אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן נט - שביעית › ג

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן נט - שביעית · ג

ב

ספיחין אסורין בשביעית ופלוגתא דר"ע וחכמים דלר"ע אסורין מדאורייתא ולחכמים רק מדרבנן הנה אי ספיחין אסורין אף בהנאה השעה"מ כתב בפשיטות דספיחין מותרין בהנאה דכל הראשונים ז"ל הזכירו רק איסור אכילה ותי' בזה קושית הר"ש ז"ל (פ"ט דשביעית) איך משכחת לה ביעור בירק לר"ע הא אף קודם הביעור אסורין משום ספיחין וכתב השעה"מ דלאחר הביעור אסורין אף בהנאה ע"ש. והנה בזה יש ליישב ג"כ קושית המ"ר על הא דאמרינן במו"ק מרביצין מים ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית הא הוו ספיחין ואסורין לכ"ע עכ"פ מדרבנן ע"ש ואי מותרין בהנאה ל"ק והנה יש להביא עוד ראיה דספיחין מותרין בהנאה דאמרינן בב"מ (קי"ח) גבי שומרי ספיחי שביעית דנוטלין שכרן מתרומת הלשכה משום דחוששין לבעלי זרועות ע"ש והא ספיחין אסורין ומה הנאה יש לבעלי זרועות שיטלום ואי מותרין בהנאה אתי שפיר. עוד יש להוכיח ממ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ה) ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה ואין תולשין אותן ביד אלא חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה ע"ש ואי ספיחין אסורין אף בהנאה איך בהמה רועה כדרכה הא נהנה מספיחי שביעית בשלמא לענין איסור הפסד פירות שביעית דוקא ביד אסור אבל בהמה רועה כדרכה כדאמרינן בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ה) משום דכתיב ולבהמתך ולחיה ע"ש אבל הכא לענין איסור ספיחין אי אסורין בהנאה איך בהמה רועה כדרכה. עוד אמרינן ממין הצובעין ספיחי סטים וקוצה י"ל ביעור ולדמיהם ביעור אלמא דקודם הביעור מותרין ופי' רש"י ז"ל בב"ק (ק"א ע"ב) דמש"ה נקט ספיחי דבשביעית ליכא אלא ספיחין מיהו מרש"י ז"ל אין להביא ראיה דספיחין מותרין בהנאה מדשרי לצבוע בהן קודם זמן הביעור דרש"י ז"ל לשיטתיה דכל איסור ספיחין הוא רק לאחר הביעור אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ רפ"ז דשביעית גבי ספיחי סטים וקוצה די"ל ביעור כתב דנקרא כן מפני שיקצרוהו ויצמח והוא לעולם ספיח ע"ש והא הרמב"ם ז"ל ס"ל דספיחין אסורין לעולם א"כ איך מותר לצבוע בהן קודם הביעור ומוכח נמי דספיחין מותרין בהנאה הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג הי"א) הדלועין שמקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מלאכול אדם מותר לקיימן בשביעית שהן מפירות ששית ואם לאו אסורין כספיחי שביעית ע"ש והא הכא שמקיימן לזרע אלמא דספיחין אסורין אף בהנאה מיהו יש לעיין דהא הכא אסור מדאורייתא לזרוע כיון דספיחין אסורין רק מדרבנן ופירות שביעית אסור לזורען דמפסידן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ה) ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה ואין תולשין אותן ביד משום הפסד ע"כ נראה דאין כוונת הרמב"ם ז"ל כאן דהאיסור הוא משום ספיחין אלא שהן כספיחי שביעית שאסורין באכילה מדרבנן ולזורטן מה"ת. עוד כתב שם הרמב"ם ז"ל וכן הירקות כולן שהוקשו לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית ואם היו רכים אסור לקיימן משום ספיחים וכתב שם הכ"מ וז"ש רבנו אסור לקיימן משום ספיחים כלומר שאעפ"י שהיה ראוי לומר שמותר לקיימן כמו שמותר לקיים הספיחים אסור לקיימן מפני מראית העין ע"ש ואפשר דכוונת הכ"מ הוא משום דספיחין אסורין רק באכילה ומותר לקיימן לשאר הנאות ורק בזה אסור מפני מראית העין:

אך מדברי התוס' תענית (ו' ע"ב) מוכח להדיא דספיחין אסורין אף בהנאה שכתבו על הא דאמרינן דנהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית עד שתרד רביעה שניה דהוא כמ"ד ספיחין מותרין ע"ש ומוכח דמאן דאסר ספיחין אסורין אף בהנאה וכן מוכח מהירושלמי (פ"ט ה"ה) דאבעי לן תבן של שביעית מהו שיהא אסור משום ספיחין ע"ש ואף דבתבן ל"ש אכילה כ"א הנאה:

כתב הר"ש ז"ל (פ"ט דשביעית) וכ"כ הרמב"ן ז"ל על התירה דאף דאזלינן בירק בתר לקיטה אבל לענין איסור ספיחין בעינן שיגדלו בשביעית אבל בתבואה אזלינן בתר הבאת שליש אף לענין איסור ספיחים כדאמרינן בתוספתא ע"ש ונראה טעם הדבר דשאני תבואה מירק דזה דאזלינן בירק בתר לקיטה אשכחן רק לענין סדר השנים א"כ לענין שיחשבו של שביעית אזלינן בתר לקיטה אבל לאיסור ספיחים שהוא איסור פרטי שמה שגדל בשביעית בתבואה ובירקות אסור משום ספיחים ואין זה משום דשם פירות שביעית עליהן דהא פירות האילן שהם פירות שביעית ואינם אסורין משום ספיחים בזה לא אמרינן דכל שנלקט בשביעית חשיב כמו גדל בשביעית אבל זה דאזלינן בתבואה בתר הבאת שליש אינו רק לענין סדר השנים דאף במוכר שדהו לעכו"ם אם הביאה שליש ביד ישראל חייבת במעשר וביד עכו"ם פטורה וכן אילן הגדל בבית דפטור מן המעשרות תלוי בהבאת שליש כדאמרינן בירושלמי ומשום דחשיב כאילו גדל כלו בבית וה"נ לענין ספיחים:

[הקשה הר"ש ז"ל שם נהי לרבנן משכחת לה ביעור בירק באותן שגדלו בששית ונלקטו בשביעית דחייבין בביעור דאזלינן בתר לקיטה ואיסור ספיחין ליכא עלייהו משום שגדלו בששית אבל לר"ש איך משכחת לה ביעור בירק הא ס"ל דאי"ל חייב בביעור אא"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית וא"כ הו"ל ספיחין ותי' דמשכחת לה כשהתחילו לצאת בששית ונגמר רוב גדולן בשביעית דלא מתסרי משום ספיחים וקרינן ביה גדל בשביעית לענין ביעור כיון דרוב גידולן בשביעית ואמרינן בירושלמי ומייתי לה בפ' הנודר מן הירק דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית כיון שרבה עליו החדש מותר ואפילו מאן דאסר מודה בנטוע ועומד ומדאזלינן בתר רובה להקל כ"ש להחמיר ע"ש. והנה בנדרים (נ"ח) אמרינן רש"א כ"ד שי"ל מתירים כו' לא נתנו חכמים שיעור כו' א"ל והרי שביעית אי"ל מתירין ולא נתנו חכמים שיעור אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור ופי' הרא"ש ז"ל שם וכן התוס' בשם ר"א ז"ל דמיירי בפירות ששית שנכנסו לשביעית וגדלו משהו בשביעית דחייבין בביעור כפירות שביעית ע"ש וקשה הא ר"ש ס"ל דאין לך דבר שחייב בביעור אלא שגדל בשביעית ונלקט בשביעית ועכ"פ רוב גידולן בשביעית בעינן וא"כ הכא שגדלו רק משהו בשביעית איך חייבין בביעור והנה התוס' הביאו שם בשם הר"מ ז"ל דלא מיירי בפירות ששית שנכנסו לשביעית רק של ששית שעקרו ונטעו בשביעית והוסיף כ"ש ע"ש ובזה י"ל דמקרי לר"ש גדל בשביעית ונלקט בשביעית כיון דעקרו וחזר ונטעו הגידולין של עתה הן כולן בשביעית ולהרא"ש והר"א ז"ל צ"ל דס"ל כחד תי' בתוס' (ר"ה ט"ו) דר"ש קאמר לה רק לענין אתרוג ולא לענין שאר ירק ע"ש]:

הביאו התוס' פסחים (נ"א ע"ב) בשם ר"נ גאון שהקשה דהתם קאמר ר"ש כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב ובשביעית קאמר ר"ש כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב ותי' דההיא דשביעית מיירי בספיחים שגדלו בששית ונכנסו לשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור וההיא דפסחים דכל הספיחין אסורין מיירי בספיחין של שביעית עצמה ע"ש. והנה יש לעיין דאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (כלאים פ"א מ"ט) הטומן לפת וצנונות תחת הגפן כו' אינו חושש כו' ולא משום כלאים ולא משום שביעית ונטלין בשבת ומוקמינן כר"ש דגורר אדם מטה וכסא בשבת ואינו חושש משום חריץ ומקשינן איך מתוקמא כר"ש הא אמרינן אין חוששין משום שביעית אית לן למימר שביעית דר"ש היא הא ר"ש מתיר בספיחי שביעית ומשנינן אע"ג דר"ש מתיר בספיחי שביעית אית ליה משום קדושת שביעית והכא אינו חושש לא משום שביעית ולא משום קדושת שביעית ועיין בר"ש ז"ל שם ומוכח דר"ש לי"ל איסור ספיחין כלל ואף אותן שגדלו בשביעית ובריש קידושין כתבו התוס' בשם ר"נ גאון דההיא דשביעית מיירי בירק שגדל רובו בששית ונכנס לשביעית דבירק אזלינן לשביעית בתר רוב גידולין ולא בתר לקיטה בין לספיחין בין לסחורה ע"ש. והנה יש לעיין דמסקינן בירושלמי ערלה (פ"ב ה"ח) דר"ש דס"ל כל הספיחין מותרין אין זה רק בספיחי ירק דאף בספיחי תבואה כן ע"ש והא בתבואה לכ"ע אזלינן בתר הבאת שליש לשביעית [כתבו התוס' פסחים שם לר"ש דמש"ה ספיחי כרוב שאני משאר ספיחין ומותרין משום שדומה לאילן כדאמרינן בכתובות כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים בו בסולם ע"ש היינו לפי שדומה בגבהו לאילן והנה יש להביא לזה מהירושלמי ספ"ד דמעשרות תני ר"ח את שהוא עולה מגזעו מין אילן משרשיו מין ירק התיבון הרי הכרוב עולה מגזעו ומשנינן כאן בודאי כאן בספק היינו שכרוב ספק אילן הוא שפעמים עולה מן הגזע ופעמים מן השרשין ועיין בהמפרשים ז"ל שם וא"כ אינו רק שהוא דומה לאילן שאף הוא עצמו ספק אילן]:

אמרינן (פ"ה מ"ט) משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית כו' אבל לא תבור ולא חטחון עמה ופי' הר"ש ז"ל דחשודה על השביעית היינו לאכול פירות שביעית אחר הביעור וכן פי' רש"י ז"ל בגיטין והנה לפ"ז מיירי הכא אחר הביעור דוקא ויש לעיין ל"ל משום חשודה לאכול אחר הביעור תי"ל משום איסור ספיחין דבורור וטחינה הוא בתבואה ותבואה של שביעית הוא לעולם ספיחין דאם הביאה שליש בשביעית דאז קדושת שביעית עליה הוי נמי ספיחין כמ"ש הר"ש ז"ל (פ"ט ה"א) א"כ אפילו קודם הביעור אסור מיהו רש"י ז"ל שפי' הטעם משום ביעור לשיטתיה אזיל דס"ל דאף ספיחין אסורין רק אחר הביעור אבל הר"ש ז"ל דס"ל שם דספיחין אסורין לעולם א"כ תי"ל משום ספיחין ואף קודם הביעור אסור לטחון עמם ונראה משום דאמרינן בגיטין שם מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רבא בע"ה דר"מ וטומאה וטהרה מדרבנן ע"ש ומכלל דבשביעית איסור דאורייתא ואילו משום ספיחין לרבנן הוא ג"כ אינו מדאורייתא. והנה לשיטת הרמב"ן ז"ל על התורה דכל דין ביעור הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא א"כ זה דאמרינן סיפא בע"ה דר"מ וטו"ט מדרבנן מכלל דרישא מדאורייתא צ"ל משום דשם שביעית מדאורייתא א"כ שפיר י"ל שהוא משום ספיחין ואסור לטחון עמם אף קודם הביעור:

יש לעיין באיזה ירקות אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח בשביעית דדוחק לומר בשל ששית דא"א להם שלא יכמושו ואיכא למ"ד אין יוצאין בכמושין ואין לומר ג"כ בירק מחו"ל דקודם שהתיר רבי להביא ירק מחו"ל מא"ל מיהו להר"ש ז"ל אפשר לומר בהנך שהתחילו ליגדל בששית ונכנסו לשביעית דהנך אין אסורין משום ספיחין אך הרמב"ם ז"ל ס"ל (בפ"ד) דאף אלו שנכנסו מששית לשביעית תורת ספיחין עליהו ואסורים ולהרמב"ם ז"ל ירקות המותרות בשביעית הוא הפיגם והירבוזין כו' לפי שאין אדם זורעין אותן לא גזרו עליהן וכן ספיחין העולין בשדה בור ובשדה ניר ובשדה זרע ע"ש אך זה רק לרבנן דספיחין אסורין רק מדרבנן ובאלה לא גזרו לפי שאין אדם נפנה לשם כמ"ש הרמב"ם ז"ל אבל לר"ע דספיחין אסורין מה"ת אף אלו אסורין א"כ לר"מ במה יוצאין בפסח:

אמרינן בנדרים (נ"ג) הנודר מן הירק בשאר שני שבוע אסור בירקות גנה ומותר בירקות השדה ובשביעית אסור בירקות השדה ומותר בירקות הגנה ופי' הר"ן ז"ל דבשביעית א"א לומר שנתכוין לירק גנה דהא אין זורעין ואין נוטעין בשביעית אלא ודאי לירק השדה שעולה מאליו נתכוין ע"ש. והנה יש לעיין נהי דאין זורעין בגנות מ"מ הא איכא ספיחין ונתכוין להם ומה לירקות שדה שעולין מאליהן נתכוין כ"ש בגנות שזרעו בהן ערב שביעית דמצוי בהן ספיחין יותר ונראה לומר משום דספיחין אסורין מש"ה א"א לומר שנתכוין לירקות גנה אבל ירקות השדה שעולין מאליהן כמ"ש הר"ן ז"ל באלו נראה דליכא איסור ספיחין דירקות שדה הן הירקות המדבריות כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ עוקצין (פ"ג מ"ב) ולא גרעי מן העולים בשדה בור שכתב הרמב"ם ז"ל שאין אסורין משום ספיחין לפי שאין אדם נפנה לשם לזרען וכ"ש העולין במדבר שאין זורעין שם לעולם וכן נראה ממ"ש הרמב"ן ז"ל על התורה ז"ל ותנן נמי הפיגם והירבוזין וכולה מתני' עד וניקחים מכ"א בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר וי"א שאלו הנזכרים וכל כיוצא בזה שאין דרך בנ"א לזורען אבל הם מאליהן יוצאין בהרים ובנהרות אין בהם איסור ספיחין כלל אעפ"י שצמחו בשביעית שלא גזרו אלא בנזרעים כדי שלא יבוא לזורעם וכן נראה זה מן הגמרא בירושלמי עכ"ל א"כ ירקות השדה שהן העולין במדבר אין בהם משום ספיחין והנה רש"י ז"ל בנדרים שם כתב דהטעם דהנודר מן הירק בשביעית מותר בירקות גנה משום שהפקירו הגנות לעניים ואין מסתפקין אלא בירקות השדה ע"ש ולא פי' משום דירקות גנה אסורין משום ספיחין דלטעמיה אזיל דס"ל דספיחין אין אסורין אלא אחר הביעור א"כ קודם הביעור אמאי מותר בירקות גנה:

ונראה עוד יותר דאף לר"ע דספיחין אסורין מדאורייתא ג"כ מותרין בירקות שדה דירקות השדה הן שעולין מאליהן כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים שם והן מין בפ"ע כמה שהביא שם הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל ובריש כלאים אצטריך לאשמועינן דירקות שדה אינם כלאים עם ירקות גנה] א"כ אותן המינים עולין מאליהן ואין זורעין אותם והרמב"ם ז"ל (רפ"ד) מהל' שמיטה כתב דירקות העולין מאליהן אי"ל זרע כלל ע"ש א"כ אותן המינים ה"ה כפירות האילן דל"ש בהן ספיחין משום דאינן נזרעים דספיחין מפקינן מהן לא נזרע כו' וכיון דאותן מינים אין נזרעים אלא מאליהן יוצאין ל"ש בהם איסור ספיחין אף לר"ע מיהו העולין מאליהן בגנות כתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ד) שם דאסורין מדרבנן משום גזירה שמא יזרע אבל ירקות השדה העולין מאליהן במדבריות דל"ש זה מותרין אף מדרבנן. והנה בזה מתיישב מה שהקשה הר"ש ז"ל (בפ"ט) איך משכחת לה ביעור בירק הא אסור משום ספיחין והוכיח שם מכמה מקומות שיש ביעור בירק ולפ"ז דבשביעית היה כל סיפוקן מירקות שדה כדאמרינן בנדרים ושפיר יש בהם ביעור דאין אסורין משום ספיחין וכן מה שהקשה שם לר"ש דס"ל כר"ע דספיחין מה"ת ובהדיא ס"ל לר"ש דיש ביעור בירק דהאמר ר"ש כל ירק אחד לביעור אוכלין ברגילה עד שיכלו סגריות של בקעת בית נטופה ע"ש ג"כ ל"ק דהתם נמי בירקות שדה דאמרינן בעוקצין (פ"ג מ"ב) ושאר כל ירקות שדה חוץ מכרישי שדה והרגילה ונץ החלב ע"ש אלמא דרגילה היא מירקות שדה ובירקות שדה אף לר"ע אינו אסור משום ספיחים וכן מה שהביא הר"ש ז"ל שם מההיא (דפ"ח מ"ג) את שדרכו לאגוד בבית אוגדין אותו בשוק כגון הכרישין ונץ החלב אלמא דמותרין בשביעית ע"ש הוא ג"כ בירקות שדה דנץ החלב הוא מירקות שדה כדאמרינן בעוקצין וכן הכרישין הם כרישי שדה ומתיישב ג"כ מה שהקשיתי במה יוצאין ידי חובתם בפסח בשביעית דשפיר יוצאין בעולשי שדה דיוצאין בהם כדאמרינן בפסחים:

אמרינן בתרומות (ספ"ו) רע"א אין משלמין אלא ממין על מינו לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וכתב בפה"מ לפי שאינו יכול לשלם מפירות שביעית לפי שהן הפקר ואין משלמין מן ההפקר ע"ש וקשה תי"ל דהן ספיחין ור"ע לטעמיה דספיחין אסורין מה"ת וכבר עמד בזה בתוס' רע"ק ותי' דבא ליתן טעם דא"א לשלם אף בקשואין שגדלו קצת קודם שביעית ונגמרו בשביעית דלא מקרי ספיחים כמ"ש הר"ש ז"ל ע"ש אך א"א לומר כן דהא הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהר"ש ז"ל בזה וס"ל דכה"ג אסור משום ספיחים ולפ"ז זה דהוצרך לומר הטעם משום הפקר הוא משום דהיה אפשר לשלם מקשואין של ירקות שדה דכל הירקות יש כיוצא בהן בירקות שדה חוץ מכרוב כדאמרינן (בפ"ט) כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה וכתב בפה"מ שלא ימצאו בהן במדבר ואף שכתב הרמב"ן ז"ל דירקות השדה הן מין בפ"ע ור"ע ס"ל דאין משלמין ממין על שאינו מינו מ"מ שאינו מינו לענין תרומה מקרי רק כל שהן כלאים זה בזה כדאמרינן (בפ"ב דתרומות) וירקות שדה וירקות גנה אינם כלאים זה בזה כדאמרינן בריש כלאים:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד הט"ו) עבר וזרע בשביעית ויצא לשמינית אם זרעו לזרע כו' וכתב הראב"ד ז"ל לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר שהרי אמרו הנוטע והמבריך כו' והנוטע בשביעית במזיד יעקור כו' ע"ש ונראה דזה דאמרינן הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור הוא דוקא בנוטע ולא בזורע לא מבעיא להטעם דאמרינן בגיטין מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין לשבתות זה ודאי ל"ש רק בנטיעה אך אף להרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"א הי"ב) כהטעם בגיטין שם לפי שנחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות נראה דזה רק בנטיעה דהנה יש לעיין דאמרינן שם לר"מ בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ואמאי במזיד יעקור מ"ש משאר מלאכות שבת מהמבשל בשבת דאמרינן לר"מ במזיד יאכל למוצאי שבת ולא אמרינן שיכלה לגמרי והטעם הוא דבכל מלאכות לר"מ שרי למוצ"ש בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת וזה שייך רק בשאר מלאכות אבל בנטיעה ל"ש שימתין דהא האילן גדל והולך ונמצא לעולם הוא נהנה ממה שנטע בשבת ומש"ה יעקור וכן הוא בשביעית זה דיעקור הוא כדי שלא יהנה ממה שנטע בשביעית והחילוק רק דבשביעית אף בשוגג יעקור דנחשדו על השביעית ויאמר שוגג הייתי כמ"ש הרמב"ם ז"ל אך זה רק בנטיעה אבל בזורע בשביעית צריך רק להמתין במוצאי שביעית כדי שיזרע ויגמר הפרי:

והנה התוס' ר"ה (ט' ע"א) ד"ה וקציר כתבו דאיסור ספיחים אפילו קודם הביעור כדין נזרע ביד ע"ש ונראה מדברי התוס' דכל שנזרע ביד ודאי אסור ובהא לא פליגי אך השפח"כ על התורה הביא בשם הרא"ם ז"ל על ההיא דענבי נזיריך לא תבצור דבא הכתוב להשמיענו דאם עבר וחרש וזרע וחזר והפקירם מותרין באכילה ע"ש. והנה טעם התוס' דאם זרע ביד אסור לכ"ע נראה ממ"ש התוס' בנדרים (נ"ח) גבי שביעית דאוסרת במשהו דמיירי בבצל של ששית שנטעו בשביעית ומכיון שהוסיף משהו אסר כלו וכמו כה"כ דעיקרן נאסר דזרעו מעיקרא בהשרשה משום דתחילת זריעתו באיסור וה"נ תחילת זריעתו באיסור ע"ש ונראה מדברי התוס' דאינו רק שחל עליו קדושת שביעית אלא שנאסר לגמרי כיון דזריעתו היה באיסור דאסור לזרוע בשביעית והוי כמו כה"כ כיון דזרעו באיסור נאסר א"כ כ"ש הגידולין דנאסרין בזרע בשביעית דבאין מזריעת איסור כמו בכה"כ:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה