מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט
סימן סא - כלאים · ז
אמרינן (פ"ז מ"ז) מאימתי תבואה מתקדשת כו' וענבים משיעשו כפול הלבן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ד) כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הן בוסר וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו ה"ז לא קידש ואעפ"כ קונסין אותו ואוסרין הזרע כו' היינו דזה דאמרינן ענבים משיעשו כפול הלבן אינו רק לענין קדוש הענבים דאף התבואה ג"כ אינה מתקדשת אם הענבים לא הגיעו כפול הלבן אלא משום קנסא. עוד כתב שם גפן שיבשו העלין שלה אפילו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור אסור לזרוע בצדה ירק או תבואה ואם זרע לא קידש ע"ש היינו דמוקי לה למתני' דכלאים (פ"ז מ"ב) דאמרינן גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת דמיירי בלא יבשה לגמרי רק שיבשה כדרך שיבש בימי הקור וכ"כ בפה"מ שם גפן שיבשה שנפלו העלין שלה בתחילת החורף כאשר יקרה לגפנים ולא ירצה לומר שיבשה לגמרי ואינו עושה פרי ע"ש היינו דכל שלא הגיעו הענבים לפול הלבן אין מקדשין את התבואה מה"ת אבל מקדשין משום קנסא ובנשרו אף העלין שלה בימות החורף אף שאסור לזרוע אין מקדשין לגמרי אף משום קנסא וכן הוא ביו"ד סי' רצ"ו ע"ש. והנה אין לומר דטעם הרמב"ם ז"ל דכל שלא הגיעו הענבים לפול הלבן אף התבואה אינה מתקדשת מדינא אלא משום קנסא הוא משום ק"ו דהאוסר אינו נאסר הבא לאסור כו' דכל שאחד אינו נאסר אינו אוסר את השני וכיון דאמרינן דהענבים אין מתקדשין אלא משהגיעו לפול הלבן ה"נ דאין אוסרין את התבואה דהא הרמב"ם ז"ל לי"ל האי ק"ו שפסק (בפ"ה ה"ח) במסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ת דהגפנים נאסרין ולא כר"א בירושלמי דאמר ק"ו האוסר אינו נאסר כו' [ועיין בפי' הרדב"ז ז"ל שם] אלא טעם הרמב"ם ז"ל הוא דכל שלא הגיעו הענבים לפול הלבן אין שם כרם עליו לקדש אחרים דשם כרם הוא על הפירות. והנה זה נראה ג"כ מהירושלמי (סוף פ"ו) גבי פרח היוצא מן העריס כנגדו אסור ר"א בר עוקבא כו' תחת האשכולות אסור ומקדש תחת העלין לא ר"י אמר אפילו תחת העלין אסור ומקדש ויש לעיין מ"ש תחת האשכולות מתחת העלין ומוכח מזה דשם כרם הוא על האשכולות רק בעלמא כל שיש שם אשכולות הכל קרוי כרם ואף ד"א של עבודת הכרם הוא בכלל כרם דאיסור כה"כ תלוי בשם כרם כמ"ש התוס' עירובין (צ"ב) אבל בפרח היוצא מן העריס דיוצא חוץ ממקום עבודתו דאינו אוסר אלא כנגדו ואינו עושה שם כרם חוץ ממנו אינו אסור רק כנגד האשכולות שזהו הכרם. והנה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דקודם פול הלבן התבואה נאסרת משום קנסא ובתחילת החורף שנושרין אף העלין אינו מקדש כלל ונראה מזה דקודם נשירת העלין אף דליכא ענבים כלל מקדש משום קנסא דמדרבנן חשיב כרם כל שיש שם עלין. והנה למ"ד בפרח היוצא מן העריס דאף כנגד העלין מקדש י"ל דס"ל דהיכא שיש שם אשכולות האשכולות עושין שם כרם על העלין אף ביוצאין העלין חוץ ממקום עבודתה א"נ דהעלין מקדשין משום קנסא וכמו בכרם דאין בו אשכולות כלל רק קודם נשירת העלין דמשום העלין לחודא מתקדש משום קנסא דמדרבנן שם כרם אף על העלין לחוד לקדש התבואה ומש"ה מקדשין כנגדן:
והנה בכרם שהגיעו ענביו לפול הלבן דמקדש כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ז) דאף העצים נאסרין ע"ש דהכל בכלל תבואת הכרם. והנה יש לעיין שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ד) מקצתן נעשו כפול הלבן ומקצתן לא נעשו את שנעשו נתקדשו ואת שלא נעשו מותרין ע"ש ואמאי אין נאסרין אותן שלא הגיעו לפול הלבן כיון שמקצתן הגיעו לפול הלבן א"כ יש כאן כרם והעצים נאסרין ואמאי אין נאסרין אותן הענבים שלא הגיעו לפול הלבן מי גריעי מעצים שמתקדשין וצ"ל דאותן העצים שענביהם כפול הלבן בטלים לגבי האשכולות שעליהן והן בכלל תבואת הכרם משא"כ אותן ענבים שלא הגיעו לפול הלבן אין בטלים לגבי אותן שהגיעו ולפ"ז העצים שהענבים שלהם לא נעשו כפול הלבן אין נאסרין אף שיש בכרם ענבים שהגיעו לפול הלבן דלא עדיפי אותן עצים מהענבים שעליהן וכ"ש הזמורות שאין עליהן ענבים כלל דאין נאסרין. והנה לפ"ז ל"ק מה שהקשו התוס' כתובות (פ') ועוד מהראשונים ז"ל ע"ז דבכה"כ אף הקשין והעצים נאסרין מההיא דאכלה ערלה שביעית וכלאים ה"ז חזקה ומוקמינן בחבילי זמורות אלמא דהזמורות אין נאסרות ע"ש דהתם מיירי בזמורות שאין עושין פירות וכדאמרינן ר"פ המקבל כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות והיינו זמורות שקוצצין מן הגפנים כמ"ש רש"י ז"ל והיינו אותן זמורות שאין עושין פירות שדרך לקצצן מן הגפנים ואותן זמורות אין נאסרין אפילו אי גדלו לאחר שנעשה כה"כ דאינן בכלל תבואת הכרם וכמו הענבים שלא הגיעו לפול הלבן והתוספתא שהביא הר"ש ז"ל (פ"ז מ"ז) זמורה של גפן שהיתה מודלית אפילו היא ק' אמה כולה אסורה היא ופירותיה ע"ש התם כיון דמיירי בזמורה שיש עליה פירות נאסרת היא ופירותיה דבטלי העצים לגבי הפירות הגדלין עליהן:
והנה זה דהעצים נאסרין משום דבטלי להפירות שעליהן היינו שהן טפלה להפירות נאסרין עמהם הנה כן נראה נמי מהירושלמי (פ"ה ה"ו) ר"ז כו' משום ר' הושעיה אם עשבים יופך הכל מותר אם אביב ינפץ הקשין מותרין והדגן אסור ואם הביאה דגן תדלק הכל אסור ע"ש והא הכא קודם שהביא דגן היו הקשין מותרין ואף שגדלו באיסור א"כ לאחר שהביא דגן במה נאסרו אז הקשין וע"כ משום שנעשו טפלה להדגן האסור אבל קודם שהביא דגן אין הקשין נאסרין וכמו בעצים של הגפנים שאין עליהם פירות ולר"י דס"ל שם בירושלמי דאף קודם שהביא דגן הכל אסור הוא משום דהזרעים שאני מהגפנים דבזרעים כל מה שזורעין בכרם נאסר דאף מאכל בהמה כגון קוצים נאסרין א"כ הקשין לא גריעי מקוצים ונאסרין מצד עצמן בכרם אבל בגפנים אינו נאסר רק תבואת הכרם והעצים כל שאינן טפלה להפירות שעליהן אינן בכלל תבואת הכרם ור"ז סבר דהקשין כיון שהן של דגן לא חשיבי כמאכל בהמה בפ"ע והאיסור רק משום הדגן ואין הקשין נאסרין רק כשנעשין טפלה להדגן:
הנה גם הרדב"ז ז"ל (פ"ה הי"ג) לא ניחא ליה בחד תי' הר"ש ז"ל דאף דהפירות אין נאסרין קודם פול הלבן מ"מ העצים נאסרין בתוספת מאתים וכתב דדבר תימה הוא שיהיו העצים אסורין והפרי הגדל בהן מותר וכתב שם לשיטת הרמב"ם ז"ל דקודם פול הלבן אינו נאסר כלל אבל הזורע בכרם שהגיעו ענביו לפול הלבן נאסר הכל למפרע ואף העצים שגדלו קודם ע"ש וקשה כיון דס"ל דלא חמיר עצים מענבים קודם פול הלבן א"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל בכרם שמקצת ענבים הגיעו לפול הלבן ומקצתן לא הגיעו דאותן שלא הגיעו אין נאסרין אמאי הא הכא כיון דמקצתן הגיעו לפול הלבן ואותן הענבים מתקדשין כשזרע בהכרם וא"כ נאסרין גם העצים למפרע א"כ אמאי אין נאסרין ג"כ הענבים שלא הגיעו לפול הלבן דהא הנך לא גריעי מעצים כמ"ש הרדב"ז ז"ל בעצמו וצ"ל אף להרדב"ז ז"ל דז"ש דנאסרין העצים למפרע הוא רק אותן עצים שהענבים עליהם ומשום שנעשין טפלה להענבים הנאסרין וזה ל"ש בענבים שלא הגיעו לפול הלבן וז"ש דלא חמירי עצים מענבים שלא הגיעו לפול הלבן היינו אותן עצים שאין עליהם פירות:
כתב הרדב"ז ז"ל שם בשיטת הרמב"ם ז"ל דאם בא לזרוע תבואה אצל הכרם נאסר התבואה בהשרשה אעפ"י שעדיין לא הגיעו הענבים לפול הלבן משום קנסא ואם הגיעו לפול הלבן נאסר הכל אפילו מה שגדל בהיתר ואם בא ליטע גפן אצל התבואה אם לא השרישה התבואה אין כאן כלאים משהשרישה התבואה נאסר הכל אפילו עצי הגפן והקש של תבואה בתוספת מאתים ע"ש ונראה דמפרש ההיא דפסחים דזרוע מעיקרא בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין כו' דזרוע מעיקרא היינו דזורע תבואה אצל הכרם בהשרשה נאסר הכל בין התבואה ובין הגפנים וזרוע ובא היינו בנוטע גפן אצל התבואה אז בעינן תוספת מאתים. והנה מ"ש הרדב"ז ז"ל דבהשרשה נאסר הכל ואף מה שגדל בהיתר ע"כ זה דוקא בזורע אצל הכרם אבל בנוטע גפן אצל התבואה ע"כ אין מה שגדל בהיתר נאסר שהרי כתב דבעינן תוספת מאתים וזה שייך רק אי מה שגדל קודם היה היתר דזה דבעינן תוספת מאתים הוא משום ביטול דכה"כ בטלין במאתים וזה שייך רק אי מה שגדל קודם היה היתר וא"כ יש לעיין דהרדב"ז ז"ל הביא שם ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל דאף מה שגדל בהיתר נאסר דסתם רבנו לעיל ה"ז וכתב ואפילו הקש של תבואה והעצים של הגפנים אלו אסורים בהנאה ואם איתא שיש חילוק בין מה שגדל בהיתר למה שגדל באיסור היה לו לפרש אלא ודאי הכל אסור ע"ש וקשה הא התם כתב הרמב"ם ז"ל אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אעפ"י שאינו לוקה ה"ז קדש ונאסרו שניהם בהנאה הירק או התבואה או הגפנים ושורפין את שניהם ואפילו הקש של תבואה והעצים של גפנים כו' והא בנוטע גפן אצל התבואה כיון דבעינן תוספת מאתים ע"כ מה שגדל בהיתר אינו נאסר א"כ איך אפשר להבי' ראי' מדסתם רבנו דאף מה שגדל בהיתר נאסר:
והנה לשיטת הרדב"ז ז"ל בזורע בכרם שהגיע לפול הלבן דנאסר הכל ואף הגפנים שגדלו בהיתר תשאר קושית התוס' (מנחות ו') על הא דאמרינן שם דכה"כ לא היתה לה שעת הכושר והקשו הא אמרינן דכה"כ עיקרן נאסר והיתה להם שעת הכושר לפני השרשה ותי' דכלאים דכתב בהאי קרא איירי בענבים שעושין מהם יין לנסכים והנהו לא היתה להם שעת הכושר דדוקא החרצן שנזרע הוא שהיתה לו שעת הכושר והקשו הא אותן ענבים עצמן היתה להן שעת הכושר קודם שהוסיפו מאתים ותי' דמה שנתוסף באיסור אחר שנעשה כלאים שגדל אח"כ לא היה לו מעולם שעת הכושר והאי דמיתסר אף מה שגדל קודם לכן הוא לפי שא"א להבדיל התערובת ע"ש ולהרדב"ז ז"ל דכשזורע בכרם נאסר הכל אף מה שגדל בהיתר א"כ הי' להם שעת הכושר דהענבים עצמן שגדלו בהיתר נאסרין עתה:
הנה עוד יש לעיין על הרדב"ז ז"ל מההיא דפ"ז מ"ה מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר דבר שא"ש ע"ש וקשה הא הגפנים שהם שלו ואינם של הפקר יאסרו תכף בהשרשה קודם שהוסיפו מאתים וכמ"ש הרדב"ז ז"ל דאף העצים של היתר נאסרין תכף בהשרשה א"כ גם הענבים שגדלו אח"כ יאסרו משום דגדלין מתוך איסור דהא ע"כ מיירי דכשזרע עדיין לא בישלו הענבים כל צרכן דענבים שבישלו כל צרכן בלא"ה אין נאסרין כדאמרינן בפ"ז מ"ז א"כ מה שנתוסף אח"כ אף שהוא של הפקר יאסר משום דגדל מתוך איסור וכדאמרינן בירושלמי (פ"ה ה"ו) בסיכך ע"ג זרעים דאם זרע באיסור וקודם שנעשה דגן העביר הסכך הקשין אסורין והדגן מותר ומקשינן עלה גדל מתוך איסור ואת אמרת הדגן מותר ע"ש דאף שהדגן אינו גדל בכרם מ"מ כיון שבא מן הקשין האסורין נאסר בשביל זה וה"נ הענבים גדלים מן העצים האסורים ולפמ"ש דאין העצים נאסרין רק משום טפל להפרי א"כ הכא שאין הפרי נאסר דאין אדם אוסר דבר שא"ש גם העצים אין נאסרין:
הנה בההיא באחד שזרע כרמו בשביעית כתב בפה"מ וידוע שכל הארצות בשעת השמטה הפקר הם ואין לאדם קנין גמור בהם ומפני זה נעשה כרמו בשעת השמטה כמי שאינה שלו ע"ש ונראה מדבריו דקאי על הכרם עצמו ולא על הפירות דאילו הפירות הם הפקר גמור ואיך כתב ואין לאדם קנין גמור בהם אלא על הכרם עצמו קאי שאינו שלו לגמרי וכדאמרינן (בנדרים מ"ב) במ"ש פירי דהפקירא ארעא נמי רחמנא אפקריה ע"ש ואין זה רק בשעת לקיטת הפירות דכתב הרמב"ן ז"ל פ' בהר דמן התורה שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים והביא לזה מן המכילתא ע"ש וס"ל להרמב"ם ז"ל דשם איסור כה"כ צריך לחול על הכרם עצמו וכל שאי"ל קנין גמור בהכרם אינו נאסר וא"כ ל"ק דהגפנים עצמן יאסרו שהן שלו דהכא הטעם לפי שהכרם עצמו אי"ל קנין גמור בשביעית ועוד דהגפנים עצמן הן הפקר לעלות בהן ללקוט הפירות וכמו דאמרינן ארעא נמי רחמנא אפקריה ללקיטת הפירות וא"י לאוסרן בהנאה והנה לפ"ז אף אם הוסיפו הגפנים מאתים ג"כ אין נאסרין אך אין כן שיטת הר"ש ז"ל שם ע"ש:
אמרינן בירושלמי והביאו הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' שמטה ה"ד) גבי ספיחי שביעית דספיחין העולין בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם לא גזרו עליהן לפי שאין אדם זורע מקומות אלו שדה ניר אין אדם נפנה לשם כו' ושדה כרם אינו אוסר כרמו כו' ע"ש וקשה אמאי הוא אוסר כרמו הא אמרינן דהזורע כרמו בשביעית אינו נאסר דאין אדם אוסר דשא"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בעצמו פ"ה מהל' כלאים ה"ח. והנה להר"ש ז"ל דבזורע כרמו בשביעית דאם הזמורות הוסיפו מאתים נאסרין שפיר אבל הר"ש ז"ל שם מ"ז כתב בחד לישנא דזה דאף העצים נאסרין בכה"כ הוא רק בזורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אבל אם היה כרם וזרע אח"כ לא אסר הכתוב אלא מלאה ותבואת הכרם ודעת הגר"א ז"ל דהעצים לעולם אין נאסרין בכה"כ ויש לעיין ספיחין העולין בשדה כרם אמאי מותרין:
כתב הרדב"ז ז"ל שם דאם לא הגיעו הענבים לפול הלבן אין העצים נאסרין וזה דאמרינן בספרי אי"ל אלא כרם שעושה פירות שאין עושה פירות מנין ת"ל כרם כו' היינו דכרם שאינו עושה פירות כלל אתרבאי אבל כרם הראוי לעשות פירות לא אתרבאי ומש"ה בעינן שיגיעו לפול הלבן ע"ש ונראה דא"א לפרש דזה דאתרבאי היינו מין כרם שאינו עושה פירות דבמס' תמיד גבי כל העצים כשרים למערכה כו' מוכח דלא משכחת לה גפן שאינו עושה פירות ודברי הרמב"ם ז"ל פ"ה הט"ז צ"ע ע"ש וצ"ל דהיינו נטיעות שעדיין לא הגיעו לעשות פירות וזה אתרבאי דמקדשין אעפ"י שאין עושין פירות:
הנה שיטת השנו"א (פ"ז מ"ז) דהענבים אין מתקדשין אלא כפול הלבן אבל מקדשין הזרעים אפילו כשהן סמדר ואם נטע גפן עם פירות כשהן סמדר אצל התבואה כשהשריש מקדש אחרים אבל כשעדיין לא הוציא כלל בודאי הוי כעץ בעלמא ואינו אוסר וכתב עוד שם דזה דאמרינן קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן הוא רק אליבא דר' יאשיה דבעינן במפולת יד לא משכחת לה בשאר זרעים דהא תבואה משיבשה אינה מתקדשת וכשנטע אילן ותבואה במפולת יד בודאי התבואה נגמרת קודם שיעשה אילן סמדר והגפן קודם שנעשה סמדר בודאי אינו מקדש ולא אשכחן אלא בקנבוס ולוף שהן עושין לג' שנים ולכך לר' יאשיה לבד קנבוס ולוף הוי דאורייתא ע"ש ומוכח מדבריו דאף בזורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ג"כ אין אוסרין עד שיעשו סמדר. והנה יש לעיין איך יפרנס הספרי דאמרינן אי"ל אלא כרם שעושה פירות שאינו עושה פירות מנין ת"ל כרם הא להגר"א ז"ל גפן שאינו עושה פירות הוא כעץ ואפילו גפן שעדיין לא הגיע לעשות פירות אינו אוסר וכל פירושי הר"ש ז"ל (פ"ז מ"ז) על הספרי חדא דהיינו לאסור הזרעים אוסר אפילו אינו עושה פירות א"נ דמיירי בזרוע מעיקרא חטה ושעורה וחרצן ע"ש להגר"א ז"ל א"א לפרש כן דהא ס"ל דאף לאסור אחרים ואף בזרוע מעיקרא חטה ושעורה וחרצן ג"כ בעינן עכ"פ סמדר וצ"ע:
עוד כתב השנו"א שם דזה דאמרינן דתבואה מתקדשת בהשרשה היינו לעצמה אבל מקדשת הגפנים אף קודם השרשה ע"ש ונראה טעם הדבר דזריעה מקרי אף קודם השרשה שהרי כתב החינוך מצוה תקמ"ח דלוקה אף קודם השרשה א"כ ע"כ איכא כלאים אף קודם השרשה אך העיקר שגדל בהיתר ואמרינן דכה"כ עיקרו נאסר בעינן השרשה אבל גפנים שנאסרין מכאן ולהבא ע"י הוספת מאתים תכף משזרע ונעשה כלאים אוסר וזה שכתב השנו"א דאם נטע גפן עם פירות כשהן סמדר אצל התבואה כשהשריש מקדש אחרים אבל קודם שהשריש לא צ"ל נהי דאף קודם דאשרוש חשיב זריעה בתבואה אבל נטיעה באילן קודם דאשרוש לא חשיב נטיעה א"נ כיון דע"י נטיעה צריך לחול שם כרם כ"ז דלא אשרוש אין שם כרם עליו משא"כ בזורע תבואה ולא אשרוש דל"ש זה ולפ"ז אף ללקות אינו לוקה בנוטע גפן קודם דאשרוש:
הנה אי הקשין והעצים נאסרין בכה"כ שיטת הגר"א ז"ל בשנו"א וביו"ד רצ"ו סק"י דאין נאסרין חוץ מהקשין של תלתן ומשום שטעם עצו ופריו שוה וביו"ד שם הביא ראיה מהא דאמרינן מי שהיו לו חבילי תלתן של כה"כ ידלקו ואם איתא מ"ש חבילי תלתן דנקט אלא דוקא תלתן שטעם עצו ופריו שוה נאסר ע"ש. והנה י"ל דזה דנקט חבילי תלתן הוא משום סיפא דאם נתערבו באחרות כו' כולן ידלקו ודוקא חבילי תלתן שהוא דבר שבמנין. עוד הביא ראיה מדאמרינן בפסחים זאת אומרת כה"כ עיקרן נאסר ואם איתא דהקשין נאסרין לא גרע עיקרן מהקש והעצים ע"ש ויש לעיין הא הקש והעצים גדלו באיסור אבל עיקרן שגדל בהיתר לא שמעינן מינה:
והנה להגר"א ז"ל דאין העצים והקש נאסרין חוץ מעצי תלתן לפי שטעם עצו ופריו שוה יש לעיין מהתוספתא דמקצתן נעשו כפול הלבן ומקצתן לא נעשו את שנעשו נתקדש ואת שלא נעשו מותרין הא כיון דמקצתן נעשו כפול הלבן הרי איכא כרם ואותן שהגיעו לפול הלבן נאסרין א"כ אמאי לא נאסרו עמהן אף אותן שלא הגיעו מי גריעי מעצי תלתן דנאסרין אף שהן רק עצים משום דטעמן כטעם הפרי הא אותן ענבים שלא הגיעו לפול הלבן הרי טעמן כאותן שהגיעו לפול הלבן א"כ הנך ענבים שלא הגיעו לפול הלבן מי גריעי מעצים וא"א לומר להגר"א ז"ל מ"ש לעיל דזה דהעצים נאסרין הוא משום טפלה להפירות שעליהן דא"כ ל"ל טעם עצו ופריו שוה ואפשר דזה דטעם עצו ופריו שוה מהני רק בזרעים אבל לא בתבואת הכרם אך יש לעיין בטעם הדבר:
אמרינן דהזורע כרמו בשביעית אינו נאסר לפי שא"א אוסר דבר שא"ש הנה לפ"ז יש לעיין בכל כלאי הכרם לא יאסרו העוללות דהוי ג"כ דבר שאינו שלו דהא אמרינן (ספ"ז דפאה) המקדיש את כרמו משנודעו העוללות העוללות לעניים ואמרינן בתוספתא לפי שא"א מקדיש דבר שאינו שלו וכיון דאין הענבים נאסרין עד שיעשו כפול הלבן א"כ כבר נודעו העוללות:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ד) כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הן בוסר וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו ה"ז לא קדשו ואעפ"כ קונסין אותו ואוסרין הזרע אבל הבוסר מותר וכתב בפי' הרדב"ז ז"ל שהוא מההיא דמנחות במעשה באחד שזרע כרמו ש"ח סמדר דהתירו את הגפנים ואסרו את הזרעים משום קנס וס"ל להרמב"ם ז"ל דמש"ה נקט סמדר לאשמעינן דמש"ה לא אסרו הגפנים כיון שלא הגיעו לפול הלבן ע"ש. והנה זה דלא פי' הרמב"ם ז"ל כפשוטו דלא אסרו הגפנים לפי שאינם שלו והזרעים אסרו שהוא זרע אותם ושייך קנסא והאי דעבד איסורא קנסוהו רבנן והאי דלא עביד איסורא לא קנסוהו רבנן וכמה שפי' רש"י ז"ל נראה משום דהרמב"ם ז"ל לטעמיה שכתב בה"ט הרואה כלאים בכרם חברו וקיימן ה"ז הרואה אסור בהנייתן וכל אדם מותרין בהם ע"ש א"כ הזורע כרמו ש"ח לא גרע מרואה כלאים בכרם ש"ח וקיימן א"כ לעצמו אסורין בהנאה בין הגפנים ובין הזרעים א"כ מה שייך למקנסיה יותר ואמאי אמרינן דהתירו הגפנים ואסרו הזרעים משום קנסא ואי דאסרו הזרעים לכל העולם אין זה שייך לקנס דבלא"ה אסורין לו כמו הגפנים ולכן פי' דההיתר של הגפנים היה משום דלא הגיעו לפול הלבן ובדין שלא יאסרו לא הגפנים ולא הזרעים רק קנסוהו שיאסרו הזרעים:
אמרינן (פ"ז מ"ה) המסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח ה"ז קדש וחייב באחריותו ר"י ור"ש אומרים אין אדם אוסר דבר שא"ש והביא שם הר"ש ז"ל מהירושלמי אמר ר' יוחנן הכל מודים בענבים שהן אסורות א"ל ר"א מה האוסר אינו נאסר שאינו אוסר נאסר ואמרינן מה פליגין במסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח אבל המסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו כ"ע מודו שהאוסר נאסר היינו דהגפנים נאסרין וכתב הר"ש ז"ל הטעם דהכא מודים שהגפנים נאסרין אעפ"י שהן של חברו משום שעשה מעשה בגפן ש"ח שסיככו ול"ש א"א אוסר דבר שא"ש כיון שעשה מעשה היינו דהכא נאסרין שתיהן הגפן והתבואה הגפן לפי שעשה בו מעשה והתבואה לפי שהיא שלו. אמרינן שם תו בירושלמי המסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו ש"ח נשמע מן הדא אמר ר' יוסי מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר דבר שא"ש הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ע"ש והחילוק בין מסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו דנאסר ומסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו ש"ח דאמרינן דאינו נאסר ע"כ משום דבמסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו דעבד מעשה בגפן חברו והתבואה דלא עבד בה מעשה היא שלו ובשלו א"צ מעשה ושניהם נאסרין אבל מסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו ש"ח נהי דבהגפן עשה מעשה אך בהתבואה לא עשה והתבואה אינה שלו. והנה כתב שם הר"ש ז"ל דזה דאמרינן בזרע כרמו בשביעית דאינו נאסר משום דא"א אוסר דבר שא"ש רק הענבים לא נאסרו אבל גפנים שהוסיפו מאתים אסורים שאין המזמורות הפקר ע"ש ויש לעיין א"כ אמאי אין נאסרת התבואה נהי דהתבואה אינה שלו מ"מ בהתבואה עשה מעשה שזרעה וכיון דהגפנים עצמן הן שלו ואם הוסיפו מאתים נאסרין א"כ התבואה אמאי אינה נאסרת הא הוי כמסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו שאחת שלו ובשל חברו עשה מעשה דנאסר ולאיסור התבואה א"צ לענבים כלל דאפילו אין שם ענבים דהגפנים עצמן אוסרין התבואה לפי חד פי' הר"ש ז"ל על הספרי בפ"ז מ"ז וכיון דהגפנים שלו ובהתבואה עשה מעשה הוי כמסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו ואמאי מדמינן לה בירושלמי ההיא דזורע כרמו בשביעית למסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו של חברו ואפשר דהזריעה לא חשיב מעשה דהוי מעשה רק בעיקרן שנאסר אבל הגידולין כיון דהוי דבר שזרעו כלה לא חשיב מעשה לדידהו. עוד יש לדון בדברי הירושלמי דבמסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח פליגי ר"י ור"א אם הגפן שלו נאסר אי אמרינן ק"ו האוסר אינו נאסר כו' או לא תלוי זה בזה ובמסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו ש"ח אמרינן דאין נאסרין כלל לפי שאינן שלו וליכא פלוגתא בזה ואמאי אינו נאסר הגפן הרי עשה בו מעשה ונהי התבואה לא עשה בה מעשה ואינה נאסרת אבל הגפן לר"י דלי"ל ק"ו האוסר אינו נאסר כו' אמאי אינו נאסר ונראה דרק במסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח פליגי ר"י ור"א וס"ל לר"י דאינו תלוי זה בזה ואף דהתבואה שהיא ש"ח אינה נאסרת אבל הגפן שלו נאסר אבל במסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו ש"ח דהגפן ג"כ אינו שלו ורק בעשה מעשה יכול לאסור דבר שאינו שלו לזה בעינן שיעשה מעשה בכל דבר הנאסר שאינו שלו אבל מעשה במקצת לא מהני וכיון דבהתבואה לא עשה מעשה אף הגפן אינו נאסר
הנה הרמב"ם ז"ל פסק (פ"ה ה"ח) דמסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו דרק התבואה נאסרת ולא הגפן ע"ש ודלא כהר"ש ז"ל דאף הגפן של חברו נאסר לפי שעשה בו מעשה ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דפסק (רפ"ח מהל' עכו"ם) כמ"ד דא"א אוסר דבר שא"ש אפילו ע"י מעשה ומש"ה הגפן אינו נאסר מיהו בפ"ב מהל' שחיטה הכ"א כתב הרמב"ם ז"ל דזה בשחט לעכו"ם דאא"א דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה הוא משום דלצעוריה קא מכוין ויש לעיין אי שייך זה בכלאים ואפשר דשייך כיון דבעינן בכלאים דניחא ליה בזריעת כלאים כמ"ש תוס' ב"ק (ק') וכיון דאינו מתכוין רק לצעורי אינו כלאים מיהו בזה יש לעיין דהרמב"ם ז"ל כתב שם דאם יש לישראל השוחט לעכו"ם שותפות נאסר ע"ש אלמא דס"ל דכל שי"ל שותפות ל"ש לצעוריה קא מכוין [ולא כהתוס' חולין (מ"א ע"א) ד"ה בישראל אלא כרש"י ז"ל שם] א"כ הכא במסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו הרי י"ל בו שותפות שהרי תבואתו ג"כ נאסרת והכלאים שהוא. עושה הוא על התבואה כמו על הגפן ואמאי אינו נאסר וצ"ע:
אמרינן בעירובין (צ"ב) גפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה ואם זרע זרעים אסורין גפנים מותרין גפנים בקטנה מותר לזרוע את הגדולה וכתב רש"י ז"ל משום דלגבי גדולה פתחא הוא וכל פתח כמחיצה הוא ומש"ה מותר לזרוע את הגדולה וכשיגדלו הזרעים אע"ג דדיורי גדולה בקטנה אין אוסרין את הגפנים וכההיא דמנחות באחד שזרע כרמו ש"ח סמדר ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים מ"ט קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן הך דלא עבד איסורא לא קנסוהו רבנן ה"נ הואיל וכשזרע את הגדולה בהיתר זרעה אפילו שתיהן שלו ליכא למקנסיה וכתבו התוס' דלרש"י ז"ל צ"ל דמיירי הכא בשאר זרעים ע"ש ונראה דהכא מצי מיירי אף בתבואה דאורייתא דאי גפנים בגדולה וזרע את הקטנה אמרינן דהזרעים אסורין והגפנים מותרין וקשה הא קי"ל כר"א דאמרינן ק"ו האוסר אינו נאסר כו' ולאו דוקא באחד שלו ואחד ש"ח אמרינן האי ק"ו רק לעולם כל שהאחד מותר מאיזה טעם שיהיה גם השני מותר דהא בירושלמי אמרינן האי ק"ו דהאוסר אינו נאסר כו' אף במעביר ה' טעציצין נקובים תחת גפן אחת [ועיין בר"ש ז"ל פ"ז ה"ח] וע"כ צ"ל כמ"ש הר"ש ז"ל (פ"ז מ"ה) דר"א ור"י אי אמרינן האוסר אינו נאסר כו' פליגי רק לענין דאורייתא אבל מדרבנן קנסוהו אף בשאר זרעים דרבנן וכ"ש בתבואה דאורייתא ע"ש א"כ שפיר מצי איירי ההיא דעירובין בתבואה דאורייתא והוי רק משום קנסא כיון דהאוסר אינו נאסר וא"כ בגפנים בקטנה וזרע את הגדולה דאי אפשר להתבואה ליאסר לפי שהיא בגדולה וכמו בגפנים בגדולה דאין הגפנים נאסרין א"כ ה"נ הגפנים אין נאסרין מדינא משום ק"ו דהאוסר אינו נאסר וכמו במסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח דס"ל לר"א דאין הגפן נאסר משום דהתבואה אינה נאסרת ומשום קנסא ל"ש הכא כיון דבהיתר זרע כמ"ש רש"י ז"ל:
כתב השנו"א ספ"ז על הירושלמי דהמעביר ה' עציצים נקובים תחת גפן אחד והיינו בזא"ז דהגפן הוסיף מאתים ולא התבואה דתלוי בפלוגתא דר"י ור"א האוסר אינו נאסר שאינו אוסר נאסר דהאוסר היינו התבואה אינו נאסר משום דלא הוסיף מאתים בכל עציץ ע"ש. והנה בזה הגר"א ז"ל לטעמיה שכתב גבי המסכך גפנו דהתבואה הוא האוסר ע"ש. והנה עמ"ש דאם התבואה לא הוסיפה מאתים רק הגפנים גם הגפנים אין נאסרין משום דהאוסר אינו נאסר יש לעיין דהא בתבואה שבישלה כל צרכה הביא השנו"א בעצמו מהירושלמי דרק אינה מתקדשת אבל מקדשת הגפנים ע"ש ותבואה שבישלה כל צרכה אינה מוספת מאתים ובכ"ז הגפנים שהוסיפו נאסרין ואמאי נימא האוסר אינו נאסר כו' דכ"ש הוא דאם אין התבואה ראויה להוספת מאתים דשייך לומר האי ק"ו:
הקשו התוס' יבמות פ"ג במסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח דר"י ור"ש אומרים אין אדם אוסר דבר שא"ש מההיא דמנחות במעשה בא' שזרע כרמו ש"ח סמדר ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ואמרינן שם הטעם משום דקנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן להאי דעביד איסורא קנסוהו רבנן ומכלל דבתבואה דאורייתא היו נאסרין אף הגפנים ותי' דההיא דמנחות אתיא דלא כר"י ור"ש והקשו אמאי לא מוקמינן התם כר"י ור"ש ואף בתבואה דאורייתא כן ותי' דלר"י ור"ש כיון דאין א"א דבר שא"ש אף הזרעים אין נאסרין דאין כאן כלאים ע"ש והנה זה תלוי בפלוגתא דר"י ור"א בירושלמי במסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח לר"י ור"ש דאין אדם אוסר דבר שא"ש אם הגפנים נאסרין ולר"י דאמר התם הכל מודים דהגפנים נאסרין ע"כ לא אמרינן דאין כאן כלאים כלל הנה אמרינן בירושלמי כלאים (פ"ב ה"ה) דמותר לסמוך זרעים לשל חברו דכשם שאא"א דבר שא"ש ה"נ אין אדם חובש דבר שא"ש דבמה שזה זורע שדהו א"י לאסור על חברו מזרוע בשדהו מה שירצה. והנה הראב"ד ז"ל (פ"ג הט"ז) כתב לר"ש דא"א מקדיש דבר שא"ש בכרם ה"נ א"א חובש דבר שא"ש בזרעים ומש"ה מותר לסמוך זרעים לשל חברו ע"ש ונראה מדבריו שם דבכרם ליכא הדין דא"א חובש דבר שא"ש ע"ש, אך בירושלמי (פ"ד ה"ה) מייתינן זה אף לכה"כ דכשם שא"א אוסר דבר שא"ש כך אינו חובש דבר שא"ש ע"ש א"כ לר"ש כמו בכלאי זרעים ה"נ בכה"כ מותר לסמוך לשל חברו דמה שנטע זה גפניו א"י לאסור על זה מלזרוע שדהו וזה דאמר ר"י בירושלמי במסכך גפנו כו' הכל מודים שהענבים אסורות דלי"ל ק"ו דמה האוסר אינו נאסר כו' נראה דמסכך גפנו שאני דל"ש א"א חובש דבר שא"ש דמסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח הכניס הגפנים לרשות התבואה של חברו וסיכך עליהן ולזה אי"ל רשות ול"ש א"א חובש דבר שא"ש שהרי הוא שלו שי"ל רשות שלא יסכך חברו גפנו ע"ג תבואתו אבל לסמוך למ"ד א"א אוסר דבר שא"ש אף לכתחילה מותר משום דא"א חובש דשא"ש. והנה בההיא דמחיצת הכרם שנפרצה כו' דאמרינן נתייאש הימנו ולא גדרה ה"ז קידש כו' לר"י ור"ש לא רק דאינו נאסר אלא דא"צ גדר כלל בין שלו לשל חברו:
בכה"כ אי בעינן שיגדלו הגפנים והזרעים יחד נראה דא"צ דהא אמרינן תבואה שיבשה כל צרכה אינה מתקדשת ואמרינן בירושלמי אבל מקדשת אחרים ואף דאין התבואה גדילה עם תבואת הכרם מ"מ מקדשות אותן ובאיסור כלאי זרעים יש לחקור אי בעינן דוקא שיגדלו ב' המינים יחד אי אסור לזרוע חטים בצד שעורים שנגמר גידולן הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב הי"ב) שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרין בארץ אעפ"י שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר עד שיעקור העיקרין וכתב הראב"ד ז"ל זו לא מצאתי כו' אבל במשנה אמרו שדה שהיתה זרועה קנבוס ולוף לא יהיה זורע ובא ע"ג שאין עושין אלא לג' שנים וזה הענין אינו מדבר בזרוע וקציר אלא בשזרען ולא צמחו שלא יחשוב עליהן שהתליעו אלא פעמים שהן שוהין זמן גדול תחת הארץ משנה לשנה ומצמיחים ע"ש. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאף שאין ב' המינים גדילין כאחד ג"כ אסור שהרי כאן העיקרין יצמחו אלא לאחר כמה שנים ומ"מ אסור להביא זרע עתה ולהראב"ד ז"ל דנראה דפליג על הרמב"ם ז"ל אפשר דס"ל דכה"ג כיון שאין גדילין כאחד אין כאן איסור כלאים וכ"כ להדיא בשנו"א דאם אין עושות רק אחר ג' שנים מותר קודם לזרוע על גביהן ע"ש אך אפשר דהתם. מותר מטעם אחר משום דבכלאים הקפידא רק על הערבוב למעלה ומה שהשרשים מתפשטין למטה זה בתוך זה לא איכפת לן כמ"ש רש"י ז"ל בשבת (פ"ד) וכיון דקנבוס ולוף אין מצמיחים יחד עם הזרע שזורע ליכא ערבוב למעלה אבל לסמוך חטים אצל שעורים שנגמרו כל צרכן אפשר דאסור דלא בעינן שיגדלו יחד ולהרמב"ם ז"ל שכתב בשדה שהיתה זרועה וקצרה ונשארו העיקרין בארץ אעפ"י שאין מוציאין צמח אלא לאחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר עד שיעקור העיקרין י"ל דס"ל דלעולם בעינן שיהיו גדילין כאחד וזה דאסור הוא דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאם זרע מין אחד וקצרו ואח"כ זורע מין אחר צריך להפוך משום דחיישינן לספיתין כמ"ש הרדב"ז ז"ל שם א"כ נהי דאין צומחים אלא לאחר כמה שנים מ"מ הזרע שזורע עתה הספיחין שלהם וספיחי ספיחין ויגדלו עם אותן העיקרין שנשארו בארץ:
יש לחקור הזומר את כרמו בכה"כ אי חייב כיון דזומר תולדה דזורע דהמנכש בכלאים לוקה משום זורע כמ"ש רש"י ז"ל בע"ז (ס"ד) היינו דבכלאים חייב ג"כ על התולדות וא"כ זומר נמי תולדה דזורע אך יש לחלק דלפמ"ש התוס' עירובין (צ"ב) דהאיסור הוא על הזריעה בכרם דעל שם כרם קפיד רחמנא אבל לא על נטיעת הגפנים בשדה דלא כתיב שדך לא תטע כרם ע"ש והנה זה דאסור ליטע גפנים אצל תבואה אע"ג דהאיסור הוא הזריעה בכרם הוא משום דע"י נטיעתו עושה מקום הזרע לכרם ונמצא שהזרעים זרועים עתה בכרם וזהו האיסור אבל הזומר את הגפנים נהי דזומר תולדה דנוטע מ"מ שם כרם היה אף קודם שזמר וא"כ אינו עושה בהזרעים כלום שאף קודם היו זרועים בכרם ומה שעושה ע"י הזימור נטיעה בגפנים שהוא תולדה דנוטע על נטיעה ליכא שום איסור אבל המנכש שהוא בהזרעים הוי כזורע כלאים וחייב: