו"ש מילתא בטעמא וה"ר מדברי הקצוה"ח (סי' רע"ח סקט"ו) והנה מצאתי בט"ז באה"ע (סי' קי"ד ס"ק ז') וז"ל ונ"ל ללמוד מזה במי שהבטיח לחבירו לתת לו מתנה ונתן לו ת"כ ומת המקבל ולא נתן לו עדיין המתנה שאין הנותן צריך לשלם ליורשיו דלא נתכוין אלא ליתן לו דוקא ולא ליורשיו עכ"ד, והב"ש נחלק עליו וכתב דל"ד לכאן דכאן איירי מזונות להבא אינו מחויב ליתן ליורשיו, אבל מה שעבר כבר חייב ליתן יעו"ש, ובהפלאה ובבית מאיר שם כתבו כיון דת"כ אינו עושה קנין ואין לו למקבל זכות בגוף החפץ לא זכו היורשים יעו"ש, הרי דדברי הוא במחלוקת שנויה, ואח"ז הגיע לידי הס' דברי חיים מהגאון ר' יצחק אוירבאך זצ"ל ומצאתי בחיו"ד (סי' מ"ח) שכבר העיר בכ"ז ות"ל כי כוונתי לדבריו בזה יעו"ש:
ומה שהבאתי ראי' מד' הקצזה"ח (בסי' רע"ח) שחקר באחד שנשבע ליתן מתנה לחבירו חפץ פלוני ומת המקבל קודם שהגיע המתנה לידו אם הוי ראוי לגבי בכור כיון דשבועה אין עושה קנין או נימא כיון דצריך לקיים שבועתו ואסור לו לחזור ה"ל החפץ שנשבע לתת לו כמו מוחזק, וה"ר מד' התוס' ב"ב (קכ"ג ב') ד"ה הכא במכירי כהונה שכתבו וז"ל בכל דוכתי עביד מכירי כהונה מוחזק בפ' כל הגט (דף ל' א') והיינו טעמא משום דזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפי' בדברים בעלמא ואע"פ שאם רצה לחזור בו יכול לחזור מכל מקום כל כמה דלא הדר בי' הוי מוחזק עכ"ל, וא"כ מכ"ש בנשבע או נתן ת"כ ליתן חפץ פלוני דהוי מוחזק לגבי בכור כו' עכ"ד הקצות, ומזה משמע דעכ"פ החיוב על הנותן ליתן גם ליורשיו, והיורשין יורשין אותו הזכות אע"פ דהמקבל עוד לא קנה בקנין גמור, ואמנם הנתיבות שם דחה דברי הקצות שפיר, דדוקא שם דלאו דבעלים הוא רק הטוה"נ ולהכי במכירי כהונה כיון דאסור לו לחזור כבר אין לו גם טוה"נ דגבי איסור שוב אין לו גם הטוה"נ, משא"כ בשאר מתנה מועטת כיון דאפי' אי תפס נמי אינו שלו עד שיקנה לו בקנין לא הוי מוחזק, ולפי"ז אין ראי' מכאן לנ"ד:
ויש להעיר מהא דגיטין ס"פ השולח (דף מ"ח ב') קרא ומתניתא מסייעי ליה לר"ל כו' מתניתא דתניא בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל, ואשמועינן דגוף הקרקע לא היה קנוי ללוקח והוה ליה מוחזק לאביו לפני מותו דאי כקנין הגוף דמי הוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי דכתיב בכל אשר ימצא לו במוחזק בידו, רש"י] ולפי"ד הקצות דהיכא דנשבע ליתן מתנה לחבירו חפץ פלוני ומת המקבל קודם שהגיע המתנה לידו מ"מ לגבי בכור הוי כבר מוחזק דכיון דצריך לקיים שבועתו ואסור לו לחזור ה"ל החפץ שנשבע עליו לתת לו כמו מוחזק, א"כ מאי ראי' מהא מתניתא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, לעולם אימא דקנין פירות כקנין הגוף דמי, ומ"מ בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל, דהא כיון דהלוקח מחויב להחזיר להמוכר מצד דין התורה ואם לא ישיב הרי עובר באיסור והרי הוא צריך לקיים דין התורה ולהכי שפיר חשיב מוחזק לגבי בכור:
ואמנם הדבר פשוט לחלק דשם בנידון דהקצות הרי בעת שמת המקבל כבר היה החיוב על הנותן ליתן לו ולהכי שפיר כתב דאע"פ דשבועה אינו עושה קנין, מ"מ כיון דצריך לקיים שבועתו, והחיוב שבועה כבר עליו עתה בעת שמת המקבל ובזה אמינא דאע"פ דשבועה אינו עושה קנין מ"מ חשוב המקבל כמוחזק בידו, אבל הכא בגיטין גבי שדה החוזרת לאביו ביובל, הלא באמצע היובל עדנה אין שום חיוב ואיסור על הלוקח להשיב לו ורק אח"ז כשיגיע יובל יש עליו חיוב התורה להחזיר לו, ונמצא דבשעה שמת אביו עוד לא היה מוחזק אפי' מצד איסור ואין מכאן סתירה לדברי הקצות:
ואפי' לדברי הירושלמי סוף פרק השולח דהלוקח אסור לו לחפור בו בורות שיחין ומערות ולשנות הקרקע וכמו שהובא גם בדברי המל"מ ה' שמיטה (פי"א), ונמצא דהחיוב התורה והאיסור הוא במשך כל זמן היובל, אבל באמת הדבר פשוט דכוונת הירושלמי דאסור לשנות הקרקע דכיון דרמיא על הלוקח מצות חזרה ביובל, בעי לקיים חזרה מעליותא שישוב המוכר לאחוזתו בעינא, וזהו שאמר התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינא ואם ישנה את הקרקע עתה הלא לא יוכל לקיים כשיגיע יובל השבה מעליותא, אבל עתה באמצע היובל גם גוף השדה נמכר ויוצא מרשות המוכר לרשות הלוקח, אלא דלא חשיב הקנין של הלוקח כי אם קנין פירות לבד, דקנין הגוף לא מקרי כי אם כשקנוי לו לעולם אבל קנין לזמן לא מקרי קנין הגוף וכמ"ש הר"ן בנדרים (כ"ט א') וכמו שביאר הקצות (סי' רנ"ז):
ויש לעי' במס' קדושין (דף כ"ב ב') דפריך אי מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל, ולפי"ד הר"ן דקנין לזמן מקרי ק"פ והתוס' ביבמות (ס"ו א') כתבו דגבי תרומה אזלינן בתר קנין הגוף דוקא אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף, לפי"ז ע"כ אסור לאכול בתרומה וזה נגד מקרא מפורש ואיך ס"ד דע"כ חוזר לבעלים ביובל ומצאתי במקנה שהעיר קצת מזה יעו"ש:
וראיתי להעיר בזה בדברי התוס' ב"ב (דף כ"ז א') ד"ה לא שש עשרה אמה באה"ד הקשו קונה אילן אחד אמאי אינו מביא וקורא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ומ"ש ממוכר שדהו לפירות דמביא וקורא לדידיה כדאמרינן בפ' השולח (דף מ"ז ב') וליכא למימר דהאי תנא סבר דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דהא ר"מ אית ליה דכקנין הגוף דמי בהשולח ובהחובל ואית ליה לקמן דקונה אילן אחד מביא ואינו קורא, ותי' בתי' השני וז"ל אי נמי התם קרקע קנוי לו לכל דבר למשטח בה פירי ולמיזרם בה סילקא וירקא, אבל גבי אילן אין לו אלא יניקה לבדה עכ"ל, ויש להקשות ע"ז מהא דמס' שבת (דף קל"ה ב') אמר ר' ירמיה בלוקח שפחה לעוברה הניחא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר יעו"ש, ולפי"ד התוס' הכא כו"ע מודי דקנין פירות לאו כקנין הגוף כיון דאין לו בהשפחה כ"א היניקה לבדה, וקו' זו הגיד לי מרן הגאון האמתי אדמו"ר ר' יצחק יעקב זצ"ל מפאניוועז זה יותר משלשים שנה ונטרפה השעה ולא זכיתי לשמוע תירוצו:
ולענ"ד נראה לחלק שהרי הא דאמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי אסבר לן הרשב"ם ז"ל במס' ב"ב (דף נ' ע"א) ד"ה כקנין הגוף דמי כלומר כאלו קנה גופו ואותו שאין לו פירות אין קנין הגוף שיש לו בעבד כלום דאין גופו עומד אלא לפירותיו כו' עכ"ל, והיינו דמי שיש לו הזכות להשתמש בכל זכותי הקרקע שראוי ליהנות ממנה הוא נקרא בעלים של הקרקע, שהרי בעלים פירושו זכות ההשתמשות ולפי"ז בקנה אילן אחד אחרי שבעל האילן אין לו שום זכות להשתמש וליהנות מזכותי הקרקע, מה שראוי ליהנות ולהשתמש בזה עתה, ורק כל זכותו הוא היניקה לבדה, לכן לא אלים קנין פירות שלו להיות כקנין הגוף, ורק מי שמשתמש עתה ונהנה מזכות והנאת הקרקע למשטח פירי ועוד, זה נקרא הבעלים של הקרקע וקנין פירות והשתמשות שלו נקרא קנין הגוף, משא"כ בלקח שפחה לעוברה, נהי דאין לו אלא היניקה ממנה, אבל הלא בשעת לידתה אינה ראויה לשום מלאכה, וכל הפירות שלה הוא הולד, ובשעת הלידה הלא משתמש הלוקח בכל הזכות וההנאה שיש להשתמש מהפירות, והאחר ג"כ א"י להשתמש עמה עתה במלאכה אחרת, נמצא דהלוקח יש לו כל זכות הפירות עתה ושפיר מקשה למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר ולענ"ד הוא נכון ודוק:
לסי' ט"ז אות ה' בענין ספק טומאה ברה"י, ראיתי להעיר בזה, במה שראיתי בס' ראש יוסף חולין (דף י') שכתב דבספק טומאה ברה"י דספקו טמא ולו יש אלף חזקות לא מהני ברה"י לטהר מטומאתו ועפי"ז תמה שם בדברי התוס', ואמנם הש"ש (ש"ג פ"ו) חדש דשני חזקות דעדיפי מרוב וכידוע מדברי הריב"ש מהני לטהר אפי' ברה"י שהרי רוב ג"כ מהני ברה"י לטהר ספק טומאה וכדאיתא בכתובות (ט"ו א') ובחולין (י') ומכ"ש שני חזקות דעדיפי מרוב, אלא דלפי"ז יש להבין בהא דנגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת דחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן, והתם הוי תרי חזקות וכדאיתא בעירובין (ל"ו א') רבא אמר התם תרי חזקי לקולא ופירש"י דהעמד מת על חזקתו ראשונה כל הלילה וחי הוה ועוד העמד נוגע על חזקתו ראשונה וטהור היה יעו"ש ולפי"ז בתרי חזקות הלא ספק טומאה ברה"י ספקו טהור, ואמנם הריטב"א שם בעירובין כתב שבכל מקום גבי חזקה אין לנו לדון אלא מדבר שהספק בא ממנו ועי' בס"ט (סי' קצ"ט סק"מ) מה שהביא בשם ספר מים עמוקים לבאר עפי"ז סוגית הש"ס ריש פ"ק דנדה יעו"ש ותבין היטב:
לסי' כ"ג אות ב' מ"ש שם דתנופה בחוץ לא מקרי תנופה ומשום דכתיב לפני ד' ובחוץ ל"ה כלל בגדר תנופה, יש להעיר מדברי הרמב"ם ז"ל בה' מעשר שני (פי"א ה"ד) שכתב ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות, וכיון דכתיב לפני ד' נימא נמי דבחוץ לא מקרי וידוי, ובאמת זהו השגת הראב"ד ז"ל ועי"ש בכ"מ וברדב"ז מ"ש בזה וי"ל ודוק:
לסי' כ"ז בענין אין קנין למת, ראיתי להעיר בזה מדברי התו"כ פ' אמור (כ"ב. י"א.) הם יאכלו בלחמו יצא המת שאין לו לחם, ופי' בזית רענן דהכוונה הוא דכהן שמת והניח יורשים שאינם כהנים ועדיין לא זכו בהם מ"מ אין אוכלים בשביל המת יעו"ש, [כן ראיתי שהביא הגאון וצדיק בעל חפץ חיים שליט"א בפירושו לתו"כ] ולא אדע למה לי קרא להכי שהרי אין קנין למת וכבר נפקע רשותו ופשיטא דכשמת האדון והיורשים אינם כהנים דאינם אוכלים ולמה לי קרא ויש עוד לדבר מזה ויתבאר אי"ה במק"א:
בסי' כ"ח מש"כ שם בענין אם גם מי שאינו גזלן קונה בשינוי, ראיתי אח"ז בחק יעקב (סי' תמ"ח סק"ד) שהביא שם מעשה בישראל א' שהיה לו קודם הפסח ברחיים של נכרי דגן לטחון ונתעכב הדגן ברחיים עד חוה"מ של פסח וכאשר הגיע יום שביעי של פסח הלך הנכרי וטחן הדגן של ישראל ועשה מן הקמח הנ"ל לחם ואפה את הפת והביא את הפת לישראל תיכף אחר הפסח והיה סבור הנכרי שהוא עושה טובה לישראל שהביא לו פת מוכן ונשאל מה דינו כיון שנעשה ע"י נכרי חמץ של ישראל תוך הפסח והשיב שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההיא מן הנכרי, וטעם ההיתר שלו כיון שהעכו"ם שלח בו יד לטחון ולאפות שלא מדעת בעלים ה"ז קנה הנכרי בשינוי והזיקו אע"פ שלא נתכוון לקנות ועוד האריך בזה יעו"ש, והוא תמוה דהא כאן העכו"ם לא נתכוון לגזול ולא נעשה גזלן וכיון דל"ה גזלן לא קנה בשינוי וכמו שנתבאר ומצאתי במק"ח שם שתמה בזה, ואמנם ראה ראיתי במלחמות להרמב"ן ז"ל במס' כתובות ספ"ד שכתב וז"ל כיון דלשמן צבען הצבע הקנה צבעו לאשה וקנין גמור קנאתן בשנוי דהכי מסקנא בב"ק יעו"ש, והרי מפורש דגם מי שאינו גזלן קנה בשנוי, והוא כמ"ש הסמ"ע בחו"מ (סי' צ"ז סעי' כ"ה) ובתשו' צמח צדק (סי' ג') והקצוה"ח שם השיג עליהם ולא הביא דברי הרמב"ן ז"ל, ועי' בדו"ח מרן רעק"א ז"ל בחי' כתובות (ל"ד) יעו"ש ודוק:
בסי' ל"ד הבאתי מ"ש בדעת קדושים (סי' ו' סק"ה) דקרוב עדיף מחזקה ושם בגה"ק העיר מהא דב"ב (כ"ג) דמבואר שם דהא דהקרובה מייתי ע"ע משום דהקירוב מורה שמשם ההורג בא אע"ג דלכל אחד ואחד מאנשי העיר הקרובה יש חזקת כשרות שהוא לא הרג, וכתבתי דל"ש בזה לדון מטעם חזקת כשרות כיון דאין אנו דנין על איש פרטי ורק על הכלל כולו ואטו ליכא רוצחים בעולם, והנה עתה מצאתי בספר נחל יצחק (סי' מ"ו סק"ד) שהביא בשם תשו' חמדת שלמה (סי' מ"ג) שגם הוא נסתפק בקרוב וחזקה איזה מהן עדיף, והוכיח דקרוב עדיף מחזקה מהא דב"ב הנ"ל דאזלינן בתר קרוב אף היכא דאנו מכירין לכל אנשי העיר הקרובה דיש להם חזקת כשרות והעיר מהא דחזקת כשרות ל"מ רק כשאנו דנין על איש פרטי ולכן דייק כשאנו מכירין את כל בני העיר, וגם זה לא נהירא לי דעל הכלל כולו ל"ש חזקת כשרות ודוק:
לסי' ל"ד במה שכתבתי דמוכח מדברי התוס' נדה (י"ז ב') ד"ה אין שורפין דקרוב וחזקה עדיף מרוב יש להעיר מהא דאיתא בשבת (ט"ו) על ששה ספיקות שורפין את התרומה כו' ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה, ופירש"י ז"ל דרבותא אשמועינן דלא תימא מדהני דבהמה הני נמי דבהמה, ולכאורה אמאי באמת לא אזלינן בתר קרוב, והנכון בזה מה שביאר בתשו' עמודי אור (סי' פ"ד) דלא מהני הסמיכות אלא ביש לתלות דהמעות הוא מהכיס והפירות מהכלי, אבל במונח עוד דבר אחד שלא היה מעולם בהכלי לא אמרינן כיון דהכלי דזה הוא מסתמא גם דבר הסמוך שלו, וכמו כן במ"ר שאין לומר שבא מכח דבר הסמוך לא מהני בזה הסמיכות יעו"ש, ולכאורה משמע מזה דאל"ה היה מהני קרוב לטהר והלא קרוב וחזקה שקולים המה וכמו שהבאתי בשם הש"ש (ש"ד פ"ב) וכמו דחזקה ל"מ לטהר בספק טומאה ברה"י כמו כן קרוב ל"מ, והכא בששה ספקות אלו דחכמים עשאום כודאי ולא מהני חזקה וה"ה דקרוב ל"מ לטהר ומאי קמ"ל כאן דקרוב ל"מ, ולפי"ז י"ל דקמ"ל דגם קרוב וחזקה ביחד ל"מ, ואע"פ דקרוב וחזקה ביחד עדיפי מרוב ורוב מהני לטהר גם ברה"י, וכמ"כ קרוב וחזקה ביחד מ"מ כאן דחכמים עשאום כודאי ל"מ, ואמנם כאן הוה הספק על עצם הטומאה ועי' רש"י נדה (ד' ב') ודוק:
בסי' ל"ה כתבתי להשיג במה שכתב הצל"ח בביצה (ל"ה א') דיו"ט אינו קובע למעשר וטעמו באר שם דהרי כל עיקר דשבת קובע למעשר משום דכתיב וקראת לשבת עונג ולכן אכילתה חשובה ואכילת עראי שלה מחשב קבע וכמו שפירש"י בשמעתין והנה זה פשוט דגם אכילת עראי עונג הוא ושייך בו וקראת לשבת עונג אבל ביו"ט לא מצינו עונג אבל מצינו בו שמחה ושמחת בחגיך והרי שמחה זו שכתובה בתורה היינו בשר שלמים דבר שלא שייך בו מעשר ותרומה ולכן נראה דבדוקא אמרו בכל מקום שבת אבל יו"ט אינו קובע למעשר כו' עכ"ד הצל"ח, ואנכי הוכחתי שלא כדבריו מד' הרמב"ם יעו"ש, ועתה ראיתי להוכיח להפך מדברי הצל"ח, מגמ' ערוכה והוא ביבמות (דף צ"ג א') דתניא למען תלמד ליראה את ד"א כל הימים אלו שבתות ויו"ט [הוי למד להזהר שלא יבטל עונג שבת בשביל תיקון הטבל, רש"י] למאי הלכתא אילימא לעשורי ומיכל איצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן אלא לאו כי האי גוונא דמותר לעשר על מה שלא בא לעולם ועתיד לבא לצורך עונג שבת, רש"י], יעו"ש, והנה הפרשת תרומה ומעשר אינו אלא בתבואה ולא בבשר, ומ"מ ילפינן מקרא דמותר להפריש בדבר שלא בא לעולם לצורך שבת ויו"ט והיינו משום עונג וע"כ דגם יו"ט מחויב בעונג דהא שמחה ל"ש בפירות אלא בבשר שלמים, וע"כ הא דהותר להפריש תרומה ומעשר לצורך יו"ט הוא משום עונג וזה ראי' שאין עלי' תשובה דגם יו"ט מחויב בעונג וכמ"ש הרמב"ם ז"ל יעו"ש ודוק בזה:
ומ"ש שם דדבר שאינו ראוי לאכילה אינו קובע למעשר ומשום דבדבר שאינו ראוי לאכילה ל"ש עונג יעו"ש, ויש לה"ר לזה מהא דפסחים (דף ע"א א') דשמחה בחי ליכא יעו"ש, והיינו דבשר חי אינו ראוי לאכילה וכדאיתא בפסחים (כ"ד ב') פרט לאוכל חלב חי ובתוס' שם מוכח להדי' דגם בשר חי הוי אינו ראוי לאכילה, ולהכי אין כאן שמחה וה"ה עונג, ועי' בפסחים (מ"א א') יכול אכלו חי יהא חייב יעו"ש ובתרגום תרגם באמת לא תיכלון מנה כד חי יעו"ש בהתוה"מ, ועי' בתוס' פסחים (ק"כ א') דהפסח שהוא בן שנה הוא רכיך ועי' בירושלמי עירובין (פ"ג ה"א) בשר חי מערבין בו דתנינן הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה ועי"ש בהגהות ציון וירושלים מה די"ל שאני שעיר שהוא רך, וציין לדברי המג"א (סי' ש"ח ס"ק נ"ו) יעו"ש, ועי' בבלי (כ"ט ב') ודוק:
לסימן ל"ו אות ג' לענין מ"ש אם משקה קודש בעי שרפה, יש להעיר מדברי הרמב"ם ז"ל בה' פסוה"מ (פי"ב ה"ו) ואם לא היה שם זבח אחר זבוח באותה שעם נעשו כמו שנפסלו בלינה וישרפו יעו"ש: