אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן נה - תרומות › ד

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן נה - תרומות · ד

ג

גרסינן בתרומות (פ"י מ"ו) היו לו חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע יש בהם ומפריש את הזרע וא"צ להפריש את העץ אם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ ואתן את הזרע אלא נותן העץ עם הזרע וכתב התוי"ט דאף דנותן לכהן אף את העץ אין בו משום קדושת תרומה והביא דברי הרמב"ם ז"ל דאף בשבלין כן דאם הפריש הלוי תרומת מעשר בשבלין דנותן התבן לכהן ופשיטא שאין בתבן שום קדושה ע"ש. וכתב שם המ"ר הטעם בתלתן דנותן העץ לכהן שאם הכהן מחשיבן אסורים לזרים כמו גרעיני פירות ע"ש. אך אינו נראה דהתם בגרעינין מיירי באפשר למצץ כדאמרינן בירושלמי ומה שאפשר למצץ חל עליה שם תרומה עם שאר הפרי רק מה שנשאר אח"כ על הגרעין אי משליכו בטל ממנו תורת אוכל ומותר ואם מכנסו ומחשיבו לא בטל ממנו שם תרומה אבל הכא בעץ מעיקרא לא חל עליו שם איסור תרומה ומאי מהני אם הכהן מחשיבו אח"כ ועוד דהכא ל"ש מחשיבו דבלא"ה חשוב הוא דטעם עצו ופריו שוה וזה דאינו מפריש על העץ ופטור הוא מן התרומה הוא משום דאינו נאכל בעינו רק ליתן טעם בקדרה והוי כתבלין דפטור מן המעשרות וכמ"ש המ"ר בעצמו ומה שייך שמחשיבו ועוד דבביצה (י"ג) מוקמינן לה בתרומת מעשר ומה שהכהן מחשב מהני רק לתרומת מעשר שלו אבל לא על השאר וכיון דעל שאר העץ ליכא חשיבות ופטור מתרומת מעשר א"כ איך חל ע"ז תרומת מעשר הא תרומת מעשר אינו אלא אחד מעשרה ועל מה נעשה תרומת מעשר ועוד דזהו כנגד דברי הרמב"ם ז"ל דאף בתבן כן ובודאי בתבן ל"ש אחשביה:

ונראה הטעם כשמפריש התלתן עם העץ וכן התבואה בשבלין דצריך ליתן אף העץ והקש לכהן דהוי כמו בפאה דאמרינן בתוספתא (פ"ב דפיאה) בעה"ב שנתן פאה לעניים אין רשאי שיאמר להן טלו זרע ותנו פשתן טלו תמרים ותנו מכבדות נשרו ואח"כ הפרישן אינו חייב משום פאה אלא זרע בלבד ע"ש אלמא אף דאינו חייב משום פאה אלא זרע בלבד מ"מ אם כשהפריש היו יחד עם המכבדות או עם הפשתן שאין ראוין לאכילה בטלין לגבי האוכל והכל לעניים וה"נ בתרומה אף דאם כותש מפריש רק על הזרע וא"צ להפריש על העץ אם היו יחד בשעת הפרשה הכל לכהן וכן במפריש תבואה בשבלין דהכל לכהן כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ונראה דלאו דוקא בתרומה אלא בכל הפרשות כן דאף במעשר כן דמעשר שהקדימו בשבלין דנותן כל השבלין ללוי וא"י לומר שיחזיר לו הקש ובירושלמי רפ"ד דפאה אמרינן תעזוב הנח להם תבואה בקשה תמרים במכבדות תלתן בעמיר כו' היינו דקרא אתי בפאה שלא יטול בעה"ב קודם התבואה מהקש והתמרים מהכבדות ואח"כ יפריש דצריך להפריש פאה מן המחובר ולא מן התלוש וכדמסיים שם יכול אף בדלית ובדקל כן ת"ל אותם דבדלית ובדקל צריך בעה"ב לתולשן מן המכבדות ואח"כ יפריש אבל זה כשמפריש התבואה כשהיא בקשה והתמרים במכבדות דהכל לעניים וא"י בעה"ב לומר טלו תבואה ותנו קש הוא משום דבטלים לגבי אוכל כיון שהיו בשעת הפרשה וזכו בכל אבל אם פירשו קודם הפרשה א"צ להפריש רק האוכל כדאמרינן בתוספתא ואם נשרן הרוח אחר הפרשה אף קודם שבא ליד עניים ג"כ הכל לעניים כדאמרינן בספרא דבשעת הפרשה כבר זכו בהם ובכל הפרשות כן דאם בשעת הפרשה היו בשבלין א"י לומר אכתוש ואטול את העץ וזה דאמרינן בביצה שם כותש ל"ל לימא כי היכא דיהבי לי הכי יהיבנא לך אמר רבא קנסא היינו דהקנסא רק מה שמחייבין אותו לכתוש וכ"כ הרמב"ם ז"ל מפני מה קנסוהו לכתוש כו' אבל זה שאם הפריש קודם כתישה דהכל לכהן אין זה משום קנס והן מוכח מפ"י הרא"ש ז"ל בתרומות שם שכתב על הא דאמרינן כותש ומחשב כו' ז"ל הכי מפרש פשטא דמתני' דלטובת הנאה אמרו שכותש ומעכב העץ לעצמו ע"ש היינו דאינו מפרש דמיירי בבן לוי וכותש משום קנסא אלא בבעלים כשמפרישין תרומה ועצה טובה שיכתוש קודם הפרשה כדי שיעכב העץ לעצמו ומוכח דאף היכא דל"ש קנסא ג"כ אם הפריש בעצו העץ לכהן:

הנה אמרינן בתרומות (פ"ט) הזורע תרומה שוגג יופך מזיד יקיים כו' ובפשתן מזיד יופך והביא הר"ש ז"ל מהירושלמי הטעם דבפשתן במזיד יופך קנסו ביה שלא יהנה בקסמין וכתב בפה"מ ואם יהיה הזרע הנזרע פשתן של תרומה יהפך בארץ גזירה שמא יהנה בעציו ויחשוב כי הזרע בלבד הוא האסור והיא החוזרת תרומה כו' ע"ש היינו דמפרש דברי הירושלמי דקנסו אותו להפוך שלא יבוא ליהנות בקסמין ונראה מזה דהעצים אסורין מדינא דאיסור גידולי תרומה חל נמי על העצים [ועיין בתוס' א"ש שם] וקשה איך חל תרומה על העצים דאינו אוכל ולפ"ז הטעם הוא דהוי כמו תלתן שהפריש בעציו או תבואה בהשבלין דנעשה הכל תרומה דבטל לגבי האוכל כיון דבשעה שחל שם תרומה היו בעציו חל על הכל א"כ הכא בגידולי תרומה דא"צ הפרשה ושם תרומה חל במחובר כדאמרינן בירושלמי א"כ חל שם תרומה כשהוא עם עציו וחל על הכל:

אך לפ"ז מוכח דס"ל להפה"מ דלא כהתי"ט שכתב דרק צריך ליתן העץ לכהן אך איסור תרומה אין בו ומפה"מ נראה דאיכא איסור ליהנות בקסמין. והנה אמנם כן הוא דעת השנו"א בתרומות שם גבי תלתן שנפלה לתוך הבור כו' דאמרינן דאם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ וכתב שם כיון דטעם עצו ופריו שוה חל עליו שם תרומה מ"מ אינו כתרומה לאסור בנ"ט דזה רק בכלאים דאסור מדאורייתא ע"ש נראה מדבריו שיש בו ג"כ איסור כשקרא עליו שם ומשום טעם עצו ופריו שוה רק אין בו איסור דאורייתא. והנה יש להביא ראיה לזה דהמפריש תלתן בעציו יש בו ג"כ איסור דאמרינן בתוספתא פ"ח דתרומות המפריש חבילי תלתן ש' מעשר ה"ז פודה את העץ ואת הזרע ע"ש ופדיון הוא להפקיע איסורן ומוכח דיש על העץ משום איסור וקשה על התוי"ט:

וליישב דברי התוי"ט נראה דבמע"ש צריך פדיון מטעם אחר דאמרינן ריש מ"ס מע"ש הלוקח כדי יין סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות יצא קנקן לחולין האגוזים והשקדים יצא קליפיהן לחולין ע"ש וכן החרצונים והזגין והגפת כדאמרינן בתוספתא ואמרינן במע"ש (פ"ג מי"ב)המשאיל קנקנין למע"ש רי וצף לתוכן סתם עד שלא גפן לא קנה מעשר משגפן קנה מעשר דחל שם מעשר על הקנקן הטעם כמו שהביא הר"ש ז"ל מהירושלמי ר' זירא א תורה פודאהו במקדש וכונסהו בגבולין מה במקדש יצא הקנקן לחולין אף בגבולין נתפס הקנקן למעשר דכל בלקוח בכסף מע"ש נתחלל עליו הכסף במע"ש ענ נתפס למע"ש כ"ש והיינו כל שדרכו להמכר עמו נתחלל עליו כסף מע"ש בשעת לקיחה כשהוא עמו בשעת קריאת שם מעשר נתפס למע"ש דצריך פדיון וא"כ זה נמי הטעם כשיפריש תלתן בעציו דהעץ נמי צריך פדיון משום דתלתן נותנין בק עם ס כמ"ש רש"י ז"ל בביצה שם ינ"ש דנמכר עם עצו וכה"ג בשעת לקיחה מתחלל עליו כסף מע"ש וכשמפריש מע"ש כשהוא בעצו נתפס עליו מע"ש דצריך פדיון דלא גרע מקנקן דנתפס במע"ש:

אמרינן שלהי מעשרות זרע ליף העליון כו' זרע לפת וצנונית ושאר זרעוני צרה שאין נאכלין פטורין מן המעשרות כו' שאעפ"י שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו ופי' הר"ש ז"ל אעפ"י שאביהם תרומה כההיא דתנן העוקר לפת וצנונית מתוך שלו ונטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גורנו ואם עשאה תרומה ונטען לזרע הזרע נאכל לזרים ע"ש היינו דמיירי שלא נטע זרע לפת וצנונית רק לפת וצנונות עצמן שהיו של תרומה ואח"כ נעשה זרע של לפת וצנונות או שאר זרעוני גנה שאין נאכלין מותר לאכול אותו הזרע אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם כתב שאעפ"י שאביהם תרומה ר"ל כי כשיהיה אחד מאלו הזרעים ר"ל זרעוני גנה שאינן נאכלים תרומה וזרעם שהצומח ממנו חולין שאין אומרים גדולי תרומה תרומה אלא כשהזרע הזרוע ראוי לאכילה אבל אלו שאינן ראוין לאכילה מותר לאכול גדוליהן אעפ"י שעיקר זרעם הוא תרומה ע"ש היינו דמפרש להפך שזרע זרעוני גנה שאין נאכלין שהיו תרומה וצמחו וכבר עמד בזה הרש"ש ז"ל איך אפשר להיות זרעוני גנה שאין נאכלין תרומה הא אמרינן דאינן חייבין במעשרות וכתב דאף דאין חייבין במעשרות מ"מ אם תרמן הוי תרומה ודימה זה לההיא דתלתן דמפריש רק על הזרע ואם הפרישן עם העץ נותן העץ עם הזרע ע"ש וזהו כהשנו"א ולא כהתוי"ט שכתב דאין שום איסור תרומה על העץ אלא שנתנין לכהן וס"ל דכל אוכל ע"י הדחק כן דאף דפטור ממעשרות מ"מ אם קרא שם תרומה הוי תרומה וזרעוני גנה שאין נאכלין ג"כ נאכלין ע"י הדחק דהא בירושלמי ממעטינן זרעוני גנה שאין נאכלין מקרא ואי אין ראוין לאכילה כלל ל"ל להטוטי אך להרמב"ם ז"ל אי אפשר לומר דטעם בתלתן בנותן העץ לכהן הוא משום אוכל ע"י הדחק דהא אף בתבן פסק כן דאם הפריש בשבלין התבן לכהן אף דאינו אוכל כלל:

אמרינן פ"ג דעדיות מעי אבטיח וקניבת ירק ר' דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרים ובירושלמי מחלקינן דקניבת ירק של גננין מותר לזרים ושל בעה"ב אסורין ועיין הרמב"ם ז"ל (פי"א ה"י) והראב"ד ז"ל בעדיות שם הבאו דברי הירושלמי וכתב ונראה לי דוקא כשמשליכן אבל אם מכניסן אסור דלא גרעי מגרעיני תרומה דבזמן שהוא מכניסן אסורות השליכן מותרות ע"ש היינו דאם מכנסן אין חילוק בין קניבת ירק של גננין לשל בעה"ב והתוס' שאנץ כתב זה על ר' דוסא דמתיר קניבת ירק לזרים דדוקא אי משליך הכהן לאיבוד אבל אם מכניסו אסור מידי דהוי אגרעיני תרומה ע"ש. והנה אמרינן בתוספתא פ"ד דדמאי והביאה הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' מעשר הי"א קניבת ירק הנמצא בגנה ה"ז פטורה מן הדמאי ושל בעה"ב הנמצאת בבית חייבת שע"ג האשפה בכ"מ מותרת ע"ש ונראה מזה דאדרבה דקניבת ירק של בעה"ב האסורה הוא רק במכנסה בבית אבל השליכה מותרת דשל בעה"ב דמו לגרעינים דתלוי אי מכנסן או משליכן אבל של הגננין המותרת בכל אופן מותרת והראב"ד ז"ל כתב איפכא דשל גננין המותרת הוא דוקא אם השליכן ובמכנסן אסורין וא"כ של בעה"ב לעולם אסורה וצ"ע ולהתוס' שאנץ שכתב זה לר"ד דקניבת ירק מותרת והיינו אף של בעה"ב הוא דוקא במשליכן ולא במכנסן צ"ל דהתוספתא דדמאי אתיא כר' דוסא דלרבנן להתוס' שאנץ בכל אופן אסורה אך הרמב"ם ז"ל פסק כרבנן בקניבת ירק ופסק ג"כ כהתוספתא דדמאי. והנה מהתוספתא דדמאי נראה דאף לענין טבל נמי מהני חשיבות דאם השליכן בטלי מתורת אוכל ופטורין מן המעשרות ואי מכנסן חשיב אוכל וחייב במעשרות ולפ"ז י"ל בכל אוכל ע"י הדחק כן נהי דפטור מן המעשרות מ"מ אם מחשיבו לאוכל חייב וכן בזרעוני גנה שאין נאכלין דמ"מ נאכלין ע"י הדחק אם החשיבן לאכילה חייבין במעשרות ואפשר דכל שעשאן תרומה זהו גופא חשיבותן שהרי החשיבן לאוכל ובזה מתיישב מ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ בזרעוני גנה שאין נאכלין אעפ"י שאביהם תרומה שאם עשאן תרומה הוי תרומה מפני שזהו מחשיבן לאוכל והנה לפ"ז בזרעוני גנה שאין נאכלין אם תרם עליהם חייבין בשאר מעשרות מדינא לפי שהחשיבן:

והנה זה דמהני מחשבה לאשוויי אוכלא לענין איסור טבל מוכח מההיא (דפ"ד דמעשרות) כסבר שזרע לזרע ירקה פטור דלא חשיבא אוכלא זרע לירק מתעשר נמי ירק אך בזה יש לדון אי מהני בזה מחשבה בתלוש כיון דמחשבה לאוכלין לאשויי אוכלא מהני רק מכאן ולהבא כדמוכח בירושלמי שביעית (פ"ז ה"א) גבי סיאה ואזוב וקורנית דאם ליקטן לאכילה יש בהם קדושת שביעית לעצים אין בהם קדושת שביעית ואמרינן שם דאם חישב עליהן לאחר שנתלשו דלא מהני דא"א לחול קדושת שביעית בתלוש ע"ש אלמא דהמחשבה מהני רק מכאן ולהבא א"כ באוכל ע"י הדחק כגון זרעוני גנה שאין נאכלין כיון דמסתמא פטורין מן המעשרות כי מחשב עליהן לאחר שנתלשו כגון שתרמן איך מתחייבין במעשרות כיון דבשעת גידולן היו בפטור ואיכא הבאת שליש בפטור דכל הפטורין מן המעשרות פוטרין בהבאת שליש כגון סיכך ע"ג דזרעים הגדלים בבית פטורין מן המעשר ואם נטע בחורבה ואח"כ סיכך עליהם תלי בהבאת שליש ואם היה בפטור פטור כדאמרינן בירושלמי וכן בעציץ נקוב אם זרע ואח"כ נקבו תלוי בהבאת שליש כדאמרינן בירושלמי וא"כ ה"נ כיון דבשעת הבאת שליש לא היה אוכל והיה בפטור א"א עוד להתחייב וקניבת ירק של בעה"ב דתלי אי מכנסן או השליכן אפשר דאין הכינוס מחשיבו לאוכל רק מסתמא הוי אוכל רק אדרבה ההשלכה מבטלו מתורת אוכל אך אפשר לומר דאף דבהבאת שליש לא היה אוכל ומחשבה מהני רק מכאן ולהבא מ"מ לא מקרי הבאת שליש בפטור כיון דיכול אח"כ לחשוב עליהן ודומה לזה מה דאמרינן בסוטה לענין ערלה דילדה שסיבכה בזקנה בטלה ומ"מ אי סובכה בזו שנטעה לסיג ולקורות לא בטלה משום דאי בעי מחשב עלה] וצ"ע בזה:

ובעיקר זה דאינו אוכל דפטורין מן המעשרות וכן פירות שלא הביאו שליש יש לחקור אם החסרון הוא בהטבל דאלו אין נעשין טבל וממילא אם תרם אין תרומתו תרומה או להפך דהחסרון הוא בהתרומה דאלו אין ראוין לתרומה וממילא כיון דאין ראוין להפרשה אין נעשין טבל הנה אמרינן רפ"ט דתרומות גבי גידולי תרומה הזורע תרומה שוגג יופך מזיד יקיים אם הביאה שליש בין שוגג בין מזיד יקיים ומשום דאסור לאבד תרומה ע"ש וקודם הבאת שליש מותר אלמא דבגידולי תרומה שם תרומה חל עלייהו בשעת הבאת שליש והכא ל"ש לומר משום דפירות קודם הבאת שליש אין נעשין טבל וממילא לא מהני ההפרשה דבגידולי תרומה ל"ש הפרשה כלל רק שגידולי תרומה תרומה ומוכח דשם תרומה אינה יכול לחול בפירות קודם הבאת שליש וה"נ בגידולי תרומה. ובירושלמי שם אמרינן דש"מ מההיא דאם הביאה שליש בין שוגג בין מזיד יקיים הדא אמרה שהקדושה חלה עליה כשהוא מחובר הדא אמרה הפריש מפירות שלא הביאו שליש לא קדשו ע"ש היינו דמכאן ילפינן לעלמא באם הפריש קודם הבאת שליש דלא קדשו ומוכח דזה דבעלמא הפריש קודם הבאת שליש אינה תרומה הדין הוא בהתרומה דא"א לחול על פירות שלא הביאו שליש וממילא ליכא בהו איסור טבל ונראה דה"נ זה מה שאינו אוכל כגון זרעוני גנה וכיוצא בו דפטורין הוא ג"כ הדין הוא בהתרומה דא"א לחול כ"א על אוכל גמור וממילא ליכא טבל דפירות קודם הבאת שליש פטורן הוא ג"כ לפי שאינן אוכל גמור דאמרינן בריש מעשרות כל שאין תחילתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל ואמרינן עלה בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם כהדה דתני מאימתי כל הפירות חייבין במעשר התאנים משיבחילו כו' ע"ש דקודם עונת המעשרות אינו אוכל גמור ואף דקודם הבאת שליש חייב בחלה למעשרות בעינן אוכל גמור טפי וזה דאמרינן בירושלמי דקודם הבאת שליש פטור מן המעשר משום דכתיב זרעך שכיוצא בו נזרע הוא רק לשיעורא דבעינן למעשר אוכל גמור כזה שכיוצא בו נזרע ומצמיח והפטור דקודם הוא משום דאינו אוכל גמור והטעם דבגידולי תרומה הקדושה חלה עליהן כשהן מחובר כדאמרינן בירושלמי הוא משום דזה דבעלמא אין תרומה חל במחובר החסרון הוא מצד הטבל ולא מצד התרומה כדאמרינן במנחות (ע') גבי שבולת שמירחה ושתלה דאי לא פקע טבל כששתלה יכול להפריש במחובר ע"ש וכיון דהחסרון בהטבל דל"ש טבל במחובר א"כ בגידולי תרומה דאין התרומה באה מכח טבל כלל חל אף במחובר:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה