אור ברסלב
מקוה טהרה (קויפמן) חיים משולם קויפמן הכהן

מקוה טהרה (קויפמן)· רבי חיים משולם הכהן קויפמן

חיים משולם קויפמן הכהן

סתירת איסור ה'

אבד"ק פולטוסק יע"א.

ב"ה יום ב' אייר תרע"ג דווינסק.

לידידי מנוער הרב החריף ובקי פלפלן וסדרן מסיק שמעתא כמוהר"ר חיים משולם קויפמן הכהן נ"י רב דפולטוסק.

מכתבו קבלתי והנה לברר זה לא יספיק הזמן והנייר ומאוד אני טרוד כעת בכמה וכמה שו"ת לכן לא יכלתי להפיק רצונו אך אכתוב לו בקיצור:

[בסתירת איסור א' בענין שאובין והשקה וזוחלין] הנה עיקר גדר פסול שאובין, דיש שני מיני שעורים, או משום דהשיעור היא עצם או משום תואר, והנה גבי מקוה השיעור הוא עצם, וזה באמת פלוגתא דר' טרפון ור' עקיבא בקדושין [דף ס"ו ע"ב] *) [גבי מגורה של דסקים ביבנה שהיתה עומדת בחזקת שלימה ומדדו ונמצאת חסירה] אם דומה לבן גרושה או לבעל מום [דר"ט מטהר משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה ור"ע מטמא משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסולה] ויעיין בפרה [פי"ב מ"ד] גבי המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש ונמצא המים פסולים פטור מחלון של יחיד ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולים חייב] יע"ש בפירוש המשניות לרמב"ם ז"ל דהיה בגדר ספק ברה"ר (וז"ל כבר קדם לך שמזין על האדם לדעתו ושלא לדעתו ואם היה אחד מזה מחלון של רבים לטהר האיש והזה על איש טמא וחשב שהיא כבר נטהר ובא אל המקדש ואחר נמצאו אלה מי חטאת פסולין אשר לא הגיע אליו טהרה שלימה, הנה הוא עם זה לא יחויב קרבן להיותה בחלון של רבים, דומה

*) כדי להקל על המעיין להבין את דברי רבינו הגדול שליט"א העמוקים מני ים הוספתי דברים האלה המובאים בשני לספק טומאה ברה"ר אשר ספיקו טהור כמו שיתבאר במסכת אשר אחר זאת, ולא נאמר אליו לאיזה דבר לא חקרת על אלה המים ואז תבוא אל המקדש, כי מן הידוע שלא יקרה לטהר הרבים אלא במים כשרים, אמנם אם היה חלון של יחיד, הנה יחייבהו שיחקור ואז יבוא אל המקדש ולזה חייב קרבן, לפי שדומה ג"כ לספק טומאה ברה"י אשר ספיקו טמא עכ"ל] ויעיין בנדה [דף ג' ע"א] דלא שייך זה [דאיתא התם מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"ר בין ברה"י טמאות ר"ש אומר ברה"ר טהורות ברה"י תולין וקאמר ואבע"א היינו טעמא דר"ש גמר סוף טומאה מתחילת טומאה מה תחילת טומאה ספק נגע ספק לא נגע ברה"ר טהור אף סוף טומאה ספק טבל ספק לא טבל ברה"ר טהור, ורבנן הכי השתא התם גברא בחזקה טהרה קאי מספיקא לא מחתינן ליה לטומאה הכא גברא בחזקת טומאה קאי מספיקא לא מסקינן ליה מטומאתו ע"כ. וקשה הרי במזה מחלון של רבים בחזקת טומאה קאי ואיך קאמר דדומה לספק טומאה ברה"ר) אך משום דזה [פסול במי חטאת] הוה פסול הדין וזה [מקוה שחסרה] פסול הגוף, וכמו דמחלק בזבחים [דף ס"ח ע"ב] גבי מליקה פסולו בקודש [כל שפסולו בקודש אינו מטמא בבית הבליעה, לא היה פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה] יעיין שם בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל [שכתב וענין מה שאמר לא היה פוסלו בקודש שאינה ראויה לקרבן, לא מצד הפסד המחשבה ולא מצד המתעסק ולא מצד אכילת שינוי המקום, שבאלו הדברים נפסדים הזבחים מצד מעלת הקודש וגדולתו, אלא מחמת שהן בעצמם נפסדים קודם שיגיע לפסלות ההקדש, ואז נמלקה היא נבילה או אם מלק בסכין שהיא נבילה [או אם מלק בחוץ כמו שזכרנו טעם כל זה] ויעיין מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות ביאת מקדש פ"ד דלכך אין הציץ מרצה על טומאת הגוף משום דהוא כחול. עכ"פ כיון דזה [שיעור מקוה] עצם, פחות משיעור לאו כלום הוא. ויעיין בתוס' נזיר (דף נ' ע"ב] [גבי חלב המת שהיא שלם והתיכו טמא היה מפורד והתיכו טהור] דכל דבר שזה מעצם חיבורי אדם לאו שמיה חיבור, יעיין באהלות פ"ג והרמב"ם פ"ו מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ז [אוכל פרוד שהוא כולו מכונס ודבק זה בזה אע"פ שאינו חיבור להתטמא ואינו כגוף אחד כמו שביארנו הרי הוא מצטרף לכביצה לטמא טומאת אוכלין אחרים ואם לא כנסו אלא הרי הוא מפורד כמעשה קדירה והקטנית אינו מצטרף עד שיקבצם ויעשם גוף אחד] ובמה דפליגי ר' דוסא ורבנן בעדיות [פ"ג מ"ב] אוכל פרוד אינו מצטרף דברי ר' דוסא בן הורכנס וחכ"א מצטרף] ובטהרות [פ"ח מ"ח] ר' דוסא אומר אוכל פרוד אינו מצטרף, ובמה דפליגי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"ו מטומאת אוכלים גבי פירורים יע"ש דבהא שכתב הרמב"ם הנ"ל עד שיקבצם ויעשם גוף אחד, כתב הראב"ד ז"ל א"א אינו צריך להיותם גוש אחד אלא להטמא זה מחמת זה, אבל אם נגע שרץ בכביצה פירורין מצטרפין לטמא אחרים והוא שיהי' הפירורין נוגעין זה בזה] ותוס' זבחים [דף ק"ה ע"ב] ד"ה חיבורי אוכלין ע"י משקין [כתבו ובתוספתא תניא אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם אינו חיבור שאין חיבורי אדם חיבור. עיסה שנילושה במי פירות טהורה שאין לך דבר שהוא מחבר את האוכלין אלא שבעה משקין וכו'] יעיין שם ובכמה מקומות בזה. ויעיין במעילה [דף י"ז ע"א [גבי דם השרץ והבשר מצטרפין זה עם זה] דהיכי דהדם מזה הבשר שפיר מצטרף ולא מדבר אחר. וכן בדם המת ברביעית גבי מאהיל על מקצתו יעיין בפ"ג דאהלות ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות טומאת מת הי"ג גבי רביעית דם ] שנשפך באויר אם קרש או שהיה במקום אשבורן והוא המקום הנמוך כמו גומא והאהיל המאהיל על מקצתו נטמא] והוא עצם אחד יעי"ש בזה:

ולכך מקוה באויר לא מועיל דכיון דצריך שיהיה הדבר עצם אחר צריך לצרף, והמקום מצרפן לא אויר, יעיין בירושלמי חלה [פ"ב ה"ג] [ואין הבית מצטרף דבר שהיא מקפיד על תערובתו אין הבית מצטרף ושאין מקפיד על תערובתו הבית מצטרף] וירושלמי פסחים [פ"ג ה"ג] [ר' ירמיה בעי ויפרידנה וישליכנה לאויר הבית ויקרא לה שם תנן אר"י בשם ר' זעירה שני חציי זתים בתוך הבית אין הבית מצטרף ובכלי הכלי מצרף, והכא הוא אומר הכין, א"ר יוסה עד שהיא באויר הבית יקרא לה שם אויר הבית מצרף לחלה אין קרקע הבית מצרף לחמץ ותוס' נדה [דף ז' ע"א] ד"ה מקפת בהגהה כתבו וכן משמע קצת בירושלמי דאמר בהסכת חלה בפ"ב דבר שהוא מקפיד על חבורו] אין הבית מצטרף [נראה במקום בית גרסינן כלי] אינו מקפיד על תערובתו הכלי מצרף עכ"ל]:

וכן זוחלין אין בו צירוף. יעיין בירושלמי סוף פ"ג דחלה גבי נשיך בכל מקום שאמרו נשוך חיבור דפליגי ר"י ור"ל אם נשיך חיבור מן התורה וכו' א"ר הושעיה תפתר שבא מעיסת הנשוך ר' זעירא בעי או מה פליגין ר"י ור"ל בנשיך מאליו אבל אם המשיכו בידים כל עמא דבר מודיי שהנשיך תורה] ולכך סבירא ליה להרמב"ם ז"ל [בהלכות מקואות פ"ט ה"ו] דאף במעין היכי דריבה עליו מים צריך אשבורן כיון דאלה המים אינם מכאן לא מצטרף רק במקום אחד יע"ש. ויעיין בחולון [דף פ"ד ע"א] במה דאמר במים למעוטי זוחלין ר"ל גם במים [ורש"י שם כתב במי פירות] משום דאז אין שם מחובר עליו ולכך טמא כמו הך דפסחים [דף ט"ז ע"א] [ת"ש אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור וכתב רש"י ז"ל דאשמועינן הואיל ומחוברין נינהו לא מיטמו] ומה שכתבתי במעיין [היכי דריבה עליו מים צריך אשבורן להרמב"ם ז"ל כיון דאלה המים אינם מכאן לא מצטרף רק במקום אחד] אף דלשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ט דמקואות ה"ח במעין כל שהוא סגי לאדם [א"כ אין צריך לצירוף] שם ר"ל לפי מה שהיא אדם, והרמב"ם ס"ל דגם היכי דהשיעור הוא מחמת סיבה מ"מ אין מצטרף ע"י אדם כמו גבי כביצה אוכלין:

עכ"פ שאובין יש בהם חסרון שאין בהן שיעור לעולם [דחבורי אדם אינו חיבור] ומלבד זה הן פוסלין הכשרים:

והנה המעיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות מקואות יראה אף דבהלכה א' קאמר [מקוה שנפלו עליו שלשה לוגין מים שאובין וכו'] בין שקדמו השאובים את הכשרים בין שקדמו הכשרים את השאובים וכו' נפסל הכל ונעשה שאוב [קאמר לשון נפסל] מכל מקום בהלכה ד' [גבי מקוה שיש בו ג' גומות ממים שאובין לוג בכל גומא ונפלו לתוכו מים כשרים, אם ידוע שנפל לתוכו מ' סאה מים כשרים עד שלא יגיע לגומא השלישית כשר] ואם לאו פסול, נקט הכא פסול ולא נקט נפסל בכל הפרק, ונפקא מינה כך, דבאמת יש בזה ג' דינים, אם מה שהן אין ראוים, ויש כמה שיטות דאף גבי מקוה שאוב שנגלד ואח"כ נעשה מים, רק נסתלק ממנו הפסול, אבל הן בעצמם אינם כשרים, וכמו בהמשכה לשיטת התוס' והרמב"ם בתמורה [י"ב ע"ב] ויש שפוסל, ויש שכל המקוה היא פסולה בגדר פסול לגמרי, ונפקא מינה שהרי לשיטת הרמב"ם בפ"ה ה"ו [וכן אם עשה מקוה שיש בו מ"ס מים כשרים ועירבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו] ובפ"ח ה"ז דאם השיק למקוה אחרת כשרה כשר, זה רק בזמן שהוא נשיק אז מותר לטבול, משום דהוה כמו שהוא טובל בזה המקוה הכשירה, אבל כשיפסיק פסולה, ואין מטהר בהשקה כמו מים שאובין משום דזה יש עליו שם מקוה פסול, לא מחמת שאובין, ולא מהני כלל השקה, דהשקה לא מהני רק במים שאובין:

וכן ר"ל הך דפסחים [דף ל"ד ע"ב] במאי דאמר אין זריעה להקדש לא שמיע לכו דרב"ל משמיה דר' אושעיא מי החג שנטמאו השיקן ואח"כ הקדישן טהורין הקדישן ואח"כ השיקן טמאים, מכדי זריעה נינהו מה לי השיקן ואח"כ הקדישן מה לי הקדישן ואח"כ השיקן, אלמא אין זריעה להקדש הכא נמי אין זריעה לתרומה] ומביא ראיה מן מי חטאת אמר רבא אף אנן נמי תנינא ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי ונתן אלמא תלושין נינהו והא מחוברין נינהו אלא מעלה הכא נמי מעלה] ומן עצים ולבונה [אר"א אף אנן נמי תנינא והבשר לרבות את העצים ולבונה, עצים ולבונה בני איטמויי נינהו אלא מעלה הכא נמי מעלה] ר"ל דמביא ראיה דטומאה בקדשים אין הדין משום טומאה דלזה מהני השקה וזריעה, רק זה פסול וכמו מי חטאת ועצים ולבונה כי לזה ליכא זריעה, והכא נמי כן, דהרי מטמאים מים שבקרקע אם לא לרצון כמבואר בריש פט"ו מהלכות טומאת אוכלין ע"ש, ומ"מ בשאובין פוסל אף שלא לרצון, וע"כ דזה דין ולא מהני השקה, אבל אם קדמו השאובים לכשרים אז מהני השקה, יעיין ברמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה כ"ו שכ' מי שפיכות הרי הן בחזקת טומאה ירדו עליהן מי גשמים אם רבו עליהן הרי הן טהורים מחצה על מחצה הכל טמא בין בכלים בין בקרקעות אימתי בזמן שקדמו מי שפיכה אבל אם קדמו מי הרמב"ם ז"ל סובר דאין גשמים וירדו עליהם כ"ש מי שפיכות הכל טמא שמשקים טמאים שירדו על טהורין מטמאין בכל שהוא]:

והנה עיקר גדר השקה יש בזה ג' גדרים. אם משום דהוה זריעה כמ"ש רש"י ז"ל בכמה מקומות, או משום ביטול להדבר, ובזה י"ל דלכך אין זריעה להקדש כמבואר בפסחים הנ"ל וזבחים כ"א ע"א ודף ע"ח ע"ב [אלא מי חטאת עד שירבו המים על מי חטאת, ולא מהני השקה למי חטאת] משום דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ועיין בתוס' ב"ב דף כ' ע"א ד"ה היא דאין סברא לבטל הקדש [שכתבו גבי חציצה ואי צריך ביטול מה מהני האי תיבה דמסתמא לא ביטלה שם, ועוד שלא היו יכולים לבטלה שהרי ס"ת מונח בה ואסור לשנותה לדבר אחר דמעלין בקודש ולא מורידין] ויעיין שבת דף מ״ד ע"ב בד"ה ואין:

ועיין רש"י חולין דף כ"ו ריש ע"ב (בהא דאיתא ת״ר התמד עד שלא החמיץ משיקו במים אם נטמא משהחמיץ אין משיקו במים, וכתב רש"י ז"ל דחמרא הוא וכלים ואדם ניתן להם תורת טהרה במקוה, אבל באוכל ומשקה לא נאמר בהם טבילה ומים מטהרין בהשקה שאם יש לו מים יפים לשתיה ונטמאו נותנן בכלי ומשיקן במי המקוה עד שנושקין והוי חיבור ובטלי לגבי מקוה כתרומה טמאה שזרעה בקרקע שבטלה טומאתה והיא טהורה, אבל יין במים לאו זריעה היא דטעמא לא בטיל עכ"ל) ומה שכתב רש"י ז"ל על יין דלא בטיל משום טעם היא תמוה לכאורה. יעיין רש"י נדה דף י"ז ע"א (ד"ה נטהר מקצתו) ובכורות דף כ"ב ע"א (ברש"י ד"ה משיקו במים וטהור) ובכמה מקומות דלמים דוקא מהני השקה ומשום זריעה (א"כ קשה למה כתב רש"י ז"ל הכא הטעם דליין לא מהני השקה משום דטעמא לא בטיל) אך (יש לומר) משום דשם ס"ד דרבא (דקאמר לא שנו (דמשיקו במים) אלא שתמדו במים טהורים ונטמאו אבל טמאים מעיקרא לא וכתבו התוס' דס"ד דרבא דכי נטמאו מעיקרא בפ"ע אינו מועיל להם השקה אלא בפ"ע) ובאמת מצינו כה"ג החילוק במשנה ו' פ"ד דעדיות גבי סך בשמן טהור (ונטמא ירד וטבל בש"א אע"פ שהיא מנטף טהור ובה"א כדי סיכת אבר קטן, ואם היה שמן טמא מתחילתו בש"א כדי סיכת אבר קטן ובה"א משקה טופח) יעי"ש בראב"ד בשם הירושלמי ומשום דלא מבטל לשמן טמא (מפני שטומאתו חושבתו) הכא נמי ס"ד דרבא כן (אם תמדו במים טמאים ונטמאו התמד המעט יין לא בטיל, ומש"ה כתב רש"י ז"ל אבל יין במים לאו זריעה היא דטעמא לא בטיל היינו אף שלא החמיץ והוה מיעוט יין מ"מ אם נטמאו מעיקרא לא מהני דטעמא לא בטיל) ואין כאן מקומו להאריך:

ובאמת גם זריעה יש בזה ב' גדרים. אם נעשו פנים חדשות או משום דמבטל לקרקע. והנה במה דנעשה פנים חדשות זה מועיל רק שלא יטמא אבל לא מהני לטמא שיפקע, ועיין מנחות דף ס"ט ע"א גבי בעי רמי בר חמא פיל שבלע כפיפה מצרית (והקיאה דרך בית הרעי מהו למאי אילימא לבטל טומאתה (שהיתה טמאה קודם לכן) תנינא כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה לא צריכא דבלע הוצין ועבדינה כפיפה מצרית מי הוה עיכול והו"ל ככלי גללים וכלי אדמה ואין מקבלין טומאה) הרי דמועיל רק שלא יטמא אבל אם נטמא לא פקע וכן בדף ע' ע"א גבי תרומה שבולת (בעי ר"א שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלה לה כי קרא עליה שם קדשה לה או דלמא כיון דשתלה פקע לה טבילה מינה] יע"ש מוכרת דלא פקע התרומה:

אך אה נימא מטעם ביטול דבר להקרקע וכמו הך דפסחים דף מ"ה ע"א גבי עריבה (אם מקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה) וכן בצק (העשוי לחזק) אז אם כבר טמא' מהני, רק בתרומה לא מהני (זריעה בקרקע וכדאיתא בפסחים ל"ד הנ"ל) כיון דכבר חל עליו דין תרומה ולא מצי לבטל דלאו דידיה הוא יעיין ברמב"ן במלחמות בפ"ג דב"מ על דף ל"ח גבי תרומה אם אסריח דפקע תרומה יע"ש:

וכן נפקא מינה אם נזרע מאליו דלא טרח לבטולי, או היכי דלא מבטל ליה לגמרי, יעיין נדרים דף נ"ה ע"ב (ועד כאן לא שמעת ליה לרשב"ג (בגדיל בפטור פטור דלא קא בטיל היתר) דלא קא טרח אבל היכי דקא טריח בטיל ברובא (כגון הכא דנטען כדקתני שתיקנה וזרעה הואיל ועביד בה מעשה גדילין של איסור מבטלין את ההיתר. רש"י) דלא כתוס' מכות דף ד' ע"א (גבי חביות מלאה מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין שלא יהא במקום אחד והקשו בתוס' לגירסת רש"י ז"ל דגריס חביות מלאה מים הרי היה השקה לים ומש"ה גרסו התוס' חביות מלאה יין דלא מהני השקה ליין) התם ביטול ליכא (כיון דנפלה ממילא והיא לא השקה בידים לא מהני השקה) אבל זריעה יש ולכך בנדרים דף ע"ו ע"א וע"ב (ת"ש אמר להם ר"א ומה זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע טהורין זרועין ועומדין לא כ"ש) מוכח בר"ש ור"ן דזרעם בידים דוקא (יעיין בר"ן ז"ל סוד"ה ורבנן) והך דמעשרות פ"ה מ"ב גבי בצלים משהושרשו בעליה טהרו מלטמא נפלה עליהם מפולת (והם מגולים הרי הן כנטועי בשדה) שם נקט רק טהרו מלטמא ר״ל מכאן ולהבא אבל הטומאה לא פקע כיון דזה ממילא ואין עליו שם ביטול רק זריעה:

וכן הדין גבי מים שאובין דגדר ביטול ודאי מהני יעיין בר"ש פ"ב דטבול יום מ"ב (הביא התוספתא חומר באוכלין שאין במשקין שאוכלין אין להם טהרה מטומאתן אבל משקין שנטמאו יש להם טהרה מטומאתן ע"י השקה במקוה. וכתב הר"ש ז"ל ואי משום דמשכחת נמי טהרה לאוכלין כגון חטים שנטמאו וזרען בקרקע, כיון דאשרוש כחטי אחריני חשיבי) דס"ל השקה הוה כמו טבילה ולא כמו זריעה יעי"ש (דאי הוה כמו זריעה שוב שוה אוכלין למשקין) ונפקא מינה דטבילה לא פקע רק הפסול אבל לא נתכשרו ורק כמו המשכה וכמו מקוה שנגלד וכדומה אבל מטעם זריעה הוה פנים חדשות, ונפקא מינה אם השיקם למעין אם יש עליהם דין מעין, או להיפוך מים חיים של פרה או של ניסוך שהשיקן למי מקוה אם כשרים, באם מטעם טהרה מהני ומטעם ביטול וזריעה לא מהני, ויעיין פסחים דף ל"ד ע"ב הנ"ל מי חג שנטמאו והשיקן (באמת המים שבעזרה. רש"י) טהורים וע"כ דאמת המים פסול לניסוך (דאל"כ יקח מאמת המים) ומ"מ מהני השקה. וע"כ לא משום ביטול וזריעה רק טהרה, וכמו הך פלוגתא דמקואות דפ"י מ"ו (בש"א אין מטבילין חמין בצונן ולא צונן בחמין לא יפים ברעים ולא רעים ביפים בה"א מטבילין) דשם אי אפשר לבטלן ואינו רוצה לבטל דמקפיד על תערובתו וכמו דאמר בירושלמי פ"ב דחלה ה"ג (דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הבית מצטרף ושאין מקפיד על תערובתו הבית מצטרף עיסה טמאה ועיסה טהורה עשוי כדבר שהוא מקפיד על תערובתו) וע"כ משום טהרה, וכן היכי דהשקו מאליהן בזה ליכא ביטול:

ואתי שפיר מה שהקשו מהך דפ"ג דמקואות מ"ג (בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם היא בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים ג' לוגין) ומוקי לה (הר"ש שם) בחרדלית של גשמים דאל"כ הא השקה (וכמ"ש הכ"מ בפ"ה דמקואות ה"ו דאולי היתה אמת המעין נובעין אפילו אינה אלא כל שהוא היתה מטהרת את המים שאובים שבבור) (אך (לפ"ז י"ל) דשם (בבור שהיא מלא מים שאובין) כיון שלא נישק ע"י מעשה (ורק האמה נכנסת לה מעצמה) לא הוה ביטול, וזריעה ג"כ לא שייך בדבר שכבר חל עליו שם פסול וכמו שכתבתי:

וזחילה בנפרץ. זה רק שנפרצה המקוה אח"כ דאז כל המקוה מתנענע וכמ"ש בע"ז דף נ"ט ע"ב יע"ש בתוס' ד"ה אר"ה שכתבו והטעם כי מיד שנפתח הנקב נתנענע כל היין שעד הברזא לצאת דרך שם) ומנחות דף צ' ע"א גבי בירוצין יע"ש (במשנה מדת הלח בירוציהן קודש ומדת היבש בירוציהן חול ר"ע אומר מדת הלח קודש לפיכך בירוציהן קודש מדת היבש חול לפיכך בירוציהן חול ר' יוסי אומר לא מן השם הוא זה אלא שהלח נעקר (מתוכו של כלי) והיבש אינו נעקר (שלא נכנס לכלי) ובגמרא דלח נעקר ומגווה דמנא קאתי) משא"כ כשזוחלת כן מתחילה אין בזה קפידא כל כך:

מכבר כתבתי לו על דבר מה שהקשה מגל (שנתלש מן הים דמטהר אף שאין הקרקע מחברו רק אויר) שם נפל על הקרקע (שעומדים שם אדם וכלים) וכן הא דמטבילין בראשין בחולין דף ל"א ע"ב ובחגיגה דף י"ט ע"א שם מחוברין בקרקע, משא"כ אויר כירושלמי הנ"ל פסחים פ"ג גבי חמץ דאין אויר מצטרף, וכן כתב במרדכי פ"ד דשבת (וגם רבינו שמחה התיר בתחילתו לטבול בשלג ולבסוף חזר בו כי אי אפשר שכל השלג העולה למ"ס יגיע בבשרה, ועוד דאמרינן אין מטבילין בכיפין וגם ליטול ידים בכלי מלא שלג המחזיק רביעית כך הדין ע"כ) דשלג ג"כ לא מצטרף אם לא רסקן כמבואר בנדה דף י"ז ע"א (דשלג אם נטמא מקצתו לא נטמא כולו) דהם נפרדים. וזה ר"ל המרדכי יע"ש שלכאורה דבריו תמוהים (מה דהביא ראיה מהא דאין מטבילין בכיפין, אך כוונת המרדכי כמו דאין מטבילין בכיפין משום דאין אויר מצטרף ה"ה בשלג דהם נפרדים ואין מצטרפין):

ומה שהקשה (בשם האחרונים) בהא דבכורות דף כ"ב ע"א (הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהר ממ"נ אי רובו מים מהני השקה ואי רובו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא, משמע דאי ציר מק"ט לא מהני השקה, והרי בזבחים דף כ"ב ע"א קאמר דמטבילין בעינו של דג וכל דבר שהוא מבריית המים מטבילין בו, ובמקואות פ"ו מ"ז פלוגתא דת"ק ורשב"ג דכל דבר שהוא מבריית המים אם מטבילין בו, ואם מטבילין בו אינו ממעט בשפופרת הנוד עי"ש בתוס' יו"ט, (וקשה לפ"ז אמאי לא מהני השקה לציר דגים) אך דג אף דהוא אוכל ומטמא טומאת אוכלין וצריך הכשר כמבואר פ"ו דמכשירין מ"ג, זה משום דנשתנה לצורה אחרת, וכמו מלח אף דמשלים למקוה מ"מ לא מכשיר וכמבואר בתוספתא הובא ברמב"ם פ"י מהלכות טומאת אוכלין ה"ב, וכמו מי רגלי בהמה דיש עליו שם אחר, אך דג גופו אם צדו לאכול שוב בטל שם משקה ממנו, וכן מורים ציר הוה אוכל ולא שייך גביה דין השקה ולא כמו שלג (דמהני השקה) וגבי עינו של דג (דמותר לטבול בו) היינו אם עדיין לא צד הדג והוה בגדר מחובר, וגם כיון דבטל לנהר שהוא שם וכמו דמותר להטביל בראשו של אדם יעיין חגיגה דף י"ט ע"א. וגם באמת ברש"י זבחים דף כ"ב ע"א דייק על יתושים (דטובלים בהם) בלא כנפים (דבאו ממים) דבלא זה הוה הפסק וכמו מקוה שחלקו יעיין רש"י חולין דף ס"ז ע"א (כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין כתב רש"י ז"ל כמין יתושין דקין הנמצאות במרתפות של יין):

ומה שהקשה בהא דשבת דף ל"ה ע"א (אמר רב מעיין המטלטל טהור וזה בארה של מרים, וכתב רש"י ז"ל טהור הטובל בו והרי בתורת כהנים קאמר אי בור יכול אף בור שבספינה יהא טהור ת"ל מעין מה מעיין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע) מעין המטלטל זה הוה כמו מחובר כיון דהמציאות כן, וכמו כרם מטלטל בירושלמי פ"ז דכלאים ה"ו (ר' יודה בן פזי בעי נטע חמש גפנים בחמשה עציצים ועשאן שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב, את אמרת כרם הוא, הפכו (והעמיד להעציצים שלא כסדר שתים כנגד שתים) ויש כרם מטלטל:

ובעירובין דף ל"ג רשות הרבים מטלטל (עמוד תשעה ורבים מכתפים עליו וזרק ונח ע"ג חייב) גם י"ל כמו דאמרינן בשבת דף ל"א ע"ב וערובין דף נ"ה ע"ב על פי ד' יחנו (כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי) ולא הוה גדר סילוק וסתירה, ובירושלמי פ"ז דשבת ופי"ב קאמר דהוה כמו לעולם, והכא נמי כן (גבי בארה של מרים הוה כמו מחובר) ולכך לא הביא הרמב"ם ז"ל זה (דבזמן הזה באמת לא חשיב מחובר) וכן גבי גל שנתלש מן הים (דחשוב מחובר) ועיין בתוס' בחגיגה דף י"ט ע"א, ואתי שפיר הא דדג (דטובלין בעינו) יעיין ע"ז דף נ"ט ע"א (מים של רבים אין נאסרין, פי' דיחיד נאסרין ותפ"ל דהא מחוברין נינהו, לא צריכה דטפחינהו ותלשן בידיה) הא נעקר מעצמו הוה חיבור (כל שלא שלטה בו תפיסת ידי אדם) ובמשנה סופ"ז דמקואות גבי מחט (שהוא נתונה על מעלות המערה היה מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה רגל טהורה) וזה גדר דאדם כקרקע, ועיין חולין דף קל"ט ע"ב וברש"י ז"ל (קן בראשו של דם מהו אמר ואדמה על ראשו, וכתב רש"י ז"ל מדלא קרייה עפר ולא אבדה את שמה אדמה ש"מ אדם גופיה אדמה הוא):

(בסתירת איסור ב' במקוה שמימיה מרודדין אם מותר להוסיף מים שאובין) מהך דפסחים דף ל"ד ע"ב הנ"ל (דמי החג של ניסוך המים שנטמאו דמשיקן באמת המים שבעזרה) מוכח דהשקה הוה אף במקום שהדבר שמשיקין אינו ראוי להדבר, דאמת המים אינו ראוי לניסוך המים ומ"מ מהני, והכי נמי כן גבי מקוה מרודד (אע"ג דאין ראוי לטבול בה מ"מ מהני אם שופך בה מים שאובים שהוה השקה) וכן נ"מ אם המים השאובין נופלים למטה ועל ידו מתנענע המים הכשרים, יעיין מנחות דף צ' ע"א גבי בירוצין הנ"ל (דלא נעקר ומגווה דמנא קאתי ובהך פלוגתא דערלה פ"ב מי"ג פלוגתא דר"א ורבנן אם העליון מוציא תחתון יע"ש בזה (כלים שסכן בשמן טמא וחזר וסכן בשמן טהור או שסכן בשמן טהור וחזר וסכן בשמן טמא רא"א אחר הראשון אני בא (דראשון נפלט לחוץ) וחכ"א אחר האחרון סברי דאחרון נפלט) ובתוספתא דתרומות פ"ח הי"א יע"ש, וגם במים חמין מבואר בירושלמי דתרומות פ"י ה"ב דהבל כובש יע"ש (דהבל של פת חמה כובש ומדחה הריח של יין) וא"כ החמין יורדין למטה. אך בזה (במים חמין) ההשקה רק בגדר טהרה ולא בגדר ביטול כיון דמקפיד על תערובתם. אך לב"ה דפ"י דמקואות מ"ו (בש"א אין מטבילין חמין בצונן וכו' ובה"א מטבילין) א"כ לא פוסלין (את המקוה) אבל לא נתכשרו (לצרפם) וזה ר"ל בירושלמי דיומא פ"ג ה"ה (תני א"ר יהודה עששית של ברזל היו מרתיחין מערב יו"כ ומטילין לתוך הצונן כדי שתפוג צינתן ופריך ויחם לו חמין ומשני שלא יהיו אומרים ראינו כ"ג טובל במים שאובין ביו"כ, והקשה שהרי לר' יהודה טבילה ראשונה משום סרך בעל קרי ור"י הרי ס"ל דשאובין כשרים בבע"ק) יעיין בברכות דף כ"ב ע"א (אמר להו רב הונא לרבנן מפני מה אתם מזלזלין בטבילה זו אי משום צינה אפשר במרחצאות, א"ל רב חסדא וכי יש טבילה בחמין) אף במקום דשאובין כשר לבע"ק כמבואר שם בע"ב ובמקואות רפ"ח, יעיין בהשגות הראב"ד ז"ל בהלכות ברכות פ"ו ה"ה (דאם טבל ידיו במקוה של מ"ס שאובין מהני כמו בבע"ק) (מכל מקום חמין לא מהני) ולא כמו בתענית דף י"ג ע"א (לימא מסייע ליה כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביו"כ במאי אילימא בחמין טבילה בחמין מי איכא שאובין נינהו) דשם נקט שאובין נינהו (כיון דאיירי גם בשאר חייבי טבילות, אבל בברכות שם דאיירי בטבילת בע"ק לא נקט שאובין נינהו דבאמת שאובין כשרים לבע"ק] ור"ל [טבילה בחמין מי איכא] דהני לא מהני השקה להכשירם למקוה, וכן המשכתה [לא מהני בחמין] וא"ש מה שכתבו התוס' תמורה דף י"ב ע"ב שהקשו דהיכי מצינו למימר דלרבנן שאיבה שהמשיכה כולה ואין במקוה מי גשמים אחרים שיהא כשר, א"כ קשיא מפ"ק דתענית דקאמר טבילה בחמין מי איכא שאובין נינהו ואי כדברי רש"י דשאובה מטהרת בהמשכה בלא שום מי גשמים א"כ מצינו טבילה בחמין כגון שהמשיכן] [ולפ"ז ניחא] כיון דמקפיד עליהן [על החמין לא מהני] ורק בגדר טהרה, ולטהרה מהני בלא ביטול, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' כלים הלכה כ"ד גבי מניקת [כמו שפופרת] של מתכות שקבעה לדלת דלטהר [מן טומאה שנטמאת] אין צריך רק חיבור וכדי שלא תקבל טומאה מכאן ולהבא צריך שינוי מעשה יע"ש בהשגות הראב"ד ז"ל] וכן סבירא ליה שם בפרק כ"ג ה"י [סדין שנטמא במדרס ואח"כ עשאהו פרכות טהור מן המדרס ומאימתי היא טהרתו מן המדרס משיקשר בי הלולאות שהיא נתלה בהן כשאר פרכות] והוא שיטת ב"ה פ"ב דכלים מ"ו [סדין שהוא טמא מת וכו', מאימתי טהרתו בש"א משיתבר בה"א משיקשר רע"א משיקבע] דלטהר מן טומאה שיש עליו די בחיבור בלבד, ושאר הני, ר"ל דיבטל מן כלי מכאן ולהבא יע"ש בר"ש ובתוספתא רבי אומר [טהור מכלל טומאה ומקבל טומאה מכאן ולהבא] עכ"פ טהרה על שעבר מהני בזה דהוה בגדר טבילה ואין צריך מעשה בגוף הדבר, וכן הדין גבי שאובין, אך מ"מ הם עצמן לא נכשרו לטבילה:

אבל הא שע"י השאובין גבהו המים [ויכול לטבול בהמקוה] מהני, ולא הוה כמו דבר עומד על פסול, וכמו בגיסטרא דתוספתא דמקואות הובא בר"ש פ"ב מ"ד [גיסטרא שהיא משוקעת בקרקע בור של גת וירדו גשמים ונתמלאת הרי אלו פסולין מפני שהן גדורים ע"ג כלים ור"א מכשיר] וכמו גודרין ע"י כלים [דסוף פ"ה דמקואות] ופ"ו מ"י גבי אביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל מן הצד אינו פוסל מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר"מ, וחכ"א אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיע לאביק כשרק ולא דמי להך דסוף פ"ה דמקואות [ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם] דשם רק מבריח ארי דב"ב דף נ"ג ע"א יע"ש [א"ר אסי א"ר יוחנן נתן צרור [בחור שבגדר השדה] והועיל נטל צרור [מן הגדר ועשה בו נקב] והועיל הרי חזקה, מאי נתן ומאי נטל, אילימא נתן צרור וסכר מיא מינה [שלא יכנסו המים בו] נטל צרור ואפיק מיא מינה שיצאו לחוץ] האי מבריח ארי בנכסי חבירו הוא, אלא נתן צרור דצמר לה מיא חיבר את המים שלא יצא לחוץ נטל צרור וארוח לה מיא [נכנסו המים ויעיין ע"ז דף נ"ט ע"ב [ההיא חביתא דחמרא דאישתקל לברזא אתא עכו"ם אידרי אנח ידיה עלויה א"ר פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסור ואידך שרי ואיכא דאמרי א״ר פפא עד הברזא חמרא אסור ואידך שרי, וכתב רש"י ז"ל כל יין שלמטלה לנקב אסור דכיון דכולו נמשך אחר הנקב לצאת דרך שם הו"ל חיבור ואסור] אבל למטה גרר וכמו בפרה פ"ה מ"ז גבי סמרטוט [השוקת שבסלע וכו' ניקבה מלמטן ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה פוסלין מפני שאינם עגולים כלי, מן הצד ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה כשרים מפני שהם עגולים כלי] ובטהרות פ"ח מ"ח יע"ש בר"ש תוספתא רשב"א אומר המזחילה שהיא שותת ויורדת משקין, ובא טמא והפסיקן, העליונים טמאים מפני שהם גרורים ע"ג ידיו והתחתונים טהורין] ובתוספתא פ"ד מ"ה דלמטה נקב בטל שם כלי ע"ש בר"ש [תוספתא קסטלין המחלק מים בכרכים אם היה נקוב כשפוה"נ אין פוסל את המקוה כו' בד"א מן הצד מלמטה אינו פוסל את המקוה] וכן הוא ברמב"ם דהוה כמו מעמיד יעיין ברש"י יבמות דף ק"ב ע"ב וכמה מקומות בזה לכן אין בזה [דנגבהו המים] חשש גדול:

[בסתירת איסור ג' בענין נתן סאה ונטל סאה] והירושלמי דתרומות פ"ה ה"ב [תני רבת התרומה נעשה כמרבה במזיד והא תנינן היו בו מ"ס נתן סאה ונטל סאה כשר עד היכין ר' איסי בשם ר' מנא בר תנחום ר' אבוה בהם ר' יוחנן עד רובו של מקוה וכא את אמר הכין, תמן היו בו רוב ואת מרבה עליו והיא כשר ברם הכא כל סאה וסאה צריכה מאה סאה] והנה גבי נתן סאה ונטל סאה לשיטת הרמב"ם דקאי גם אמים שאובין, והטעם כיון דלא מבטל המים למקוה שהרי ניטל מהם אח"כ, שוב לא הוה בגדר זריעה רק בגדר טהרה, ואז הם המים בעצמן לא נתכשרו רק דלא פסלו וכמש"ל, ולכך רק עד רוב, ומשום כמבואר בירושלמי תרומות הובא ברמב"ם בפי"ג מהלכות תרומות ה"ד דאם רוב חולין אינו מדמע יע"ש והנה בתרומות פ"ה מ"ז [סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הגביהה ונפלה אחרת הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה על החולין] מפרש הרמב"ם ז"ל בפי"ג דתרומות ה"ה דרוב ר"ל ק"א סאה תרומה ולא כפירוש הראב"ד [דרוב היינו נ"א של תרומה] ומקשה הירושלמי דמ"מ יטול אח"כ סאה וישאר רוב חולין, דהרי ס"ל דלא אמרי' דנטל מן החולין, דא"כ יהא כמ"ש הראב"ד וע"כ דנוטל התרומה לפי חשבון כהך דחכמים דר"א דשם [פ"ה מ"ו דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון] ולפי זה החשבון כל כמה דמוסיף תרומה בסאה המורמה יש יותר תרומה, וכל זמן דלא הוה ק' תרומה ועוד, לא הוה רוב תרומה, וא"כ אף כה"ג יהא שרי, דיטול הסאה ולפי חשבון יהא רוב הסאה תרומה, ושוב ישאר בהנתרים רוב חולין, ותירץ הירושלמי דהוה כמרבה במזיד ר"ל בידים דעי"ז שנוטל הסאה עי"ז נתרבה החולין, ואח"כ מבאר הך דמקואות ושם ר"ל רובו כ"א סאה, וזה דמקשה דכאן כ"א סאה וכאן ק"א סאה, ולא נ"א סאה כהראב"ד, ותירץ הירושלמי דבתרומה כל כמה דלא הוה יותר מק' תרומה הוה רוב חולין, אבל במקוה על כל סאה צריך מ"ס, כן צ"ל ולא מאה, ור"ל דסאה שנפלה לפחות מן מ' כשרים נפסל הכל, ולכך צריך דוקא עד כ"א, ולא כמו בתרומה, כן ר"ל הירושלמי וכהרמב"ם [דרוב היינו ק"א] ויראה בהך דבכורות דף כ"ז ע"א גבי הך דרב הונא בריה דרב יהושע [כי מתרמי ליה חמרא דתרומה הוה רמי תרי נטלי דחולין וחדא נטלא דתרומה ושקיל חד תרומה מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא] וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ג דתרומות הי"א ובהשגת הראב"ד ז"ל שם והרמב"ם ס"ל כמו שכתבו התוס' בבכורות דף כ"ב ע"ב גבי מי פירות דהכי גמירי לה עד רוב ולא שייך חוזר וניעור והכי נמי כן דשוב נתבטל התרומה ואין כאן מקום להאריך:

ומה ששאל הפירוש בירושלמי סופ"ד דתרומות [אמר מה שלמעלן תרומה מה שלמטן חולין, מה שלמטן תרומה מה שלמעלן חולין לדעתו הדבר תלוי, ואף במקוה כן אמר מה שלמטן קוויה כשרה מה שלמעלן קוויה פסולה, מה שלמעלן קוויה כשרה מה שלמטה קוויה פסולה לדעתו הדבר תלוי] לפי מה שכתבתי לעיל דהשקה צריך כונה ולא מהני השקה ממילא ואם נפלו למקוה כשרה לא נפסלה המקוה, אבל המים פסולין וצריך לסלקן מן המקוה, ואם אינו יודע היכן מקומן יכול לומר שלמעלה הן או למטה הן, דזה רק דין ותקנה וכמו גבי תרומה כמבואר בזבחים דף ע"ב ע"ב דחבית שנתערבה במאה די שיקח מכל חבית אחד מק"א יע"ש, והכא נמי כן, כן הוא כוונת הירושלמי:

[בסתירת איסור ד' בדעת הרשב"ם ז"ל דגם מקוה שלימה נפסלת אם שפכו לתוכו מים שאובין יותר ממי המקוה] ובאמת רש"י ז"ל בשבת דף ט"ו ע"א ס"ל דהא דאין מים שאובין פוסלין מקוה כשר זה רק אם המשיך וכשיטת הרשב"ם ז"ל בהא דמלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה כתב רש"י ז״ל אם נפלו לתוכן קודם שנשלם אבל אם נשלם שוב אינו נפסל ואפילו המשיך לתוכן אחרי כן אלף סאה עכ"ל, משמע דוקא אם המשיך אבל אם שפך למקוה פסול] ויעיין מ"ק דף ה' ע"א ברש"י [גבי הא דמקוה שאין בו מ"ס מרגילין לתוכו מ"ס כתב רש"י ז"ל שמרגילין שיהא נוגע במקוה אמת המים כדי שיהא בו מ"ס] ורש"י על הרי"ף שם שכתב מרגילין מביאין מים מחוברין ולא שאובין] ועיקר הגדר דכיון דהוא מקוה שלם המים שאובין בעצמם נתכשרו, ולפ"ז היכי דאין רוצה לבטלם כגון בנתן סאה ונטל סאה [מדנוטל סאה ע"כ דאין מבטל מה דנתן סאה] שוב י"ל דלא נתבטלו רק כמו מקוה שהגליד או המשיך וזה שיטת הרמב"ם פ"ד ה"ז דנותן סאה מים שאובין ונוטל סאה כשר עד רובו] והוה רק גדר טהרה וכמ"ש הר"ש בפ"ב דטבול יום מ"ב יע"ש ובהא דתוספתא דלמשקין מהני השקה ולא לאוכלין דחטים שנטמאו וזרען בקרקע דטהורין היינו דכיון דאשרוש כחטי אחריני חשיבי ויעיין בירושלמי מו"ק פ"א ה"א גבי בזמן שיורד גשמים הוה כמו שמשיקן לים הגדול יע"ש אף דממילא הוא. ובזה יש לומר דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת אוכלין פ"ב הכ"ו [מי שפיכות הרי הן בחזקת טומאה ירדו עליהן מי גשמים אם רבו עליהן הרי הן טהורים וכו', אבל אם קדמו מי גשמים וירדו עליהן כ"ש מי שפיכות הכל טמא וכו'] וזה החילוק דאז [אם ירדו מי גשמים על מי שפיכות] הוה כמו השקה לים הגדול. וכן ר"ל הרמב"ם בפי"ב מהלכות טומאת אוכלין ה"ו גבי מי שירדו עליו גשמים אפילו היה אב הטומאה המים שעליו אע"פ שירדו מצד העליון לתחתון טהורין] ור"ל דהוה המי גשמים אז כמחובר, ומחובר לא מטמא רק לרצון כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפט"ו שם ה"א, ואף דהך הירושלמי מוע"ק הנ"ל קאי רק אחוה"מ, מ"מ הרי נקט לשון השקה ובפרט למה שכתב הרמב"ם בהלכה ג' דכל שלא תלשו ברצון הוה כמחובר יע"ש בזה, ואין כאן מקום להאריך:

ובאמת הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת אוכלין פ"ב ה"ח [כתב קישות שנטעה בעציץ וכו', וכן אם היו בו מים אינן מכשירים] ובהלכה י"ג [משקין טמאים שנפלו על האוכלין נטמאו אע"פ שנפלו שלא ברצון הבעלים, שהרי הטומאה וההכשר באין כאחת, והוא שלא יהיו בקרקע] דכל שנתנן על הקרקע בכוונה זה גופא הוה כמו זריעה, וזה טעם דמאן דמכשרי שאובה שהמשיכה כולה, ר"ל דלא המשיכם בכוונה שירדו למקוה, רק שישארו על הקרקע ואח"כ מאליו נתכנסו במקוה:

ובאמת כתבתי בזה במקום אחר, דהך דפ"ו דמקואות הי"א והי"ב גבי אביק ומטהרת [מים שאובין שהיו בצד המקוה אע"פ שהמים נוגעין במי המקוה לא פסלוהו, מפני שהן כמקוה סמוך למקוה, היו השאובין באמצע פוסלין את המקוה, שתי בריכות זו למעלה מזו וכותל ביניהן, והעליונה מלאה מים כשרים והתחתונה מלאה מים שאובין, ונקב בכותל שבין העליונה לתחתונה, אם יש כנגד הנקב ג' לוגין מים שאובין נפסלה העליונה, מפני שהנקב כאלו באמצע העליונה לא בצידה] ר"ל אף אם יש במקוה מ"ס, מ"מ כיון דאינו נוגע במקוה שוב לא נתכשרו המים שאובין, וא"כ יש במקוה ג' לוגין מים שאובין ופוסל אף מקוה שלם כיון דהם עצמם פסולים ובמקואות פ"ו מ"ו האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל, מן הצד אינו פוסל, מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר' מאיר, וחכ"א אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק כשר ואם לאו פסול, ור"א בן צדוק אומר אם מקבלת האביק כל שהוא פסול] וטעם דמאן דאמר אם מקבל רביעית עד שלא יגיעו לאבק, משום דאז חל שם מחובר על הרביעית, כמו דאיתא בפסחים דף י"ז ע"ב [א"ר פפא הא דאמרת בקרקע טהורים לא שנו אלא מים אבל דם לא, ומים נמי לא אמרן אלא דהוה רביעית דחזי להטביל בו מחטין וצינורת אבל לא הוה רביעית טמאים] וכמו שכתב הראב"ד ז"ל בפט"ו מהלכות טומאת אוכלין ה"א [ומה שאמרו שאין מי הגבא מקבלין טומאה עד שיתלשו דוקא שיש בהן רביעית כדי להטביל בהן החטין וצינורות] ונמצא אביק משמש קרקע וטהור. ויעיין ברש"י נזיר ל"ח יע"ש בזה [גבי הא דפריך והאיכא מקוה רביעית, ומשני בר מההיא דבטלוהו רבנן, וכתב רש"י ז"ל לישנא אחרינא והא איכא מקוה דתנן במסכת מקואות וחכ"א אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיע לאבק כשר ואם לאו פסול, ובטלוהו רבנן, מפי המורה, וקשיא לי היכי בטלוהו רבנן, וי"ל הא דקאמר וביטלוהו רבנן אהא סמוך דהא קתני עליה ר"א בר צדוק בפרקין כל המעורב למקוה, אם מקבל האביק כל שהוא כשר] וזה ר"ל ג"כ הך דב"ב דף ס"ו ע"א גבי כוורת אין מקבלת טומאה [ולמד לה מקרא ויטבול אותה ביערת הדבש, מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת, וכתב הרשב"ם ז"ל דדבש כיון דהוא במקום גידולו חשיב ליה מחובר, אבל אין הכוורת מחוברת ממש בקרקע] ר"ל דדבש הוה מחובר והוה כוורת משמש בקרקע ואין כאן מקומו להאריך:

אמת מדברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ה דמקואות וכתב מקוה אין בו מ"ס ונפל לתוכו פחות מג' לוגין וים טמאים שאובין הרי זה כשר לחלה לתרומה וליטול מהן לידים ופסולים להקוות עליהן ירדו עליהן גשמים ורבו עליהן הרי אלו כשרים להקוות עליהן וכו', יע"ש בראב"ד ז"ל] מוכח דאף בפחות מג' לוגין היכי שהם פעלו במקוה כמו מים טמאים והקווה עליהן דגלוי דעתיה דניחא ליה וא"כ טימאם כמבואר בפט"ו מהלכות טומאת אוכלין ה"א [דמים מחוברים מקבלין טומאה ברצון] שוב המקוה פסולה, לבד אם אח"כ רבו מי גשמים דאז פקע הטומאה כמבואר בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הכ"ו יע"ש [מי שפיכות הרי הן בחזקת טומאה ירדו עליהן גשמים אם רבו עליהן הרי הן טהורין] אבל בסיפא בנפל לתוכו פחות מג' לוגין אפילו כולן טמאים ואח"כ נפלו לתוכן משקל דינר מי גשמים שהשלימו כשר, כשם שטהור לטבילה כך טהור לכל דבר] דהוא לא הקוה רק נפלו מאליו מים כשרים, א"כ הם טהורים כשרה המקוה. וזה כמו דאמרי בירושלמי ערלה פ"ב ה"ג גבי הך דמחמיץ [במשנה כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור, בש"א אף מטמא ובה"א לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה, ובירושלמי תמן תנינן מי הצבע פוסלין אותו בשלשת לוגין ואין פוסלין אותו בשינוי מראה אבא בריה דרב נחמן דברי ר' מאיר [דר"מ בתורת כהנים פליג וס"ל דפוסלין בשינוי מראה] משום שאיבה ניכרת [דהואיל והשינוי מראה של מי צבע ניכר פוסל בשאובה אפילו אין בהם ג' לוגין. פ"מ] ר' חינא בשם ר' אבא אתיא דר"מ כב"ש, כמה דב"ש אמרי משום חימוץ מחמיץ כן רמ"א משום שאיבה ניכרת] דשמאי אומר דאין צריך כביצה לטמא דס"ל דאין זה שיעור רק משום דבר הנראה וניכר בה המטמא וכן לר"מ במי צבע אין צריך ג' לוגין והוא בתורת כהנים פרשת שמיני יע"ש. וזה כוונת הירושלמי דר"מ כשמאי, דר"מ ס"ל דמי צבע שאובין פוסל אף בפחות מג' לוגין א"כ חזינן דאין זה שיעור רק דהוה חשיבות. ותליא בהך בעיא דנזיר דף נ"א ע"ב גבי נמלה שחסרה [מהו שיעורא גמירן לה והא חסרה או בריה גמירי לה והאיכא] ואף דלא קיי"ל כן [כר"א במי צבע פחות מג' לוגין] מ"מ היכי דע"י זה נטמא ס"ל להרמב"ם ז"ל [ומש"ה פוסל במים טמאים שאובין פחות מג' לוגין]:

וכן ס"ל דהיכי דע"י זה נעשת פעולה היה לרצון (ומקבל טומאה אה במחובר) וראיה דאיך אמרינן בפ"ו דמקואות מ"ג (שלשה מקואות בזה נ' סאה ובזה כ' סאה ובזה כ"ס מים שאובין והשאוב מן הצוי וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו המקואות טהורין והטובלין טהורין, היה השאוב באמצע וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו המקואות כמו שהיה והטובלין כמו שהיו) דהיכי דהשאוב באמצע דהמקואות כשהיו (וקשה) אמאי לא נטמאו המקואות ע"י הטמאים שנכנסו לשם, וע"כ דזה הוה כמו שלא לרצון, כיון דהם נכנסו לטהר והם לא נטהרו. ועיין במה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות טומאת אוכלין ה"ב גבי הלך הטמא דהוה שלא לרצון (וכתב הראב"ד ז"ל א"א זה תימה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצין גדול מזה) יעיין בתוס' שבת דף ד' ע"ב ד"ה אלא ותירץ ר"ת דהא דקאמר מחשבתו משוי' ליה מקום היינו היכי דלא ניחא ליה בענין אחר אלא בענין זה, כמו משתין ורק שאינו יכול להשתין ולריק בענין אחר, וכן זרק בפי כלב שרצונו שיאכלנו הכלב או שישרף העץ בכבשן) ודף ה' ע"א (מה"ד ה"מ היכא דאחשבה היא לידיה) ודף ק"ב ע"א (גבי זרק ונח בפי הכלב וכו' ר"מ אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו וכו', ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דמוציאו מחשבתו משויא ליה מקום) דרק היכי דלא ניחא ליה רק כה"ג יע"ש:

משא"כ היכי דנעשית מחשבתו מבואר בתוספתא דפרה הובא בר"ש פ"ח מ"ז דהיכי דנכנס הטמא במקוה מצומצם המים טמאים והוא טהור דהוה לרצון כיון דנעשית מחשבתו יע"ש בזה (תוספתא ויש כאן שהיא אומר טהרני וטמאתיו כיצד מקוה שיש בה מ"ס מכוונת ירד וטבל בתוכה הוא טהור ומקוה טמא) וכעין שיטת הרמב"ם ז"ל הידוע בהלכות אבות הטומאה סוף פ"ו דלא נטהר רק אחר שיצא מן המקוה יע"ש (הנוגע באב מאבות הטומאה המושלך בתוך המקוה כגון נבילה או שרץ או משכב שהי' במקוה ונגע בו הרי זה טמא שנאמר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא אפילו כשהן בתוך המקוה מטמאין, וכשיעלה מן המקוה זה הנוגע יטהר וכן זב שדרס על המשכב שהוא מונח במקוה הרי המשכב טמא וכשיעלה המשכב מן המקוה יטהר שהרי עלתה לו טבילה, וזה הנוגע במשכב כשהוא במקוה אם פשט ידו ונגע חוץ למקוה הרי זה מטמא בגדים ואין צריך לומר שהיא מטמא אוכלין ומשקין. וכתב הכ"מ ונראה מתוך דבריהם שהטעם שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה עכ"ל. ומש"ה במקוה מצומצם כשהתחיל לצאת כבר חסרה ממ"ס ונטמא המקוה ע"י משום דהוה לרצון והיא נטהר אח"כ כשיצא משים דמקודם טבל במקוה שלם, וזה דלא כהגר"א ז"ל שכתב בתוספתא שם דפירש טמא היינו פסול דחיסר ממ"ס ובתו"כ שמיני ומנין שאם טמא יטהרנו ת"ל אך מעין וכו', ופירש הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ל"א שאם הי' חסר יטהרנו אך הסמ"ג פירש אם הי' טמא היינו טמא ממש ע"ש):

[בסתירת איסור ה' בענין טבילת זבה אי צריכה מים חיים] וחשש מים חיים לאו כלום הוא ורק לטהרות, ובזה יש לתרץ שיטת הגאונים (דכתבו דזבה צריכה מים חיים) וכן לבעלה בזמן טהרות, אבל לא עכשיו, יעיין תוס' נדה דף י"ב ע"ב (סוד"ה דמתני שכתבו וכן בפסקא דהלכה כר' חנינא אין להקשות דאמאי צריך לפסוק כר"ח כיון דבעסוקה בטהרות איירי וכי הלכתא למשיחא, דהא בארץ ישראל לעולם היו עוסקים בטהרות כדאמר לעיל דף ו' ע"א חבריא מדכן בגליל) ודף ס"ז ע"א (בד"ה פתחה עיניה שכתבו דכי איתמר הני רק לטהרות אבל לבעלה טהורה) וביבמות דף מ"ח ע"ב הלוקח עבד מן העכו"ם ולא רצה למול כו' רשב"א אומר אין משהין אותו בארץ ישראל מפני הפסד טהרות:

השלמה להנ"ל. הנה במה שכתבתי לעיל בהך דפסחים (ל"ד ע"ב) הנני צריך לבאר קצת, ור"ל דהגמרא מביא ראיות דעל ידי טומאה נולד פסול ולזה לא מהני השקה, ובזה אתי שפיר ג"כ דאף דהרמב"ם ז"ל סבירא ליה כס"ד דרב פפא בפסחים (י"ז ע"ב) דמשקי בי מטבחיא דכן הלכה למשה מסיני מ"מ יש גדר טומאה במי החג אף לאחר שהקדישן ולא דמי לדם דרק כפרה ולא לחם וכמו שכתבו התוס' זבחים (דף מ"ג ע"א) (דלא שייך למימר גבי דם פקע פגולו כי אם גבי הקטרה דוקא שנעשה לחמו של מזבח] ומייתי [בפסחים ל"ה ע"א] ראיה מן טבול יום [שאסור[ בתרומת ומחוסר כפורים (דאסור) בקדשים ור"ל כך דעיין בנזיר (דף מ"ד ע"ב) גבי טבול יום דזב כזב דמי [דכי היכי דזב אסור ליכנס במחנה לויה דהיינו בעזרה הכי נמי טבול יום של זב, רש"י] וזבחים (דף י"ז ט"ב) גבי מחוסר כפורים דזב כזב דמי לענין קדשים שלא הותר אצלו והו"ל כאלו לא טבל, רש"י] וכריתות (דף יו"ד ע"א) ובאמת זה הוי מחלוקות דתנאי בסיף פ"ג דטבול יום אם טבול יום נקרא טמא ע"ש [ר' מאיר אומר אלו ואלו טמאים בטבול יום שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו וחכ"א אין טבול יום טמא] ובירושלמי חלה (פ"ג ה') בהך ר"י ור"ל גבי נשוך מה דמקשי שם מן טבול יום יע"ש [א"ר אימי איתפלגין ר"י ורשב"ל ר' יוחנן אמר הנשוך תורה שבכל מקום שאמרו דנשוך חיבור מה"ת היא] רשב"ל אמר אין הנשוך תורה דתמן תנינן (בטבול יום פ"א) המכניס חלות ע"מ להפריש ונשכו בש"א חיבור בטבול יום ובה"א אינו חיבור, אמר רשב"ל ממה דתנינן אינו חיבור הדא אמרת שאין חייבים עליו משום טמא אוכל טהור א"ל ר' יוחנן שנייא הוא בטבול יום דכתיב ביה טהור וטמא (דכתיב ביה טהור ורחץ בשרו במים וטהר וכתיב ביה טמא ובא השמש וטהור דילמא דמעיקרא טמא הוא הא כיצד. פ"מ] טהור לחולין מבעוד יום ולתרומה עד משתחשך] ור"ל אם התורה חלקה לפרטים דטבילה מהני לחולין ולמעשר והערב שמש לתרומה וכפרה לקדשים, או לאחר טבילה נולד דבר חדש שם טבול יום, ולאחר הערב שמש נולד דבר חדש מחוסר כפורים וזה ר"ל מעלה דפסחים שם טבל ועלה אוכל בתרומה, בתרומה אין בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה הכי נמי מעלה] ונפקא מינה ג"כ אם עבר ולקח מדמי מעשר שני תרומה ונטמאת אח"כ במגע טבול יום אם על ידי זה יכול לפדות וכבר כתבתי בזה בחבורי. ועיין בירושלמי פ"ג דמעשר שני, וכן בעצים ולבונה הטומאה רק דין ולכך אין פודין עליה עיין מנחות (דף ק"א ע"א) [אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפרקו אלא לאו משום דטהורין בעלמא אין נפדין והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמי] ולזה קאמר בפסחים שם עצים ולבונה בני איטמוי נינהו אלא מעלה הכא נמי מעלה] וכן גבי הך דמים חיים אל כלי [דקאמר בפסחים שם ונתן אלמא תלושין נינהו והא מחוברין נינהו אלא מעלה ה"נ מעלה] ר"ל דהנה מבואר בספר בה"ג בהלכות נדה בשם ר"א משבחא דהיכי דסכיר נהרא לא מהני טבילה רק אם בזע פורתא ר"ל ניקב משום דס"ל כהך שיטה שכתבו התוס' בבכורות (נ"ה ע"ב) דמעיין מטהר דוקא זוחלין ולא אשבורן ורק אם נפרץ אז הוי גדר זוחל, וכמו לחומרא גבי מקוה שנפרץ (דפסולה מטעם זוחלין] וכן מבואר בספר הישר לר"ת ז"ל (סימן תרכ"ב) יע"ש כי הדברים קצרים. ומה דמבואר שם בכה"ג דהיכי דסכר לנהרא כשר שם ר"ל אם נפרץ ע"ש והטעם דכתבתי בזה במ"א דלגבי טומאה והכשר אין על פירות מחוברים שם פרי כלל והוי כעץ, משא"כ לתרומה ולמעשר, ולכך אין מחשבת אוכלין במחובר לגבי טומאה ולמעשר יש מששבת אוכלין במחובר] כמבואר בנדה (דף נ' ע"ב) אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן עולשין שזרען מתחילה לבהמה ונמלך עליהם לאדם צריכות מחשבה לכשיתלשו [צריכות מחשבה לאכילה ושוב תטמא טומאת אוכלין. רש"י] ונדה דף נ"א ע"א [אמר רבא ומודה ר' יוחנן לענין מעשר דמחשבת חיבור שמה מחשבה] וע' קדושין (דף ס"ב ע"א) גבי תרומה במחובר דלא הוי כמו קדושין בשפחה דהוי גדר בהמה יע"ש והכי נמי גבי מעיין כל זה שהוא במקור הנביעה אז אין שם מעין עליו כלל ולכך לטבילה פסול רק לאחר שנמשך ולהכי היכי דסכר לא יטביל שמא שם מקום הנביעה וגבי ניסוך המים דוקא ממקור הנביעה ולכך אמת המים שבעזרה פסול דהוא נמשך אבל לגבי פרה ולזב כשר עיין פרה סופ"ח אמת המים הבאה ממקום רחוק דחיישינן שמא נפסק ויראה שם ברמב"ם סופ"ו דכתב שם [אמת המים הבאה מרחוק הואיל ותחילתה מן המעין כשירה למלאות ממנה ובלבד שישמרנה שלא יפסקנה אדם ונמצא ממלא מן המים שפסקו תחילתן מן המעין שהן פסולין] ר"ל דבאמת לא היה לנו לחוש לזה ורק כיון דקיי"ל דבעי כוונה למלוי המים וכל זמן שלא נשמר לא הוי כוונה מעלייתא וכעין הך דב"ב (דף קמ"ב ע"א) רבא אמר שאני התם דרפוי מרפיאן בידייהו מעיקרא הרי דכיון דהיה ספק אצלם לא נתכוונו לקנות] וכמה מקומות בזה אבל לנסוך זה פסול משום דצריך מים שלא נשתנו יעיין סוטה (דף ט"ו ע"ב) גבי סוטה מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה] וכמה מקומות, ודברי הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פ"ה משא"כ גבי פרה כמבואר פרה סופ"ח [המים שנשתנו ושינויין מחמת עצמן כשרים] ויעיין בנדה (דף כ' ע"א) גבי אדמה דניטל ממקומו נשתנה וזה כוונת הספרי פ' חקת פסוק י"ז ונתן עליו מים חיים אל כלי במי מעיין הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא במים שהם חיים לעולם וכו'] ר"ל דאין צריך ממקור החיות רק די בנמשך, ומ"מ בקרא כתיב מים חיים אל כלי וזה ר"ל הגמרא פסחים הנ"ל והא מחוברים נינהו. יעיין בפרה סופ"ו בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל שנלקחו ממקורם, ובזה יש ליישב הך דע"ז (דף מ"ז ע"א) בעי רבא המשתחוה למעין ממיין מה לנסכים וכו' ומי מיתסרי והא אר"י משום רשב"י מים של רבים אין נאסרים לא צריכא דקא [נבעי מארעא] ואכ"מ להאריך:

לענין מ"ש גבי בארה של מרים, ובדרך דרוש יש לבאר גדר מי מריבה דהנה בקרא כתיב דמשה לקח המטה מלפני ד' כאשר צוהו, ולא נקט כמו גבי לבישת אלעזר כאשר צוה ד', אך כך דבאמת משה רבינו פירוש הנבואה שנאמרה לו דהכוונה על מטה אהרן דהיה של עץ וא"כ לר' יוסי דס"ל במקואות פ"ה מ"ה דע"י דבר המקבל טומאה נפסל כל המעיין ויעיין שבת דף ס"ו ודף קכ"ג ע"ב וכ"מ בזה וא"כ שוב לא הי' להם מקום לטבול יעיין בתוס' בכורות דף נ״ו ע"א [שהקשו במה טבלו במדבר] ויעיין שבת דף קנ"ב ע"א דשלום בבית בטל [לעת זקנה] וזה לשון מריבה של בני ישראל דבטל השלום שלא היה להם במה לטבול ולכך נענש דבאמת היה הכוונה העליונה על מטה של משה דהיה של סנפירין דהוא אבן דאין מקבל טומאה, ולכך נקט צוהו ר"ל דהוא משה רבינו פירוש כן הכוונה, ולכך נאמר לו בלשון זה דנביאות משה היא המציאות והעצם, ומחמת שכן היה המציאות כן נאמר לו ויש בזה אריכות גדול ואכמ"ל, ומחמת גודל הטרדה אקצר:

ידידו יוסף ראזין רב דפה הנ"ל.

סוף הספר

תוכן העניינים

מקוה טהרה (קויפמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה