אור ברסלב

מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר

כרך ב

כרך א

דף כג.

והרמ"ז כתב בריש פ' זו וז"ל עדי עד איתא בס' זוהר הרקיע בפ' זו עד הוא היסוד ויובל הוא לאה: ומז"לן דאין יובל סתם כי אם אימא ועוד דאיך אמר לאתעטרא ליה דאדרבא לאה הוא מקבלת ממנו. וגם עד שהוא היסוד אין בכאן ענין לזה דאיך יאמר בטחו עדי עד ולע"דנ עד הוא בדעת זעיר דתמן יסוד א"וא ששם הוא עיקר ותכלית הכוונה כמ"ש האר"י זל"הה ונרמזה בס' הכוונות בתחילתו וז"ל צריך שיעלה מתשבתו עד מקום השקאת עמיקא דבירא דנגיד ונפיק לזעיר וכו' ע"ש וכו לעיל פרשת ויחי. פי' יאכל עד על אימא דכתיב בה ושבת עד ה' אלהיך. ואתי שפיר כל הפ' בטחו בה' שהוא זעיר עדי עד דאיהו הדעת דאיהו השקאת עמיק' דביר' ממש ונתן טעמו כי ביה ה' דהיינו כשמתלבשים א"וא שהם י"ה בהוי"ה אז הוא צור עולמים ונק' הדעת עד מלשון יעוד וחבור וגם שבו חדרים ימלאו. ובו חו"ג ואמרו בא"ז דעת סהדותא דתרין חולקין. עד מלא עי"ן. דל"ת גי' תקס"ד י"ב צירופי הוי"ה וי"ב צירופי אהי"ה שהדעת כולל הכל כנודע: והוא אחיד לכל סטרין חו"ג ומייחד א"וא:

והוא תיאובתא דכולא אימא יובל חושקת לעטרו דייקא וכן חו"ג נקראים תרין עטרין:

ולנגדא עליה ברכאן היינו מנ"ה הנק' ברכות לראש צדיק:

ולארקא עליה מבועין מת"ת דידה שהוא כתר שלו שהוא מבועין של כל הד' כנודע והרי השפעת בינה בכל בחינותיה:

ותיאובתא דשמטה היא נוקבא לאתברכ' מניה משני חסדי נ"ה ולאתנהרא מניה מיסוד וז"ש ברכות אביך שבקו האמצעי גברו על ברכות הורי שהם לימין ושמאל וברכותי אלו הם מן ע"ד שהוא דעת שבו תאות גבעות עולם שהן אימא וברתא זו להשפיע וזו לקבל אבל משם ולמעלה הוא סתום והנה בס"הכ בדרוש תלמידי הרב אמר עדי עד הוא בבינה וקאי על מאמר זה עצמו והוא על סוד שם אכד"טם שה"ס גבורה דגדלות. ד"פ אכד"טם הוא גי' רצ"ו וז"ש ביה ה' צו"ר. אבל נ"ל שאין לשון עד יוצא ממשמעותו דהיינו יסוד אימא שבתוך זעיר עדי עד ר"ל שני עד שהם חו"ג המתייחדים בעד אחד הוא הדעת וע"ש בענין מוחין דזעיר ותראה שאין עלייתו ר"ל כח יניקתו בהתלבשותו כי אם עד חג"ת דאימא משום דח"בד דידה הוא סוד הראש שאינו מתלבש לעולם במה שלמטה ממנו. וז"ש שלמעלה מבחי' עד שהוא סוד חג"ת דאימא שעד שם מגיע התלבשותו והשפע שיכול להכנס בתוכו ואז הוא בסוד עדי עד דהיינו ג' עד שהן המתלבשים בחב"ד דזעיר וכולם מאירים בדעתו אבל למעלה מזה שהו' בחב"ד דאימא ששם המוחין בבחי' ד' ואז הוא צו"ר כנ"זל. אין בחי' זו שייכא לזעיר להמשיך שפע זה. אלא משם בא כח יצירתו והוייתו בעצמו וז"ש כי ביה דאיהו רישא משם הוי"ה הוא צור פי' זעיר קבל משם יצירתו עם נוקבא דידה והיינו עולמים. ולכן ר"י הביא ראיה לזה מפ' כי שאל נא לימים ראשונים שהם ז' תחתונים דאימא שעד שם יכול האדם לשאול ולבטוח שאור זה ימשך למטה ודוק. והרמ"ז כתב עוד בראש הפרשה וז"ל דבר אחר. בטחו בה' עדי עד אקדים מ"ש בשער התפילין בפ' והבוטח בה' חסד יסובבנו כי הבוטח בכח אבא ששם הוא מעלת הבטחון. ואיפשר שלכן בטח"ון גי' ע"ה שהם ה' פעמים י"ה שסתמו באבא וה"פ בסוד ה' חסדים ולכן הזכיר שם י"ה בפ' זה כי ביה ה' צור עולמים וידוע שה' חסדים הם אבל יש בהם ז' בחי' כנגד יסוד ומ' ונודע כי ימי שנותינו בהם ע' שנה בסוד ז' ימות עולם וז"ש כל יומי דבר נש וכו'. ולפ"ז נראה שמלת ע"ד ה"פ י"ה כנז"ל שהוא בדעת שממנו מסתעפים ז' החסדים כמבואר. א"נ ביסוד אבא שמאיר לכל ז"ק זעיר כאשר יסוד אימא הוא במקומו בדעת זעיר. עוד איתא בס' הליקוטים בסוד הטביל' כי חכ"מה עם הכולל עולה ע"ד כמנין הוי"ה כזה יו"ד הי"א וי"ו הי"א ולפי ענינינו יכון מאד שה"ס יסוד אבא שסודו מילוי יוד"ין בתוך זעיר שמילואו באל"פין ולכן יש בו יוד"ין ואל"פין:

דהכי אמר דוד נודע שמדת דוד היא במ' ואיתא בס' זוהר הרקיע בענין דלהיות שאין לנוקבא מדילה כלום לכן אדם קדמאה שה"ס חכ"מה כ"ח מ"ה הוא בתוך זעיר שנותן לה הארה מז' ספי' דזעיר מחסד ולמטה סוד ה' חסדים והוא מכוון יפה לענייננו כי להיותו מקבל מחסדי ז"ק ומאור אבא המאיר בם לכן אלהי בך בטחתי. מכלל האמור תשכיל איך מעלת הבטחון הוא באבא כנ"ל כי הוא שורש החסדים:

ומאן דשוי ביה בטחוניה וכו' כתב הרב שסוד הצרעת הוא הסתרת חסדי אבא ולא נשארו רק חסדי אימא כי בה יש אחיזה לחיצונים משא"כ באור אבא ולכן אמר שמי שיש בו מדה זו לא יכלין בני עלמא לאבאשא ליה וטעמו כי כל הבא להרע לאחר הוא שליח של מדה"ד וזה אם הוא חייב למד"הד כי דין ד' מיתות לא בטלו. וזה הבא לעשות רע הוא רשע המקבל כח מן החיצונים. ושום א' מהם לא יוכל להרע לבוטח בה'. אפי' גרמא בניזקין כי גדול כח אור אבא למתק כל דין ולהכניע החיצונים:

דכל מאן דשוי תוקפיה וכו' זו מעלת הבטחון שהוכחתי מפ' רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' ר"ל אפילו הוא רשע שבעונו הוא מוכן ליסורין ומכאובים. מ"מ אם זה הרשע יש בו מדה טובה זו שבוטח בה' חסד יסובבנו להגין עליו וז"ש דכל מאן ר"ל יהיה מי שיהיה ואפילו רשע דשוי תוקפיה בשמא קדישא אתקיים בעלמא. ופי' הפ' בטחו בה' עדי עד הגם שיהיו במדרגת רשעים ולכן מקשה לשאול. מ"ט כלו' מנלך דבר גדול כזה ומ"ט יש בו ומשיב. בגין דעלמא בשמיה קדישא אתקיים כמ"ש שעיקר הכל הוא כאשר מאיר אבא בזעיר לאפוקי מדרגת הצרעת כי אז הוא הוה על הוה. אבל בהצטרף יו"ד בראשו אז היא הקיום כי החכמה תחיה בעליה וחכמת אדם תאיר פניו ובלתה אזיל סומקא ואתי חוורא הוא הצרעת אוי לה לאותה בושה אבל בושת פנים לג"ע נמשכת מזיו החכמה שבה סוד יראת הרוממות כמ"ש בסוד דחילו ורחימו ומדת הבטחון יסודה על אמונת יראות הרוממות ועליה אמר דוד אלהי בך בטחתי אל אבושה. ועינינו רואות שהעולם מלא עונות ומתקיים בחסדי בוראו. וזו ראיה שכל מי שיש בו מדת הבטחון שסודה באבא יתקיים גם שלא יהיה ראוי לכך מצד מעשיו:

הה"ד כי ביה ה' צור עולמים התחיל בי"ה ומסיים בה' ומה שייך כאן צור עולמים אלא הכוונה לטעם גודל כח הבטחון אפילו לרשעים משום כי החכמה שהוא סוד י"ה הוא שורש כל האצילות הרמוז בשם הוי"ה ולהיות שהכל גנוז בתוכו והוא מקור הכל לכן הוא מפליא לעשות פעולותיו ולברוא כל העולמים:

צור צייר וצור הוא תואר על משקל סוג לב:

דהא בתרין אתוון וכו' כבר פי' לנו הרב שסוד עלמא דאתי היא התבונה הנמשכת תמיד ובאה בתוך זעיר שה"ס ו' של שם ועלמא דין היא מ'. ונ"ל כי שם י"ה שבאבא ירמוז ענין נכבד והוא כי הנה אבא מקורו תרין רישין דאריך כתרא שהוא שורש החסדים ומוחא שהוא שורש הגבורות וכמ"ש הרב שצדק החייט באומרו שיש כח דין בחכמה ושסודו מוחא סתימאה וידוע שכתרא ומוחא אינון ברזא דדכר ונוקבא ולכן אבא ברא עלמא דא בתוך זעיר דאיהו בסוד הי' ועלמא דין בכח הדין בסוד ה'. ומפני זה אבא ה"ס דחילו יראת הרוממות מסוד גבורות דעתיק:

עלמא דא בדינא וכו' הה"ד בראשית וכו' מובן במ"ש שהרי ראשית היא חכמה וכתיב ברא אלהים היא מדה"ד:

מ"ט בגין וכו' ירצה כי גם שיש בחינת דין באבא מ"מ עיקרו חסד וא"כ למה נברא העולם בדין והשיב שדין זה הוא חסד גדול שהרי בו נתן גבול לכל נמצא ומזה ימשך שיתנהגו בני אדם ביושר ויזכו לקבל בדרך קו הישר מעולמות הקדושה ומזה ימשך להם האדיקות והבטחון בה' כי בזה יזכו להמשיך אור בזו"ן. ויהיה ה' שלם בהשתלשלות האור כמ"ש בבריאת העולמות ויאמר אדני באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד:

חמי וכו' פי' כי משה לא מחוסר בטחון חלילה אלא שחשש לחלול ה' ולחוסר אמונת ישראל שלא יגרמו אורך גלותם מפני כל זה היה חפץ שיתגלה אור מקורו שהוא מדעת זעיר ששם שרשו ומפני שמחשבתו היתה על קידוש ה' ושלפי האמת הוא היה מושרש במקום יותר עליון לכן לא נסמכה מיד תשובת מדה"ד ופי' הענין וישב משה אל ה' ששם שרשו ואז נתרעם ואמר אדני שהיא מ' למה הרעותה ע"ד הרעותי כלומר שגרם להם להיות רעי'. ואז הפך דעתו למדתו שם הוי"ה וא"ל למה זה שלחתני ולא גלית כחך. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך שבודאי משה לא היה הוגה את ה' באותיותיו אלא בשם אדנ"י וזהו בשמך ולכן הרע לעם הזה וא"ת מפני ערב רב הנקרא עם שעדיין לא נבררו מתוכם. למה והצל לא הצלת את עמך אותם שכבר נבררו ואחוזים בך איך לא הצלתם:

דידע דהא דרגא אחרא עילאה וכו' זה נודע לו כשקרא ה' משה משה בלי פסיק טעמא שסודו על שני מקומות סתום וגלוי בתוך פני זעיר שאין בו שום אחיזה לחיצונים אפילו מהחזה ולמטה שהרי הוא ביסוד אבא משא"כ באבות שנקרא בפסיק מפני שהם מבחינת זעיר ולכן קדמאה לא שלים אבל משה משה כיון שאין בו הפסק מאז ידע שמזומן לדרגא עילאה בלי ספק: דאתיהיב ליה ביתא שזו בחי' התחתונה מהחזה ולמטה שה"ס ה' בחכמה יסד ארץ ושם הוא בחי' בחכמה יבנה בית שהוא אור שני שלישי כתר רחל והיינו אתיהיב ליה ביתא:

ולכן פקיד ליה פי' המשיך עליה אור פק"ד שזו היתה נבואתו פקוד יפקוד כפול בסוד ב' האורות וע"ז נאמר ונות בית תחלק של"ל גי' ה' חסדים שלקחה חלק בהם בדרך שלל בסוד ותגנוב רחל את התרפים כמ"ש באוצ"ח ולכן כיון שנתן לו כח זה שהוא יתקן ביתו לא נתיירא שיפגום ח"ו בשכינה אדרבה דבר בפומבי להכניע החיצונים ולהמתיק הגבורות וזהו וידבר אלהים גזרת דינא שנתעוררו הגבורות נגדו בג"כ ויאמר וכו' פי' מיד האיר אור החסדים והתמתקו הגבורות וזהו אני ה' כי מלת אני רומזת למלכות בסוד שם ב"ן וט' אותיות העולה אנ"י. וגם כו"זו טד"הד בסוד אני ראשון ואני אחרון ונתייחד עם הוי"ה: אי כתיב וידבר וכו' כוונת ר"ש להקשות לר"י שבדבריו לא נעשה שום פועל בהתעוררות הגבורות כי מיד נמתקו וא"כ למה לנו ההפסק ביניה' במלת ויאמ' אליו כי יותר נכון להודיע עצם הפעול' בלי הפסק:

אלא לא כתיב וכו' מובן במ"ש באוצ"ח במדריגת דור המדבר ואח"כ מאיר ביעקב וממנו חוזר להאיר בקבע בד"ה ע"ש והנה נוקבא זו של יעקב נקרא לאה וסתמא מסטרא דיובלא:

ולפ"ז כוונת הפ' בכאן שעכשיו נתכוננו יעקב ונוקבא וידבר אלהים הוא אור הא' המאיר בדור המדבר ולבתר אני ה' ה"ס יעקב שהוא הוי"ה וסוד ד"ה בבניינה אמיתי וכאן יצדק בה שם אני בסוד פנים ואחור דהוי"ה כנזכר אני ראשון ואני אחרון בסוד ב' הבחינות א' וב' שבה באופן שכאן כמוס סוד יעקב ודור המדבר וקודם רמז לו עתה תראה שלא יכנס לא"י כי בני ד"ה לא היתה להם שייכות בא"י שהיא רחל ולא יכלו להכנס לה:

תושבחן דאבהן וכו' ידוע שאברהם ויצחק מושרשים בחו"ב שהם ראשי שני הקוים ימין ושמאל ולפי זה שאין שם צנור וגם שהאור שיש בהם ה"ס אחסנתא דאו"א שאינו רק הארה לכן לא היו שלמים בתולדותם ויצאו מהם ישמעאל ועשו. ואין עיקר האור שבהם אלא מן הדעת כנודע מסוד עליית החסדים וז"ס שיעקב היא שבח האבות שהוא משביחן. כי הדעת הוא משלים הכל בהתפשטות חסדיו ומאיר בכל ושם א"ב נאה לדעת כי הוא א' המייחד שנים שהם חו"ב או ח"ג בשני בחינות זעיר. יניקה שאז חג"ת הם אבות. וגדלות שאז חב"ד הם אבות בכלהו כתיב וכו' כמ"ש שיש להם ב' אחיזות בחו"ב או בח"ג ולכן אין ביניהם ו' שאין בהם יחוד כמ"שה ופניהם וכנפיהם פרודות וביה אתוסף ו' ענין חיבור שמחבר בין האבות. ועוד דבר פרטי והוא שבין בדעת בין בת"ת יש כללות כל הו' בסוד ו' חו"ג וה"ס יושב אהלים ו' חסדים אשר בכללותם ופ"ו ל"ו גי' אה"ל וכן הגבורות הרי אהלים עוד ידוע שיעקב ה"ס החסדים המתפשטים. ומשה בסוד השרשים הפנימיים:

וגם הקימותי וכו' זו היא בחינה אחרת שגם האבות שהם בח"ב עוד יש בהם מעלה תבונה בסוד הדעת כמ"ש בכוונת השופר שיש חג"ת בדעת עצמו. וכנגד ב' הבחי' הנזכרי' תמצא בפרשת שמות. אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב הוא בחי' חב"ד ואח"כ אלהי אברהם יצחק ויעקב שם אלהי א' לכולם והוא בסוד חג"ת שבדעת ולעומת כן אמר וגם הקימותי את בריתי שכשנימולו נכנסו כולם בבחינת הדעת שבמילה מתגלים החסדים והוקם הברית במיתוק הגבורות כנודע מסוד המילה ואז מאירים חו"ג ברישא דנוקבא וזהו מ"ש ועמך כולם צדיקים הגם שיש כמה בעלי עבירות עכ"ז נקראים צדיקים ע"ש שכולם נימולים ויש להם חלק ביסוד שמעבירים מהם הערלה ולכן נאחזים בארץ שבעבור המילה מאירים אותה:

כל מאן דאתגזר העיקר שצריך לקיום קדושת המילה לשומרה בטהרה דאל"כ אין המילה מועלת שהרי בעריות כתיב ולא תקיא הארץ אתכם ומלת לעולם קאי אצדיקים שלעולם יהיו בצדקתם שומרי בריתם אז יירשו ארץ וראיה מיוסף שלא נקרא צדיק עד דנטר ברית קיימא קדישא הוא יסוד אבא המאיר בזעיר מאחוריו בכל קו האמצעי מן הדעת ולמטה ואז חג"ת נה"י דידיה כולם מאירים מאור אבא וזכו כולם צדיקים כי מאיר בקו אמצעים יסוד אבא מוקף מחמשה חסדי אימא שמתפשטים בכל קומת זעיר:

לא זכה בהו ב"נ עד דאתו אבהן מזל"ן שתוכיות הענין הוא שהרי בבריא' יש ב' בחי' אחת הוא אור העצמי שלה ר"ל האור שבעצם יקרא בשם בריאה והשני אור אימא דאצילות המאיר בבריאה ונודע שבחב"ד דזעיר יש ג' אל דאינון ג' עלמין הנודעי' ואל שד"י הוא בדעת והוא שורש אור העצמי שבבריאה כי גם שהוא תחתון מ"מ אורו רב שכן הוא צנור והוא קו אמצעי בין חו"ב ובזה בא על נכון היות אל הוי"ה בחכמה ואל אדנ"י בבינה כי גם שהם גבוהים מן הדעת אין אורם ממשיי רק מתפשט לימין ושמאל. באופן שהאבות זכו לאל שד"י הוא אור הבריאה בעצמו שהוא ממש בחינת עולם הבריאה הנזכר בס"הכ בענין עליות העולמות ומילוי בריאה בי"ת רי"ש יו"ד אל"ף ה"י המילוי עולה תכל"ת ובגוון זה יש רשות להסתכל שהוא נהורא דלא נהרא אמכם שרשו מאל שד"י שהוא בדעת בבחי' שורש עולם הבריאה. ומר"עה גם הוא בדעת אבל בפנימיותו ולכן אמר רשב"י ואלין מלין רזא עילאה דמהימנותא וכל רזא ביסוד וכן בדעת כל תחתון יש יסוד העליון ממנו וזה כלל גדול שלכן יש שם אל שד"י בדעת והוא ביסוד וע"כ היו ימי האבות ח"ק כדר"זל שהוא מילוי שד"י אך מר"עה ה"ס פנימיות הבריאה בבחינה היותר עליונה והוא בסוד אור האצילות המאיר בה כי כן משה סודו פק"ד אחורי אבא המאיר בקס"א דהיינו תוכייות הבריא' שמאיר ביום שבת כמ"ש בכוונת ויהי נועם ומ"ם שי"ן ה"י עולה תנ"ה ואמרו משה זכה לבינה שה"ס אצילות מלובש בבריאה וכמ"ש בל"ת פ' שמות ע"ש גם משה גי' אל שד"י הרי שכל בחי' יסוד אימא שבו תוכייות אבא רמוז במשה והנה אורות אלו אינם מתגלים לעין כל נביא כי מקורם מהאצילות שהוא שם הוי"ה ודו"ק אומרו לא נודעתי ולא אמר הודעתי שהוא מורה המשך הדעת. שזה ידעו ונראה להם:

אבל נודעתי כלומר לא השיגו עצמות הדעת אבל השיגו חיצוניות הדעת שהוא אל שד"י המאיר בבריאה רצוני שהוא עצם הבריאה וכלל הענין הוא שעצם הבריאה שרשו מהדעת החיצון המאיר במ' דאצילות שהיא חיצוניות האצילות ומשם יורד לבריאה:

אבל התוכיות בוקע ממש הפרסה ויורד להאיר בפנימיותה ולזה זכה משה להשיג בהסתכלות נשמתו וזוהר הרקיע הוא אור יסוד אימא שהוא רקיע דמשה ממש וקיימים באמצעיתא שהוא הדעת ואיהו סתים וקיימא ממש על רחל שכן כתרה מתחיל ממקום סיום יסוד אימא בסוד סוכ' שלום ויורד דרך קו אמצעי של רחל עד יסודה והוא רקיעא דאתחזיין ביה נהורין ולא באצילות עצמו כי לא יראני האדם אפי' החי אבל הוא המשיך אור המלכות עד מ' דבריאה כי כן הדעת דנקודין ירד מד מ' דבריאה כנזכר בספר אוצ"ח ושם ראו האבות ממש והיינו דכתיב וארא י וג' נהורין ידוע שהם חב"ד שבזעיר:

ונהורא דלא נהיר היא מלכות והוא מבואר עכ"ל הרמ"ז:

דף לב:

והרמ"ז כתב ריש פרשה זו וז"ל ה' באור פניך יהלכון נקדים מה שנודע כי שני בחי' יש באצילות א' בחי' הפנים והפנימיות. שנית בחי' האחוריים והחיצוניות. ונודע שעיקר הפנימיות הוא בקו האמצעי דהיינו מוח הדעת שבו חדרים ימלאון. ולעומתו בחי' אחורי הדעת היא המעולה שבכל בחי' אחוריים ומהשנים הנז' היו משה משל פנים. ופרעה מאחוריו הערף למפרע פרע"ה. ולכן א"ל ה' בא אל פרעה כי די בזה להכניעו ואמר לו עד מתי מאנת לענות מפני דייקא כי היה מכחיש באור הפנים והיה חושב שהעולם מתנהג דוקא באור החיצוניות ושאין ממשלת הפנימיות בעולם העשייה כי בודאי קודם לכן הי' זעיר בכל זמן השיעבוד בקטנות ושמות אלהים היו שולטים ולזה אמר לא ידעתי כלומר אין כח בדעת זעיר למשול בעולם וקודם לכן כתיב אשר לא ידע את יוסף והיא הוא כי שורש יוסף הוא בדעת ולכן פתח ר"י אשרי העם יודעי וכו' כוונתו להודיע ההפרש שבין ישראל. ויובן בהקדים להביא ענין התרועה שהוא כל עיקרו לתיקון הנקבה לתת לה גבורות ממותקות כי בזה ימשך אור הפנים בעולם שהרי היא בתחלתה באחור. ובסגולת השופר נמשכות לה גבורות ממותקות בסוד ק"ל ק"ל דשופר שה"ס חו"ג וז"ש יודעי תרועה פי' ממשיכים כח הדעת על התרועה רחל ובזה תשכיל למה לא הזכירה התורה התקיעה שכל עצמו של שופר הוא בעבורה. ועוד פרטות התרועה הוא להעלות עיטרא דגבורה שירדה בשברים עד הוד דזעיר ולחברה אל החסדים שביסוד אימא והיינו ממש יודעי תרועה שמעלים אותה עד יסוד אימא שבדעת זעיר ואז ה' באור פניך יהלכון כי מאור הדעת מאירים פני זעיר דדעת אסהיד באנפוי. באופן שכוונת ר"י בפתיחה זו להורות במה נתעלו ישראל מהאומות שהם אחוזים באחוריים שהוא פרעה. וישראל מאירים מאור הפנים מקו האמצעי ואמר כמה אצטריכו בני נשא ר"ל הלא הבורא ברא האדם בחומר שהוא מחיצוניות העולמות ובנשמה מן הפנים אבל נתן לו כח לזכך את הגשם עד שיתעלה יותר מהמלאכים כחנוך ואליהו.

ולהיותם בעלי גוף צריכים הרבה למיהך בארחי וכו' פי' להדריך כל מגמתם לאור באור הפנים שהוא בארחי ה' ששרשם בפלגותא דשערי דאריך דתמן חד ארחא דאזיל לע"ר עלמין שה"ם י"פ כ"ז אותיות התורה וגם בסוד החו"ג דאינון י' הויו"ת ועשרה כוללים ומתמן מתפרש לתרי"ג כנזכר בא"ר שהיא התורה הכלולה ממ"ע ול"ת חו"ג. וכנגד ב' בחי' אלו אמר ארחי דקב"ה ופקודי אורייתא:

בגין דיזכון לעלמא דאתי שאז יזדכך החומר ויהיה כלו בחי' פנים והקדים ולשיזבא וכו' מפני שזו היא סיבה התכלית לבריאת האדם לאותה הסיגים. א"נ עלמא דאתי הוא המוחין הפנימים הבאים תמיד לזעיר כנזכר בא"ר בחילוק שבין עלמא דאתי אל לעתיד לבוא שהוא מעותד עדיין לבא ועלמא דאתי הוא הכא תדיר וכמ"ש בספר הבהיר ומזה ירויחו לשיזבא לון מכל מקטרגין שהם מכח אלהים אחרים הנמשכים מאחוריים שהם הקליפות תכלית סיגי החיצוניות והמה בטלים ונכנעים לפני הפנים העליונים הנראים בעולמות בזכות הצדיקים: דקיימו עלייהו דבני נשא ירצה הממונים בדבר ה' על עסקי בני אדם ולאפוקי סברת ר"ח במה שהקשה אח"כ כמ"ש בסמוך:

דעבדי פקודי אורייתא ואזלי וכו' הן השני בחי' הנז"ל ובמקום ארחי דקב"ה אמר בארח מישור מכוון לאותו אורחא דפלגותא דשערי כנז"ל:

בדחלא דמאריהון ה"ס אבא הנק' דחילו כמ"ש הרב בפי' דחילו ורחימו ששם כל סוד אמונתינו בפנימיות האצילות שה"ס הוא וחיוהי חד בהון וחיוהי דייקא שהיא בחי' אבא מדרגת חיה וה"ס מהימנותא האמורה בכ"מ כמה סניגורין וכו' קשה איך מביא ראיה שיש הרבה סנגורים. ועוד מאי אי הכי וכו' ויובן במ"ש בפ' וישלח וז"ל בהאי קרא תשכח ברירא דמלה וכו' עד דא איהו מלאך דממונה עליה דבר נש בסטר שמאלא דכתיב יפול מצדך אלף וכו' שכוונת הפסוק שאפילו יצה"ר הוא סניגוריא ואם ראש המקטרגים מלמד סניגוריא ממילא כל מחנהו עושים כן וכ"ש מלאכי חסד והיינו דקאמר כמה אינון סניגורין. וע"ז הקשה ר"ח כי הוא מפרש הפסוק כמ"ש בפ' נשא שמלאך מליץ הם מע"ט העולים ומתראים לפני ה'. וז"ש אי הכי פי' אא"ב כסברתי לא קשיא דלעולם ה' רואה הכל אלא שהסניגור הם המע"ט שעומדים לפניו והיא היא הלצתם על האדם אלא לדידך דאפילו צדיקים גמורים צריכים סניגוריא של היצה"ר אמאי איצטריך הכא בצדיקים גמורים מלאך שהוא יצה"ר שיליץ. כי אפילו יקטרג אין קפידא כי ה' יציל הצדיק כמ"ש ה' לא יעזבנו בידו וגם יצילנו מגזירות רעות המתרגשות בעולם דהא קב"ה חמי וכו' ואין צריך לעדים וראייה:

א"ל כולא הכי הוא שלי ושלך אמת כי אין נסתר ממנו ית' וגם ענין הסנינוגריא.

הא כתיב ותסיתני בו פי' כשאור פנימי מסתלק ושל החיצוניות מתפשט ואז העולם בהסתר פנים עד שה' הכתוב עליו ותסיתני בו לבלעו חנם כנודע שיסורי איוב בלא עון. והונח להתפתות ונתרצה להיות ניסת וטעמא דהא רשו אתמסר לס"א כיון שנסתלקו פני עליון מפני חטא הדור ורשו אתמסר על מלין של עולם החומרי השפל כמ"ש אל עצמו ואל בשרו אך את נפשו שהיא מצד הפנימיות שמור כי אין לך שליטה עליה רק על החומר שהוא שלך וחלקך וזה לאות שנמסר רשות למאן דלא איצטריך וכו' וא"ת א"כ נמצא שהשי"ת עוזב מלכותו ח"ו לס"א וזה מבהיל מאד לכן אמר ולכל אלין וכו' ולהיותם טמירין אינך כדאי וכו' כי לא תחקור אותם מסברא:

בגין דאינון נימוסין דקב"ה בבר נש חוקים שחקק בבני אדם שהם תכלית הבריאה הם סתרי הנהגותיו:

בר אינון זכאין וכו' שצריך זכות להבין קצתם וצריך דידעין רזי אורייתא הן הקדמות מקובלות איש מפי איש עד מרע"ה בסודות מקובלים. ותמצית הענין ה"ס הגלגול שהוא א' מטעמי איוב שהיה גלגול תרח כמ"ש הרב ז"ל כיון שכבר היה מסור לקליפה אין צריך למוסרו בידה מחדש שכבר הוא שלה לכן ניתן ביד המקטרג ליסרו ויסוריו הם סיבה להנצל מידה ויש עוד כעין יסורין של אהבה והם אשר שלט האדם באדם לרע לו וכמ"ש בשיעבוד מצרים שגרם שישראל לקטו כל הניצוצות של אד"הר שנתקבצו שמה להיות ארץ מצרים ערות הארץ כמו שבנקבה הברוכה כנ"י שמה יאספו כל העדרים כך כל הבירורים שהיו בקליפה נקבצו בנקבה הטמאה אדמת בני ח"ם מ"ח צירופי אלהים. ומצרים מצ"רי"ם י"פ מ"ח גי' לילי"ת ערות הארץ. ומלכה פרעה זעיר דקליפה:

ואח"כ עשאוה כמצולה שאין בה דגים ונכנעו לקדושה בעשר מכות שהיו לזו"ן דקליפה כמ"ש בס"הכ כי דצ"ך בם הוכתה נוקבא דקליפה. עד"ש כל שיעור הזכר שכנגד הנקבה מהחזה ולמטה. באח"ב משם ולמעלה שהו' השייך לזכר מצד עצמו שאינו רק ו"ק הנעשים חב"ד חג"ת כנודע. ולכן תמצא שדוקא במכת הברד נכנע פרעה הרבה כי נגע אל לבו ודאי כמ"ש את כל מגפותי אל לבך:

דא ר"ה ונקרא היום לפי שהוא יום הששי שבו נברא אד"הר היום הידוע ועוד אר"זל לך יום אף לך לילה שיום ששי לא היה בו לילה שלכן לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי. נמצא שיום ר"ה היה יום בלתי לילה לכן נקרא היום ובו נברא אדם לכן הוקבע ליום הדין כי בו עמדו זו"ן אחור באחור וכן הוא מצב של יום ר"ה. קאים למידן כי מתעלית אימא מעל בנהא ומתעוררות הגבורות כמ"ש בפ' אמור כד ההוא שופר עילאה דנהירו דכולא ביה איסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינין מתערין וכו': י"ט דר"ה הוה נודע שקודם תקיעת שופר ה"ס הדין אבל אח"כ כבר הגבורות נמתקות וזהו שרמז בכאן י"ט דר"ה הוה כבר בסוד דין מתוק ולכן היטיב לשונמית בהנתן לה בן:

בני האלהים נודע שהמלאכים מבחינת חיצוניות העולמות שעיקרו משם אלהים ונודע שסוד קטנות דזעיר הוא ב"ן דאלהים דהיינו פשוט ומלא ומלא דמלא והם ד' שמות כמ"ש הרב בל"ת על פ' צחוק עשה לי אלהים וד"פ ב"ן גימטרי' יצח"ק שהוא מקור כל הדינים ולכן משם מתפשטים הממונים שלוחי הדין.

בהאי קרא אשכחנא וכו' מלבד מה שתראה חבת ה' לעמו מגופא דהאי עובדא דמייתי שה' נתן איוב לשטן להתעסק בו עוד תגלה אהבתו וסבתה בפ' זה והענין הגם שבכל יום ויום נעשה תיקון למעלה בבנין הנוקב' והורדת המוחין לזעיר הלא הוא תיקון פרטי לאותו יום ושורשו נמשך ממה שנגזר בר"ה גזרה כוללת לתיקון זו"ן ולכן אותם שלוחי הדין אין בהם כח לקטרג בכל יום על הכלל כולו. אלא נטלין אינון עובדין שהולכים ומקבצים על יד על יד. אבל וביומא דקאי דינא שאז מתעוררות כל הגבורות והדינין ושכל עליות זו"ן הם בגבורות דאריך ושאין זווג לרחל דאיהי דינא רפייא אלא כל הזווגים אז בלאה דינא קשי': איתעבידו קטיגורין שמתאכזרים על בני אדם בכח הדינים הקשים וכל כוונתם למנוע תיקון רחל אמנו הברוכה ולכן אין כוונתם לקטרג על או"ה אלא להגביר כחם נגד ישראל. בגין דאינון בנין שמדרגתם מהוי"ה דההי"ן שהוא ב"ן ולפי ששם זה תוכו כברו שה"ס ב' הויו"ת לכן נקרא בני בכורי ישראל שיש להם פי שנים בחו"ג שיר א"ל: וא"וה הם בני אלהים:

על ה' ודאי קיימין הענין הוא כי אז מסתלקים נ"ה דאימא מזעיר וידוע שדינין מתערין מסטרהא שהם נ"ה וז"ש להתיצב כי על הרגלים הוא התיצבות. ולהיות נ"ה אז חוץ לזעיר לכן נאמר על ה': יהבין תוקפא וחילא שמעלים אליו מבירורי קודש וממשיכים אליו שפע חדש ותוקפ' הוא כח הנוסף מהעלאת הניצוצין וכשחוטאים ח"ו מונעים המוחין מלירד בתוכו ובזה מתישין חילא וכו': תנו עוז ע"י מצות ומע"ט מעלים הבירורים שהם מבחי' י"א ניצוצי' באחורי או"א וי"ס ו"ת וז' דזו"ן שסודם ו"ה וז"פ ו"ה גי' ע"ז וע"ד בההוא יומא שה"ס התיקון הכולל. כולהו רברבן ממנן כולם מתקבצים יחד למנוע התיקון הכללי:

על ה' הכוונה להתיש חילה דקב"ה דהיינו מניעת הורדת המוחין אשר עליו וכולם מתחזקים להמשיך עליהם כח מחיצוניות נ"ה דאימא ומזה תמשך מניעת הכנסם תוך זעיר עם המוחין שה"ס השופר. גם לאסגאה עלייהו שכחו של שטן גדול להסטין ולקטרג יותר מבני האלהים כי סודו ד"פ שם אלהים גי' שמ"ד ועם עשרים אותיות של ד' אלהים גי' השט"ן שהוא מבחי' דין יותר חזק ויבוא בתוכם כנותן כח בקרב בני האלהים ומרגיזם לקטרג והכוונה שאז היה זמן קטרוג גדול והוצרך הקב"ה להקניאו באיוב:

מיד ויאמר וכו' נל"עד בראות הקב"ה ה"ס אימא שבאו כולם לקטרג על תיקון העולם מיד מהרה ליכנס תוך זעיר ולכן כתוב ויאמר ה'. ואין לתמוה על דבר זה כי זה רצונו ית' בקיום עולמו ועמו וגדולה מזו היא גאולת פסח ומה שלא כעס בימי בלעם לכן עשה לשטן כמו שעשה לבלעם ששאלו מי האנשים האלה עמך להטעותו ח"ו שלא היה דעת בעליון כלומר שהיה בקטנות שאין שם דעת וכן כאן הראה פנים לשטן כאלו היה עדין סוד השינה ושח"ו לא היתה ידיעתו שלמה באיוב.

מכאן אוליפנא וכו' הענין כי סתם ארץ היא ארץ ישראל וכוונתו של שטן לומר שכ"כ גרמו עונות ישראל עד שהיתה לו יכולת לשלונו בארצם ולהתהלך בה כרצונו. א"נ משוט בארץ רמז על התפשטותו בה בלי מי שיעכב על ידו.

מיד ויאמר ה' וכו' אזיל לשיטת רז"ל שסוברים שאיוב היה דר בארץ ישראל כמ"ש היש בה עץ סר צלם וכו'. וא"ת והלא באותו זמן היו ישראל עדין במדבר וא"כ ממ"ש משוט בארץ לא משמע דבעי לקטרגא על ישראל. וי"ל כוונתו משוט בארץ העליונה כלומר שהיתה לו אחיזה במ' כנסת יש' וזה בעון ישראל.

חמא שעתא וכו' ידוע שאיוב גלגול תרח והיה צריך למירוק יסורין לטובתו וכ"ש שיהיה כפרה על ישראל תחת אשר מאז רצה לאבד אברהם אבינו כשהלשינו לנמרוד עכשיו תהיה תשועת זרעו על ידו. והבן יושר דרכי ה' ולכן קראו חולקא מפני שהיה ראוי לו מצד מעשיו הראשונים ועכשיו שנמסר בידו פנה להתעסק בו כי חשב להחטיאו ויחזור להטמע בקליפה בידו:

דף לג.

בשעתא דעאקו כשמתעוררים החיצונים מצד העונות והיא עת צרה לישראל וצנורות השפע בהם צרות מלהוריד האור כי גבר הדין החזק הנק' צרה אלהים דהה"ין העולה כן ומתעוררת הקליפה צרת הקדושה ורוצה לקבל שפע ואז נגזר ליתן לה חלק חיותה ובאותו חיות היא שמחה כמ"ש במרכבת יחזקאל שיותר נהנה ס"מ בשפע שניתן לו מלמעלה ממה שהוא גונב וגוזל מנשמות שנמסרו בידו שבהכרח צריך שאור הקדושה ישפיע עליהם לקיומם ומשם נהנה ס"מ אבל יותר שמח כשבא לו במתנה וז"ש אתיהיב חולקא חדא ורומז למ"ש בס' א"י שיש לזעיר דנוגה דאצילות ב' מוחין שהם חו"ב והם מתעלים בעונות ישראל לינק מן החצוניות דיסוד ומ' דאצילות הקדושה והם דדי בהמה והגם שיונקים בשני מוחין שלהם. הלא עיקר מה שניתן להם לחיותם הוא המוח שמאלי דהיינו בינה חולקא חדא וחלק זה מעורב ט"ור ואמנם בכח התשובה שעושים ישראל בעת צרתם מתברר אותו חלק שהיה שם מעורב בקליפת נוגה ושב בתשובה למקומו וז"ש איתפריש לבתר מכולא. פי' אחר שניתן לו אותו חולקא הוא מתפריש מכל טוב ונשאר רע גמור ונכנע לקדושה וסופו בטל דוגמת המן בקום עלינו אדם שנק' אדם בעבור הכח שניתן לו מתחילה עד שחשב לשלוט ולכלות את ישראל. ואח"כ בכח התשובה נפל ואבד כי נפרד ממנו הכח שניתן לו. כגוונא דא שעיר בר"ח ידוע שבחסרון הלבנה גובר כח החיצונים ולכן היא עת צרה ולכן המנהג הנכון להתענות בער"ח ונק' כפור קטן אבל אין ספק שיש חילוק גדול בין יו"הך לר"ח שביו"הך דוקא ניתן לו שעיר המשתלח שמתפייס בו ס"מ באותה סברא שיש לטועי לב לחשוב שהוא כמין ע"ז ח"ו ואדרבא כוונה זו להכניעו בתכלית שלכן השטן גי' שס"ד לאפוקי יוה"ך. ובסגולת עצומו של יום ותשובתם של ישראל נפרד ממנו כל הטוב אשר בידו ונדבק בקדושה וז"ס זדונות נעשות לו כזכיות ע"ש בס' א"י. והכא מטא זמנא וכו' גם שענין איוב היה בר"ה כנ"זל ואין לו חלק בר"ה כביו"הך ור"ח מ"מ היה ענין מחודש כמ"ש בסמוך שקטרג על יצחק אבינו שהוא כללות ושורש כל האומה ולכן נתן לו מכל זרעא דאברהם וכו' וידוע שכל זרע אברהם ה"ס רפ"ח שנבררו בעולם התיקון והם אשר ירדו למצרים ונתקנו. והנה בסיגיהם נשארו רפ"ח בקליפה כמש"ה שמנה אלה ילדה מלכה כי הם המלכים דמתו דכתיב בהו ואלה המלכים וגם שהם ז"ון חג"ת נה"ים הלא גם הדעת שהוא שורשם נשבר ולפי שהם ו"ק כל אחד כלול ומ' ופ"ו גי' אל"ה וח' אלה ילדה מלכה לנ"חר גי' רפ"ח ולכן נתן לו איוב שהוא עוץ בכורו והוא מבחי' הדעת הכולל כולם:

בשעתא דאמר משוט בארץ וכו' פשיטו שהיה לו טענה לשוט בארץ ולקטרג על יושביה א"נ שכיון שיצחק היה מתחילתו מצד הנוקבא היה ראוי שימות בפועל כמו שמת חבקוק וזהו משוט בארץ שהיא רחל שהיתה לו תביעה עליה. ולפי הסוד הוא מ"ש בל"ת בענין העקדה שהיתה הכוונה להמתיק ג' גבורות תנ"ה וכמ"ש על בנך יחידך אשר אהבת ושם מבואר שהם ג' גבורות דתנ"ה דכורין וה"ס אלהים דאל"פין העול' אר"ץ וזהו משוט בארץ כלומר שהי' לו כח לדון ולאחוז באותן הגבורות. ותבע דין על יצחק שהי' צריך למות בין מחמת היותו מן הנוקב' ובין להיותו מהבל שהציץ ומת כמ"ש הרב על פסוק השה לעולה בני ר"ת הב"ל והואיל שכבר נגזרה עליו מיתה אין להחליפו באחר. וכן בכל סטרא דיליה בכמה קדשים שמבחי' הגבורות סטרא דיצחק שאין להם פדיון וחלול לא הוה ליה לאחלפא וכו' אפילו באדם אחר ולא בשה ויובן במ"ש הרח"ו בסוד העקדה שאברהם חשב שישחוט ממש את יצחק שה"ס ה"ג פנימייות בסוד ד' בנים וה' הודיעו שהיה די להעלות לבוש שלהם סהוא גבור' פנימים א"ם מאימא דהיינו אהי"ה פשוט ומלא ומלא דמלא יש בו א"ם אותיות. והם ג' בסוד חצוניות נה"י דאימא וזהו אי"ל בסבך אי"ל ביסוד. סב"ך בקרניו ב"פ א"ם שהם נ"ה וזהו טעם שהיה מעכב השטן את האי"ל וכד"רזל שהיה רוצה שימסר בידו יצחק ושלא יומתקו דינים החיצונים שבהם עיקר אחיזתו ולכן קטרוגו היה בר"ה שאז התעוררות הגבורות ואנו תוקעין בשופר שסודו בנה"י ומזכירין עקדת יצחק בתקיעת קרן האיל ולכן הוא מעורבב בשופר מפני שבו נמתק השורש שלו ואין לו אחיזה בקדש וזהו ערבובו ולכן השכים השטן ביום ר"ה כמ"ש ויהי היום בהנץ החמה קודם זמן התיקון הכולל בכל ישראל ומכאן תדע מה יפה חלקם של המקדימין לתקוע בהנץ החמה. והכא קאים יצחק ע"ג מדבחא ירמוז למ"ש הר"חו ז"ל בסוד העקדה שמפני ב' טעמים לא נעשה הדין ביצחק. אחד מפני שהיה די בהמתקת החצוניות וכבר קטרג השטן על זה באומרו וכן בכל סטרא דיליה שלא היה בדין שיעשה המיתוק בסטרוי הוא החיצוניות. וטעם ב' שאז היה ג"כ לתיקון הבל והוא זכה במה שהביא מבכורות צאנו ומחלביהן שיובא ג"כ קרבן בהמה תחתיו ולא יעשו הדין בגופו. ולנגד זה אמר השטן והכא קאים יצחק וכו' כלומר תינח אם מעיקרא צוהו ה' להקריב איל החרשתי שיהיה כענין הבל שהביא קרבן. אבל הכא כיון שעלה ע"ג המזבח לא ירד:

לא איתעביד ביה שום דין כמרז"ל שהי' רוצה אברהם להוציא ממנו דם וא"ל ה' אל תעש לו מאומה ולשני הטעמים הנז' נזרק' נבואה בפיו של אברהם באומרו אלהים יראה לו ר"ת אי"ל השה לעולה בני ר"ת הב"ל ונלע"ד שבא הר"ת הפוך שהוא הלב כי יצחק היה מהנוקבא בבחי' קומתה כנגד תנ"ה ושם הוא מקום הבל היוצא מפי יסוד אימא במקום הלב דזעיר והיה יצחק אז בן ל"ז שנה הל"ב. ולכן עדיף חיליה מהבל היוצא מיסוד זעיר שאין למעלה כ"כ אחיזה לחיצונים ואדרבה משם יוצא כח להכניעם כשישראל זוכים כמ"ש בברכת למלשינים שהיא בכתר רחל:
ונלע"ד שאז לא קטרג השטן שירא מגדולתו של אא"עה אבל לאחר זמן שבאו בניו להנצל בזכותו ויש בהם עונות אז קטרג שלמה תועיל להם. וכן היה בענין דיניה דיוסף ששתק כל עוד שלא היה עון רב אבל בזמן י' הרוגי מלוכה שאז היה העולם מתמוטט כמ"ש הרב ז"ל אז קטרג והי' לרעתו כמ"ש בסוד אל נקמות ה':

דאישתזיב יצחק מעונש המוטל על הבל:

ואיתחלף קרבניה בבחי' האיל:

זמין ליה קב"ה כמ"ש אחר הדברים האלה ויוגד וכו' את עוץ שמאז הוכן עוץ שממנו יצא איוב שגם הוא היה מבחי' הבל כמ"ש הרב בפ' היא בנים לנחור ר"ת הבל ואמר הרב שמת עוץ שהיה מכח דין ובנו שהיה משל הבל יבם את אשתו ומשם יצא איוב.

הנה נתן לו הבל תחת הבל כדי שלא יקרב לס"א פי' לצד אחר מזרעו של אברהם ויפנה לאיוב ויעזוב את ישראל:

וכולא בדינא וכו' דפרעה בעא לקטלא לישראל והיתה כוונתו לבטל כל שרשי הנשמות שבקדושה כי אותו הדור הוא שורש הבל ששים רבוא שרשים:

ואיוב א"ל טול ממוניהון וכו' הכוונה שאין לו מזה הנאה אדרבא אם יהרגם יעצם כח הקדושה כי גדול כח הרוגי מלכות. רק שיכניעם חיים תחתיו ליטול ממונם ולשעבדם תחתיו כי בזה יסגור נשמותם בממשלתו ויהנה מחיצוניות שלהם כי עיקר אחיזת החיצונים הוא בכלים ובמלבושים:

בההוא דינא וכו' ואע"ג שגם בבניו נעשה הדין מה שלא יעץ הוא. י"ל שמתו בחטאם. קץ דאתי מסטרא דחשך מובן במ"ש בכוונת ר"ה שה"ס ג' גבורות צפ"ך העולים ק"ץ והן הג' גבורות שהמתיק אברהם בעקידה שהן גבורות תנ"ה כמ"ש בל"ת בפ' וירא ומהן אחיזת החיצונים המקבלים כח מגבורות הנק' חשך ולכן נק' קץ הימים כי סוף הימים הם לילות סוד הגבורו' שמהן קציצת ימי האדם ולכן ולכל תכלית הוא חוקר. ולכל בשרא שהוא המתרויה מהגבורות:

בגין דאית קץ אחרא וכו' ה"ס חו"ג ממותקות שנותנים קצבה לשפע שיבוא כהוגן וזהו קץ הימין קץ הנמשך מצד ימין. קץ ה"ס י"פ שם מ"ה שיש בהם ק' אותיות והם שנות אברהם כשנשלם גם י"פ שם ב"ן שיש בהם צ' אותיות כשנות שרה ק"ץ מיצחק. באופן שהמד' וקצבה הבאה על ידי הגבורות המתוקות הוא קץ הימין. והבאה מסטרא דשמאלא היא הקצבה התכליתית הנעשית ע"י החשך והקליפ' ומשם החומר העכור שעליו שליטת הקליפ'. ותמצית הענין שקטרוג השטן היה על שלא נמתקו הגבורות הפנימיות בעקידת יצחק אלא החיצוניות שזה רעה גדולה לחיצונים: ואיוב יעץ לפרעה שישלוט רק על החיצוניות דישראל בעבודת פרך המפרכת הגוף ולכן שלט השטן בגופו ולא בנפשו וא"זל שזה היה צער לשטן יותר משל איוב דהו"ל שבור את החבית ושמור את יינה והנה איוב גי' י"ט שהיה מסוד יבום כנז"ל שסודו משם ב"ן גי' יב"ם והוא מסוד ההוא רוחא דשדי בה בעלה והיא היא נפשה שהיא ביסוד הנוקבא וז"ש לעיל בגין רזא פי' שלא ישלוט בתוכיות היסוד:

ותסיתני בו וכו' לא ס"ל כר"י בפ"ק דחגיגה דהוה בכי על האי קרא ואמר עבד שרבו מסיתין אותו עליו תקנה יש לו. שא"כ ק' מ"ש כאן שלקתה מד"הד:

כולא בדינא אפי' התחלת דברים שנראה שה' נתפתה וכ"ש עונשו שהכל היה במשפט צדק:

כי פועל אדם ישלם לו פי' המקטרג שהאדם פועל בעונו הוא הפוקד עליו ומשלם לו מדה כנגד מדה ואז אותו הפוקד נשלם וכלה: וכאורח איש ימציאנו לפי דרך סברותיו ודעתו כך ימציאנו עונשו ע"ד ואם תלכו עמי קרי:

כמה דאיהו גזר פי' מעונשו תשכיל שלא היה מפתוי של השטן כי הוא לא קטרג על עצתו שיעץ לפרעה. והוא לא נענש אלא על העצה וזו ראיה שמאת ה' יצא משפטו:

אלא ותסיתני פי' אינו אומר ותסיתני וא"ו בשו"רק. דמשמע לעתיד אלא ותסיתני והוסיף מלת בו להורות כי ביה קיימא וכו'. לפי סברתו אתה תסיתני ואתה מצאת זו סברה רעועה בדעתו שסובר שדעת עליון יוכל להיות ניסת והטעם כי לאו"ה אין הארה מפנים של הדעת אלא מאחוריו בחי' בלע וז"ס לבלעו חנם. כי חנם הוא מצד החיצונים דלית בהו צורך: ואע"פי שכן היה דינו על עצתו לפרעה מ"מ טענת השטן לא היתה כי אם החנם ירא איוב אלהים. וארז"ל בשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא והיינו ע"פי דעתו ודבריו מהשפה ולחוץ כעין גונב דעת עליון. ע"כ תנו עוז לאלהים וכו' נודע שכל שלמות העולם תלוי במיתוק הגבורות כי בזה מתכוננת המ' ונעשית כלי לקבל שפע ולעוצרו בתוכה בסוד עצרת שאז בא השפע לעולמות במדרגות הקדוש' ובמדה נכונה מכח דין הממוזג ואז יש כח להתקיים בקדושה שלא להתפשט ח"ו עד מקום אלהים אחרים: שאם חלילה לא תתכונן המלכות אז ה"ס הנפילים. ונמצא כי התפשטותו עד ס"א הוא מחוסר מעמיד השפע: והנה כל המעשים הם בבחי' הנפש והחומר ובהיותם כהוגן מוסיפים כח בגבור' של מעלה. בגבורה דייקא וז"ש במה ניתן עוז לאלהים בעובדין דכשראן:

דף לה:

האי קרא קשיא וראה את הדם משמע שצריך לסי' חלילה שכבר אמר שיתנו הדם על המשקוף וא"ת בגין וכו'. פי' יתור זה לרמוז לדם מילה שגם הוא ניתן על הפתח א"נ יקשה אמאי לבר מבפנים היה ראוי שיראו ברית צורם וישמחו. וגם למה בג' מקומות ובמקומות אלו דוקא:

כתיב וירא וכו': הראייה היא החוש הראשון המושפע מהחוש המשותף הוא הדעת וב' עינים הם בסוד חו"ג ונודע שהחו"ג הם מקור כל הנשמות הזכרים מהחסדים. והנקבות מהגבורות ולכן כל המעשי' הם פועלים בחו"ג מעשה הזכרים בחסדים ומעשה הנקבות בגבורות הן לטוב הן לרע ולעומת כן אמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו וענין זה נוהג בכל אבל יש מצות ועבירות שפוגמים בחו"ג יחדיו כמו הזנות שעליו נאמר רע בעיני ה' דהיינו י' חסדים חו"ג שהן י' הוי"ות העולות ר"ס עם עשרה כוללים שנכללים יחד החו"ג הרי ר"ע ולעומת כן אמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וז"ש כתיב וכו' וכתיב וכו'. פי' ב' מיני פגמים אחד מפאת החוטאים וא' מצד החטאים.

ותנינן לא איתחזי וכו': הענין שנודע שהידים ב' שבהם נעשה כל פועל גם הם סוד עשרה חו"ג והוא החוש החמישי הנמשך מן המשותף וכן אצבע עולה אל"ף ה"י יו"ד ה"י ולכן בעשות בהם איזה מעשה נעשה ממנו פועל למעלה המעורר מוח הדעת שהוא החוש והמרגיש כמ"ש ויש דעה בעליון. ואז מראה השגחתו העליונה בהשפע חסדים או גבורות בעולם. הרהורא דע"ז שעיקרה היא המחשבה עד שקים לן העובד ע"ז מאהבה או מיראה פטור. והנה מחשבה היא במוחין למעלה מהתפשטות החושים שעל כן ארז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה מפני שמעוררת מחשבה העליונה שכל עיקרה לטובה אבל שאר המעשים הם של החושים הנגלים המתפשטים באיברי הגוף כיון כי תראה חמור שונאך. שמע ישראל ומעוררים ההשגחה העליונה ולכן נאמר וראה את הדם ופסח והכוונה שתתראה פעולת השגחתו בזכות אותו הפועל וכמו כן בס"א גדול כח המעשה להעיר אותן הכוחות לרוצה בהם. ועל זה אר"י כל שוקי מצרים וכו' כי מצרים היתה ערות הארץ יסוד הטומאה. ופרעה אחוז באחורי הערף כנגד הדעת לכן נכללו שם כל הקליפות ורבו שם מאד ע"ז כי היתה פלילת דופי:

ורזא דמלהי תנא וכו' ידוע מסוד טהרת המצורע שאזוב סודו ביסוד והנה שם לא נאמר רק אזוב ולא אגודת ונל"עד ששם מכוון לבחי' יסוד לבדו כמו שעץ ארז ושני תולעת סודם בדעת ות"ת. אבל כאן ירמוז לבחי' כללותו לחג"ת נ"ה וזהו אגודת אזוב האגד והחבור שמתחבר. באזוב. ועוד נלע"ד שעיקר סוד האזוב בכאן הוא יסוד ישראל שבחזה זעיר ששם סוד שני יסודות דאימא וברתא ולכן ארז"ל אגודה היא ג' קלחים וטעם הענין יובן בהקדים מה שנודע שישראל לא נצטוו במצרים על הפריעה כי אם על המילה כמ"ש ביבמות פרק הערל. הקדמה ב' מ"ש באוצ"ח דסגולת המילה היא להמתיק ע' אורות דגבורות עם ע' דחסדים המתגלים בתוכה כמנין מ"ל. אבל סוד הפריעה הוא לפרוע ולגלות ח' אורות חסדי השליש המכוסה למתק ח' אורות דגבורות וה"ס י"ו מיוסף. ולא נצטוו אז על הפריעה כי אם דוקא על כריתת הערלה לדחות הקליפה ולהוריד ע' אורות דחסדים בתנ"ה ששם הית' אז מדרגתם כנזכר בשער תיקון הנוקבא ולא היה העולם כדאי ליותר מזה לכן לא היתה אז פריעה. אבל צוה ה' שיקחו אזוב שעולה י"ו ויחברוהו לדם המילה אשר בסף ס"ף מיוסף הוא יסוד בע' אורות. ואז בו ידחו רוח הטומאה שאין אחיזה לקליפות באורות אימא שהם מכוסים ולפי שהעיקר היה בע' אורות לכן נתן הדם בהני ג' דוכתי ב' המזוזות נ"ה והמשקוף ת"ת שעליהם ועל הפתח היא רחל המושרשת שם בת"ת. דחמי שמא קדישא הוא שם הוי"ה הרומז בר"ת הפתח ולא יתן המשחית:

אמאי דמא ר"ל איך היו רמוזים הג' קוים שה"ס ג' גוונים בדם שהוא אדום ואין ספק שר' יהודה הבין שר"י לא היה יודע הסוד על בוריו וא"ל לאו הכי אלא וכו'. לא פליג עליה במה שאמר דמילה רחמי דפסחא דינא שכן הוא האמת. אלא רבי יהודה רצה ללמדנו הסוד בבחי' המילה לבדה כמו שהוא האמת שה"ס ע' דחסדים דתנ"ה הממתקים ע' דגבורות. והענין הוא כמ"ש באוצ"ח בברכת היין שסודה עירוב החסדים עם הגבורות וזהו דאחזר ההוא דינא לרחמי דהיינו דין ממותק.

דף לו.

כתוב שמי ה"ס מזוז"ה גי' אדנ"י הנקרא שם ה' כי שם הוי"ה נקרא באדנ"י גם נודע שאד"ני במילואו עולה תרע"א וזהו ושוי לפתחך. א"נ שמי ירמוז לב' פרשיות דמזוזה שמע והיה אם שמוע שה"ס חו"ג כי ואהבת חסדים. והיה גבורות דכתיב השמרו לכם וכו' וידוע כי י"ה חסדים ו"ה גבורות וזהו כתוב שמי עוד אמרו בפ' ואתחנן והיה מלגאו. שדי מלבר למהוי בר נש נטיר מכל סטרין מלבר ומלגאו. אתיב לבר בפתח כי משם יוצא האור לחיצונים כידוע ששם סוד יצה"ט ויצה"ר שני לבבות ועץ הדעת טו"ר לכך צריך כח עליון לשמור מבית ומחוץ. והיה שד"י גי' ש"ם וזהו כתוב שמי הרי שבמלת שמי רמז עיקר ב' הארות של חו"ג שהם בתוך יסוד אימא שבחזה זעיר הנקרא הוי"ה והיסוד שד"י ומאירים בכתר רחל שה"ס אדנ"י:

לפתחא ידוע שבחזה זעיר סוד א' שבו"או של שם מ"ה שהיא סוד שם אהי"ה שברבועו הוא דם ושם רזא דמהימנותא דהיינו יסוד או"א ולהיות שמם התחלת רחל לכן נקרא פתח. וגם כנזכר לקמן פתח הגוף. ולהיות שלא היו צריכים שמירה מבפנים אלא מבחון למנוע ביאת המשחית לזה אמר נטיר לך לבר כמש"ה לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר:

פתח הגוף מזל"ן שה"ס בחינת יסוד העליון שבת"ת זעיר ששם סיום יסוד אימא וה"ס יסוד העצמי דזעיר שעיקרו עד שם בסוד התעלות ו"ק שלו לחב"ד חג"ת ומשם ולמטה נקרא לבר מגופא הרי שיסוד הנזכר הוא פתח הגוף ממש וידוע שעד שם ה"ס ס"ג המתפשט בזעיר שהוא הוי"ה וס"ג וכ"ו גי' גוף. ועוד ששם בת"ת יש הוי"ה פרטית גם סוד המילה הוא בסוד שם הוי"ה כנזכר בדרוש האונאה כי י"ח חלקים הם המגולים בשני שלישי הת"ת. וח' הם בשליש המכוסה. ונלע"ד שלזה רומז זמן המילה ליום ח' כי במילה מתגלים אותם ח' אורות. וז"ש ופסח ה' על הפתח. פי' שמדלג למעלה ממקום הפתח.

רש"א בשעתא דאיתפליג וכו' יובן בהקדים מ"ש בס' א"י בסוד ב' מלכים המשתמשים בכתר אחד שסודו שמשליש החסד התחתון דת"ת נעשו ב' כתרי זו"ן ברגע אחד שחציו יצא לאחורי זעיר ונעשה כתר רחל. וחציו עלה עד ראש זעיר ונעשה כתר שלו וז"ש בשעתא דאיתפלג שהכל נעשה בשעה א' ונחלק החלק השייך לכתר רחל כמ"ש דאתפלג. פי' שנחלק כתר רחל לצאת לחוץ וה"ס חצוניות של הכתר ר"ל הכלי של הכתר שסודו מגוף הת"ת דזעיר בעצמו. ואז איתערב ביה דכורא כאמור ונעשו שני הכתרים דזו"ן. והיינו התפלגות הכתר שמשתמשים בו ב' המלכים ואז איתערב ביה דכורא:

ומאן דכורא והלא כל עצמו של כתר רחל הוא מהחסד ומי היא זה הזכר שמתערב בו והשיב חסד עילאה והענין כמ"ש בסוד שבועות כי בחינת חסד זה שמתעלה להיות כתר הוא נקרא שער החמשים והוא חסד עילאה. וידוע שעיקרו של כתר זעיר הוא מת"ת דאימא ובזה תבין מ"ש בכ"מ שגאולת מצרים מצד הבינה משער החמשים דהיינו שגדל זעיר בכל חסדיו שהיו סתומים במצרים העליון ועכשיו גמרו לצאת ולהתגלות. ואמנם בהעשות כתרו אז משפיע משם עד כתר רחל כנזכר בסוד שבועת וז"ש איתער ביה דכורא היינו שפע חסד עילאה המשפיע בכתר רחל ממש:

בשעתא דאיתפלג משום דמשמע דדא בלא דא לא סלקא כמ"ש ששני הכתרים נעשים ברגע א' ואם אין חסד של זעיר עולה ראשון. לא נעשה כתר רחל. ובג"ד דא מחי ודא מסי. מובן במ"ש הרב בסוד עשר מכות מכה העשירית מכת בכורות יצא מכתר מ' לראש זעיר דקליפה ולהיות שנערב חסד עילאה בכתר שלה לכן הוה מחי ומסי:

וכולא בשעתא חדא מהטעם הנזכר:

וכתיב ופסח ויחוס ה' לשון חמלה וחסד והיינו שפע חסד עליון הנשפע על רחל והיינו על הפתח לרמוז לרחל הנקרא כן:

מאי הפתח הו"לל השער כמ"שה זה השער לה' ותירץ משום דאיהו פתחא וכו' ר"ל מפני שדרך הכתר נכנס לך המשך הרוח והגוף שכן ב' בחי' של הכתר כלי ואור הם סוד רוח וגוף:

ות"ח עד לא אתגזר וכו' הכוונה להורות איך זכו להכתיר ב' מלכים בכתרם לכן גילה סוד המילה שהוא להמשיך ולגלות החסדים שהוא העיקר להגדיל זעיר וסיום הגדלתו הוא הכתר כנודע. ואמר כי קודם המילה האדם הוא אטום וסתום וידוע מ"ש באוצ"ח בסוד המילה שב' בחי' יסוד הם בזעיר הא' בין נ"ה שהוא החסדים המגולים. והב' בין חו"ג מקום החסדים המכוסים. וקודם שימול האדם הערלה חופפת על ב' היסודות ואז כל החסדים מכוסים וז"ש אטום במקום היסוד התחתון קודם חתיכת הערלה. וסתום בעליון קודם הפריעה והיינו מכל סטרוי כי כל הו"ק אטומים וסתומים בלי הארת החסדים. אבל מדאתגזר אתפתח מכולא שהרי בחתיכת הערלה נפתח יסוד אימא ויורדים החסדים המגולים והמכוסים ובפריעה מתגלה שליש העליון: דאיתגלייא יו"ד עכ"ל המשנה וסיים רש"בי למלתיה.

ובעי הזוהר מאי קא מיירי פי' מה שייכא האי מלתא הכא גבי דם פסח הניתן בשערים אלא אר"י דהוה אשרי וכו' ירצה לא די לנו להבנת הענין בהצעת לשון המשנה לבד אלא צריך תוספת ביאור. ולגודל שכלו של רשב"י די לו בהזכרת המשנה אבל לנו צריך לבאר עצם הענין והוא שבסגולת המילה היו שרויים יחד והיינו הוה אשרי גלוייא דא של יו"ד. חסד בצדק ה"ס החסדים הנמשכים מיסוד אימא שממנו חסדי זעיר העצמיים כי אין לו משל אבא אלא מהארת אחורי יסוד שה"ס העטרה שלו שצורתה י' יסוד אחורי היסוד הוא פק"ד שהם עשרה תיבות ויש בהם י' יוד"ין פק"ד עם י' תיבות עולה צד"ק שבזה מאירה רחל שמיסודה ה"ס פתח כי הוא מסוד הגבורות כנז' בכוונת פסח ולכן באה המילה ג"כ למתקן כי זהו כח המילה להשרות יחד החסד עם הצדק. ולגרסת דהוא אשרי פי' שאברהם השרה החסד בצדק. וחסד יצא מיסוד אימא בהתעלותו לדעת. וז"ש ודא הוא פתחא וכו' ירצה שאותו פתח האהל הוא של משכנא עילאה שהוגב' למעלה. קדישא שהוא משכן לאב' שבו כל סוד הקדושה והיינו האהל הידוע שכן יסוד אימא ה"ס רקיע שמאהיל על כל גופו של זעיר שה"ס ו"ק הכלולים מז' ופ"ו גי' אה"ל. גם אהל נק' אור כמ"ש לשמש שם אהל בהם וכל חסד סודו אור והם ה' חסדים גי' אל"ף ל"ה היינו אה"ל. ואומרו הידוע לרמוז שנתעלה אל הדעת:

אר"א כד איתגליא ירצה שמאז שנגלה החסד מיד נתבשר שיגרום זווג ז"ון ויוליד את יצחק שסודו מיתוק כל הגבורות כנודע מסוד ד' בנים ופתח האהל רומז ליסוד רחל המאהיל על בי"ע ונתבשר שעתיד פתח האהל דהאי צדק לאתבסמא בחסד ה"ס הזווג דרחל הה"ד כחום היום שידוע שזווג רחל הוא בשחרית והוא חולקא דאברהם כי של בין הערבים הוא חלק יצחק וזווג לאה:

ומנלן דהאי פתח האהל משום דכל עצמה של המילה אינה אלא לגילוי החסדים וביסום ג' גבורות ביסוד זעיר כנזכר באוצ"ח בברכת היין. לכן שואל מנין היה לו כן. פי' ביסום הגדול דיסוד הנוקבא דהיינו הזווג שהוא תכלית הביסום:

דכתיב וה' בירך את אברהם מדאיתגלייא יו"ד דייק דלא אמר ויברך ה' אלא בירך ר"ל מקדם ומאז שנגלה היו"ד מאות' טיפה הוכנה רחל דאיהי בכל להתברך עם אברהם שהוא אב"ר מ"ה ואם תשכיל תמצא כל סוד זה באות יו"ד: כי פי' הרב ז"ל בפי' תוספתא דפ' ויחי על מ"ש בא"ר אורכי' דההוא אמה רמ"ח עלמין שמדה זו היא על עטרה לבד כי אמה עצמ' היא יותר מזה. גם אמר שהטיפה עצמה סודה רמ"ח עלמין. והנה צורת העטרה י' וסוד החסדים שהם ע"ב שהוא דיוד"ין במילויו. ועוד י' י"ו יו"ד גי' אמ"ה ומילוי ע"ב מ"ו. ועוד יפ"י יפ"ו יפ"ד עולה מור ועם ב' כוללים דריבוע וההכא' הרי רמ"ח הוא אברהם גם יו"ד יו"ד וי"ו דל"ת גי' מל' המקבלת מב' רמ"ח דאמה וטיפה שהם ב"פ רמ"ח גי' מל"כות וז"ס וה' בירך שעולה רמ"ח:

את אברהם כי עם אברהם שגם הוא רמ"ח ואז נתברך בכל מ"ו הנז' עם ו' אותיות דמילוי גי' בכ"ל:

א"ר אבא שהוא יושב וכו' כוונתו לפרש וה' ברך ע"ד שפי' הרש"בי לעיל בענין בחינת ב' הכתרים של ז"ון ששניהם נעשי' מסוד החסד שה"ס אברהם דכמה דיתיב בהאי יתיב בהאי. וכתרא עשיראה היא של רחל שהרי ה' פרצופים הם באצילות בסוד זכר ונקבה וכל א' יש לו כתרו נמצא של מ' היא עשירי:

דף מ.

בתר דאתפרעו אמר קב"ה וכו' מזל"ן שקודם הפריעה היתה ענייה עד שלא נתגלה עדין שליש העליון דת"ת שאז לא יש לרחל לחלקה קבוע כי אם שני חסדים ושליש התחתון כי האמצעי אינו שלה בקביעות מפני שגם ללאה משתמשין בו ואז היא נקרא דך שאין לה. כי אם כ"ד אחד שהוא שליש החסד דת"ת רצוני התחתון ולכן אכלו מלחם המצות ס"א סעודות שהם ב' הוי"ות ושליש. וידוע ששני שלישי ת"ת העליונים הם המתעלים לדעת בעת הגדלות והנה אחרי שראו ישראל שבמרה כבר קיימו מצות פריעה העולה שס"ה גי' ה' חסדים שבודאי בהתגלות שליש העליון דת"ת מאירים כל החמשה חסדים ואז יסוד אימא מתעלה לדעתו וישראל עיקרם מהדעת ובפרט דור דעה ובמילה ופריעה חשבו שמיד יתגל' השליש העליון ושתקו כל עוד שלא חסרה החררה. וכשחסרה מיד וילונו כל עדת בני ישראל סוד הדעת ואמרו מי יתן מותנו במצרים עודם סתומים בדעת. והקב"ה עשה כן לנסותם מעט אבל כיון שבדין שאלו:

כתיב הנני ממטיר וכו' פ' מדת הת"ת הנני כבר מוכן ומזומן להמשיך לחם דהיינו ג' הוי"ות שהם מתמלאים לי"ב הוי"ות שכל אות מי"ב אותיות דג' הו"יות ה"ס הוי"ה אחת הרי ט"ו הוי"ות גי' שמי"ם וז"ס לחם מן השמים וז"ש הו"א הלחם. י"ב הוי"ות עם לח"ם. גם לחם עם כללות י"ב הוי"ות גי' מ"ן ועוד לחם מן השמים ע"ה גי' תקס"ד כמנין י"ב הוי"ות וי"ב אהי"ה כי ירמוז לסוד נעלם והוא כי אז נזדווגו תרי מזלי שהם י"ב הוי"ות וי"ב אהי"ה כנודע גם ידוע שסוד הדיקנא הוא מוחא סתימאה שבה ג' הוי"ות דאלפי"ן וג' אהי"ה דאלפי"ן שהם קל"ה תכ"ט ג' תקס"ד ומשם היה נמשך הטל מטלא דבדולחא לכן עינו כעין הבדולח. ועוד העיקר והכח הממצי' ומהווה הדיקנא הוא יסוד דעתיק בסוד י"ג בריתות לכן כשקיימו מצות המילה כתיקונ' אז נגלה כח היסוד וממנה נמשך לישראל הדרת פנים כמר"זל שהיו מזהירין בכח אכילת המן וז"ש רז"ל הלחם ששאלו כהוגן פי' משום דכבר פרעו. נתן להם בפנים מאירות:

דף מ:

פקודא דא לבער חמץ וכו' ק' אמאי אסמכי' להאי קרא. אם מקרא מלא הוא לא יראה לך חמץ. ועוד מה ר"ל דהא פקודא דא אתמסר לישראל. מאי רבותי' דהאי פקודא מהאחרים שכולם ניתנו לישראל. וי"ל בהקשות עוד למה תקנו רז"ל לשון ביעור חמץ אחר שהתורה אמרה לשון תשביתו שאור ונל"עד כמ"ש בס"הכ ששאור הוא במוחין דאימא דינין תקיפין דמחמץ לאחרים מפני שדוקא ממנה. יש הכח הגמור לקליפות כי מתני"הי דתבונה מתפשטים ק"ך צירופי אלהי"ם כמבואר באידרא בסוד שם בו"כו העולה ד"ל וד"פ ל' הוא ק"ך ואחר כך ברדתם לבי"ע משם מתפשטים עד בחינת אלהים אחרים. וז"ס דמחמץ לאחרים וידוע ששם שאר כולו בשם אלהים כנזכר בס"הכ. אבל חמץ הוא מדינים דאבא. והרב ז"ל לא פי' בי כלום ונל"עד שהוא באחד מב' פנים. א' שהוא גי' ב"ך אלהי"ם. כי ידוע שכל ד' מלויין דעס"מב המושרשים מאבא המדרגה. היותר החתונה היא ב"ן. ובהצטרפו לשם אלהים שבבינה שממנה בחינת שאר אז הוא חמץ כנזכר. והשני הוא שידוע שאחורי' דאבא נפלו עד סוף האצילות והוא פק"ד כנודע מסוד שם קר"ע כמ"ש באוצ"ח. גם ידוע שהאחוריים אלו הם סוד יעקב ששם שורש יוצאי מצרי' דור המדבר ולכן סי' גאולתם הית' לשון פקוד יפקוד. ויש במלה זו פקידה לטוב' בבחי' שלא ירד לעולמות התחתוני' וז"ס כי פקד ה' את עמו ישראל. אמנם ישנו גם לרעה פוקד עון וזהו למצרים נגוף. ורפוא לישראל. והנה פק"ד זה הוא יו"ד יו"ד ה"י יו"ד ה"י וי"ו. יו"ד ה"י וי"ו ה"י והמילוי לבדו ו"ד וד"י וד"י י"ו. וד"י יו"י גם הוא מרובע עולה יב"ק ותצרף לו י"ו אותיות ועשרה חלקי הריבוע יעלה חמ"ץ הרי חמץ הוא דיני אבא ושאר דיני אימא שמהם יניקת החיצונים בכל אבי"ע שלהם. מן החמץ לאצילות שלהם ומן השאר לבי"ע שלהם:
ולהיות שהשאר מחמיץ לאחרים כנזכר לכן לא היה אפשר להתחיל הכנת הקדושה אם לא ישבתוהו מחצות שאז מתחלת להתנוצץ הארת הקדושה:
ובליל פסח שאז האיר אור האצילות הקדוש מצד אבא דכתיב ביה ועברתי אני בכבודי ובעצמי אזי נתבטל גם החמץ בכח עליון ונאמר וישא העם את בצקו טרם יחמץ והשי"ת הפריחם בענני כבוד כמ"ש לקמן בפקודא כ"ז ומאז נשאר לנו כח לבטל החמץ וז"ש פקודא דא לבער חמץ כלומר זהו השורש למצות ביעור חמץ. ולכן לא ציין הרב כאן מנין מצוה זו כמו שציין בכאן בכל שלאחרי' פקודא כ"ו כ"ז כ"ח משום דכפי האמת אין כאן עיקר מצות ביעור חמץ אלא אח"כ בפ' קדש שנכתב' אחר יציאתם ממצרים כמ"ש זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וידוע שפ' קדש בתפלין היא בסוד מוח חכמה. והנה בליל פסח נעשה ביעור חמץ יניקת הקליפה אפי' עד שרשם בעולם האצילות שלהם. וא"ת א"כ איך לא בטלה הקליפה מאז ובלע המות לנצח. ועוד ק"ל מ"ש הרב שסוד הקטרת שאלמלא לא מסרו ס"מ למר"עה לא היה בדין שהקב"ה יגלהו לו. כיון שהוא נתן לו קיומו למה יבוא בטרוניא עליו ע"ש. ומעתה יקשה בכאן איך למד ה' לישראל סוד ביעור חמץ לבטל הקליפה ולבערה מן העולם. לזה משיב דהא פקידא דא אתמסר וכו' והענין שב' מיני חיות יש לקליפה האחד מה שנקצב לה בגזירת עליון. והשני מה שמוסיפין החוטאים ח"ו בהפלת הניצוצות של הקדושה והנה קודם חטא אד"הר כבר היה מציאות לקליפה אלא שהיתה בשפל המצבים מתקיימת בחיותה מצומצם וה"ס י"א אורות מכללות ד' אחוריים דאו"א ויש"ס ותבונה וז' דז' מלכים והם י"א אלופי עשו וה"ס י"א סימני הקטרת. והנה חיות זה המוכרח לו הוא שלא למד ה' למר"עה אלא ס"מ מסרו לו. אבל אחר שחטא אדם ונתחייב מיתה חזר וניער מיתת המלכים ונפלו רפ"ח ניצוצין בקליפות ובדין הוא שישראל שהם תיקונו של אד"הר ימסר להם הכח לתקן המעוות דז"ש והא פקודא דא שהוא לבער אפילו החמץ איתמסר לישראל משא"כ בקטרת וז"ס על ביעור חמץ. ביעור גי' רפ"ח שהיו באב"יע דקליפה ולא נזכר שאר כי בביעור חמץ שהוא השרש ממילא יפלו הענפים. ולרמוז לב' הבחינות של השרש ושל הענפים מביא ב' פסוקים וישא העם וכו' דכתיב שאר לא ימצא וכו' כלו' שזה של החמץ בא בכח ה' ובליל פסח. ובזה יבוא על נכון שדוקא על החמץ נברך אשר קדשנו בכח טובו וצונו על ביעור חמץ. ואח"כ נאמר כל חמירא שהוא תרגום של השאור. נמצא שנבער החמץ בכח ה' אשר קדשנו וכל קודש הוא בחכמה. ואח"כ נזכיר. גם השאור שהוא ברשותנו:

ורזא אוקימנא זהו קיומו של האמור שנמסר כח זה לישראל לתיקון מעוותם ולכן אמר שהחמץ הוא יצה"ר שכל עצמו לבער הרע ממנו ולהכניעו תחת הקדושה ואחר שהוא נכנע נשתמש בו בקודש לזכות התורה שניתנה בשבועות כדתנן בשלהי סוכה. אומרים לו הילך מצה הילך חמץ. ועוד יש לפ' בכלל שיש לנו שמלת רזא תרמוז ליסוד דנודע שיש עץ הדעת טו"ר מתחיל ממקום התחלת יעקב ורחל שמשם ממש בחינת טו"ר והוא המקום שמתגלה יסוד אבא. ואיתא בס"הכ שהמצה סודה ג' מוחין דאבא שהם ג' שמות של ע"ב. וידוע בכוונת אלהי אברהם שהם ג' מילואי ע"ב והם מאירים בג' תחתונות של זעיר ששם עה"ד טו"ר וג"פ מ"ו גי' חמ"ץ נמצא מצה סוד מוחין דגדלות וחמץ דקטנות. ועי"ל שידוע שיש ביסוד ב' צינורות והשמאלי סודו אות ח' כמ"ש הרב בסוד בני חת ובאותיות דרב המנונא באות ח' ולכן אין בין חמץ למצה אלא באות ח. ואות ה' אחרונה שבשם היא בימין היסוד ולכן פתוחה לצד ימין שלה. וח' היא השמאלי ומשם ב' היצרים יצה"ר משמאל שבמספר קטן עולה כ"א וכן חמ"ץ במ"ק כל הקטנות הוא לבחינת החיצונים:

דאישתעי וכו' פי' שבכל המשך השנה הוא מזכיר יציאת מצרים דקי"ל לרבנן זכור את היום הזה הוא להזכיר בפה: ובההוא ספור חדי בחדוה ר"ל בקריאת ההגדה בליל פסח שסודו המשכה מעץ דעת שהוא היכל הרצון:

זמין איהו למחדי צריכין אנו להקדים חילוק מדריגות יציאת מצרים לביאת המשיח וזה שמזל נוצר חסד שהוא דעת של הדיקנ' שבו פנימיות וחצוניות ובתוך פנימיותו הוא פנימיות דעתיק. והנה מרע"ה קי"ל דלא זכה אלא למדרגת חיה והיא מפנימיות אריך שהוא חיצוניות עתיק המושפע לאבא במקומו. אבל המשיח יתעלה למעלה בפנימיות עתיק ויזכה ליחיד' והוא אור יסוד עתיק המושפע מפנימיות דעת שלו שהוא שם ס"ג כמ"ש בדרוש השמות. ומילואו ל"ז כמספר יחידה ולכן ארז"ל שתהא יציאת מצרים טפילה כדרך החצוניות שהוא טפל לפנימיות. וז"ס מ"ש שמשיח יתר על משה י"ג כמ"ש יבא שי"לה גי' מש"ה. יבא גי' י"ג בסוד מזל עליון והוא תיקון יכבוש עונותינו העולה י"ג הויו"ת עליו אמר מרע"ה שלא נא ביד תשלח. וידוע שלעתיד תהיה מלכות עטרת בעלה שיאיר שם ס"ג כנזכר ולכן יציאת מצרים טפילה שהיתה בבחינת החסדים. והעתידה בבחי' הגבורות ולכן זמין למחדי בשכינתא דייקא. שהוא חדו מכולא דהיינו בבחינת יחידה. וגם שאז יבטל כל הרע וכל העולם יעבדו ה' שכם א':

דהאי איהו וכו' שבאה לו האר' ממקום שרשו והיינו מאריה: וקב"ה חדי שבאים לו מוחין מעולים מלמעלה: פמליא דיליה מלאכים הפנימים הנקראים מלאכי שלום וידוע שעיקר שבחם לה' הוא בלילה שאז זווג העולמות. אבל עתה בליל פסח באים לו מוחין מעולים שהוא הפלא דיציאת מצרים שבאים מוחין מא"וא עילאין מש"אכ בשום לילה אחרת אפי' בליל שבת:

כולהו מתכנשין וכו' שגם הם ששים רבוא כנגד ס"ר של יוצאי מצרים שהיו השרש של כל אומה ישראלית ולהיות המלאכים קרובים לנשמות לכן כל אחד נהנה משרש של כל א' מישראל וז"ש ומתחברן בהדייהו דישראל ואז מחמת הנאתם מודים להקב"ה על הניסים שעשה שהוא מכח הפנימיו' וכמ"ש לקמן וכן מודים שישראל גדולים מהם. שהרי מתחלה לא היו נתנים משפע הפנימיות עד שנתחברו לישראל וז"ש כדין איתוסף וכו'. שנוסף בעולמות חילא וגבורתא בפנימיות ובחצוניות:

וישראל בההוא ספורא פי' לא די שמורידין המוחין בליל פסח אלא שאחר עבור הפסח נשאר כח יפה למעלה כמ"ש בכוונת ספירת העומר שביום ראשון נכנס גדלות ראשון דאבא וזה בכח המוחין שנכנסו בליל פסח:

דף מא.

בתר דא לאכול וכו' מובן במ"ש בס"הכ בכוונת ב' כוסות הראשוני' שהם חו"ב דאימא ואח"כ נאכל מצה שהיא חו"ב דאבא ע"ב ס"ג גי' מצ"ה לכן אחר ההגדה שנכנסו שני מוחין דאימא אנו מצווין לאכול מצה. וג' מצות הם ג' מוחין דאבא בסוד לח"ם ג' הוי"ת כמ"ש בס"הכ: והוא רזא דמהימנותא סוד אבא שסודו בפנימיות האצילות ויסודו מבריח בכל האצילות עוד נודע מר"זל שאם ישראל היו שוהים עוד רגע היו נכנסים בשער הן' של הטומאה שה"ס שם טמא ט"מ לחוד א' לחוד ואיתא בס' א"י בדרוש שלוח הקן ששער הן' של הקדושה שה"ס כתר כלול באבא ע"ש וז"ס א' שבאבא הוא פלא ובשל הטומאה הוא אפל וז"ש מרזא דטעוון שהוא אבא דטומאה כי כבר היו מזומנים ליפול לולי חמלת ה' שהאיר אור האצילות שהוא מאבא וגאל אותם משם:

דף מג:

שם ה' נקרא ר"ת שי"ן ודע כי דוקא בשל ראש יש הוי"ה ממש דהיינו חו"ב חו"ג אבל בשל יד אינו כך אלא כעין דוגמא שהרי אין בה חו"ג אלא ב"פ חו"ב. פי' חו"ב דאבא וחו"ב דאימא שהם בערך חו"ג לגבי חו"ב דאבא וז"ש דדרועא כגוונ' דא ר"ל דמיון לבד ומ"ש לעיל וכמה דאינון ד' פרשיין וכו'. פי' הרב ז"ל בשער התפילין פ"ט דאיירי בענין הפרשיות שהך שוות בהן אבל לא שישתוו בסוד הארות שהרי של ראש הם חו"ב חו"ג. ושל יד חו"ב חו"ב והוא האמור בא"ז ונהירו כתרין מוחין גליפן בה. דוק אומרו ונהירו ולא אמר תרי מוחין והענין שאינן מוחין ממש אלא הארה מחו"ב שנתפשטו עד נ"ה דזעיר משם מאירים בה בסוד חותם ולכן להיותם הארת נ"ה לכן הם בבית א' כנ"ל. וא"ת וגם בזעיר מאירים נ"ה דא"וא ולמה הם בתים חלוקים כבר תירץ הרב ז"ל שנה"י דא"וא נכנסים בזעיר ממש ולכן יוצאת הארתו חלוקה משא"כ בנוקבא שאין בה כלום אלא ההאר' הנמשכת לה מחו"ב שבנ"ה דזעיר וזש"ל שתפלין דנוקב' בבית א' משום דלית לה מגרמ' כלום אלא מה דנקט מלעיל. פי' חו"ב שהם העליונים אבל דעת שלה נרמז בקשר של יד והוא בסוד הארת הגבו' הבאה אליה מיסוד זעיר והיינו דקאמר הכא מתקשר אתרא רזא דברית קדישא והוא משונה מקשר של ראש והדברים ארוכים באורך בשער התפילין עכ"ל הרמ"ז ע"ה:

דף מד.

והרמ"ז כתב בראש הפרשה וז"ל על שגיונות שבהתעורר הנבואה עליו ע"י המ' היה נבהל והוצרך למיני זמר וכן היו ישראל בצאתם מסבלות מצרים חלשים ומטורפי הדעת. וה' השביח שאונם בריח טוב ונעים ובשירי המלאכים:

דף מד:

באברהם כתיב שוב אשוב וכו' ליישב ענין זה עם הנזכר בכמה מקומות מהזוהר שיצחק בא מסטרא דנוקבא מז"לן שיובן במ"ש הרח"ו בדרוש הבאים מסטר' דנוקבא שיש זווג עליון דנשיקין הנק' דבקותא דרוחא ברוחא וכללותו ב' הבל היוצא מפה הזכר וניתן בפה הנקב' בנשיקתו. והשני הבל היוצא מפיה לתוך פיו בנשיקתה. ונסתפק הר"חו ז"ל איזה מהשנים מעולה כי יש פנים לשני הצדדים והעלה דיותר חשוב של הנקבה המושפע לתוך הזכר כי אע"פי ששרשו נקבה אח"כ נהפך והיה זכר וזה היה שורש יצחק. ולכן מצד שהיה תחילתו נוקבי הוצרך לעקידה שאז פרחה נשמתו אבל לא היתה מיתה ממש מפני שסופו ועיקר מציאותו הוא זכר ולכך נאמר באברהם אשוב אליך ולא אליה דלא אזלינן בתר ההתחלה. אלא כך אתקשר אותו הבל המיוחס בראשונה אל שרה יתקשר ויתיחד בך וז"ש שוב אשוב אליך והנה בן לשרה פירוש הגם שהוא בנה של שרה מבחי' הראשונה מ"מ אשוב אליך ולא אליה. אבל חבקוק בא מהבל דידי' המושפע לתוך פיה ונהפך לבחינת נקבה והוצרך למיתה שכיון שהוא שלה שנשאר בה כשבאה אותה נשמה למטה באה מסיטרא דנוקבא האמנם בפ' וירא על יצחק אמר וז"ל דהא נוקבא נטלא ליה לבר מדכורא והוא הפך מהנזכר כאן:

ושמא ס"ל כאידך פירושא שנסתפק הרח"ו ז"ל דגדולה הנשמה שניתנה מהבל הזכר לתוכה דבתר עיקרה אזלינן וז"ש נוקבא נטלא ליה לבר מדכורא פי' היא קבלתו בהיותו כבר חוץ מהזכר:
ואמר כך מפני שיש עוד ב' הבלים בנשיקין שהם שני שרשים הנשארים בתוך שניהם שאינם יוצאים לחוץ. אמנם של יצחק היה אותו הבל שבחוץ הזכר וצריך להבין איך נרמז בשם חבקוק ששרשו מזווג דנשיקין כנזכר. ואם נאמר כמ"ש בפ' בראשית מסוד שם ע"ב קשה מלבד שלא הזכיר בכאן רמז לזה. עוד למה חוזר ונשנה כאן עניינו של חבקוק אחר שר"ש עצמו אמר כל ענינו בפ' בראשית. ויובן בהקדים מ"ש האר"י זלה"ה שב' מיני דעות יש אל זעיר דעת עליון ודעת תחתון. העליון הוא המכריע בין חו"ב ושרשו מתיקין שבע דדיקנא עילאה תיקון ואמת שה"ס ז"פ ס"ג ומשם נמשכים ז"פ מילוי ס"ג דהיינו ז"פ ל"ז שהם ז' הבלים. והנה הזווג דפה שהוא זווג דנשיקין הוא זווג שלש עליונות דהיינו חיך חכמה וגרון בינה ודעת הוא המזווגם וידוע שזווג זה הוא בסוד גיכ"ק ואחה"ע שעולים רי"ו גי' חבקוק והנה בתחלה היה חבקוק מושרש בגרון שה"ס הגבורה ולכן מת כי אין חיות וקיום אלא בביסום החסדים. ולכן אלישע המשיך עליו ז' הבלים הבאים מתיקון ואמת ב' תפוחין קדישין שרשו של אלישע אלי ש"ע דעתה עשה יחוד בדעת העליון והשפיע סוד גיכ"ק שהם ה' חסדים על אחה"ע והחייהו. וצא"ל שגם הנשמות הבאות מזווג דנשיקין צריכות לחזור ולבא בזווג תחתון דזו"ן שהוא בשני יסודותיהם ואז זווג זה נמשך מדעת התחתון כמ"ש בספר א"י ולכך הוצרך אלישע לחזור ולהמשיך על חבקוק סוד שם בן ע"ב כנזכר בפרשת בראשית ולכן ויגהר עליו אלישע ב"פ אחד לביסום זווג דנשיקין ואחד לזווג זו"ן בסוד יסודותיהם. ונתעטש הנער ז"פ כנגד ז' הבלים הנז"ל וכנגד זווג תחתון שהוא זווגא דגופא בסוד חג"ת נהי"ם:
מעלת אלישע שזכה לקירון פנים כמשה כי שמו מורה ע"ז ש"ע נהורין היוצאים מב' אל מלא וזהו אלי ש"ע. ואז"ל שהיה מתהלך בהרים שלא ינזקו הרואים פניו ובפרט הנשים כנזכר בפר"א. והנה קין דכתיב ביה ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויפלו פניו. הוא אור הפנים. הנה אלישע שהיה מהמובחר של קין ש"ע נהורין מאירים בפניו וז"ס אלי ש"ע. פי' שיש לי מסוד אל שלי ש"ע נהורין:
והשונמית היתה אחות אבישג שתיהן יפות מאד כי היו מסוד ב' האמהות בלהה וזלפה כמ"ש בליקוטי תלמידי הרב והשונמית היתה מסוד רחל ולכן היתה גדולה בעובדהא כי כל מעשה הוא תיקון רחל דוקא:

דכל בני דרא וכו' להיותה ניצוץ מאמן של ישראל וגם לגודל יופי פניה כי על כן היה לה שייכות עם אלישע: והיא עיקרא דביתא כי על כן רחל עקרת הבית:

ובגין דבעלה וכו': כתב הרב שיש ב' בחינות רי"ו א' דס"ג מ"ה ב"ן וה"ס רי"ו אותיות דג' פסוקי ויסע ויבא ויט והם גי' גבורה שעיקרם לתיקון הנוקבא והם בחי' נר"ן והשני הוא השם דע"ב שמות שהוא מסוד ע"ב דיוד"ין גי' חס"ד ויש בו רי"ו אותיות ג"כ וה"ס ארי"ה אל הימין והוא ענין טיפת הזכר דחסד איתגליא בפום אמה ואז נקראת הנקבה תב"ל ב"פ רי"ו שהיא מתובלת מחו"ג שאז הוא לה זווג פנים בפנים. משא"כ כשאין בה אלא רי"ו דגבורות אז הוא דאחור באחור כנז' בס' א"י ואז היא שליטת הנוקבא כי אין האיש בביתו והנה השונמית היתה מתוקנת כל צורכה ברי"ו שלה לכן אמר לה אלישע את חובקת בן שכל כחה היה משם ב"ן שהוא הגבורות שתחילתו משם ס"ג כנודע: ולכן הוצרך חבקוק למות דוגמת מלכי אדום. ואלישע החייהו בהורידו עליו סוד מלך הדר מהדרת פניו שהם מסוד אל דאיהו חסד אל וה"ס שני החבוקין דימין שלו ושמאלא שלה ובזה יש ג"כ שייכות לענין זה עם הפרשה שבה נז' יציאת ישראל בכח שם ע"ב דויסע ויבא ויט: מלבד מ"ש לקמן בהנחת רוחם של ישראל בשירי המלאכים דוגמא דשל חבקוק. באופן שהשונמית נקרא אשה גדולה להיות בה ניצוץ רחל אמנו עקרת הבית. וגדולה לגבי בעלה שהיתה משפעת בזכותה מכח גדלות השכינה ונמצאת גדולה כלפי כל דורה. תו ושם אשה גדולה כי כל הנשים סתמם צרות עין להיותם מבחינת ההיא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין וזה מפני שאין לה הארה כי אם מהגבורות שסודם ק"ל ה' הוי"ת ואין להם אלא דעת ק"ל לאפוקי כשרחל מושפעת מהחסדים שאז יש לה שני עינים והיא רחבת ידים. וכ"ש לאפקא עליה ממונא. ידוע שאין היחוד והאחוה נמצאת אלא מהחסדים שהם נקראי' אהבה משא"כ בגבורות שאין מגמתן מצד עצמן להשפיע אלא לקבל מהחסדים כמ"שה ואל אישך תשוקתך ולכן אין נדיבות בנשים. אבל זו חדאת ביה באושפיזא כי האשה גדולה מושפעת ונמתקת ממדת הגדולה הוא החסד כי היא ניצוץ רחל שיש בה מיתוק החסד לכן שמחה באורח להוציא עליו ממון.

ותחזק בו וכו' ומזלה חזי כי עתידה לקבל שפע ממנו ומתוק גדול וע"ד שבחא דכולא דאתתא הוא כי הנהגת הבית היא של האשה כמר"זל ביתו זו אשתו כי ע"י רחל מתנהגים העולמות בהיותה בבניינה מהחזה דזעיר ולמטה כי אז יש להב' אורות בסוד כד כד וב"פ אור גי' בי"ת כמ"ש באוצ"ח ואז נק' אשת חי"ל גי' כד כ"ד ואל זה רמז באומרו שבחא דכולא שהוא האלפ"א בית"א דאשת חיל והיינו אושפיזא דביתא דאתתא הוא.

הוה סליק ריחין וכו' אלא שפיר קאמרי פי' לעולם כדר"זל שלא נראה זבוב על שולחנו. וכי תימא למה יחס הכתוב הידיעה להו לא לאחרים לזה אמר היא לבדה ידעה שזה נמשך מקדושת ריח טוב הרוחני שהיה במטתו ואז"ל שלא נראה קרי במטתו מעולם והגם שביאתו לשם היתה מפעם לפעם. מתוך שהריחה ריח טוב בכל בוקר ידעה שמה שלא נראה קרי במטתו היה נסיי מכח קדושתו ושלא יראנו לעולם. וטעם אל זה הריח הוא לפי שהוא מושפע מחוטמא דאריך דאורכו שע"ה עלמין כמ"ש בא"ר והוא בסוד אל כמ"ש בסה"כ דתפלת ר"ה והוא בסוד הדעת ע"ש. ובפשיטות נאמר שבכל לילה היתה נשמתו עולה לג"ע ומביאה ריח טוב על גופו: ד' אלין למה לו להזכירם ודאי שהם מוכרחים ואין צורך לפרשם:

אלא בגין וכו' פי' שהכוונה לתקן תיקון השכינה השורה על הנביא ולכן פרט אלו הד' שבהם נרמז תיקונה דכ"י:

ולהכריח סוד זה הקשה לאו אינון כתיקון שימושא כי סדרן כסא שולחן מנורה מטה ולמה הקדים מטה המאוחרת ומשני

בגין דהיא חביבה עליה פירוש בחינת המטה הוא הביסום יותר עיקרי כמ"ש לקמן ואין ספק שגם ג' דברים אחרים יש לה סוד לסידורם:

והנה ד' הטבות הן שעושה זעיר לנוקבא דהיינו ב' בבחינת בניינה וב' בבחינת הזווג כי תחלה הוא בונה אותה בתתו לה ט' מלכיות מט' ספירות כנזכר מסוד הנסיר' ואז היא נקראת כסא.

כ' חכמה ובינה ס' ו"ק א' מלכות והנקודה שלה העצמית הרי י"ס שלה ולפי שכל קומתה היא כנגד נה"י דזעיר לכן נק' כסא כי בנה"י היא הישיבה אח"כ נותן לה הגבורות לתיקונה מיסוד שלו לדעת שלה וז"ס המנורה כמ"ש בל"ת בפ' בהעלותך ע"ש סודה והרי היא מתוקנת ובנוייה וראוייה לזווג. והזווג יש בה שני בחינות אחד זווג הפה שלכן נקרא האשה בשם לחם. והאחד זווג היסוד ולעומת שני אלו מטה ושולחן ולהיות שהעיקרי תוא זווג היסוד לכן הקדימה המטה ומיד אחריה שולחן ואח"כ כסא ומנורה באופן שלהיות עיקר תיקונה להזדווג הוה ליה סוף המעשה קודם במחשבה וסימנך משכ"ן מטה שלחן כסא נר יומא טבא דר"ה רומז ליום שני שהוא דינא רפיא ועוד כמ"ש בכוונת שני ימי ר"ה שביום אחד ננסר כתר מלכות וביום שני חכמה שלה וע"כ אמר דאתפקדן ביה עקרות מפני שחכמה הוא כללות כל המוחין וביום שני נתקנה חכמה שלה וירד מחכמה דזעיר מה ששייך לחכמתה. ולהיות חכמה בעצמה המוח העיקרי להולדת כנזכר בסוד ע"ב רי"ו לכן הוא יום פקידת העקרות: הנה חרדת אלינו בד' דברים שהם תיקוני השכינה ומעשיך בהשכל לעוררני על תיקון השכינה:

אלא יומא וכו' ירצה בר"ה העולם חרדים מהדין וחשב שגם השונמית יראה ופחדה מהדין ורמז לה לדבר לך אל המלך כי אז איקרי קב"ה המלך המשפט:

דף מה.

דאלישע דאתחבק עמיה פי' של אלישע נתחבק ונתאבק עם של אמו ולכן נקרא חבקוק שם המורה יחוד כי כן אחה"ע וגיכ"ק שהם סוד חו"ג חיך וגרון ושניהם גימטריא חבקוק וז"ש תרין חבוקין הוו ביה וכמ"ש למעלה ולא יכיל לאעקרא ליה מאתר דאתקשר ביה בדינא בקדמיתא אלא שהכלילו משניהם יחד ועי"ל מ"ש תרי חבוקין לרמוז למ"ש למעלה מזווג שני התחתון וכנזכר בפרשת בראשית והם ממש סוד חו"ג דהיינו ע"ב שמות דויסע ויבא ויט ורי"ו אותיות שבהם:

בין להאי סטרא וכו' שאלישע הוצרך לעשות שני חבוקין האחד משל אמו שהיה בו בראשונה שנסתלק ממנו במותו וז"ש דהוה תלי ביה בקדמיתא קודם מותו והוצרך אלישע להחזירו ובכח חזרה זו ויחם בשר הילד שכל ענין הבשר הוא מצד הנקבה:

חבוקא אחרינא וכו' זו היא פעם שנית שגהר עליו להמשיך עליו כח החסדים כדי שיחיה. ועי"ל במ"ש הרב ז"ל שיש שני בחינות באורות הנקבה האחד בהיותם עדיין בתוך הזכר שאז הן בבחינת דכורין. והשני כשיצאו וניתנו ממש אל הנקבה שבודאי אז גרע כחם:

ובזה יתורץ עוד מ"ש לעיל בך אתקשר והקשיתי שנראה להפוך מהאמור בפרשת וירא. אבל הענין נראה שיצחק היה מבחינת הגבורות דנוקבא שעדיין הן במקורן בדכורא ועל כן להיותו מגבורות השייכות לנוקבא נאמר בו בן לשרה. אבל להיותו מבחינת היותן בדכורא נאמר אשוב אליך בך איתקשר. אולם בעבור זאת לא הוצרך למיתה ממש וכנז"ל אבל חבקוק היה מבחינת הגבורות הנקבות בהיותן כבר בנקבה לכך אמר את חובקת. והוצרך אלישע לכל זה כי לא דיו בגבורות הראשונות שאז החזיר לו את שלו. אבל הוצרך לנסירה שנייה. שאז המשיך עליו כל בחינת הזכר גבורות חסדים וז"ש וילך בבית אשת הנה ואחת הנה פירוש שמאל וימין וז"ש לדרגין עילאין יתיר הם מדריגת גבורות הזכר ומדריגת חסדי הזכר:

ובג"כ חבקוק תרי פירוש גם חבקוק רומז לשני חיבוקים חדשים שנמשכו עליו משני דרגין עילאין הנזכר. מאי תפלה אלא דא היא וכו' הענין מובן ליודעי סוד התפילין כי תפילין ש"ר הם מוחי הזכר ותש"י הם מוחי הנקבה סוד החו"ג הבאות לה מן הזכר ולכן אמר אתר דהוה קשיר ביה בקדמיתא. ר"ל המקום שהיה נקשר בו בראשונה שהם אורות הזכר ולפרש דבריו אמר ודא תפלה ש"י שה"ס האורות הבאות לה מזעיר והוא הוא ענין מדריגתו אחר תחייתו כי כן התפלין נקראים חיים כנודע. ולמעלה אמר אתר דהוה תלי ביה כי מדבר דוקא במדריגות הנוקבא בעצמה מה שהיה לו קודם מותו:

וכאן אמר אתר דהוה קשיר ביה מיירי בבחינת קשר המשך אורות הזכר אל הנוקבא שהוא מקומו אח"כ ולזה אמר על שגיונות וכו' שידוע שר"ה עניינו בגבורות הנוקבא ונודע שיש ג' בחינות עון חטא פשע: והחטא שהוא שגגה הוא פוגם במ'. ועכשיו היה חבקוק מתעלה על מקום זה והיינו על שגיונות אבל ידוע שבר"ה נמתקים הדינים בסוד השופר שה"ס גבורות מתוקות הניתנות לה מזעיר: וע"ד איתקשר ביה האי תפלה פירוש בחינת תפלה ש"י שאמרנו ולא בחינת תפלה הידועה שהיא הנקבה מצד עצמה:

דא תפלה וכו' ר"ל תפלה שהיה מתפלל חבקוק בעדו להתמיד קשורו שקשרו אלישע בזכר ולכן יעשה תפלה זו והענין מובן במ"ש בס"הכ שתכלית עליית מחשבת האדם בתפלתו הוא עד עמיקא דבירא שהיא פנימיות נקודת ציון היינו יסוד אימא ששם הוא המשכת פנימיות אור יסוד אבא ועוד שים דעתך למ"ש הרב ז"ל שיסוד אימא הוא מסתיים בלבו של זעיר ולכן כוונתינו להעלות השכינה עד שם בעמידה כידוע מסוד הזקיפה בראש ברכת העמידה כי שם הוא מקור הברכות ביסוד אימא שבת"ת זעיר. והנה אמרנו למעלה שחבקוק הוא מעלמא דנוקבא ושלא יכול אלישע לעוקרו משם אלא להעיר עליו רוח חיים מלמעלה בסוד שני חבוקין אור חו"ג שסודם שם י"ה כנודע ומילאם יו"ד ה"י יו"ד ה"ה ואם תרבה יו"ד פ' ה"י ש' יו"ד פ' ה"ה ר' ועם י"ה גימטריא תפל"ה שזהו תכלית כל התפלה להוריד חו"ג משני יסודות שגם הם י"ה וב' מילואים כנודע וזהו כוונת חבקוק להמשיך אור מלמעלה על הנוקבא ונקרא נביא גימטריא ס"ג כנגד התפשטות מידות זעיר עד שליש ת"ת. אבל נבואתו היתה מצד הנוקבא ולכן בהתעורר עליו כח הנבואה היה ירא שמא ישלטו בו הגבורות והיה ממהר להתפלל ה' שמעתי שמעך יראתי ופירש בו הרב ז"ל שיש לכתר תר"ך אורות ונותן י"ש לאבא וי"ש לאימא ושל אימא הם י"ש עולמות שתחת כסא הכבוד המתחלקי' בח"גת. והגם שבכוונת ר"ח כתוב שאין לאו"א אלא י"ש לשניהם קנ"ה חכמה קנ"ה בינה:

תוכן העניינים

מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה