אור ברסלב

מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר

כרך ג

כרך ב

דף ב.

והר"מז כתב תחלת פרשה זו וז"ל:
ר"א פתח שאל לך אות וכו'
אין ספק שכוונת פתיחה זו היא למה שנמשך אח"כ בסוד צירוף אותיות ויקרא ואמר דרין קדמאין הוו ידעין וכו'. ידוע שבזמן בהמ"ק היו הרבה נשמות חדשות שנמשכות מזוהר האצילות ולכן היו יודעים חכמתא עילאה היא המדרגה העליונה שבחכמת הקבלה לדעת תוכיות הסודות וסדר ההשתלשלות וסתרי האותיות וצירופיהן עד שהיו יודעים להשתמש בהם והיו זוכים להסתכל באורות העליונים וע"ד ד' שנכנסו לפרדס ע"י שם כפי' רש"י וז"ש ומסתכלין וכו' מה שלא אמר כן בחייבין שלא אמר כי אם הוו ידעי. ועוד י"ל דהאי חכמתא עילאה ירצה מ"ש בס' א"י בסוד ל"ב נתיבות חכמה שהם כ"ב אותיות התורה שנמשכות מן החכמה אל הבינה ובתוכם י"ס בסוד הנקודות. והם ל"ב נתיבות ובהם נברא העולם שהוא זעיר. וכבר ידעת כי יסוד אבא שבתוך יסוד אימא ה"ס נתיב בסוד פלא ושביל:
ונלע"ד שסוד האל"פא בי"תות הם רל"א פנים ורל"א אחור ושניהם גי' נתי"ב ואמנם דע כי האותיות הם סוד כלי הספירות ומהם נתהוו העולמות שהם בחינת החיצניות אך הי"ס שבתוכם ה"ס הפנימיות והנשמות:

וידעין גו אתוון עילאין מכוין אל מ"ש בא"י שיש בחינת אותיות שונות בצורתם זו מזו כי להיות שכל המציאות נכלל בט"נתא. יש אותיות מבחינת טעמים כזה #םםם ויש מנוקדות כזה# א ויש מתגין כזה # א וכל אלה נכללות #םם בשם אתוון עילאין להיות' בסוד כח"ב אכן בבחינת האותיות הנהוגות בינינו לספר תורה תפלין ומזוזה גם בהם יש ג' בחינות שהם גדולות דהיינו כלי הבינה שבתוך זעיר. בינוניות הם משל זעיר עצמו:
קטנות בנוקביה ושלשתם נק' תתאין ואמר שמתוך אלו האותיות היו יודעים חכמתא לאנהגא עובדין בהאי עלמא:
מבואר כמש"ל שהאותיות ה"ס העולמות וכל צבא השמים והארץ. מלבד הנשמות אשר רק הנם מושפעות מן הפנימיות שהם ההוי"ות וביאר ענין זה של סגולת פועל האותיות באומרו:

בגין דכל את ואת וכו' דע דקי"ל משום מר"ן האר"י זלה"ה שכללות כל ענין אותיות הוא בז"ון שלהם קרא שם גוף האצילות בעצם והם נמשכות מז"ון דאימא הייינו ז"ת שלה המתלבשות בתוך זעיר. וכל הכ"ב אותיות שהם הגוף והכלי של י"ס הפנימיות. הלא הן נחלקות בכל פרצוף דז"ון דרך משל אות א' הוא כלי אל הכתר של הפנימיות הנקרא רוח כי הענין בסוד חומר וצורה. וכן יש אותיות פרטיות שהם כלי החכמה וכן כולם כנזכר בפ' אחרי מות דף ע"ח ע"ב אר"ש לר"א ת"ח הני כ"ב אתוון כולהו מתפרשן בהני עשר אמירן שהם י"ס הפנימיות ועוד אמר שם הא אוליפנא לון כל אינון אתוון דרשימין וידיען בכל כתרא וכתרא. ואנו לא זכינו בהם כי אפי' הרח"ו זל"הה לא קבלם רק אמר שממוצא דבר נוכל להבין מספר יצירה ומזוהר שיר השירים באופן שעיקר האותיות שמהם נעשה כל פרצוף זעיר הוא מז"ת דאימ' אבל יש בהם עוד בחינת תגין שהם מג"ר דאימא הנק' נפש שמתחברות אל האותיות להחיותם בבחינת חיות המוכרח של קיום העולמות כנודע אצלנו בסוד לא אבוא בעיר שזווג א"וא בזמן הזה הוא דאותיות שהוא חצוניות העולמות בינה דאבא בבינה דאימא וחסרנו בעו"הר זווג הנקודות שהוא חכמה דאבא בחכמת אימא. ולכן בס"ת יש תגין אותיות שהוא המוכרח כנזכר ומכאן תבין כמה טפשים הסופרים שמחסרים תגין באותיות. וכנגד זה אמר הוו מתעטרין היינו תג שהוא עטרה. כמרז"ל כתרים לאותיות. ואפשר שז"ס רואים את הקולות ה' קולות כנגד ה' מוצאות היוצאות מפי הגבורה הוא יסוד אימא אשר בדעת זעיר. דדעת גניז בפומא דמלכא וכנז' בדברי הרב וה' פעמים קו"ל גי' פר"ת הוא יסוד אימא. ואת הלפידים הם התגין שהם כעין ענפים הבוערים באש ואחרי הראותם לעם הקדוש חוזרים וסלקין:

על רישייהו דחיוון ידוע שד' חיות הנז' בפסוק הן אריה חסד שור גבורה אדם ת"ת נשר מ' הדבוקה בגופא דמלכא. אבל יש עוד ד' חיות יותר מעולות והן בהיכל הדעת שהוא בסוד הדעת שמשם מוצא האותיות כאמור:

וכולהו חיון וכו' פי' אותם שלמטה מן הדעת:

הוו מתעטרי בהו מפני שדוקא מהאותיות נמשך המזון והחיות אל החיות וכנ"ל שמציאות העולמות הוא מן האותיות ועכשו ניתוסף בהם אור נוסף בזכות קבלת התורה:

ופרחין גו אוירא יובן במ"ש הרב שיש בזעיר ב' דעות א' הוא המתפשט למטה בגופא דזעיר וב' הוא העליון המכריע בין חו"ב:
ואיתא בס' א"י שדעת העליון הוא רוחני מאד והוא נשמה לדעת התחתון ושמקור דעת זה העליון הוא מתיקון ז' די"ג תיקוני דיקנא דהיינו ואמת שה"ס יז' שמות ס"ג ונל"עד שסוד ענין זה הוא כמ"ש הרב שדעת דעתיק מאיר ברישא דאריך והוא הראש השני מתלת רישין דיליה ונקרא אוירא ושבו שם ס"ג וכנז' ג"כ באוצ"ח. וקי"ל דדעת אסהיד באנפין ולהיות שסתם דעת מתפשט בז' מדות לכן נק' תיקון ז' ז"פ ס"ג והן הן תרין תפוחין קדישין ימין ושמאל בסוד חו"ג ואמנ' רישא זו השנית הנק' אוירא לרוב רוחנייותה וגם דקי"ל בסוד ברכת כהנים שמג' יוד"ין דס"ג זה יוצאים ג' שמות ע"ב והם רי"ו תצרף להם א' שבו"או שכבר ידעת שעיקרו של ס"ג הוא יי"אי הרי אויר ונמצא שדעת עליון דזעיר נמשך מסוד דעת הגנוז שבאריך. ועל זה נדרש תורת אמת היתה בפיהו כי מתיקון ואמת נמשך עד פה אימא ומשם ז' הבלים שהם ז' קולות של מ"ת ולכן תמצא שכל הא"לפא בי"תא מיוסדת על סוד ההבלים שהם ממילוי ס"ג. ואם תשכיל א"ב בסוד אי"ק בכר תמצא כולו מיוסד על ההבלים כי אי"ק גי' ג"פ ה"בל. בכר ו"פ וכו' עד שתראה טצ"ץ שהוא האחרון והוא ביסוד עולה כ"ז הבלים נגד כ"ז אותיות התורה. גם תבין כי כל התגין הם כ"ז דהיינו כ"א בשע"טנז ג"ץ ששה בבדק חיה. והנה אם תצרף כל ההבלים שבא"ב יחד כגון אי"ק בכ"ר הם ט' ג"לש ט' הם י"ח וכו' עד הסוף תמצא שיש בהם קל"ה ה"בל. תצרף להם המקור שהוא מילוי ס"ג בין הכל יעלה קל"ו הבלים והיינו קו"ל. וידוע שמקורות המוצאות הם חיך וגרון שבהם סוד הזווג הפנימי דרוחא ברוחא. ומהם אותיות אח"עה וגי"כק הנק' אותיות רוחניות לפי שאין בהם רק הברה כמ"ש בזוהר איכה על מלת איכה ע"ש. ואח"עה וגי"כק גי' או"יר ולעומת כן אמר ופרחי גו אוירא פירוש שמתעלות האותיות מן הדעת התחתון אל הדעת העליון הנק' אוירא דנחית מגו אוירא עילאה וכו' הוא של רישא דאריך והוא תוספת אור אל האותיות והתגין. שהרי האותיות מז"ת דאימא שבתוך זעיר והתגין מג"ר שלה. והאויר מאריך. ואם תחבר ת"ג אל אויר יעלה כת"ר. וז"ס כשעלה משה למרום. פי' כשנתעלה לסוד הדעת העליון שרק הוא זכה אליו. מצאו להק"בה בינה שהיה קושר כתרים לאותיות. ומשה שתק ולא נתן של"ם כי חשב שאין לו כח להמשיך אור משם בזכותו ואז ה' פתח לו פתח ואמר לו אין של"ם בעירך. פי' וכי אין בחי' מ"ן במ' מצידך להעלות מ"ן שהם בסוד פ"ר גי' עי"ר ולהמשיך לה אור מכאן. והוא השיב וכי יש עבד שנותן שלם לרבו. כלומר איך יוכל הוא להעלות מ"ן עד המקום הנורא ההוא וענהו ה' היה לך לעוזרני ר"ת אד"ני להורותו שהיה בו כח להמשיך משם אור אל הנוקבא. דהיינו משרשי ה' גבורות אשר שם כמ"ש בא"י שמשה זכה להמשיך אור ה' גבורות מדעת העליון אל הנוקבא שהיא עי"ר שלו בסוד ה' גבו"רות מנצ"פך ולכן אמר יגדל נא כח ה' יג"דל גי' הוי"ה אהי"ה שהם חו"ב אשר דעת העליון מכריע ביניהם. יו"ד דיגדל רבתי להורות י"פ כ"ח דהיינו עי"ר גבורים הנודעת:

וסלקין ונחתין אתוון רברבן וכו' נראה שכל האותיות היו מעלות מ"ן למעלה לקבל תוספת אורן ומפרש מי הם אותן אותיות ואמר. אתוון רברבן נחתין ופשוט הוא כי אותיות גדולות הם בסוד אימא שהיא היכלו של אבא ובסוד יו"ד ה"י יו"ד ה"ה גי' הי"כל: ואותיות קטנות הן מראל שהיא היכל אחרא גי' אד"ני: ולא נזכרו אותיות בינוניות שה"ס זעיר וה"ס תורה סתם שנבנית מאותיות בינוניות ואיפשר לומר כי אז נתקנה רחל ע"י אימא ולא ע"י זעיר שזה גדולתה של רחל כנודע להיותה שוה אל הזעיר: ולכן נתחברו יחד אותיות גדולות וקטנות ולכן אמר ואתוון דקיימין הוו נחתין. ור"ל אז באותו זמן היו יורדות הקטנות. ובאתוון רברבין לא אמר הוו מפני שתמיד יורד שפע אימא אל הזעיר:

דכולא הוו עיילין פי' אותם הקדמונים הנז' שהיו יודעים חכמה היו נוטלים חלק שפעם ברזא דאתוון. ידוע שרזא סודו ביסוד ושם הוא קיבוץ כל האותיות הזכרים בשל הזכר והנקבות בשל הנקבה ומהם נבנה כל גוף וכל חומרי הנמצאים. וכ"ז נקרא חיצוניות. אבל ההו"יות ומילואיהן וכל הנמשך מהם הוא בחי' הנשמות והפנימיות. ובזאת ההקדמה תבין שאותם החכמים דהוו עסקי בס' יצירה היו עושים חומר כעגלא תילתא וכרבא דברא גברא שהיה כל עוסקם בצירופי א"ב והאותיות. אבל לא רצו להשתמש בפנימיות שהם ההו"יות ולהמשיך נשמה באותו גברא ולא שלא היה כח בהם לעשותו. צא ולמד מאלישע שהחיה את חבקוק שחזר והמשיך עליו בין בחינת האותיות וכו' כמ"ש בפרשת בראשית דף ז' ע"ב דאתוון דאל"פא בי"תא דאגליף ליה אבוה בקדמיתא פרחו מניה ואמנם איתא בסוף שיר השירים שא"ב מלא אל"ף בי"ת וכו' עם אותיות מנצ"פך יש בהם ע"ב אותיו' והנה כל האל"פא בית"ות הם ג' כנ"זל והם בסוד ג' בכל פרצוף פנימי תיכון חיצון שהם סוד אימא זעיר נוק' וג"פ ע"ב גי' חבקו"ק וה"ס ב' חיבוקין חד דאימיה וכו' הנזכר בריש פרשת בשלח כי כל האותיות הם מבחינת הנוקבא שממנה הכלי והגוף וחיבוק השני הוא שם ע"ב סוד הזכר ע"ם:
ואמנם ידוע שבאצילות נאמר איהו וגרמיה חד בהון שהרי אפילו הכלים הם סוד אלהות גמור אלא שההוי"ות הם בחי' הנשמות והפנימות:
ועתה אודיעך סוד שבת שאז מתעלים כל העולמות ואז מתייחדות האותיות וההו"יות ביחוד מופלא דהיינו אתה א' ושמך אחד כי אתה רומז לא' עד ת' וה' אותיות מנצפ"ך כמ"ש בכוונת עמידה ואם תרבה שם הוי"ה העולה כ"ו עם כ"ז אותיות כ"ו פ' כ"ז גי' שב"ת אבל ימות החול שסודם בבי"ע נאמר ואתה מחיה את כולם כי אין הארתם רק מן החיצוניות שהם הא"ב. והנה רזא הוא סוד אותיות הוי"ה שהם הפנימיות שבתוך האותיות:

דא אות ו' הסוד כתוב בליקוטים ביהושע שהיא שאלה שימשיכו עליה אות ו' להעלותה למדריגת זכר לכן שאלה אות ו' ע"ש ונלע"ד שרצתה להתעלות לבחי' שרש הנקבה שבתוך הזכר ואחר כך נתעלית למדריגת בינה היא חנ"ה גי' ס"ג בסוד רח"ב פי על אויבי כנז' שם:

ואי תימא וכו' שהרי אמת ראש תוך סוף לכל האותיות וכן כל אותיות אל"ף בי"ת עם הכולל עולים אל"ף תצ"ו וכן אמת מלא אל"ף מ"ם תי"ו ותמנה הא"לף לאלף. וכל התורה הנבנית מהם תורת אמת שמה. אות אמת איקרי. מפני שסודה בת"ת זעיר ששם בחי' ו' של שם והוא נק' אמת ועליו נאמר תתן אמת ליעקב:
גם אבג"דהו במספר הקודמי עולה כ"א וכ"א פ' כ"א גי' אמ"ת וכ"א זה ה"ס י"הו שהוא כללות כל בחינת הזעיר כי משם ולמטה עיקרם לנוקבא ועוד שאין בכל אותיות הוי"ה אות מורה באמיתות על ענייניה כאות הזאת שהרי עיקרו של זעיר הוא ו' קצוות:
אות ה' בתראה ידוע שאחז פנה אל החיצונים ופגם במידתו היא המ' והנביא מתעצם להחזירו למוטב והיה אומר לו שישוב להדבק בפנימיות. והענין כי יהודה סודו במ' היוצאת מבין חדוהי דמלכא כי ראובן שמעון לוי הם בח"גת בסוד יה"ו שמקבלים הארת חב"ד וגם מוכנים להיות חב"ד בגדלות ויהודה הוא בסוד כתר מלכות. וכענין שני מאמרות שיש ביום ג' דמעשה בראשית וה"ס ה' אחרונה של שם אלא דבהיותה באחורי זעיר היא ד ובבואה לפניו היא ה כמ"ש בפ' חקת דף ק"פ ע"ב ה ד הות וזהו דה של יהודה. והנה הנביא אמר לו שיחזור להדבק במדת שורשו אך לא בהיותם בבחינת ד. רק כשהיא סוד ה' שבשם דהיינו בהיותה פנים בפנים ומאירה משרשה אשר בלב זעיר כי שרשה זה הוא באמת ה בתראה וגם כי שם יסוד לאה ויסוד אימ' שכולם בחינת ה אחרונה ועתה תבין אומרו ג' הערות בשני מלות העמק שאלה. א' למה לא אמר השפיל שאלה. ב' למה חזר להזכיר מלת שאלה שהרי כבר אמר תחלה שאל לך אות. וא"כ הו"לל השפיל למטה או הגביה למעלה ג' אומרו שאלה בה'. והכל יובן במ"ש הזוהר ופי' הרב שיסוד אימא נקרא עמיקא דבירא וששם יעלה האדם מחשבתו שבו סוד מהימנותא שלימתא ועיקר הפנימיות. וז"ש העמק. פי' לעומק נקודת ציון וה' עליונה והיינו שאלה שאל ה' ובמקום הבינה דקיימא לשאלה:

או הגבה למעלה וכו' הענין מובן במ"ש הרב שבת"ת דזעיר יש חסד שממנו נעשה כתר מ' ומתעלה חציו ונעשה כתר זעיר וה"ס שני מלכים משתמשים בכתר אחד ושניהם נעשים ברגע אחת כנודע מכמה מקומות וגם נודע שפרצוף לאה מתחיל מכתר זעיר ומסתיים בכתר מ': ולכן אמר הנביא לאחז שאם אינו מתפייס בה' אחרונה שהוא כתר רחל יגביה למעלה עד יו"ד רישא דבשמא קדישא פי' עד הראש שהוא קוצו של יו"ד שגם הוא י' וזהו הגביה למעלה ר"ל הגביה לי' ולמעלה קוצו של יו"ד והכוונה שישאל להשתרש בכתר לאה אמו ולכן לא אמר שישאל אלא אות א' או בכתר זה או בזה ואפשר שיכוין לשם של ב"ן שיש בו ב' הוי"ות העיקרי לזעיר והמלוי לנוקבא זה כנגד זה. והנה כנגד בחי' ב' כתרים הנזכרים שהם י' ה' שניהם נרמזו בשם יהודה יו"ד ה"ה. מפני שבימי מלכי יהודה היתה המ' בשני בחינות כי בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא והיתה בסוד י'. ואח"כ כשגברו העונות נתמעטה עד בחי' ה אחרונה אשר הזכרנו ובזה שאמרנו שהרמז היה על שם ב"ן תבין אות מעם ה' ולא אמר שאל מה' ור"ל מאותה הבחי' שהיא עם ה': ומשכנא קאים על דא רומז למ"ש הרב על פ' וכבוד ה' מלא את המשכן שמילוי משכן מ"ם שי"ן כ"ף נו"ן עולה רל"ו שה"ס שיעור קומה של יוצר בראשית והוא בסוד שם ב"ן בדרך זה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה י"פ ו"ד ק' ה"ה פ' ה"ה ק' ופ"ו ל"ו ועניינו ריבוי אותיו' הזכרי' מהם בהם דהיינו יו"ד ו"ו ואח"כ הנקבות זו בזו. וגם יוכל להיות בצירוף הה"וי כרמוז בס"ת תהיה לילה בו לעיני. ת"ח כד סליק עננא הכוונה להורות ייחוד העולמות בהשתלשלותם ואמר שמקדש של מעלה ירד ושרה ונתייחד עם מקדש של מטה וזה רמוז בפ' ויכס הענן את אהל מועד הוא התחתון. וכבוד ה' שהוא כל אותן הרתיכין ומאני מקדשא דלעיל מלא את המשכן העליון שהיה שם בתוך הענן ובזה מיושב למה קראו אהל מועד ומשכן. ומזה נראה הייחוד העצום של העולם העליון בתחתון שירד ממעלתו להדבק עם השפל ממנו. ומזה תתעורר קושיא א' שהיא שתים:
וזה שידוע שעיקר טעם ייחוד זה הוא באמצעות האדם והוא הסיבה העצמית לזה וא"כ נראה מוכרח שאם יש שייכות למקדש הרוחני העליון עם אהל של קרשים וכל שאר הדברים שבהם נעשה ק"ו שיתייחד עם אדם בעל נשמה ומה גם מבחר האדם מר"עה. וראה מה כתיב שהוא מבהיל ולא יכול משה. וכ"ש דכתיב ויבוא משה בתוך הענן שכבר זכה לזה ונתעלה לעלות אל תוך הענן בהיות הענן במדריגה יותר מעולה שעדין לא דבק עם החומרי. וא"כ איך לא יכול לבוא משום דשכן עליו הענן ועוד יקשה מסוף הפסוק וכבוד ה' מלא וכו' שנראה שגם מטעם זה לא יכול ליכנס לתוך המשכן והלא מוכרח אתה לומר שבהיותו בתוך הענן שבו היה המשכן וכליו הרוחניי' ושבזה מובן היטב פ' ככל אשר אני מראה אותך וכו' כמה נתקשו בו כל המפרשים עד שרש"י ז"ל פי' שהוא מסורס. ולפי מאמרנו הוא כפשוטו שאמר ה' למשה ועשו לי מקדש וכו' דקאי אל ב' הדברים שיעשו מקדש ושהוא ישכון בתוכם ככל מה שהיה מראהו משכן העליון וכליו ושכינתו בתוכו. ולפי דעת הזוהר זה היה קודם עשיית העגל:
והנה מר"עה עלה אל הר סיני שסודו בכתר רחל שכנגד ת"ת דזעיר ששם ניתנה התורה מפי הגבורה הוא יסוד אימא אשר שם וה"ס מ' יום כנגד תנ"הי דזעיר ואיתא בדברי הרב שהוא סוד החשבון דהיינו בבחינת רחל למטה מן החזה ושהיתה אז בחול אחור באחור בסוד ב' שמות אלהים בריבוע שכל א' עולה ר' ועם ה' אותיותיו הוא ה"ר. וב"פ ה"ר בסוד ב' אחורים גי' מש"כן. ולכן תמצא בפסוק ויבוא משה ב' פעמים הר שתחלה עלה אל ההר הוא אחורי רחל. ואח"כ ויהי משה בהר הוא דזעיר. והנה בשני ריבועים יש ל' אותיות וב' שמות אלהים י' אותיות הרי מ' כנגד מ' יום שהיה שם וזוהי תמיהת הזוהר אי משה לא הוה יכיל לאעלא וכו': אלא תרי ענני הוו יובן במ"ש בזוהר בפ' בשלח דף נ"ח ע"א בענין עליית משה למרום בשעת' דעאל משה בגו עננא וכו' ואמר שפגע בכמה מלאכים גדולים ולפי מה שמובן שם הכל היה בפנימיות עולם העשייה שהרי המעלה העליונה שעלה שם היתה עד סנד"לפון שהוא כתר העשייה כנז' באו"צח בדרוש שמות אבי"ע ואותו ענן היה משם ב"ן כזה תשים יו"ד ה"ה על ו"ו ה"ה ותרבה עז"ה יפ"ו ס' וד"פו ס' הפ"ה הפ"ה ן' הכל גי' ענ"ן וזהו הענן שעלה בו משה ושם ראה אותו המשכן הכל מבחי' העשייה:

וחד דשארי על משכנא זה היה מבחי' בריאה שה"ס המשכן כמ"ש בזוהר הרקיע בפ' כי תשא. וה"ס ירושלים של מעלה דאימא מקננא תמן. ומשם הושפע אור השורה על המשכן. ואמנם הענן ההוא היה מבחי' שם י"יאי שבמילויו יו"ד יו"ד אל"ף יו"ד גי' ענ"ן. וגם ממש בחי' אש לילה יפ"י יפ"י אפ"א יפ"י גי' א"ש וכל זה ממקיף:
והנה נשאר משם ס"ג ו"ד ה' ו"ו ה' גי' כבו"ד ועליו נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן. שה"ס אור פנימי. והרי כמה נתייחדו העולמות העליונים עם זה התחתון. שהרי בריאה נתייחדה עם רוחניות העשייה שהוא המשכן שראה משה ושניהם היו שרויים על המשכן התחתון וז"ש מִלֵא לא נאמר שהוא פועל יוצא אלא מלא שהוא פועל עומד מהפָעֵל. וכמש"ה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וז"ש וכבוד ה' שהוא אפילו אור פנימי דס"ג וכ"ש מילוי דב"ן והיינו לעילא ותתא. הכל היה מלא ושלם עם המשכן התחתון:
ועוד הבן סוד גדול כי הרי אמרנו שכבוד סודו ו"ד ה' ו"ו ה' ואם תרבה ופ"ו דפ"ד וכו' יעלה קע"ד. ועם ע"ב דבחי' ב"ן שהוא י' י"ה יה"ו יהו"ד הרי ע"ב קע"ד גי' רל"ו. ואם תחבר אל רל"ו זה קע"ד הנז' משם ס"ג יעלה ת"י כמנין משכן הרי שבמשכן נתחברו בינה ותבונה דבריא' ורחל דעשיי' אלו דבריו: (ועוד אני מוסיף שר"ת וכבוד ה' מלא את המשכן גי' ס"ב כמספר שם יו"ד ה"י ו"ו ה"י ואם תרבה שם זה י"פ ו"ד ק' הפ"י נ' ופ"ו ל"ו ה"פי נ' הכל גי' רל"ו ונלע"ד שלזה כיון האר"י ז"ל שהרי לא הזכי' שם ב"ן והנ' מילוי משכן הוא רל"ו הרי שכל האורות נתחברו יחדיו. ודע כי שם הנז' ה"ס תבונה שבה קו המדה לז"ון ולכן משם שלה בהכאה יוצא השיעור הנז' אבל בה בבחינתה אין שיעור. וזהו גדול אדונינו ור"ב כ"ח רל"ו אבל לתבונתו אין מספר):

דף ג:

לאו רישיה קושיותיו הן ב' שהן ד' א' שהתחיל לדבר עם כלתו בראש הפסוק. וסיים בדברו לאחרים וזהו לאו רישיה סיפיה. ב' שבסוף מזמין ריעים ודודים לאכול ואת הכלה לא יזמין וזהו ולאו סיפיה רישיה. שענין ההזמנה שהוא בסוף לא ישנו בראש. ועוד יש ב' קושיות אחרות מן האמצע אל הסוף וז"ש כתיב אכלתי וכו' כלומר הבט לסדר הפסוק שאומר אכלתי ולבסוף אכלו שהוא קשה כי מאן דמזמין וכו'. פי' דרך ארץ לזמן אורחים קודם האכילה: והשנית שאם אחר שאכל הכל איך יזמין לאחרים כי מה נשאר להם לאכול:

אלא זכאין ישראל וכו' הרי זו הצעה כוללת לסוד הקרבנות שתכלית כוונתם להעלות ניצוצי טהרה המתבררים מפנימיות הטוב שבקליפות נוגה ועולים בסוד מ"ן וזהו אומרו בעא לון שה"ס הבירור המתברר מסיגי הטומאה ומתעלה לקדושה ממעלה למעלה ומתעוררים האורות העליונים להשפיע למטה. וז"ש ואיתרעי בהון. פי' שממשיך שפע הרצון העליון ששם מקור השפע וזה דוקא בישראל אבל לא שאר או"ה שנשמת ישראל מהפנימיות ויש לה כח לעורר ולקבל אור הקודש. משא"כ שאר הגויים שנפשותם מהחיצוניות:

ומדאיתרעי בהון וכו' ירצה כיון שהוא יתב' משפיע בהם שפע רצונו לכן משתדל שלא ידבקו בהם החיצוני' ולא יקבלו חלילה מאור המושפע על ישראל. וזה נעשה ע"י הקרבנות וכוונתם. שמקשרי' העולמות והתחתון מתעלה לעליון והעליון לעליון ממנו עד א"ס כנודע. ואחר שהציע ענין זה הכולל נמשך לפרטו בפרטות. ואמר ת"ח בתר דאיתעביד וכו' אית' בזוהר הרקיע בפ' כי תשא שהמשכן סודו בבריאה והענין שקודם לכן היה השפע בא ע"י התלבשות בריאה ביצירה. אבל כשנעשה המשכן בעו"הז שה"ס ה' אחרונה שבשם אז ניתקן עולם הבריאה ה' ראשונה וכדי להרבות האור והקדושה האיר אור הבריאה על המשכן התחתון שלא ע"י אמצעות היצירה וז"ש אתתקם אחרא לעילא עמיה דייקא עמיה שר"ל שאור המאיר במשכן היה של המשכן העליון והוא ע"ד מה שאנו מכווני' במ"ש במלת כוננהו כונן הו' שהה' היא למעלה מהו' וידוע שאז תקן משה מזמור ויהי נועם הנק' שיר של פגעים שהרי בהמשך אור הבריאה על האדם כל החיצונים נכנעים דיש בה רוב טוב על הרע. כי בפסוק ויהי נועם יש ה' פ' נ"ו שהוא סנ"דל וסמיך ליה יושב בסתר גי' אכת"ריאל שהוא בבריאה וידוע שבבריאה מאיר אל שד"י ובעשייה אל אד"ני. ואם תחבר אל שד"י אל שם אד"ני יעלו משכן לרמוז להתחברות שני העולמות יחדיו ועליהם נאמר הוקם המשכן סתם ואחר כך ויקם משה את המשכן שהוא התחתון ומינה דמה שאמר הוקם המשכן סתם מיירי בעליון וזו היתה שמחתו יתב' התקשרות העולמות ועילויו של העולם התחתון שבו עמו ישראל אשר נשמתם חוצבה מכסא הכבוד הוא עולם הבריאה ועל כן גדל האור מאוד עד שנאמר ולא יכול משה וכו' כי היה מופלא אור המקיף הוא ענן ואש ששניהם משם יי"אי כנז"ל ועוד וכבוד ה' מלא וכו' הוא יתר אותיות שם ס"ג ו"ד ה' ו"ו ה' ובסוד כבוד אל והוא אור מקיף ואור פנימי דבריאה שהאיר בעשייה. ונל"עד מש"ה ולא יכול משה אינו מקוצר רוחניות וקדושה של מר"עה אלא ע"ד לא תוכל לאכול וכו'. כמ"ש בדף שאחר זה לא איתחזי למיעל אלא ברשותא. והשתא א"ש מה שהיה קשה שהרי למוד היה משה לבוא אל תוך הענן וכל ק"ך יום ישב שם אפי' אחר מעשה העגל. וא"כ מאין בא לו חוסר כח. אלא שפירש עצמו מענוה:

חנוכא דביתא במאי ירצה שבנין המשכן ודסמיך עליה הוא בבחי' תיקון העולמות אבל התכלית בכוונה הוא תיקון הפנימיות כמעשה הקרבנות ובכוונתם. והוא ע"ד אכילת האדם שמתקן הניצוצות שבתוך המאכל כנודע. וכן נק' הקרבן קרבני לחמי ועליו רומז פסוק באתי לגני שאף לפי הפשט מדבר בקרבנות וכמ"ש רש"י והתרגום בשיר השירים וכן במדרש חזית שאמרו באתי לגני לגינוני:

אבל באתי לגני וכו' כללות הענין שידוע שבהתעלות ניצוצי אור מלמטה בסוד מ"ן אז מתעלים ז"ון למעלה לא"וא אך זהו כאשר תהיה הכוונה לתיקון ז"ון אז יעלו שניהם מ"ן. אבל כשהוא לתיקון מ' לבדה אז לא יעלה מ"ן אלא זעיר לבדו ועי"כ מזדווגי' א"וא ומתקנים את המ' שתהא שוה לו ובזה תחזור פנים בפני' כמ"ש בס"הכ בכוונת ר"ה עוד שם בכוונת ק"ש שהעלאת מ"ן דאימא הוא בסוד ס"ל ושל מ' בשם ב"ן ומעתה נבאר המאמר שתחלה אמר הא אוקמוה האי קרא וק' דמעיקרא הרבה להקשות דלאו רישיה סיפיה ועכשו אמר הא אוקמוה אלא אין כוונתו עתה ליישב הקושיות הנז"ל. אלא ר"ל מה הם אלו הו' דברים מורי ובשמי וכו' וע"ז אמר הא אוקמוה כלו' ענין גופו של פסוק זה והוא על ו"ק וכנז' בר"מ בשני דרכים. ואח"כ אמר אבל באתי וכו'. פי' מה שאני מחדש שזעיר אומר למ' אני באתי לגני לצורכך ולכן באתי לבדי אל גן עדן דלעילא. פי' נתעליתי לאימא עילאה שה"ס גן עדן של מעלה:
ר"ל למעלה מג"ע עליון שהוא תבונה. ולהיות מ"ן דידה שם ס"ג לכן גנ"י גי' ס"ג ודוק גני שלי בסוד בינה ב"ן י"ה כי תבונה היא של שניהם בן ובת ו"ה. ואז נתקנת להיות שוה לי וזהו אחותי. ואח"כ באת לצד פנים והיית כלה. ולעומת כן אמר דא כ"י שה"ס רחל וישראל בכל קומתם והנה היא שם ב"ן אבל בהזדווגה לבעלה מאיר אל"ף בו"ו שלה והוא נ"ג ולכן ר"ת באתי לגני אחותי כלה גי' ג"ן ולהיותם בי"ס שלימות י"פ ג"ן גי' כנ"סת. וכן גני ר"ל גן י'. ישראל גי' כח"ב גג"ת נ"הים הרי שמלת כנסת רומז עשרה אורותיה שמכנסת לתוך עשרה ספירותיה שהן סוד ישראל שהיא שוה אליו שנתחברו א"וא ויש"ס ותבונה יחד. וכן ישראל ויעקב בלאה ורחל וזהו בכולא זווג כולל בשלימו ואמר עוד אזדווגו זווגין בההוא גן עדן. ירצה שנתעלו ז"ון למקום א"וא ושם נזדווגו וזה היה השינוי המופלא של אותו ר"ח. שהרי בסתם ראשי חדשים הוא זווג יעקב ורחל בכל קומת זעיר. ואותו היום היה של ישראל ורחל למעלה במקום א"וא דוגמת זווג של מוסף שבת. ולהיותו זווג נעלם לכן לא קראה אחותי כלתי אלא כלה סתם להיותה במקום הנעלם סוד י"ה. ובהיות אורותיה מילואים וריבועים הלא יו"ד יו"ד ה"י גי' כל"ה. ואמר סיבת זווג זה היא מפני דאיתברכו:

כולהו משקיו דנחלא הם מימי החסדים היוצאים מיסוד אימא שה"ס נחל שבג"ע וממנו ישבעו עצי ה' שהם ו"ק שלו והוסיף עוד ואתקשרו וכו' ירצה שדרך החסדים להיות חלק סתומים וחלק מגולים ואז נחלקים גג"ת מנ"הי אבל בגדלותו של זעיר שמתעלה יסוד אימא. אז כל הו' חסדים מגולים ומחוברים יחד. ואל זה רצה באומרו אריתי מורי וכו' שהוא ממש ייחוד הקצוות. ואמר כולהון אישתקיין. והוסיף ואתרוו ממבועא. והענין ממה שנודע מגדלות החסדים שנוסף בהם כח להתרבות ולעלות לראש זעיר. וכח זה בא להם מהחסדים המקוריים. שהרי המתפשטים בקצוות זעיר הם ענפים. אבל למעלת הגדלות צריכים להוסיף כח ממבועא דייקא. ואל תתמה על אומרו כולהון דמשמע הו"ק הנז'. שהרי בגדלות זעיר חג"ת נעשו חב"ד ונה"י נתעלו לח"גת. אכלו ריעים וכו' ה"ס היכלות של הבריאה דא"וא שהם ריעים שאין פגם מפסיק ביניהם. דודים הם היכלות ז"ון וכולהו ענפין בחי' המסתעפים כמו בחינות שלמטה מהם:

כד אלין איתברכו וכו' ובזה מתורצת קושית מאן דמזמין אחרא שהרי הנאת התחתונים תלויה בחיבור ז"ון ולכן לא שייך להזמין כלתו שהרי כל טובתם הוא היותה אחותו כלה. פירוש אחותו שוה לו כלה שמזדוג עמה:

דף ד.

איהי מלכות אד"ני בזוהר הרקיע מפרש מלת לגני כי גני הוא מלכות אדנ"י שה"סשני מלכיות ואמר שהיא מ' שנקראת אד"ני:
פי' שהיא הנקודה שירדה לבריאה כשא"ל הקב"ה לכי ומעטי את עלמך. והיא נק' אד"ני שדנה את העולם והיא ג"ן פרשיות. והמלכות נקרא אחותי שהיא שוה אליו ונק' ג"כ כלה עכ"ל ובס"הכ בסוד העמידה כתוב וז"ל ג' ברכו' ראשונות הם חג"ת שלו אלו הראשונים שאח"כ היו סוד חב"ד וג' ברכות אחרונות הם נה"י הראשונים שאח"כ היו חג"ת. ואמנם י"ב אמצעיות הם סוד תוספת כי מעיקרא לא היה הת"ת רק ו"ק והם ג' ראשונות וג' אחרונות. ואלו מעצמן אינן צריכין לתפילתנו אמנם סוד התוספת הנעשה אח"כ והם ג' לזעיר שהם נ"הי המחודשים וט' לנוקבא שלא היתה אלא בסוד פסיעה בסוד אות ו' שבה' הרי הם י"ב. אך יש עוד בחי' אחרת והיא כתר לזעיר כי זה ג"כ בסוד תוספת כי לרוב גדולתו לא היה צריך לתפילתנו. אך אחר שרבו המינין אז נסתלק בעונותינו. דמשם ולהלאה הוצרך לתקן ברכת המינין וביאור זה נתבאר בפ' ויקרא דף ג' ע"ב בפסוק באתי לגני ע"ש דבר נפלא. ואמנם ברכת אתה חונן והשיבינו וסלח לנו הם נה"י שלו האחרונים שנתוספו ונתהוו ג' מוחין לה נמצא כי אלו הג' חב"ד שלה. והנה דע כי אע"פי שאמרנו שע"י החסד שהוא ברכת אבות הראשונה אנו מעלים אותה אין הכונה רק התפשטות אותו האור של חסד הראשון שחזר אח"כ להיות חכמה דזעיר. והוא מעלה אותה מעט מעט וזהו והוכן בחסד כסא כי ע"י החסד שתיקן המלכות אותה פסיעה שנחלקה לי"ס ונתמעטה ונתלבשה בכסא שהוא הבריאה עכ"ל ואע"פי שזה מספיק להבין דברי ר"מ. אפרשם בפרטות ואקדים עוד כמה דברים אחד מ"ש בכוונת תהלות לאל עליון דנפיק מלכא לקבלא. וה"ס אור יסוד אבא המתנוצץ מעל ראש זעיר עד יסודו ומשם מאיר לנוקבא שהיא בבריאה וידוע שהבריאה ה"ס גן ששם ג"ע העליון וג"כ הבחי' היורדת שם בלילה סודה גן כמ"ש בס"הכ בסוד מעין גנים דפ' בלק דף ר"א ותמצא שר"ת באתי לגני אחותי כלה גן לרמוז שהוא גן בתוך גן. ואמנם האומר כן ה"ס אור יסוד אבא שבתוך זעיר וה"ס משה ולכן תמצא שמונה ו' צדיקים אברהם וכו' ולא הזכיר משה כי ה"ס עצם הזעיר הבא לבריאה הנקראת גן. גם גני עולה ס"ג. ולע"ד שקראה אחותי במצב זה מפני שעתה מאירה בזעיר סוד עטרת אבא שהיא עכשו על ראשו ומשם מאירה דרך קו אמצעי עד יסוד זעיר כי עדין לא נכנס תוך הזעיר כנודע אצלנו. וידוע שכל עיקרה הוא במקום הארת מ' דאבא בסוד אבא יסד ברתא. ובבחי' זו קראה אחותי כי היא בת אביו. ויתר ע"כ נודע שיש לרחל ג' שרשים בזעיר בדת"י שלו ונמצא שהאחרון ה"ס עטרת יסודו והיינו סוד סמיכות גאולה לתפלה. והנה מבואר אצלנו שכל ברכת מגן היא לבנות המ' ועדיין היא בבריאה הנק' אד"ני כנז"ל וגם בהבנותה נק' אד"ני כי קודם בנינה היא בסוד ה אחרונה כנז' בכוונת הלולב ולעומת כן היא נק' כלה שנבנית פרצוף ועל כן איהי מלכות אד"ני דהיינו כנגד ב' תוארים אחותי כלה ודוק שלא אמר כלתי להיות שאינה עדין ראויה לזווג כי אח"כ עולה לאצילות ושם מקבלת כמה בחינות ואורות עד שתהא הגונה להזדווג ואז היא כלה דהיינו שם ב"ן וג' מדות אחיזתה גימטריא כל"ה והן הן ג"כ סוד י"ב ברכות אמצעייות כנז"ל כי שם ב"ן בן ט' אותיות:

דף ד:

דהא בחד ארץ סגי ולמה כפל בארצנו ובכינוי:

אינון נטיען וכו' הם סוד נה"י דזעיר שנעקרו ממקומם ונשתלו במקום חג"ת ואח"כ פרחו משם במימי החסדים והנצו נה"י החדשים ונקראים ניצנים שהם פרחי האילנות העליונים חג"ת. דהיינו נה"י שנתעלו לחג"ת ומהם הנצו נה"י:

נראו בארץ ששם החסדים המגולים במוחי מלכות ועל זה אנו אומרים גומל חסדים מלשון ויגמול שקדים והוא הוא ענין אלו הניצנים שבהם מתפשטים החסדים וגם שם מאיר אור יסוד אבא כנודע ועל ב' אורות אלו של החסדים דאבא נדרש יפה אל ה' ויאר לנו. ששם אל ה' הוא בחכמת זעיר כנז' בס"הכ בכוונת האל הגדול וגם הוא בזעיר שסודו יצירה כידוע:

אל הוי"ה במילוי יו"דין גי' נר"או:

ואמרו ארץ קדישא הוא בסוד אור אבא וארץ עילאה בסוד חב"ד שלה שהם עליונות שלה:
א"נ לאפוקי ארצנו הנז' אח"כ שהיא ארץ ישראל למטה ולכן אמר עילאה על מלכות הקדושה ארץ ודאי שכן היא מקום רגלי זעיר כמש"ה הדום רג"לי ובגי' נצ"ח הו"ד יס"וד ולכן ארץ גי' ג"פ מ"ה ב"ן שהם נה"י דידיה מאירים בחב"ד דידה. והנה גדלות זה היה בזמן יציאת מצרים כמ"ש התרגום וגם שם אמר שהניצנים הם משה ואהרן וידוע שהם בנ"ה. עת הזמיר איתא בפ' פקודי דף ר"מ ע"ב שס"מ היה מעכב הקמת המשכן ומשה הכניעו והבריחו לנוקבא דתהומא רבא והוא הוא הטעם למש"רזל שלא היו ישראל יכולים להקים את המשכן והוכרחו להביאו למשה להקימו והענין כמ"ש שס"מ היה מתעצם לעכב. ורק משה היה בו כח להשפילו ולכן אז תקן י"א מזמורים לזמר בהם כח אחד עשר כוחות הקליפה שמשם הוא סמ"אל גי' יו"ד אל"ף. והרי זמן ההצלחה השנית שירדה שכינה לשכון בישראל אבל היה בבחי' לאה דור המדבר בסוד "למשה "איש "האלהים וכן "להקים "את "המשכן ר"ת לא"ה. אך אח"כ בא זמן ההצלחה הגדולה שהיא בבחינת רחל שסודה בא"י:

דא ארץ דלתתא שירשו אותה ע"י יהושע שסודו פני לבנה ושם נקבעה דידת השכינה לעולמים וזכו ישראל למעלה העליונה דלבנה באשלמותה שאז נאמר ותרב חכמת שלמה שגדלה עד למעלה והאירו אורות חכמה דהיינו חסדים שלה שהם ד' שמות אהו"ה עד"ז אל"ף ה"י וי"ו ה"י קס"ג אל"ף ה"י וא"ו ה"י קנ"ד. אל"ף ה"א וא"ו ה"א קל"ו אל"ף ה"ה ו"ו ה"ה קמ"ג וג' הראשונים הם ע"ד עס"מ והאחרון הו' בן ט' אותיו' כשם של ב"ן וארבעתם הם בסוד חו"ב חו"ג של מוח החסד דאבא ועולים תור והוא יסוד אבא שהוא התייר הגדול המבריח בכל זעיר בגודלו והוא נזדווג עמה בבה"מק ולפי מה שנל"עד דמילוי אל"פין הוא העיקר שהו' חסד והוא אור השמשיי המושפע. כי של חו"ב הם נעלמים ושם זה דאל"פין עולה קו"ל וזהו וקול התור נשמע. ואומרו אתעטר בעטרוי הם תרין עטרין חדא ליה וחדא לכלה:

בספרא דאגדתא וכו' מובן במ"ש הרב שקריאת התורה שבכתב הוא בעשייה ומשנה ביצירה ותלמוד או מדרש בבריאה. וקבלה באצילות. ולפ"ז ג' מדריגות הן בעולמות הזכרים והיינו תור. אבל שבכתב הוא בעשייה שהיא נקבה. ולפ"ז וקול התור שהוא אור אצילות בריאה יצירה יה"ו שבשם. נשמע בארצנו היא עשייה ה' אחרונה. וא"כ יהיה וקול התור נמשך אחר עת הזמיר הגיע שהוא יום הקמת המשכן כנז' ואז קול התור שהם ג' עולמות עליונים נשמע בארצנו הוא כללות עולם זה התחתון לאפוקי נראו בארץ שהיא העליונה:

כד"א ויקרא ירצה ששמע קול העליון שקראו:

דא שלימו ודא וכו' ר"ל שכשנאמר ויקרא בשלימות כל המלה אז הוא ענין שלימות גדול אבל דא לאו הכי פי' ויקרא של פסוק זה אינו כן שהרי הא"לף זעירא מורה חסרון. וכל זה הוא מספרא דאגדתא אבל אר"ש ואנא אוקימנא וכו'. פי' אני פירשתיו כמ"ש שהוא על זמן שלמה וכן הוא שבזה מדוייק אומרו בארצנו. ועוד שכיון שאמר עת הזמיר הגיע על הקמת המשכן לא היה צריך לפרש ענין ויקרא שכבר נכללת בכללות עת הזמיר הגיע. ולר"ש א"ש שתחילה אמר הניצנים על גילוי שכינה במצרים שאותו הלילה היה הגדלות הגדול כמ"ש הרב ואח"כ מדבר בשני זמנים אחרים שירדה שכינה לדור עם ישראל. הראשונה במשכן והאחרונה במקדש:

כד נחתת שכינתא וכו' מובן במ"ש בפ' נשא דף קמ"ח ע"א וז"ל וביומא דנחתא שכינתא ההוא יומא דמתנסבא במשה נחתת הה"ד כלת משה כלת משה ממש. ומזה נשכיל שאז נתייחד משה יחוד פנימי וקבוע תדיר עם השכינה ובסגולת ייחודיו העצומים הורידה למשכן: חסר ו' עיין מ"ש בפ' חקת בדף קפ"ג ע"ב ובפנחס דף רנ"ד ע"א. וכלת משה זו סוד דור המדבר שהי' למטה מז' מדות דזעיר כנודע וזהו רמז חסרון ו' כלת משה ודאי שכן מקורה מיסוד אבא וגם התפשטותה מת"ת דזעיר ולמטה מאור יסוד אבא דמתמן משה:

אבל רזא דמלה מ"ש שכלת משה היא דור המדבר היינו בבחי' כללות ישראל שבאותו הדור שהיו מושרשים בה אמנם לגבי משה דהיינו שורשו בבחי' עצמו: דא כנסת ישראל ה"ס שכינה הפנימיות שבתוך זעיר שיוצאת בתוכייותו מיסוד ישראל סבא ומכונסת בתוך פרצוף זעיר הנק' ישראל וגם שיעקב זכה לה כשנקרא ישראל. וכולא חד מלה ר"ל שהיא וגם דור המדבר הן דבר אחד שכן דור המדבר החיצונית מושפעת מכנסת ישראל הפנימית: ולמלכ' עילאה איתמר הוא יסוד אבא בבחי' שונות דהיינו הנגלה והנסתר דקי"ל משה משה לא פסיק טעמא והבין: ההיא דביתא ה"ס דור המדבר שהיתה שוכנת על המשכן: ההיא כלה היא הפנימית שכל הבית התחתון ועליון שלה הוא ההוא דאיקרי קול הוא הפנימיות ששם מקורו של משה וינעם משאר"זל מדבר אליו שהיה ה' מדבר בינו לבין עצמו וזהו וידבר ה' אליו פי' אל עצמו: קב"ה אשתכח עמהון וקב"ה וכו' הכפל רומז לשני עניינים א' הוא שב' אורות עם ישראל אור מקיף ואור פנימי. והענין השני הוא אור החצונייות להגין מן האומות ואור הפנימיות ביניהם של ישראל ומתפאר ומתגדל ביניהם שבכחם הוא מתפשט בענפיו ומתפאר בפארותיו שהוא ענין גדלותו:

ולא עוד אלא וכו' ירצה שלא לבד מתקן העליונים למעלה אלא שממשיך המהימנותא שהוא אור האצילות בארץ הלזו וכמ"ש במצרים אני הוא ולא אחר:

וישראל שלימו וכו' חזר והזכיר שם ישראל לרמוז לסוד המופלא הנרמז בשם ישראל והוא שעיקר האור העליון הוא של קו האמצעי שהוא אור עצמי וה"ס החו"ג. ועוד ירצה שידוע ששם הוי"ה מתפשט בכל האצילות י' וקוצו כ"ח. ה' בינה. ו"ה ז"ון ור"ת כל הספירות כח"ב גג"ת נהי"ם גי' ישר"אל וז"ס שלימו דשמא קדישא אינון. והענין שהם מושרשים בכל המדות ולכן אמר וכד ישראל אישתלימו וכו' ידוע ששלימות התורה והמצות הוא בג' עניינים מעשה דיבור וכונה. הלא המעשה והדיבור הם כנגד נפש רוח ו"ה שבשם. והכוונה היא בשני בחי' כונה פשטיית וכונה ע"ד הסוד והם בסוד י"ה וז"ש שכשישראל משתלמים במעשיהם שהם ד' עניינים שזכרנו אז כביכול משתלם השם הקדוש לתתא בעובדייהו. ר"ל שהבחינה היותר תחתונה היא של המעשה לבדו וכאשר זו אינה שלימה שהוא הקצה האחרון מהפחיתות שבזה מגורשים מא"י מאת פני ה' ומתחייבים גלות:

שמא קדישא לא שלים דוק שלמעלה אמר אישתלים וכאן אמר שלים. והענין שיש ב' בחי' באור השפע א' מה שנעשה על ידינו ע"י התעלות מ"ן. והב' מה שבא מעצמו לקיום העולם והוא מחצוניות כי הא' הוא מהפנימיות וה"ס שם הוי"ה כנודע:
וכאשר הוא מאיר ומשפיע כ"ש שמושלם החצוניות ולא יתכן לומר אישתלים שהו' פועל נכון ושם מלא הוי"ה אל"הים ועיין בדרוש קן צפור:

דא סליק ודא נחית וכו' ישראל דלעילא ה"ס י"ס בפנימיות זעיר ונקרא דלעילא לגבי ישראל נער וסליק לעילא שמתעלם בתוך הדעת וכמו שהיה בגלות מצרים:

כ"י נחתא לתתא כלת משה שהיא שושנה הפנימית יורדת למקום החיצונה והחיצונה אל תחת היסוד וכמ"ש בזוהר הרקיע בפ' בראשית דף א':

דף ה.

האי דאיקרי קרבן והוסיף מאי קרבן דעוד ק"ל למה נקרא קרבן באות ן' שהוא כינוי אל הנקבה. ותירץ ר"ש הא ידיע לבעלי הסוד. אבל בעלי הפשט מתפייסת דעתם באומרם שהיא מאותיות הנוספות אותיות האמ"נתיו. ואין זה דעת המקובלים כי אין לך שום אות בתורה שלא יהיה לה טעם וכאן הוא סוד גדול דהיינו קרבן מאינון כתרין וכו'. ויובן במ"ש האר"י ז"ל שהקרבנות הם בעולם העשייה לנקותו מזוהמת הקליפה אשר שם ששם הרע מרובה וגובר על הטוב ולכן אר"זל אין צו אלא ע"ז הנק' צואה דהיינו העבירות הגדולות. וכנגד זה בקדושה אשר שם מאיר שם אל אד"ני:

עוד כתב בדרוש אסרו חג שמזבח העולה הוא סוד מלכות היצירה ששם שולט אל הוי"ה העולה מזבח ולשם מתעלים ספירות העשייה כמ"ש. ואז נדחה זוהמת הקליפה:

ובהתייחד אל אד"ני עם אל הוי"ה יעלו קנ"ג ובהתכללם זה בזה יעלו קנ"ד גי' א"ל זו"עם דב' שמות אל מתיחדים יחד וכח יחודם זועם בקליפה ודוחה אותה מעל מדות העשייה שנדבקות בהן מפני עון בני אדם. ואמנם דיבוקם זה הוא מפני נפש כי תחטא שלא נאמר רוח וכ"ש נשמה. והנה צריך שתדע שג' בחינות נפש הן:

הג"ה (ועיין בע"ח דפוס קארטץ בדף קכ"ט ע"ד ותראה שכאן הוא טעות) החיצונה מקליפת נוגה שבה מתלבשת התיכונה שהיא נפש הבהמית שממנה נפשות הבהמות הטהורות ובתוכה מתלבשת הנפש הקדושה שהיא מאופני הקדש וזוהי נפש הישראלי והיא מתיחדת עם הרוח בהתעלותה בקדושה אבל כשאינה זריזה להשמר אז נדבקה בה נפש הבהמות הקרובה לנוגה להחטיאה ולכן צריכה להביא בהמה ולהקריבה על המזבח הנ"זל דהיינו שעכירות העון נשרף וכלה ממדות הקדושות שהי' נפרדות מעולם היצירה ואז הן מתעלות ומתקרבות למעלה וזהו קרבן בכינוי מן הצקבה שכן העשייה הוא עולם הנקבי באמת. עשיה גי' שכינ"ה. והוא פשטי ואמר קרבן:

מאינון כתרין כתב המ"דל דריש קרבן קירוב שלהם והענין שהספירות דבחי' ב"ן בהן יש אחיזה לחיצונים וע"י קרבן מן הבהמה נדחים והספירות מתקרבין כולהו שאין עוד מבדיל ביניהם ועוד דמתקשרן ה"ס התעלות ג"ר דעשייה ליצירה שבפנימיות כלי העשייה נעשה חיצוניות לחיצוניות דיצירה וכו' וזהו ענין קשורן של זו בזו:

דמתקרבי כולהו כחדא וכו' ילמדנו ב' מיני קירוב הא' שהקליפות המבדילות המדות זו מזו לפי שרש הפגם מגורשות ונדחות לחוץ ואז המדות מתקרבות אשה אל אחותה והב' הוא מה שידענו שפנימיות ג"ר דעשייה עולות ונעשה חיצוניות לג' אחרונות דיצירה. ומפנימיות ג' אחרונות דיצירה נעשה חיצוניות לגג"ת דיצירה ואז חיצוניות של ג' ראשונות דיצירה נעשה פנימיות לפנימיות ג"ר דעשייה שהן אז חיצוניות לחיצוניות היצירה וכעז"הד (גם בכאן הוא מוטעה ועיין בסידור האר"י קודם פרשת תמיד) וזהו הקשר שמתקשרות זו בזו עד דאיתעבידו וכו'. פי' שכל מדות אבי"ע עולות ומתקשרו' עה"ד הנז' ואז כל העולמות ביחוד גמור מלמטה למעלה:

לתקנא שמא קדישא ה"ס שם הוי"ה הכולל ד' עולמות ומיוחד ממטה למעל': לתקנ' שמא קדיש' ה"ס שם הוי"ה הכול' ד' עולמו' ומיוח' ממטה למעלה. ה' בו' ו' בה'. ה' בי' י' בקוצו עולם א"ס:

הה"ד קרבן לה' פי' דהו"לל קרבן לפני ה' אלא קרבן דאינון כתרין וזהו הנו"ן של קרבן שר"ל קרבן של המדו' שכולן נקבות לגבי השפע המושפע אליהן וגם שבעלייתן מעלות מ"ן בלי ספק לה' הוא לאתקנא וכו' ידוע סוד א' שביחוד הנעש' בד' אותיות הוי"ה ממטה למעלה צריך גם לכוין בתיקונובד' מילואיו ב"ן מ"ה ס"ג ע"ב שהם סוד השפע שנפגם בכל העולמות וזהו תיקונו וליחדא ליה היינו לקשרו בעולם א"ס:

בגין דישתכחו וכו' פי' אעפ"י שלפי האמת עיקר הפגם הוא בעולמות התחתונים מ"מ יהיה גם בעולמות העליונים לחדש ולהמציא רחמים בכולהו עלמין: ושמא קדישא יתעטר ה"ס מילואיו וריבוי אורותיו:

דלא לאתערא דינא פי' שאינו בלילה כמש"ה ביום צוותו מפני שאז הזוווג הוא בסוד הגבורות כמ"ש בזוהר הרקיע בפ' זו וגם בס"הכ שאע"פי שהזווג ההוא הוא הכנה לשל היום מ"מ אין ללילה שייכות בקרבן להיות הזווג בגבורה. א"נ מפני סברת האומרים שהבאת הקרבן הוא כעין עונש בממון לזה אמר שאינו כן:

לה' אנן צריכין ולא לאלהים ביחוד שם הוי"ה כי רחמי בעיין שנתעלה עד עולם א"ס כנודע ואין שם רמז דין ח"ו:

קרבן אלהים לא כתיב בזה יכון מה שנמצא ביתרו עולה וזבחים לאלהים שלא נאמר קרבן:

רוח נשברה הוא מילוי אלהים דיו"דין שה"ס דין ממותק כנודע מס"הכ בסוד פותח את ידיך שהוא ב"פ רוח ע"ש:

וע"ד שחיטתן בצפון כי השחיטה מורה הוצאת הדם שהוא כח דין ועליו שורה הנפש שבה עיקר הקרבן ופעולה זו נעשית בצפון שבו שורש הגבורות כולן שהם בנה"י וז"ש ההוא סטר גבורה ה"ס גבורה דתבונה דמתערין מסטרהא כמ"ש הרב שהדינים מתגלים באחורי אימא היינו מסטרהא. אבל בדרוש שלוח הקן איתא שבבינה מתעוררין הדינין מאחורי ת"ת שלה ובתבונה מאחורי גבורה שלה ומתפשטים עד יסוד שלה וה"ס ה' צירופי אלהי"ם כ"ד בכל א' ולכ"א ההוא סטר גבורה שהוא בצד צפון דתבונה. ולהיותו שרש עליון לכ"א דיתבסם ויתבר רוחא דדינא היינו הדין שבגבורה דז"ון שיורדים מגבורה החיצוניות ונעשים פנימיים בז"ון וזהו רוחא דדינא ר"ל פנימיות של הדין:

ואתחלש דינא הוא דינים שבהוד כיון שנשבר כחם בגבורה דיים בהחלשם ויתגברון רחמי על דינא זהו ברדת הדינים אל היסוד שלהיותו בקו האמצעי יש בו חסדים ויגברו על הדין שכבר נחלש. וע"ד זבחי אלהים ירצה לכן נאמר זבחי לשון רבים ולא זבח לרמוז לכמה בחי' של התחלשות הדין בב"גה אבל אמר חולשא ותוקפא כנגד גבורה והוד לאפוקי של הבינה שודאי אינם חזקים ולפ"ז מיעוט רבים שנים:

ההוא רוחא תקיפא נל"עד שזה הרוח הוא הרוח שבנפש והענין שכאשרתדבק הנפש האנושי' לנפש הבהמית הקרובה לנוגה וכנ"זל שבזה היא נטמאת. אז מתעורר רוחה שהוא כח התאוה וממציא עשיית החטא. ובמקום שסתם רוח הוא בינוני זה נעשה תקיף וגאה. ובסגולת הקרבן שהנפש מטהרת אז נשבר גאות הרוח שאז באש הקדוש שבו נשרף הקרבן ג"כ יאיר שם אלהי"ם דיו"דין דין קדוש שעולה א"ש ואז נטהרת ממש שסודה משם אלהים שנפש גי' ה"פ אלהים. ומאיר המילוי העולה רוח ומשבר כח הרוח. וז"ש זבחי אלהים דהיינו הריגת כח נפש הבהמות. מזה ימשך רוח נשברה ולא יתגבר רוחיה וכו' ג' אלו רומזים לג' מיני הטומאה של ג' הנפשות דהיינו דנפשו ודנפש הבהמית ודקליפה:

למיקם על מדבחא שסודו מלכות דיצירה נפש דרוח כי סתם יצירה בחי' רוח ברוח נשברה הרוח האמור:

ואכסיף מעובדוי שהם מעשייה כי בזה יתבטלו חטאיו ותדבק העשייה ביצירה כי ז"ס הקרבנות להתעלות העולמות ותחלת התעלותם הוא מעשייה ליצירה כי בזה עולים שאר העולמות כנודע:

מתקן עובדוי וכו'. ידוע שעיקר העונות הוא מן הנפש כמ"שה נפש כי תחטא והוא בעשייה עולם העשייה. כי נפש הבהמות של האדם מתדבקת בנפש הבהמ' והיא בנפש דנוגה ומחטיאה את נפש העיקרית של האדם ועיין בספר א"י:

ותיקון מעשים הרעים הוא ע"י הקרבנות שבהם נשרף הרע והעכירות שנדבק בנפש האדם העיקרית ע"י נפש הבהמית שנתלכלכה בנפש הבהמה ע"ש וז"ש מתקן עובדוי ע"י דקרבנא ואז כולא אתבסם נמתק הדין:

ואתקרב כי הקליפה שבין העולמים נתבטלה בביסום הדין:

דא בדא רומז לסגולת הקרבן שהוא העלאת העולמות עשייה ליצירה ויצירה אל בריאה ושל בריאה לאצילות וז"ש דא בדא עולם א' בעולם א' וה"ס ד' אותיות מלמטה למעלה ה' בו' ו' בה' ה' בי' ועל יחוד יו"ד בקוצו אמר ביחודא שלים. הה"ד אדם כי יקריב מכם מלת מכם מיותרת אלא שר"ל שהתיקון והקירוב יהיה משלכם דהיינו תקון עובדוי ע"י דקרבנא שהוא קירוב בנפשו של אדם וגם מתיישבת מלת יקריב שלא אמר יביא או יִקָרֵב א"נ כי תקריבו. אלא לאפוקי דמאן וכו' כי שם אדם נאמר. זכר ונקב' בראס ויקרא שמם אדם. וידוע שאדם סוד שם מ"ה שהמילוי שלו גי' חו"ה. קרבניה לאו קרבן פי' לא יכון לו שיהא הוא מקריב כי העלאת מ"ן לקרב העולמות ולתקן כללותם שהוא דוקא ע"י ז"ון יחד וברכאן לא אשתכחן לגביה וכו' לעילא הא"וא ולתתא ז"ן. ודע שגם בא"וא יש סוד שם הוי"ה וי"ס כנז' בכללי הרח"ו סי' ע"ד. דלאו איהו אדם וכו' כי יש אדם דגדלות ויש אדם דקטנות ולכולם יש נקבות. וזה הפגום אינו כלול בכללם ואינו ראוי ליקרא בשם אדם בגין דאיהו פגים:

בתולה דאתברכא וכו' ידוע שבתולה ה"ס מ' קודם שבא עליה בעלה דהיינו עודה אחור באחור שיסודה סגור שלא ימשול זר במעיין חתום. ומילוי בתולה בי"ת תי"ו וי"ו למ"ד ה"י גימ' מל"כות. ואמנם בבואה לינשא אל פני יעקב. מקבלת אור מכל האורות המגולים ששם התפשטות רחל כי ברכת ב"פ הגפן יסוד אימא שבחזה זעיר כי גפן גימט' ס"ג בנקודת אלהים. ברא לכבודו יסוד אבא שמתגלה שם בחזה ור"ל ל"ב כמנין כבו"ד ל"ב נתיבות. יוצר האדם ת"ת זעיר. אשר יצרי נצח. שוש תשיש הוד. דאיהו בנצח ואיהי בהוד. שמח תשמח יסוד.

אשר ברא מ' ועיין בפ' תרומה דף קס"ט אמנם צריך לדעת כי מצב זה שמלכות מתחלת מן החזה הוא מפני עון אד"הר. אבל בזמן הצלת ישראל היתה בשוה עם בעלה וזה היה רוב זמן בית ראשון. אבל אחר גלות עשרת השבטים חזרה להתפשט עד החזה והוא זמן יחזקאל שהיה משרש קין ולכן נק' בן אדם וכנז' בלקוטי נביאים. ולכן נאמר ואתה פי' מפני שאתה בן אדם שמיעט קומת השכינה לכן עליך לישא ולומר קינה אל נשיאי ישראל כנז' לקמן. ולפי הדרך הא' שאכתוב שמזכיר כוונת הענין ולא הפ' כמו שהוא כמש"ה ואתה הו"ל כאלו כתב בן אדם ור"ל אתה לפי בחי' שרשך שא קינה ואין צריך שיאמר בן אדם כי ממילא נשמע דאל"כ לישתוק מואתה. ועוד נלע"ד שבזמן ההצלחה לא יכון לתאר את המ' בשם בתולה שאז הית' סיהרא באשלמותא והיו ז"ון תמיד פנים בפנים אבל כשנתמעטה והיתה לפעמים אחור באחור בלי זווג אז יש לתארה בשם בתולה ולישא קינה על החרבן העתיד לבוא:

ודא קשיא מכולא כי כמעט נראה ח"ו שאין לה תקומה:

והאי דקא אמרי וכו' הוא בפ"ק דברכות נפלה לא תוסיף עוד לנפול קום בתולת ישראל ואע"ג דנראה דהו"לל קומי. י"ל שכיון שיש לה כח מאת ה' שאומר לה שתקום יש בה כח זכר:

בהאי קינה שתאר בפ' זה דנפלה לא תוסיף קום שבעמוס ה' כתיב אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל וא"כ אין לפרשו כדברי הש"ס שאותו הפי' הוא ענין נחמד. והא קרא אוכח הפי' שאינו אלא קינה שהרי נאמר נפלה לא תוסיף קום ויש שם זק"ף קט"ון להפסיק ומוכח שהוא קינה:

והנה צ"ע כי אין מקרא זה בכל הנביאים ולא נמצא שא קינה על בתולת ישראל כי ביחזקאל נאמר שא קינה אל נשיאי ישראל. ונל"עד שזה ע"ד מה שמצינו בגמ' שנא' כל החלומות הולכים אחר הפה ואין זה פסוק אלא כוונת הפסוק וכמו כן כאן כוונת הפ' פירושו על בתולת ישראל והראיה שבשאר המקומות כתיב על בהדייא על צור שא קינה על פרעה. אבל כאן כתיב אל נשיאי ישראל ולא כתב על משמע שענין הקינה היא על בתולת ישראל אלא שישאנה ויאמר כה אל הנשיאים. וג"כ נראה מכל ענין הקינה מה אמך לביאה אמך כגפן וכו' ועתה שתולה במדבר וכו' הרי שכל הקינה נאמרה על אמן של ישראל ובזה מובן מ"ש ודאי עלה איתמר דאי הוה הפסוק כך בתולת ישראל מאי קמ"לן דעלה איתמר אלא משום דכתיב אל נשיאי ישראל אשמועינן רבותא שלא נפרש אל במקום על כפי' המפרשים:

א"נ י"ל שהוא א' מן החילופים שיש בין מערבאי למדנחאי דמצינו כגון זה יחזקאל י"ד למערבאי אז דבר אשלח אל בנות הארץ ולמדנחאי אל הארץ וזולתם וגם כי אצל המס' נפלה לא נזכר חילוף זה הלא כמה מסרות חסרו ממש ודרך זה יותר פשוט אצלי מפני שגם יש תוספת בן אדם מה שאין כן במקראות שלנו שלא נאמר אלא ואתה שא קינה:

דף טו.

אי הכי וכו' אא"ב כדאמרן בפ' בראשית דף נ"ג ע"א וז"ל איהו ישר כד"א צדיק וישר וע"ד יחזו פנימו כל בני עלמא ויתקנו ארחייהו למהך באורח ישר ור"ל שכולם יביטו את פניהם אם הם רשומים בעונות ויתקנו דרכם לישא פניהם ממום. וא"ש יחזו פנימו אבל לפי דבריך הניחא פנימו שנוכל לפרש כמו פניו וכדכתב רד"ק: אבל ישר יחזו ק' דהו"לל ישר יחזה או ישרים יחזו: רזא עילאה כי כל בחי' פנים של תחתון היא מסוד יסוד העליון ממש וז"ש רזא שסתמו ביסוד: ימי קדם ה"ס ז' תיקוני גלגלתא הנתקנים מעתיק יומין שהוא ימי קדם ולהיותו סוף עולם א"ס לכך קראו סתימא דכל סתימין שהוא סותם בתוכו כל הסתומים העליונים שלמעלה ממנו. ושבעה תחתונות שלו נק' ימי קדם וימי עולם דזעיר ה"ס אור לז' תיקוני עתיק המשתלשל ממדרגה למדרגה עד שיכנס ויאיר בז' דגלגלתא דזעיר כמ"ש בס' א"י. וכן בעתיק וכן בזעיר ז' תיקונים דגלגלתא מאירים בפניהם בדיקנא שלהם ואלה איקרון פנימו. פנימו ולא פניהם כי פנימו הוא לשון יותר נודע. וכן בכאן אלו הפנים היותר מיוחדים ועיקריים בעולמות. שבהאירם אז כולם מאירים כמ"ש בסמוך:

דאינון חמאן באורח מישור וכו' ה"ס אור ישר מתפשט בעולמות הקדושה שהם צריכים להשגחתו יתב' לאפוקי עולמות החיצונים ולפ"ז יאמר הפ' כי צדיק ה' צדקות אהב ירצה חפץ ורוצה במעשה הצדיקים שכולם צדקות וזכיות ולכן עליהם ישגיח ובאמת וביושר יחזו פנימו. פי' הפנים העליונים המה יביטו יחזו אותם להיטב להם והוא ע"ד ופניתי אליכם והרביתי אתכם וכו' שנראה שהפנייה לבד היא דבר גדול כי ע"כ לא אמר להרבות אתכם ודוק. וזו היא המעלה האמורה במ"ת פנים בפנים דבר ה' עמכם וירצה שב' הפנים הנז' יתלבשו יחד ומבין שניהם היו מאיר השפע לישראל. אבל במשה נאמר פנים אל פנים. פי' דוקא מפנימיות של הפנימיות דהיינו משל עתיקא המופיע בזעיר כי כבר נודע שהיותר תיכון ונעלם הוא הנק' בחינת פנים וגם בזה תבחין החילוק שבין דבר עמכם לדבר עם משה. כי ישראל סתמם אדוקים עם הזעיר שנק' אחים וריעים ולכן היו נהנים מזיו שני הפנים מיוחדים יחד. אבל משה שהוא מושרש בא"וא כנודע זכה לאותו הפנימיות שבפנימיות זעיר בבחינתו הפרטית הנשפעת מרחוק וממעל וזהו ענין אל משה שהוא מורה כעין רחוק קצת כאשר ידבר איש אל רעהו. וע"ד מרחוק ה' נראה לי. כי אפי' בינה דאריך נתרחקה מאור עתיק כנז': אשגח בעלמא היא המ' ומעשה ישראל עולים לה:

דאתכשרן עובדיהון וכו' פי' שעושים רק לשם שמים וכ"ש אם יש להם כוונות אמיתייות. כי אז אע"פי שבני אדם הם למטה בעו"הז החומרי הם מתהוים רוחנים ופנימיים:

אתגלייא וכו' ומסתכלן וכו' ה"ס דעת שבגלגלתא דיליה ושם גנוז יסוד דעתיק ואותו האור הגדול נמשך למצחא דא"וא ונמשך לזעיר ואז יש כח לזעיר להסתכל במצחא דאריך וז"ש כל אינון אנפין. פי' דא"וא וזעיר:

באנפין סתימין מצחא דעתיק המאיר במצחא דאריך:

ומתברכות כולהו ה"ס הזווגים הנעשים בא"וא וז"ון א"נ זווגי המצחים שכל מצח סוד יסוד לדעת. וז"ש דמסתכלן אלין באלין בארח מישור שכל זה הוא בקו האמצעי ולא מן הצדדין וידוע שעיקד השפע הוא של האמצעי וז"ש דלא סטאן לימינא. כי הימין והשמאל שהם חו"ב אין אורם עצמיי רק הארה נמשכת אליהם וכמו שנז' בסוד אחסנתא דא"וא וגם סוף התפשטותם הם עד הרגלים נ"ה ששם יש סתימה משא"כ באור האמצעי מהמצח שבו יסוד העליון ממנו. שהוא חלול ופתוח בסוף התפשטותו וגם בו מתקבצים אורות חו"ב וחו"ג כנודע מד' פרשיות דתפלין הנתונים במצח וכמ"ש בס' א"י שכשמסתכלים א"וא או זעיר במצח דאריך אז הזווגים שלהם שלמים והם שלמים ושוים בקומתם. וכשמסתכלים בפנים ולא במצח אז אין זווגם שלם ולכך אמר מסתכלן בארח מישור דהיינו מצחא במצחא. דלא סטאן לימינא ולשמאלא היינו לשני הפנים וז"ש כי צדיק ה' שכל קו האמצעי נק' צדיק כי בראשו יסוד א"וא ובאמצעיתו יסוד דישראל ובסופו יסוד זעיר:

צדקות אהב שמחבר שני הצדקות לאה ורחל שנעשות פרצוף אחד ואז היא שוה לו וטעמו מפני שישר:

דף טו:

יחזו פנימו אינו יכול לומר ישר יחזה או ישרים יחזו כי אין ישר יהס' כאן איש ישר שהוא יראה פניו. אלא הראייה והמחזה מוסב אל הפנים שהם יחזו פנימו ישר ביושר ובמישור. ואמנם בהסתכלות פנים של זה בפנים של זה. נתון של זה בזה ושל זה בזה. וא"כ כל הפנים כפולים. וזהו כמים הפנים לפנים ירצה הפנים מתראים במים שפני אדם מתראים בם. וגם הם חוזרים ומתראים בפני האדם באופן שבכל אחד מהם יש שני פנים והם ממש כמים שכלולים זכרים ונקבות וכן מי"ם מ"ם יו"ד מ"ם גם המילוי עולה מי"ם. ושניהם גי' פני"ם. והנה נז"ל שעיקר ההסתכלות הוא במצח ואיתא בס' א"י שגם מבחינת מצח הרצון דעתיקא נמשך הארה לפנים שלו באופן שגם בפנים יש הארת המצח שהוא הישר באמצע וזהו ישר יחזו פנימו. ואמנם בין במצח בין בפנים יש שם הוי"ה וכשמסתכלים זה בזה אז יש בכל בחי' הו"יה כפולה. ובהתנוצץ זו בזו אז הוא יפ"י הפ"ה ופ"ו הפ"ה גי' קפ"ו והיינו פנימו: ומתברכאן כולהו א"וא וז"ון שנגדלים ונעשים פרצופים שלימים:

ומשקיין דא לדא ה"ס זווגם שעולה יפה ושלם: אסתים ולא אתגלייא ולשון יתיב לשון עכבה כמ"שה ותשבו בקדש אלא דקשה דא"כ איך נמשך ואמר לבושיה כתלג חיור וגו' שסודו על אריך כנודע: ואמר שהוא כתלג חיור והוא כמ"ש בל"ת בפ' תולדות שיש ב' בחינות בדיקנא שערות והפנימיות. וזה הפנימיות הוא מעתיק. והוא מאיר בזמן הרצון ובזמן דין נסתם ולא מאיר אלא בבחי' השערות אלא שלהיותם במקום עליון הם לבנים וכן שער רישיה: דאל"כ יחרב העולם ומפשטן של פסוקים נראה דמיירי בענין דין כמ"ש נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי והוא הנמשך מן אל דאלהים תיקון א' של הדיקנא ובסוד תלת עלמין:

מסטרא דאימא וכו' איתא בשער א"וא שאף ע"פי שבינה היא רחמים מ"מ מתחילים ק"ך צירופי אלהים מתנ"הי שלה מחיצונייות' ומשם תחלת שרש הדינים וז"ש מסטר' דאימ' דהיינו מחיצוניות צדדיה: וגם ידוע שאין עיקר אימא אלא מן החזה ולמעל': אבל משם ולמטה שייכה לתבונה והיינו נמי מסטרא דאימא כלומר לא מאימא עצמה אלא ממה שהוא בצדה: גרדינין שהם עזי פנים כמ"ש בפ' אין מעמידין הוה בהו חד גרדינא ופי' רש"י שאין לו בושת פנים: נימוסין גזרות דינין קליפין שכן הם מהקליפה ר"ל מהיותר חיצון:

ואוחדין בקלפוי דגבורה איתא תו התם וגם בס' א"י שבתבונה מתחילים להתגלות הדינין מגבורה ולמטה ושם ה' פעמים כ"ד צירופים הנודעים וז"ש שבהשתלשל האלהים מתנ"הי דבינה כאמור יורדים ונאחזים בחיצוניות גבורת התבונה. וזה קולפוי ושם יש לה יותר אחיזה ואז שלטין על רחמי. שהם יונקים ממעל לזעיר וזהו על ה' ממש ומביא פ' הנז' בקרח ובעדתו שכן היה לדעתם להגביר הדין על החסד שהוא אהרן ולכך נקראו קריאי מוע"ד גי' ק"ך. עלמין חסרין דלא שלמין. כפל לשון למדנו הקדמה אמיתית והיא שכל הפגמים הנז' בכ"מ שפוגמים העונות בעולמות הם דוקא בבי"ע או במה ששייך להם באצילות דהיינו המדות שהם הכלים דאצילות שמבחי' ב"ן שבהם יש שורש עלמין קדמאין דמיתו והם המושפעים לפנימיות בי"ע: אבל במה שהוא בחי' אצילות אין שם פגם כלל. וז"ש כי כשיונקת הס"א מאחורי בינה ותבונה. אז החסדים מטבעם שהם בי"ע העומדים בבחי' גוף בלי מוחין. שכן עיקרם מז' מלכין דמיתו. אלו העולמות נמצאו שאינם שלימים מפני שנפגם שורש מוחיהן:

וקטטותא איתער בכולהו שכן הם מטבעם עלמין דפירודא ואין בהם ייחוד אלא כשאור האצילות מתפשט בהם ואם הוא חסר אז הגבורות קשות מאוד והפירוד הוא כאשר היה בתחילת הבריאה. ולס"א קטירין. ירצה שאז העולמות בקשרים שאינם שלימים דהיינו השתלשלות הק"ך צירופי אלהים שהוא קשר בלתי שלם. שאדרבה הקטטה מתעוררת בעולמות שע"ז נאמר בקשו חשבונות רבים. מכשירין עובדייהו לתתא הוא תיקון העלאת הניצוצות מהקליפ' שבז' מכשירין ומתקנין את מה שעשו למטה בקליפה שהורידו שם ניצוצי האורות בחטאתם ומעשיהם בעשיה אז אתבסמן דינין ומתעברן ואתערו רחמי. יכוין למ"ש בס' א"י כי כל המ"ן העולים שהם הניצוצות המתעלים מן הקליפה צריכים לשני מיני תיקונים בב' זמנים א' התעלותם למעלה ליסוד המ' ושם הם מתבררים דהיינו בביסום הדינים ובהפרד הסיגים וזהו אתבסמן דינין ואתעברן. ואח"כ יהיה זווג שני להמשיך אור החסדים ואז נוצר הוולד שה"ס האור הנולד לטובת הנמצאים כולם:

ושלטין על ההוא בישא וכו' ידוע שלאה היא דינא קשיא שהיא מאחורי מ' אימא וגם שהיא נגד העורף דזעיר. צירופו פ"ו ר"ע כלו' שם אלהים שממנו יונק הרע. וכאשר הרחמים מתעוררים ומתפשטים בקו האמצעי אז שולטים ממש על אותו הדין הקשה:

חדוא וניחומין חדוא על אור הרחמים המאיר אז בעולמות. וניחומין עלמה שעבר שהועם אור החסדים וזהרם בשליטת הדינים ועתה הרויח מאוד בשליטה וכח החדש שקנו בכח התשובה שבו הכניעו בעוז רב אותו הרע הה"ד וינחם שאלו היה לשון חרטה הו"לל וינחם ה' מן הרעה וכו' אלא שהוא לשון תנחומים מפני ששלט על הרעה דאתכפיא:

בשעתא דאתבסמן דינין ושלטין רחמי יובן בהקדים מ"ש בל"ת בפ' תולדות שיש בדיקנא (דאריך) ב' בחי' א' השערות שהם בחי' הבינה שמשם דינים מתפשטים ב' האור שבתוכם שהם חכמה והם י"ג מדות דמי אל כמוך שהוא אור עתיק ואמר כמעלה. עד די כרסוין רמיו דאינון כתרין עילאין וכו' שהם חב"ד. וכמ"ש ותמן אינון אבהן שהם חב"ד. ונקרא כתרין מפני כמה טעמים הא' שהם העליונים על גג"ת נהי"ם והם כתרי הג' קוים:
וגם ידוע שסודם שם י"ה שיש לו ג' מילואים יה"א ובהתרבותם יו"ד פ' ה"י ש' יו"ד פ' ה"ה ר' יו"ד פ' ה"א ק"כ הרי כ"תר. ועוד ידוע שבכל כתר יש שורש ד' מוחין כמ"ש בס"הכ וממנו מושפעים המוחין בח"בד. ולכן חכמה בינה דעת עולים כת"ר. ואומרו כתרין עילאין נל"עד ר"ל א"וא עילאין שכשהוא עת רצון אז הם למעלה במקומם והוא זווגא שלים כדאיתא בס' א"י. אבל כשיש עונות אז מתמעט אורם וה"ס האם רובצת על האפרוחים שגם זעיר הוא במדרגת יעקב. שגם אין בו חב"ד במקומם העליון אלא יורדין למקום חג"ת. וכ"ז נק' כרסוון רמיו שח"בד הם סוד הכסאות לכתר ואלה הושפלו. ועתיק יומין יתיב ולא אתגלייא ואז שולט אור השערו' שהם בחי' דין. ומזה תבין מ"ש בפ' בלק בדף קכ"ה ע"ב אם עונות תשמר י"ה א"וא. אדנ"י סוד הדיקנא שגם הפגם מגיע שם והיינו בבחי' השערות. ואז דרגא חדא דנהדר לגביה ומאן איהו מ"י. ומלבד מ"ש שם עוד נ"ל שה"ס אור דעת דעתיק המתעלם בתוך אריך וכנז' בשער אריך. ולפי שהוא עליון מכל ז' דעתיק יומין שבתוך אריך. לכן קראו דרגא חדא כלו' מיוחד. וידוע שסודו שם ס"ג שבחינתו בינה הנק' מ"י. ונחזור לענייננו שביסום הדינין ה"ס השערות ושליטת הרחמי' הוא אור עתיק ואז כל כתרא וכתרא ה"ס א"וא עילאין וכל הפרצופים שלימים כח"בד שלהם ומתברכאן כחדא שלהיות כולם בשלימות השפע מתפשט בשופע וייחוד גדול כי זהו פועל הדין המבוסם לעלות כל דבר עד שרשו ומקורו ולייחד הכל בכללות ויחוד משא"כ ב"מ כשהדין חזק ובלי מיתוק שאז מתהוה הפירוד וההבדלה וכנז"ל. וקטטותא אתער בכולהו ולכן שם אלהים גי' כו"לל וגי' מב"דיל. והענין שכשהוא מתוק אז סגולתו לתת שיעור לכל דבר כפי הראוי לו ומזה יש בהם כח להכלל ביחוד אבל כשאינו נמתק אין בו רק כח דין גמור שהוא רק להבדיל ולהפריד וע"ד שהיה בעולם התוהו. אבל בשעת רצון הכל סוד רה"י ופרצוף א' וזהו כחדא:

בקלדיטי גליפין פי' השערים החקוקים. ונל"עד שה"ס ה' גבורות שמקבלת אימא מאבא כנודע בסוד תקע בשופר גדול ולפי שהם מן הזכר לכן נק' קלדיטי שר"ל מפתחות שכל מפתח מן הזכר. והשערים החקוקים הן הגבורות שהן בית קבול לשפע וגם שלפי שמקבלת אותן אימא בזווג יסוד אבא שהוא הפותח את רחמה ששם החקיקה בעצם שכן יסוד אימא הוא עומקא דבירא ואפשר שזה א' מסודות פרו של כהן גדול דאיהו אבא. והפר סודו הגבורות שנותן לאימא ולכן בו היתה כפרת כל הכהנים. ותייבין לסטרהא. נר' שיכוין לשני עניינים. הא' שבעונו' העולם נסתלקו מאימא אותן הגבורות המתוקות אבל בעת הרצון חוזרות להתפשט בקצוותיה. והב' שאותן הגרדיני נימוסין הנז"ל דנפקין מסטרהא ואתפשטין למטה שזה גורם חוזק החיצונים אבל כשגובר הטוב חוזרים הדינים ומתעלים לשורשם דהיינו סטרהא. וכדין איקרי תשובה שלימה בין מלמעלה בין מלמטה:

ואז אתכפר עלמא כי ניקה מכל סיגים:

דהא אימא בחדוותא וכו' בזווגא שלים ובניה ז"ון מתיחדים יחד בה ואז נק' אם הבנים שמחה שכל המתעוררים ממנה חוזרים לשלימותם בין הפנימיים שה"ס שם של ב"ן. בין החיצוניים בני אלהים ובין לבושי הגבורות שה"ס א"ס כנודע אצלנו בענין אילו של יצחק שה"ס אהי"ה פשוט ומלא ומלא דמלא והיא שמחה בסגולת יין המשמח שהוא מיתוק הדינים כולם כידוע:

ואתקרי יום הכפורים כי אז עולה מ' לאימא עילאה כדקי"ל כפורים תרי משמע דכתיב ביה לטהר וכו' כפור לשון טהרה שכל הדינין מתבררים והסיגים יורדים למצולות:

תרעין דסטרין גליפין ה"ס הגבורות הפנימיות של אימא כנז' בס"הכ בסוד ה' היכלות של יו"הך:

ולפי שהן היותר פנימיות אמר שהן דסטרין גליפין חקוקים בעומק והם סתומים בשאר ימות השנה אבל ביום כפור נפתחים ונכנסת בהם רחל ומקבלתם וה"ס תכלית המיתוק שלא ע"י זעיר:

דף טז.

אימתי איקרי תשובה כוונתו לפרש תשובה בב' פירושים שיש לה א' לשון מנוחה ע"ד בשובה ונחת תוושעון ב' כפשטה לשון השבה. והתחיל בראשונה ואמר כד אימא מתכסייא וכו' והענין כשאין ישראל עושים רש"מ שאז מסתלקי' נה"י דאימא מתוך זעיר אז הוא סוד גילוי עריין. ואז יורדים הדינים במ' אל האחורים ונשפעים לחיצונים וזהו לשון גלות וגולה שר"ל גילוי וגם גולה גי' ד"ם כי אז נאמר דמים בדמים נגעו וכן גלות גי' י"פ ד"ם וענין זה נתבאר בכוונת פסח. אבל כשחוזרים בתשובה חוזרת אימא למנוחתה בתוך זעיר בהתלבשה בתוכו וזהו ענין אומרו:

אימא מתכסייא וכו' אבל עוד צריך למנוחה אחרת והיא דקיימא בחדוה. ה"ס זווגה עם אבא ומקבלת אור עליון על ידו וגם זה רמז במלת תשובה פי' תשוב ה' והענין כי ה' יש לה ב' צורות ה ה וסי' ד"ו ד"י והנה כשמסתלקת מזעיר שהוא ו' נשארת ד' בסוד נהי"ם שלה שמתגלים ואז היא נקראת דל שהוא שם בוכ"ו שורש הק"ך צירופי' המתפשטי' מנ"הים שלה דהיינו ד' פעמים ל' כמ"ש בא"י באורך וזהו ד שנתעלתה ונסתלקה מעל ו וכמו כן חסרהבחי' ד"י דהיינו היו"ד שהוא אבא וזהו ענין ויהי דאמור רבנן שהוא לשון צער ויהי כלו' שחסרו וי"ו מן ה' אבל והיה לשון שמחה וה' ו' מושפע מן ה' י"ה משפיע י' לה' והיינו דקאמר וקיימא בחדווא ואז היא אם הבנים שמשפעת לז"ון בניה ושמחה בחיבור ה' שאז דינין בסוד יין המשמח. וכל ענין זה רמוז בהבנת תשובה מלשון בשובה ונחת כי מנוחתה לקבל אור מבעלה ולנוח בתוך בניה. ואז תשוב ה' תנוח כי במקום ד נעשית ה וגם שתפרשהו לשון השבה א"ש שר"ל שמה שהיה ד תשוב להיות ה ואח"כ פי' ענין הב' מלשון השבה והוא ג"כ רמז תשוב ה' שר"ל שתשוב ה' שלשם למקומה והוא מ"ש ותבת בקייומא:
והענין שבזמן הגלות אז מתפרדת לב' פרצופין בינה ותבונה וכנגדן י"שס ואבא והשפע בא רק מי"שס ו"ת אבל כשיש זכיות רבים בעולם כבזמן הגאולה אז נעשים פרצוף אחד ואז תבת בקייומה שחזרה לקומתה האמתית ומאן דהוה סגיר וכו' הן הניצוצות שהיו סגורין בתוך הקליפה עולים למקורן במ"ן וכולהו תבין חד וכו' ירצה שאחר התעלותם במ"ן חוזרים כל א' וא' להתברך הוא ענין הבירור שבכח השפע הבא על כל א' מתברר ממדרגה למדרגה שהיותר מובחר נשאר למעלה כעין נר"ן שבחי' הנשמה נשארת בבינה וכו': תשובה שלימתא פי' מושלמת:
וכן פי' תשובה סתם לאכללא כולא ירצה שאע"פי שפי' עיקר תשובה באימא שנחה ושבה לאיתנה מ"מ גם אבא חוזר לקיומו וכן זעיר וזהו לשון תשובה סתם דסלקא לעילא וכו': שמים הם ח"ג תנ"ה ובעבור אד"הר כתיב ויט שמים וירד שזעיר ירד ממקומו וגם אימא ירדה לת"ת שלו. אבל אם יהיה שלימות כולל בעולם שאז נתקן כללות העולמות אז מתעלה יסוד אימא עד הדעת שהוא למעלה ממקום הנק' שמים. וע"ז אמר שא"כ הו"לל על השמים שאז ירצה עד הדעת אבל מעל כי' יותר עליון ממקום הנקרא שמים והכוונה שזעיר מתעלה עד חג"ת דאימא שהוא גדלות שני וזהו לעילא לא מבעיא שעולה לנ"הי דידה דהיינו לעילא אלא עוד לעילא עד חג"ת ולב' הפירושים אמר חסדך לשון יחיד לפי שכשאימא יורדת לחזה זעיר אז יש שני בחינות חסדים סתומים וגלויים אבל כשיש איזה עילוי שאז כולם מגולים אז הם בחי' אימא:

איתגלייא עתיקא הוא מ"ש בא"ר דף קל"ג ע"ב שיש פעמים שפני אריך מכוסים והוא בנימין המכסים את הפנים כמ"ש בייחוד היו"דין והוו"ין ובעת רצון מתגלה פני מלך חיים:

מאן ישוב פי' הלא מי אל כמוך סודו בי"ג תיקוני אריך וכולם כאחד מאירים כי רק בשל זעיר צריך להוסיף עליהם כנודע מכוונת ויעבר. אבל באריך אין שייך חזרה. והשיב דההשבה אינו בעצמו אלא לגילו ב' תפוחין קדישין כנז' בא"ר הנז':

דף טז:

איש תהפוכות הוא הבלתי קיים בעבודת השם ומתהפך מטוב לרע ותוהה על מ"ט שעשה. והוא מהפך סדרו של עולם שהוא שהקדושה תגבר על החיצונים וזה עביד פגימו לעילא. שמחסר משם כל אותו האור והשפע של מ"ט שעשה ומורידו למטה ומגביר כח החיצונים להתגרות על הקדושה. והענין הוא שתחלה כשנתהוו הקליפות הושפע בהם רוחנייותם בצמצום ובזה היו נכנעות אל הקדושה. וכן היה רצונו של מקום אבל כדי שתהיה בחירה ושכר ועונש המציא בהם כח תאוה וחשק לפתות האדם להחטיאו והוא ממש ענין המשל שהמשיל בזוהר בפ' תרומה דף קס"ג ע"א מהזונה שצוה אותה המלך לפתות את בנו וכו' שאין ספק דההיא זונה תתחזק בפתויים לזנות עם בן המלך:

כי בזה מלבו תענוג הזנות הטבעי ואם תפתהו ותוכל לו. המלך יגרשהו מביתו והיא תתקרב לו ותהנה משלו ממה שיותן לו כן הדבר הזה. כי אם ב"מ יגבר השטן על האדם ישלוט בשלו. ומה שקיבץ ממ"ט בארצות הקדש. יתרוקנו ויותן אליו. ואז יתגאה ע"ד אין אריה נוהם מתוך קופה של תבן אלא וכו'. ויעיז להתקוטט עם הקדושה והוא מ"ש בא"י בסוד שם קדוש שהיה בפי הצלם של נ"נ שקשרו והכניעו הטוב אל הרע עד שכפר ואמר אנכי ה' אלהיך והיינו ענין כשפים שמכחישים פמליא ש"מ וז"ש ישלח מדון ירצה מתיר רסן החיצונים שהיו נכנעים לקדושה ובעון זה היא משולחת ופורקת עול מלכות שמים ועושה מדון ומריבה עם עולמות הקדושה. מד"ון גי' מא"ה צירופי אלהים שיש ביצירה ועשייה שבהם הרע מרובה על הטוב שהם סוד ו"ה שבשם שבהם כח אחיזה לחיצוני' א"נ יש לפרש בסוד מאה אמות דאד"הר המתחילות מזעיר דבריאה ששם מתחילין צירופי אלהים ועיין בס' הגלגולים ח"א פ' ט"ו:

ונרגן הוא בעל לה"ר מפריד אלופו של עולם הוא אבא בסוד אלף בינה כי הוא המאלף החכמים הנק' אלופנו וידוע שבעון לה"ר מסתלק אור החכמה מזעיר כמ"ש בפ' תזריע דף מ"ט ע"ב:

אלוף גי' ע"ב מ"ה דהיינו הפירוד שנעשה בין מ"ה לע"ב גם ירמוז למ"ש שם שנפגמים ג' אל"פין שבקו אמצעי דזעיר. ופשוטו של אלופו של עולם היא חכמה בסוד כולם בחכמה עשית:

ודא קב"ה הוא זעיר שהוא מרגיש הפירוד א"נ אלופו של עולם הוא זעיר שיש בתוכו אורות חכמה:

מהו ישלח למה לא אמר יגרה מדו כמ"ש כ"ח כ"ט:

ישלח לאינון נטיען ה"ס ו"ק של זעיר שעיקרן הת"ת ששולח פארות וענפי' ממנו שבהם מסתעפים החסדים מן הדעת ששם יסוד אימא המשפיע מתוכו את החו"ג. אבל החסדים גוברים ומיחדים כל הו"ק באהבה ויחוד. אבל איש תהפוכות שהוא מהמהפכים מ"ר למד"הד כמ"ש וה' המטיר על סדום. זה ישלח מדון מלשון שלחיך פררס רמונים. ר"ל יסעף הריב והמדון באותם שלחיים ונטיעות:

מסטרא דדינא ידוע דאימא המשפעת בזעיר היא עצמה רחמים. אבל דינים מתערין מסטרהא כנז"ל דהיינו מאחוריים שלה מבחי' בינה הנק' ס' ומבחי' תבונה הנק' מ' ושניהם מ"ס שהוא שרשל שכחה היונק מאותם אחוריים והוא משר"זל אינו דומה שונה פרקו מאה פ' לשונה אותו מאה וא': כי במאה עדין שולע מ"ס שר של שכחה כמ"ש בא"י אבל מיכ"אל עולה ק"א שהוא יונק מן הפנימיות מבחינת זכור. והנה מדון גי' מ"ס דהיינו ממש סטרא דדינא ונרגן וכו' כי איש תהפוכות הוא במעשים הפוכים אבל נרגן הוא מסכסך בלשונו ואינו מפוייס בדעתו. הפך המברך על הרעה וכו'. וזה תמיד מתלונן בעצמו. הרי זו רעה פנימית דבוקה בנפש. זה מפריד בפנימיות האורות:

ויחודא לא אשתכח אלוף רומז לזעיר שהוא נזכר באות א"לף וירמוז מפריד ייחוד מטרוני' ממלכא. כשמלכות היא תבונה ושכימה נק' מטרוניתא בסוד שם אד"ני. שלה המלכות והאדנות. וידוע שכל שרשיה הם גנוזים בזעיר ואותם הבחינות שלה סודם שם ב"ן וב"ן ואד"ני גי' אלו"ף לשון אדנות. וזהו הפרוד דמטרוניתא ממלכא שאינה יכולה להבנות. ויש עוד פירוד ממנו אליה דהיינו שהוא כולל חו"ג בתחילה משפיע כח הגבורה לבניינה. ואח"כ החסדים להמתיקן. והחוטא גורם שיושפעו בה הגבורות ולא החסדים. וזהו ב"מ תכלית הפירוד והיינו מפריד אלוף שנותן פירוד בין אל שהוא חסדים ובין ו"ף שהוא אלהים לא איקרי אחד וכדאמר לעיל דכר ונוקבא איקרי אחד משום דאיצון תרי פלגי גופא. ר"ל ימין ושמאל ולפי דברי רז"ל בפרק הייחוד: האציל אותנו אין לנו אלא הוא: הוא מטיב אותנו אין לנו אלא הוא. ור"ל הוי"ה חסדים. אלהינו גבורות. ה' אחד אז הוא יחוד ה' וכן ה' אלהים הם י"ג אותיות כמנין אח"ד. זכאין אינון צדיקייא וכו' אחר שהודיע הפירוד שגורם החוטא. למד דעת שיש כח בידו לתקן את אשר עוות ולהוסיף מעלה על הצדיקים גמורים לכן הקדים ואמר זכאין אינון צדיקייא שהם מקיימין קיומא דלעילא. פי' העולמות במצבם בלי גרעון ופירוד אלא ביחוד גמור ועוד ירמוז שיפה כחם לקיים מדת היסוד ביחודו שנק' ברית קיימא שזהו סגולת הצדיקים להעמיד המוחין בזעיר ולזה רמז קיומא דלעילא שהוא יסוד א"וא בתוך זעיר והוא יחוד החו"ג הפך הרשעים המפרידין וזהו פי' שם צדיק דהיינו שעושה צדק וצדקה היינו חו"ג:

וזכאין אינון מאריהון דתשובה כלו' ויותר זכאין בעלי תשובה:

דתייבין כולא לאתרייהו כי בסיגופין ותעניות מכניעים החומר ומשפילין את הקליפה שנתעלתה בעון מורידים אותה למטה למקומה כמ"שה ותשליך במצולות ים וכו' וזהו תשובה. ובחרטות ובוידוי מוציאין חלקי הניצונות שהורידו מן החיצונים ומחזזרים אותם למקומם. וז"ס זדונות נעשים כזכיות דהיינו כמ"ש בא"י וז"ל ע"י התשובה נפרד הטוב מן הרע וזה הטוב הלך לקדושה לגמרי. א"כ זכות הוא ממש אותם בחי' של הטוב שהיו מעורבות עם הרע עכ"ל:
והוא ענין ר"א בן דורדייא שקראוהו רבי מפני שהעלה לקדושה ניצוצות הטוב של יוחנן כ"ג שנתערבו בתוך נוגה ובתפילות ותחנונים מחזירים השכינה למקומה וכל העולמות ג"כ למקומם וזהו ושב ה' אלהוך את שבותך עם תשובתך ורחמך לקבל תשובתך. ויאהבך מלשון ארחמך ה'. ואח"כ ושב וקבצך. פי' אחרי שובו למעלתו ולכסא כבודו ישוב לרדת הוא בעצמו לקבצך כבמצרים: וכ"ז נכלל במ"ש דתייבין כולא לאתרייהו:

אתר דבעלי תשובה יתבי ר"ל מקום מנוחתם למעלה הוא מעולה משל צדיקים:

מ"ט אלא וכו' ר"ל שבעלי תשובה מעלים מ"ן עד יסוד אימא בבחינת היותו בפניומיות הדעת שהוא הראש לקו אמצעי ואתר עילאה הוא הדעת. ואתר דשקיו הוא יסוד אימא שעליו נאמר ונהר יוצא מעדן ששם זווג תדירי דלא מתפרשן כנודע וז"ש דשקיו דגנתא דעדן משתכח תמן שתמיד נמצאו בו המוחין והשפע ותני והדר מפרש:
ומה הוא תשובה היא אימא עילאה הנק' כן מהטעם דבסמוך. וע"ד איקרון בעלי תשובה. פי' ע"ד יבעלוך בניך. שנשמותיהם העולות שם מוסיפין לה הארה וזהו בעלי ממש וטעם כל זה יובן במ"ש הרב שכל הסיגים נמשכו משם ס"ג. ותמצא באוצ"ח שבזמן מיתת המלכים ירד הדעת למקום מ' דבריאה והנה הבעל תשובה מעלה הניצוצות לשרשם שהיא אימא בהיותה בדעת זעיר וזה נקרא תשובה ממש ששבים הניצוצות למקורם וגם הוא לשון בשובה ונחת שר"ל מנוחה ששם נחים ניצוצות ה'. ואלין אתתקנו וכו' שכל כוונתם להשפיע מיסוד למ' ולזווג זעיר עם כוקביה:

אתר עילאה דעת:

ואתר זוטרא יסוד ולא יקראוהו תתאה מפני שהיסוד יש בו כח להתעלות עד הדעת כמ"ש באוצ"ח בסוד ו"פ הכל שאומרים ביוצר דשחרית דשבת. אבל לגבי הדעת הוא הקטן כמ"ש ביוסף שה"ס ו' זעירא:

מ"ט אלין תייבין יוסיף לשאול כן מפני שגם הצדיקים עושים זווג למעלה בא"וא ובפרט בק"ש וגם מעלים העולמות ופנימיותם: וא"כ מהו עצם המעלה שיש לבעלי תשובה על הצדיקים. ומשיב וכו'. והענין יבואר בההפרש שיש בין לעתיד לבוא ובין לע"הב הובא בא"י דרוש שלוח הקן שה"ס המוחין הבאים לזעיר מנה"י דתבונה. והוא עלמא דאתי שבא תמיד בכל יום. אבל לעתיד לבוא הוא מנ"הי דאימא עילאה וזה יהיה לע"ל. וזה לא נהיה אלא ביציאת מצרים. שאז היו ישראל כולם בעלי תשובה כנודע אמנם הבעל תשובה בכל. עושה כל תיקוניו למעלה ולא נמשך השפע למטה רק גנוז למעלה בצדיק שנק' אוצר ה' הטוב ואמר תייבין מייא ר"ל כי בעבור העונות נשאר הצדיק לבר ונהר יחרב ויבש אבל בתשובה חוזרים המים למקומם שהוא הנהר האמור מקור מוצאם הוא מאתר עילאה דבינה:

דא עמיקתא פי' מן הדעת של הבינה עילאה ונגנזים בצדיק לעתיד לבוא:

וצדיקים גמורים נגדין וכו' שהרי בצדקתם מקיימין קיומא דלעילא ואין הנהר חרב ויבש ולכן לא אמר בהם תייבין רק נגדין ממשיכין תמיד מוחין דעלמא דאתי:

מההוא אתר וכו' ר"ל ממקום שנאחזים בו זה בחכמה וזה בבינה וכיוצא ממשיכים דרך היסוד בזווג דזו"ן עד העו"הז ועוד ירמוז שזה כחם להמשיך השפע מן שרשם דרך מעבר לבד ולא שיתעבה ברדתו מעולם לעולם וז"ש מההוא אתר להאי עלמא: וע"ד אלין עלמין וכו' כאן יצדק לומר עילאין ותתאין. כי שפע של הב"עת הוא מבחי' הדעת העליון דאימא עילאה. ושל הצדיקים מן התבונה ובבחינה זו חתם ואמר זכאה חולקהון וכו' ק' דכבר אמר זה לעיל. ועוד כי כאן הקדים בעל תשובה לצדיקים. ולעיל הזכירם להפך. אבל הענין הוא כי לפי ערך מעלתם אין ספק שגדולה היא של הב"עת וכאמור. אבל לגבי מה שמהנים לעולם גדולים צדיקים שממשיכים השפע לעולם ולכן אמר זכאה חולקהון דמארי תשובה אבל יותר זכאה של צדיקים דבגיניהון עלמא מתקיימא במה שממשיכי' שפע דעלמא דאתי: לרחוק ברישא ולקרוב בסיפא שקורין לבע"ת רחוק ששפעם רחוק ומעותד לעתיד לבוא:

וקרוב לצדיקים כי קרוב שפעם לבוא ועוד הב"עת מתתקן בדעת שהוא רחוק ועליון. והצדיק מתתקן ביסוד אבא שהוא קרוב יותר הרבה. וידוע שבדעת מאיר שם אל שדי ולכן רחוק בגי' שד"י וממנו עד היסוד ששה מדריגות ולכן קר"וב חסר ששה ממנין רחו"ק:

תוכן העניינים

מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה