אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן ס - חנטה לקיטה והבאת שליש › א

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן ס - חנטה לקיטה והבאת שליש · א

סימן ס - חנטה לקיטה והבאת שליש

גרסינן בר"ה (י"ג ע"ב) אמר רבה אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש ירק בתר לקיטה כו' אך הרמב"ם ז"ל ריש הל' מע"ש כתב וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית אעפ"י שנגמרו ונאספו אח"כ כו' מתעשרין לשעבר ע"ש היינו דאזלינן באילנות בתר עונת המעשרות ולא בתר חנטה וכ"כ בהל' שמטה (פ"ד ה"ט) לענין שביעית בא' בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה ה"א מותרין ע"ש וכתב המהר"י קורקוס ז"ל בחידושיו ריש הל' מע"ש דכן הדעת נותן דכיון דנתחייבו במעשר בשלישית למה יעשרו מעשר שנה שניה ודאי דראוי ללכת אחר עונת המעשרות לענין סדר השנים ע"ש היינו דצריך לילך למעשר בתר שעת החלות של דין מעשר:

והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דאף לענין שביעית אזלינן בתר עונת המעשרות נראה דאף חלות דיני שביעית על הפירות הוא ג"כ בשעת עונת המעשרות וראיה לזה מהא דאמרינן במעשרות (פ"ה מ"ג) לא ימכור אדם את פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שא"נ על המעשרות ולא בשביעית למי שחשוד על השביעית ע"ש ומה תלוי שביעית בעונת המעשרות ובפה"מ כתב שם וכן אמרו ושאר כל פירות האילן כעונתם למעשרות כן עונתם לשביעית ע"ש והיינו דחלות קדושת שביעית הוא בשעת עונת המעשרות וכן הביא המלאכת שלמה שם דבשביעית אינו אסור אלא משבאו לעונת המעשרות ע"ש. והנה זה דאסור בהפסד קודם דהא אמרינן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית החרובין משישלשלו כו' צ"ל דלענין הפסד נידונין ע"ש סופן דמפסידן שלא יבואו לעונת המעשרות וזה אסור בשביעית דהא הפגין כשהם עתה אינו מפסיד במה שקוצצן רק שגורם שלא יגדלו עוד וזה ג"כ אסור וע"ז חל האיסור תכף כשנעשו פרי אבל קדושת שביעית אין להם אלא משבאו לעונת המעשרות:

והנה זה שפסק הרמב"ם ז"ל שלא כדברי הש"ס דאמרינן אילן בתר חנטה נראה דפסק כהירושלמי שביעית (פ"ה ה"א) דאמרינן שם ר"י ורשב"ל כו' הביא שליש קודם ט"ו בשבט מתעשר לשעבר אחר ט"ו בשבט מתעשר לבא ע"ש היינו דאזלינן באילנות בתר הבאת שליש שהוא עונת המעשרות:

והנה לענין ערלה ורבעי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מע"ש ה"י) דהנוטע אילן בט"ו באב משנה עשירית ה"ה בתוך שני ערלה עד ט"ו בשבט משנת י"ג וכ"מ שיוציא האילן בתוך זמן זה ה"ה ערלה אעפ"י שנגמרו לאחר כמה ימים ומט"ו בשבט משנת י"ג עד ט"ו בשבט משנת י"ד הוא נטע רבעי וכ"מ שיוציא בתוך זמן זה ה"ה רבעי ע"ש וכאן לא כתב הרמב"ם ז"ל דאזלינן בתר עונת המעשרות רק כל מה שיוציא בתוך זמן האיסור הוא אסור. ונראה דהכא מודה הרמב"ם ז"ל דאזלינן בתר חנטה וכדעת רש"י ז"ל ותוס' בר"ה דכל שחנט קודם ט"ו בשבט הוא ערלה ומשום דל"ש עונת המעשרות לענין ערלה ורבעי דדין ערלה חל אף על הפגים וכדאמרינן דהמעמיד בשרף הפגים אסור וכן רבעי כדאמרינן בירושלמי שלהי פ"א דערלה דפגין של רבעי טעונין קבורה וז"ש הרמב"ם ז"ל דכל מה שיוציא האילן בתוך הזמן ה"ה ערלה הוא משום דיציאה זהו שיעור של פרי באילנות כדאמרינן בפסחים (נ"ב) בפלוגתא דר"י ורבנן אי סמדר הוי פרי דמודים חכמים לר"י בשאר אילנות ומייתינן שם ברייתא דשאר אילנות משיוציאו חשוב פרי ע"ש ולערלה אזלינן בסדר השנים כשנעשין פרי דאז הוא חלות איסור ערלה:

הנה זה דבסדר השנים אזלינן בתר שעת חלות הדינים לענין זה חזינן נמי בירושלמי חלה (פ"א ה"ג) דהנה חלה ג"כ אין מפרישין מן החדש על הישן ואמרינן שם איזה חדש וישן שבחלה ב' שדות אחת הביאה שליש ואחת פחות משליש לחלה אחת למעשרות שתים דחלה כיון דקודם הבאת שליש ג"כ חייבת בחלה לחלה חשיבי של שנה אחת אף דזו הביאה שליש לפני ר"ה וזו הביאה שליש לאחר ר"ה כיון דפחות משליש הביאו שתיהן לפני ר"ה ולמעשרות חשיבי של ב' שנים. עוד אמרינן שם אחת פחות משליש ואחת עשבים לחלה שתים ולמעשרות אחת ומשום דעשבים ל"ש בהו חלה ואם אחת הביאה רק עשבים לפני ר"ה ואחת הביאה פחות משליש דשייך בה חלה לחלה חשיבי של ב' שנים ולמעשרות כיון ששניהם הביאו שליש אחר ר"ה חשיבי של שנה אחת ע"ש ומוכח דבכ"ד אזלינן בסדר השנים בתר שעה הראויה לאותה דבר ומש"ה לערלה אזלינן בתר הוצאת הפרי דאז חלות דיני ערלה:

הנה בפ"ב מהל' בכורים ה"ז כתב הרמב"ם ז"ל אין מביאין בכורים לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש כיצד לא יביא מפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט על פירות שחנטו אחר ט"ו ע"ש היינו דלבכורים אזלינן בתר חנטה וטעם הדבר הוא ג"כ משום דלהפרשת בכורים לא בעינן עונת המעשרות וראוין משעת חנטה כדאמרינן בירושלמי רפ"ג דבכורים הבאתי ראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי הא בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין ע"ש:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' בכורים הט"ו) המוכר שדהו לעכו"ם וחזר ולקחה ממנו ה"ז מביא ממנה בכורים מה"ת שאינה נפקעת מן המצוה בקנין העכו"ם וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל אעפ"י שבכרו ברשות העכו"ם ע"ש היינו דביכור לבכורים הוי כמו הבאת שליש ביד עכו"ם למעשרות דאם היה קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מקדושתה הבאת שליש ביד עכו"ם פוטר ממעשר וה"נ ביכור ביד עכו"ם רק דאינה נפקעת בקנין עכו"ם ומש"ה חייבת וביכור הוא שיעור של פגים וכדאמרינן רפ"ג דבכורים כיצד מפרישים את הבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכול שביכר כו' ואמרינן עלה בירושלמי משום דכתיב הנה הבאתי כו' בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין ואף דלענין פטור עכו"ם לכל השיטות אזלינן אף באילנות רק אחר הבאת שליש שהוא עונת המעשרות ולא אחר חנטה לבכורים שיעור של פגין הוא כהבאת שליש למעשרות לכ"ד:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א דמע"ש ה"ג) והחרובין אעפ"י שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט מתעשרין להבא הואיל ומתעשרות מד"ס יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן שאין ראויין למאכל רוב האדם כו' ע"ש. והנה כאן תלה הרמב"ם ז"ל בחנטה ולא בעונת המעשרות ולא כתב אעפ"י שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט ונראה דבחרובי צלמונה עונת המעשרות שלהן הוא בשעת חנטה דכל הפירות בשעת חנטה שהוא שיעור של פגים הן ראוין קצת לאכילה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ שביעית (פ"ד מ"ז) על הא דאמרינן מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגים משיזריחו אוכל בהם פתו בשדה כו' וכן כיוצא בהם וכתב בפה"מ ומנהג כמו כן לאכול הפרי שלא בישל כל צרכו ועודנו קשה מעט על דרך שיזדמן להם ובשביל זה אמר יאכל הפגים משיזריחו כו' וכן כיוצא בהם ר"ל ששאר כל מה שיצמח באילנות כשהזריחו פניהם וזו היא סברא כשיתבשלו מעט יאכל מהם עראי ע"ש רק לעונת המעשרות בעינן שיהא אוכל גמור כמה שהביא הר"ש ז"ל רפ"א דמעשרות על ההיא דכל שאין תחילתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל כהדא דתני מאימתי כל הפירות חייבין במעשר התאנים משיבחילו ע"ש היינו דקודם עונת המעשרות אינו אוכל להתחייב במעשרות דבעינן אוכל גמור אך חרובי צלמונה דלעולם אין ראוין רק קצת לאכילה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שאין ראוין למאכל רוב האדם ומש"ה פטורין במעשרות מה"ת משום דלמעשרות בעינן אוכל גמור אך כשחייבו רבנן הנך במעשרות משעת חנטה חייבות במעשרות דאז ראויין קצת לאכילה ואין חילוק בהם בין שעת חנטה לאח"כ דלעולם אין ראוין רק קצת לאכילה:

הנה להרמב"ם ז"ל דאזלינן בסדר השנים בתר עונת המעשרות יש לעיין אמאי ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילנות דהתוס' כתבו הטעם משום דאם חנטו קודם ט"ו בשבט גדלין על מי שנה שעברה היינו קודם ר"ה ורש"י ז"ל כתב משום דט"ו בשבט הוא' זמן חנטה וב' הטעמים אלו הן בירושלמי אך זה שייך רק בחנטה ולא בעונת המעשרות שהוא הבאת שליש וכיון דלא אזלינן באילן בתר חנטה מה הוא שייך לט"ו בשבט ואף דאתרוג אזלינן בתר לקיטה ומ"מ אמרינן בר"ה (ט"ו ע"א) דר"ה שלו הוא ט"ו בשבט התם הוא משום דלא נפיק מתורת שאר אילנות דר"ה שלהם ט"ו בשבט וכמ"ש התוס' ריש קדושין דמש"ה אתרוג שוה לאילן לשביעית ואף דגדל על כל מים משום דלא נפיק מתורת שאר אילנות וכן הטעם לר"א דאתרוג שוה לאילן לכ"ד ע"ש וה"נ לא נפיק מתורת שאר אילן לר"ה שלו אבל להרמב"ם ז"ל דבכל אילנות אזלינן בתר עונת המעשרות יש לעיין אמאי ט"ו בשבט ר"ה לאילנות (כתב הריטב"א ז"ל (ר"ה י"ב) דמש"ה הלכו באילן אחר חנטה ובתבואה אחר שליש דאילן כשהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפירות לכלל שלמות ועוד נראה כי הטעם שקבעו חכמים שבט ר"ה לאילן וקבעו תשרי לתבואה מפני שהאילן שתה רוב גשמי שנה עד שבט אבל התבואה צריכה כל גשמי שנה לפיכך קבעו לה תשרי ע"ש. והנה עמ"ש שהאילן א"צ רק לרוב גשמי שנה עד שבט יש לעיין דהא אמרינן פ"ג דתענית מתריעין על האילנות בפרס הפסח וכתב הריטב"א ז"ל דאם יחסרו להם הגשמים באותה שעה ילקו לגמרי וכתב דמיירי שירדו גשמים ברביעה לצמחים ולאילנות אך כשיגיע פרס הפסח הם צריכים לרביעה אחרת ואם לא ירדו מתריעין מיד ע"ש ומוכח מזה דאין האילנות מסתפקים בהגשמים עד שבט]:

הנה המהר"י קורקוס כתב שם על הרמב"ם ז"ל שפסק דאזלינן באילנות בתר עונת המעשרות ואף דאמרינן בגמרא דאילן בתר חנטה משום דחצטה זהו עונת המעשרות והביא לזה דברי רש"י ז"ל בשיר השירים התאנה חנטה פגיה הגיע זמן בכורים ליקרב שתכנסו לארץ ע"ש אך אי אפשר לומר כן דאמרינן בירושלמי שביעית (פ"ה ה"א) מצאת העלין ועד הפגין נ' יום מן הפגים ועד שיתין הנובלות נ' יום מן שיתין הנובלות ועד התאנים נ' יום כו' לקט תאנה ואינו יודע אימתי חנטה אמר ר"י מונה ק' יום למפרע ע"ש היינו דחנטה הוא שיעור פגין ופגין הן קודם עונת המעשרות כדמוכח מההוא דשביעית (פ"ד מ"ז) מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגים משיזריחו אוכל בהם פתו בשדה ביחלו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייב במעשרות וכן מההיא דעוקצין (פ"ג מ"ו) דאמרינן הפגין והבוסר ר"ע מטמא ט"א ריב"נ אומר משיגיעו לעונת המעשרות ע"ש. עוד אמרינן ספ"ד דשביעית מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית כו' בה"א החרובין משישלשלו והגפנים משיגריעו כו' וכן האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקצצו כו' ואמרינן עלה בירושלמי דחרובין שלשולן זהו חנטן ע"ש ומוכח דחנטה אינה עונת המעשרות דמשהגיעו לעונת המעשר מותר לקוצצן דעונת המעשרות של חרובין אמרינן ריש מעשרות החרובין משינקדו ומה שהביא מרש"י ז"ל שיר השירים התאנה חנטה פגיה הגיע זמן בכורים ליקרב כו' הוא משום דביכורים בשעת הפרשה אפילו פגים כדאמרינן בירושלמי ומדברי רש"י ז"ל (ב"ק נ"ט) נראה דחנטה הוא שיעור פחות עוד יותר מסמדר שכתב על ההיא דלולבי גפנים האשכלות נראה בחניטת הגפנים וניכר ועדיין לא פרח להיות הענבים גמורים ע"ש היינו דחנטה הוא שיעור לולבין ובגמרא אמרינן שם דלולבין הוא פחות מסמדר ע"ש:

והנה מפה"מ שביעית (פ"ד מ"ז) נראה להפך דשיעור עונת המעשרות הוא שיעור פגין שכתב שם על הא דאמרינן מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגין משיזריחו אוכל בהם פתו בשדה ביחלו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע חייב במעשרות ר"ל ששאר כל מה שיצמח באילנות שהזריחו פניהם וזו הוא סברא כשיתבשלו מעט יאכל מהם עראי וכשיגיעו לתכלית בישולם כונס אותם לתוך ביתו ושאר שני שבוע חייב במעשרות ר"ל כשיזריחו הפגים אז יהיו באין לעונת המעשרות ע"ש היינו דשיעור עונת המעשרות הוא פגין והנה לפ"ז כשיגיעו לעונת המעשרות מותר לאכול רק בשדה ולהכניס לביתו צריכים להגיע לתכלית בישולם וז"ש ביחלו כונס לתוך ביתו היינו תכלית בישולם ולכאורה קשה הא אמרינן במעשרות (פ"א מ"ב) דעונת המעשרות התאנים משיבחילו אך זה יובן ממ"ש בפה"מ מעשרות שם שכתב משיבחילו משיתחילו להתבשל כו' ובוחל הוא בלשון חכמים הפרי המבושל ע"ש והנה בעונת המעשרות קתני משיבחילו היינו משיתחילו להתבשל אבל בשביעית לא קתני משיבחילו אלא ביחלו כונס לתוך ביתו והיינו גמר הבישול אבל בפסקיו לא ס"ל כן שכתב בפ"ה דשמטה הט"ז ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית הפגין של תאנים משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה כו' הכניס שליש מותר להכניס לביתו שהרי הגיעו לעונת המעשרות ע"ש היינו משהגיעו לעונת המעשרות מותר להכניס לביתו ופגין ע"כ הוא קודם עונת המעשרות:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד דשמטה הט"ז) בנות שוח הואיל והן נגמרות לאחר ג' שנים אם באו לעונת המעשרות קודם ר"ה של שמינית כו' היינו דאזלינן בבנות שוח בתר עונת המעשרות ובפה"מ שביעית רפ"ה על הא דאמרינן בנות שוח שביעית שלהן שנייה כתב ז"ל שאפשר להיות דינם דין פירות שביעית בשנה שנייה מן השבוע וזה כשיזדמן להם שיתחילו להנץ בשנה שביעית והן עושות פרי לג' שנים ונגמר פרים בשנה שנייה מן השבוע שהיא שלישית לתחילת שנת השמטה שהתחילו להנץ בו כו' היינו דאזלינן בתר הנצה ועמד בזה המהר"י קורקוס ז"ל בפ"ד דשמטה וכתב משום דהרמב"ם ז"ל ס"ל דחנטה הוא שיעור עונת המעשרות ע"ש וקשה הא הנצה הוא קודם חנטה כדאמרינן במנחות (ס"ט) שתי הלחם הנצה שריא או חנטה שריא דהנצה הוא קודם חנטה ועיין ברש"י ז"ל שם א"כ אפילו אי חנטה הוא עונת המעשרות איך אזלינן בתר הנצה וע"כ דבריו בפה"מ שם אין עולין כדבריו בפסקיו ודברי הפה"מ שם מרפסין איגרי איך אשכחן דאזלינן באילן בתר הנצה:

כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ בכורים (פ"ב מ"ו) על ההיא דאתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך א' שוה לאילן כו' ובשביעית כו' וז"ל ואמרם לשביעית כו' והוא שאם נגמר פרי האתרוג בשנה השביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר ככל פירות שנה שביעית כיון שנגמרה בשנה השביעית אעפ"י שנלקטה בשנה השמינית ע"ש וכאן פירש דבאילן אזלינן בתר גמר פרי וזהו ג"כ קשה דאיך שמענו דאזלינן באילן בתר גמר פרי:

והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דאזלינן באילן בתר עונת המעשרות וכתב המהר"י קורקוס ז"ל דהוי סברא דאזלינן בסדר השנים בתר חלות דיני מעשרות נראה דאף זה דאזלינן בירק בתר לקיטה ולהרמב"ם ז"ל הוא בתר לקיטה ממש ולא בתר גמר פרי הוא ג"כ משום דהוי גבול לענין מעשרות דקודם לקיטה אינה ראויה למעשרות וכן לדיני שביעית וכשמגיעים לעונת המעשרות הם ראוים למעשרות ולשביעית אם יתלשו אבל ראוין ממש למעשר ולשביעית הוא כשיתלשו ומש"ה הוי לקיטה ג"כ גבול למעשרות ולשביעית ויש דברים שהולכין בהם בתר גבול של עונת המעשרות ויש אחר גבול של לקיטה ובפירות האילן אזלינן בתר גבול של עונת המעשרות ובחרובין שהן מדרבנן הלכו חכמים בתר לקיטה אך כל הגבולים הם חלות של הדינים הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' תרומות הי"ח) ישראל שלקח בסוריא שדה מן העכו"ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לעכו"ם מאחר שהביאה שליש אם חזר ישראל ולקחה פעם שנייה ה"ז חייב בתרומות ומעשרות שהרי נתחייבה ביד ישראל והכ"מ תמה על הרמב"ם ז"ל למה צריך שיקח ישראל פעם שנייה והביא שם בשם המהר"י קורקוס ז"ל שר"ל שכוונת הרמב"ם ז"ל הוא רק שיהיה המירוח ביד ישראל אך לא בעינן שיקח הישראל עם הקרקע אך הביא שם הכ"מ שכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה דחייבת הואיל והביאה שליש ביד ישראל והיא עתה עם הקרקע ביד ישראל אלמא שצריך שיקנה עם הקרקע ע"ש. והנה שיטת הרמב"ם ז"ל נראה ממ"ש בפה"מ חלה (פ"ד מ"ז) גבי ישראל שהיו אריסין לעכו"ם בסוריא כו' ז"ל כבר קדם לנו כי סוריא הם הארצות שכבש דוד שלא מא"י וכבר ביארנו במס' דמאי שפירות סוריא אינן חייבות במעשרות אלא למי שלקט אותם פירות מקרקע שלו ומאחוזתו כו' ע"ש היינו דבסוריא בעינן שתהא הלקיטה מקרקע שלו ומש"ה בעינן שיקח אותם ישראל עם הקרקע קודם לקיטה. והנה בזה פחותה סוריא מא"י כמ"ש בפה"מ מעשרות (פ"ה מ"ה) ובדמאי (פ"ו מי"א) ע"ש ונראה הטעם דצריך להיות ג"כ הלקיטה מקרקע ישראל דכמו דצריך להיות הבאת שליש ביד ישראל שהיא עונת המעשרות דבעינן דבשעת חיובה בשעה שראויה למעשרות תהיה ביד ישראל ה"נ בעינן בשעת לקיטה שהוא ג"כ גבול של חיוב מעשרות שתהיה אז ביד ישראל ובא"י סגי בהבאת שליש ביד ישראל אבל סוריא שהיא מדרבנן בעינן שכל הגבולים של חיוב מעשרות יהיו ביד ישראל:

הנה כתב הריטב"א ז"ל בר"ה דזה דאזלינן באילן בתר חנטה ובתבואה אחר שליש שהיא עונת המעשרות דהאילן כשהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפרי לכלל שלמות אעפ"י שהפרי עצמו לא קבל שלמות להיות גמר פרי לענין עונת המעשרות מעתה י"ל שלמות גמר פרי בכח ע"ש היינו דחנטה הוא ג"כ משום עונת המעשרות רק הוי עונת המעשרות בכח דיש מדרגות בחיוב המעשרות דאי אזלינן בתר עונת המעשרות ממש הוא ג"כ רק חיוב מעשרות בכח דכ"ז שלא נתלשו ל"ש עדיין בהם חיוב מעשרות בפועל רק חשוב יותר בפועל מחנטה דאינו מחוסר רק תלישה ושעת קליטה הוא חיוב מעשר בפועל שכבר הוא ראוי למעשרות נמצא שכל אלו הגבולים שהלכו בהם בסדר השנים הם גבולים בחיוב מעשרות:

כתב הראב"ד ז"ל (פ"א מהל' מע"ש) דמש"ה נהגו העם בחרובין כר' נחמיה דאזלינן בתר לקיטה ולא נהגו בשאר אילנות אפשר מפני שרוב העולם אין רצין אחריהם כשאר פירות ומניחין אותם באילן הרבה לפיכך לא נחשבו בעיניהם עד שעת לקיטה ע"ש ונראה פירושו כיון דאין בנ"א רצין אחריהם כדאמרינן בירושלמי דחרובין מאכל בהמה הוא וקודם לא נחשב בעיניהם למאכל רק כשלקטו לצורך אדם אז הו"ל חשיבות אוכל ומש"ה אי אפשר להלוך בהם רק אחר לקיטה דאז חל עליהן דין מעשרות דעונת המעשרות אינו עושה עליהן דין מעשרות דעדיין מחוסר להחשיבן לאוכל ומש"ה לא אזלינן אחריה לסדר השנים:

בר"ה (ט"ו) אמרינן אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה כו' א"ר נחמיה בד"א באילן שעושה ב' בריכות כו' אבל אילן שעושה בריכה אחת כגון דקלים כו' אעפ"י שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט מתעשרין לשנה הבאה היינו דאזלינן בהו בתר לקיטה וכתב רש"י ז"ל ב' בריכות שאין פירותיו נגמרין כאחד כגון תאנים כדאמרן לעיל גבי קטניות מתוך שעשוין פרכין כו' אבל אילן שפירותיו נגמרין כאחד בתר לקיטה אזלינן בהו ע"ש היינו דאמרינן שם לעיל גבי האורז והדוחן כו' דלא אזלינן בהו בתר לקיטה מתוך שעשוין פרכין פרכין כו' וכתב רש"י ז"ל שם שאין נלקטין כאחד ונמצאו חדש וישן מעורבין יחד ואם הולכין בהם אחר לקיטה ה"ל מעשר מן החדש על הישן ע"ש וא"כ ה"נ בתאנים כיון דאין נלקטים כאחת לא אזלינן בהו בתר לקיטה. והנה יש לעיין א"כ איך אזלינן בהו בתר חנטה הא ג"כ אין חונטין כאחת כדאמרינן בירושלמי שביעית (פ"ה ה"א) מצאת העלין ועד הפגין נ' יום מפגין ועד שיתין הנובלות נ' יום מן שיתין הנובלות ועד התאנים נ' יום כו' לקט תאנה ואינו יודע אימתי חנטה אמר ר' יונה מונה ק' יומין למפרע אם חל לתוכן ט"ו בשבט והוא יודע מאימתי חנטה ע"ש היינו דלעולם בתאנה מתנטה ועד לקיטה ק' יום א"כ כמו דאין לקיטתה כאחת ה"נ אין חנטתה כאחת א"כ מה מועיל דאזלינן בה בתר חנטה דאכתי מפריש מן החדש על הישן:

הנה יש לחקור בעלין דקדושת שביעית חלה עליהן כדאמרינן בפ"ט מ"ו עלי קנים ועלי גפנים עד שישורו מאביהן כו' וכן בפ"ז מ"ו לולבי האלה והבטנה כו' אבל לעלין יש ביעור מפני שנושרין מאביהן ע"ש איך אזלינן בהו לסדר השנים דבאילן אזלינן בתר חנטה אי בתר חנטה דידהו אזלינן דאף בעלין שייך חנטה כדאמרינן במנחות (ס"ט) שתי הלחם הנצה שריא או חנטה שריא מאי הנצה ומאי חנטה אילימא הנצה דפירי וחנטה דפירי כו' אלא הנצה דעלה וחנטה דעלה ע"ש או אזלינן אף בעלין בתר חנטת הפרי דהעלין טפלין להפרי וכמו בפול המצרי שזרעו לזרע דבין זרעו ובין ירקו מתעשר לשעבר כדאמרינן בירושלמי דכיון שזרעו לזרע אזלינן בכולו בתר הזרע דאזלינן בתר העיקר וה"נ בגפנים שנוטעין בשביל הפרי אזלינן בכולו בתר שנת הפרי וכן בתבואה דאזלינן בתר הבאת שליש יש לחקור איך דינן בקשין דאף קשין יש בהם קדושת שביעית כמבואר בכמה מקומות אם התבואה הביאה שליש בשמינית רק הקש גדל בשביעית אם הקש אסור משום שביעית וכן של ששית שנכנס לשביעית והביאה שליש בשביעית אם הקש מותר כיון דגדל בששית דמצינו פרי מקצתה אסורה משום שביעית ומקצתה מותרת כמו הדלועין שקיימן לזרע והוקשו לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית והתמרות שלהן אסורות אי בטל הקש לגבי עיקר הפרי לענין סדר השנים או לא:

והנה אפשר דתלוי בסתירה שבין דברי רש"י ז"ל דבפסחים (נ"ב) על ההיא מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ואמרינן ושאר כל האילנות משיוציאו וכתב רש"י ז"ל משיוציאו תחילת העלין בימי ניסן ובברכות (ל"ו) פי' רש"י ז"ל משיוציאו את הפרי וכבר עמד בזה בגה"ש ע"ש. והנה טעם רש"י ז"ל בפסחים שכתב משיוציאו את העלין הוא משום דאף על העלין יש קדושת שביעית א"כ משיוציאו את העלין אסור לקוץ משום דמפסיד העלין שכבר ישנם עלין ועדיין לא נגמרו ואסור להפסיד אף אוכלי בהמה בשביעית ולדעת רש"י ז"ל בברכות שכתב משיוציאו את הפרי צ"ל דס"ל דבעלין ג"כ אזלינן בתר הפרי דכל כמה דלא הוציא הפרי ליכא על העלין קדושת שביעית כמו בסדר השנים דהעלין טפל לפרי וכשחל קדושת שביעית על הפרי אז חל אף על העלין:

הנה בסוכה (ל"ט) אמרינן לולב ששית שנכנס לשביעית כו' וכתב רש"י ז"ל הא בט"ו יומי מר"ה עד החג לא גדל וקי"ל אילן בתר חנטה ע"ש ואי נימא דאזלינן בתר חנטת הפרי א"כ שפיר משכחת לה שהלולב הוא של שביעית דהלולב עצמו היה גדל בששית אך הפרי שהן התמרים חנטו בשביעית וא"כ יש להלולב קדושת שביעית ומוכח מזה דבלולב אזלינן בתר חנטה דידיה ולא בתר חנטת הפרי וא"כ ה"ה לעלין ולקש אך יש לעיין אי נימא דתבואה שהביאה שליש בשמינית והקש גדל בשביעית הקש אסור א"כ איך מותרת התבואה דהא אמרינן בירושלמי כלאים (פ"ה ה"ו) גבי כה"כ פעמים שהקשין מותרין והדגן אסור פעמים שהקשין אסורין והדגן מותר היאך עבידא זרע בהיתר וסיכך ע"ג כו' זרע באיסור והעביר את הסכך הקשין אסורין והדגן מותר ומקשינן עלה ניחא הקשין מותרין והדגן אסור אבל הקשין אסורין והדגן מותר גדל מתוך איסור ואת אמרת הדגן מותר ואמרינן שם משום דאין גידולי איסור מעלין את האיסור ע"ש וא"כ בתבואה שנכנסה משביעית לשמינית והביאה שליש בשמינית אמאי התבואה מותרת אי על הקשין איסור שביעית הא הוי גדל מתוך איסור:

הביאו התוס' ר"ה (י"ד ע"ב) מהירושלמי באתרוג בר ששית שנכנס לשביעית ה"ה לבעלים כאילן בתר חנטה ופטור ממעשר כירק בתר לקיטה ע"ש ואף דאינו הפקר דהא לשביעית הוא בתר חנטה וה"ה לבעלים מ"מ פטורה מן המעשרות דפירות שביעית פטורין מן המעשר אף דאינן הפקר ועיין בשו"ת הפוסקים ז"ל מה שנחלקו בזה] והנה לפ"ז בכל אילנות שחנטו בשמינית בין ר"ה לט"ו בשבט יהיו פטורין מן המעשרות אף דאין עליהן קדושת שביעית דלשביעית ר"ה שלהם א' בתשרי אך למעשרות ר"ה שלהם ט"ו בשבט ומה שחנטו קודם ט"ו בשבט חשיבי למעשרות של שנה שביעית דאין בה מעשרות וזהו חידוש גדול שכל הפירות שחנטו בין ר"ה לט"ו בשבט של שמינית אין חייבין במעשרות אף שאין עליהם קדושת שביעית. והנה הראב"ד ז"ל בת"כ כתב דלחומרא ט"ו בשבט ר"ה לאילנות אף לשביעית היינו דהפירות שחנטו בשמינית בין ר"ה לט"ו בשבט י"ל קדושת שביעית אך מהרמב"ם ז"ל נראה דלא ס"ל כן אלא א' בתשרי ר"ה לשביעית בין לקולא בין לחומרא הקשו הפוסקים ז"ל אי שביעית פטורה מן המעשר אף אם אין הפירות הפקר ומשום דשנה שביעית לא ניתנה למעשר כלל ל"ל קרא דדרשינן בת"כ דפירות שביעית דפטורין מן המעשר מדכתיב ואכלו אביוני עמך כו' מה חיה אוכלת ופטורה כו' ונראה דאיצטריך שפיר קרא לפירות שחנטו מר"ה עד ט"ו בשבט של שביעית דלענין סדר השנים של מעשר ה"ה של שנה ששית דט"ו בשבט ר"ה לאילנות למעשר ומ"מ כיון דלקדושת שביעית ר"ה א' בתשרי ויש עליהן קדושת שביעית פטורין מן המעשרות משום ואכלו אביוני עמך כו':

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג דשמטה הי"ב) והאתרוג אפילו היה כפול לפני ר"ה ונעשה כככר בשביעית חייב במעשרות כפירות ששית ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית ה"ה כפירות שביעית ומתעשר כפירות ששית להחמיר וכתב הכ"מ דמספקא ליה אי כרבותינו דאתרוג בתר לקיטה לשביעית או כה' זקנים דאחר חנטה לשביעית ועוד אי בתר חנטה למעשר כר"א או בתר לקיטה למעשר כר"ג ופסק בתרווייהו לחומרא ע"ש והקשה השעה"מ כיון דאזלינן לחומרא אף לשביעית א"כ חכמים חייבו להפקיר א"כ יהיה פטור מן המעשרות מטעם הפקר ע"ש. והנה בירושלמי פאה (פ"ה ה"א) איכא פלוגתא בהפקר ב"ד אי פטור מן המעשרות ע"ש א"כ אפשר דפסק הרמב"ם ז"ל דלא פטר והכא בהצד שאין שביעית נוהגת רק חכמים חשו לספק וחייבו להפקיר אין זה כ"א הפקר ב"ד אך נראה דבספק שביעית אף שכל דיני שביעית נוהגין מספק מ"מ אינו הפקר מספק דהוי ספק ממון ויש להבעלים חזקת מ"ק על הפירות דהא אמרינן בנדרים (מ"ב) במודר הנאה לחברו לפני שביעית דבשביעית אינו אוכל מן הנוטות אי אדם אוסר דבר שברשותו לכשיוצא מרשותו ע"ש ומוכח דקודם שביעית י"ל זכות בנכסיו אף לפירות שביעית רק אח"כ כשנעשה פרי אז יוצאין מרשותו א"כ איכא חזקת מ"ק והפירות הן שלו מספק:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה