אור ברסלב
מקוה טהרה (קויפמן) סתירת איסור ד'

מקוה טהרה (קויפמן)· רבי חיים משולם הכהן קויפמן

סתירת איסור ד'

סתירת איסור ג'.

כתבתי דדעת הרשב"ם ז"ל בב"ב [ס"ו ע"א] ודעת הראב"ד ז"ל בבעל הנפש וכן היא דעת הרשב"א ז"ל במשמרת הבית בסוף דבריו, דגם מקוה שלימה נפסלת, אם שפכו לתוכה מים שאובין יותר ממי המקוה:

חנה בב"ב שם בהא דצינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, פריך מני לא ר' אליעזר ולא רבנן. ומשני לעולם ר"א היא ושאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן אבל לעיל גבי צינור שמים שאובין פוסלין את המקוה מן התורה כדתניא בתו"כ יכול מילא מים על כתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור ת"ל מעין וכו'. רשב"ם] ופריך מכלל דשאובה דאורייתא, והא קיי"ל דרבנן [ומתמה גמרא מכלל דשאובה דאורייתא דמקא משני הכי שמעינן דברייתא דלעיל בפסול שאובה דאורייתא מיירי והלא מדרבנן היא כדאמרינן במס' יבמות שאם היה מקוה מ"ס ונתן סאה שאובין ונטל סאה כשר עד כמה רי"א עד רובו, והיינו טעמא דמדאורייתא הוא דבעינן מקוה ממים מכונסין לכתחלה בלא שאיבה דאיתקש למעין כדפרישית לעיל ואפילו נפלו בתר הכי שאובין בטלי ברובא אי נמי קמא קמא בטיל ולעיל נמי גבי צינור המקוה היה עשוי כבר כהוגן ואח"כ קבעו שם צינור כדקתני פוסל את המקוה מכלל דהיה שם מקוה מעיקרא הלכך פסולה מדרבנן הוא. רשב"ם] וכתב שם המהרש"א ז"ל דסבירא ליה להרשב"ם ז"ל דמקוה שלם נמי נפסל ברוב מים שאובין, וההיא דיבמות דנתן סאה ונטל סאה איירי במים שאובין וכשר עד רובו, וההיא דצינור איירי שהיה מקוה שלימה, ובחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה מדרבנן, וכן הבינו בכוונת הרשב"ם ז"ל בשיטה מקובצת ובתוס' רי"ד ז"ל שם, וכן כתב הבית יוסף [בסימן ר"א] וזה לשונו ודע דמדברי הרשב"ם ז"ל בפרק המוכר את הבית נראה שסובר דמקוה שלם נמי נפסל במים שאובין עכ"ל.

אבל הרדב"ז ז"ל כתב [בח"א סימן פ"ה] וזה לשונו אם יש מ"ס כשרים ממלא על כתפו ונותן אפילו כל היום כולו, ואע"פ שכתבו בשם רשב"ם ז"ל שפסול כה"ג מדרבנן, יחיד הוא בסברא זו, גם כי אפשר לפרש דברי רשב"ם ז"ל על דרך אחרת עכ"ל. הרי כי גם בדעת הרשב"ם ז"ל גופיה אין מוכרח עוד אם ס"ל דמקוה שלימה נפסלת בשאובין:

אמנם מה שכתב הרדב"ז ז"ל דרשב"ם ז"ל יחיד הוא בסברא זו, בממכ"ת זה אינו דהראב"ד ז"ל בבעה"נ והרשב"א ז"ל במשמרת הבית ג"כ סבירא להו דמקוה שלימה נפסלת בשאובין, וזה לשון הראב"ד ז"ל בבעה"נ בשער המים פ"א ומקוה שיש בו מ"ס שנפלו אליו אפילו כמה מים שאובין אינו נפסל דתנן היו בו מ"ס ממלא בכתף ונותן בתוכו עד שיחזירו המים למראיהן, ומדלא קא יהיב שיעורא וקאמר שהוא נותן לתוכו עד שיחזרו למראיהן, ש"מ דמקוה שלם אינו נפסל בכמה מים שאובין ואפילו ברובא, ואי קשיא לך הא ביבמות וכו' התם משום דנתן ונטל הוא, אבל אם נתן ולא נטל לעולם אינו נפסל, וטעמא דמילתא דכתב מקוה מים יהיה טהור, והא דתנן במקואות פ"ד מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעיקה וכו', מחצה על מחצה פסול וכו', אלמא אפילו במחצה על מחצה נמי מיפסלי, ואיכא למשמע נמי מהא מילתא דלעיל, דאע"ג דמקוה שלם הוא אם נפלו לתוכה מ"ס מים שאובין פסלוהו דהא ליכא רובא דכשרות [עיין שם בהשגות הרז"ה ז"ל). ועוד מהא מילתא דאמרינן לעיל בענין פרת שמא ירבו בהנוטפין על הזוחלין וכו', ואיכא מאן דאמר כיון דמקוה שלם הוא לא מיפסל כלל בשאובין דכמעיין משוינן ליה, ואשכחן גבי מעין דלא מיפסל כלל בשאובין ואפילו ברבויא כדתנן במקואות פ"א למעלה מהן מעיין שמימיו מעוטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכ"ש, ומקוה שוה נמי להא מילתא מדמינן לה כדכתיב אך מעין ובור מקוה אם יהיה טהור, ומיהא איתחזי לן דאכתי איכא למימר דשאני הכשירא דמעיין מהכשירא דמקוה ומסתברא לחומרא דשאני הכשירא דמקוה כדבעינן למימר קמן, כיון דמיא קא חסרו ואזלו כי חסרו מ"ס משהו קא מהני בהו מחצה דשאובין למיפסלינהו והוה כנטל סאה ונתן סאה, אבל גבי מעיין שרבה עליו שאובין, שאובין קא חסרו מעיין לא קא חסר, הלכך מקוה שיש בו מ"ס מכוונת ונפלו בו מ"ס מים שאובין כי חסרא מיא מידי מיד נפסל דהא אימעט ליה מקוה טהרה, אבל אי איהו מ"א סאה ונפלו בו מ"א שאובין כשר עד דחסרי ב' סאין עכ"ל, הרי הכא כתב דדוקא אם נחסרו אח"כ מים נפסלה המקוה [והובא הדברים באשכול סימן נ"א], אך בסוף השער כתב וזה לשונו ואם היה מקוה שלם בכשרות אינו נפסל בשאובין אלא א"כ נפלו בו מחצה על מחצה וכ"ש אם נפלו בו רוב שאובין עכ"ל, ולא כתב כלל אם נחסר דוקא, וכן הבין בדבריו ז"ל הרשב"א ז״ל במשמרת הבית גבי מקוה שמימיה מרודדין, שכתב הרא"ה ז"ל בבדק הבית שאסור להוסיף מים שאובין, כתב הרשב"א ז"ל שזה טעות דכל שיש בו מ"ס הא שנינו ממלא בכתף ונותן, ואע"פ ששנינו מקוה שמימיה מרודדין כובש בחבילי זמורות, לאו דוקא כובש אלא אם אין מים להוסיף קאמר הא אם יש להוסיף מוסיף ובלבד שלא יהא הרוב מן השאובין וכדעת הראב"ד ז"ל עכ"ל. ובשו"ת הרשב"א ז"ל [ח"א תתי״ח כתב בדרך ספק וזה לשונו דכל שיש מ"ס שוב אין נפסלין בנתינת המים שאובין, ואפשר אפילו רבו השאובין על אותן שאינם שאובין, אלא שאין הראב"ד ז"ל מודה בשרבו השאובין עכ"ל, הרי דדעת הראב"ד ז"ל דאם רבו השאובין נפסלה המקוה אף בלא נחסרה אח"כ, וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל במשה"ב והרשב"ם ז"ל לאו יחידאה. והבית יוסף כתב שם וזה לשונו ובשם הראב"ד מצאתי שמקוה שלם נפסל בשאובין, אם נפלו בו למחצה וכ"ש אם נפלו בו רוב פסולים ע"כ, ונראה דבנתן סאה ונטל סאה קאמר דעד רובן כשר וכדעת הרמב"ם ז"ל, אבל בנתן ולא נטל אפילו באלף סאין אינו נפסל לדברי הכל עכ"ל, והנך רואה עדות הרשב"א ז"ל כי אפילו בלא נטל סבירא ליה להראב"ד ז"ל דנפסלת ברובא שאובין:

ומזה קשה לי במהרי"ק ז"ל [סימן נ"ו] שכתב דאפילו הפוסקים דס"ל דבמעיין בעינן לאדם מ"ם, סבירא להו דמעין כ"ש אינו נפסל בשאובין, וכתב להוכיח מרשב"א ז"ל דס"ל בתוה"ב דבמעיין בעינן לאדם מ"ס, ואפ"ה כתב בתשובה שהמעיין שהיא עומד כגון מקואות אלו שמימיהם מי מקואות של מעיין אע"פ שמימיהם מועטין אין נפסלים ברביית מים שאובין עכ"ל. וכתב דאי"ל דהא דקאמר הרשב"א ז"ל אע"פ שמימיהן מועטין דלאו דוקא מועטים שיהי' פחות ממ"ס אלא שהם מעוטים בערך השאוב, דא"כ יקשה לך מאי איריא מעיין אפילו מקוה מי גשמים אם יש בו מ"ס כל המים שאובין אין פוסלים אותן וכו', אלא ודאי פשיטא דבמקום שאין בו מ"ס איירי ואפ"ה קאמר כיון שהיא מי מעיין אינו נפסל ברביית השאובין ואע"פ שסובר דלאדם בעינן מ"ס עכ"ל, וקשה טובא מה שכתב דאי יש בו מ"ס אפילו מקוה אינה נפסלת ברביית השאובין שהרי דעת הרשב"א ז"ל באמת דמקוה נפסלת ברביות שאובין וצל"ע לכאורה:

קשה לי כיון דסבירא ליה להרשב"א כראב"ד ז"ל דאסור להוסיף רוב שאובין, א"כ למה צריך לדחוקי ולאוקמי מתניתין דכובש אפילו חבילי זמורות ולא קתני דמוסיף מים משום דאיירי באין לו מים דזה דוחק גדול, וגם למה זה נקט התנא הדין היכי דלית ליה מים, ואמאי לא מוקי לה להרשב"א ז"ל דמימיה מרודדין כל כך שצריך להוסיף יותר ממי המקוה כדי שיהיה יכול לטבול, וכיון דאסור להוסיף רוב שאובין מש"ה כובש חבילי זמורות, ולפ"ז קמ"ל ג"כ רבותא דאף במקוה שלם אסור להוסיף רוב שאובין, ולא צריך לדחיקי באין לו מים, וזה קשה טובא לכאורה:

ונראה לפע"ד לפי מה שכתב הרמב"ן ז"ל בב"ב שם דמאן דאמר שאובה שהמשיכה כולה כשרה סבירא ליה דשאובין דרבנן ומאן דס"ל דבעינן רבויה והמשכה י"ל דסבירא ליה שאובין מה"ת, ולפ"ז אפילו לדעת הרשב"ם ז"ל דמקוה שלימה נפסלת ברוב שאובין כיון דהוה רק מדרבנן שוב מותר בהמשכה וא"כ אכתי קשה אמאי קתני כובש אפילו חבילי זמורות הרי אפשר להוסיף מים ואי דצריך מים יותר ממי המקוה אכתי הרי אפשר להמשיכם ומותר לדברי הכל וע"כ דאיירי באין לו מים להוסיף וא"ש:

ואמנם הרשב"א ז"ל [חלק ג' סימן רכ"ד] סבירא ליה דשאובין דרבנן היא ומ"מ סבירא ליה דהמשכה כולה פסולה כמו שכתב בבית יוסף בשמו בשו"ת ח"ג רכ"ח] הרי לא ס"ל סברת הרמב"ן ז"ל הנ"ל, ומכל מקום אפשר דבמקוה שלם מודה דאינה נפסלת ברוב שאובין בהמשכה וראיתי ג"כ בנחל אשכול [בסוף סימן נ"א] שכתב ג"כ בדעת הרשב"א ז"ל דעכ"פ בהמשכה מודה דמקוה שלימה אינה נפסלת עש"ה:

קשה לי לשיטה זו דגם מקוה שלימה נפסלת בשאובין מהא דתמורה קי"ב ע"א] במשנה אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון, ובגמרא קאמר מאן תנא א״ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראב"י הוא דתנן ראב"י אומר מקוה שיש בו כ"א סאין מי גשמים ממלא בכתף י"ט סאין ופותקן למקוה והן טהורין, שהשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה [והיינו לפי חשבון דמתניתן דאין השאובין פוסלין את המקוה דרך המשכה אלא א"כ היה שם עשרים סאין. רש"י] אלא הא דכי אתא רבין א"ר יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה מני לא רבנן ולא ר"א, אלא א"ר פפא לפי חשבון כלים ויוסף בן חוני הוא דתניא שלשת לוגין מים שאובין שנפלו למקוה בשנים ושלשה כלים ואפילו בארבעה וחמשה כלים פוסלים את המקוה, יוסף בן חוני אומר בשנים ושלשה כלים פוסלים את המקוה בארבעה וחמשה כלים אין פוסלין את המקוה [ולפי חשבון היינו לפי חשבון הכלים שנפל בשלשה כלים כנגד חשבון הלוגין, תוס'] ולהרשב"ם ז"ל הרי יש לפרש המשנה דאין המים שאובין פ סלין את המקוה אלא לפי חש ון היינו במקוה שלם ואז אין המים שאובין יכולין לפסול את המקוה רק כפי חשבון המים אשר במקוה דאם יש בה מ"ס בעינן מ"ס שאובין ואם יש בה, מ"א סאין בעינן מ"א סאין שאובין, ולפירוש רשב"ם ז"ל דהא דקאמר ר' יוחנן נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו היינו במים ומחצה שאובין פסול במקוה שלימה והיא מימרא דר' יוחנן א"כ למה דחק הכא לאוקמי כראב"י או כיוסף בן חוני ולא מוקי לה במקוה שלימה, ובפרט לפי מה שכתב הרשב"ם ז"ל דצינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה משמע דיש כאן מקוה שלימה א"כ גם הכא דקתני אין המים שאובין פוסלין את המקוה אפשר לאוקמי במקוה שלימה ואינו פוסל במים שאובין רק לפי חשבון מים כשרים, וקשה לר' יוחנן לשיטתיה:

ונראה לפי מה שכתב שם בשיטה מקובצת בדעת הר"י ז"ל בתוס' שם דמשמע ליה דהא דקתני אין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון, אבל לפי חשבון פוסלין היינו שאין להם תקנה עולמית דומיא דאין המחומץ מחמץ שאם יש מן התרומה כדי לחמץ לא תועיל מן החולין אח"כ לבטלה ה"ה במים שאובין אם רוב מן השאובין נפסלה המקוה ואין לה תקנה עש"ה, ועיין בזה באור זרוע ה' מקואות [בסי' של"ה] בארוכה, והנה להרשב"ם ז"ל דמקוה שלימה נפסלת אם שפכו לתוכה שאובין רוב או מחצה, אבל נראה דאם אח"כ ירדו גשמים שוב נכשרה דהוה רוב גשמים ולא דמי לשלשה לוגין מים שאובין שנפלו למקוה חסרה דהמקוה נפסלה דהכא לא נפסלה רק משום דליכא רוב מי גשמים וכל שירדו אח"כ לתוכה מי גשמים שוב כשרה, ומש"ה אין לאוקמי במקוה שלימה דאז גם לפי, חשבון לא נפסלה לגמרי וכשרה בירדו אח"כ גשמים וא"ש:

והנה הרא"ש ז"ל בריש הלכות מקואות כתב וזה לשונו וכן מקוה שיש בו מ"ס אינו נפסל במים אפילו שנתן לתוכו אלף סאין כדתנן בפ"ו דמקוואות היו בעליון מ"ס וכו', וכן מוכיחות כמה, משניות במסכת אקואות ואין צריך להביא כולם, דאף בלא ראיה סברא היא דהא בהשקה נעשה זרועיה להטר מטומאתם והוא הדין להטביל בהן עכ"ל ובחדושי הרמב"ן ז״ל ב״ב [ס״ו ע״א] כתב וזה המקוה שהוא נפסל אינו מקוה שלם כמו שאמר הרב הרשב״ם ז״ל אלא דוקא מקוה חסר שאין בו מ"ס וכו', ועוד אומר ר"ת ז״ל דאפילו מקוה שאין בו מ"ס מכונסין אלא בהשקה כגון שיש בכאן שתי גומות עשרים עשרים ולול פתוח מזה לזה ונושקין זה את זה בכשפופה"נ שהיא שיעור עירוב מקוא מקוה שלם מיקרי ולא מיפסל בשאובה ומביא ראיה לדבריו דתנן בחגינה פרק חומר בקודש [כ"ב ע"א] שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה ואיתמר התם דוקא בכלי שיש בפיו כשפוה"נ, ותנן נמי במקואות השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא א"כ היו נקובים כשפוה"נ, והרי אותן שבכלים שאובין הן ואעפ"כ כיון שמחוברין טהורין, ויש שדוחין דהתם כיון שלא נתלשו ולא נשאבו מעולם כשרים, אבל משנתלשו ונשאבו ממש אין השקה מועלת לטבול בהן כשפוה"נ, ואין זה נכון ובתוספתא דמקואות הכי משמע כדאמרן עכ"ל, וכוונתו על התוספתא דפ"ה דמקואות וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במכות [ד"ד ע"א] דתניא היו בו מ"ס ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו של חציו הטובל בין במקום המים בין במקום היין כאלו לא טבל, היה שאוב והשיקו השיק במקום היין לא טהור השיק במקום המים טהור ע"כ, הרי אע"ג דהיה שאוב מהני השקה, וכתב באור זרוע ה' מקואות [סי' של"ה] דהתוספתא ע"כ מיירי לענין טבילה שטהר מפסול שאובין דאי טהור מטומאתו קאמר הו"ל למימר היה טמא והשיקו ולא היה שאוב עכ"ל:

ובתוס' רי"ד ז"ל בחגיגה [כ"ב ע"א] אחרי שהביא ראיות דמהני השקה למים שאובים שבכלי כתב וזה לשונו הנה הדבר ברור כשמש שהמים נישוקין ובטלים במקוה ואע"פ שהם בכלי, וכל מה שכתבתי בתשובות שאין המים נישוקין בכלי הכל הבל. והראיה שהבאתי שם מהה דתנן בפרק בתרא דמקואות כלי שהטבילו דרך פיו כאלו לא טבל אינו כלום שאין פתרונם כדפירש רבי יצחק בר' מלכי צדק [סימפונטי] זצוק"ל מפני שהמים נשאבין בתוכו שאפילו אם נשאבין הרי הן נטהרים בהשקה ודומין כשאר מי המקוה, אלא זו פירושו הטבילו דרך פיו למטה ושקעו במקוה כאלו לא טבל וכו', ולא מפני השאובין עכ"ל:

ובמהרי"ק ז"ל [סימן נ"י] כתב דטעם הרשב"א והרא"ש ז"ל דמעיין שאין בו מ"ס ואינו ראוי לטבילת אדם מ"מ אינו נפסל ברביית שאובין אע"ג דמן התורה מין במינו בטל ברוב מ"מ אין מי המעין מתבטלין ברוב שאובין ויהיו כולם שאובין משום דשם מעיין עליהם לענין טבילת כלים, והשאובים מתטהרים ע"י חבורם אל המעיין מטעם השקה וזריעה וכמו שנטהרו מטומאתם ה"ה לענין להטביל בהם נכשרו השאובין, וכתב ואמנם אותם האומרים דאף במקוה דמעיין יש לחוש אפילו לג' לוגין דמים שאובין כשהמקוה חסר לא יסברו הך סברא דהוי מטעם זרועים עכ"ל, הרי דדעת קצת פוסקים דהשקה לאו מטעם זריעה רק מטעם ביטול וזה דעת רשב"ם וראב"ד ז"ל ומש"ה בנתרבו השאובים על מי המקוה אמרינן חוזר וניעור, ובשו"ת בית יצחק שמעלקיש ז"ל חיו"ד ח"ב סימן כ"ז] כתב אע"ג דלא ס"ל להראב"ד ז"ל חוזר וניעור מ"מ בלח בלח ברוב איסור מודה הראב"ד ז"ל דאמרינן חוזר וניעור, והכרתי ופלתי [סימן צ"ט] כתב דחוזר וניעור הוי רק מדרבנן ומש"ה אם נתרבו השאובין רק מדרבנן אסור, והיינו דוקא אם נשאבו ע"י אדם ממש, אבל ע"י כלים שלא ע"י אדם דלא הוי שאובה מה"ת להראב"ד ז"ל כמו שכתב בבעל הנפש ורק מדרבנן הוי שאובה בזה לא אמרינן חוזר וניעור דהוי תרי דרבנן עש"ה:

ובמכות [ד"ד ע"א] קאמר רב יהודה אמר רב חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה וכתב רש"י ז"ל דשמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין, והקשו בתוס' שהרי נטהרו המים ע"י השקה ומש"ה גרסי חבית מלאה יין, והראב"ן ז"ל כתב בסימן כ"ח) וז"ל ועוד שאלני הא דאר"י חבית של מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה משום שמא אחר טבילה באו עליו ג' לוגין מן המים שאובין וכו', וקשיא לי אמאי חיישינן להכי הלוא גבי מקוה קטן שיש בו יותר ממ"ס דאם נפלו לו ג' לוגין לא פסלוהו, ומדלא פסלוהו ש"מ דהטובל שם עלתה לו טבילה ולא אמרינן שמא אחר טבילה באו עליו אותן ג' לוגין שאובין ועוד תנן מקוה שיש בו מ"ס נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו, ולא חיישינן שמא הטובל שם, באו עליו ג' לוגין שאובין משום דאמרינן מי מקוה הן, והשבתי לו הא דרב יהודה דחיישינן לג' לוגין שאובין מיירי כשטבל שם עם נפילתן לים דעדיין לא נתערבו יפה שמא יש ג' לוגין יחד שלא נתערבו עדיין בים ונפלו עליו וכ"ש במקוה אם טבל בו עם נפילתו למקוה שלא עלתה לו טבילה מאותו טעם עצמו, והאי דנקט לים הגדול לאשמועינן כר' יהודה דאמר ים הגדול כמקוה ולא שאר מים, אבל הטובל אחר נפילתן למקוה או לים הגדול שעה או חצי שעה הטובל שם ודאי עלתה לו טבילה שכבר נתערבו ונעשו ים ומקוה, וכן חבית של יין שנפל לים ועם נפילתו שם טבל בו טמא ונפל שם ככר של תרומה עם עלייתו של זה אמרינן שמא ביין טבל ולא נתערב עדיין בים וטימא ליין וכשנפל הככר שמא עדיין ישנו לרביעית מן היין וטמאו לככר עכ"ל. והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו והנכון בזה מה שפירש הראב"ד ז"ל בשם רבינו משה הדרשן ז"ל דשאני הכא דהים הגדול מימיו מלוחים וכבדים ואין המים המתוקים מתערבים עמהם ואותן שלשה לוגין הן עומדים במקומן והוי כאיסור שנפל בהיתר והוא ניכר שם שאינו מתבטל, ולא אמרו שהשאובין או הטמאים נכשרים במקוה אלא דוקא במקוה שמימיהם אינם מלוחים ומתערבים מיד ואינם ניכרים כלל וכו' [וכן כתב באשכול סימן נ"ח] ויותר נראין דברי מורי הרא"ה ז"ל שהיה אומר בשם רבותיו ז"ל ובשמו שלא אמרו שהמים שאובין נטהרין בשפוה"נ אלא כשהן בתוך המקוה או הים שמטהר דוקא כמותן והו"ל כמין אחד, אבל לגבי מעין שהוא מטהר בזוחלין אין יוצא מידי שאובה כשפוה"נ ואין מטבילין בו לא אדם ולא כלים עד שיהיה נקוב כמוציא רמון שיוצא מתורת כלי עכ"ל [והובא בבדק הבית ר"א] ובשיטה מקובצת בביצה [י"ז ע"ב] כתב בשם הרמ"ה ז״ל דמעיין אינו מטהר אלא בזוחלין ותמה בזה בחת"ס [יו"ד ר"ט ורי"א] שהרי מעיין מטהר אף בשאובין וראיתי בשואל ומשיב מה"ג ח"ב סימן כ"ז] שכתב שהיא טעות הדפוס וצ"ל שמעיין מטהר בזוחלין ובתרגום יב"ע כתב על קרא אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור לחוד עינין וגובין בית כנישת מיין נבעין יהי דכי מפרש בור מקוה מים היינו מים נובעין מכונשין בבור א"כ מפורש דמעיין מטהר באשבורן], ובתוס' בכורות [נ"ה ע"ב] ד"ה שמא חתרו למצוא ראיה דמעין מטהר באשבורן. וצ"ע לפרש מנ"ל דאיירי דכנישת מים נובעין ולא במי גשמים. ובאבן עזרא כתב בור קרוי וסמוך אל מקוה מים ופירושו בור שהוא מקוה מים, כי יש בור אין בו מים, ויש מפרשים כי הוא חסר וי"ו וכמו ראובן שמעון שמש ירח, א"כ בור לחוד ומקוה מים לחוד ור"ע מברטנורא עה"ת כתב ובור מקוה מים כלומר שמטהר רק בהיותו נקוה ועומד דהיינו באשבורן ופירושו בור מטהר באם הוא מקוה מים] ועי' ובחולין [פ"ד ע"א] ובתורת כהנים שם מעין מאן מטהר את הבור ובור את המקוה מוכח דבור בפ"ע ומקוה בפ"ע] ופשוט דלרמ"ה ז"ל דאין מעין מטהר בהשקה למקוה דאין זה מין אחד ה"ה דאינו מטהר אף כמוצוא רמון והא דכתב שם דים של שלמה היה נקוב כמוציא רמון היינו דאז לא נעשו שאובין כלל וכמ"ש בשו"ת מהרש"ם ז"ל [ח"א סימן ל"א] ובשו"ת בית יצחק שמעלקיש ז"ל [ח"ב סימן ל"ג]:

עכ"פ נראה דדעת רבינו משה הדרשן ז"ל דסבירא ליה דלא מהני השקה למים מתוקים בים הגדול דמימיו מלוחים וכבדים משום דהוה כאיסור שנפל בהיתר והיא ניכר ואינו מתבטל היינו משום דס"ל דהשקה היא מתורת ביטול דאי הוי מתורת זריעה מאי בכך דניכר והלא בכל זריעה בקרקע ניכור היא וע"כ מתורת ביטול. ואע"ג דהכא רב הוא דקאמר חבית שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה ורב ס"ל בפסחים [כ"ט ע"ב] דמין במינו לא בטיל מ"מ לא קשה לפמ"ש הצל"ח בפסחים בסוגיא דר"ח סגן הכהנים [אות פ"ג] דכל דבר שאינו איסור אכילה מב"מ ומין באינו מינו ולח בלח בטל ברוב דאזלינן בתר רובא ודלא כמג"א [תצ"ח ס"ק כ"ח] והרמ"ה ז"ל דסבירא ליה דאין למעין השקה במקוה דהו"ל אין מינו אפשר דס"ל דהשקה מתורת זריעה והשיטה מקובצת ביצה [י"ז ע"א] כתב דהשקה גזה"כ הוא כיון דחוזרים למקורם וטבעם ומים שאובין אינם מקורם וטבעם של מים זוחלין ועיין מה שאכתוב אי"ה לקמן בשם פירוש המשניות לרמב"ם ז"ל פ"י מ"ו] ואפשר ג"כ דלא ס"ל סברא דהשקה מטעם זריעה דזריעה בקרקע הו"ל ג"כ מין באינו מינו ומים במים כיון דנזרעו אמאי לא מטהרי ומאי בכך דמעיין מטהר בזוחלין ולא מקוה הרי מ"מ מים במים הם ונזרעים בתוכן, וסבירא ליה מטעם ביטול וס"ל דרק מין במינו מתבטלין, וצריך עוד עיון בזה:

ונראה לפע"ד דפליגו בזה תנאי, אי השקה מטעם זריעה או מטעם ביטול. דהנה בתורת כהנים פרשת שמיני איתא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מנין שאם טמא יטהרנו ת"ל מקוה מים יהיה טהור, אין לי אלא מעין את המקוה מנין מקוה את המקוה מקוה את הבור בור את הבור בור את המקוה מנין ת"ל מעין יהיה טהור בור יהיה טהור ומקוה מים יהיה טהור. וכתב בקרבן אהרן שם מנין אם טמא יטהרנו כלומר אי לית ליה מ"ס והוא טמא דלא מטהר ימשוך בו מים דרך קרקע עד דלהוי ביה מ"ס ויהיה מטהר וכן שנינו בפ"ו דמקואות מטהרין את המקואות העליון מן התחתון וכו', ת"ל מקוה ומעין יהיה טהור, כלומר דאמר במעין ובור שהם רבים יהיה לשון יחיד מלבד דמלת יהיה יתירה דהו"ל לומר מקוה מים טהור, אלא הכונה לומר דמקוה מים יהיה טהור אחר שלא היה בו מ"ם] שבהמשכת מים מהמעין למקוה יהיה טהור אחר שהיה טמא, שלא היה בו מ"ס ת"ל מעין יהיה טהור כלומר שכולם יהיו טהורים (אחר שלא היו) זה מזה, דיהיה טהור חוזר לכל אחד ואחד מהם, וכי היכי דמעין מטהר מקוה, הכי נמי מטהר מקוה את המקוה ואת הבור ובור את המקוה, ואית דמפרשי מנין אם טמא דהמקוה טמא דאית ליה דמקוה שאין בו מ"ס מקבל טומאה ולהכי קאמר מנין. אם יהיה המקוה טמא יטהרנו ע"י השקה, וזה טעות מבואר דקיי"ל בריש מקואות אין המים עלולים לקבל טומאה עד שיתלשו עכ"ל, ושני הפירושים מבוארים בראשונים ז"ל, וזה לשון הרא"ש ז"ל בשו"ת [כלל ל"א סימן ב'] ואת אשר שאלת על שני מקואות אחד שאוב ואחד כשר הנקובים זה לזה להיות פסול כבתחלה. תשובה נ"ל כיון דנתחברו פעם אחת הוכשרו ופקע שם שאובה מינייהו ואינם נפסלים עוד בסתימת הנקב מידי דהוה אמים טמאים שהשיקן למקוה דהוי כזרעים ובטלים לגבי מקוה ופרח שם טומאה מינייהו וכו' ועוד ראיה מתו"כ דקתני התם ומנין אם טמא יטהרנו כשפוה"נ ונסתם הנקב אם נשאר השאוב בהכשירו או דילמא כיון שנסתם חזר פירוש אם, המקוה עמא כגון שהוא חסר וטהרנו ת״ל מעין ומדקאמר אם טמא יטהרנו משמע שהוא כעין טהרת מים בהשקה כל דהוא עכ"ל הרי דמפרש אם טמא יטהרנו, היינו, שהמקוה חסר יטהרנו שיהיה מקוה שלם ומש״ה קשיא ליה דקאמר לישנא אם טמא יטהרנו בהשקה הכ"ש אבל בפמ"ג פירש אם טמא היינו שהיו המים טמאים וזה לשון השקה למים טמאים לטהרם ובתו״כ דרשו מן המקראות מנין שאם היה טמא יטהרנו א"ל אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מלמד שמטהרין זה את זה כך מועלת השקה למים שאובין להכשירן וכו' עכ"ל, הרי דמפרש אם היה טמא:

היינו דהמים היו טמא ים ובודאי למ"ד דאין לטומאת משקים עיקר מה"ת צריך לומר מנין שאם היה טמא יטהרנו היינו שהיה חסר ולמ"ד טומאת משקים מה"ת יש לומר דהיה טמא יטהרנו היינו שהמים היו טמאים, ויש לומר ג"כ הפוריש דהוה חסר וכמ"ש במזרחי שם דתרווייהו שמעינן מינה עש"ה, ומה שהקשה הקרבן אהרן דמחובר אינו מקבל טומאה לא קשה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בריש מקואות ובפט"ו מהלכות טומאת אוכלין דלרצון מקבלים טומאה ע"ש, ולשיטת הראב"ד ז"ל שם דגם לרצון אינם מקבלים טומאה מ"מ בנפלו משקים טמאים טמא המקוה ולא מהני השקה כל שאין בהם מ"ס פמו שכתב שם הראב"ד ז"ל:

עכ"פ מבואר מתו"כ הנ"ל דמעין מטהר את המקוה בהשקה ודלא כשיטת הרמ"ה ז"ל, ונראה דסבירא ליה לתו"כ דהשקה מטעם זריעה וכל שהיא מים במים הו"ל זריעה דלמ"ד השקה מטעם ביטול ע"כ דלא שייך ביטול רוב במיעוט והכא דריש מקרא דמעין מטהר את המקוה והרי מעין מטהר בכ"ש ומקוה במ"ס ויכול להיות דמקוה חטרה ממ"ס יש בה מים יותר מה שיש במעין ומ"מ מטהר וע"כ מטעם זריעה [ומה שכתב בחת"ס רי"א ד"ה לענין ישוב דזריעה לא שייך אם הזרע מרובה מן הקרקע אינו מוכח, ואחרי כי הראב"ד ז"ל לא ניחא ליה תירוץ החת"ס מוכח דאפילו אם הזרע מרובה מן הקרקע שייך זריעה] וראיתי בספר התורה והמצוה על התו"כ שכתב דמש"ה קאמר דמעין מטהר את המקוה ומקוה את הבור וכו' ולא קאמר מקוה את המעין ע"כ מוכח כדעת הרמב"ם וראב"ד ז"ל דמעין מטהר אף לאדם בכל שהוא וא"כ לא שייך במעין מנין שהיה טמא [והיינו חסר] יטהרנו דהא מעין מטהר בכ"ש. ובזה י"ל הא דאיתא בירושלמי ע"ז [פ"ה ה"ד] הובא בר"ש ז"ל רפ"ח דמקואות תמן תנינן ארץ ישראל טהורה ומקוותיה טהורין ארץ כותים טהורה ומקוותיה ומדרותיה ושביליה טהורין ר' לעזר בי ר' יוסי הדא דתימר להאמינן שאינן שאובים הא למדת ארבעים לא, דדרשי אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעין מטהר כ"ש אף מקוה מטהר כ"ש ע"כ. והוכיח מזה הר"ש ז"ל דשאובין מדאורייתא פסולין מדמודים בה כותאי. וראיתי בספר לבנון נטע [ר"א סק"נ] שהקשה דכיון דשאובין דאורייתא שוב איך יכולים לסמוך על הכותים כיון דהם ס"ל מקוה בכ"ש, א"כ אפשר ששפכו במקוה כ"ש הרבה מים שאובין ולדידהו כשר דנכשר בהשקה כיון דשיעור מקוה בכ"ש עש"ה. ולפי זה ניחא דכיון דסבירא להו לכותאי דמעין וגם מקוה בכ"ש א"כ שוב ע"כ אין דורשין מנין אם טמא יטהרנו שחסר מתכשר בהשקה דהא לעולם לא הוי חסר וע"כ דלא סבירא להו כלל ענין השקה, והלכה למשה לא ס"ל ג"כ, ושפיר יכולין לסמוך עלייהו דלא הוי שאובין וא"ש:

ומדי דברי בזה עם הגאון הגדול אביר הרועים מוה"ר מאיר שמחה הכהן שליט"א אבד"ק דווינסק מחבר ספרים הנחמדים אור שמח על הרמב"ם ז"ל:

העיר דכן משמע בתו"כ שם, גבי הכשר דלמד דמשקים מכשירין ק"ו ממים, קאמר מה מים שהן חוזרין לידי אביהן לטהר מכשירין את הזרעים, משקין שאין חוזרין לידי אביהן לטהר אינו דין שמכשירין את הזרעים, והאי לישנא דחוזרין לידי אביהן לטהר משמע דהשקה מטעם זריעה:

והנה הקשיתי לעיל [בסחירת איסור א'] דאיך יליף מקרא יהיה טהור דמעין מטהר את המקוה וכתב הקרבן אהרן דיהיה מיותר דהו"ל למכתב בור מקוה מים טהור, שהרי בזבחים [כ"ה ע"ב] איתא תנן התם נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית [של קידוש] פסולין עלי קנים ועלי אגוזים כשרה, זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולין דבר שאין מק"ט כשרין, מנא ה"מ דא"ר יוחנן משום רבי יוסי בר אבא אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הוייתן ע"י טהרה תהא הוייתן של מים המטהרין ע"י טהרה תהא כשאתה מהווה אותם להיות מקוה או קדוש הוי מהווה אותם על ידי דבר שאין מקבל טומאה, רש"י) א"כ הרי צריך הקרא יהיה שתהא הוייתו ע"י טהרה, ואיך יליף מינה בתו"כ דמעין מטהר את המקוה וכו', ותירצתי דסתם תו"כ ר' יהודה היא, ובתוספתא פ"ד דמקואות איתא מזחילין על גבי מת דברי ר' יהודה, וכתב באור זרוע הלכות מקואות [סימן של"ז] והלכות נדה [סוף סימן שס"ג] דר"י לא סבירא ליה דבעינן הוייתו ע"י טהרה, וסבירא ליה בסופ"ה דמקואות נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה ואפילו זב וזבה יורד וטובל דברי ר' יהודה, וההיא דר' יוחנן דבעינן הוייתו ע"י טהרה אתיא כר' יוסי דס"ל דכל דבר שמק"ט אין מזחילין בו ע"ש, וא"כ לר' יהודה דלית ליה הוייתו ע"י טהרה ואייתר ליה הקרא דיהיה טהור ושפיר יליף דמעין מטהר את המקוה, ור' יהודה לשיטתיה:

אמנם הא דר' יוחנן יליף מקרא דיהיה טהור דהוייתו ע"י טהרה תהא וקשה דהרי צריך קרא דיהיה טהור דמעין מטהר את המקוה. נראה לפע"ד דהנה עיקר מילתא דהשקה הוי מתורת זריעה היא בפסחים [ל"ד ע"ב] דקאמר ר"ל משמיה דר' אושעיא מי החג שנטמאו השיקן ואח"כ הקדישן טהורין הקדישן ואח"כ השיקן טמאים, וקאמר ר' ירמיה מכדי זריעה נינהו מה לי השיקן ואח"כ הקדישן מה לי הקדישן ואח"כ השיקן, אלמא אין זריעה להקדש הכי נמי אין זריעה לתרומה, וכתב רש"י ז"ל ומים סלקא להו השקה דזו היא זריעתן משעברו עליהן מי המקוה ונעשה חיבור ובטלו עכ"ל, וכ"כ רש"י ז"ל בביצה [י"ז ע"א] שמשיק מים למים ונמצאו אלו זרועים ומחוברים למי מקוה ובטלי אגבייהו וטהרו ואין עוד טהרה במקוה לכל אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה כדאמרינן בפסחים עכ"ל, וכ"כ רש"י ז"ל בחולין [כ"ו ע"ב] ובבכורות [כ"ב ע"א] ובנדה י"ז ע"א]:

אמנם בירושלמי דתרומות [פ"ט ה"נ] איתא ר' אבוה בשם ר' יוחנן מים שנטמאו משיקן ועושה אותן מי חג ואם היו מי חג מעיקרן כבר נדחו, הרי בהדיא דר' יוחנן לא סבירא ליה הטעם משום זריעה ואין זריעה להקדש, ורק דכיון דנדחו נדחו, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי מזבח [פ"ו ה״ו] הטעם משום דנדחו, ובצל"ח פסחים שם הביא דברי הרמב"ם ז"ל ופלפל שם אמאי לא קאמר הטעם דאין זריעה להקדש, ותמהני שלא הביא הירושלמי הנ"ל, וכתב שם הצל"ח דרבה ור"ש סבירא להו ג"כ הטעם הואיל ונדחה עש"ה, ובפני משה כתב לפרש דכבר נדחו והיינו מטעם דאין זריעה להקדש, וז"א דהוה ליה למימר כן דאין זריעה להקדש ומה שייך הך דנדחו] ונראה דר' יוחנן סבירא ליה דהשקה היא הלכה למשה מסיני, וכמ"ש התוס' בחגיגה [כ"א ע"ב] ד"ה כעוביה דטומאה וטהרה והשקה הלכתא גמירי לה וכן כתב במרדכי ע"ז [ע"ב ע"א] דשיעור חיבור אל מקוה כשפוה"נ הוא הלכה למשה מסיני ע"ש, וסבירא ליה הטעם משום ביטול ולא משום זריעה, ומש"ה לא דריש יהיה טהור שמעין מטהר את המקוה כיון דמעין בכ"ש אין יכולה לטהר את המקוה החסרה ממ"ס, דאין ביטול רוב במיעוט, וע"כ דקרא יהיה אתא להוייתו ע"י טהרה תהא [ואי"ל דאיך פליג ר' יוחנן על התו"כ דר' יוחנן משום דרבי יוסי בר אבא קאמר וגם דס"ל דתנאי דס"ל בפרה דבעינן הויתו ע"י טהרה דרשו מקרא דיהיה טהור] ור' יוחנן לשיטתיה:

ולפ"ז ניחא דר' יוחנן ביבמות קאמר דנתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו דוקא, ולפירוש רשב"ם וראב"ד ז"ל איירי במים וחוזר וניעור, וקשה כיון דהשקה מהני א"כ נעשו מחוברין ואמאי חוזר וניעור, ולפ"ז ניחא שפיר דר' יוחנן לא ס"ל הטעם משום זריעה ורק משום ביטול, ושוב אמרינן דחוזר וניעור ברוב, ושפיר ס"ל דנתן סאה ונטל סאה במים כשר רק עד רובו, ור' יוחנן לשיטתיה:

אך יש להקשות לפי מה שכתב באור זרוע ה' מקואות [של"ז סק"א] הנ"ל דב"ש וב"ה דסבירא להו בסופ"ה דמקואות ומודים שהוא גודר בכלים וטובל בהם סבירא להו כר' יהודה דמזחילין ע"ג מת, ולא בעינן הוייתו ע"י טהרה, וחולקין על ר' יוסי דסבורא ליה שם דכל דבר שהוא מק"ט אין מזחילין בו דסבירא ליה לר' יוסי דבעינן הוייתו ע"י טהרה עש"ה, ובהלכות נדה [סוף סימן שס"ג] הנ"ל, וא"כ כיון דלא דרשי ב"ש יהיה טהור הוייתו ע"י טהרה ע"כ סבירא להו דהקרא יהיה אתיא להא דתו"כ דמנין שהוא טמא יטהרנו דמעין מטהר את המקוה וכו' וכר' יהודה, והרי במקואות [פ"י מ"ו] תנן ב"ש אומרים אין מטבילין חמין בצונן ולא צונן בחמין לא יפים ברעים ולא רעים ביפים ב"ה אומרים מטבילין, וכתב הר"ש ז"ל דב"ש גזרו דלמא חייס עלייהו ולא נגעי בהדדי וב"ה לא גזרו, והרמב"ם ז"ל כתב וזה לשונו ואמרו ב"ש שבעת טהרת המים הטמאים לא יטהרו אלא במקוה ממינו שאם היו מים חמים הנה טהרתם במקוה שיהיו מימיו חמים ואם היו המים מרים הנה טהרתם במקוה שיהיו מימיו מרים, כי הכונה בטהרת המים שהיא ישוב עם מי המקוה כדבר אחד ויראה זה במים כמו שביארנו עכ"ל. וכן הרא"ש ז"ל כתב כפירוש הרמב"ם ז"ל וכתב דטהרת המים בהשקה הוא משום דבטילי אגב מי המקוה וסברי ב"ש דלא בטילי אלא במים כיוצא בהם והשיג על פירוש הר"ש ז"ל שכתב משום גזירה דלא יטבול יפה דזה ניחא מים יפים ברעים אבל מים רעים ביפים הרי בודאי יטבול יפה ע"ש ובחדושי הרש"ש ז"ל. וקשה דהרי ע"כ ב"ש דרשו אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור דמטין מטהר את המקוה והרי מעין ומקוה הו"ל אינו מינו דמעין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן א"כ אמאי אין מטבילין חמין בצונן ויפים ברעים, וקשה לב"ש לשיטתייהו:

אמנם כן לא קשה מידי שהרי בסופ"ה דמקואות שם איתא ב"ש אומרים מטבילין בחרדלית [דקסברי נוטפין מטהר בזוחלין] וב"ה אומרים זין מטבילין, א"כ כיון דב"ש סבירא להו דגם מקוה מטהר בזוחלן שוב הו"ל מקוה ומעין מין במינו ושפיר מעין מטהר את המקוה בהשקה, וב"ש לשיטתייהו:

אבל ב"ה דסבירא להו דמקוה אינה מטהר בזוחלין וסבירא להו דגודר בכלים ולא ס"ל דבעינן הוייתו ע"י טהרה כמ"ש האור זרוע וע"כ דדרשי אך מעין וכו' יהיה טהור דמעין מטהר מקוה בהשקה אע"י דהוי מין באינו מינו, שפיר ס"ל דמטבילין חמין בצונן ורעים ביפים אף דהוי מין באינו מינו, וב"ה לשיטתייהו:

ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשו האחרונים עיין ב"ה בסוף הפר דברי חיים על מקואות ובבית יצחק [יו"ד ח"ב סימן ל"ג] ובשו"ת מהרש"ם ז"ל [ח"א סימן ל"א] על הרא"ה ז"ל דמעין אינו מטהר מקוה משום דמעין מטהר בזוחלין והרי ב"ה ס"ל דמשיקין חמין בצונן ויפים ברעים והר"ן ז"ל כתב בנדרים [נ"ב ע"א] דמין בשאינו מינו בעצם גרע טפי ממה שהיא אינו מינו מן הדין, וא"כ כיון דמשיקים מין באינו מינו בעצם כ"ש זוחלין בנוטפין עש"ה, ולפ"ז ניחא דהאור זרוע כתב שם דלא קיי"ל כב"ש וב"ה דגודרים בכלים ומזחילין בדבר המק"ט, דקיי"ל כר' יוסי דבעינן הוייתו ע"י טהרה ע"ש א"כ האי קרא יהיה טהור בעינן להא דהויתו ע"י טהרה תהא, א"כ אין לנו קרא דמעין מטהר את המקוה ושפיר י"ל דהשקה מהני רק מין במינו, ויש לומר שפיר דרב דס"ל במכות שם דשלשה לוגין מים שנפלו לים הגדול לא עלתה להם טבילה ס"ל כר' יוחנן דבעינן הוייתו ע"י טהרה, ושפיר כתב הרמ"ה ז"ל אליביה דמעין אינו מטהר בהשקה את המקוה וא"ש:

שוב ראיתי בספר לחם ושמלה ר"א סק"נ] הקשה על הרא"ה ז"ל מתוספתא פ"ה הובא בר"ש ז"ל [פ"ו מ"ה] עריבה שהיא מלאה כלים והשיקה למקוה צריכה שפופרת הנוד ובמעין כל שהוא ר' יהודה אומר משום ב"ש בכלי גדול ד' טפחים ובקטן רובו ע"כ, הרי דמהני השקה ממעין לאשבורן וסגי בכל שהוא, הוא דגם רישא אתיא כב"ש דסבירא דנוטפין מטהרין בזוחלין עש"ה ובהגהות הגר"א ז"ל גורם ר' יהודה משום מ"ה] ולפמ"ש גם לב"ה יש לומר דמעין מטהר את המקוה משא"כ לדידן, וכן יש לתרץ התוספתא דפ"ד הובא בר"ש ז"ל [פ"ה מ"ב] מעין היוצא לתלמי וכו' דמוכח שם דמעין מטהרין את אשבורן עש"ה:

והנה יש לומר ג"כ דב"ש וב"ה פליגי אי השקה מטעם זריעה או מטעם ביטול לפי מה שכתב הריטב"א ז"ל הנ"ל בשם רבינו משה הדרשן ז"ל דחבית מלאה מים שנפלה לים הגדול לא בטיל משום דמים מתוקים ניכרים בים דמלוחים וכבידים המה, וכל שניכר האיסור אינו בטל. דב"ש סבירא להו דהשקה מטעם ביטול וחמין בצונן ויפים ברעים ניכרים ואינם בטלים, וב"ה סבירא להו דהשקה מטעם זריעה ולא איכפת לן אם ניכרים:

או יש לומר דפליגו תנאי אי השקה מטעם זריעה או מטעם ביטול, דהנה במשנה דטהרות פ"ח מ"ט] תנן מקל שהוא מלאה משקין טמאים כיון שהשיקה למקוה טהורה דברי ר' יהושע [כיון שחיבר קצה אחד מן המקל במקוה אע"פ שלא הטבילו כולו טהרו כל המשקין טמאים שבראשו האחר דקטפרס חיבור. הרב] וחכ"א עד שיטביל את כולה דקסברי רבנן קטפרס אינו חיבור. הרב] הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, והאשבורן חבור לטומאה ולטהרה ע"כ. וכתב בתפארת ישראל דהא דסבירא ליה לר' יהושע דכיון דהשיקה למקוה טהורה דוחק לומר דחולק אהאי כללא דקתני סתמא דנצוק וקטפרם ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, אך דר' יהושע ס"ל דכיון דהשקה הוא מטעם זריעה, והרי כל זרוע משהושרש קצת ממנו אף שאין כל הגוף זרוע טהור וכמו שתילין טמאים ששתלן טהורין כמ"ש בתרומות [פ"ז מ"ט] ומש"ה אף כאן סבירא ליה לר' יהושע כיון שהשיקה קצת למקוה טהורה עש"ה. ולפ"ז יש לומר דחכמים דפליגו על ר' יהושע ס"ל דהשקה לאו מטעם זריעה אלא מטעם ביטול ולא מהני מה שקצתו נשקה:

אמנם מה שכתב התפארת ישראל דר' יהושע מטהר מטעם דהשקה הו"ל מתורת זריעה וסגי במקצתו לא משמע כן בירושלמי חגיגה [פ"ב ה"ו] דאיתא התם עודיהו רגליו מושקעת במים מחזיק עצמו לכל טהרה שירצה תמן תנינן מקל שהיא מלאה משקין טמאים כיון שהשיקה למקוה טהורה דברי ר' יהושע וחכ"א עד שיטביל את כולה, רשב"ל אומר מה פליגין בטומאה קלה שהמשקין טמאין בטומאה דרבנן] אבל בטומאה חמורה אף ר' יהושע מודה. ר' יוחנן אמר אף בטומאה חמורה פליגון, מתניתא פליגא על רשב"ל עודיהו רגליו במים מחזיק עצמו בכל טהרה שירצה [ש"מ דקטפרס חיבור וקס"ד בטמא בטומאה דאורייתא איירי. קה"ע] פתר לה באוכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאים וכו', מתניתא פליגא על רשב"ל צנון שבמערה אשה נדה מדיחתו והוא טהור העלהו כל שהוא מן המים טמא, ותני עלה ר' יהודה מטהר משום ר' יהושע [דאע"ג דהעלהו כל שהוא כיון שהוא מחובר עדיין למי מערה כאלו כולו מונח שם. קה"ע] ונדה לא טומאה חמורה היא [ש"מ דאפילו בטומאה דאורייתא פליג ר' יהושע. קה"ע) הדא פליגו על רשב"ל ולית ליה קיום ע"כ, משמע בהדיא דטעמיה דר' יהושע משום דקטפרס חיבור:

וראיתי במהרי"ט ז"ל ח"ב סימן י"ח] ד"ה ומיהו בנ"ד שכתב וזה לשונו ואע"ג דלענין השקאה לא הוי נצוק חיבור, השקאה שאני דלטהר מים טמאים בעינן שיהא שוה למקוה דטבילת מים שוה לטבילת כלים ואדם, ובעינן שיבואו לתוך המים ולא שיהיו חוצה לה כאותה ששנינו מקל שהיא מלאה משקין כיון שהשיקה למקוה טהורה דברי ר"י וחכ"א עד שיטבלנה כולה וכו', אבל היכא שאין המים טמאים אלא שהם שאובין דכתבינן כל שהם מחוברים למי המעין ע"י נצוק וקטפרס נעשו הכל חיבור אחד והוכשרו עכ"ל. וקשה לי טובא מה שכתב דטבילת מים שוה לטבילת כלים שהרי ע"כ השקה הוי או מטעם זריעה או מטעם ביטול אבל לא מטעם טבילה, וכמו שכתב בהדיא בשיטה מקובצת ביצה [י"ז ע"א] וזה לשונו ושוין שמשיקין את המים פירוש מים טמאים ישקענה במים ויציפו ממי המעין או המקוה עליהן וטהורין מדין זריעה שהם זרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי אגבייהו וכעין תרומה וכו', ולא מדין טבילה דהא אין טבילה לאוכלין ומשקין ולכלי חרס אלא מדין זריעה כדאמרן, תדע דאלו מדין טבילה כשמשקע המים בתוך הכלי הוי הכלי חציצה, וגזה"כ היא במים לבד לפי שחוזרים לטבעם ולמקורם וכו' עכ"ל, ולהמהרי"ט ז"ל דטבילת מים שוה לטבילת כלים שוב קשה דהכלי יהא חציצה בין מים למים וצ"ע לכאורה. שוב מצאתי שהקדמני בזה בספר חלקת יואב [ח"ב סימן י"ז] ד"ה ממה שכתבתי, אך לא הביא דברי השיטה מקובצת הנ"ל:

עוד אפשר לכאורה לומר דאי השקה מטעם זריעה או מטעם ביטול פליגו בזה בחולין [כ"ו ע"ב] דאיתא התם ת"ר התמד עד שלא החמיץ משיקו במים [אם נטמא דמיא בעלמא הוא, רש"י] משהחמיץ אין משיקו במים דחמרא הוא וכו', רש"י] אמר רבא לא שנו [דמשיקו במים. רש"י] אלא שתמדו במים טהורים ונטמאו אבל טמאים מעיקרא לא, אזיל רב גביהה אמרה לשמעתא קמיה דרב אשי מ"ש טמאין מעיקרא לא, דאמרינן איידי דמיא יקירי כבידין] שכני תתאי ופירא קפי [צפים[ מלעיל ולא קא סלקא להו השקה למיא. אי הכי טהורים ולבסוף נטמאו נמי, אלא מבלבלי [הכל יחד המים והיין של תמד הלכך מהניא ליה השקה, רש"י] הכי נמי מבלבלי. וכתב בחדושי הר"ן ז"ל וזה לשונו וא"ת ורבא מאי קסבר, י"ל דסבירא ליה לרבא שתמדן במים טהורין ונטמאו בדין הוא שתעלה לו השקה, דאע"ג דפירא קפי מלעיל מ"מ ההוא פירא מיא הוא כיון דלא החמיץ וכיון שנטמא אף השקה עולה לו, אבל טמאים מעיקרא האי פירא דקאפי מלעיל הרי לא נטמא וכיון שלא נטמא האיך תעלה לו השקה, ואפ"ה מקשינן עלה דאם איתא דפירא קפי מלעיל אפילו תמדן במים טהורין ונטמאו אינו בדין שתעלה להן השקה שאין השקה מטהרת אלא מתורת זריעה ואין זריעה לפירא אלא למים, אלא משום דמבלבלי ה"נ מבלבלי ועלתה להן השקה וטהורין עכ"ל, ולפ"ז נראה דרבא ס"ל דהשקה מטעם ביטול וס"ל דרק אם טמאים מהני ביטול וכמו ברזל טמא שבלל עם ברזל טהור דבטל ברוב, אבל מים טהורים אינם בטלים דהיתר בהיתר לא בטיל, והש"ס ס"ל דהשקה מטעם זריעה. ויש לדחות. ועיין ברמב"ם ז"ל פ"א מהלכות טומאת אוכלין פלוגתת הרמב"ם וראב"ד ז"ל אי מי פירות מקבלין טומאה:

ולפע"ד היה נראה לכאורה ראיה דהשקה מטעם ביטול ולא מטעם זריעה ממשנה דסוף מקואות דתנן אכל אוכלים טמאים ושתה משקים טמאים שאר משקים חוץ ממים, הרב] טבל והקיאן טמאים מפני שאינן טהורין בגוף [לא עלתה להם טבילה בטבילת הגוף דאוכלין ומשקין חוץ ממים אין להם טהרה במקוה, הרב] שתה מים טמאים טבל והקיאם טהורין מפני שהם טהורין בגוף [שיש להם טהרה במקוה ע"י השקה, הרב] והרמב"ם ז"ל כתב כבר ביארנו שהמים לבדן בלתי שאר המשקין הם אשר יטהרו אם השקה בתוך זה המקוה ולכן אם טבל זה האיש ויש מים טמאים באצטומכא יטהרו להגיען בתוך המקוה, והיא אמרו מפני שהם טהורים בגוף, לפי שנטהרו והם בתוך האצטומכא להגיען בתוך המקוה, ולכן אם הקיאן שמה יהיו טהורים עכ"ל, וכן כתב הר"ש והרא"ש ז"ל דאם טבל הוי כאלו הושקו המים למקוה. ותמוה מאד הרי כל השקה צריך להיות חיבור כשפוה"נ או עכ"פ נגיעה כ"ש והכא איזה חיבור ונגיעה יש מן המים אשר באצטומכא למי המקוה. ובשו"ת מהרש"ם ז"ל [ח"ב במפתחות ליו"ד סימן צ' ובח"ג במפתחות ליו"ד סימן ס"ב] כתב דמתחברין ע"י נקבי הטבע אשר בעור האדם אשר הזיע יוצא דרך אלה הנקבים ומתחברין כולם לשיעור שפופרת הנוד וכדעת המרדכי הובא בש"ע [ר"א סעיף נ"ב] [ועיין שם בפתחי תשובה כי החכם צבי ולב"ש חולקים] או משום שהמים מקיפין מסביב כ"ע מודים דמצטרפים הנקבים לשפוה"נ וכמ"ש הר"ש ז"ל רפ"ה דמקואות בהא דהשידה והתיבה שבים עש"ה, ובספר גולת עליות הקשה דאם זה הוי השקה אם כן אמאי דוקא בטבל כל גופו המים טהורים ולא סגי אם טבל עד למעלה מאצטומכא שלו והו"ל חיבור והשקה למים ובתוספתא שם איתא דפרה ששתתה מים אינו מועיל אם טבלה במים והרי גם לה הנקבים הדקים:

ובאמת מ"ש המהרש"ם ז"ל כי נשקו ע"י נקבי עור זה אינו כי המים אשר באצטומכא אינם נוגעים כל שהוא עם המים אשר בחוץ, והכא דטבל והקיאם הרי עדיין לא נכנסו לבני מעים, דמשם אי אפשר עוד להקיא אותם, וגם אח"כ אין להם שום התחברות ונגיעה עם מי הרחצה וכידוע בחכמת נתוח האברים ופעולותיהם [אנאטאמיע ופיזיאלאגיע] אשר המים הולכים מאצטומכא לבני מעים ושם נמצאים כלי נושאי הדם הגידין הדקין מאד אשר דרך דופנותיהן הדקות נותנים מזון ומחיה לכל האברים ולבני מעים וכן שואבים ומוצצין לתוכן מים ושאר יסודות שאינם נצרכים לגוף והולכים דרך הגידין העבין [הנקראים וועני] אל פרוזדור חדר הימיני של הלב ומשם אל חדר הימיני ומשם אל קנה הריאה ואל גידין הדקין אשר בריאה [הנקראים קאפיליארין] ובריאה עוזבין הדם היסודות שאינם נצרכים אשר קיבלו בעוברם דרך תגיף, יחד עם זה עוזבין המראה אדום כהה ומתאחדים עם היסוד החמוצי אשר באויר הנמצא בריאה ומקבלין כח חדש חיוני ומראה אדום בהיר ושבין אל הלב אל פרוזדור חדר השמאלי וכאשר הלב מתכווץ יוצאים מחדר השמאלי אל קנה הגיד העב הנקרא [הויפט ארטעריע אארטא] והולכים דרך כל הגוף בגידי נושאי הדם במשך שני מוניט אל כל אברי האדם וגם אל הכליות. והכליות מנקים ומזככים את הדם בתור נפה וכברה [פילטיר] ומקבלים המים היתרים אשר בהדם ושולחים אותם אל כיס השתן ומשם לחוץ (יאוש אשר לו לב חלש אין לו לשתית הרבה שלא להעמיס על הלב מלאכה מרובה] גם דרך הפה ע"י ההבל יוצא מן הריאה והגוף יסוד הפחמי ושאר יסודות שאינם נצרכים יחד עם חלקי מים, כמו שנראה בחוש אם מוציא ההבל על זכוכית קרה נראה מיד אגלי מים. וכן יוצאין מים ושאר יסודות שאינן נצרכים ומזיקין לגוף דרך עור האדם הן בהרגשה ע"י זיע, הן שלא בהרגשה ע"י קיטור והבל, לערך שני ליטרות בכל יום, וכידוע אשר לאדם שלשה עורות, העליונה ממין קרן יבשה בהירה ואין בה לא עצבים ולא כלי נושאי הדם. האמצעות העור האמתי אשר בה הרבה עצבים וגידי נושאי הדם ועור התחתונה אורגים שמנים אשר תחתיהם השקדים [דריזלין] של שומן המוצאים שומן, ושקדים של זיע המוצאים זיע, והמה מונחים בעומק עור האדם כרבע רוחב אצבע [רבע צאל] ומשקדי הזיע יוצאין שבילין צינורות דקין מאד לחוץ, אשר דרך הצינורות יוצא הזיע דרך נקבי העור ונקבי עור האדם דקין מאד אשר בקצת מקומות בגוף האדם בעור רחוב אצבע על אורך רוחב אצבע [צאל מרובע] נמצאו שם אלפים ושמונה מאות, נקבים ויש מקומות אשר בצלאל מרובע] מגיע לסך יותר משלשה אלפים וחמש מאות, ועל כל עור גוף אדם בינוני נמצאים כ"ח מילליאן נקבים. נורא הוא המספר הזה. כמה גדולים מעשי אלקינו, וכמה קטנים מעשי אלקינו ונקבים קטנים כאלה [הנקראים פארים] נמצאים בכל מיני מתכות, וכל מה שהמתכות יותר כבד מתמעטים מספר הנקבים:

ועתה נדון אם הטובל בולע מי מקוה

ואם בולע אם יש להם נגיעה והתחברות במים ששתה, הנה ברפ"ב דמכשירין איתא זיעת האדם טהורה [אינה מכשרת את הזרעים כי איננה משקה] שתה מים טמאים והזיע הזיעתו טהורה דהזיע מגופו יצאה ואינה באת מן המשקים רמב"ם ורא"ש] [האדם הוא שבעים חלקים מים ושלשים חלקים שאר יסודות וגופו מתפרד תמיד ע"י היסודות היוצאים ממנו ומתחבר ע"י יסודות חדשים הנכנסים לתוכו] בא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה שנתערבו הזיע עם מי שאובין אשר על שטח גופו. הרמב"ם] נסתפג ואח"כ הזיע הזיעתו טהורה דכיון שהתנגב אין כאן מים שאובין. רמב"ם] הרי דאין המים שאובין נכנסים בצינורי הזיע דאל"כ נימא דאם הזיע יצאו המים שאובין הטמאים וזיעתו טמאה. ואמנם בשבת פ"ו ע"א] איתא מנין לסיכה שהיא כשתיה שנאמר ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, הרי דהשמן נבלע בתוך גופו של אדם, וכן הוא בתרומות רפ"ו האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך, ואע"ג דהוי רק מדרבנן וכמ"ש במשנה הנ"ל ובתוס' יו"ט שם ובתוס' יומא [ע"ז ע"א] דהיא רק מדרבנן, היינו דמה"ת אינו חייב אלא על אכילה ולא על סיכה ומותר לסוך בחלב וכמ"ש התוס' שם [ועיין ביו"ד קי"ז בט"ז ובנקה"כ] אבל עכ"פ השמן נבלע, וכן מצינו בב"מ מ' ע"א] בקנקנים של שמן חדשים בולעים, וכן בע"ז [ל"ג ע"א] דכלי חרס חדשים רכים ובולעין [ועיין בט"ז יו"ד צ"ג] ובכמה מקומות, ובפסחים [ע"ה ע"ב] במשנה סכו בשמן תרומה אם חבורת כהנים יאכלו אם של ישראל אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלוף את החוצין, וקאמר שם בגמרא דמש"ה סגי בקליפה ולא בעי נטילה דשאני סיכה דמשהו בעלמא היא דעבידא, ומוכח דבצונן אף משהו אינו בולע, אך בירושלמי שם קאמר לא אמר [דסגי בהדחה או קליפה] אלא סכו הא אם טיבלו אסור אם טיבלו כולו בשמן אסור דבולע הרבה. קה"ע] ותמהני שלא הובא הירושלמי להלכה ברמב"ם ז"ל] עכ"פ בשמן הרבה נבלע, או ע"י שפשוף בעור האדם נבלע כנראה בחוש, ויכול להיות כי נבלע בדופני גידי הדם הדקין הנמצאים בעור הב' ומשם נתפשט לעצמות, אבל עכ"פ אין כאן השקה לא למים הנמצאים באצטומכא ולא למים הנמצאים בבני מעים ואם מתערבים בדם שוב לא שייך בהם השקה, וכמ"ש בבכורות [כ"ב ע"א] גבי הלוקח ציר מע"ה דאם רובא ציר לא מהני השקה למים שבתוכו דאזלינן בתר רובא, והכא רובא דם [דם אדם מחזיק לערך כ"ה ליטרות] ועיין בתוספתא מקואות הובא בר"ש ז"ל [פ"ז מ"ג] מקוה שאין בו מ"ס ונפלו לתוכו יין השיק במקום היין זה וזה לא טהור, ומזה נראה ברור דהא דשתה משקים טמאים וטבל והקיאם טהורים לא מטעם השקה הוא, ואם נאמר דמים שבאצטומכא נטהרים מטעם השקה ע"י הנקבים אשר לעור האדם, כ"ש דיהיה מהני השקה בכלים אע"ג שלא נגעו המים במי מקוה כי גם לכלים יש להם נקבי הפארים]:

ואמנם אי נאמר דהשקה מטעם ביטול ניחא מאד שהרי הריב"ש ז"ל [בסימן רצ"ד] כתב דשיעור מ"ס מים שכל גופו עולה בהן היינו שכל גופו בטל בהן, ועולה הוא מלשון ביטול וכמו תרומה עולה באחד ומאה, וכתב החת"ס [סימן ר"ט] דגופו של אדם מחזיק כ' סאה ובטל חד בתרי, וא"כ כיון דטבל ובטל במים שוב גם המים אשר בו בטלים על ידו והו"ל השקה מתורות ביטול, ובאוכלים ומשקים לא מהני דלא שייך בהו טבילה והשקה, אבל במים כיון דטבל עלתה הטבילה גם להם מתורת ביטול ומש"ה בעינן דוקא שיטבול כולו וא"ש:

ובמקואות פ"י מ"ו] במשנה גסטרא שבמקוה הטביל בה את הכלים טהרו מטומאתן אבל טמאים ע"ג כלי חרס, אם היו המים צפים ע"ג כל שהן טהורין, וכתב הר"ש ז"ל גסטרא ששפותיה למעלה מן המים ואפי"ה כיון דשבר כלי הוא בטלי מימיה אגב מקוה וכשרים להטביל בה כלים ע"כ, ובהא דאבל טמאים ע"ג כלי חרס כתב דאם היתה הגסטרא טמאה נטמאו המים שבתוכה וטימאו את הכלים, אבל אם היו מים צפין ע"ג גסטרא כ"ש תו לא מקבלי המים טומאה כיון דמחברי ממש עכ"ל, ומשמע דברישא איירי דלא מחברי המים ומש"ה המים מק"ט, ודלא כמ"ש הרא"ש ז"ל דהמים נכנסים דרך פגימות הכלי [ועיין מה שכתב בזה בפירוש משנה אחרונה ובספר גלות עליות] הרי דמשום דשבר כלי הוא בטלי מימיה אגב מקוה וכשרים להטביל בו כלים אע"ג דלא מחובר אל המקוה, וה"ה אדם דבטל במקוה המים שבתוכו נעשו משיקים ובטלים אל המקוה:

אך לפ"ז קשה דא"כ גם בבלע טבעת טמאה יהא מועיל טבילת האדם ולומר דכיון שבטל במקוה אף הטבעת בטלה על גבו ואם נאמר דטבעת לא בטלה אגבו כיון שסופה לצאת וכמו דאמר בחולין [ע"ב ע"א] דא"כ גם במים נימא הכא הרי סופם לצאת ממנו, ואפשר דטבעת שאני דמקפיד עליו להוציאו ועיין בנדה [ס"ב ע"ב] גבי בלוע יכול לצאת והקפיד עליו דברי הכל טמא עש"ה:

ובפירוש משנה אחרונה שם כתב דשתה מים טמאים וטבל טהורים בגוף דטעמא הוי כמו דאמר ביבמות [ע"ח ע"א] גבי מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה דסלקה לה טבילה דאמיה ולא הוי חציצה דהכי רביתיה. והכא נמי כיון שצריך לשתות הוי רבותיה ואין הגוף חוצץ ע"ש, וגם זה צ"ע דאינו דומה כלל לעובר דמחובר לגוף אבל המים דבר נפרד מהגוף היא לגמרי ועיין עוד ברמב"ם ז"ל [פ"י ה"ח] פלוגתת הרמב"ם וראב"ד ז"ל בזה:

ודע דמהא שכתב בשו"ת מהרש"ם ז"ל הנ"ל דשתה משקים טמאים וטבל טהורים בגוף הטעם דנעשו משוקים ע"י נקבי העור ומצטרפין כשפופרת הנוד משמע דפשיטא ליה דגם להשקה כדי שיעלו המים מטומאתם בעינן כשפופרת הנוד, וכן מוכח בטורי אבן חגיגה כ"ב ע"א] בהא דקתני חומר בקודש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקודש, וקאמר רבא הטעם גזירה שלא יטביל מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד ותנן עירוב מקואות כשפופרת הנוד, והקשה בטורי אבן א"כ הא דקאמר בפסחים [ל"ד ע"ב] מי חג שנטמאו השיקן ואח"כ הקדישן טהורין הקדישן ואח"כ השיקן טמאים, והשתא בהשיקן ואח"כ הקדישן אמאי טהורין הא השקת מים לטהרן דמי למטביל כלי בתוך כלי דהא אי אפשר להשיקן אלא במונחין בתוך כלי אחרת ואיכא למיגזר בהא לשמא ישיקן בכלי שאין בפיו כשפוה"נ דודאי לא מהני כיון דכה"ג אין מים שבכלי מחוברין למי מקוה וליכא כאן השקה אלא למעט מים שבכלי ואנן השקה למקוה בעינן, והא כיון דאין מטבילין כלי בתוך כלי לקודש אע"ג דאין הכלי עצמו קודש או סופו להיות קודש אלא שישתמש בה קדשים אח"כ אפ"ה לא מהני טבילה זו דאם אח"כ הניח בהם קודש פסלן, כ"ש דלא מהני השקה למי חג שבתוך כלי אפילו בהשיקן ואח"כ מקדישן מה"ט דרבא גופא ואמאי בהשיקן ואח"כ הקדישן טהורין עש"ה, הרי דבעינן שיעור בשפוה"נ שישקה המים שיעלו מטומאתם ולאו דוקא היכי דרוצה להטביל בהמים כלים. ויגעתי ולא מצאתי מפורש בשום מקום דלהשקת מים טמאים לטהר בעינן שיעור שפוה"נ ובכל מקום שנזכר שיעור שפוה"נ היא רק גבי עירוב מקואות או היכי דטובל כלים בתוך כלים דהמים אשר בכלים נעשים כמקוה לטבול בתוכם אבל לא להשקת מים טמאים דמשמע דבנגיעה כ"ש נטהרו ובתוס' חגיגה שם כ"א ע"ב] ד"ה כעוביה וכן בתוס' גיטין ט"ז ע"א] כתב הר"י ז"ל דטופח ע"מ להטפיח מהני להשקה ע"ש, וברמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות מקואות כתב כל המעורב למקוה הרי הוא כמקוה ומטבילין בו וכו' וחשב שם בכל הפרק שיעור שפוה״נ, ומקודם בהלכות טומאת אוכלין שכתב שם דיני השקת מים טמאים לא כתב כלל שיעור שפוה"נ, ובמקואות [פ"י מ"ז] קתני עירוב מקואות כשפוה"נ ואח"כ קתני מטהרין את המקוה העליון מן התחתון וכו' ומושכו ומשיקו אפי' כשערה דיו, וכתב הר"ש ז"ל דכיון דשאובין דרבנן סגי בכשערה וע"ש ברא"ש ז"ל ובש"ע [סעיף נ"ב ונ"ג] ומורי ורבי הרב הגאון הגדול מוה"ר חיים אלעזר וואקס זצלל"ה אבד"ק קאליש ופיעטערקוב כתב בספרו הנחמד נפש חיה בקונטרס גלות עליות [סעיף ג'] לחלק דרק אם חסר מ"ס וצריכין להשקות את המקוה למקוה כשרה שיהיה שניהם כמקוה אחת דוקא, אז צריכין לשיעור שפוה"נ, אבל אם יש מ"ס ורק שפסולה שהיא שאובין ומשקה למקוה כשרה כדי שתכשרה המקוה הפסולה אבל לא שיהיה כמקוה אחת אז סגי בהשקה כחוט השערה עש"ה דברים נחמדים מאד, א"ב פשוט דהשקת מים טמאים לטהר סגי בחוט השערה. שוב ראיתי בספר מקור נפתח על מקואות [סימן ו'] ד"ה ובראשונה שהשיג על הטורי אבן הנ"ל וכתב דלהשקת מים טמאים אין צריך שיעור כפי הכלי כשפוה"נ וצל"ע עוד בזה:

ובני מו"ה יחיאל אלעזר הכהן שיחי' אמר דלפ"ז שוב יש לומר דמש"ה שתה משקין טמאים טהורים בגוף משום דיש להם השקה ע"י נקבי העור אע"ג דאין מצטרפים לשפוה"נ וכמ"ש החכם צבי, אבל בטבעת שבלעה אדם דלטהר כלי כמו במקוה צריכין כשפוה"נ ואין מצטרפין בעור ומש"ה בטבעת טמא לא מהני אם טבל:

ובעיקר דברי הריטב"א ז"ל דמכות הנ"ל בשם רבינו משה הדרשן ז"ל דחבית מלאה מים שנפלה לים הגדול לא מהני השקה, דהים הגדול מימיו מלוחים וכבדים ואין המים המתוקים מתערבים עמהם, ואותן שלשה לוגין הן עומדים במקומן, והוי כאיסור שנפל בהיתר והוא ניכר שם שאינו מתבטל, ולא אמרו שהשאובין הטמאים נכשרים במקוה אלא במקוה דוקא או בנהרות שמימיהם אינם מלוחים ומתערבים מיד ואינם ניכרים כלל, נראה דלא סבירא ליה לרבינו משה הדרשן ז"ל הא שכתב הריב"ש ז"ל דארבעים סאה דמקוה הם מים שכל גופו עולה בהן היינו דבטל בהן גופו הרי דאף דאדם ניכר מ"מ שייך בו ביטול, וע"כ במקוה גזירת הכתוב הוא דאע"ג שניכר בטל [וכמ"ש התוס' חגיגה כ"ב והרמב"ם ז"ל בסוף הלכות מקואות דטבילה גזה"כ היא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים] וכעין שכתב הלבוש הובא בט"ז [תרל"ב סק"ג] דסכך פסול בטל ברוב אע"ג דניכר האיסור דאפשר דזה הלכה למשה מסיני והכי אגמריה ע"ש, וה"ה דבהשקה בטלים מים מתוקים במים מלוחים וכבדים אע"ג דניכרים:

אמנם מצאתי בספר דעת תורה על הלכות טריפות להגאון מהרש"ם ז"ל [בסימן מ"א ס"ק י"ד] אחרי שהאריך להביא ראיות דהיכי דניכר האיסור מן התורה לא בטיל, כתב דהא שכהב הריב"ש ז"ל דשיעור מקוה מ"ס שכל גופו עולה בהן היינו בטל בהן אע"ג דניכר לעצמו, פשוט דהריב"ש ז"ל לשון מושאל בעלמא נקט ואין כוונתו לביטול גמור עש"ה, ואמנם מדברי החת"ס ר"ט לא משמע כן:

עוד כתב שם בדעת תורה להעיר, על הריב"ש ז"ל, לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל סופ"ו מהלכות אבות הטומאות וזה לשונו הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה כגון נבילה או שרץ או משכב שהיה במקוה ונגע בו הרי זה טמא, שנאמר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא, אפילו כשהן בתוך המקוה מטמאין והוא מתורת כהנים שם] וכשיעלה מן המקוה זה הנוגע יטהר, וכן זב שדרס על המשכב שהיא מונח במקוה הרי המשכב טמא, וכשיעלה המשכב מן המקוה יטהר שהרי עלתה לו טבילה וכו', וכתב הכ"מ דהוא מתוספתא דפ"ב דמכשירין ונראה מתוך דבריהם שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מן המקוה לא בעודו בתוך המקוה עכ"ל, ולשיטת הריב"ש ז"ל מטעם ביטול א"כ הרי אדרבה כל טהרתו מדין ביטול בעודו בתוך המקוה. עוד כתב שם בהא דמכות ד' ע"א] חבית מליאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה, וכתב רש"י ז"ל הטעם דשמא בא זה ראשון ורובו במים שאובין וזה אחד מן הפוסלין את התרומה, והקשה הריטב"א ז״ל דא"כ איך קאמר הגמרא לקמן אוקי גברא אחזקת טומאה והרי ודאי טבל ורק חשש שמא אח"כ בעלייתו בא ראשו ורובו בתוך השאובין ע"ש, וכתב דרש"י ז"ל סבירא ליה כסברת הכ"מ דרק בעלייתו נטהר והרי בעלייתו בא בשאובין ומעולם לא נטהר, והריטב"א ז"ל לא ס"ל כסברת הכ"מ א"כ נטהר עוד קודם עלייתו ונסתלקה חזקת טומאה, והביא מהא דשבת [ל"ה ע"א] א"ר חנינא הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה, ושם בתוס' לפי גירסת רש"ל ז"ל, וקשה לרשב"א דלפי זה לא הו"ל להזכיר עליה אלא כשירד ויטבול ותו לא ע"כ, ולשיטת הכ"מ נימא דגם העליה מן מטבילה וזה צריך להיות מבעוד יום, וכן כתב בשו"ת בית יצחק שמעלקיש ז"ל [יו"ד ח"ב סוף סימן ל"ח] והא דאיתא בברכות [כ"ב ע"ב] גבי בע"ק ירד לטבול אם יכול לעלות וכו', ואם לא יתכסה במים ויקרא הרי דבעודו במים טהור היינו כיון דכבר עלה קצת מן המים טהור עש"ה. ובזה נדחה מה שהקשה בב"י הנ"ל בסימן ל"ט מברכות [נ"א ע"א] אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אקב"ו על הטבילה, ומאי ראיה והרי בעלייתו היא שעת עשיית המצוה כיון דמקודם לא נטהר ע"ש, וז"א דכל שיצא קצת מן המקוה נטהר ושוב כשמברך הוי אחר עשיית המצוה, ונדחה ג"כ מה שהעיר השואל שם מר"ן נדרים פ"ב דבאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו, וראיה מנודר הנאה ממעין דאינו טובל בימות החמה, והקשה בשער המלך דלמא משום שנהנה לאחר עשיית המצוה ולהכ"מ ניחא ע"ש, וז"א דכל שהתחיל קצת לצאת נטהר ושוב אח"כ נהנה לאחר עשיית המצוה:

אמנם זה פשוט דאפילו להכ"מ דאדם טהור רק אח"כ בעלייתו מן המקוה זה רק באדם וכלים שנטהרין מדין טבילה, אבל מים טמאים בהשקה דלאו מתורת טבילה דאין טבילה לאוכלין ומשקין ורק מתורת זריעה או ביטול פשוט דנטהרין תיכף בהתחברם אל המקוה, ולפ"ז הא דאמרינן שתה מים טמאים וטבל טהורים מפני שטהורין בגוף, אין הטהרה באה יחד דהמים נטהרים בעודם במקוה והאדם נטהר רק בעלייתו, ואין להקשות דא"כ יתטמאו המים מחמת האדם בעודו במקוה דהא אף במקוה מק"ט כמו בזב שדרס על המדרס, דז"א דזה רק בכלים אבל מים שמחוברים עם מי המקוה אינם מק"ט, ועוד דהו"ל טהרה בלועה ואינם מק"ט במעי האדם וכל זה פשוט ומבואר:

והנה בנדרים [ע"ה ע"א] במשנה האומר לאשתו כל הנדרים שתדרו מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין לא אמר כלום, הרי הן מופרים ר' אליעזר אומר מופר וחכ"א אינו מופר אמר ר"א אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור, א"ל הרי הוא אומר אישה יקימנו ואישה יפירנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר, ובגמרא אמרו לו לר"א ומה אדם שאין מעלה את הטמאים מטומאתן [דאם בלע טבעת טמאה איננה עולה מטומאתה] יציל על הטהורין מליטמא [דאם בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת הטבעת טהורה דטהרה בלועה אינה מטמאה] מקוה שמעלה את הטמאים מטומאתם אינו דין שיציל על הטהורים מליטמא דדרשינן והנוגע בנבלתם יטמא הלל אומר אפילו הם בתוך המים. כן הוא לפי גירסת הר"ן ז"ל עש"ה] אח"כ איתא אמר להם ר"א ומה זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע טהורין זרועין ועומדין לא כל שכן [ואתן מודיתו לי בהאי ק"ו דטהורין. הר"ן ז"ל] ונראה דר"א דדריש באמת האי ק"ו, וקשה לדידיה מאי דמקשו רבנן ומה מקוה שמעלה את הטמאים מטומאתן אינו דין שלא יציל על הטהורין וכמו שדרש ר"א גבי זרעים, אך דיש לומר דר"א סבירא ליה כסברת הכ"מ דאדם טהר רק בעלייתו מן המקוה אבל במקוה לא טהר א"כ אין חידוש מה שמקוה אינה מצלת על הטהרה שבתוכה מליטמא, דגם האדם הטמא אינו מתטהר במקוה גופיה וממילא הנוגע בנבילה במקוה טמא. אבל רבנן דמקשו לר"א לא סבירא להו כשיטת הכ"מ ורק דטהור במקוה גופיה ושפיר מקשו דאינו דין שלא יציל על הטהרה שלא יטמא במקוה ואתי שפיר:

ובתו"כ שמיני איתא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא, הלל אומר אפילו הם בתוך המים, שהייתי אימר הואיל והארץ מעלה את הטמאים מטומאתן והמקוה מעלה את הטמאים מטומאתן, מה הארץ מצלת את הטהורים מליטמא אף המקוה יציל את הטהורים מליטמא, ת"ל ונוגע בנבלתם יטמא [וקרא יתירה היא דכבר כתיב לעיל והנוגע בהם יטמא, זית רענן] אפילו הם בתוך המים. ורש"י ז"ל כתב ונוגע בנבלתם יטמא אפילו הם בתוך מעין ובור שלא תאמר ק"ו אם מטהר את הטמאים מטומאתם ק"ו שיציל את הטהור מליטמא לכך נאמר ונוגע בנבלתם יטמא, והקשה במזרחי דאמאי לא כתב רש"י ז"ל הלימוד דתו"כ מזרעים ואיה הוא הק"ו שכתב רש"י ז"ל עש"ה, ובאמת הק"ו הוא בגמרא נדרים הנ"ל והוא בתוספתא שם:

והנה עוד איתא בתו"כ שם ר' יוסי הגלילי אומר ונוגע בנבלתם יטמא במגע הן מטמאים ולא במשא והלא דין הוא וכו', וכתב בקרבן אהרן שם דר' יוסי הגלילי סובר דהמים מצילים על הטהור מליטמא והקרא אתא אלא לומר דנבילת השרץ אינה מטמאה במשא כו' ע"ש, ולפי זה לא קשה מה שהקשתי דמה יעשה ר"א עם ק"ו דחכמים דמקוה מעלה הטמאים מטומאתם אינו דין שלא יציל על הטהורים מטומאתם, דיש לומר דר"א דהוא מתלמידי ב"ש לא סבירא ליה כהלל דנוגע בנבלתם אתא דמטמא אפילו בתוך המים:

ובתו"כ שם דריש ר"ע ונוגע בנבלתם יטמא לרבות כלי עצם והלא דין הוא וכו', ומשמע ג"כ דלא סבירא ליה כהלל וסבירא ליה בהא כר"א רבו דבאמת מקוה מצלת על הטהורים מלטמא:

ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשה בדעת תורה הנ"ל על הא דמפרש הריב"ש ז"ל מ"ס מים שכל גופו עולה בהן היינו בטל בהן, והרי להכ"מ איננו טהור כשהיא בתוך המקוה רק בעלייתו ולא שייך בטל בהן, ולפי זה יש לומר דרק למאן דדריש והנוגע בנבלתם אפילו כשהם בתוך המים אמרינן דע"כ דגם האדם אינו נטהר כשהוא בתוך המים, דאל"כ הרי איכא ק"ו דכיון דהוא נטהר כשהוא בתוך המים ק"ו שיציל על הטהרה, אבל מאן דס"ל דבאמת מציל, ונוגע בנבלתם במים באמת טהור, א"כ אין לנו שום הוכחה, ושפיר אמרינן דטהור עוד כשהיא במים, והברייתא דתנא במים במ"ס מים שכל גופו עולה בהן הוא בתו"כ מצורע גבי ואיש כי תצא ממנו ש"ז ורחץ במים, וסתם תו"כ ר' יהודה תלמידו דר"ע [ביבמות ס"ב ע"ב ועוד מקומות] ושפיר ס"ל כר"ע רבו דטהור בעודו במקוה וא"ש:

ואמנם לפ"ז צריך ליתן טעם אמאי פסק הרמב"ם ז"ל כהלל וכן רש"י ז"ל הביא דרשת הלל ולא דברי ר"י הגלילי ור"ע, וע"ש בתו"כ דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה חולק על ר"ע, ואפשר דסמכו על פשיטות הסוגיא דנדרים הנ"ל דמקשו חכמים לר"א דמקוה אינה מצלת על הטהורים:

ובהיותי בזה אכתוב בכאן אשר כתב לי מורי ורבי הגאון הגדול החריף העצום מרן ר' מאיר יחיאל הלוי שליט"א אבד"ק אסטראווצי מה שפלפל בחכמה בדברי הכ"מ הנ"ל, וזה לשונו הטהור בתשובתו לרב גדול:

הן הקשה כ"ג בדברי התוס' שבת [קי"א ע"ב] שהקשו בהא דביצה [י"ח ע"ב] גבי טבילת כלים בשבת דנדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדים ולא גזרינן דלמא אתי לידי סחיטה ותירצו דמצוה שאני, וקשה דהרי הא דאדם מותר לטבול היא רק משום דאדם נראה כמיקר וכיון דטובלת בבגדיה ולא גזרינן דלמא אתי לידי סחיטה ע"כ משום מצוה א"כ שוב ניכר דאינו מיקר, גם תמה כ"ג למה נקטו הפוסקים דין זה גבי יו"ט ולא גבי שבת.

ונראה דהנה לכאורה יש להקשות לפי מ"ש הכ"מ בפ"ו מהל' אה"ט הל' ט"ז] שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מן המקוה ולא בעודו בתוכו א"כ איך נדה טובלת בבגדיה ממ"נ אם תוציא מקצת בגד תחלה יטמא גופה את הבגד ואם תוציא מקצת גופה מקודם יטמא הגוף מהבגד ואח"כ יטמא הגוף את הבגד ע"י משקין דמשקין מטמאין כלי מדרבנן. אך י"ל דבאמת תוציא מקצת הבגד תחלה ואי דחוזר ונטמא מגופה הא שוב תוכל להטביל הבגד פעם שנית דנטמא בולד הטומאה מותר לטבול לכתחלה בלא טעמא דמחזי כמשקר, וא"כ מיושב קושית כ"ג דבפעם הראשון לא חשוב מתקן כלל דהא תיכף נטמא בחזרה [והגם שמתקן שע"י טבילה זאת יהיה מותר לטבול אח"כ, מ"מ הא אין מתקן אלא איסור דרבנן ולא חשוב תקון] ובפעם השנית הוי נטמא בולד הטומאה ומותר לטבול. וא"כ לפ"ז שפיר לא נקטו הפוסקים דין זה דנדה מערמת וטובלת בבגדיה גבי שבת דהא כבר כתבו הפוסקים דבשבת אסור להטביל גם נטמא בולד הטומאה. כן י"ל לכאורה:

והנה באמת ק"ל לפי שיטת הפוסקים דדוקא ביו"ט נדה טובלת בבגדיה ולא בשבת מההיא דשבת ר"פ במה אשה דבאריג כ"ש ל"ג ומותרת לצאת בשבת כיון דאינה צריכה להסיר האריג בטבילה דאינן חוצץ, והרי עדיין צריכה להסירו דהא הוא טמא ואסור לטובלו משום מתקן וכמובן:

והנה אם לא נאמר ככל הנ"ל י"ל בפשיטות לדעת הכ"מ הנ"ל דבהא דנדה מערמת וטובלת שפיר תוציא הראש תחלה ושוב לא יהיה הבגד אח"כ רק נטמא בולד הטומאה ושפיר הוי מתקן דמתחלה היה טמא מאב הטומאה] אבל כאן שהאריג הוא על הראש וא"כ יהיה האריג בחוץ מקודם וממילא שוב יחזור ויטמא האריג מגופה שהיא אב הטומאה ונמצא שלא תיקן כלום ושפיר מותר לטבול אף בשבת וכמובן. איברא בפשיטות י"ל הקושיא בהא דלא גזרינן באריג כ"ש לפמ"ש התוס' שם בר"פ במה אשה נ"ז ע"א] דאם בשעה שמסירה החוטין זוכרת שהיא שבת לא חיישינן שאח"כ תשכח. וא"כ ממ"נ אם תזכור שהוא שבת א"כ לא תעביר האריג ד' אמות ברה"ר ואם לא תזכור שוב לא תסיר האריג דאינו חוצץ וק"ל:

עוד י"ל דהנה כבר הקשו המפרשים מה הלשון דאי מתרמי לה טבילה הלא יודעת מקודם. ונראה ראיה מזה לדעת התוס' שהיו רגילים לטבול כשלובשת לבינים בשעה שיוצאת מנדה דאורייתא וזה אינה יודעת רק בשעה שיוצאת מנדה דאורייתא דהיינו שפוסקת מלראות, וא"כ ממילא שפיר מיושב הקושיא הנ"ל דאינה צריכה להסיר כלל את האריג שהרי אינה מתקנת כלל דאפילו טבלה ג"כ טמאה עכ"פ מדרבנן, ויש דעות דמדאורייתא לדרבנן לא חשיב מתקן וא"כ שפיר יש לחוש וז"פ. וא"ק בזה מה שפירשו רבותיו של רש"י גבי אריג דמיטנפן מטעם רובו המקפיד, והוא תמוה דאפילו מיעוטו המקפיד ג"כ יש לחוש דסו"ס צריכה להסיר, ולהנ"ל א"ש דעיקר החשש שמא תתרמי לה טבילה היינו טבילה הראשונה דבטבילה אחרונה א"א באריג מטעם מתקן, ורק בטבילה ראשונה לא חשוב מתקן כיון דעדיין נשאר טמא מדרבנן כנ"ל, ושוב אם לא הוה רק מיעוט המקפיד לא תסיר כלל דסו"ס טמא מדרבנן אף לאחר הטבילה, ומש"ה כתבו רק דשמא תהיה רובו המקפיד, ושפיר יש לחוש שתסיר ואתי לאתויי וק"ל:

והנה נוכל לומר ליישב הקושיא הנ"ל דהלא צריכה להסיר האריג מטעם מתקן דבפשיטות כיון דגבי אריג אינה מקפדת והוי מיעוט שאינו מקפיד וא"כ אינו חוצץ ועיין בב"י, וא"כ י"ל דנהי דלגבי אשה הוי רק מיעוט, אבל לגבי האריג גופיה הוי רובו שאינו מקפיד נמצא שתעלה הטבילה לגופה ולא תעלה הטבילה להאריג וממילא שוב לא הוה מתקן ושפיר חוששין שמא תטבול עם האריג ולא תצטרך להסירו ודו"ק וצ"ע בזה:

עוד י"ל ליישב הקושיא הנ"ל שהקשיתי לדעת הכ"מ איך משכחת נדה טובלת בבגדיה הלא מי שיצא קודם מהמקוה יהיה נטמא מהשני. ועלה בדעתי דבאמת מקשין האיך טובלת בבגדיה הא הוי חציצה. אמנם י"ל דלהדעות דדבר טמא אינו חוצץ א"כ כאן דשניהם טמאים מש"ה אינו חוצץ, ואח"כ הראו לי שקדמני בזה. ולפ"ז א"ש דאם יצא אחד מהם חוץ למקוה שוב הוה כמו שהשני ג"כ כבר יצא מן המקוה דל"ש מיגו, וזה פשיטא דאפילו לפי הכ"מ שאם טובל במקוה ואח"כ בתוך המקוה יעלה עליו חציצה שהוא טהור דהוי כאילו אז יוצא מן המקוה ונטהרו ממילא שניהם. ומיושב בזה ג"כ מה דקשה לפי הכסף משנה מהא דמטבילין כלי בתוך כלי ואם מקצת כלי א' יצא מקודם יטמא השני את הראשון אם הוא אב הטומאה ולהנ"ל א"ש כמובן:

והנה אמרתי להביא ראיה דהיכא שאין התיקון בא מיד לא הוי תיקון. וישבתי בזה מה דקשה לי לכאורה לפי מה שכתב הסמ"ג דהגזירה דהזאה אסורה בשבת משום מתקן היתה עוד בימי מרע"ה, א"כ מה קאמר ר' בנאה ביבמות [ע"א ע"א] דערל מקבל הזאה, דאימול אימת, בעשרה לא משום חולשא דאורחא, הא אפילו אם מלו בעשרה ג"כ לא היו יכולים להזות בשבת לפי דעת הסוברים שאז חל ע"פ להיות בשבת, והוא כעין קושיא שמקשים לדעת הרמב"ם, ולא ראיתי עדיין למי שיתעורר בזה:

אך י"ל דהנה לכאורה יש להעיר למה הזאה אסורה בשבת משום מתקן הא לחולין בלא זה מותר ולקדשים אפי' לאחר הזאה אסור דצריך הערב שמש אך י"ל דמתקן לענין מעשר. ואמנם במדבר דעדיין לא נצטוו על תרומות ומעשרות, ושוב אין התקון רק לקדשים, וא"כ אין התקון בא מיד דהא צריך הע"ש. אך י"ל דמתקן לענין נגיעה שאם יגע בחולין ואח"כ החולין יגעו בקודש אם לא יזה יהיה טמא ואחר הזאה הוא טהור, ומש"ה היתה הזאה אסורה גם אז. והנה לפ"ז אומר אני דבר חדש לפמ"ש בתוספת הרא"ש בטעם הא דרצה הגמרא לומר דערל אינו מקבל הזאה משום דערל הוי כטמא [ומה שהקשו התוס' ביבמות שם דהא נדה מקבלת הזאה, אפשר דזה הוא לפי האמת] וי"ל לפי מה דאיתא בר"פ הערל דאף לר"ע דס"ל דערל הוא כטמא הוא רק לאכילה ולא לנגיעה. ולפ"ז פשוט דאפילו אם נאמר דאין ערל מקבל הזאה מ"מ לענין נגיעה מועיל הזאה דהא לענין מגע הוי כטהור, ויש לעיין בזה, וממילא הדבר נכון מאד דשפיר קאמר הש"ס דאם היה יכולין לימול בעשרה היו יכולין להזות בע"פ אפילו בשבת, דבאמת היו יכולין להזות קודם עשירי שיטהרו עכ"פ מטומאת נגיעה, ושוב אח"כ יהיה מותר להזות אפילו בשבת שהרי לענין אכילה אינו מתקן כלל מטעם דצריך הע"ש, ולענין נגיעה כבר נטהרו מהזאה ראשונה. אבל במדבר הגם שלא היו עוד מעשר, עדיין הוי מתקן לענין נגיעה וק"ל, ואיש דברי הסמ"ג:

והנה אם נאמר כן י"ל קושית התוס' דיבמות שם לר"ע דסבר ערל כטמא למה הוצרך לכתוב בתורה שערל לא יאכל קרבן פסח הא הוי נטמא, אך י"ל לפ"מ שהקשה בספר ים התלמוד דלמה אסרה התורה לטמא לעשות לאכול קרבן פסח, הא יכול לאכול שלא כד"א לפ"מ שכתב המ"ל דיוצאין במ"ע דאכילה בשלכ"א, ואפילו אם גאמר שאסור עכ"פ מה"ת, מכל מקום הא עדל"ת שאין בו עונש, ואי מטעם שמטמא אותו בנגיעה הא פחות מכבינה אין מקבל טומאה. והביא ראיה מכח קו' זו דגם פחות מכביצה מקבל טומאה מה"ת ולפ"ז מיושב בפשיטות קושית התוס' דכבר כתבתי דאפילו אם ערל כטמא מ"מ היינו לענין אכילה ולא לענין נגיעה, ושוב לולי שהתורה מיעטה ערל מפסח היה מותר לאכול שלכד"א ולא הוה טמא, דלענין זה אינו כטמא, אבל עתה שהתורה מיעטה לא שייך לומר עדל״ת וכמובן, וז"ב ופשוט:

איברא לפמ"ש דאפילו אם נימא דערל אינו מקבל הזאה עכ"פ יהיה טהור מטומאת נגיעה דלענין זה הוי כטהור לפי סברת תוס' הרא"ש, א"כ נוכל לכאורה להקשות להיפוך קושיא נכונה בדרך פלפול מהיכן הוכיח בגמרא מהא דעשו ישראל פסח בגלגל דערל מקבל הזאה, והרי אפילו אם נאמר דערל אינו מקבל הזאה עכ"פ לא יהיה מטמא בנגיעה, ושוב היה יכולים לעשות בטהרה ויאכלו שלא כד"א דהא לא יטמא הפסח ומאי ראיה. אמנם נוכל לומר כמו שמתרצים קושית העולם על קושית התוס' בשם הירושלמי במצה של חדש דנימא עדל"ת, ואומרים העולם שאז נשתכחו השיעורים ולא היו יכולים לאכול לא כזית ולא כביצה, ממילא גם קו' הנ"ל מיושב דלא היו יכולין לאכול שלא כד"א מטעם עדל"ת דלא ידעו כמה יאכלו, אם יאכלו כזית, שמא אינו מקיים, ואם יאכל פחות שמא הוא יותר, ואפילו פסח שבא בטומאה שנאכל בטומאה היינו משום דא"א לקיים באופן אחר שצריך שיהיה ראוי לאכילה, אבל כאן ראוי באמת לאכול שוב אינו דוחה יותר מכשיעור ונעשה בטהרה וק"ל. אמנם לפ"ז נוכל להקשות להיפוך דמה פריך הגמרא דלמא עשו הפסח בטומאה, ולמ"ש לא היו יכולין כלל לעשות בטומאה ולא בטהרה אם נימא דערל אינו מקבל הזאה, דכבר כתבתי דאפילו אם נאמר דערל אינו מקבל הזאה היו יכולים לעשות בטהרה ולאכול מטעם עדל"ת, ורק מחמת שהם לא ידעו מחמת הספק נמצא דבטומאה אסורים לעשות משום דיכולים לעשות בטהרה לפי האמת או כזית או כביצה, וגם בטהרה אינם יכולים דלא ידעו באמת כמה יאכלו וכמובן. ויש ליישב בזה מה דאיתא בש"ס שם ויעשו בנ"י את הפסח פשיטא קמ"ל כדר' בנאה, ותמוה דעיקר חסר מן הספר שהמקרא היה צ"ל להדיא ויעשו בנ"י את הפסח בטהרה, ולהנ"ל א"ש דאם לא כדר' בנאה לא היו יכולין לעשות לא בטומאה ולא בטהרה. ועכצ"ל דמה דקאמר הגמרא שעשו בטומאה שבמכוון עשו בטומאה, שלא הזו מקודם שיהיו טמאים או שטמאו א"ע מקודם, ושפיר איצטריך קרא לאשמועינן שעשו פסח ודוק וא"ש עכ"ל דפח"ח למעלה:

עוד רגע אדבר דהנה באור זרוע בהלכות מקואות [סימן של"ה] אחרי שכתב דבמים טמאים בנשיקה בעלמא סגי ונעשו זרועים לטהר מטומאתם, כתב וזה לשונו וקשיא לי אני המחבר הואיל ומים טמאים יש להם טהרה במקוה ע"י השקה א"כ אמאי אינם נעשים אב הטומאה עכ"ל. כוונתו דרש"י ז"ל כתב בעירובין [ק"ד ע"ב] דכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה דכתיב בפ' חקת וחטאו ביום השביעי ואח"כ כתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ונפש הנוגעת תטמא עד הערב, כל היכי דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה ונפש הנוגעת תטמא, וכל היכי דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת וע"ע בתוס' פסחים י"ז ע"א ד"ה רביעי שהביאו מהא דנדה כ"ח ע"ב] ובגליון הש"ס שם ובתוס' ב"ק [כ"ה ע"ב] ד"ה וקמייתי ובשבת [פ"ד ע"ב] ברש"י ותוס' שם ד"ה מה פכין והרמב"ם ז"ל בפתיחה לטהרות כתב דאין כ"ח נעשה אב הטומאה מספרי דכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הוא טמא אבל אין נעשה אב הטומאה לטמא, ועיין בספר מי נפתוח אמנה ש"ה וקמ"ד דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל דרשת רש"י ז"ל מקרא דוחטאו עש"ה] ונראה הא דלא קשיא ליה להאור זרוע גם באוכלין הא יש להם טהרה הזריעה דתנן שתילי תרומות שנטמאו ושתלן טהורין, א"כ יהיו נעשים אב הטומאה ואע"ג דטהרתן לאו בטבילה במים, מ"מ הא טבילה במים לא כתיב בקרא וחטאו, ואדרבה הקרא איירי רק מהזאה, ורק דילפינן דכל שאין לו טהרה כמו אדם וכלים אין נעשים אב הטומאה, ורש"י ז"ל דנקט טבילה וטהרה במקוה משום דאין לנו טהרה אחרת, והרי גם באוכלין יש להם טהרה בזריעה בקרקע ואי נאמר דזריעה שאני, א"כ גם במים לא קשה דהרי השקה היא מטעם זריעה וכמ"ש שם באור זרוע. וצריך לומר לפי מה שראיתי בתשובת הגאון הנורא שר התורה אבד"ק דווינסק שליט"א [כמ"ש לקמן אי"ה] שהביא התוספתא דטבול יום חומר באוכלין מבמשקין שאוכלין אין להם טהרה מטומאתן [וכדדרשינן גבי כ"ח ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן דאע"ג שנפרכו טמאים] אבל משקין דהיינו מים יש להם טהרה לטומאתן בהשקה במקוה] והקשה הר"ש ז"ל בטבול יום [פ"ב מ"ב] הרי גם לאוכלין יש להם טהרה כגון חטים שנטמאו וזרען בקרקע, ותירץ כיון דאשריש כחיטי אחריני חשיבו ע"ש, אבל מים לא חשיבי ליה כמים אחריני דלא נשתנו בהשקתן [עיין לקמן בתשובה הנ"ל] וזה ג"כ כוונת האור זרוע ומש"ה הקשה רק אמים דהרי יש להם טהרה אבל לא אאוכלין משום דאשתני בהשרשה:

תוכן העניינים

מקוה טהרה (קויפמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה