אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן נט - שביעית › ב

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן נט - שביעית · ב

א

פירות שביעית חייבין בביעור משכלה לחיה מן השדה ובדין ביעור איכא פלוגתא דרבוותא דדעת רש"י והרמב"ם ז"ל דביעור היינו שצריך לאבדו ולבערו מן העולם והתוס' פסחים (נ"ב ע"ב) השיגו ע"ז דהא אמרינן דעניים אוכלין אחר הביעור וכתבו דביעור הוא רק שצריך להפקירו ודעת הראב"ד ז"ל (פ"ז מהל' שמיטה) שיש ב' מיני ביעורים דכשיכלו הפירות מן העיר ותחומיה אז מכניסין לאוצר וב"ד מחלקין לכ"א או מפקירן וכשכלה מכל הארץ אז הביעור הוא לאבדו מן העולם ע"ש:

והנה המפרשים ז"ל הקשו על התוס' מההיא דב"ק דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק וע"כ משום אחר הביעור הוא ונראה לומר דאפילו להתוס' דפירות שביעית אחר הביעור מותרין מ"מ יש חילוק בין קודם הביעור לאחר הביעור דקודם הביעור מותרין גם בשאר הנאות שהנאתן וביעורן שוה אבל לאחר הביעור הוא רק לאכילה ולא לשאר הנאות דאכילה של אחר הביעור הוא גדר אחר מאכילה שלפני הביעור דבפלוגתא דר"י ור' יוסי אי רק עניים אוכלין אחר הביעור או אף עשירים בירושלמי מפקינן לה מקראי דר"י סבר עניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים משום דכתיב ואכלו אביוני עמך כו' ור' יוסי סבר דאחד עניים ואחד עשירים אוכלין משום דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם היינו דויתרם מרבה אף עשירים ע"ש ול"ל קרא כלל לר' יוסי לאכילה אחר הביעור הא קודם הביעור ג"כ אחד עניים ואחד עשירים אוכלין ואי ליכא קרא לאיסור אחר הביעור מותרין לכל ול"ל קרא דואכלו אביוני עמך ויתרם כו' ונראה מזה דדין אכילה של קודם ביעור ליכא לאחר הביעור ולאחר הביעור דין חדש של אכילה דנפקא לן מואכלו אביוני עמך כו' א"כ הם רק לאכילה דזה דקודם הביעור מותר אף בשאר הנאות שהנאתן וביעורן שוה נפקא לן מדכתיב לכם לכל צרכיכם וזה כתיב באכילה של קודם הביעור אבל אכילה של אחר הביעור דנפקא לן מואכלו אביוני עמך כו' הוא רק לאכילה ומש"ה בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אחר הביעור דבשאר הנאות לא הותר אחר הביעור:

הנה התוס' זבחים (ע"ב ע"ב) כתבו בההיא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק דאם נתערב באחרות סגי בהולכת הנאה לים המלח ע"ש וקשה הא זה דמהני הולכת הנאה לים המלח שייך בדבר שאסור בהנאה וכיון דמוליך הנאה לים המלח נמצא שאינו נהנה אבל הכא בבגד שצבעו בקליפי שביעית לענין חובת ביעור שצריך להפקירו מאי מהני לזה הולכת הנאה לים המלח ולפ"ז דלאחר הביעור אסור בשאר הנאות חוץ מאכילה וא"כ בגד שצבעו בקליפי שביעית אחר הביעור הוא איסור הנאה דאסור בשאר הנאות וכשמוליך הנאה לים המלח נמצא שאינו נהנה ונראה דבגד שצבעו בקליפי שביעית א"צ כלל להפקירו בשעת הביעור כיון דהוא אסור בהנאה דרק דבר שמותר ליהנות ממנו שייך שצריך להפקירו כגון דבר הראוי לאכילה אבל דבר שאסור בהנאה וגם כשהוא בביתו ג"כ אינו שלו כשאר איסורי הנאה מה שייך שיפקיר ולפ"ז בגד שצבעו בקליפי שביעית הוי רק כשאר איסורי הנאה וידלק משום תקלה ואם נתערב באחרות יוליך הנאה לים המלח:

אמרינן (פ"ט דשביעית) עד אימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה שהיא שעת הביעור והר"ש ז"ל הקשה על גרסא זו דגריס עד רביעה שנייה הא לאחר הביעור שרי עכ"פ להאכיל לעניים ואית דשרי אף לעשירים וגריס שם מאימתי נהנין ושורפין כו' משתרד רביעה שנייה ע"ש. והנה דעת התוס' ג"כ דמותר לאכול אחר הביעור ומ"מ בתענית (ו' ע"ב) גרסי עד שתרד רביעה שניה ע"ש וקשה קושית הר"ש ז"ל אמאי אין נהנין ושורפין אח"כ ולפ"ז דלאחר הביעור רק באכילה שרי ולא בשאר הנאות אתי שפיר דתבן וקש אין נהנין ושורפין רק עד הביעור:

והנה שיטת פי' הרא"ש ז"ל הוא להפך שכתב בשביעית שם לפי הגרסא מאימתי נהנין ושורפין כו' דמיירי בתבן וקש של מאכל בהמה דאסור לשורפן ולגבל בהן את הטיט משום הפסד דאף לעשות מלוגמא אסור ודין איסור זה מותר מן הביעור ואילך ע"ש היינו דאף דברים האסורים קודם הביעור מותרין לאחר הביעור והנה זה תלוי בהגרסאות דאי גרסינן עד אימתי נהנין ושורפין כו' דרק עד רביעה שניה מותר ליהנות ומכאן ואילך אסור מוכח דלאחר הביעור נאסר בהני הנאות ולפי הגרסא מאימתי נהנין כו' אדרבה לאחר הביעור הוי היתר יותר:

הנה בההיא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק יש להקשות להשיטות דביעור של שביעית הוא באיבוד ל"ל לשרוף את כל הבגד יעבירנו ע"י צפון דהא אינו קלע אילן דלא הדר דקליפי שביעית היינו קליפין של אוכלי שביעית כמ"ש רש"י ז"ל שם ובשלמא בגד שצבעו בקליפי ערלה דאמרינן דידלק ולא אמרינן שיעבירנו ע"י צפון שפיר דערלה הוא בשריפה וצפון רק עבורי מעבר א"כ אינו מקיים מצות שריפה ומש"ה צריך לדלוק את כל הבגד אבל שביעית לאחר הביעור אינו דוקא בשרפה שהרי רש"י ז"ל כתב בפסחים דנותנו במקום דריסת רגלי בהמה כדי שיכלה וכן הרמב"ם ז"ל כתב דשורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכ"ד שמאבד ע"ש. הנה הכפות תמרים כתב ליישב קושית התוס' על רש"י ז"ל שכתב דצביעה הוי הנאתו וביעורו שוה משום דבשעת רתיחת היורה נלקט הצבע והקשו הא בשביעית חזותא מילתא היא כדמויתינן מההיא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק וכתב ע"ז הכפות תמרים דהא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אינו משום דחזותא מילתא היא לענין שביעית רק משום דהבגד נעשה כמו חליפי שביעית דשביעית תופסת חליפיה ע"ש והנה לפ"ז ל"ק דבגד שצבעו בקליפי שביעית דיעבירנו ע"י צפון דחל תורת שביעית על כל הבגד אך להתוס' שכתבו שהוא משום חזותא מילתא היא צ"ע. והנה התוס' זבחים (ע"ב) כתבו בבגד שצבעו בקליפי שביעית דאם נתערב באחרות יוליך הנאה לים המלח ויש לעיין כי לא נתערב באחרות אמאי לא יוליך הנאה לים המלח הא רק הצבע אסור ולא הבגד ואף אם אי אפשר להפרידן הוי כנתערב באחרות ולהכפות תמרים אתי שפיר דאיכא מצות ביעור על כל הבגד א"כ לא הוי כנתערב ובלא נתערב לא שרינן להוליך הנאה לים המלח:

והנה שיטת הרמב"ם ז"ל בביעור כתב (בפ"ז ה"ג) ז"ל היה לו פירות מרובים מחלקן מזון ג' סעודות לכל או"א ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח כו' ע"ש היינו דבשעת הביעור עצמו מחלק ג' סעודות לכל אחד ואף שכבר הגיע הביעור רק אם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף או משליך לים ורק אחר הביעור אסור באכילה. ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דהביעור עצמו אינו דוקא בשריפה או בשאר איבוד אלא אף באכילה דצריך רק לבערו מן העולם ואף ע"י אכילה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפה"מ (פ"ט מ"ב) ז"ל וכשפסק המין ההוא מן השדה נתחייב להסיר מה שיש ממנו ברשותו בבית וזהו ביעור הנזכר בשביעית כגון שאם אסף תאנים כו' וכשיפסקו ונבלו ולא נמצא מהם אלא היבשים יסיר כל מה שיש ברשותו מן התאנים היבשים או שיאכלם כולם אם יכול או ישרפם או יזרקם לים וזה ענין ביעור ע"ש היינו שהוא בין ע"י אכילה בין ע"י כלוה דצריך להסירם מרשותו ודומה זה לשיטת בעה"מ לענין מצות השבתה בערב הפסח דשרי אף באכילה דאף זה מקרי השבתה ורק לאחר זמן הביעור ס"ל להרמב"ם ז"ל דאסור באכילה וזמן הביעור עצמו מקרי כ"ז שעוסק בביעורו תיכף משכלה לחיה [ועיין תו"ח פ"ט מ"ה] והנה לפ"ז ל"ק קושית הרמב"ן ז"ל על הרמב"ם ז"ל הא שביעית אינו לא מן הנשרפין ולא מן הנקברין ע"ש דלא מצי למחשב שביעית בהדי נשרפין ובהדי נקברין כיון דרשאי לבערן אף באכילה וזה דלאחר זמן הביעור אסור אף באכילה אפשר דס"ל בזה כהרמב"ן ז"ל שהוא רק מדרבנן ומשום שלא ביערו בזמנו:

והנה זה דחילוק ג' סעודות חשיב ביעור ואף לאחר זמן הביעור מותר לאוכלן כמ"ש בפי' הרדב"ז ז"ל שם צ"ל דכיון שחלקן לאכילה הרי התחיל לבערן ואינו נאסר אח"כ משום שלא ביערו בזמנו:

והנה זה דחילוק ג' סעודות חשיב ביעור אשכחן רק באוכלי אדם אבל באוכלי בהמה לא אשכחן חילוק ג' סעודות שיהא רשאי להניח שיעור מזונות לבהמתו אלא הכל צריך לבער תיכף משכלה לחיה ונראה דזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ (רפ"ח) גבי חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה וכתב דחומרי אדם שלא יעשו מהם מלוגמא וחומרי בהמה שיהא כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כ"ז שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה ע"ש וקשה טובא אטו אוכלי אדם אוכלין אותו אחר שכלה לחיה מן השדה ונראה דזהו כוונת הרמב"ם ז"ל דאוכלי אדם אף לאחר שכלה מן השדה רשאי לחלק ג' סעודות לכל אחד ומותרין הן באכילה אף אחר הביעור אבל באוכלי בהמה ל"ש חילוק ג' סעודות וצריך לבער הכל כשכלה ואין הבהמה אוכלת אח"כ:

והנה שטת הראב"ד ז"ל (בפ"ז) שיש ב' מיני ביעורים דכשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כ"א מה שבבתיהם ומחלקין לכ"א ג' סעודות בכל יום ומשכלו מכל הארץ היינו ביהודה שכלו ביהודה ובגליל מגליל אז יתבערו לגמרי ע"ש ויש לעיין מהיכא נפקא לן ב' ביעורים ונראה משום דאיכא תרי קראי חדא מה דאמרינן לבהמתך ולחיה כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית ובירושלמי (פ"ט ה"ג) דרשינן ביעור מדכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מה בבית כלה מן השדה כלה מן הבית ע"ש והנה האי קרא לא קאי באכילת חיה כ"א באכילת אדם דכ"ז שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית וקרא לבהמתך ולחיה תלו באכילת חיה דכלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך מן הבית א"כ איכא ביעור כשכלה לאדם מן השדה ואיכא ביעור כשכלה לחיה מן השדה והנה באכילת חיה תלי אם כלה מן הארץ היינו ביהודה מיהודה ובגליל מן הגליל וכדאמרינן בפסחים (נ"ב) משום דגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל כו' וכתב רש"י ז"ל דאינה מתרחקת כ"כ לצאת מיהודה לגליל אך זה דדרשינן מן השדה תאכלו את תבואתה כ"ז שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מה בבית שהוא באכילת אדם אינו תלוי בשכלו מן הארץ אלא מן העיר ותחומיה דאין העניים שבכאן הולכין לעיר אחרת ללקוט פירות שביעית וכדאמרינן בב"מ לענין לקט שכחה ופאה רמשהלכו הנמושות מותרין לכ"א ומקשינן הא איכא עניים בעיר אחרת דלא מיאשי ואמרינן הני מעיקרא מיאשי אמרי עניים דהתם מלקטי להו דאין עניים שבכאן הולכין ללקוט לעיר אחרת וכיון שאין הולכין לשם תלי בעיר ותחומיה וכיון דכלו כאן צריך להוציא מה שבבית והנה להראב"ד ז"ל ע"כ קרא דמן השדה תאכלו את תבואתה דדרשינן כ"ז שאתה אוכל מן השדה כו' קאי לביעור ראשון דהראב"ד ז"ל כתב שם דההיא דכובש ג' כבשים דפליגי אי אוכלין על הראשון או על האחרון מיירי בביעור ראשון ולא בביעור שני ע"ש ובת"כ דרשינן לה מקרא מן השדה תאכלו את תבואתה כ"ז שאתה אוכל מן השדה כו' מכאן אמרו הכובש ג' כבשים כו' ע"ש ומוכח דהאי קרא קאי על ביעור ראשון וביעור שני הוא מקרא דלבהמתך ולחיה כו' וזהו גמר הביעור והנה במאכל בהמה להראב"ד ז"ל ל"ש הביעור הראשון כ"א הביעור האחרון וצריך לכלותו ואתי שפיר מה דאמרינן בירושלמי דקניבת ירק מעלהו לגג והוא יבש מעצמה היינו דהביעור הוא ע"י כלוי וקשה לאותן המפרשים ז"ל דהביעור הוא ע"י הפקר ולא ע"י כלוי ולהראב"ד ז"ל דקניבת ירק כיון שאינו ראוי לאדם כדאמרינן דאין מחייבין אותו לאכול קניבת ירק כו' וקדושתה רק משום מאכל בהמה כל הביעור שלו הוא רק ע"י כליה:

אמרינן בירושלמי (פ"ט ה"ה) תבן של שביעית אין נותנין אותו לתוך הכר נתנו בכר בטל והוא שישן עליו והרמב"ם ז"ל (פ"ה הכ"ג) כתב אין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר כו' ואם נתנו ה"ה כמבוער ולא כתב והוא שישן עליו והראב"ד ז"ל השיגו בזה ע"ש. ונראה לפרש דברי הירושלמי דאם נתנו לתוך הכר אמאי בטל דאין לומר כיון שנתנו לתוך הכר ונעשה כלי פקע ממנו תורת אוכל וכמו כופת של שאור שיחדו לישיבה דאמרינן דבטל ואפילו אי ראוי לאכילה כמ"ש תוס' פסחים (מ"ה ע"ב) וה"נ כיון דבטל מתורת אוכל פקעה קדושת שביעית אך אין לומר כן דאף על כלי חל קדושת שביעית אי הנאתו וביעורו שוה כדאמרינן בסוכה דעל לולב חל קדושת שביעית משום דראוי לכבד את הבית דעל מכבדות איכא קדושת שביעית אעפ"י שהוא כלי ומשום דהנ"מו וביעורו שוין וה"נ בנתנו לתוך הכר נהי דנעשה כלי מ"מ כר שהוא לישן עליו הרי הנאתו וביעורו שוה כמו מכבדות ואמאי אמרינן דבטל והנה הפ"מ כתב שם דכיון דישן עליו לא חזו תו למאכל בהמה ע"ש וג"כ קשה נהי דאינו עוד מאכל בהמה מ"מ הוי ככלי שהנאתו וביעורו שוה:

ונראה לומר דדין ביעור הוא רק על דבר שלא התחיל לבערו קודם אבל אם התחיל לבערו קודם זמן הביעור אינו חל עליו דין ביעור דדין ביעור הוא על מה שנתותר ולא אכלו קודם הביעור אבל אם התחיל ליהנות בו ע"י הנאתו וביעורו שוין שזהו אכילתו לא חל עליה תורת ביעור דחשיב כמבוער ומש"ה בנתן התבן לתוך הכר וישן עליו דהתחיל לבערו קודם הביעור ואף שלא גמרו לא חל עליו תורת ביעור וזהו דאמרינן דהוי כמבוער ובזה אתי שפיר נמי מה דאמרינן בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק וקשה טובא הא שביעית ניתנה לצביעה דנפקא לן מקרא תהיה לרבות צביעה והדלקת הנר ואיך יעלה על הדעת שיצבע בו וכשיגיע זמן הביעור יהיה צריך לשרוף את כל הבגד ולפ"ז ודאי אם התחיל ללבוש הבגד קודם זמן הביעור שזהו הנאתו וביעורו שוין אין דין ביעור חל עליו כיון שכבר התחיל לבערו וקיים בו אכילת פירות שביעית ובגד שצבעו בקליפי שביעית דידלק מיירי שלא התחיל ללובשו קודם זמן הביעור והנה הרמב"ם ז"ל שלא כתב בתבן שנתנו לתוך הכר והוא שישן עליו לשיטתיה אזיל דס"ל (בפ"ז הי"ד) דכל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה ומין הצובעין אעפ"י שי"ל שביעית אי"ל ביעור ע"ש וה"נ כיון שנתנו לתוך הכר בטל ממאכל בהמה ונעשה כלי אי"ל ביעור אעפ"י שי"ל שביעית ומש"ה לא בעינן ג"כ שישן עליו אמרינן בתוספתא (פ"ו) יין של שביעית שנפל לתוך המורייס צריך לבער ראב"ש אומר ה"ה כמבוער ע"ש. והנה לטעמייהו אזלי דאמרינן בירושלמי פי"א דתרומות ה"א יין למורייס רבי מתיר ראב"ש אוסר לפיכך אם עבר ונתנו רבי אוסר לזרים וראב"ש מתיר לזרים ע"ש דס"ל לראב"ש דיין לתוך המורייס חשיב כמבוער ובתרומה ליכא ביה אף איסור זרות ומש"ה בשביעית א"צ לבער דהוי כמבוער]:

אמרינן (פ"ט מ"ה) הכובש ג' כבשים בחבית א' רא"א אוכלין על הראשון רי"א אף על האחרון ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית וכתבו התוס' פסחים (נ"ב) דלר"א אוכלין על הראשון משום שהראשון נותן טעם בהשני ולא חשיב הטעם כמבוער ומש"ה אוסר את כולם והקשו לר"י איך מותר גוף אותם שכלו ואומר ר"ת דבת"כ פליגי בקראי דאמרינן מן השדה תאכלו תבואתה כ"ז שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית כו' ומכאן אמרו חכמים הכובש ג' כבשים בחבית רא"א כיון שכלה אחד מן השדה יבער הכל מן הבית וכתבו התוס' דבזה פליגי דלר"א אין הטעם חשוב כמבוער ור"י ס"ל דהטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בו הטעם מהמותרין ומן השדה משמע ליה מן דבר שמקצת הטעם ממנו בשדה תאכלו אף האיסור שעמו ור"ג סבר ממשות של כל אחד שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ע"ש. ונראה דבהא פליגי דר"י סבר דמן השדה תאכלו את תבואתה דכ"ז שמצוי בשדה תאכלו מה שבבית היינו דזה שהוא מצוי בשדה נותן דין אכילה על אותו המין א"כ שהירק הראשון שכלה בולע מן האחרון שלא כלה ונותן בו טעם יש דין אכילה על הכל וכמו אורז שבלע טעם דגן דיוצא בו ידי חובתו בפסח כדאמרינן בפ' התערובת והאורז עצמו יוצאין בו דסגי בכזית אורז כמ"ש הפוסקים ז"ל ומשום טעם כעיקר העיקר גופיה י"ל דינים של אותו הטעם שבלע וה"נ טעם של זה שלא כלה נותן דיני אכילה על כולו ור"א סבר דאין מה שלא כלה מן השדה יש עליו דיני אכילה בפועל אלא הוי כשאר היתר ומה שכלה הוא איסור א"כ הוי איפכא מה שהאחרון בולע מן הראשון הוי היתר שבלע איסור וכיון דטעם כעיקר הוי הכל איסור וחייב לבערו ול"ש דטעם הוי כמבוער דהכל נעשה איסור ע"י זה הטעם שבלע וכמו בשאר איסורין דאין הטעם בטל ברוב משום דגם ההיתר נהפך לאיסור כמ"ש הש"ך ביו"ד ור"ג סבר דהכא ל"ש טעם כעיקר דזה שייך רק היכא דדבר אחד הוא היתר והשני יש עליו שם איסור אז נעשה כמוהו ויש עליו אותן דינים של הטעם אבל הכא כולן איסור אחד להם שזה ירק של שביעית וזה ירק של שביעית זה דינו לאחר שכלה מן השדה צריך לבערו וזה דינו כן אלא שזה כלה תחילה כיון דדיניהם שוה לכ"ד ל"ש בזה טעם כעיקר וכיון דל"ש טעם כעיקר חשיב הטעם כמבוער ובזה אתי שפיר הא דאמרינן (פ"ז מ"ז) חרובים חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייב בביעור זה הכלל כ"ש בנותן טעם חייב לבער ע"ש וזה אליבא דכ"ע והרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ז ה"ו) בהכובש ג' כבשים כו' כר"ג דרק אותו מין שכלה יבער מן החבית ובהכ"ב כתב בחרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית חייב לבער היין שהרי טעם פירות שביעית בו ע"ש ואמאי הא ר"ג חשיב טעם כמבוער וע"ש דר"ג לא קאמר לה אלא בשניהם של שביעית רק אחד הגיע זמן ביעורו והשני עדיין לא הגיע אבל בשל ששית לגמרי אין הטעם כמבוער וכמ"ש משום כיון דטעם כעיקר אין הטעם כמבוער ורק בשניהם של שביעית ל"ש טעם כעיקר:

אמרינן (פ"ט מ"ט) עור שסכו בשמן של שביעית רא"א ידלק וחכ"א יאכל כנגדן וכתב המלאכת שלמה דטעמא דר"א דלאחר הביעור צריך לשורפו הוא משום השמן הבלוע ורבנן ס"ל דחשיב כמבוער ורק בבגד שצבעו בקליפי שביעית אמרינן ידלק משום דחזותא מילתא היא וזה דיאכל כנגדן הוא רק כדי שלא יהא חוטא נשכר ע"ש. והנה י"ל דר"א ורבנן לשיטתייהו דר"א ס"ל בכובש ג' כובשים דאוכלין על הראשון ולא חשיב טעם כמבוער כמ"ש בתוס' ס"ל הכא דאף הבלוע בעור לא חשיב כמבוער ורבנן ס"ל טעם חשיב כמבוער ואף דחרובין של שביעית שכבשן ביין של שביעית לכ"ע חייב לבער התם משום דטעם כעיקר ול"ש שיהא הטעם כמבוער אבל בעור דאינו בר אכילה ל"ש טעם כעיקר ובכה"ג חשיב טעם כמבוער:

זמן הביעור הוא משכלה לחיה מן השדה והנה התוי"ט (פ"ט מ"ז) ס"ל דהאי כלה הוא ע"י אכילה שהחיה גמרה לאכילתה מה שבשדה והמ"ר השיג עליו מכמה מקומות דאף אם נפסד מה שבשדה חשיב ג"כ כלה לחיה וכתב דהאי כלה לחיה הוא בין ע"י אכילה שכבר גמרה אכילתה מה שבשדה ובין ע"י הפסד ע"ש ולענ"ד נראה שהוא דוקא ע"י הפסד דכשהגיע הזמן דמה שבשדה נושרין ומתרקבין זהו זמן הביעור אבל אם החיה גמרה לאכול מה שבשדה אין זה זמן הביעור דאל"כ איך אמרינן דעיקר לוף שוטה והדנדנה אי"ל ביעור מפני שמתקימין בארץ בימות הגשמים כמ"ש רש"י ז"ל נדה (נ"א) מ"מ שייך שפיר ביעור כשגמרה החיה לאכול מה שבשדה אלא ודאי דכלה לחיה מקרי שכלה ממילא שנרקבין ונפסדין אבל אם הקדימה החיה ואכלה קודם אינו נאסר בשביל זה לבהמה:

אמרינן (פ"ט מ"ד) אוכלין על המופקר ואין אוכלין על השמור ר"י מתיר אף על השמור וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ דעל השמור היינו מה שבבתים ומה שבגנות והתוי"ט הקשה אי אוכלין על השמור איך משכחת לה ביעור וכתב דלא על כל שמור קאמר אלא שיש שמור שיאכל עליו היינו כגון מחובר באילן והאילן עומד במקום שמור ומ"מ הואיל והפירות עדיין במחובר אוכלין עליהן ע"ש. אך נראה דאין זה תלוי במחובר דהא אוכלין אף על התלוש דהא אמרינן אוכלין על של בין הכפין ואין אוכלין על של בין השצין וכתב רש"י ז"ל בפסחים (נ"ב) דכשהרוח מנשב התמרים נופלין ונשארים באותן כפין ובשצין ע"ש אלמא אוכלין על התלוש וכן ממה דאמרינן דאוכלין על הספיחין מוכח דאוכלין על התלוש אלא דתלוי בזה דכל שזכה בו מתחייב היא עצמו בביעור ול"ש שיאכל עליו אבל פירות שלא זכה בהן אין חייבין בביעור ואוכלין עליהן אפילו בתלוש ומ"ש בפה"מ דשמור היינו שבבתים ושבגנות מיירי ג"כ באותן שלא זכה בהן ואי אוכלין עליהן תלי אי אוכלין על השמור:

יש לחקור אם אוכלין על הפטור משביעית כגון בית שאן דאמרינן בחולין דרבי נמנה על בית שאן והתירו דלא כבשוהו עולי בבל אי אוכלין בא"י על אותן שבבית שאן כיון שהוא מובלע בתחום א"י רק שלא קדשוהו דודאי החיה שבא"י גדילה על של בית שאן דרק ממדינה למדינה כגון מיהודה לגליל אמרינן דאין החיה מתרחקת כ"כ אבל בית שאן דרבי הוכיח מעדותו של ר"י בן זריז שלא קדשוהו עולי בבל זה ל"ש לאכילת חיה ויש לחקור אי זה דאוכלין כ"ז שלא כלה לחיה מן השדה הוא דוקא בשלא כלה מפירות שביעית או כ"ז שלא כלה לחיה מאותו המין אוכלין עליו. והנה בפשיטו נראה דתלי בשכלה אותו המין דהא אמרינן דעיקר לוף שוטה והדנדנה אי"ל ביעור לפי שאינם כלים ואטו אותן המינים אינם כלים לעולם דהא אפילו אי כלין לאחר כמה שנים ג"כ יהיה להם ביעור דלעולם הביעור הוא לאחר שביעית וכן עלי קנים ועלי האוג ועלי חרובין אמרינן בירושלמי (פ"ט ה"ה) דאי"ל ביעור מפני שאין מינן כלה ואטו אותן העלים עומדין לעולם וע"כ האי שאין מינן כלה היינו דכשנושרין אלה כבר ישנם חדשים נמצא שאין כלים לעולם ואע"ג דאותן החדשים אינן עוד משל שביעית ומ"מ אוכלין עליהן כיון שאין מינן כלה אך מדברי הרמב"ם ז"ל אינו נראה כן דהנה ת"ק ור"י פליגי אי אוכלין על הסתיוניות והרמב"ם ז"ל פסק כת"ק דאין אוכלין וכתב (בפ"ז ה"ה) דמש"ה אין אוכלין על פירות הסתיו מפני שהן דומין לפירות של שנה אחרת ע"ש ואע"ג דמיירי שבכרו הסתיוניות קודם שכלה הקיץ כדאמרינן במתני' שם ומוכח דעל פירות שנה אחרת ממש לכ"ע אין אוכלין עליהן ואף כשבכרו הן עדיין לא כלה של שביעית וכן ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ על ההיא דאוכלין על המופקר ואין אוכלין על השמור וכתב ז"ל אבל אם פסק מן המופקר ונותר בבתים או בגנים לא יאכל אבל הוא חייב לבער והטעם מה שאמרו הוא מה שאמר הכתוב ולחיה אשר בארצך החיה תאכל מן המופקר עכ"ל ואינו מפרש כשאר המפרשים ז"ל מפני שאין החיה יכולה לאכול משם אלא מיירי באופן שהחיה יכולה להגיע לשם אלא בעינן שתהא החיה אוכלת דוקא מן המופקר ולא מן השמור דכ"ז שהמופקר מצוי לחיה אוכלין עליהן וא"כ נראה דכ"ש דאי כלו פירות שביעית לגמרי ונשארו פירות שאי"ב קדושת שביעית דאין אוכלין עליהן דלא עדיפי הנך מפירות שביעית שאינן מופקרין:

והנה הרמב"ם ז"ל בחיבורו (פ"ז ה"ד) כתב דשמור היינו גפנים שבתוך החצרות ע"ש. והנה אמרינן בירושלמי פ"ג דערלה דאילן העומד בתוך הבית פטור מן המעשרות ולשביעית צריכה היינו דאבעיא ולא אפשטא אם יש בו קדושת שביעית והנה הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מעשר (ה"י) כתב דעומד בחצר כעומד בבית ואינו חייב אלא מדבריהם ע"ש א"כ לר"י דס"ל אוכלין על השמור קשה איך אוכלין על אותן שגדלין בחצר הא אין בהם שביעית אלא מדבריהם ואוכלין אלא ע"ד שי"ב קדושת שביעית ואפשר דס"ל לר"י שביעית בזה"ז דרבנן ואוכלין ע"מ שחייב מדרבנן:

אמרינן (פ"ה מ"ג) לוף שעבר עליו שביעית רא"א אם לקטו העניים את עליו בשביעית לקטו ואם לאו יעשה חשבון עם העניים לפי שיש עלין שגדלו בשביעית וקדושת שביעית עליהן ויש שגדלו בשמינית ותורת פירות שמינית עליהן וזה דאותן שגדלו בשביעית הן לעניים הוא משום שהן אחר הביעור וס"ל דלאחר הביעור רק עניים אוכלין וכתב בפה"מ דזה הלוף שדברו עליו כאן הוא שיזרעו קודם שנה שביעית ויגדל ממנו תחת הארץ הפרי אשר יאכל וכשנכנסת עליו שנה שביעית יהא עלי הלוף נראין על הארץ כו' ואם לא לקטו עליו יעשו חשבון וענין החשבון כמו שאמרו והוא כשיעקור אחר השמיטה לב' שנים יתן לעניים שליש ואם יעקור לג' שנים יתן לעניים הרביע וכו' ע"ש ויש לעיין כיון דלא לקטו עליו אלא לג' שנים אחר השביעית א"כ בזמן הביעור היה עדיין מחובר א"כ לא חל ביעור כלל דכל שיש מחובר מאותו המין לא חל ביעור דאוכלין עד שיכלה האחרון שבכל הארץ וא"כ אמאי יעשה חשבון עם העניים ואפשר לומר דמיירי ששמרו מחיה ועוף דמותר לשומרו בשביעית מחיה ועוף כדמוכח מדברי התוס' ר"ה (ט' ע"א) ד"ה וקציר ע"ש וס"ל כת"ק דאוכלין על המופקר ואין אוכלין על השמור דכל שאין החיה יכולה לאכול משם אין אוכלין עליהן וא"כ משכחת לה דחל דין ביעור אעפ"י שלא לקטו את עליו אך בעיקר נראה דאף דאמרינן דאוכלין עד שיכלה האחרון שבארץ אין זה אחרון ממש דבעינן שישאר שם שיעור חשוב וכן נראה מדברי התוס' פסחים (נ"א ע"ב) שהשיגו שם על רש"י ז"ל שכתב דזה דספיחים אסורים היינו לאחר הביעור והקשו דמעשה דר"ש בן ר"י בן לקוניא שנכנס לגנה ונטל ספיחי כרוב ואכל משמע שתלשן מן הקרקע והיה מהן הרבה מחוברין וא"כ איירי קודם ביעור ע"ש ולמה להתוס' לומר שהיה שם הרבה מחוברין תי"ל דאותן שתלש היה קודם מחובר וא"כ לא הגיע זמן הביעור דלא כלה וע"כ דבעינן שישאר שיעור חשוב ומש"ה כתבו שהיו מהן הרבה מחוברין:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ז הי"ז) ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחין בשביעית עד שייבש המתוק ויגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שניה וכתב הכ"מ שהוא משנה פ"ט דשביעית ע"ש מיהו התם תנן המלקט עשבים לחים עד שייבש כו' והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה היינו שלקט קודם ואח"כ הגיע שעת הביעור שייבש המתוק או שירדה רביעה שניה אך הרמב"ם ז"ל כתב עד מתי אדם רשאי ללקט עשבים כו' היינו שאחר זמן הביעור אסור ללקט מן המחובר והנה המ"ר כתב דטעם הרמב"ם ז"ל הוא משום מפסיד ע"ש אך הטעם הוא בפשיטו משום ביעור וכמתני' (דפ"ט) דשביעית ואף כשמלקט מן המחובר א"כ עדיין ישנם לחים ולא כלה לחיה לא איכפת לן דבעינן שישאר שיעור חשוב וכן נראה ממה דאמרינן בפסחים (נ"ג) בזיתים דבעינן עד שיכלה האחרון של גוש חלב כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא לא בנופו ולא בעיקרו רובע ע"ש אלמא בעינן שישאר שיעור חשוב ונראה דזה השיעור של רובע הוא רק בזית אבל בשאר אילנות שיעור אחריתא של חשיבות דמצינו זה השיעור של רובע ג"כ בקוצץ אילנות טובות דכמה יהא בזית ויהא אסור לקצצו רובע ואמרינן בב"ק דשאני זית דחשוב אבל בשאר אילנות בעינן טפי ע"ש:

והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל עד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחים עד שייבש המתוק כו' דלאחר זמן הביעור אסור אף ללקוט מן המחובר הוא משום דתורת ביעור חל אף על המחובר שאסור ללוקטו וכן נראה ממ"ש התוס' פסחים בר"ש בן ר"י בן לקוניא שתלש מן המחובר והיה מהן הרבה מחוברין וא"כ לא הגיע זמן הביעור ומשמע דאם הגיע זמן הביעור אסור לתלוש מן המחובר וכן מוכח מהתוספתא פ"ז דאמרינן שם מאימתי פורשין משבולין שבשדות משתרד רביעה שניה ע"ש היינו משעת הביעור ומוכח דדין ביעור לא חל רק על אותן שבבית אלא אף אותן שבשדות המחוברין דאסור לתולשן אחר זמן הביעור וכן בההיא דלוף שעבר עליו שביעית כו' אם לקטו עניים את עליו כו' אף שבשעת הביעור היה במחובר חל עליו תורת ביעור וכיון דס"ל להאי תנא דאחר הביעור הוא לעניים יעשה חשבון עם עניים דזכו בהם עניים:

והנה בההיא דהמלקט עשבים לחים עד שייבש המתוק והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה וכן בעלי קנים ועלי גפנים עד שישורו מאביהם והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה ואע"ג דכשיבש ג"כ איכא עליהן קדושת שביעית וחייבין בביעור דהא אמרינן המגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה מ"מ בלקט כשהוא לח אין אוכלין על היבש ומשיבש המתוק או שישורו מאביהם חייב לבער והטעם משום דלח ויבש חשיבי כב' מינים ואין אוכלין את הלח על היבש ורק כשלקט כשהוא יבש אז אוכלין עד שתרד רביעה שניה שאז כלה גם היבש שהגשמים מטשטשין ועושין אותן זבל כמ"ש רש"י ז"ל תענית (ו' ע"ב). והנה זה דאוכלין בענבים עד הפסח ובתמרים עד הפורים הכל משום שאז נושרין ואין אוכלין על היבש וכן זה דאין כל הארצות שוות לביעור דג' ארצות לביעור וג' ארצות לכל או"א הכל לענין זה שיש ממהרין לישור פירותיהן וכ"כ בפה"מ (פ"ט מ"ב) שאם אסף תאנים ושטחן ויבשו ואכל מהם אי"ל להחמיר באכילתן כל השנה השביעית כולה אבל יאכל כ"ז שהתאנים הלחים נמצאים באילנות וכשיפסקו ונבלו ולא נמצאו מהם אלא היבשים יסור כל מה שיש ברשותו כו' ע"ש ואע"ג דעדיין יש יבשים אין אוכלין עליהם דאין אוכלין על היבש ואף שמה שברשותו הם עתה ג"כ יבשים מ"מ אזלינן בתר לקימה וכשלקט היו לחין אין אוכלין אותן על היבש דחלות זמן הביעור הוא בשעת לקיטה. הנה אמרינן בתוספתא (פ"ז) דחרובין אוכלין עד שתרד רביעה שניה ע"ש והיינו בשעת ביעור היבש ונראה הטעם משום דבחרובין ל"ש דלח ויבש ב' מינים דלעולם אין ראוין אלא כשהם יבשים דאמרינן (פ"א דמעשרות) בחרובין גמר מלאכתן משיעמיד ערימה והיינו ליבשן כמ"ש הר"ש ז"ל שם ומש"ה הביעור שלהם הוא בשעת ביעור היבש שהוא רביעה שניה שאז כלה הכל שנעשה זבל ע"י הגשמים הנה אמרינן בירושלמי ופסקה הרמב"ם ז"ל (פ"ז הי"א) דכל א"י אחת היא לחרובין ע"ש וזה מתבאר עפ"י התוספתא כיון דזמן ביעור החרובין הוא משתרד רביעה שניה והוא זמן אחד לכל א"י דדוקא אותן שהביעור שלהם הוא בשעת ביעור הלח והיינו כשנושרין מאביהם בזה אין כל הארצות שוות שיש מקומות שממהרין לישור אבל ביעור החרובין שהוא בשעת ביעור היבש שהוא משתרד רביעה שניה זמן הרביעה שוה בכל א"י:

והנה בזמן ביעור הירק כתב רש"י ז"ל נדה (נ"א ע"ב) במתני' כל שי"ל ביעור י"ל שביעית כו' דעיקר הלוף והדנדנה אי"ל ביעור שאין כלים מן השדה בימות הגשמים וכן שם בגמרא בעלה לוף שוטה כו' די"ל ביעור כתב רש"י ז"ל וה"ה לכל הכלים בימות הגשמים מהשדה ע"ש היינו דזמן ביעור של ירקות הוא בימות הגשמים דבמתני' רפ"ז דשביעית חשבינן בהדי עלה לוף שוטה העולשין והכרישין כו' וכולן הם ירקות דאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח אך בפה"מ (פ"ט מ"ה) על ההיא דכל ירק אחד לביעור אוכלין ברגילה עד שיכלה סגריות מבקעת בית נטופה כתב דהיינו עד שייבש העשב מבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבש בכל מקום מפני שזו הארץ לחה מאד ע"ש היינו דזמן ביעור של ירק הוא בימות החמה כשיבש ונראה דדברי רש"י ז"ל הוא מהתוספתא (פ"ז) דאמרינן אוכלין על ירק של בית השלחין לפי שאינו כלה ע"ש היינו שבית השלחין אינו נעשה יבש לעולם שמשקין אותו א"כ אין הביעור של ירק בשעה שיבשו אותן שבשדות דהא איכא ירק של בית השלחין שאינו יבש לעולם ואוכלין עליהם וא"כ זמן הביעור שלהם הוא בימות הגשמים והיינו משחרר רביעה שניה שאז הגשמים מטשטשין ונעשין זבל וזה דאמרינן בתוספתא דאוכלין על של בית השלחין לפי שאינו כלה היינו דאינו כלה בשעה שכלה של בית הבעל ואוכלין עליהן אבל הרמב"ם ז"ל שכתב דאוכלין עד שיבשו לטעמיה דלא הביא כלל בפסקיו דברי התוספתא דאוכלין על של בית השלחין:

כתב רש"י ז"ל בפסחים (נ"א) על ההיא דרש"א כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב דהיינו דחייבין בביעור חוץ מספיחי כרוב משום דספיחי כרוב לא כלה לחיה והתוס' השיגו שם על רש"י ז"ל ע"ש. והנה יש לעיין א"כ יהא מותרין כל הספיחין דהא ר"ש ס"ל בשביעית (פ"ט מ"ה) דכל ירק מין אחד הוא לענין ביעור ואוכלין כל ירק כ"ז שיש מין אחד בשדה ועיין בר"ש ובפה"מ שם וכיון דאיכא ספיחי כרוב דלא כלה לחיה יאכלו הכל עליהם וכן יש להקשות מעיקר לוף שוטה והדנדנה והעקרבנין כו' דאי"ל ביעור לפי שאינן כלין לחיה ולוף כתב הרמב"ם ז"ל שהוא מין ירק וכן העקרבנין כתב הר"ש ז"ל שם שהוא עקרבלין אצוותא דדיקלא ע"ש והוא מין ירק דבפסחים חשבינן לה בהדי ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח וא"כ לר"ש לא יהיה ביעור כלל בירק כיון דכל ירק מין אחד לביעור וכיון דאיכא מין ירק שאינו כלה לעולם יאכל כל ירק עליהם ובהדיא קאמר ר"ש דיש ביעור בירק דהא אמר דאוכלין רק עד שיכלו סגריות של בקעת בית נטופה ונראה שזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ז הי"ד) דעיקר לוף שוטה והדנדנה והעקרבנין אינו מתקים בארץ וזה דאי"ל ביעור הוא לפי שאינו מאכל ואינו ממין הצובעין והראב"ד ז"ל השיג ע"ז ופי' כשאר המפרשים ז"ל שהוא מאכל וזה דאי"ל ביעור הוא משום דאינו כלה לחיה מן השדה ע"ש וטעם הרמב"ם ז"ל דאי איכא מין ירק בעולם שאינו כלה א"כ לר"ש לא יהיה ביעור כלל בשום ירק והראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל שכתב בהשגות (פ"ז ה"ג) דר"ש לחומרא פליג דהיינו כל שכלה מין אחד מן השדה יבער הכל מין החבית מפני שאוסרין במשהו ע"ש:

אמרינן (פ"ט מ"ז) עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות עד שתרד רביעה שניה ופי' הר"ש ז"ל דקאי על שאר שני שבוע ליטול לקט שו"פ והטעם דנכנסים עד רביעה שניה הוא משום דעד רביעה שניה לא קשי לה דוושא כדאמרינן בפ' מרובה מהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה ע"ש היינו דאין נכנסין אח"כ משום הפסד השדה ובפה"מ כתב תרתי היינו לאסוף הפרט הלקט והעוללות וכן במוצאי שביעית ליטול פירות שביעית ע"ש והנה בפאה (רפ"ח) אמרינן מאימתי כ"א מותרין בלקט כו' ובזיתים משתרד רביעה שניה והנה התוי"ט כתב כאן ול"ד נדרוש פ"ח דפאה דהתם לענין היתר כל אדם במתנות עניים ע"ש וקשה טובא הא אמרינן בפאה שם אמר ר"י והלוא יש שאינם מוסקין זיתיהם אלא לאחר רביעה שניה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בד' איסרות ע"ש ומה לן אם מוסקין זיתיהם אח"כ מ"מ כיון שאין העניים יכולים לכנוס לפרדסים אחר רביעה שניה א"כ מתיאשים ומותרין לכ"א וע"כ דאף לאחר רביעה שניה יכולים להכנס ולא איכפת לן בהפסד הקרקע ולת"ק דס"ל דעד רביעה שניה הוא רק משום יאוש בעלים כדין נמושות ונראה מזה דרשאין העניים ליכנס אף אחר רביעה שניה והנה זה דלא חיישינן אחר רביעה שניה להפסד דדוושא הוא משום דהוי כמו מגלגלין בטופח דפליגי ר"מ ורבנן בפאה (פ"ה מ"ג) דצריך להחזיר זה לזה את ההפסד כמה ז"ל גבי פואה ורכפה דנהנין וצובעין בו עד ר"ה הוא ג"כ לענין שלא יניחם בכוונה אחר ר"ה דאסור משום סחורה:

הנה המ"ר הקשה לר"מ דדמיהן מתבערין עד ר"ה מה ענין ר"ה לכאן וכתב דהאי ביעור אינו עיקר ביעור של שביעית דזמן הביעור הוא בשנה השמינית והאי ביעור הוא רק מדרבנן והביא דברי הר"ש ז"ל דהאי ביעור הוא גזירה משום סחורה ע"ש. והנה ע"ד הר"ש ז"ל יש לעיין דאי גזירה משום סחורה אכתי מה זה ענין לר"ה ובדברי רש"י ז"ל בסוכה אתי שפיר דכל שמניחן אחר ר"ה חשיב סחורה מיהו הפירות עצמן רק לכתחילה אסור להניחן אחר ר"ה משום סחורה אך אין נאסרין אח"כ ובדמיהן מחמיר ר"מ שיתבערו גזירה משום סחורה והטעם דהחמירו בדמיהם יותר מהפירות עצמן הוא כמה שהביא הר"ש ז"ל שם משום דהפרי עצמו מינכר והדמים לא מנכרי וגזרינן יותר שמא יעשה בהן סחורה ע"ש [יש לחקור בדמים של שביעית החייבין בביעור והיינו בזמן שכלה אותו המין שמכר לדעת רש"י והרמב"ם ז"ל אם אחר שמכר הוליך הפירות ממקום שלא כלה למקום שכלה אם חייב לבער הדמים כיון דבהפירות הוי זמן הביעור או דבזה ל"ש נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם דזה שייך רק בפירות עצמן שהוליך דנתפסין בדיני המקום שהלך לשם אבל הדמים שלא הוליך אין נתפסין וכן אם הוליך הדמים למקום שכלה ולא הפירות כיון דאותו המין שלקח בהדמים כלה במקום זה חל על הדמים תורת ביעור או אפשר כיון דעל הדמים ליכא תורת ביעור בפ"ע רק דחל עליהם הדינים שהיו על הפירות כשלקחן אי אפשר לחול אח"כ על הדמים תורת ביעור אחר ע"י שהוליכן דעל הדמים מצד עצמן א"א לחול תורת ביעור ולפ"ז אפילו הוליך הדמים והפירות שניהם למקום שכלו ג"כ אינו חל על הדמים תורת ביעור דעל הדמים נתפס רק דיני ביעור שהיו על הפירות בשעה שלקחן אך הדינים שנעשו על הפירות אח"כ אין זה שייך להדמים וכיון דבשעת לקיחה חל עליהן תורת ביעור כשיכלו במקום זה לא מהני תו הולכה למקום אחר שיחול עליהם תורת ביעור]:

אמרינן בתוספתא (פ"ז) חומר במע"ש מבשביעית שמע"ש קונה את הקנקן משא"כ בשביעית ע"ש ויש לעיין איך קונין בהמה חיה ועוף מדמי שביעית דהא שביעית מתחללת על בהמה חיה ועוף בין חיים ובין שחוטים ולרבנן דרק על חיין הוא רק משום גזירה שמא יגדל מהם עדרים איך מתחלל פירות שביעית על העור שאינו מאכל ומ"ש עור מקנקן דבמע"ש תרווייהו מפיק לה מקרא דבבקר אגב עורו וביין אגב קנקנו ואפשר דכשלוקח בדמי שביעית בהמה מתחלל רק על הבשר ולא על העור וצריך ליקח העור מדמי חולין אך נראה שהוא בפשוטו דיכול ליקח כל הבהמה מדמי שביעית ומתחלל גם על העור והטעם דאמרינן שם בתוספתא דחומר בשביעית מבמע"ש דשביעית עשו בו פסולת אוכלין כאוכלין ואוכלי אדם כאוכל בהמה כו' משא"כ במע"ש והנה בבהמה קודם הכל הוא אוכל אף מה שאינו ראוי ממנה לאכילה כמ"ש התוס' שבת (כ"ט) גבי טווי לי בר אווזא ושדי מעי לשונרא דחשיב נולד דקודם אגב האווזא חשיב הכל אוכל אדם ע"ש רק מה שאינו ראוי לאכילה הוי פסולת אוכל ולשביעית דפסולת אוכל כאוכל ה"נ נתפס עליהן דשייך בהן קדושת שביעית ורק במע"ש דלא עשו בו פסולת אוכל כאוכל אצטריך קרא דבבקר אגב עורו אבל קנקן לא קני שביעית דליכא קרא לרבות:

יש לחקור בלקוח בפירות שביעית די"ל ביעור ויש להם חילול דאם לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים אם החילול מהני רק קודם הביעור שיצאו מקדושת שביעית ולא יחול עליהם ביעור או מהני ג"כ חילול אף כשהגיע זמן הביעור והנה למ"ד בסוכה (מ"ד) דשביעית אינו מתחלל רק דרך מקח ולהשיטות דלאחר הביעור אסור בהנאה ל"ש מקח אח"כ אך אפשר כיון די"ל חילול א"כ הוי ממון אף דאסור בהנאה ושייך מקח וכמו פטר חמור דחשיב ממון כיון דאפשר לפדות בשה כ"ד אך זה תלוי אי חילול דדמי שביעית דיצאו לחולין אי בעינן דוקא שוה בשוה וא"כ אינו ממון או הוא כהקדש ומע"ש דשוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל ובכלל יש לחקור אי נשאל האיסור שלאחר הביעור אי מהני חילול להפקיע האיסור. הנה התוס' זבחים (ע"ב ע"ב) כתבו דזה דמהני הולכת הנאה לים המלח אינו בשאר איסורין רק בעכו"ם ומשום דתופסת את דמיה וכשמוליך הנאה לים המלח נראה כאילו מוליך האיסור ומה"ט הוי אמרינן נמי לענין שביעית בבגד שצבעו בקליפי שביעית דידלק אם היה מתערב באחרים הוי אמרינן דיוליך הנאה לים המלח ע"ש ואע"ג דהתם אחר הביעור ונראה דאף לאחר הביעור תופסת את דמיה אך אין ראיה מזה דיוצא לחולין דהא התם בקליפי שביעית עצמן מיירי ופירות שביעית עצמן אין יוצאין לחולין ע"י חילול רק לענין הכי מהני מה שתופסת את דמיה דמהני בה הולכת הנאה לים המלח וכמו גבי עכו"ם דלא מהני תפיסת דמים להפקיע האיסור מ"מ מהני מה שתופסת דמיה דסגי בהולכת הנאה לים המלח אך שיפקע האיסור מדמי שביעית אחר הביעור ע"י חילול אפשר כיון שכבר חל עליהן תורת ביעור לבערן שוב לא פקע. והנה הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ז ה"ח) כיצד יבער את הדמים דלוקח בהן מאכלות ומחלק ג' סעודות כו' ומשמע מדבריו דלאחר הביעור לוקח מאכלות ונתפסו המאכלות ומחלקן ויצאו הדמים לחולין:

אמרינן ר"פ מקום שנהגו דההולך ממקום שכלה למקום שלא כלו חייב לבער משום שנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם והנה יש לעיין ל"ל לטעם משום חומרי המקום שיצא משם תי"ל כיון שחל חובת ביעור תו לא פקע אף אם אח"כ יש לחיה בהשדה דאל"כ כשהגיע זמן הביעור ל"ל לבער את כלו יבער רק מקצתו ויהיה מצוי לחיה בשדה ומוכח כל שחל חובת ביעור כשכלה לא מהני מה שאח"כ לא כלה לחיה א"כ כשהלך ממקום שכלה למקום שלא כלה אפילו אי נימא שהוא עתה כמקום שהלך לשם ג"כ אי אפשר להפקע ממנו תורת ביעור דאי אפילו אם היה עתה במקום שיצא משם ועתה לא כלה שם לחיה ג"כ לא מהני א"כ מה שבא למקום שלא כלה לא עדיף מאותו המקום עצמו שהיה בתחילה אם הוא עתה לא כלה דלא מהני כיון שכבר חל חובת ביעור תו לא פקע ע"י שעתה לא כלה וצ"ל דאם היה דינו כמקום שהלך לשם כיון דאותו המקום לא כלה מעולם נעשה דינו כמוהם ונפקע ממנו תורת ביעור למפרע וצ"ע בזה:

אמרינן במע"ש (פ"ה מ"ו) ערב יו"ט הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה בעור כו' התבשיל בש"א צריך לבער ובה"א ה"ה כמבוער וכתב הרע"ב ז"ל התבשיל שיש בו מפירות שביעית או ממע"ש בשעת הביעור והקשה התוי"ט מה ענין שביעית לכאן ואי"ל משום דחייב נמי בביעור חדא דאין ביעורן שוה דהך דהכא מתבערין מן העולם ובשביעית אינו כן לדעת הרע"ב ועוד דטעמא דהכא דאין ממשן ניכר אינו עולה לשביעית דהא גבי שביעית אזלינן בתר טעמא ע"ש והנה הר"ח ז"ל סוכה (מ') גבי לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית כו' כתב דהביעור הוא ערב יו"ט של פסח בשביעית כמבואר בפ' בתרא דמע"ש ע"ש ופליאה גדולה מה ענין ביעור של מעשרות לביעור של שביעית ונראה מדבריו דביעור של מעשרות הוא ג"כ על פירות שביעית כמו עלמע"ש ובכורים ומשום דפירות שביעית אקרי קודש כדאמרינן בקידושין (נ"ג) והוי כמו טבל דחייבין בביעור משום דאקרי קדש כדאמרינן בירושלמי מע"ש שם וא"כ ל"ק קושית התוי"ט על הרע"ב דהאי ביעור הוא כמו ביעור של מעשרות אך קשה דאיך משכחת לה מה דאמרינן דאוכלין בענבים עד הפסח כו' היינו בשמינית כיון דלעולם בפסח של שביעית צריך לבערן מדין ביעור של מעשרות ואפשר דרק אלו שנלקטו אחר הפסח של שביעית דבמחובר לא חל תורת ביעור וצ"ע בזה:

אמרינן במנחות (ה' ע"ב) מה למנחת העומר שכן מתרת חדש בשביעית שביעית נמי שכן מתרת ספיחין כר"ע דאמר ספיחין אסורין בשביעית וכתב רש"י ז"ל ספיחין אסורין תורת שביעית נוהגת בהו וחייבין בביעור משנה שעברה דהא כלה לחיה שבשדה הילכך אין העומר מתירן דהא נתבערו כולן כו' והשמ"ק הגיה שם בדברי רש"י ז"ל דחייבין בביעור מחנוכה שעברה ועמד בזה בהגהת שמ"ק שם וכתב לכאורה צ"ל משנה שעברה ואולי כוונתו להא דאמרינן בפסחים (נ"ג) ע"ש והיינו דאמרינן שם דאוכלין בגרוגרות עד חנוכה ואינו ענין לכאן דזהו רק בגרוגרות ונראה הטעם משום דאמרינן בפסחים (ל"ו) גבי בכורים מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא וכתב רש"י ז"ל דמחנוכה ואילך אין זמן הבאה דתניא בספרי אשר תביא מארצך כ"ז שמצויין על פני ארצך שלא כלו לחיה מן השדה ע"ש אלמא דזמן שכלה לחיה מן השדה הוא חנוכה:

והנה לרש"י ז"ל דס"ל דזמן הביעור הוא קודם הבאת העומר אין להקשות איך מותר להשהות העומר אחר הביעור די"ל משום דכתיב לדורותיכם אך נראה דבשל הקדש אינו נוהג דין ביעור כלל ואף דשביעית נוהג אף בשל הקדש כדאמרינן בירושלמי זה רק לענין שהפירות הוי הפקר שהן נעשין הפקר ממילא וא"צ להפקירן כדעת רוב הראשונים ז"ל וזה נוהג אף בשל הקדש אבל ביעור שהוא ודאי מצוה שמוטל על הבעלים לבערן על הקדש ל"ש מצוה הנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ה מהל' בכורות) דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה וכתב הכ"מ דחשיב סחורה דמשתכר מה שפטורה מן הביעור וזה דמקשינן בגמרא מעיסת שביעית כתב הלח"מ היינו כי היכא דדרשינן לאכלה ולא לסחורה ה"נ נדרוש לאכלה ולא לשריפה וכתב הרי"ט אלגאזי דא"צ לזה דמקשינן שם מעיסת שביעית אמאי חייבת בחלה ג"כ משום דלאכלה ולא לסחורה דכמו דבכור פטור מן הביעור משום דאסור לשרוף קדשים כשרים ה"נ חלה פטורה מן הביעור דאסור לשרוף תרומה טהורה א"כ משתכר במה שפטור מן הביעור ע"ש והנה א"א לומר כן דהא אמרינן בהדיא אין לוקחין תרומה בדמי שביעית ואין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנה לבית הפסול והיינו בשעת הביעור אלמא לא נפטרה תרומה מן הביעור אף דאסור להפסיד תרומה ואי איסור הפסד תרומה טהורה דוחה ביעור הו"ל למימר משום לאכלה ולא לסחורה דמשתכר במה שנפטר מן הביעור אלא ודאי שאין איסור הפסד תרומה טהורה דוחה ביעור וזה בבהמת שביעית דאם יהיה בכור יהיה פטור מן הביעור הטעם הוא דהקדש אינו חייב בביעור

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה