מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר
כרך א
דף ה.
והרמ"ז כתב ואשים דברי לשון רבים נודע כי פרד"ס מתקן אבי"ע סוד מתקן אצילות פר"ד מתקן בי"ע ועיקר פנימיות עולם האצילות הוא עתיק סוד מלכות דאד"ק ונקראים בי"ע עולם הפירוד ועלמא דנוקבא ה"ס מלכות זעיר המתפשטת בהם ולכן בענין הסוד אמר לקמן שנעשה ממנו רקיע אחד: ומכל שאר מלין דאורייתא שהם פר"ד אמר שנעשו ארצות וכנגד ב' בחינות אלו אמר דברי. כי דבר בכל מקום ה"ס נוקבא והן הב' מלכיות הנז'. וסוד בקיעת הפה הוא בכח הגבורות בסוד ה' מוצאות וע"י הזווג סוד אחע"ה גיכ"ק העולה רי"ו. ואז"ל תורה ניתנה מפי גבור"ה גי' רי"ו כמלת דבר"י ולכן עסק הפרדס יהיה בדיבור ממש כמ"ש כי חיים הם למוצאיהם שבעליית ההבלים למעלה מקבלים חיים שמתערבים עם האורות העליונים וז"ש ואשים דברי פי' שימת דברי אלהים חיים בהבל היוצא מפיך ולפי ערך החידוש נעשה רקיעא חדא. סוד רקיע הוא אור מקיף המתפשט ונעשה רקיע החופף גם מפר"ד נעשה ארץ הוא המתפשט כמו שכתוב לרוקע הארץ:
ולבאר פרטות המאמר נאמר אין ספק שבסגולת עסק התורה מאירים העולמות כל א' תוך חלק הראוי לו דהיינו ג' חלקי הפר"ד מוסיפים הארה בבחינת ג' כלים של הפרצוף פנימי אמצעי חיצון. חיצון בפשט אמצעי ברמז פנימי בדרש. והנה לג' עולמות בי"ע שבהם מתפשטים ג' הכלים לסוד נשמה להם כנודע וכל ג' הכלים וג' עולמות הם בסוד עלמא דנוקבא וכללם נקרא ארץ. אבל הסוד הוא כנגד החיה והוא סוד פנימיות האצילות בסוד עתיק. ובעוסקו האדם בפרד"ס מוסיף כח בד' עולמות ומזה ימשך זוהר עליון על נשמתו בלי ספק. ונלע"ד שעיקר התיקון הוא לזמן תיקון העולמות אחר זמן המשיח שאז יהיה בנו כח להמשיך הטיפה מפנימיות עתיק משא"כ עתה כמ"ש הרב בכוונת ק"ש (ונרמז במ"ח דף ס"ו ע"א פרק ד' פיסקא ה' ע"ש) ואז יתעלו העולמות ממה שהיו קודם חטא אדה"ר והם שמים חדשים וארץ חדשה חדש ממש. כי אז תבאנה נשמות חדשות כמ"ש בספר הגלגולים פ"ז ושם נאמר שאלו האורות החדשות יאירו על העוסקים בתורה בעוה"ז וזכו בה לנטוע שמים וליסוד ארץ ועומדים לפניו גנוזים עד בא יומם שיתעלו העולמות והעשייה תוכלל באצילות והאצילות יתעלה עד כנגד טיבור דאד"ק ויזדכך גופו בסוד ארץ חדשה וצלם נשמתו בסוד שמים חדשים:
ודע שכפי החידושים שמחדש האדם לפי כח וזכות שיש לו מעלה ניצוצי נשמתו מקליפת נוגה לפי יגיעו וטרחו. ובתשובת הרב כששאלו הרח"ו ז"ל איך השיג כל כך בתורה והשיב לו שטרח הרבה יותר מכל בני זמנו. וכתב בדרוש מרכבת יחזקאל פ"ה וז"ל אלו הלבושים הנזכרים בפרשת ויחי דף כ"ד ע"ב אין פי' שנעשים מחדש אלא שמתבררים מהרע שנתערבו בו על ידי חטא אדה"ר ונעשים חדש ממש וכפי מה שחסר לאדם להשלים מלבושו כך ימים קצבו לו וז"ש שם מן יומא דבר נש אתעבידו מלבושוי. וז"ש כאן לדבר פר"ד עטרין לה בע' עטרין ומלה דחכמתא שטא בע' אלפין. שהכל בסוד ז"ק ימי עולם או ימי קדם:
והנה התורה כלולה ממ"ע ול"ת ששרשם מחו"ג שהם בדעת ויסוד דהיינו יסוד של עליון מאיר בדעת של התחתון והבן שבכל קו האמצעי של כל האצילות לא יש בכללתו כי אם ב' דעות שהם דעת אריך שבתוכו יסוד עתיק. ודעת זעיר שבו יסודות או"א וכתב בפרשת משפטים דקכ"ג ע"א דעת גניז בפומא דמלכא ופירש בו הרב בשער אריך פרק ג' שהוא דעת דעתיק בפה אריך. ובס' א"י שער טנת"א פירשו על יסוד אימא בפה זעיר. נמצא שכללות התורה הוא בשני פיות. פה דאריך בכח דעת ויסוד דעתיק. ופה דזעיר בכח דעת ויסוד או"א וז"ש וחרב פיפיות. ובמ"ת נתעלה זעיר עד דיקנא דאריך כמרז"ל שנדמה להם כזקן ואז נתחברו ב' הפיות: וידוע שמן הגרון יוצאים ז' הבלים גי' גרו"ן ומקיפים ז' קצוות. והנה פר"ד מאיר בסוד ז' הבלי זעיר. הפשט מזעיר דעשיי' לנוקבי' אשר שם. והרמז מזעיר דיצירה לנוקביה והדרש בבריאה. וזה שאמר: קב"ה נטיל להאי מלה ונשיק לה ה"ס התעלותה עד שרשה שהוא הפה ואז מקבלת כח לבירור שלה שהוא בהורדת אור עליון שלה וז"ש בע' עטרין:
גליפן ומחקקין פירוש שבעליית מ"ן גורם זווג עליון דחיך וגרון ויוצאים משם ז' הבלים בסוד פתוחי חותם דמתרגמינן כגלף דעיזקא וה"ס מוצאות הפה וכ"ז בחידושי פר"ד אכן הסוד הוא עליון:
וסלקא ויתבא על רישא דצדיק כ' הרב שיש שני דיעות בזעיר א' המכריע בין תרין עטרין שהם חו"ג שלו וזהו השולח פארותיו להסתעף בגופא דזעיר והב' הוא המכריע בין חו"ב ומקורו הוא מתיקון ז' דאריך שהוא ואמת גי' ז' פעמים ס"ג שמז' מילואיהם יוצאים ז' הבלים וזה הוא פנימי ואינו מתפשט למטה. ודעת תחתון הוא נק' ראש צדיק שהוא ראש ליסוד בסוד עליונו של חוט השדרה כמ"ש בכוונת הלולב שתחתונו יסוד ועליונו סוד הדעת וזהו ויתבא על רישא דצדיק שהוא הדעת:
וטסא מתמן פירוש שמשם מקבלת עוז לעופף לגבוה ממנו: ושטא בשבעים אלף עלמין אחר שעלתה לדעת עליון שמקורו מתיקון ז' דדיקנא משם מתעלית עד שורש הדעת שהוא תיקון הז' עצמו וכל אורות אריך הם בסוד אלפים ומשם מתעלים עד הפה ששם גנוז אור דעת עתיק הנז"ל וז"ש וסלקת לגבי' ע"י ואמר מלין דע"י מלין דחכמה ירצה אע"פ שה"ס מלין ודברים הכל סתום אפילו הפה דידיה כמ"ש בא"ר דקל"ד ע"א ודא הוא טמירא דכולא דלא אתדבק וכו' ופירש בו הרב בשער אריך פ"ג שעדיין הכל סתום משום שבזה הפה דאריך איתטמר ויתיב דעת דעתיק:
ברזין סתימין עילאין ירמוז לכמה בחינות של יסודות נעלמים שיש בתוך זה הפה דהיינו יסוד חכמה סתימאה בסוד חיך וגרון. ויסוד עתיק והארת דעת שלו. ואז בהתעלות חידוש הסוד:
אתחברת באינון מילין דע"י מפני שבפה ה"ס חיבור האורות כנודע מסוד עולם הניקודים והחיבור הוא כעין זווג בין מלה העולה ובין מלין דע"י וז"ש וסלקא ונחתא בהדייהו שה"ס העלאת מ"נ והורדת מ"ד אח"כ: עאלת בח"י עלמין וכו' ה"ס פנימיות יסוד עתיק שהוא סתום וגנוז ודאי שאין שום כח להמשיך משם הטיפה עד בוא משיחנו שיזכה לסוד יחידה דאצילות כנז"ל: עין לא ראתה ה"ס חכמה סתימאה המלבשת לגבורה דעתיק המתוארת בשם אלהים ובתוכה גנוז יסוד עתיק ואז בכח זה הבירור הנפלא שנתבררה בתכלית: נפקי מתמן מלאין ושלמין בסוד טיפה שלימה כלולה מחו"ג דפנימיות יסוד עתיק ואז יכולה לעמוד ברום עליון ואתעטרת קמי עתיק. א"נ ח"י עלמין גניזין ה"ס ג' רישין דאריך כתרא ואוירא ומוחא שבהם ט' הויות וט' אהיה הם ח"י כמ"ש באוצ"ח שער ג' רישין ואז נפקי מתמן באותו מקום שבין ראש האצילות לעתיק ושאטן ואתיין שלמין ואתעטרו קמי ע"י ממש:
בההיא שעתא ארח עתיק ידוע שסוד החוטם הוא שם ס"ג כמספרו ודרך בו עולים האורות עד הדעת שה"ס המצח וגם הוא סוד ס"ג כנזכר בדרוש ג' רישין ווהו בירור מעולה עד מאד כנזכר בס"ה סוד ריח ההדס בליל שבת והכוונה לעלות אותו הסוד עד המקור העליון ואז אעטר לה. בש"ע אלף עטרין שאלו באים מכמה בחינות. א' מסוד החוטם שיש בו ב' אל שבמילואו ב' פעמים הק"ף הם ש"ע כמ"ש בא"ר ק"ל אורכא דחוטמא שע"ה עלמין שהם ב' אל הנז' וכללות ה שבנוקבא דפרדשקא הם שע"ה. עוד בחי' ב' בסוד דעת עתיק שכולל בו ג"ר והוא שורש לז"ת הרי ש"ע ש כנגד חב"ד הכלולים בו ע כנגד חג"ת נהי"מ שהוא שורש להם ועם י כוללים אתעביד רקיע ומכאן יאיר אור נפלא על נשמתו להשיג הסודות עד שרשם העליון חידושים נפלאים. ואם תצרף ב' ההי"ן שיש בשני נוקבי החוטם עם רקיע יעלה שמים. ולהיות סוד שמים אלה מסוד ש"ע נהורין שבפנים ב' אל מליאים ושבחוטם שהוא בפנים לכן נאמר בהם אשר אני עושה עומדים לפני שמאירים מפנים העליונים ושאר מלין דאורייתא שהם פר"ד אחר שכל אחת נתעטרה בעולמה בע' עטרין כנזכר לעיל:
וסלקין ואתעבידו ארצות החיים פירוש עולים כולם כלולים עד נוקבא דאצילות ומקבלים הארות ממלכיות או"א שהם סוד העטרות של יסוד ואז נחתין ומתעטרין לגבי ארץ חד היא רחל העליונה. ומשם שורש הגופות הזכים העתידים להיות בזמן התחיה שאז יהיו ג' בחי' הכלים שהם מז' מלכין קדמאין מצוחצחים כמו שהיו קודם שבירתם וידוע שסוד ז' מלכין הם מ"ה וב"ן וג"פ מ"ה וב"ן כנגד ג' בחי' הכלים יעלו ארץ ותצרף לה שם הוי"ה יעלה גי' חדש"ה שהרי מקבלת חידושה ממלכיות או"א שהם י"ה והארץ עצמה שהיא סוד מ"ה ב"ן שהם ו"ה הרי הוי"ה והבן שחידוש הגופות יהיה ממ"ה וב"ן ושל הנשמות משם ס"ג שהוא ישלוט לעוה"ב כבתחלה כקודם מיתת המלכים:
מהו ובצל ידי כסיתיך דק"ל מה ענין כיסוי זה לנטיעת שמים וארץ. והשיב בשעתא דאתמסר וכו' זו הצעה לתירוץ ויובן כמ"ש בס' א"י (ונרמז קצתו במ"ח דף כ"ט) שהמלאכים יצאו מזווגי הנשיקין שהם ז' מינים והמשובח שבכולם הם הנשיקין שהיו בין או"א קודם שנבררו זו"ן והם המלאכים היותר מעולים שהם קיימים לעד. אבל נשמות בני אדם באים מנשיקין ומזווג תחתון של היסודות דזו"ן שהם יותר מעולים. פי' אותם דעיבור שני דמוחין גדולים מכל המלאכים שכולם מבחינת חיצוניות והצדיקים מהפנימיות שהוא זווג היסודות. אמנם המלאכים אינם סוברים כן אלא מחשיבים עצמם יותר מכל הצדיקים להיותם רוחניים מדנשיקין דוקא. לכן כשעלה משה למרום אמרו מה לילוד אשה שהוא זווג תחתון בינינו ורצו לשורפו בהבל פיהם באומרם שהם באים מן ההבלים דנשיקין דאו"א והם הם מלאכי עילאין האמורים פה שנתקנאו במשה וקב"ה חפא עליה וחיפוי זה הוא אור מקיף מאימא עילאה כי היא הסוככת ומגינה:
והשתא דהאי מלה סלקא וכו' ירצה שאז מימי מרע"ה הוכן אור מקיף האמור לחפות על החידוש ועל הת"ח המחדשו שלא יתקנאו בו. הה"ד ובצל ידי: הידים הם חו"ג. ויד החסדים בצל שלה שהוא אור מקיף ירד למטה כעין צל וחופה על מרע"ה. ובזה מתורץ מה ענין כיסוי זה שאלמלא הוא לא היה די בשימת דבריו בפה הת"ח לבא לידי גמר נטיעת שמים וארץ כי יהיו לו מונעים ועיכובים מהמלאכים העליונים: אבל עתה בכיסוי זה יבא לגמר טוב כי בעודם דברי בפיך כסיתיך אתה והם ואין די בכיסוי למחדש אלא צריך לכסות גם החידוש מעינא שלא יתראה לעין כל. וזה לתועלת גבוה שיתעלה החידוש ביד רמה לנטוע שמים חדשים בקיום נצחי לבחי' עתיק יומין כנז"ל. ומכוסה שלא ישימו בה המלאכים דופי לעכב עלייתה. ועוד ולאמר לציון וכו' ר"ל שגם בחיים תועיל תורתו להמשיך חו"ג מיסוד אימא הנקרא ציו"ן ע"ש חו"ג שיש בו לתיקון זו"ן: ואמר תרעין ומלין סוד ב' מיני חו"ג. א' הנמשכים תוך זעיר שהם חג"ת נ"ה נ' שערי בינה וזה בבחי' פנימי. והב' ה' מוצאות הפה בסוד ההבלים וא"ש אמרו אלין על אלין שההבלים מקיפים מבחוץ על הפנימיים:
ואי תימא וכו' ע"ד ולגלוגו עלי אהבה לאו הכי וכו' מרן האר"י ז"ל גרס דלאו אורחיה ברזין דאורייתא. נלע"ד שטעמו מה שמגזים בכאן הוא בענין הסודות ולא בפשט כמ"ש בספר נגיד ומצוה בפסוק האזינו שהסוד עורף ליוצא מההקדמות המקובלות. ואינו יכול להמציא הקדמה מפלפולו או מחמת קושיא אם לא יהיה יסודו אמיתי ומקובל מהראשונים או מושג ברוח הקודש כמעלת האר"י ז"ל. אך אם יודע הקדמה מקובלת מצוה גדולה לו לפרש דברי תורה ומאמרי רז"ל עפ"י ההקדמה. והא זו דרך ישרה בנל הפירושים הנמצאים בזוהר. זה אומר בכה וזה אומר בכה וכולם דברי אלהים חיים אחר שהיסודות אמתיים. וכן מחלוקת הלל ושמאי כי זה דרש במדה א' וזה במדה א'. ע"כ תמצית דברי הרמ"ז ז"ל עם שאינו לשונו ממש באורך:
דף ה:
והרמ"ז כתב אין ספק שזה המאמר הוא למעלה בעולם האצילות כשהיו מתכוננים ו"ק דזעיר לקבל שפעם וכחם כדי שיוכלו לברוא העולמות התחתונים. ותחלה נתן כח בו"ק דזעיר והם נתנו חילם במלכות ואחר כך פעלה המלכות בתחתונים. וידוע שהתפשטות אור אימא בחג"ת הוא בהעלם ואין שם גילוי עד הגיעו לחזה דזעיר ששם מתחיל כתר רחל. וגם נודע שע"י הנקבה מתגלה אור הזכר כי הוא כסותו לבדה ולעיל דף א' אמר עת הזמיר הגיע דא יום רביעי ופי' בו הרב ז"ל שה"ס המלכות שראשה דבוקה בת"ת:
ויום חמישי הם נ"ה דכחד חשיבי ויום ששי הוא היסוד. וזאת המ' הנזכר ביום ד' היא שוה לת"ת שבת"ת ועל שניהם נאמר א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר א' וזמש"ה ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים עכ"ל הרב ז"ל וא"כ המלכות הוא יום אחד מששת ימים כמ"ש כי ששת ימים עשה ה' וכו' ולא אמר בששת. ר"ל שעשה ה' ששת ימים שהם זו"ן שמים וארץ וביום השביעי היא המלכות ג"כ:
ואמר כל יומא ויומא גלי עבידתיה ויהיב חיליה וכו' אימתי ביום רביעי שהיא המלכות כמ"ש בתיקונים דף ד' איהי רביעאה לכל תלת ושביעאה לשית שהוא שבת. ומ"ש נ"ה כחד חשיבי היינו לפי בחי' הארתם בנוקבא כשהיה באחוריו כבזמן הבריאה ואז המ' ביום רביעי אבל בשבת שנתעלו הו"ק המ' היא שביעית והוא כנגד היסוד דבוקה עמו בלי פירוד ושם הם שני שבתות כדלקמן
דכולהו הוו סתימין שאין גילוי לאור יסוד אימא הסתום בתוך זעיר. אלא עד הגיעו למקום רחל דהא אשא ומיא ורוחא וכו' אין כח ג' יסודות גשמיים נגלה אלא ע"י הארץ ומינה דגם חג"ת שלשה יסודות עילאין אין כחם נגלה אלא ע"י יום רביעי שהיא המ' ארץ יסוד רביעי שמקבל מג' ובו נכללים. ומארבעתם נתהוו הנמצאות והקדים אש למים כי חג"ת דזעיר נגד חג"ת של נוקביה שמאחוריו וסימן יום ליום יביע אומ"ר:
כלהו תליין וכו' סוד היותם כמוסים בתוך הזעיר ומשם בוקע האור ומאיר לכתר רחל לכן תמצא שמיום רביעי ואילך מתחיל כח השבת. כיון דאתא יום רביעי שהם המלכות כי הגילוי האמיתי הוא ע"י המלכות: ולקמן כתב הוו תליין ביומא דשבתא שה"ס המ' ועד עתה קורא אותה יום רביעי והיינו בהיותה דבוקה הצדיק שמוסיף לו הארה. כמנא שהבינו כוונתו על מ"ן דנוקבא שנרמזים במן ודבש שה"ס גבורות. והם לא ירדו מיד לסוף דעתו ושאלוהו על שם אביו. אבא דילי וכו' שהיה רב המנונא סבא גי' ס"ג שהיא רוחא דשבק אבא באימא. דיוריה בימא רבא היא הבינה ואיהו הוה פי' מפאת עצמו ובחינתו: חד נונא ה"ס יסוד אבא שסתמו של יסוד נקרא דג כמ"ש ביוסף וידגו לרוב כי הוא פורה. וגומל דלים במה שמושך מן הדעת ומתפשט דרך ז' ספי' חגת"ם נה"י במספר ד"ג. ואהי"ה בחגת"ם ויה"ו בנה"י ז' אותיות ומכאן סוד יפה לאכילת דג בשבת שכל עיקר שבת הוא ב' שמות אהי"ה יה"ו בסוד המרגלא:
רב ויקירא וכו' פי' הטיפה של יסוד אבא נמשכת מיסוד עתיק המאיר במזלא דדיקנ' ומשם בא לדעת אבא וליסודו וז"ש רב שהוא נמשך עד כל קומתו דזעיר. ויקירא בסוד הדיקנא דיקנא יקירא כנז' באידרא ועתיק יומין כמשמעו. וכל כך היה כחו. עד דהוה בלע וכו'. נודע שכל העלאת מ"ן הוא מסוד היסודות והדעת וידוע שתחלת כל הבירורים נעשה בעתיק. ומשם נמשכים מן מררגה למדרגה שכל פרצוף יתברר מה שראוי לו במה שלמעלה ממנו. בעתיק מתברר דאריך ובאריך דאו"א ובאו"א זו"ן ובזו"ן עולם הבריאה. וגם בה יש ה' פרצופין באופן שהכל מתעלה תחלה לעתיק כמ"ש בא"ר וכל גולגולתין יהבין אגר אודאיתא לעתיק יומין. ואולי שר"ל שהוא נוטל מכולם סוד הכתרים לעצמו והוא בליעת שאר נונין שהם היסודות מה שראוי להם למוחותיהם ולזרעיהם. ואחר הבירור אחר שבלעם ונהנה מהם לצרכו:
אפיק לון חיין וקיימין כי תחלה שעלו יצאו מסוד המיתה דמלכין קדמאין ואח"כ הוא תחיית מיתתם ומליין מכל טבין שהוא טוביות היסודות שהם טובים ומטיבים: ושאט ימא ברגעא חדא בתוקפיה ר"ל שפעם א' עשה ייחוד עצום למטה בעת רצון עד ששרשו העליון שט ימא ה"ס הזווג שנעשה בתוקפו בסוד והקימותי את בריתי. וזה היה ברגעא חדא. שבזמן הגלות אין היחוד תדירי לצורך הורדת נשמות רק בהיות איזה צדיק עצום שיש לו סגולה לעורר זווג עליון פנים בפנים וכמ"ש ר"ש אסתכלנא דאתהדרו אנפין באנפין:
ואפיק לי כגירא בסוד יורה כחץ שם ע"ב פשוט ומלא גי' ח"ץ סוד טיפה דאבא וכל טיפה כלולה מחו"ג שהם מ"ה ב"ן עם הכולל גי' ח"ץ ונקודת הוי"ה אדנ"י גי' ח"ץ. וטמיר לי בההוא אתר הוא יסוד רחל בסוד רוחא דבגווה כדבסמוך: והוא תב לאתריה רמז לפטירתו. בריה דבוצינא קדישא סוד יסוד אימא בריה דנהירו דאורייתא לרמוז שהוא כח אבא בתוך אימא. לאודעא לן שמיה הוא שרשו ומקורו למעלה שה"ס השם וכמ"ש הרב בליקוטים בענין חיבוט הקבר ששואלים שמו ר"ל מקום אחוזתו כי שם הטייעא כבר לא רצה להגיד להם ולכן פתח:
ובניהו כי היה משרשו וכמ"ש בשער הנבואה פ"ג וז"ל נודע כי המ"ן ה"ס ב"ן דההי"ן שהוא ה אחרונה דהוי"ה וזהו בניהו בן יה"ו יה"ו הם ג' אותיות ראשונות וב"ן היא ה תתאה דסלקא לעילא לגבי יה"ו. ונודע כי ההוא רוחא המעלה מ"ן נקרא ב"ן ונמשך מיסוד הזכר ליסוד הנקבה בסוד בנימן וזהו בן איש חי כי הוא שם ב"ן הנמשך מיסוד דכורא הנקרא חי. ולכן בניהו מתגלה ונמצא בכל מקום שמיחדים. כי א"א לשום יחוד בלי העלאת מ"ן שמשם שרש בניהו עכ"ל:
ובספר א"י סמוך לדרוש הנשיקין מקודם כתב ה תתאה של הו"יה שיש באימא נחלקה לסוד דו שהם זו"ן וששם יש שם ב"ן שנותן בה אבא בסוד רוח קדמאה דשדי בגווה. ואותו ב"ן לוקחו זעיר שהוא בנה ואח"כ נחלק לשנים ולוקח לעצמו הפשוט דשם ב"ן ונותן לנוקביה המילוי שלו ושכן הוא ממש ברחל ה אחרונה שלשם הוי"ה שלה היא דו ושם הוא שם ב"ן שנותן זעיר ביסודה דהיינו נמי ההוא רוחא ומשם שורש מע"ע וסנדל שבבריאה ומסיים שם שכך היא המדה בכל הנקבות לפי מדרגותיהם עכ"ל. מובן כי דו ה"ס זו"ן ואמר ובניהו על רזא דחכמתא ה"ס יסוד אבא הנכנס ונגנז תוך יסוד אימא. וכתב הרב בליקוטי תורה בפ' חיי שרה שיהוידע ובניהו שניהם משרש זה דההוא רוחא שאותיות שמותיהם שוות שהרי בשניהם יש שם יה"ו ואותיות ידע הם כנגד ב"ן דבניהו כי ידע גי' פ"ד שה"ס מ"ן של מ' הנקראים ב"ן של בניהו שהם פ"ד כנודע בדרוש מ"ב זווגים דריש פרשת בראשית. שטיפת הזכר היא מ"ב א' ושל נוקבא היא פ"ד. ושם ידע הוא לשון תשמיש בן איש חי דא צדיק ח"י עלמין פי' בהיות ב"ן זה ביסוד הנקבה פעמים שחסר ממנו בסוד בצאת נפשה כי מתה אבל בחינתו שבזכר עצמו זה לא יחסר ולא ימות והיינו איש חי. מארי דכל עובדין כל העולמות בסוד מחדש בכל יום מ"ב. וכל חילין עילאין הם הנשמות והמלאכים דכלהו נפקי מיניה והוא המקור שלהם ומעמידם תמיד ואי אפשר להם להתהוות בלעדו כי הוא מעלה אותם בסוד מ"ן. אות הוא וכו' שרישומו ניכר לעיקר בכל חילו היינו שאר הבירורין המתבררין בכל זמן שהרי נתן בהם חלקו:
רב מכולא שהוא מתחיל משורש האצילות ומתפשט עד סוף אבי"ע. וכמ"ש הרב שכל נקבות העולמות יש להם בחינת ב"ן ותחלת שרשו עליון מאוד שמצד מקורו יצדק בו תואר רב פעלים. האי אילנא ה"ס יסוד דזעיר הנקרא תמיד אילן פרה ורבה. רב שיש בו לתת חלק לכל נמצא ויקירא הוא הנבחר מכל בחי' שם ב"ן הקודם. מאן אתר נפק ומאן אתר אתא. ב' מלי בעי א' על מקום שרשו וא' על מקום גילויו. דרגא עילאה סתימאה הוא יסוד אבא הסתום תוך יסוד אימא ונקרא נתיב לא ידעו עיט. או ירמוז לסוד נעלם לזיווג הנעלם של או"א בסוד הדעת שלהם וז"ש דרגא עילאה סתימאה הוא יסוד אבא שבדעתו מסתתר בשל דעת אימא ואז היא דרגא דכולא ביה שאז ביסודה יש חו"ג:
דף ו:
פירוש הרמ"ז וכניש בגוויה מגו נהורא עילאה ה"ס דעת עתיק המאיר במזל הח' והוא במזל הי"ג. היכלא קדישא אימא. ובגופא דהאי היכלא. הם יש"ס ותבונה שהן ממש סוד הגוף שכן בתוכם מתלבשים או"א עילאין. וגם שהם מלבישים עיקר הגוף דא"א ובו קיימין כל עלמין זו"ן מיש"ס ותבונה יצאו:
מניה אתזנו שמשם יורד השפע לחיות העולמות ותשכיל עתה משך השתלשלות זרע קדש שהוא מדעת עתיק אל המזלות ומהם לאו"א וזה נרמז במלת קבציאל קבוץ וכנוס שם אל דהיינו דעת עתיק שבו שם ס"ג כמ"ש בדרוש ג' רישין שבתיקון קרומא דאוירא יש שם ס"ג ושם נגנז דעת עתיק. ועיקר מילוי ס"ג הוא ייא"י דהיינו אל. גם הדיקנא כולא בכלל ופרט היא שם אל עד שצריך לכוין ולכלול שם אל בכל א' מי"ג מדות כנזכר בסה"כ. גם אבא נקרא אל כמ"ש לקמן נהירו דחכמתא גם באימא יש בחי' שם אל משם אהי"ה ושם אל של שם ס"ג ולכן קרא לר"א ור"א פניאל שזכו לסודות הרמוזים בשל אל. גם שורש ההוא רוחא הוא הוי"ה אשר ה אחרונה שבו בצורת דו שהוא יה"ו דו גי' א"ל. הוא הכה את ב' אריאל ב' מקדשין להודיע מה גדלה מעלת אילן זה כי הוא המקיים מקדש א' וב' שהם אימא וברתא שבהתעלמו נחרבו ונודע שהבנתה של אימא הוא בהורדת רי"ו העליון ומשם יורד לברתא רי"ו תחתון ה"ס אריה גי' רי"ו. ולפי שהוא רב פעלים כנזכר לכן בהעדרו מהם הכה ב' אריאל וכמ"ש האר"י ז"ל שבעונות מ"ן דאימא נפלו ונתערבו כל כך עד שהוצרכו יה"מ ליהרג וכן לקמן אמר ונהר יחרב בבית א' ויבש בבית ב' בה' עילאה וה' תתאה:
כיון דאיהו אסתלק שנעלם אור היסוד ונמשך משך שפע עליון אז הכה לון וחריב לון ושצי לון ג' בחי' נגד בי"ע. וכרסייא קדישא נפלת הם ט' ספירות ראשונות דנוקבא דזעיר דאצילות שנתלבשו בקליפות כנזכר בדרוש הקליפות: ההוא דרגא דאיקרי אני הוא בתוך הגולה היינו ט"ס שלה. והנה שם מ"ה גי' גאולה ואם יחסר א' שבתוך וא"ו יעלה גולה. וה"ס חסרון אור אימא בחזה דזעיר. והרב פי' במאמר דפ' ויחי דף רל"א כשהוא בסוד אני שיוצאה לחוץ ואויביה יביטו בה ויכירוה אז הוא בתוך הגולה אבל בהתעלותה עד החזה דזעיר אז נקראת אבן והסוד שיש א' בוא"ו שלה ואז יש לה גאולה. על נהר כבר הוא היסוד הנקרא נהר וזה היה כבר לעולמים ועכשיו פסק מימוי ולכן אני בתוך הגולה:
ויבש בבית ב' דחרבן ב' חמיר לן דיבש ממש כמ"ש יבשה הארץ נעשית כגריד: דהוא מאב דבשמייא נודע שכל בחי' ההוא רוחא הוא מאבא כנז"ל:
וכל נהרין וכו' כיון שנתעלה אור היסודות גם קוי ימין ושמאל אתחשכו מכאן תשכיל כמה יפה כחו של ב"ן הנזכר: בזמנין קדמאין ר"ל אע"פ שסוד ההוא רוחא בהיותו בתוך הנקבות ה"ס גבורות וגם הוא עצמו גי' גבורה ששרש מקורו הוא מג' ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן כנודע מסוד עיבור ע"ב חסד רי"ו גבורה מ"מ היה משתלשל למטה בקדושה גמורה שלא תהנה ממנו הס"א והיה מוסיף כח בישראל להעלות ניצוצי נשמתם ולתקן העולמות וזאת כפרתם בהעלות ניצוצותיהם אם הפילום בקליפה בעונם. חד אריה מסוד רי"ו ע"ג מזבח הוא שם הגבורה יו"ד ה"י ו"ו ה"ה גי' ז"ן: אכיל קרבנין. ה"ס הבירור הנעשה ע"י אכילה: כלבין. הם מ"ן דקליפה כלב גי' ב"ן כמ"ש הרב על פ' בנ"י נכ"ר יבולו שרמז לשני ב"ן אחד נגלה וא' ר"ת וה"ס דכורין ונוקבין שכולם מתטמרין בנוקבא דתהומא רבא ושם לוקחים התמצית לחיותם:
דרגין דלתתא ירמוז לכלים החיצוניים שביסוד ששם ה"ס בא נחש על חוה. וקטיל לההוא אריה שחיסר ממנו השפע הטהור היורד עליו. וכיון שירד השפע לדרגן דלתתא נהפך לו ללענה וז"ש בתוך הבור ריק והנה בשמואל כתיב באר ובד"ה כתיב בור ודריש שניהם קרי וכתיב שהבאר הקדוש של רחל היה מסובב מהבור ריק:
לחד כלבא ה"ס ב"ן דידה במקום מ"ן הקדוש שסודו אריה ושמו אוריאל פניו פני אריה ומלאך זה הוא בת"ת ויש לו ב' שמות אוריאל בנטותו לחסד נוריאל בנטותו לגבורה והוא שלוח מרחם הנקבה הקדושה: בלאדן גי' אלהים עם הכולל כולו דין בלי מיתוק הנרמז בשם אדם. השלג גרמו חובין שנקרש השפע. לא תירא לביתה משלג בליקוטי תורה פ' וירא פי' הרב ז"ל רחל הקדושה לא תירא ח"ו שתבוא לה פגימת השלג מפני שכבר היא מלובשת בגבורות אבא והן סוד האש היוצא אליה מחשבון וז"ש דיכיל למסבל אשא תקיפא הם גבורות אבא. ובזה יתבטל קרירות השלג שלא תבא לידי כך:
נהיר לון לישראל שבכל דור מתנוצץ אורו של מרע"ה. והנה משה עיקרו יסוד אבא בהיותו מלובש תוך יסוד אימא בסוד פק"ד קס"א ומביא פ' איש מצרי כי אז היה מאיר באורות אימא: אבל של אבא עדיין היו כמוסים ונסתרים. תמן אתיליד שם היה לו כל ג' בחינותיו. א' דקטנות היינו אתייליד. ושנית דיניקה ותמן אתרבי וג' דגדלות ותמן סליק לנהורא עילאה תכלית הגדלות שעולה עד הדיקנא. איש מראה ה"ס לאה שיוצאה ממלכות דבינה והוא נקרא בשם אלהים והוא היה בעלה איש האלהים ולפי שזכה לפנים של אימא לכן נאמר בו ומראה ולא בחידות. כי על אור אבא נאמר לו ופני לא יראו ועל לאה כתיב וראית את אחורי גם נקרא לאה מראה לא כרחל עולימתא שפירתא וכו' אלא ועיני לאה יאיאן:
דא מטה האלהים יובן במ"ש באוצ"ח שלשני צדדי לאה הנקרא דור המדבר יוצא אור מיסוד אבא ונוטה באלכסון משני הצדדים דימין ושמאל של דור המדבר והם הם ב' המטות שנוטות לכאן ולכאן והימיני נקרא מטה משה או מטה סתם. והשמאלי נקרא מטה האלהים. ובליקוטים פ' חקת שחטא מרע"ה היה שאז בזמנו היתה רחל עומדת אחורי זעיר ומשם רצה להטות לה ב' האורות הללו של המטות בהיותה באחור. וחטא בזה כי ילכו האורות שהם מצד הפנים אל האחור והוא פגם לאורות וגם רחל שהיא סוד הסלע ובגי' קס"א שעיקרה מיסוד אימא לא תוכל לקבלם אלא כשתבוא פנים בפנים. וכתב הרח"ו ז"ל בהגהת אוצ"ח ענין הסלע שחטא בה מרע"ה חטא אדה"ר ממש בענין הכאה במטה. פי' אין האשה מתעברת מביאה ראשונה כי בראשונה יוצא דם וכו' ואח"כ מתעברת וז"ס שפעם א' היה נוטף דם ובשנייה יצאו מים רבים דמיון הזרע ובא החטא בהוצאת דם מצד מטהו הנהפך לנחש טו"ר והוא סיבת הדם כי דרך נחש עלי צור ולא עלי סלע והבן כי הדברים עומדים ברומו של עולם עכ"ל. נראה שחטא אדה"ר היה במה שקדם להזדווג ע"ש בהיות עדיין רחל באחור והיתה עדיין שליטה לעה"ד טו"ר ואז השליט את הנחש ונידון למיתה מפני שגרם שבא נחש שהיא גי' ד"ם שד"י על חוה. ודוגמתו היתה הכאתו של מרע"ה עודנה רחל באחור שם למטה מן החזה שהוא סוד עץ הדעת טוב ורע. טוב אם תהיה בצד פנים. ורע בהיותה באחור שאז היא בחינת צו"ר שהוא אלהים דההי"ן:
אבל עתה שהיו קרובים לבוא לא"י כבר היתה רחל מוכנת להיות סלע אי נמי צור הוא בחינת הכלים החיצוניים ששם יש שליטת לנחש וצורך לנשיכתו לאילה וכמו שהיה בקי"ס כנרמז בזוהר בפ' בשלח אבל הסלע ה"ס הכלים הפנימיים ואין שם דרך נחש. ובאוצ"ח איתא שהמטה ה"ס ו להיותו אור יוצא מיסוד דאבא. גם אות ו דוגמא דמטה. ולהיות שהמקום שמהחזה ולמטה הוא טו"ר לכן נהפך ממטה לנחש ומנחש למטה. וה"ס מט"ט שר הפנים שיש בו רמז לב' המטות והנה להיות שרחל היתה אז באחור לכן חשב משה שיצטרך להטות ב' ההארות דשני המטות אליה וחשב להכות בכח מטה השמאלי שה"ס גבורה דתמן קר"ע שט"ן. דקרע לאיילתא ההוא אתר כמ"ש בפ' בשלח. והכה פעמים כנגד ב' המטות ובראשונה יצא דם כנגד השמאלי ובשנייה יצאו מים מן הימיני. ועונות ישראל גרמו עיקר חטאו שלא נתן לב למ"ש לו ודברתם אל הסלע דיבור דוקא שה"ס זווג דנשיקין שאין שם כח לחיצונים חלילה וארז"ל שנה עליו פרק א' שאז יהיה מוכן לקבל אור אבא ביחוד ב' המטות סזד התורה במצות עשה ומל"ת ובזה נפרש המאמר:
וביד המצרי חנית פי' שלכן נקרא חנית שהוציא דם כבחנית. סוד המטה השמאלי הנקרא מטה האלהים כמ"ש ומטה האלהים בידי שאז הוצרך להאיר כח הגבורה להתגבר על עמלק. ובידי סתם הוא השמאלי:
ודא איהו מטה דאיתברי ע"ש ירמוז לב' דברים הא' לשרשו של מעלה שהוא הנק' ע"ש לגבי רחל דאיהו סוד השבת והיא בין השמשות ממש בין יעקב וזעיר והדבר השני הוא מהות סגולת המטה שאז בין השמשות היה עדיין כח עה"ד טו"ר בעולם לכן תוכל להתהפך לנחש ולמטה:
ובהאי חב בהאי דייקא שהוא מטה האלהים הנז' והוצרך להכות פעמים: משה לא יהבית פי' לא להכות בסלע נתתי לך את המטה שלי אלא להכות בצור וענשיו אם היית מדבר כאשר צויתיך היית מאיר בסלע אורות המטה בסוד הפנימיות פנים בפנים. מיד וירד אליו בשבט בדינא קשיא. פירוש נודע שסוד התעלמות האורות ה"ס ירידה כמ"ש הרב בפ' ויוסף הורד מצרימה. ושיעור הענין שבניהו האמור שה"ס ההוא רוחא נפגם ונתעלה לדעת שה"ס ו כנודע והיינו שבט. ורמז שכביכול כשבט נתיבש והוא דינא קשיא שחזר המטה לנחש וקרוב לומר שבכל ענין זה נק' מצרי לפי שחזר לסוד הקטנות להתעלם בדעת שסודו מצרים. ויגזול את החנית לרמוז שכמעט הוה לו זה כעין נספה בלא משפט אלא בוגזילה משום דכוונת מרע"ה היתה לטובה לשמים כי כל חשקו לתקן את רחל שאליה חשק או"א כנודע אלא שעון ישראל גרם והיינו לשון גזלה:
דמההוא שעתא אתמנע מניה דאל"כ למה לא נזכר שנשתמש בו בת"ת הוא ד' רגלא ד' דכרסייא חגת"ם ביחד ובהיותה עם היסוד נק' שבת שאז היתה שביתה לו"ק ומ"ש ויכל אלהים ביום השביעי פירושו שכל המלאכות נעשו ונגמרו ע"י יום השביעי מלכות:
רגלא רביעאה דכרסייא ר"ל לא מבעיא בהיותה בסוד יום רביעי שאז היא סוד רגל רביעי אלא אפילו כשהיא יום שבת אדרבא אז היא רגל חזק מאד מפני שמתרחבת בכל מקום נה"י שנתעלו למעלה והניחו מקומם פנוי. וז"ס מ"ש דוד הע"ה רגלי עמדה במישור שהוא מקום פנוי אז במקהלים אברך ה': אי הכי וכו' ירצה א"כ שהכל דבר א' בין לגבי חג"ת ובין לגבי נה"י ותמיד הוא רגל רביעי למה אמר את שבתותי תרי והשיב שבת דמעלי שבתא דערבית ה"ס המ' ושבתא דיומא ה"ס שרשה שבת"ת שהוא ג"כ שביעי בחב"ד חג"ת ששם מתעלה היסוד דזעיר שה"ס שבתא דיומא. אי נמי בסוד עטרת היסוד ששם כלולה בו המלכות. מהו ומקדשי דס"ל שיש לפרשו על השבת ולקמן פירשו על רחל דאתמשכא מלעילא ה"ס אור אבא הנקרא קדש המאיר עליה:
עבדת לשבת וכו' שנראה שבתותי לחוד ומקדשי לחוד וקרא כתיב כי קדש היא שהיא גופה קודש גמור. והשיב היא לאו דוקא שהרי הכתוב מחלקם שבת לחוד וקדוש ה' לחוד. מאן קדוש ה' היה לו לומר מקדש ה' ולא קדוש ותירץ ר"א שהשבת נק' מקדש מפני שהוא מכון ובסיס לקדושה אבל קדוש ה' היא הקדושה עצמה דנחתא מלעילא פי' שהשרש נק' קדש והוא חכמה. והאור היורד משם נקרא קדוש. וחזר והקשה דא"כ אין השבת מכובד אלא עונג וכתיב וכבדתו ומוכרח דקאי אשבת דאל"כ כפל כבוד למה לי:
תחום שבת ב' אלפין בספר הכוונות של שבת כתב הרב שמן התורה הם י"ב מיל שהם ג' פרסאות והם כנגד נה"י שבהתעלות הקדושה למעלה היה נשאר זה המקום פנוי ולא היה כח לקליפות ליכנס שם אבל משגברו העונות גבר כחה להתהלך שמה לערך ב"ס וחצי שהם יסוד והוד וחצי נצח התחתון שהם שני פרסאות וחצי ונשארו ד' אלפים אמה שהם שני מילין שלעולם לא תוכל הקליפה לבוא בהם ורז"ל החמירו ולא התירו אלא אלפים כדי שלא להתקרב אל החיצונים אמנם תקנו עירובי תחומין שה"ס המשכת אור למיל השני ובזה יברחו החיצונים יותר למטה וע"י היכרא דעירוב לא חיישינן שיצא חוץ לקדושה. והתורה תרמוז שלעולם יהיה הבדל בין קודש לחול ולא יפחות מאלפים אמה ונמצאו לתלמידי הרב סודות אחרים בענין תחום שבת והמחוור שבהם הוא זה. והנה מכל צד שתרצה הקליפה לשלוט ולהכנס מקרי דרך כניסתה לכן צריך אלפים לכל רוח. שבת עילאה עטרת יסוד אימא סוד מלכותה שמסתיימת בחזה דזעיר שגם הת"ת הוא שביעי שבת תתאה שורש ראש רחל המושרש בחזה דזעיר ושניהם כלולים כחדא תוך זעיר וסתומים בפנימיותו שבסיום עטרת יסוד אימא שם מתחיל שורש רחל וכאחד נחשבו:
שבת אחרא דלא אדכר היא רחל העומדת חוץ לזעיר: והקשה הר"מ דלונזאנו ז"ל דלמה לא תוכלל גם היא בשם שבתותי ותירץ דשבתותי משמע דוכרין שבתות י' והיינו ב' שבתות שבפנימיות ת"ת ובלאו הכי מיעוט שבתות שנים. וכ"ש כדיהיב טעמא דהנהו תרין כלילן כחדא וסתימין כחדא לכן חששה המ' כיון דנגזר עליה גלות ומיעוט בעונותינו ובלילה יורדת לבריאה שאז אין לה בחינת שביעיות שמא לא תוכלל בשם שבת:
מיומא דעבדת לי ר"ל שבשעת הווייתי הייתי שביעית ונקרא שבת בעצם ואין ראוי שמחמת שינויים שעוברים עלי מצד עונות ישראל אשתנה מטבעי הראשון. ועוד יומא לא הוי בלא ליליא. רמזה לו שא"א לשני השבתות הראשונים שסודם ביום לעלות אם לא ימשכוה אחריהם כי אין ריקות נמצא והתחתונים נמשכים אחר העליונים והכל מלא ויומא אין לו הוייה ועליה בלא ליליא:
ברתי שבת אנת פייסה בשם בת בסוד הנודע בפ' ה' בחכמה יסד ארץ דאבא יסד ברתא מפני שמקומה במקום גילוי יסוד אבא וכל עיקר קדושת שבת הוא מאור אבא הנק' קדש. וא"כ איך אפשר שיתפשט אורו והיא לא תהנה מבית אביה. ורמז לה שבת אנת. ידוע שעיקר השם השולט בשבת הוא י"ה אדנ"י. אדנ"י מלא עולה תרע"א עם יו"ד ה"א והכולל עולה שבת:
ושבת קרינא לך וכיון שכך קראתיך מתחלה לא יזוז שמך לעילם אפילו בכל הרפתקי דעדו עלך אי נמי כשאמרתי שבתותי תשמורו גם עליך היתה כוונתי. אבל חוששני שמא הס"ד דילך יעלה על לב צבא מרום וידמו בלבבם החיצונים שיהנו ממך בשבת כמו בחול:
ולכן אעבר כרוזא וכו' להטיל מוראה על כולם. ומקדשי להיותה מושרשת וגדלה במקום גילוי אור אבא שהוא קודש וגם הוא יראה ושרייא בה יראה המ' הוא יראת העונש סוד התכלת ושרייא בה חכמה שהיא יראת הרוממות ועליה נאמר ראשית חכמה יראת ה'. אני ה' המקדש האמור נקרא אני:
ודייק את וכו' כתוב בסה"כ ריש כוונת יוה"ך דג' אהי"ה העולה חותם יורדים למטה ביסוד המ' ואהי"ה דיודי"ן הוא מציאותה עצמה וב' דאלפי"ן ודההי"ן הם ב' אלפים דתחום שבת וזמ"ש אביו של הטעייא קדישא ור"ת א"ת "אלפים "תחום שבת למלכות:
שבתותי דא עיגולא וריבועא דלגו וכו' תמצית דבריו עולה בסגנון אחד עם פירוש מורינו זלה"ה דעיגולא הוא עטרת היסוד סוד מלכותה ואות ס' רומזת למ' ולכן עד שלא נולדה חוה לא נזכרה אות ס' בפרשה ועוד עטרת היסוד עגולה בסוד שפולי מעים דנוקבא:
וריבועא דלגו הוא היסוד שהוא פנימי וישבו שני דלתות כמ"ש בדרוש בריאת המלכות ד' אחת מקבלת מזעיר והשנית מאימא ומשניהם מתחברת ם סתומה ביסוד רחל וז"ש ריבועא דלגו לפנים מהעטרה שהיא ס' עכ"ד וכמרז"ל מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים לפי שיסוד ומלכות דרחל אין להם על מה שיסמוכו בזעיר מפני שיסוד זעיר אינו מגיע אלא עד ת"ת שלה ונמצא יסוד שלה פורח באויר. המכוון בזה דעיגולא וריבועא הם יסוד ועטרת דמ':
ואינון תרין לא כמו זעיר שאין לו רק ט' ספירות. אך רחל יש לה י"ס שלימות יסודה ומלכותה. אבל עטרת יסוד דזעיר אינה נחשבת לעצמה אלא הנוקבא משלימותו לעשר כמ"ש הרב ז"ל:
ולקבל אינון תרין ר"ל להיות שאין לשנים אלו סמיכה ע"כ צרכים אנו להמשיך להם הארה מן מוחי רחל ממה שמאירים בשבת מסוד ב"פ י"ה במילוי יודי"ן מחו"ב ע"ב ס"ג וכל אחד עולה ל"ה גי' כתיבות ויכולו דקידוש ומאלו השני מוחין אנו ממשיכין ליסוד ומ' דרחל שגם בהם יש ב' בחי' ל"ה כמ"ש בליקוטי הרח"ו פרק י"ט וז"ל יסוד גי' י"ה אדנ"י שהוא בחי' שבת כמ"ש בר"מ פרשת יתרו דף צ"ג ע"ב ואמנם י"ה ביסוד עצמו ואדנ"י היא העטרה ע"כ. והנה י"ה במילוי יודי"ן עולה ל"ה כנזכר ומילוי המילוי דאדנ"י יש בו ל"ה אותיות אל"ף למ"ד פ"א דל"ת למ"ד תי"ו נו"ן וא"ו נו"ן יו"ד וא"ו דל"ת. וזה דוקא בשבת כי בחול לא יש מילוי יו"ד בתי"ו של הדל"ת ואז אינם כי אם ד"ל אותיות יו"ד זו היא בחי' גדולה כנזכר בספר הרב הרי שבהם ב' בחינות ל"ה ומקבלים ב' בחינות ל"ה מן המוחין:
וסליק כולא לע' שמהן ע' תיבות שבמילוי ד' הוי"ה וג' אהי"ה ורחל אתעטרת בהו ומורידה הארתה ליסוד ומ' שלה שהם עיקר סוד השבת ויצדק בהם שם שבתותי טפי ממה שפי' ר"א וממה שפי' הטייעא שבת עילאה ותתאה דלדידהו לא א"ש תשמורו שהרי אותם הבחי' הם בחזה דזעיר דאיהו דכורא ושייך בהו זכור ולא שמור. ועוד דוקא לאלו השנים יכון שם שבתות משום שבשני הקוים מתפשטים נ"ה מראש ועד סוף. אבל בקו אמצעי מתפשט יסודו עד ת"ת שלה דוקא ושם פסק כחו ונשארו יסוד ומ' שלה בבחי' שביתה ממש שאין להם על מה שיסמוכו. וז"ש ובגין דעיגולא וריבועא דא אינון שבתותי ויצדק בהם שם שבתותבעצם וכלילן תרווייהו בשמור בנקבה:
שבת עילאה הכא וכו' ר"ל עם היות שבינה נקיבה. עכ"ז הכא במקום גילוייה בחזה זעיר היא נכללת בזכור שיסודה תוך זעיר ושם נשלמה ונקרא זכור על סיומה בזכור והחכם כמוהר"ר יעקב צמח בליקוטים שלו ששלח לי מירושלים כתב שזה מובן במ"ש בדרושים שזעיר אין בו רק ט' ספי' והנקבה הוא שמשלימתו לעשר. וז"ש מלכא עילאה שהוא זעיר בזכור שהוא יסוד מסתיים:
וע"ד איקרי מלכא דשלמא דיליה כלומר השלום שהוא יסוד הזכר עד שם הוא פרצוף דיליה עכ"ל ההקדמה אמיתית אלא דלא א"ש לישנא דאיתכליל. וגם אומרו דשלמא דיליה לא יכון שהרי גם אבא הוא כן דעוד וכי משום דמסתיים ביסוד זכר יאמר דשלמא דיליה ועוד דלקמן בדף כ"ט מוכח בהדיא שהבינה היא שנקראת מלך שהשלום שלו:
ולפי דרכו נוכל לפרש על אימא שהוא כפי דרכנו. שהרי מלכות אימא יוצאה לבנין לאה ולא נשאר בה אלא היסוד. אך הנכון כמו שפירשתי כמ"ש בפ' ויחי דף רמ"ו ע"ב רישא דגופא נוקבא עד דנחית לסיומא וכד סיומא אתחזי הא עביד כולא דכר. ופירושו פשוט שראש בינה נוחבא אבל סיומא שמתלבשת בזעיר עביד כולא דכר שהכל הולך אחר הסיום. וכן פי' הרב בספר הליקוטים וז"ש דהא מלכא עילאה שהיא בינה. בזכור שהוא זעיר אסתיים דיקא. ואצלי הטעם שבלוחות ראשונות נאמר זכור ובשניות שמור כי משנה תורה סודו ברחל וכנזכר בסוד הו"ר. וקודם העגל היה בהם כח לקבל אור משבת עילאה ואחר העגל לא יכלו לקבלו אלא ע"י שמור שבתותי ודוק:
ושלמא דיליה זכור איהוי פי' שיש לו שלום רב הוא יסוד אבא בתוך יסודה וע"ד לית מחלוקת לעילא דאינון ריעים דלא מתפרשי לעלמין והכל בחי' זכר שהוא המשים שלום והייחוד עצום עד שאין כח לחיצונים משם ולמעלה. אבל משם ולמטה אע"פ שלא יצדק שם פירוד מ"מ יש חילוק פעולות. ונק' אימא שלמא דיליה לפי שיסוד אבא כמוס בתוכה ואין שום הארה יוצאת ממנו אלא על ידה לפי שהוא מוקף ביסודה:
חד יעקב וחד יוסף נודע שבסיום יסוד אימא שם מסתיים בחינת יסוד אבא היינו דשלמא דיליה. אבל משם ולמטה הוא בחינת עטרת יסוד אבא ושם ב' מעלות א' בחי' יעקב שיוצא ממקום סיום היסוד תחלת העטרה ושם יעקב יבקע אור היסוד בתוך זעיר ונעשה בחי' יעקב. בחי' ב' היא התמשכו עד תוך יסוד דזעיר שה"ס יוסף ועל ב' בחי' אלו אמר שלום שלום לרחוק ולקרוב והוא מובן למי שיודע סוד בנין פרצוף יעקב שהוא רחוק וחוץ מהזעיר וכן הוא מאיר לרחל שגם היא חוץ נזעיר. ועל ב' בחי' אלו הביא ב' הפסוקים מרחוק ה' נראה לי לרמוז ליעקב. ופ' ותתצב אחותו מרחוק שנדרש על רחל שהיא מרים ואע"פ שהוא יותר עליון מבחי' יוסף מ"מ רחוק מיקרי לפי שעומד בחוץ. וכלל גדול בידינו שאין אורות אבא מאירות כשל אימא שבסיום יסודה בחזה יוצאות הארותיה לתוך גוף זעיר ממש. אבל של אבא הם בריחוק. ולפי שהאור היוצא ליעקב הוא בשני בקיעות דיסוד וגוף דזעיר אע"פ שהם הארות מתוך היסוד מ"מ נקרא רחוק. אמנם לשל יוסף קורא קרוב מפני שהוא מתלבש ממש בתוך יסוד דזעיר:
מרחוק דא נקודה עילאה וכו' היינו יסוד אבא בחינת עליוניותו. לא העטרה דהיסוד הוא דקיימא בהיכליה בתוך יסוד אימא:
ומקדשי דא נקודה וכו' בפי' ספרא דצניעותא פי' הרב ז"ל שהוא נקודת ציון ובס' ערכי הכינויים של הר"ן שפירא ז"ל שליקט מדברי הרב ז"ל כתב הם חדרי יסוד דנוקבא ששם עיקר קבלת הטיפה והיא ממש באמצעיתא דעיגולא ורבועא. ונקרא מקדשי שהרי פה יסוד אבא שהוא קודש הכולל הוא שוה לשל זעיר. ובהשפיעו בנוקבא אז מקבלת אור הקדוש ולכן בה עיקר היראה שהרי עצמיות שבת הוא מסוד אבא ולכן המכנס שום כח חיצוני לתוך חלל עיגולא וריבועא פוגם באותה נקודה וברושם אור אבא שבתוכו ולכן מיתתו בסקילה שהיא כנגד יו"ד של שם:
וההוא נקודה אקרי אני ששם עצם הנקבות דהיינו כלי ההזרעה. וגם שם ב"ן עם ט' אותיותיו עולה אני כמ"ש הרב ז"ל:
ועלה שרייא ההוא דסתים וכו' הוא אור יסוד אבא ונודע שאין אור טיפת יסוד אבא נכנס בה בסוד הפנימיות אלא בהתלבשו במלבוש דק דמצד אימא ומצד זעיר. דלזה רומזים ב' שמות כוז"ו טדה"ד שהם פני הוי"ה ואחוריה ועולים גי' אני וכמ"ש האריז"ל אני ראשון טדה"ד ואני אחרון כוז"ו. וע"י המסכים של ב' שמות אלו העולים אני היא מקבלת אור אבא:
וכולא חד פי' אני וה' כולא חד שהרי הוא סוד הוי"ה פניה ואחוריה כנזכר ועוד טעין חמרי ה"ס התלבשות הצדיק בחלוקא דרבנן לבא לעוה"ז בבחינת נפש לבד ובתיקון כ"ג מספר ר"א לר"ש זה המעשה ואמר ואזדמן לן כגוונא דמחמר בתרי חמרי:
ולמה ב' ר"ל שאם צדיק זה שהיה בן רב המנונא כמ"ש לקמן הוא אותו ינוקא דפ' בלק שגם הוא היה בן רב המנונא. הלא אמר שם שאביו היה מתנוצץ בתוכו ולכך היו ב' חמורים כנגד נפש אביו ונפש שלו. ועוד כתוב בשער הנבואה שאין כח לצדיק להתגלות אם לא יתלבש בתוכו ניצוץ של מרע"ה עד דייתי ההוא דטעין חמרי. מלך המשיח:
אתר בי מותבי איהו טב יש מי שכתב שרמז להם שהיה מיושבי לוד ל מגדל הפורח באויר הוא"ו רומז להקב"ה:
וחד מסכינא הוא ד ואין שאר המאמר מיושב ונלע"ד ששאלוהו על מקום מנוחתו בג"ע והשיבם שהוא ביסוד הנקרא טוב. וג"ע הארץ ה"ס מלכות המקבלת אורה מנקודת הטבור של זעיר ששם סיום יסוד אימא כמ"ש באוצ"ח סוד ג' נקודין דפ' תצוה וזהו כללות סוד ג"ע אבל מ"מ כל מה שיש תחת כיפת הרקיע הוא בחי' מ' שבמ' והיא מתחלקת לפרצוף שלם כמ"ש בדרוש ציור העולמות וגן עדן שבארץ ה"ס בינה של מ' שבמ' שלמעלה ממנו סוד ט' ספי' של המ':
ובינה דמ' שבמלכות שהיא ג"ע מתחלקת לי"ס כנז' שם והעמוד שיש בתוך ג"ע שמשם עולות הנשמות הוא יסוד בינה שבמ' שמשם מעלות הנשמות מ"ן כמ"ש בדרוש מרכבת יחזקאל פ' י"ג ומשם עולות לרקיע ונכנסות ביסוד דמ'. ובתוכיות עילוי עמוד זה היה מושב נפש הטעייא. ועליו אמר איהו טב ומועיל אצלי ששורש אחיזתו היה שם כמ"ש לקמן ומצא מין את מינו וניעור. שלא כל הזוכה לג"ע זוכה לשוב למקור אחוזתו. כי יצטרכו לחזור לעוה"ז להשלים נפשם להחזירה לשרשה. ומ"ש ואיהו מגדל חד דפרח וכו' ה"ס אותו העמוד שהוא מגדל ממש וכל יסוד נרמז במגדל:
דפרח באוירא כתב בדרוש אטב"ח שיסוד זעיר מגיע עד ת"ת דנוקביה ועל כן יסוד שלה אין לו על מה לסמוך ליעשות מדה א' ומפני זה הוצרך שהנקודה של הת"ת שלה תרד ותתחבר עם נקודת יסודה. וה"ס גוף וברית חשבינן חד. ולכן קרא ליסוד הנוקבא מגדל הפורח באויר כי אין לו סמך (ובמ"ח דף י"ט ע"ב פרק ז' פיסקא ב') גם מפה יסוד זעיר שמגיע עד ת"ת דנוקביה יוצא הבל מופלא מתוכיותו וגם כי סתם זעיר ה"ס רוח ואויר:
ואינון דדיירי בהאי מגדלא שהוא יסוד דנוקבא קב"ה הוא ת"ת דנוקבא דסתם ת"ת נקרא קב"ה וכ"ש שעד שם מגיע התפשטות זעיר:
וחד מסכנא ה"ס היסוד שלה הנקרא דל ועני מפני שאין לו במה לסמוך ואין לך עני גדול מזה. ודא הוא אתר בי מותבי כפל הדברים להורות כי משם אחיזתו ושרשו קודם בואו לעוה"ז ולשם חזר לנוח. אבל ברצונו גלה משם וז"ש וגלינא מתמן שלא נדחה ח"ו אלא שגלה מדעתו ללקוט שושנים שעל ענפי שם ב"ן מוטלת חובה זו כי בעל אבידה מחזר על אבידתו:
אנא טעין חמרי להאיר שכל הצדיקים בסודות התורה אשגחו ר"א ור"א ביה ואטעים לון מלוי כי גדול כח הסתכלות בפני במלחמותיו עם סיחון ועוג כמו עם עמלק. אלא ודאי דאתמנע מניה ולא הוה בידיה לעלמין לא כמ"ד בילקוט שבפטירת מרע"ה דחפו לס"מ במטה: אלא כמ"ש במדרש רבה שנצחו בטענות ואפי' כשנתעבר בשלמה ששמו כשם למשה לא זכה עוד למטה:
ויהרגהו בחניתו על ההוא חובה שהפכה ממטה לחנית ולא עאל לארעא כאשר חשק. מכללם של דברים למדנו מעלת ההוא רוחא שבהתעלמו למעל' נמנעו מישראל כמה אורות גם נתבאר שרש בניהו ב"ן יה"ו וז"ש מן השלשים הכי נכבד שהוא בהיותו מעורר אותיות יה"ו שהם חב"ד שבהם ע"ב ס"ג מ"ה ל' אותיות: משם מתרבה בו שפע המוחין:
נטיל מנהון סוד קבלת האור ואנגיד לתתא משך הזרע דרך חוט השדרה מן הדעת כמ"ש בסוד הלולב. הוה נטיל ה"ס זווג החיצוני התדירי. ואתקרב ה"ס זווג הפנימיות שהוא בקירוב גדול:
ואל השלשה לא בא הם חג"ת ויובן במ"ש בסוד הגדלת פרצוף זעיר שעולים חג"ת לחב"ד ונה"י לחג"ת. ולכן יש בחינת יסוד בת"ת והוא המזדווג עם לאה מן חזה ולמעלה. ולכן יש שם שרש גדול לרחל כשנכנסת מן החזה ולמטה ששם הוא כתר שלה בת"ת כנודע ולפי בחי' זו לא יכון לומר שאין היסוד עולה לאבות השלשה כי אדרבה שם יש לו עיקר גדול לכוין לאותו מקום לצורך ב' האחיות לאה ורחל זו לסיומה וזו לראשה ובחינות אלו נוהגת בגלות אכן בזמן ההצלחה לא היתה מגמת היסוד לזה אלא להמשיך עד למקומו התחתון נה"י כדי להתחבר עם רחל שאז רחל גדולה כמוהו כבזמן בהמ"ק דקיימא סיהרא באשלמותא וז"ש ואיהו לא הוה אתי לגביהון שאין מגמתו לבוא בין חג"ת ולהמשיך אורם שם: אע"ג דאינון יהבי ליה ברעותא דלבא עכ"ז אין כוונת ההוא רוחא בהעלותו מ"ן אלא להמשיך משלשים שנה עילאין עד לתתא למקומו בין נה"י שזו כוונת הבורא אם לא יגרום החטא. ולכן גם שיש בחי' יסוד תחת חג"ת. אינו עולה בשם ובחשבון כי אם למטה בין נה"י וז"ש דלא עאל בחושבנא:
דוד אל משמעתו פי' שדוד היה נשמע לו כפי' הרד"ק אל עצתו כי דוד שהיא המ' דורש תמיד פני בניהו כנז' כי בלתו לית לה מגרמה כלום:
והבינו ר"א ור"א חשיבותו של הטייעא ששרשו בניהו ההוא רוחא שם ב"ן ושכל העולם צריך לו ולכן בכו על חסרון אותו אור שחסר מהם והלך לו. וסיום המאמר בסגנון פי' מורינו אלא מ"ש לקמן ר"ש נהירו דאורייתא רב המנונא סבא זכיתון וכו' כתב דמשמע מהרמ"ק ז"ל שהיה רב המנונא עצמו והקשה עליו מדברי הטייעא עצמו שאמר אבא חד נונא וכן א"ל ר"א אנת הוא בריה דרב המנונא. ובתיקון כ"ג אמר ר"א לר"ש בהדיא שהיה בנו של ר"ה. ותכלית הכוונה שאביו היה מתנוצץ בו וכן כתב מוהר"י צמח ז"ל ועשה לו סמוכות ממ"ש בפר' בלק בריה דרב המנונא הוא נהירו דאבוי מנהרא עליה ולהיותו עיקר בהתנוצצו בו הזכירו בשמו ותלו בו הגדולה:
אזל ליה ולא עשה כרב ייבא סבא שאמר ואנא ייבא סבא אלא הלך לו שלא למדנו עוד ממנו בעו למיטען חמרי אותם שהניח הטייעא וכשלא רצו לזוז ממקומם הבינו סוף הדבר ושבקו לון:
דף ז.
מה רב טובך ב' פירושים שמפרש ר"א בפסוק מיוסדים על ב' בחינות שיש לאימא בסוד התחלקה לבינה ותבונה כנודע ותבונה היא המשפעת מוחין לזעיר תמיד. עוה"ב שכבר בא ונמשך תמיד לזעיר עלמא דאתי תדיר וה"ס מ'. והבחי' הב' נקר' בינה וה"ס ס' ונקראת לעתיד לבוא כשיגדל זעיר יהיו לו מוחין עליונים מצד הבינה. והנה פירוש ראשון יסודתו על העידון שיש לנשמות הצדיקים עכשיו שהוא מהאור הנמשך להם מאו"א וזעיר. וכתב הרב בפי' תוספתא דפרשת ויחי שכל היסודות בין דדכורא בין דנוקבא נקרא צרור החיים ששם צרורים וקשורים המוחין הנק' חיים. וסתם ישראל הזוכים לג"ע הם ביסוד דמלכות. והצדיקים הגדולים הם ביסוד זעיר ונהנים מאורות הזכר וזוכים להשפיע במלכות וכמ"ש בריה דרב ספרא אור זרוע לצדיק ואביגיל פירשה דבריה בצרור החיים דזעיר וזהו את ה' אלהך סוד עטרת יסודות ששם נצררים אורות או"א וזעיר יחד וז"ש כמה טבא מצד זעיר עילאה מצד אימא. יקירא מצד אבא דזמין באוצרו הטוב יסוד זעיר אנפין:
פעלת המדריגה התחתונה שיצדק בה שם פעולה והיא במ' הנקרא עשייה וזו לשאר בני נשא אבל לאינון זכאין עילאין זוכים למדרגת רב טובך. טובך לא כתיב שהוא אור יסוד הגנוז במלכות אלא יסוד זעיר הנק' רב טוב סוד החסדים המגולים אשר שם כמ"ש הרב לקמן דף ל"ח שהוא סוד נהורא דאחזי קב"ה שהוא אור החסדים המגולים ועליו נדרש שם פסוק זה:
זכר רב הוא יסוד הזכר מבוע מים חיים עגונא דחיין הם המוחין הנקראים חיי המלך:
הפי' הב' הוא בסוד אור הבינה הנק' לעתיד לבא בהתחברה לאבא ולא אמר ד"א כמשפטו לפי ששני הפירושים הם מתן שכרן של צדיקים אלא שזה של יש"ס ותבונה וזה של או"א. וכ"ש שתכלית השלימות הוא כשיתחברו או"א ויוכללו בהם יש"ס ותבונה ויהיו פרצוף אחד לזה לא אמר ד"א ואם תדקדק בפי' זה תמצא שנכללו בו כל הבחינות שיש להבחין בסוד צרור החיים דהיינו ה' יסודות צרור ה' חיים ולזה רמז באומרו רזא דחכמתא: ה"ס יסוד אבא שכל יסוד נק' רז. וכל רזין איתכלילו ביה הם שאר היסודות שהוא כולל אותם בין מפנימיותו בין מחצוניותו: מה כמה דאתמר. הוא יסוד זעיר הנקרא מה:
רב ותקיף הוא יסוד אבא המבריח מן הקצה אל הקצה ונקרא כן בגין דאית אילנא אחרא זוטא שהוא יסוד זעיר שאינו מתפשט כי אם בו בעצמו וליסוד הנוקבא אבל יסוד אבא הוא רב שאינו מתגלה אלא בסוד אחוריו מלובשים במסך יסוד אימא ומילוי אהי"ה דההי"ן עולה ק"ל. וע"ב ק"ל גי' ר"ב. גם רב באורך והתפשטותו בכל קו אמצעי דזעיר:
ברום רקיעין שהוא מושרש ביסוד עתיק וידוע שכל בחי' יסוד נק' רקיע ושל עתיק הוא המרומם שבכל האצילות: אור דאיתברי ביומא קדמאה. הוא חסד עליון דעתיק הנמשך עד יסודו המתעלם ביסוד אבא בפנימיותו. דגניז כאן דאיירי בלעתיד לבא ועדיין הוא נעלם. לכן אמר דגניז ורמז לג' יסודות מ"ה דזעיר: רב דאבא. טובך דעתיק הרי ג' יסודות דכורין. אח"כ רמז לב' בחינות הנוקבין אימא וברתא:
פעלת דא ג"ע עילאה היא אימא כי כולם בחכמה עשית בבינה חכמה אומר ובינה עושה. ועוד שאור יסוד אבא הוא צפון וכמוס וז"ש צפנת ובהיותו ביסוד אימא אז יסוד אימא פועל. ג"ע דלתתא יסוד רחל ורמז לו נגד בני אדם. ויראיך דקרא היא יראת הרוממות שהיא באבא קיימי ברוחא כי עד שלא יכלה הבשר הרוח הוא בג"ע התחתון והנפש על הגוף ובכלות הבשר נשאר על הגוף הבל דגרמי והנפש עולה לג"ע עם הרוח ואח"כ עולים למתיבתא דרקיעא ה"ס יצירה דמט"ט ופרח באוירא ה"ס עלותם דרך העמוד שבאמצע ג"ע וכל צדיק כפי זכותו. אפרסמונא הוא נועם הבינה הנק' אפרסמון כמ"ש בפרשת תרומה נהירו דבוצינא עילאה שאור אביו מתנונץ בו. ושם בוצינא כינוי לניצוץ מרע"ה. גם רשב"י נקרא בוצינא קדישא והנה רב המנונא סבא שרשו באימא כי סבא ס"ג ויסוד אימא הוא בוצינא עילאה שמשם שרש רב המנונא ורבי נהוראי סבא דפרשת תצוה הוא ג"פ אהי"ה גי' סבא ורב ייבא סבא הוא שני מילואי ס"ג וב"ן שהם ל"ז כ"ו גי' סבא נמצא העליון הוא רב המנונא לכן קראו עילאה. אינון בוצינין הנה לא כל הצדיקים זוכים לבוא לעוה"ז אלא אותם שהם מבחינת יסודות הנקרא בוצינין שיש בהם סגולה להשפיע באחרים ממה שמקבלים מלמעלה ולומדים בישיבה:
טנרין תקיפין הצדיקים הבאים מהחסדים שביסוד הנקרא צור ופטשין הם הבאין מן הגבורות שביסוד מארי דגוונין הוא מט"ט וכן מצאתי כתוב והוא כולל ו"ק שה"ס הגוונים:
אצטוונא כסא גבוה מושב השלטונים וה"ס הדעת להמשיך השפע לבני ישיבתו: אתכנשו התקבצו יחד חו"ג לקבל האור מתוך הדעת ב' עטרין סודות ב' פסוקים את שבתותי ובניהו. והנה פסוק את שבתותי הוא בסוד אור אבא כי קודש היא ופסוק ובניהו על ההוא רוחא שבתוך אימא וברתא ולהיות ר"א ור' אבא סודם בחו"ב לכן אמר לאעטרא לכו לכו דייקא שהם הן סוד ב' עטרין:
חבקוק הרב ז"ל פי' מאמר זה בדרוש מ"ן וכתב ע"ב שמות דויסע וכו' בהם רי"ו אותיות גי' חבקו"ק ותחלה גליף עלוי רי"ו אותיות שהם גי' חבקוק ואח"כ גליף עלוי ע"ב תיבין עצמם והנה רפ"ח ניצונין הם ע"ב רי"ו ע"ב חסד והוא באבא רי"ו גי' גבור"ה והם מאימא ולמטה ורי"ו הם ע"ב דס"ג וע"ב דמ"ה וע"ב דב"ן גי' רי"ו ונמצא דגליף עלוי ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כל אחד בבחי' ע"ב ואלו הם כללות כל הניצוצין עכ"ל. וכתב הרח"ו בליקוטים שלו שבדעת עליון דדיקנא יש ג' הויות דיוד"ן שעולים רי"ו והם סוד רי"ו אתוון שבשם בן ע"ב והוא ניתן למ' בסוד ביאה ראשונה לסוד ההוא רוחא דשבק בה כדי להעלות מ"ן ואח"כ נותן בה הוי"ה דיודי"ן שה"ס ע"ב תיבות דשס בן ע"ב שמות וה"ס מיין דוכרין נמצא שג' ע"ב ראשונים הם מן ס"ג מ"ה ב"ן שהוא גי' גבורה שהם מבינה ולמטה. וה"ס רי"ו אותיות דשם בן ע"ב. אבל ע"ב שמות שה"ס הוי"ה דיודין סודו חסד עכ"ל. ובזה יובן מאמרנו שתחלה כשנתן הבן לשונמית שהיה בר"ה אז יומא גרים שהוא גבורה וניתן לה מסוד הגבורה שהם ג' ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן וזהו חיבוק דידה יד שמאל ולכן שלטה בו המיתה כי חסר ממנו אור אבא שהוא המחיה. והגם שמצד אביו היה בו כח זכר. סטרא דידה גבר ולכן אלפא ביתא דאגליף ביה אבוי כד מת פרחו מטה. ולכן אלישע שם כוונתו להמשיך עליו סוד מ"ד היינו ע"ב שמות וז"ש בספרא דשלמה שמא גליפא דע"ב שמהן אגליף עלוהי בתיבין דייקא ע"ב תיבות וה"ס חיבוק אלישע יד ימין חסד ואז הם ב' חיבוקין. והנה אלישע חזר לעורר בו ג' ע"ב דגבורות ולייחד עמם ע"ב שמות דחסד באופן שהמשיך בו את הכל וז"ש חבק ליה אגליף ביה כל אינון אתוון וכו' בקרב שנים יהון חייהו כמו חייו נודע שכל המשכת המוחין היא מתחלת מדעת הגנוז בין גולגולתא ומוחא סתימא וה"ס קרומא דאוירא הניתקן מת"ת דעתיק. כי הנה גולגולתא ומוחא סתימאה נתקנו מחו"ג דעתיק וידוע שז' דעתיק נק' שנים קדמוניות כי דז"א נק' ימי עולם ושנים סתם ולכן נזכרו ב' פעמים שנים בפסוק. והנה דעת עתיק נקרא בקרב שנים לפי שהוא מתפשט בתוך הו"ק שה"ס שנים קדמוניות ובקרבם ועוד שהוא נתון באמצע קצוות דא"א דהיינו באמצע ז' תיקוני רישא דיליה: ואמר ששם יהון חייהו:
וכל מאן דאתקשר ר"ל אפי' מי שתחלתו מסטרא דנוקבא אם יזכה לעלות למקום קשר של שנים קדמוניות שהוא דעת ויסוד דעתיק שהם קשורים ומיוחדים חיים איתקשרו ביה כלומר הוא עצמו נעשה קשר החיים ויכול להשפיע חיים באחרים שהרי הוא עצמו בסוד היסוד וכן התפלל חבקוק שחייו יהיו בקרב שנים הנז' ואז משם ישפיע לדעת התחתונה רחל שאין בה חיים כלל וז"ש בקרב שנים תודיע לההוא דרגא וכו' והכוונה להמשיך מדעת עתיק עד דעת רחל וזהו בקרב שנים הב' שנים דזעיר שכתר רחל שם בת"ת של זעיר ולשם הודיע הוריד לדעת שלה. ע"כ דברי ר"ש וסיום הפ' ברוגז אחר שהורד בדעת מלכות רי"ו שה"ס גבורה גי' רוגז ג"כ רחם תזכור הן בה אח"כ אור הזכר שהוא ע"ב ואז יהיו בה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עם י"ו אותיותיהם גי' רחם. ונצטער רשב"י על שלא ראהו בהקיץ ונפל על אנפוי לעשות איזה ייחוד וראהו מעקר טורין עוקר הקליפות. מנהיר שרגין הם המ"ן עצמם בהיכלא דמלכא משיחא הוא יסוד המלכות שהוא היכל למשיח. ע"כ תמצית דברי הרמ"ז עם שאינו לשונו ממש כי לקצר אני צריך.
דף ח.
והרמ"ז כתב ראשית חכמה הן אמת שחכמה סתימאה דאריך יצדק בה תואר יראה לפי שמלבשת גבורה דעתיק גבורה גי' יראה. אבל האי קרא שמדבר על עושי המצות ויראי ה' לא יכון לפרשו בזה אלא על המתקנים השכינה. וא"כ סוף חכמה מ"ל ביען שהיא סוף האצילות ששם מתפשטת ספירת החכמה. והתירוץ צריך לדעת מהיכן מתחיל וראיתי להרמ"ק ז"ל שכתב שהקושיא נמשכת עד אוף הכי תרעא קדמאה וכו'. ותמצית כוונתו שכמו שיצדק לומר על המלכו' סוף חכמה מלמעלה למטה בסוד אור ישר. כן יצדק לומר עליה ראשית חכמה בסוד אור חוזר מלמט' למעלה. ולא נהירא לי פירושו כלל דהמתרץ מה הוסיף לחדש בתירוצו והלא בדרך זה החזיק ר' חייא והביא ב' פסוקים והמשל על זה. וכ"ש שאין הלשון מורה כן. וצלע"ד שהתירוץ מתחיל מן הה"ד פתחו לי שערי צדק וכו' שכן דרך הדרשנים כשיש להם ב' פסוקים שבהם ב' קושיות וביישוב אחד יתיישבו שניהם אז הדרך לומר הה"ד. והנה בפ' ראשית חכמה כבר גילה מה שהוקשה לובו ואח"כ מביא ב' הפסוקים פתחו לי וזה השער דק"ל תחלה אמר שיפתחו לו שערים הרבה ולבסוף אמר זה השער לה' דהול"ל אלה השערים לה'. ועוד קשה בפ' ראשון אמר אודה שם י"ה ובשני הזכיר לה': ותירץ ודאי שער אחד דוקא מסוגל ועיקרי לההנות משם י"ה והוא נקרא שער לה' דאי לא ייעול בההוא תרעא פי' בזה השער המיוחד לא ייעול לעלמין שאין שום אופן כלל לההנות מאור אבא אלא דרך שער זה. ואי תימא למה אמר שערי צדק דמשמע שערים הרבה וכן היא האמת שכמה מעלות צריך לעלות עד שיגיע לאצילות. לזה הביא משל נאה למלכא עילאה. ולפי גודל מעלתו מסתתר במקום מוצנע בחדר גבוה וטמיר וגניז מעלים עצמו בפרגוד לפניו:
והסולם שיעלו בו אל החדר יש בו תרעין על תרעין בסדר המדרגות ולסוף כל תרעין עבד:
תרעא חד למעלה ראש לסימן ששם מתחיל מצבו של המלך כי בכל השערים שלמטה שם מושב שריו ושליטיו ולכן זה השער העליון שינה אותו לשבח ועשה בו כמה מנעולין ומפתחין והיכלין זה לפנים מזה. דרך משל בה"מ היו בו כמה שערים החיל עזרת נשים ושל ישראל ושל כהנים ובסוף האולם היה השער הגדול בפ תחות ופשפשים. ולפנים ממנו ההיכל והדביר ולפנים ארון הקדש שבו התורה ומן ההיכל ואילך נקרא מקום קדש הקדשים:
וחנה מלך עילאה שהיא התורה טמיר וגניז בתוך הארון ועביד ליה תרעין מן החיל עד ההיכל ולסוף כל תרעין שער הגדול שיש בו פשפשים וכו' ואמר כל מאן דבעי למיעל לגבי לאפוקי שאר המדרגות שהם לשריו. תרעא דא דוקא בו יבואו אצלי ויזהר הנכנס בו שיהיה בקי בכל ההיכלות עד שיזכה לקרב אל חביון עוזי:
והנמשל אבא הוא המלך העליון כי כולם בחכמה עשית ומושבו באצילות והוא טמיר וגניז ביסוד אימא ויסוד זעיר: וכמה תרעין על תרעין. הם בי"ע. ולמעלה מהם רחל הקדושה בתיקון קומתה. והיא היכל גי' אדנ"י. ואדנ"י מלא עולה תרעא. וכל קומתה היא מתפשטת באורך ד' מדות זעיר. ויש בה ג' בחינות והם המנעולים הם יסוד ומ' שבה ששם ה"ס חותם בתוך חותם. והפתחים הם חג"ת נ"ה שלה סוד נ' שערים. וההיכלות הם חב"ד שלה שהם כנגד תנה"י דזעיר. ונודע מ"ש ה' בחכמה יסד ארץ דאבא יסד ברתא ועניינו שאין יסוד אבא מתגלה אלא דוקא מהחזה דזעיר ולמטה לצורך תיקון רחל כמ"ש בא"ז דף ר"ץ אמאי ו"ד כלולן ביו"ד וכו'. ונהר יוצא מעדן. עדן דא חכמה וכו'. והכוונה על יסוד אבא שהוא נהר יוצא ומתפשט בארכו בכל קו אמצעי של זעיר הוא מכוסה עד ת"ת שלו שהם ו' מדות כחב"ד ת"ג ומשם ואילך הוא מתגלה וכוונתו להאיר לד' ראשונות דרחל כחב"ד וז"ש ומשם מן הת"ת שהוא ו' יפרד מיסוד אימא והיה לד' ראשים כחב"ד שהם סוד ראשי רחל הרי שהיא סוד דל"ת. והיינו שער:
והנה עד שם לא יוכלו לההנות מאור אבא כי אם משם ולמטה ששם מתחיל להתגלות לכתר רחל ששם האור נוקב ויוצא אליה והרי שם יצדק לקרות ראשית חכמה. וז"ש אוף הכי תרעא קדמאה לחכמה וכו'. דוק שלא אמר דחכמה אלא לחכמה ששם דוקא מתגלה מאבא מה שיוכלו המדות לסבול:
יראת ה' ה"ס כתר רחל כמש"ה עקב ענוה וכו' ודרז"ל מה שעשתה ענוה עקב וכו' דהיינו עקב ענוה שהיא לאה הוא על ראש רחל. ירא"ה גי' תורה שהוא יסוד דאבא כמ"ש תורה צוה לנו משה ושם כתר רחל בית לחכמה שעליו נאמר ה' בחכמה יבנה בית. תרין אינון דאתחברן כחדא. עטרת אבא וכתר רחל מחוברים כחדא:
ואינון תרין נקודין עטרת אבא שהיא י' של שד"י וכתר רחל שסודו יו"ד גי' עשרי"ם כמנין כתר:
גניזא וטמירא אע"פ ששם מסתיים יסוד אימא. מ"מ אין עטרת אבא מתגלית בהדיא ששם לובשת מסך דק מיסוד אימא שנמשך עליו כנודע מסוד הכפור'. ועוד טמיר בגופא דזעיר והיינו טמיר וגניז:
וחד קיימא באתגלייא הוא כתר רחל שהוא מגולה בחוץ אי נמי נקודה החיצונה המגולה ה"ס אותו השרש שיש למ' שם כנגד הנקודה הפנימיית וה"ס הראשית ממש של בנין המ'. וכן שם הראשית לגילוי אור החכמה:
ובגין דלית להו פירודא אקרון ראשית מפני שהכל נחשב לבחי' חכמה וגם רחל נקרא בשם חכמה ולכן הם חד ולא תרין. ואע"פ ששם ב' ראשים ראש רחל וראש גילוי אור אבא הם מיוחדים כי א"א שיתגלה שם אור יסוד אבא ולא תבנה ממנו המ'. וא"א שתבנה המ' אם לא יתגלה יסוד אבא: הוא ושמיה חד. שמו יו"ד ורחל היא סוד ה'. אי נמי אבא הוא י"ה וכל בחי' זעיר ו' ורחל שבחזה ה':
אתה שמך ה' הנה עיקר היחוד שיש לנוקבא עם הדכורא הוא בקו אמצעי ששם משך הדעת שבתוכו יסוד אבא וז"ש וידעו פי' ימשיכו ויעשו חיבור בסוד משך הדעת והטעם כי אתה שמך. המ' נק' אתה בעצם שהיא הנגלית כישאר הפרצופים נסתרים ונרמזים בשם הוא:
ועל המ' נאמר והוכן בחסד כסא ור"ל הגם שיש נקבות אחרות מ"מ אין תואר שם שמגלה הדבר ומתארו אלא לרחל דוקא הנקרא אתה לבד והיינו בסוד הכתר שלה שהוא על כל קומת רחל הנקרא ארץ ולזה ירמוז פ' כולם בחכמה עשית פי' שהאיר אור החכמה ברחל הנק' עשייה שבעולם האצילות ובזה יובן פי' הפסוקים אמר דוד פתחו לי שערי צדק הם כל תרעין שבבי"ע. אבוא בם אודה י"ה ה"ס אבא המולך בכל. אבל דע זה השער הפותח לזעיר הנקרא ה' צדיקים המתקנים את רחל יבואו בו הם דוקא כי כן יסד המלך מאן דיעול בהאי תרעא ליעול. כי הגם שרחל יש לה ג"כ שרש בעטרת זעיר שעד שם מגעת עטרת אבא. מ"מ אין לה הנאה משם כי אם בהיותה בנויה בקומתה ומגעת עד שרשה שבחזה כי אז היא מקבלת הארה גדולה מפי האמה. אכן בהיותה תחת היסוד אז היא נקודה חסרה ומועטת ועתה הוקשה לו:
אמאי איקרי יראת ה' ר"ל אא"ב כדס"ד מעיקרא יראת ה' היא מ' במדרגתה התחתונה שתחת היסוד נהי דק"ל דהול"ל סוף חכמה. מ"מ ניחא מה שקראה יראת ה' משום דשם היא קרובה להתמעט וסמוכה לעולמות הפירוד שתחתיה ויש לה יראה לבל יהנו ח"ו החיצונים ממנה אבל השתא דאמרת שראשית חכמה היא בהשתרשה בחזה והיא נבנית עד שם בקומתה מאי יראה שייכא התם. ותירץ בגין דאיהו אילנא דטו"ר. ויובן במ"ש בל"ת בפ' עץ הדעת טו"ר. בחינה א' בסוד זו"ן שניהם. ובחי' ב' היא ברחל עצמה מן החזה שלה ולמעלה הוא טוב מפני שעד שם מגיע התפשטות יסוד ז"א בקרבה. וגם כי ג' גבורות דחג"ת שלה הן ממותקות ברדתם אל היסוד דזעיר כמ"ש בדרוש ירידת החו"ג אבל הגבורות שמן החזה ולמטה לא קבלו אלא הארה מועטת לכן הם חזקות. ועוד שאין שם התפשטות יסוד זעיר וז"ש אילנא דטוב ורע זכי בר נש הא טוב שגם בגבורות התחתונות יש קצת המתקה ויש שם דין וחסד משמשים בערבוביא טו"ר ועל זה נאמר רגליה יורדות מות ר"ל רגליה כשיורדת למטה אז הוא מות גמור אכן כשאינן יורדות הן בבחי' רע לבד לפי שיש שם אחיזה לחיצונים. ואם יגבר הזכות אז כתיב רחצתי את רגלי ומתחזק כח מימי החסד להסיר משם כל סיג: וז"ש הא טוב גובר צד הטוב שיש שם:
לא זכי הא רע היינו רע בתגבורת הדין אשר שם: וע"ד שריא בהאי אתר יראה שלטעם זה השרה הבורא במקום זה כח גבורה גי' יראה: כדי שישתדל האדם להמתיק הדינים ויזכה למצוא הכל מתוקן:
לאעלא לכל טובא דעלמא וימצא עולם שכולו טוב לפניו ואחר שהזכיר קו אמצעי שבו ראשית גילוי אור חכמה חזר והזכיר נ"ה דזעיר שהם שכל טוב שבהם מתגלים ב' חסדים וה' חסדים נק' ה' שערים ואלין תרין תרעין שהת נ"ה דאינון כחדא כנודע שהם תרי פלגי גופא וכאחד חשיבו וקראם שכל שמהם תיקון חו"ב דנוקבא. טוב מפני שהם חסדים מגולים כמ"ש בסוד גומל חסדים טובים: ור"י סבר דאין לפרש כן משום שגם באחורי זעיר יש אחיזה לחיצונים וגם בו יבחן טו"ר כנזכר בל"ת הנז"ל. וכיון שתיקון חו"ב דנוקבא שהוא מנ"ה דזעיר הוא באחוריים לא יאמר עליו שם טוב ואע"ג דלגבי דידה נקרא טוב לפי שאין נוקבא דקליפה יונקת אלא מתחתוניות נוקבא דקדושה הנה זכר דקליפה יונק מאחורי זכר הקדוש. ואין שם טוב בהחלט ולא יכון בו תואר שכל טוב בנ"ה דידיה שמהם תיקון חו"ב דידה. ולזה פירוש שכל טוב דא אילנא דחיי ירצה כי ראשית חכמה וכו' נזכר בחינת רחל המתחלת מן החזה בכח אור אבא היוצא אליה כאמור: אבל שכל טוב מדבר באור הפנימי שבחזה דזעיר במקום סיום יסוד דאימא ששם סוד לב דזעיר שבו מקור השכל ושם מאירים ב' יסודות דאו"א שהם ב' חיים ולכן משם ולמעלה נקרא עץ החיים שלא יש שליטה לחיצונים כלל כי כל האורות מכוסים ביסוד אימא. לאפוקי משם ולמטה שאע"פ שאין אחיזה לרע בפנימיותו מ"מ באחוריים שלו יש אחיזה. באופן שעיקרו של עץ החיים דאיהו טוב בלא רע כלל הוא עד מקום המכוסה משום דאף אחוריים שלו הם מכוסים. אבל מהחזה ולמטה לא נוכל לומר שהוא טוב בהחלט. אבל אמר ועל דלא שרא ביה רע איהו שכל טוב אע"פ שיש יניקה לחיצונים מאחוריים של מקום הנכחי לקומת רחל בכל זאת יקרא טוב משום שבפנימיותו לאיגורהו רע. ובפרט בכל הת"ת דזעיר שהוא קרוב ודבק ליסוד אימא שמסתיים שם. ותחלה דבר על עיקרו של עץ החיים שהוא עד שליש הת"ת והחליט מעלתו ואמר אילנא דחיי שכל טוב בלא רע כלל ואח"כ דבר על האור המתפשט בתוך הזעיר מהחזה ולמטה כי שכל טוב הוא פנימיות הת"ת. גם לכל עושיהם אלין חסדי דוד שהם נ"ה שבהם ב' חסדים המכוללים חו"ב דנוקבא שלכן נקראים חסדי דוד ודע שהנ"ה דזעיר שם הפנימי שבהם היא הוי"ה אדנ"י גי' אמ"ן והיינו נאמנים שהם אומנים את המ' ומגדלים אותם והיינו תמכן אורייתא תורה שבעל פה. גם מנ"ה דזעיר מתכונן יעקב ועוד דאיהו בנצח ואיהי בהוד והוא תורה שבכתב:
כביכול אינון עבדין וכו' כי הם גורמים לתורה שתצא לאורה וכאלו הם נותנים כח לזעיר לכונן את יעקב ורחל להתחבר יחד. אינון דלעאן באורייתא לית בהו עשייה פי' שהם גורמים זווג עליון של נשיקים בסוד קול ודיבור והיא רוחני מאד שלא יכון לומר עליו עשייה. אבל זה דוקא בעוד דלעאן בה כי אחר גמר לימודם ודאי שימשך האור למטה ויעשו זווג היסודות התחתונים כי תלמוד תורה כנגד כולם:
אינון דתמכין לון אית בהו עשייה שזוכים שיעשה זווג תחתון בעוד שהלומדים לומדים כי אז מתעורר זכותם לגרום הטוב ההוא. ודע כשהחסדים מתפשטים בנ"ה דזעיר ושאז יסוד אבא מתגלה שם אז יש קצת מיתוק לה' גבורות שיתקבצו ביסוד דזעיר ביחוד ושיהיו ניתנות בדעת רחל ביחוד גמור ומשם מתפשטים הארתם בכל גופא דנוקבא כמ"ש באוצ"ח בדרוש עשיית פרצוף רחל וזהו סיום הפסוק שאמר ובחילא דא תהלתו עומדת לעד וקיימא כידוע שהנוקבא נקרא תהלה ובזה קיימא:
כורסייא ה"ס המ' הנקרא כסא וכל כסא יש לו ו"ק שית דרגין וד' סמכין כחב"ד וה"ס עשר ספירות דילה והכסא עצמו הוא ד' אורות תנה"י דזעיר המאירים בה:
ועוד נפרש לכל עושיהם שהם נ"ה על מאמר הובא בפ' מצורע דנ"ג וז"ל מאן תומכיה אלין אינון דמטילין מלאי לכיס ת"ח זכי לנביאי מהימניה דיפקון מניה מאושר אל תיקרי מאושר אלא מראשו אינון תמכין לאורייתא מראשו ועד סופו מראשו דא רישא דכולא דאיקרי ראש דכתיב מעולם נסכתי מראש. וראש דא חכמה דאיהי רישא לכל גופא וגופא אתפשט ביה עד סיומא דשית סטרין כמד"א שוקיו עמודי שש דאינון דמטילין מלאי לכיס ת"ח אינון תמכין לאורייתא מרישא ועד סיומא דגופא וכל מהימנותא ביה תלייא ואיתמך וזכי לבנין דאיתחזון לנביאי מהימני עכ"ל:
ויובן על ב' הפירושים שפי' הרב ז"ל בתיקון ב' על ומבינה לנביאים וכתב בשער הנבואה שר"ל שעיקרה של נבואה הוא בנ"ה דזעיר שעד שם מתפשטת בינה נבי"א גי' ס"ג שבבינה. ולכן אמר שתומכי התורה שמדרגתם בנ"ה כנ"ל זוכים לבנים ראויים לנבואה ומשום דהול"ל ותומכיה מאושרים ואמר מאושר צירוף מראשו להודיע שהמהנים לת"ח תמכין לאורייתא מראשו ועד סופו אע"ג דנ"ה תרי פלגי גופא וכחד חשיבי כמ"ש במלאכים ורגליהם רגל ישרה וכמ"ש לעיל גבי שכל טוב תרין תרעין דאינון כחדא. וא"כ אין קושיא מאומרו מאושר לשון יחיד זה אינו דדוקא באחור נ"ה מחוברים והיינו מה שניתן מהם לנוקבא שמאחוריו. אבל מצד הפנים הם נפרדים וקרא דשכל טוב באור הניתן לנקבה קא לכן אמר דאינון כחדא אבל הכא איירי בנ"ה דזעיר בבחינת עצמו ובסוד הפנים ולכן הול"ל מאושרים אלא לרמוז על צירוף מראשו:
והפירוש הב' הובא בס' הליקוטים בפרוש נה"י החדשים כי בינה נוטריקין בינה יסוד נ"ה כי מבינה נעשו שוקים לזעיר כי זעיר עצמו אינו אלא ו"ק בסוד ו' שבשם. אבל בהכנס בו בחי' הגדלות אז החג"ת שלו מתעלים לחב"ד ונה"י לחג"ת וחסרו לו נה"י והם נעשים מהארת נה"י דאימא כשמגעת לחג"ת דזעיר שהיו נה"י ומשם האירו ויצאו נה"י חדשים ולכן אמר בזוהר דירכין הם לבר מגופא ונמצא עיקרו של זעיר הוא מחכמה שלו עד הת"ת שלו וה"ס מראשו מראש ו' וז"ש מראשו דא רישא דכולא דאיקרי ראש פירוש הגם שהוא סוד חג"ת הנה עתה נתעלה ונעשה ראש לכל הגוף הנקרא ראש בדווקא. לאפוקי זמן היניקה אע"פ שגם אז יש בחי' ראש אינו נקרא רישא דכולא מפני שחג"ת הם גוף ולא ראש אבל בזמן הגדלות שנתעלו ונעשו חב"ד אז הם ראש גמור ואמר מעולם נסכתי מראש שהם דברי התורה שה"ס זעיר בהכנס בו או"א שאז יצדקבו שם תורה כמ"ש שם לעיל מניה אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים ר"ל שהזעיר הוא מורה ומגלה אורות או"א שהם נעלמיס ועל ידו מתגלים וז"ש מעולם נסכתי מראש שלי הוא חב"ד מקדמי ארץ הם חג"ת שקודמים לארץ שהרי עיקרה כנגד נה"י:
ראש דא חכמה שלא תחשוב שכוונתו על הכתר שהוא ראש למנין י"ס בכל מקום שכאן אינו מדבר אלא על חכמה הנקרא ראש לכל גופא אפי' לבינה ודעת. וקראם גופא שתחלתם היו גבורה ות"ת אלא שנתעלו ונעשו בינה ודעת. ועוד דגופא אתפשט ביה עד סיומא דשית סטרין. שתמיד מכל בחי' חכמה נמשך כח לכל מה שתחתיה. וכלל גדול כולם בחכמה עשית. כי הכתר הוא נעלם במה שלמעלה ממנו ואורו נורא מאד. וזה אחד מהמקומות שמורים באצבע קבלת הר"י סגי נהור בן הראב"ד מפי אליהו שהכתר אינו נכלל מכללות זעיר. שהעצמות והכלים שבו הם מתבונה עלמו כנז' בס' א"י. ומענין נה"י החדשים ושהו"ק נתעלו תוסיף טעם לשבח שאין הכתר בחינת ראש אלא הראש הוא חכמה. וז"ש ראש דא חכמה משא"כ הכתר שאינו נקרא ראש. ועוד קרי ביה מראש ו שה"ס שית סטרין של עצמו דזעיר. ובזה ינעם מ"ש ותומכיה כד"א עמודי שש ולא שבע. כי הראש הוא מחכמה כי נה"י באים מחדש ותומכים לכל השש שנתעלו ונשארו בלי סמך וסעד ובאו נה"י לסומכם ולכן נקרא ווי העמודים. והודיענו מעלת תומכי התורה ומטילי מלאי לכיס ת"ח ותהיה להם תורה שיש עמה מלאכה וגורמים להאיר אורות או"א דזעיר במלאכה שהיא מלכות:
ועד סיומא דגופא שאלמלא נה"י החדשים אי אפשר לשש עליונות לעמוד כי על כן שרו של עשו התחכם ונגע בכף ירך יעקב לרמוז שזה כחו להשטין ולמנוע תומכי התורה מישראל ובזה תשתכח תורה מישראל ויחזור זעיר לקטנות. כמש"ל שעל זה נאמר מי יקום יעקב כי קטן הוא. אבל הסומך את בעל תורה נותן כח בזעיר להתעלות ולהתפשט:
ועוד כל מהימנותא ביה תליא ואיתמך: שכל האצילות בכלל תלוי בזה התחתונים פרצוף יעקב ורחל התלויים בנה"י וז"ש ביה תליא: והעליונים זעיר ואו"א שנסמכים עליו וז"ש ואיתמך ושכרם של התומכים וכו' וזכי לבנין דאיתחזון לנביאי:
מהימני מדה כנגד מדה כי הוא בצדקו הפריא בנים שהם נה"י מן האבות חג"ת וגרם שהבנים הראשונים נה"י ראשונים דו"ק. יתעלו ויהיו חג"ת אבות. והוריד שפע אבות העליונים או"א עד נה"י. מבינה לנביאים. לכן יזכה לבנין דיתחזון לנביאי אם יהיה הדור ראוי וזכאי לכך אף בגלות. כלל העולה מכל האמור שיפה כחן של תומכי התורה שהם גורמים קיום והעמדה לעמודים העליונים שהם נה"י בסוד תוספת ועשייה חדשה בזעיר. וז"ש כביכו"ל אינון עבדין. פי' עושים מעשה ממש. דהיינו מציאות ובריאה חדשה שהוא הוצאת נה"י החדשים מן הכח אל הפועל ואז הזעיר ארם שלם: ומלת עושיהם לרמוז דקרי ביה עושי הם שעושים בחי' אדם. כי תחלה בקטנות נקרא איש כנודע: וג"כ ירמוז עושיהם עושים להם. פי' עושים את עצמם. וזה לא יצדק בעצם אלא בתומכי התורה כי בשאר מצות שבהם תהיה אחיזה לאדם בו"ק דזעיר הלא הן קודמות לאדם כי כן הו"ק היו לזעיר מקדמי עולם שז"ס ששה נקודות של עולם הבלימה. ונמצא כבר הקדימתו אותה הספירה דשייכא לה אותה המצוה. אבל תומכי התורה הם עושים המדה שיתקשרו בה שהיא נ"ה ע"י הבינה כמ"ש ומבינה לנביאי שהבינה עושה נה"י דזעיר:
ובחילא דא תהלתו עומדת לעד הוא התפשטות החסדים דאימא בכל הזעיר עד נה"י שלו. שגם הבינה נקרא תהלה כמ"ש הרב ז"ל ותהלה גי' אמת חסר א' וה"ס שער הנ' שה"ס כתר דזעיר והוא ת"ת דאימא הנשאר למעלה חופף על ראשו אבל נה"י דאימא מתפשטים בכל הזעיר עד רגליו. ואז רגליה ורגליו שוים וזהו עומדת לעד שהיא עומדת בעמודי הזעיר שהם רגליו וזה ע"י פעולת תומכי התורה בממונם הנקרא יקום אשר ברגליהם על שמקים האדם על רגליו. ובזה הם מקימים רגלים העליונים:
אבל לומדי התורה לית בהו עשייה ממש כי בכח הבל פיהם העולה מעלים את עיקרו של זעיר למעלה לקבל אורות. או"א. וגם ממשיכים אותם בזעיר עכ"ל מהרמ"ז זלה"ה:
דף ט.
והרמ"ז כתב שייך ליל שבועות למאמר הקודם שעיקרו על תיקון נה"י דזעיר ותיקון נוקביה ודוגמתו הוא ליל שבועות שיורדים לנה"י דזעיר מוחין שהיו לו בראשו בליל פסח והמוחין שהיו בו בד' שבועות של ספירת העומר הראשונות יורדים לחג"ת ובאים לו מלמעלה מוחין מעולים בראשו. ונשלמו כל חלקיו כל חלק לעשרה חלקים כמ"ש בסה"כ ואז הוא זמן דכלה אתחברת וכו'. ואין הכוונה זווג כי אין זווג עד למחר. אלא הכוונה כי כל ימי העומר הם ימי ספירת הכלה הקדושה להתקדש מדמיה ותיקון גבורותיה והטהרה במימי החסדים שמקבלת והולכת בכל ימי הספירה. וידוע ששבוע שביעי עיקרו למ' כי ה' חסדים מתפשטים עד הוד בה' שבועות ובששי נכללים ביסוד. ובז' כל נכלל במלכות הנק' כלה ואז מאירים נה"י דזעיר אור גדול מכח התתקנם בחסדים בימי הספירה ומכח המוחין של פסח שירדו לתוכו ואז הנוקבא מתתקנת תיקון גדול וראויה ליקרא כלה כי היא עצמה שם ב"ן וג' מדות נה"י גימטריא כלה ועל תיקון זה נאמר דאתחברת בבעלה כי ירכין לבר מגופא ומציאותם הוא לבנין הכלה ושם היא עיקר חיבורה: ומזומנת ליכנס לחופה למחר ביום. אבל חיבורה בלילה הנזכר הוא התדבקותה לנה"י שלו:
כל אינון חברייא דבני היכלא דכלה הם הצדיקים שהם שותפים לנשמות הקדושות הניתנות בצרור החיים שהם בני היכל הכלה ועוד שכולם מיוחדים לבכות את היכלה:
אזדמנת למהוי וכו' זימון זה יובן בהקדים קיצור סוד חג השבועות כי ביום החג הזה עולה זעיר עד אריך עצמו ושם קונה בחי' יחידה עצמה האמיתית והוא תיקון העולמות שנפלו ממקומם. כי מקום זעיר האמיתי הוא במקום שהוא עתה אריך כמ"ש בס' א"י ואיתא תו התם שאז לוקח כתר מיסוד דעתיק המתלבש בת"ת דאריך. ולזה רמזו רז"ל באומרם שביום מתן תורה הורה הקב"ה לישראל שהוא יחיד בעולמו וה"ס עלותו למעלה וקנה בחי' יחידה. וכתב הרב ז"ל שלכן נדמה להם כזקן שאז היה בסוד עתיקא גם אפשר שלכן ישראל פסקה אז זוהמתן וחירות ממ"ה ומשעבוד מלכיות כי היו העולמות בתיקונם וזעיר במקום א"א ותפס כל האצילות בהתפשטותו. ובדברות כת"ר אותיות כנגד גדלות זעיר שעלה עד הכתר שהוא אריך ולקח כתר מיסוד דעתיק. ודע שעלייתו היא דוקא ביום כי בלילה הוא במקומו ושם מקבל אור העליון. ונודע שחמשים שערי בינה הם סוד ה' חסדים בכללותם מעשר. והנה בכל קומתו מתפשטות מ"ט בחי' ובזה נשלמו כחותיו בשלימות. ואלו המ"ט בחי' נכנסו בו במ"ט ימי הספירה ולא חסר לו כי אם סוד הכתר שהוא שער הנ' וזה נכנס בו בליל חג השבועות שהוא יום הנ' ופשוט הוא שבחינה זו היא חשובה מכל המ"ט והיא כוללת כל שרשיהם. וכללא הוא שהכתר כולל כל מה שתחתיו וכתיב ז' שבתות תמימות וכו' עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והכי. פירושו תתלה תספרו ז' שבועות יום ליום נגד כל אחד מהבחינות שנכנסת בכל יום ויום שבין כולם הס מ"ט וזה ימשך עד ממחרת השבת הז' כי אז תספרו נ' יום שה"ס הכתר הכולל כל הנ'. והנה מתחלת הלילה עד הבוקר הוא זמן ירידת הכתר לזעיר בהיותו במקומו כי עד שם הכתר נמשך ויורד. וז"ל הרח"ו ז"ל שמעתי ממורי ז"ל כי הכתר דזעיר והכתר דנוקביה נעשים ברגע אחד והוא שהחסד שבת"ת נחלק לשנים חציו עולה למעלה בכתר וחציו יוצא לאחוריים לצורך המלכות וכשעולה חצי החסד למעלה אז יורד הכתר דאריך מלמעלה עד ראש הזעיר ונתקן אז בחי' הכתר דזעיר. נמצא שבחי' החסד העולה הוא גורם ירידת הכתר. והנה הכתר נקרא שער הנ' דבינה לפי שאין הכתר דזעיר נעשה כל עצמו אלא מגוף הבינה כנודע. והנה יש בה ן' שערים וז"ס ה' חסדים וכשנגמר תכלית כל החסדים ליכנס אז יורד הכתר. נמצא כי הכתר כל עיקרו אינו אלא מבחי' חסדים והוא אחרון שבכולם. ולכן אותו החסד שנחלק וגורם לכתר לירד הוא הוא המשפיע לנוקבא וטובלת בו ונטהרת עכ"ל. נקטינן שבליל שבועות נעש' הכתר לזעיר במקומו ולנוקבא במקומה. ולזה הטעם לימוד הלילה הזאת הוא ג' פסוקים מראש הפרשה רומזים לכתר זעיר. וג' מסופה רומזים לכתר נוקביה. וטעם היותם ג' כנגד נה"י דאימא החדשים ובאוצ"ח ובא"י כתוב בסוד ל שתחלתה ה"ס כתר דזעיר וסופו ה"ס כתר נוקביה. ולעומת ב' הכתרים באו ס"ר מלאכים להכתיר את ישראל בשני כתרים שקיבל כל א' ממלאך א' כי ב' הכתרים נעשה הוא כתר רחל עשייה והב' ונשמע הוא נגד כתר זעיר הנעשה מגופא דאימא בין אורות בין כלים. וסוד השמיעה באימא: