מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט
סימן נה - תרומות · א
גרסינן בקידושין כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ כו' דחובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ וסוריא אי חייבת מה"ת או מדרבנן תלוי אי כיבוש יחיד שמיה כיבוש ומקומות שכיבשום עולי מצרים ולא כיבשום עולי בבל תלוי אי קדושה ראשונה קידשה לשעתה או קידשה לע"ל
כתב המל"מ פ"ב מהל' בכורים גבי עפר חו"ל הבא בספינה לא"י ז"ל לא מצינו שיהיה חלוק בין עפר חו"ל לעפר הארץ ועפר חו"ל שבא לארץ דינו כארץ ועפר הארץ שבא לחו"ל דינו כחו"ל ע"ש אך בירושלמי חלה פ"ד ה"ד אמרינן בירדן שנטל מא"י ושטף לסוריא ה"ה בחזקתו למעשר ולשביעית והוא שמשך עפר ע"ש דעפר א"י ששטף לחו"ל ה"ה בחזקתו למעשר ולשביעית כמו שהיה קודם והוא מדאורייתא כמ"ש המפרשים ז"ל שם וא"כ קדושת א"י אינו קדושת המקום כ"א קדושת העפר דאותו העפר בכ"מ שהוא חייב במעשר ובשביעית וכן אמרינן בירושלמי שם פ"ב ה"א גבי עפר חו"ל הבא בספינה לא"י דפלוגתא דר"י ורבנן אי בעינן הספינה גוששת תלוי בפלוגתא אם אפשר לקדש מה שכובשין יותר מגבולי א"י דכל שאין הספינה גוששת אינו מתבטל אגב הארץ ואותו עפר חו"ל שמביאין לא"י חשוב רק ככיבוש על אותו העפר ותלוי אם אפשר לקדש עפר חו"ל ע"ש ומוכח מזה ג"כ דכל דין א"י וחו"ל למעשר ולשביעית אינו תלוי במקום כ"א בעפר דעפר חו"ל אינו קדוש וכשמביאין אותו לא"י חשיב רק ככיבוש על אותו עפר ותלוי אי מתקדש אותו העפר ע"י כיבוש:
אמרינן פ"א דכלים י' קדושות הן א"י מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאין העומר והבכורים ושתי הלחם כו' ויש לעיין אמאי לא חשיב נמי שחייבת בתרומות ומעשרות ובשביעית וכבר עמדו המפרשים ז"ל בזה ולפ"ז ל"ק דהתם בי' קדושות חשיב קדושת המקום וכמו עיירות המוקפות חומה וקדושת ירושלים אבל קדושת א"י למצות התלויות בארץ אין זה קדושת המקום כ"א קדושת העפר דעפר א"י אפילו אם הוא בחו"ל ג"כ חייב ומש"ה לא חשיב רק עומר ושתי הלחם שאינן משום מצות התלויות בארץ רק בשתי הלחם כתיב ממושבותיכם תביאו כו' ובעומר כתיב וקצרתם את קצירה וזה ודאי תלוי במקום ואם עפר א"י יבוא לחו"ל א"א להביא עומר ושתי הלחם משם דבעינן ממושבותיכם תביאו. והנה בכלים שם חשיב ג"כ בכורים והגר"א ז"ל בהגהותיו כתב ובכורים נמחק אך הרמב"ם והר"ש ז"ל גרסי נמי ובכורים והנה הטעם דהגר"א ז"ל מחקו הוא בפשוטו דמ"ש בכורים משאר מצות התלויות בארץ דלא קא חשיב להו וזה דהר"ש והרמב"ם ז"ל גרסי לה נראה דתלוי בב' תי' התוס' (ב"ב פ"א) שהקשו שם על הא דאמרינן בבכורים דאשר תביא מארצך הוא למעוטי חו"ל דל"ל קרא תי"ל דכל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ותי' דאצטריך משום דבכורים אתקוש לבב"ח ולרשב"א נראה דלא חשיבי בכורים מצוה התלויה בארץ דאין החיוב תלוי בפירות כ"א באדם והוא חובת הגוף וזה דאם אי"ל פירות אינו חייב לקנות הוא משום דהוי כמו ציצית דאם אי"ל אינו חייב לקנות טלית ומ"מ הוי חובת הגוף ע"ש א"כ לפ"ז דבכורים הוא חובת הגוף הוי כמו עומר ושתי הלחם דאינן משום חובת קרקע רק צריך להביאן מא"י דכתיב ממושבותיכם תביאו וה"נ בכורים דבעינן אשר תביא מארצך וזה ודאי אינו תלוי בהעפר כ"א בהמקום כיון דאין זה משום חובת קרקע אבל להתי' הא' בתוס' דבכורים הם ג"כ חובת קרקע אין נ"מ בין בכורים לשאר מצות התלויות בארץ. והנה בא"ר כלים שם כתב דבכורים אינן רק חובת קרקע ולא קדושת א"י ע"ש והנה אין לומר דאין זה משום קדושת א"י כלל דהא כל חובת קרקע אי נוהגין בזה"ז תלוי בקדושה ראשונה אי קידשה לע"ל אלמא דחובת קרקע הוא משום קדושת א"י רק צ"ל דאין זה קדושת המקום רק קדושת העפר:
עוד י"ל טעם אמאי לא קא חשיב בכלים שם תרומות ומעשרות וכל מצות התלויות בארץ דהתם קא חשיב רק מה שהוא מקודש יותר בין מדאורייתא בין מדרבנן דהא חשבינן שם קדושות שאינן אלא מדרבנן למ"ד מעלות דרבנן ולמ"ד מעלות דאורייתא היינו שהן מעלות בין מדאורייתא בין מדרבנן ומדרבנן אף סוריא חייבת במעשרות ובכל מצות התלויות בארץ א"כ אין זה א"י מקודשת משאר ארצות וחשיב רק עומר ושתי הלחם דכשם שאין באין מחו"ל אין באין ג"כ מסוריא כדאמרינן בירושלמי שקלים (פ"ד ה"א) דאין עומר בא מסוריא ולפ"ז א"א לגרוס ג"כ בכורים דאף בכורים באין מסוריא מדרבנן כדאמרינן בשלהי חלה אריסטון הביא בכוריו מאפמיא וקבלו ממנו מפני שאמרו הקונה בסוריא כו':
ובפירות א"י שיצאו לחו"ל ושל חו"ל שנכנסו לא"י כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' תרומות הכ"ב פירות א"י שיצאו חו"ל פטורין מן החלה ומן התרומות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם וכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה כו' ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם ע"ש והקשה הכ"מ שם דנראה מדברי רבנו שמחלק בין חלה למעשרות בפירות חו"ל שנכנסו לארץ שחייבין בחלה מדאורייתא ובמעשרות אין חייבין אלא מדבריהם הא כמו דילפינן מעשרות למיפטר פירות א"י שיצאו לחו"ל הו"ל לחייב פירות חו"ל שנכנסו לארץ מדאורייתא ודחק שם בלשון הרמב"ם ז"ל דאינו מפליג בין חלה למעשר ושל חו"ל שנכנסו לארץ או בשניהם חייב מהתורה או בשניהם רק מדרבנן ע"ש אך הפ"מ דחה דבריו וכתב דא"א לפרש כן בדברי הרמב"ם ז"ל דמוכח מדבריו דבחלה חייב מה"ת ובמעשרות רק מדרבנן ועיין במרה"פ שם. והנה לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דחו"ל הוי פטור כשאר פטורים וכמו הקדש דמירוח הקדש פוטר וכן הבאת שליש ביד הקדש פוטר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' מעשר פ"ב ה"ח ופ"ג הכ"ה וה"נ מירוח חו"ל פוטר וכן הבאת שליש דהיינו גידולי חו"ל פוטר ומש"ה פירות א"י שיצאו לחו"ל היינו שנתמרחו שם כמ"ש הכ"מ והמל"מ פטורין דמירוח חו"ל פוטר ופירות חו"ל שנכנסו לארץ ג"כ פטור מה"ת משום הבאת שליש שהיה בחו"ל ואין חייבין אלא מדבריהם אך זה רק במעשרות אבל בחלה פירות א"י שיצאו לחו"ל ונגמרה מלאכתן שם פטורין דגלגול חו"ל פוטר כמו גלגול הקדש אבל פירות חו"ל שנכנסו לארץ ונגמרה מלאכתן שם חייבין מה"ת אף שגדלו בחו"ל דבחלה לא אשכחן שום פטורים בגידולן רק בגלגול דאפילו גדלו ביד הקדש אם נפדו קודם גלגול חייבין בחלה דבחלה הכל תלוי בגלגול א"כ אם הגלגול היה בא"י חייב מה"ת:
והנה הגר"א ז"ל יו"ד סי' של"א ס"ק כ"ט הביא דברי הרמב"ם ז"ל דפירות חו"ל שנכנסו לארץ אין חייבין במעשרות אלא מדבריהם וכתב ונראה שלמד זה ממה דאמרינן בגיטין אילן מקצתו בארץ כו' והיינו מקצת שרשיו בארץ ואי מדאורייתא חייב אין נ"מ בזה דהכל תלוי היכן הפירות בשעת קביעתן וכתב אך דבריו צ"ע דמ"ש מעשרות שחייב רק מדבריהם ומ"ש חלה דחייב מה"ת וההיא דגיטין יש לאוקמא בפירות שא"צ גורן למעשר ע"ש. והנה לשיטת הגר"א ז"ל דאף במעשרות חייב מה"ת בנכנסו לארץ ונתמרחו שם זה דפירות א"י שיצאו לחו"ל ונתמרחו דפטורין א"א לפרש משום דמירוח חו"ל פוטר כמו מירוח הקדש או מירוח עכו"ם אך ס"ל דרק מירוח חו"ל פוטר אבל לא הבאת שליש בחו"ל ומש"ה אף במעשרות תלוי הכל במקום המירוח שהרי כתב דההיא דאילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל אפשר לאוקמא בפירות שא"צ גורן למעשר ואי פטור חו"ל הוא רק שמירוח חו"ל פוטר א"כ אדרבה בפירות שא"צ גורן אף בחו"ל יהיו חייבין דליכא בהו דבר הפוטר וע"כ צ"ל לשיטת הגר"א ז"ל דבין מירוח חו"ל פוטר ובין גידולי חו"ל פוטרין ומש"ה פירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין דמירוח חו"ל פוטר ופירות חו"ל שאי"ל גורן פטורין משום גידולי חו"ל רק ס"ל דמירוח א"י חוזר ומחייב דבר הפטור ומשו"ה פירות חו"ל שי"ל גורן שנכנסו לא"י ונתמרחו שם חייבין אך הוא דחוק דאיך אפשר להתחייב דבר שכבר נפטר:
והנה מ"ש הגר"א ז"ל לתרץ ההיא דאילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל כו' דמיירי בפירות שא"צ גורן יש לעיין איך יפרנס ההיא דגיטין (מ"ז) ישראל שלקח שדה מעכו"ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא דאם הביאה שליש ביד עכו"ם פטור ודייקינן מינה דיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר ע"ש והא הכא מיירי בתבואה דתלוי בהבאת שליש ובת גורן היא א"כ מאי נ"מ אי יש קנין לעכו"ם בא"י כו' אי אין קנין דאף אי יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר מ"מ לא גרע מחו"ל וא"כ תלוי במקום המירוח ואם המירוח היה בא"י אמאי פטור ואין זה תלוי בהבאת שליש כלל ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דפירות חו"ל שמירחן בא"י חיובן רק מדרבנן והתם ע"כ מיירי רק לענין דאורייתא דמדרבנן לכ"ע אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר כמ"ש התוס' בכורות (י"א ע"ב) ע"ש:
והנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל דפירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין מן המעשר ושל חו"ל שנכנסו לא"י חייבין מדבריהם כתב הראב"ד ז"ל ול"נ שלא נחלקו ר"א ור"ע אלא בחיוב תורה ובפטור תורה כו' אבל מדרבנן מיהא אעפ"י שיצאו חו"ל ונמרחו שם חייבין מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים ועמון ומואב ע"ש. והנה יש לעיין הא הראב"ד ז"ל מחייב מדרבנן אפילו יצאו לשאר ארצות א"כ מה זה ענין לפירות שנער ומצרים כו' שהן הארצות החייבות במעשרות ונראה דז"ש הראב"ד ז"ל דלא גריעי מפירות שנער כו' הוא משום דיש חילוק בין סוריא שחייבת במעשרות מדרבנן ובין שנער מצרים עמון ומואב שג"כ חייבין מדבריהם דסוריא מדרבנן הוא כא"י דמדרבנן כבוש יחיד שמיה כבוש ובכלל א"י היא משא"כ שנער ומצרים כו' אף שחייבין במעשרות אין זה דשנער חשיב כא"י לענין מעשרות רק שגזרו על פירות הגדלין בהן שחייבין במעשרות אף שהן חו"ל וא"כ פירות שנער ומצרים נהי דעל פירותיהן יש דין מעשרות הא אף הפירות הגדלין בא"י בעינן שיהא המירוח בא"י א"כ חסר כאן מירוח א"י וזה ודאי ל"ש שהמירוח בשנער יהא חשיב כמירוח בא"י דהארץ עצמו אין עליו שום דיני א"י והוי כשאר חו"ל דאי מירוח שנער מחייב א"כ פירות שאר ארצות שנתמרחו בשנער אמאי לא יהיו חייבין ומזה הוכיח הראב"ד ז"ל דמדרבנן לא בעינן מירוח בא"י וא"כ פירות א"י שיצאו לחו"ל ונמרחו שם לא גריעי מפירות שנער כו' דלענין המירוח שנער ושאר ארצות שוין והנה עיקר החילוק בין סוריא לשאר ארצות החייבות במעשר דסוריא חשיב כא"י מדרבנן משא"כ שאר ארצות כתב הרדב"ז ז"ל על מה שהקשה שם על הרמב"ם ז"ל שכתב בפירות א"י דאם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם א"כ פירות א"י שיצאו לבבל ולמצרים אמאי לא יהיו חייבין ג"כ מדבריהם וכתב דסוריא היה ראוי שתהיה מכלל א"י אלא מטעם שכתב רבנו ויש בה צד קדושה אבל שנער ומצרים אין בהם צד קדושה ולא חייבום אלא כדי שיסמכו עליהם עניים ע"ש:
הנה הרי"ט אלגאזי הביא קושית מהר"י קורקוס על הרמב"ם ז"ל שכתב דאם תרם מפירות סוריא על פירות הארץ אין תרומתו תרומה הא הוי כתורם מדבר שחייב מדרבנן ע"מ שחייב מה"ת דתרומה ויחזור ויתרום וכתב הרי"ט אלגאזי דדרשינן בספרי מנין שאין תורמין מפירות הארץ על פירות חו"ל ולא מפירות חו"ל על פירות הארץ דכתיב וכל מעשר הארץ כו' ואין זה משום דהוי מן הפטור על החיוב דאף פירות חו"ל שנכנסו לא"י ונגמרה מלאכתן שם דחייבין בחלה מה"ח ג"כ אין תורמין על פירות הארץ דגזיה"כ הוא שאין תורמין מפירות חו"ל על פירות א"י וא"כ ה"נ בתורם מפירות סוריא על פירות א"י דאין תרומתו תרומה ע"ש אך אינו נראה דסוריא מדרבנן א"י גמורה היא דמדרבנן כיבוש יחיד שמיה כיבוש דמה שמוסיפין על א"י הוא כא"י לכ"ד א"כ מדרבנן כי מפריש מפירות סוריא על פירות א"י הוי כמפריש מפירות הארץ על פירות הארץ ואמאי לא הוי תרומה אף מדרבנן:
וליישב קושית הר"י קורקוס ז"ל נראה דהרמב"ם ז"ל לשטתיה שכתב בפ"א מהל' מע"ש הי"ד דסוריא פטורה ממע"ש אפילו מדרבנן ע"ש וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' תרומות הי"ג המפריש תרומה ממע"ר שלא ניטלה תרומתו אין תרומתו תרומה ועיין בכ"מ ובמל"מ שם דהיינו המפריש ת"ג ממע"ר שניטלה ממנו תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו ת"ג על טבל אחר שהוא טבול אף לתרומת מעשר דאין תרומתו תרומה ואף שהוא מפריש עתה ת"ג ולת"ג הם שניהם שוים ומשום דהדבר שמפרישין ממנו על מקום אחר צריכים שיהיו שוין בכל עניניהם כמ"ש המל"מ ע"ש וא"כ ה"נ בתורם מפירות סוריא על פירות א"י דפירות א"י טבולין אף למע"ש ופירות סוריא אינן טבולין למע"ש אף שאר הפרשות א"א להפריש מזע"ז דאין טבל שניהם שוין ואף מדרבנן אין תרומתו תרומה דאף מדרבנן אינם שוין בטבל שלהם. והנה לפ"ז א"צ לדחוק בדברי הרמב"ם ז"ל דמ"ש מע"ר שלא ניטלה תרומתו היינו רק דלא ניטלה ממנו ת"ג אבל תרומת מעשר ניטלה כמ"ש המל"מ אלא כמה שהבין הראב"ד בדברי הרמב"ם דמיירי דלא ניטלה ממנו אף תרו"מ ומ"מ אין שניהם שוין לענין מע"ש דמע"ר אף שלא ניטלה תרומתו אינו טבול למע"ש והטבל שהפריש עליו הוא טבול אף למע"ש והראב"ד ז"ל שכתב שם דאם ניטלה ממנו תרו"מ אין תרומתו תרומה אף דלענין ת"ג שמפריש עתה הם שניהם שוין אבל אם לא ניטלה תרו"מ יכול להפריש מזע"ז נראה דלא ס"ל כהמל"מ דבעינן שיהיו שניהם שוין בכל עניניהם דהא אין שוין למע"ש רק כשהפריש ממנו תרומת מעשר הטעם הוא משום דנחתא להשאר תורת שירים כיון דהיתה הפרשה עליהם ואף דלענין ת"ג אינן שירים מ"מ כיון דנחתא להו תורת שירים במקצת א"י להפריש ממנו על דבר שאי"ל תורת שירים כלל דלזה בעינן שיהיו שניהם שוין וזהו שכתב הראב"ד ז"ל שם מפני שמקצתו מתוקן אבל אם לא ניטלה ממנו תרו"מ נהי דמעזר אינו טבול למע"ש מ"מ אין עליו תורת שיריים למע"ש אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל כמ"ש המל"מ דבעינן שיהיו שוין בכל עניניהם:
והנה מ"ש הרדב"ז ז"ל דשנער ומצרים כו' אף דחייבות במעשרות אין קדושה כלל ואך סוריא יש בה משום קדושת א"י יש לעיין בשלמא זה דסוריא חייבת במעשרות רק בקרקע של ישראל ולא בקרקע של עכו"ם כמ"ש הרמב"ם ז"ל הוא משום דבסוריא יש קנין לעכו"ם להפקיע מקדושתה כדאמרינן בפ' השולח אבל זה דחיוב מעשרות בחו"ל הוא ג"כ רק בקרקע של ישראל כמ"ש תוס' חולין (ז') קשה כיון דאין בהם משום קדושה כלל ומ"מ חייבין במעשרות א"כ קנין עכו"ם מאי אהני בה ונראה זה דבחו"ל אינו נוהג רק בשדה של ישראל הוא מטעם אחר לפמ"ש הרדב"ז ז"ל שם דזה דתקינו המעשרות בחו"ל הוא כדי שיסמכו עליהן עניים והיינו בשביל מעשר עני א"כ בשדה של עכו"ם דאף בא"י ג"כ א"צ ליתן מ"ע לעני דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה כדאמרינן בבכורות לענין מעשר ותרו"מ וה"ה למעשר עני כמ"ש בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשל"א וכיון דל"ש שיסמכו עליהם עניים לא תיקני בהן מעשר כלל:
והנה בפירות א"י שיצאו לחו"ל כתב הרמב"ם ז"ל ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם ובפירות חו"ל שנכנסו לא"י לא כתב הרמב"ם ז"ל שאם נכנסו לסוריא חייבין מדבריהם ונראה מדבריו דפטורין אף מדבריהם וטעם החילוק הוא דפירות א"י דאם נמרחו בא"י חייבין מה"ת כי נמרחו בסוריא חייבין מדבריהם דמדבריהם סוריא כא"י אבל פירות חו"ל שנמרחו בא"י דס"ל להרמב"ם ז"ל דאין חייבין אלא מדבריהם כי נמרחו בסוריא אף מדבריהם אין חייבין. והנה במ"ש הרמב"ם ז"ל דפירות א"י שיצאו לסוריא דחייבין מדבריהם יש לחקור אי חייבין ג"כ במע"ש כיון דפירות הגדלין בסוריא עצמה פטורין ממע"ש אף מדבריהם אי זה דפירות סוריא פטורין ממע"ש הפטור הוא בהגידולין דגידולי סוריא לענין מע"ש הוי כגידולי חו"ל אבל לענין המירוח הוי סוריא כא"י לכ"ד מדבריהם ופירות א"י שיצאו לסוריא ונמרחו שם חייבין אף במע"ש וזה דפירות סוריא עצמה פטורין ממע"ש ואף שנתמרחו בסוריא הוא משום כיון דלענין הגידולין חשיב כגידולי חו"ל למע"ש א"כ הוי כפירות חו"ל שנכנסו לסוריא ונתמרחו שם דפטורין או דסוריא חשיב כחו"ל למע"ש לכ"ד ואף לענין המירוח ופירות א"י שיצאו לסוריא ונתמרחו שם פטורין ממע"ש:
כתב הרמב"ם ז"ל (תרומות פ"א ה"ב) א"י האמורה בכ"מ היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות ע"ש הנה אמרינן בב"ב (נ"ו) כל שהראה הקב"ה למשה חייב במעשר ואמרינן למעוטי מאי ערדסקית אסיא ואספמיא ויש לעיין מאי נ"מ למעשר בין מה שהראה הקב"ה למשה משאר מקומות דהא א"י עצמה ג"כ טעונה כיבוש ודוקא כיבוש רבים כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכיבוש רבים מהני גם לשאר מקומות להתחייב במעשר כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם א"כ אין נ"מ בין מה שהראה הקב"ה למשה לשאר מקומות:
הנה התוס' יבמות (פ"ב ע"ב) כתבו על הא דאמרינן דבימי עזרא מאליהן קיבלו את המעשרות דאין זה דמעשרות אין נוהגין בבית שני רק מדרבנן רק שלא היה עליהן חובה לקדש את כל א"י כדאמרינן הרבה כרכים כו' וכמו שהניחו במקצת היו רשאין להניח הרבה יותר או שמא הכל אם היו רוצים ואעפ"כ חייבו עצמן מאליהן וקדשו וכיון שקדשו קדשה מה"ח ע"ש ומדברי התוס' נראה דכיבוש לבד אינו מועיל וצריכים ג"כ לקדש ואם היו רוצים היו יכולים שלא לקדש את כל א"י אך המהרי"ט ז"ל ח"א סי' כ"ה לא נחה דעתו בדברי התוס' וכתב כיון דעומדות רגלינו בשערי ירושלים ממילא מתקדש ע"ש וכן נראה דעת רש"י ז"ל (חולין ז') דא"צ רק כיבוש שכתב שם על ההיא דהרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל כו' דלכך לא כבשום דלא רצו שיחזרו לקדושתן כדי שיהיו מותרין בשביעית לחרוש ולזרוע כדי שיסמכו עליהן עניים ע"ש והרי היה אפשר להם לכבוש ולא לקדש ונראה דס"ל כמהרי"ט ז"ל דא"צ קידוש אחר אך נראה דזה דוקא בא"י עצמה דא"י חייבת בכל מצות התלויות בארץ רק שמחוסר תנאי הכיבוש אבל שאר ארצות נהי דאפשר להוסיף על א"י אך ע"ז לא מהני כיבוש לבד רק צריך ג"כ לקדשן בקדושת א"י ולהכניםן לכלל א"י ובזה הוא החילוק בין מה שהראה הקב"ה למשה דחייב במעשרות לשאר מקומות דמה שהראה הקב"ה למשה א"צ קידוש רק כיבוש משא"כ בשאר מקומות דצריך לקדשן ולהכניסן לכלל א"י:
כתב רש"י ז"ל (ע"ז כ"א) דמש"ה חשיב סוריא כיבוש יחיד מפני שלא היו שם אורים ותומים ע"ש וקשה טובא דהא כיבוש עזרא לא היו שם אורים ותומים ולא אשתמיט בשום מקום דקדושת עזרא חשיב כיבוש יחיד ולפ"ז אתי שפיר דרק להקידוש צריך אורים ותומים וכמו קידוש העזרה דבעינן אורים ותומים וזה דוקא בסוריא שהיא מחו"ל והוסיפו על א"י וצריכה גם קידוש וכן נראה ממ"ש רש"י ז"ל שם סוריא ארם צובה וסמוכה לא"י וכיבשה דוד וחיברה לקדושת א"י כו' ע"ש היינו דעביד תרתי דכיבשה וגם חיברה לקדושת א"י ולזה צריך אורים ותומים אבל קדושת עזרא שהיתה בא"י עצמה וא"צ לזה רק כיבוש א"צ אורים ותומים:
כתב הרמב"ם ז"ל (תרומות פ"א ה"י) עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות אלא ה"ה בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות כו' ע"ש. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דקנין חשיב ככיבוש דאם יש קנין לעכו"ם אם חזר ולקח הישראל היה חשיב ככיבוש יחיד אבל כיבוש יחיד מקרי והנה זה דס"ל דקנין חשיב ככיבוש נראה דמקורו הוא מהירושלמי (פ"ה דדמאי) בההיא דמעשרין משל ישראל על של עכו"ם ואמרינן שם מתני' דר"מ דאמר אין קנין לכושי בא"י לפוטרו מן המעשרות כו' ר"א בשם ר"ל טעמא דר"מ והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקיש אחוזה לעבדים מה עבדים אתם קונין מהם ואין הם קונין מכם אף אחוזה אתם קונין מהם והם אין קונין מכם ע"ש והיינו לענין קדושה ואמרינן דהם אין קונין מכם להפקיע מקדושתה אבל אתם קונין מהם לקדושה ומוכח דקנין מחייב במעשרות כמו כיבוש ויחיד שקנה הוי כמו כיבוש יחיד:
והנה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דיחיד שקנה קרקע שאין בה קדושה חשיב כיבוש יחיד יש לעיין דא"כ למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש יחיד שקנה קרקע בחו"ל תתחייב במעשרות מן התורה מדין כיבוש יחיד ולא שמענו לשום מ"ד דקרקע של ישראל בחו"ל יהיה חייב במעשרות מה"ת ולפמ"ש אתי שפיר נהי דקנין יחיד חשיב כמו כיבוש אך בחו"ל לא סגי בכיבוש דבעינן גם קידוש ומש"ה יחיד שקנה קרקע בחו"ל פטורה לכ"ע אבל דברי הרמב"ם ז"ל שם שהוא בא"י דא"צ קידוש כ"א כיבוש שפיר אם קנה הישראל אח"כ אחר שהופקעה מקדושתה הוי כיבוש יחיד:
והנה זה דבירושלמי חלה תלינן פלוגתא דר"י ורבנן בעפר חו"ל הבא בספינה לא"י אי חייב במעשרות בפלוגתא אם אפשר להוסיף על א"י דעפר חו"ל הבא לא"י הוי כמו כיבוש ואף דהתם ליכא קידוש על העפר הנה בלבד זה יש לעיין הא כתב הרמב"ם ז"ל דבעינן כיבוש דוקא מדעת רוב ישראל דל"ש זה בעפר חו"ל הבא לא"י וע"כ בעפר חו"ל הבא לא"י א"צ לכל דיני הקידוש כיון דעתה העפר מיבלע בתחום א"י מתפשטת הקדושה עליו וממילא מתקדש וזה דתלינן בפלוגתא אי אפשר להוסיף שאר מקומות על א"י היינו אם עפר חו"ל אפשר להתקדש אדם אינו אפשר להתקדש ל"ש נמי שתתפשט עליו קדושת א"י:
והנה זה דחשבינן סוריא כיבוש יחיד יש לעיין למ"ד קדושה ראשונה לא קידשה לע"ל כיון דבטלה כל קדושת א"י כ"ש דבטלה קדושת סוריא א"כ אח"כ תלוי אי כבשוה עולי בבל או לא כבשוה וא"כ אם כבשוה עולי בבל אמאי קרי ליה כיבוש יחיד הא הוי כיבוש רבים ואי לא כבשוה עולי בבל אף כיבוש יחיד לא הוי והוי כשאר כרכים שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל דאף כיבוש יחיד לא מקרי ואין לומר דזה דחשבינן בעלמא סוריא כיבוש יחיד הוא רק למ"ד קדושה ראשונה קידשה לע"ל דבע"ז (כ"א) ס"ל לר"מ דסוריא חייבת מדאורייתא דכיבוש יחיד שמיה כיבוש ע"ש ובחולין (ז') בר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן אמרינן דס"ל קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל ע"ש וא"כ קשה טובא ממ"נ אם החזיקו בהן עולי בבל הוי כיבוש רבים ואם לא החזיקו בהם אמאי סוריא חייבת מדאורייתא הא אלו שלא החזיקו בהם עולי בבל בטלה קדושתן והנה בזה אי סוריא החזיקו בה עולי בבל הוא פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד ז"ל פ"ד מהל' שמטה הכ"ח וקשה לתרווייהו:
והנה לרש"י ז"ל י"ל דלעולם כבשוה עולי בבל רק כמו דקדושה ראשונה היה כיבוש יחיד משום דהיה שלא באורים ותומים ה"נ קדושה שניה דבימי עזרא לא היו אורים ותומים מיהו שאר קדושת עזרא שהיה בא"י א"צ לאורים ותומים אך סוריא שהיא מחו"ל וצריך להוסיפה על א"י ולקדשה א"כ בראשון שהיה שלא באורים ותומים והיה כיבוש יחיד ה"נ בשני ולשטת התוס' ועוד דסוריא הוא כיבוש יחיד מפני שדוד כיבשה קודם שכבש את כל א"י נמי י"ל דלעולם סוריא כבשוה עולי בבל ומ"מ הוי כיבוש יחיד משום דאף עולי בבל כבשוה קודם שכבשו כל א"י דהא אמרינן דהרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל אך יש לגמגם בזה דהתוס' ע"ז (כ"א) כתבו מפני שהיה הכיבוש שלא ברשות דלא היה להם רשות לכבוש שאר מקומות קודם שכבשו כל א"י ונראה דזהו דוקא בראשון שהיה עליהם החובה לקדש את כל א"י כמ"ש התוס' יבמות (פ"א) אבל בשני שלא היה עליהם החובה לקדש את כל א"י כמ"ש התוס' שם היו רשאין לכבוש שאר מקומות אף קודם שכבשו כל א"י כיון דלא היה מוטלת עליהם החובה כלל לכבוש את כל א"י דאלת"ה צ"ל דאף בשני עשו שלא ברשות מה שהחזיקו בסוריא קודם שהחזיקו בכל א"י וקשה לומר כן:
ולשטת רש"י ז"ל (גיטין ה') דמש"ה חשיב סוריא כיבוש יחיד משום דדוד כבשה לצורכו ולא לצורך כל ישראל א"כ ודאי קשה אי כבשוה עולי בבל א"כ היתה אז הכיבוש לצורך כל ישראל ואפשר כיון דקדושת עזרא מפקינן לה בסדר עולם מדכתיב אשר ירשו אבותיך וירשתה כו' לא היה להם רשות לקדש רק מה שנתקדש בראשון וא"כ אם נתקדשה סוריא בקדושת עזרא תלוי אם נתקדשה בראשון ותלוי אם כיבוש יחיד שמיה כיבוש אך להראב"ד ז"ל דס"ל דסוריא לא החזיקו בה עולי בבל קשה טובא אמאי לר"מ סוריא חייבת מה"ת כיון דס"ל לר"מ דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל א"כ כיון שבטלה כל קדושת א"י כ"ש דבטלה קדושת סוריא. ואפשר לפמ"ש הרדב"ז ז"ל פ"א דתרומות דמש"ה קדושת יהושע בטלה וקדושת עזרא לא בטלה דבקדושת יהושע לא היה שם כ"א כיבוש לבד ומשבטל הכיבוש בטלה הקדושה אבל בימי עזרא היתה קדושת פה וקדושת פה לא בטלה ע"ש ואפשר דבסוריא כשנבשה דוד היתה קדושת פה ומש"ה קדושת סוריא לא בטלה וחשוב רק כיבוש יחיד ולדידן דס"ל כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש חשיב סוריא כמו מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל כמ"ש הראב"ד ז"ל שם ואע"ג שהיתה שם קדושת פה דלא בטלה אך זהו רק למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש אך לדידן דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש וזה דסוריא חייבת במצות התלויות בארץ מדרבנן אמרינן בספרי שלא יאמרו דוד עשה שלא כהוגן עשאוה רק כשאר א"י וכשבטל הכיבוש הוי כשאר מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל דקדושת פה לא אהני כלל אך קצת קשה לומר דלמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש כשבטלה קדושת כל א"י נשארה קדושת סוריא במקומה וצ"ע:
ועבר הירדן אם היא מכלל א"י חקרו בזה התשב"ץ והברכי יוסף ונראה דעבר הירדן אינה א"י ממש וראיה לזה דאמרינן בתוספתא פ"ו דמנחות נמצא אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש כו' כשכבשו וחלקו נתחייבו במעשרות ע"ש ובחלה ובערלה ובחדש נתחייבו קודם שכבשו את כל א"י רק תכף כשעברו את הירדן דחשיב אז ביאה לא"י ויש לעיין קודם שעברו את הירדן אמאי לא נתחייבו בכל הנך הרי היו בעבר הירדן ונכנסו לא"י והעברת הירדן מאי אהני ובת"כ פ' קדושים אמרינן גבי ערלה כי תבאו יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ הארץ המיוחדת ע"ש ונראה מזה דעבר הירדן אינו מכלל א"י דגבול א"י ממזרח הוא הירדן כדכתיב בקרא ובירושלמי (פ"ד דחלה) פליגי אמוראי אי ירדן עצמו אם הוא מא"י ומשום דכתיב והירדן וגבול אותו מפאת קדמה ע"ש וזו היא הארץ המיוחדת וקדושת עבר הירדן דאשכחן בכל דוכתי שחייב בכל מצות התלויות בארץ נראה שהוא מדין הוספה על א"י שכל מה שכובש מלך או נביא מדעת רוב ישראל הוי כא"י כמ"ש הרמב"ם ז"ל וסוריא חשיב כיבוש יחיד משום שכבש לצורך עצמו אי שהיה שלא באורים ותומים או משום שלא היה לו רשות לכבוש קודם שכבש כל א"י אבל עבר הירדן שהיה עפ"י הדיבור ל"ש כ"ז והוי כיבוש רבים אך לא היה אפשר לעבר הירדן להתחייב בחלה ובערלה קודם שנכנסו לא"י כיון דקדושת עבר הירדן הוא משום הוספה לא"י זה שייך רק היכא דא"י כבר נתקדשה אז נתוספת לקדושת א"י וזהו כשעברו ישראל את הירדן דאז נתקדשה א"י לחלה וערלה וחדש ואז חלתה הקדושה אף על עבר הירדן [ועבר הירדן אי כבשוה עולי בבל דעת הראב"ד ז"ל שם דלא כבשוה וכן דעת רש"י ז"ל בחגיגה וביבמות (ט"ז) ודעת התוס' שם דעבר הירדן שלא היה מעמון ומואב כבשוה עולי בבל אבל עבר הירדן שכבש סיחון מעמון ומואב לא קדשום עולי בבל ע"ש והנה א"א לומר כן דבירושלמי (פ"ו דשביעית) חשבינן ממקומות שכבשום עולי בבל חשבון ויובקא ונחלא דזרד ע"ש והוא מעבר הירדן וחשבון הוא מה שכבש סיחון ממואב כדכתיב בקרא ומ"מ כבשום עולי בבל]:
אמרינן בירושלמי דמאי (פ"ב ה"א) דסוסיתא פטורה מן המעשרות ואמרינן דאימי בעי ולא מבעלי מסין הן סבר ר' אימי כמו שנתכבשו שהיו מסקי מיסין לא"י וחשיב כמו כיבוש ועיין בהמפרשים ז"ל שם ונראה דזה שהיה מחייב ר' אימי משום מסקי מסין שהוא משום קנין דהתוס' חולין (ז') כתבו דמש"ה אין מפרישין בזה"ז תרומות ומעשרות מחו"ל דאין השדות חשובות כמו שלנו לפי שנותנין מהן מס ע"ש דבשדה עכו"ם ליכא חיוב מעשרות בחו"ל ומה שמשלחין מס לעכו"ם חשיב כמו קנין עכו"ם וא"כ כשמשלמין מס לישראל חשיב אדרבה כמו קנין ישראל וקנין ישראל חשיב כמו כיבוש כמ"ש הרמב"ם ז"ל והכא לא הוי כיבוש יחיד שהרי היו מסקי מסין לכל א"י והוי כיבוש רבים וכפר סוסיתא היא מא"י דא"צ רק כיבוש והשאלה בהירושלמי הוא אי כבשוה עולי בבל:
והנה בזה דסוריא חשיב כיבוש יחיד מפני שדוד כבשה קודם שכבש את היבוסי כדאמרינן בספרי יש לעיין מ"מ אח"כ כשכבש את היבוסי תתקדש אז סוריא שהרי נשארה בידם ונראה מזה דרק תחילת הכיבוש מקדש היינו כשכובשים אותה מיד עכו"ם אבל מה שנשארת כבושה בידם אינו מקדש ונראה שאף קדושת חזקה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' בית הבחירה דקדושת יהושע היתה בכיבוש וקדושת עזרא היתה בחזקה ע"ש דג"כ מה שמחזיקים אותה מיד עכו"ם זהו מקדש אבל אין הקידוש חל כל שעה ושעה מה שהוא בידם וב"ה ל"ק מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם ז"ל שם שכתב דקדושת יהושע שהיתה בכיבוש כיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה ממעשרות וכשעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה וזה לא בטל אף שנלקחה הארץ והקשה הכ"מ הא בכיבוש יהושע היתה ג"כ חזקה שהרי החזיקו בה ואטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש ע"ש והאמת דמגרע גרע דהכיבוש הוא קודם החזקה שמחזיקין בה וכיון דבימי יהושע היתה שם כיבוש ונעשה שלהם ע"י כיבוש א"כ החזקה אח"כ א"א לקדש דאינה חזקה מיד עכו"ם ובעינן חזקה מיד עכו"ם דזהו מקדש א"כ לא קידש רק הכיבוש בלבד אבל בימי עזרא שלא היה שם כיבוש כלל כדאמרינן בירושלמי רפ"ו דשביעית שהיתה עליהם עול מלכות בשעה שקידשו ע"ש וקידשו בהחזקה שהחזיקו במקצת א"י כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ היתה החזקה מיד עכו"ם וזהו מקדש:
והנה ז"ש דעבר הירדן היה מדין כיבוש רבים ולא נתקדשה רק כשעברו ישראל את הירדן כדמוכח מהתוספתא ולפ"ז איך היה אפשר להתקדש אח"כ כיון דלא נתקדשה בשעת הכיבוש וכמו סוריא דלא היה אפשר לה להתקדש אח"כ כיון דלא נתקדשה בשעת הכיבוש והענין דלעולם גמר הכיבוש מקדש וכדאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל פ"ו דשביעית דחשבינן שם הנפקותות בין קידוש ראשון לקידוש עזרא אבותיכם לא נתחייבו עד דקנו כולה ואתם ראשון ראשון קנה וחייב ע"ש דבראשון שהיה הקידוש ע"י כיבוש לא נתקדש עד שנגמר הכיבוש ועבר הירדן וא"י היה כיבוש אחד שהרי נכנסו לא"י דרך עבר הירדן וזה דאמרינן עד דקנו לכולה ע"כ אין הכוונה על כל א"י דהא היבוסי היה בימי דוד דמש"ה חשיב סוריא כיבוש יחיד משום שכבשה קודם שכבש את היבוסי ומ"מ במעשרות נתחייבו תכף אחר י"ד שכבשו ושחלקו והאי עד דקנו כולה הכוונה עד גמר הכיבוש דכ"ז שהיו עוסקין בכיבוש אף מה שכבשו עדיין לא נתחייב אבל כשגמרו הכיבוש אף שעדיין לא כבשו כל א"י נתקדש ונתחייבו ומש"ה היבוסי לא היה מעכב בחיוב מעשרות ומש"ה נתקדש ג"כ עבר הירדן כשנגמר הכיבוש שהיה הכל כיבוש אחד:
אמרינן בירושלמי (פ"ב דחלה) בפלוגתא דר"א ור"ט בפירות חו"ל שנכנסו לא"י אי חייבין בחלה והשיב ר"ע לר"א אי אתה מודה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין וסלתות שהן חייבין בחלה ולאו גידולי פטור הן והיה ר"א מקבל מיניה ואמר ר"י תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א והוא מקבל מיניה תמן עד שלא נכנסו לה מפרע ירשו דאמר ר"ה לזרעך אתן לא כתיב כאן אלא לזרעך נתתי כו' וכתב שם הגר"א ז"ל שמשעת ביאתן נתחייבו למפרע ונמצאו הוי גידולין בשעת חיוב ע"ש והנה זה דירושה היא מאבותיהם לא מהני לענין חיוב חלה דבעינן כיבוש דהא אף בזה"ז אמרינן דחלה דרבנן משום דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק דבעינן ביאת כולכם ורק דאח"כ כשבאו לארץ היה הכיבוש מהני למפרע וכמ"ש הגר"א ז"ל דכשנכנסו נתחייבו למפרע. והנה זה דאמרינן דלמפרע ירשו לא מהני לענין תרומות ומעשרות דאף דבי"ד שכבשו ושחלקו היו פטורין מן המעשרות אי משום דבעינן זרעך המיוחד לך אי משום דמעשר תלוי בשנות השמטה כמ"ש רש"י ז"ל א"כ כ"ש דא"א להתחייב למפרע קודם כניסתן לארץ ואינו שייך שיתחייבו למפרע כשנכנסו לארץ רק לענין חלה וערלה וחדש דבאלו נתחייבו תכף בכניסתן קודם י"ד שכבשו ושחלקו מיהו בערלה איכא מיעוט דלא נתחייבו למפרע כדאמרינן במתני' פ"ק דערלה ונטעתם פרט לשנטעו עכו"ם עד שלא באו לארץ ובחדש שקלינן וטרינן שם בירושלמי אי כשנכנסו לארץ ומצאו קמה אי אסורה משום חדש א"כ אין הנ"מ רק לענין חלה והנה בקדושת עזרא אי חלתה למפרע היה להם להתחייב אף במעשרות למפרע דבקדושת עזרא לא היה דין כיבוש וחילוק כדאמרינן בירושלמי שם אבותיכם לא נתחייבו עד לאחר י"ד שכבשו ושחלקו ואתם כיון שנכנסתם נתחייבאם כו' ואפשר דקדושת עזרא לא הועילה למפרע כלל כיון דהיתה ע"י חזקה ולא ע"י כיבוש:
ובסוריא שמענו שהיה שם כיבוש אך אם היה שם גם חילוק לא שמענו מקראי אך הרמב"ם ז"ל כתב בפה"מ דמאי פ"ו מי"א סוריא היא הארץ אשר נכבשה ונחלקה במלכות דוד ע"ש ונראה דיצא לו שגם נחלקה מזה דלמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש סוריא חייבת במעשרות והא לא עדיפא סוריא מא"י דאינה חייבת במעשרות אלא לאחר כיבוש וחילוק אך אי סוריא היתה צריכה חילוק להתחייב במעשרות נראה דתלוי בטעמי שלא נתחייבו במעשרות בי"ד שכיבשו ושחילקו דרש"י ז"ל כתב ע"ז ג' טעמים חדא דמעשר תלוי במנין שנות השמטה ולא התחילו למנות רק אחר י"ד שכבשו ושחילקו א"נ דלא נתחייבו במעשר עד שלא נבחרה שילה והני טעמי ל"ש בסוריא שנכבשה אח"כ עוד כתב רש"י ז"ל משום דכתיב זרעך המיוחד לך והנה זה הטעם שייך אף בסוריא ומש"ה בעי חילוק:
ובעיקר זה דלא נתחייבו במעשרות בי"ד שכבשו ושחלקו כתבו הראב"ד והר"ש ז"ל בת"כ עוד טעם משום דהוי כהפקר ע"ש והנה בזה אתי שפיר מה דאמרינן בירושלמי פ"ק דחלה על ההיא דהלקט השכחה והפאה וההפקר פטורין מן המעשרות וחייבין בחלה רב הושעיה שאיל לכהנא מנין שחייבין בחלה ופטורין מן המעשרות כו' חזר ואמר מי"ד מה י"ד חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות אף אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות ע"ש ולכאורה מה ענין הפקר לי"ד שכבשו ושחלקו ולפ"ז כיון דפטורי מעשרות בי"ד שכבשו ושחלקו הוא משום הפקר א"כ בי"ד שנה שנתחייבו בחלה א"כ ע"כ הפקר חייב בחלה:
הנה רש"י ז"ל בחומש כתב דבכורים נוהג בשביעית ואעפ"י שהוא הפקר ועמדו על רש"י ז"ל בזה והנה יש להוכיח דבכורים נוהג אף בשל הפקר דבקידושין (ל"ז ע"ב) מצרכינן קרא לי"ד שכבשו ושחלקו דלא נתחייבו בבכורים ועבדינן צריכותא ממלך ובכורים דלא הוי ב' כתובים הבאים כאחד ע"ש ותי"ל דקודם שכבשו ושחלקו היה כהפקר ומוכח דאף בהפקר שייך בכורים:
והנה לרש"י ז"ל דהפטור של קודם שכיבשו ושחילקו הוא משום דבעינן זרעך המיוחד לך וכן להראב"ד ז"ל שהוא מטעם הפקר יש לעיין דא"כ ירושלים דלא נתחלקה לשבטים תהא פטורה מן המעשרות ובהדיא אמרינן במעשרות (פ"ב מ"ה) אר"י מעשה בגנת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות מג' ומד' באיסר ולא הופרש ממנה תרומה ומעשר מעולם ודייק מינה דאין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ש אלמא דירושלים חייבת במעשר ואי"ל דר"י לטעמיה דאמר דירושלים מטמא בנגעים ולא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד ואמרינן ביומא (י"ב) דס"ל ירושלים נחלקה לשבטים דבירושלמי ערלה (פ"א ה"ב) אמרינן דזה דאמר ר"י לא שמעתי כו' מפי השמועה אמרה והוא לא ס"ל כן וס"ל דירושלים לא נתחלקה לשבטים ע"ש. והנה ממתני' דמעשרות מוכח ג"כ דהפירות לא היו הפקר דהא קתני שהיו נמכרות מג' וד' באיסר ולא הוי כבתים דאמרינן דאין משכירין בתים בירושלים מפני שאינה שלהם ונראה דזה דקודם כיבוש וחילוק היה הפקר אינו דכל מה שזרעו הי' הפקר לכל דודאי היו של הזורע רק שא"י היתה הפקר ויכול כל אדם לזרוע בכ"מ שירצה וכה"ג פטור מן המעשרות אף שאין הגידולין הפקר כיון שהקרקע הפקר לא קרינן ובא הלוי כו' שגם הלוי היה יכול לזורעה ואמרינן בירושלמי ריש מעשרות דזורע שדה הפקר חייב במעשרות רק בשזכה בהשדה של הפקר ובהגידולין ע"ש ולא סגי במה שהגידולין שלו אך זה דוקא קודם כיבוש וחילוק אבל לאחר כיבוש וחילוק אף דירושלים לא נתחלקה לשבטים אינו שנשארה כמו קודם החילוק רק שירושלים היא בחזקת כל השבטים אך לאותם שבטים שנטלו נחלה אבל לא ללויים וא"כ קרינן בה ובא הלוי:
והנה בדברי הראב"ד ז"ל מתיישב מה שהקשה הט"א פ"א דמגלה על ההיא דכתובות (כ"ה) דאשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אף למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא די"ד שכיבשו ושחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה והקשה אי ס"ל דבטלה קדושת הארץ ומש"ה תרומה בזה"ז דרבנן א"כ בטלה נמי לענין חלה ואי לא בטלה קדושת הארץ תרומה בזה"ז אמאי מדרבנן ע"ש ובעיקר קשה מה דמיון בזה"ז לי"ד שכיבשו ולפ"ז לעולם ס"ל לרבנן דבי רב דלא בטלה קדושת הארץ ומש"ה חלה בזה"ז דאורייתא אך מ"מ כיון דבטל הכיבוש והחילוק לאחר שנכבשה הארץ ביד עכו"ם א"כ עתה ידו וידך שוין דאין זכות עתה אחר החורבן לישראל יותר מלוי והוי עתה כמו בי"ד שכיבשו ושחילקו דנתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה:
והנה הט"א רצה שם לתרץ דלעולם ס"ל להני רבנן דלא בטלה קדושת הארץ ומ"מ תרומה בזה"ז דרבנן משום דמעשרות תלוי בשנות השמטה דמש"ה בי"ד שכיבשו ושחילקו לא נתחייבו במעשרות כמ"ש רש"י ז"ל א"כ למ"ד שביעית בזה"ז דרבנן ה"נ מעשרות דרבנן ואח"כ פקפק הט"א בזה ע"ש. והנה אי תרומה בזה"ז דרבנן תלוי אי שביעית בזה"ז דרבנן הוא פלוגתא בירושלמי גיטין פ' השולח גבי הלל תיקן פרוזבול ואמרינן דאתיא כמ"ד מעשרות מדבריהם דאי מעשרות מה"ת והלל תיקן על דברי תורה ע"ש והיינו דס"ל שביעית בזה"ז דרבנן ומש"ה תיקן פרוזבול וכדאמרינן בתלמודא דידן והיינו דמעשרות ושביעית תלוי זה בזה ואיכא למ"ד שם בירושלמי דאף למ"ד מעשרות מה"ת מודה דשביעית מדבריהם ע"ש והטעם למ"ד דאף אי מעשרות מה"ת שביעית מדבריהם אף דמעשרות תלוי בשנות השמטה די"ד שכבשו ושחלקו לא נתחייבו במעשרות מטעם זה כמ"ש רש"י ז"ל נראה דאף אי שביעית בזה"ז דרבנן היינו דמותר לחרוש ולזרוע ואינו משמט אבל מנין שנות השמטה הוא דאורייתא דמנין שנות השמטה הוא לענין מעשרות כמו לענין שביעית דחיוב מע"ש ומעשר עני תלוי בשנות השמטה וזה נוהג אף עתה משא"כ בי"ד שכיבשו ושחילקו שלא התחילו למנות כלל כמה שהביא רש"י ז"ל בכתובות שם מסדר עולם:
ובחו"ל דחייבין במעשרות מדבריהם דעת הרמב"ם ז"ל דאינו נוהג אלא בשנער ומצרים ועמון ומואב ולא בשאר ארצות וכן הוא שטה אחת בתוס' (חולין ז') אבל לשאר השטות בתוס' שם כל חו"ל חייב מדבריהם, והנה אמרינן בתוספתא פ"ג דתרומות מעשה בזקן אחד בערדסקית שהיה שוקל כלכלתו מלאה וחוזר ושוקלה ריקנית והיה ר"מ משבחו כו' וש"מ דערדסקית חייבת במעשרות ובב"ב (נ"ו) חשבינן בין ארצות הפטורות מן המעשר ערדסקית אסיא ואספמיא וע"כ דחייבת במעשרות מדרבנן כדין חו"ל ומוכח דאף שאר ארצות חייבין מדבריהם
אמרינן בפ"ד ממס' ידים דבבל מעשר מע"ש בשביעית ומצרים מ"ע ובעמון ומואב נחלקו שם ואמר ר"ט מצרים שהיא קרובה עשאוה מ"ע שיהיו עניי ישראל נסמכין עליה בשביעית אף עמון ומואב שהן קרובין נעשים מ"ע שיהיו עניי ישראל נסמכין עליהן בשביעית ע"ש והיינו עניי א"י דאי עניי דהתם מ"ל קרובה לא"י ומ"ל רחוקה וכ"כ רש"י ז"ל (ביבמות ט"ז) בהדיא שהוא מפני פרנסת עניי א"י דהולכים לשם ונוטלין לקט שכחה ופאה ומעשר עני ע"ש הנה אמרינן פ"י דשביעית אין מוציאין תרומה מחו"ל לארץ והר"ש ז"ל שם הביא מהירושלמי חלה על ההיא דמביאין בכורים מסוריא מקשינן ויביא תרומתו ואמרינן דבכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר אתה כן אף הן מרדפין אחריה לשם היינו שיצאו מא"י לחו"ל להביא התרומה כמ"ש הר"ש ז"ל שם ויש לעיין כיון דאין רשאין לצאת לחו"ל להביא התרומה מ"ש הכא דרשאין עניי א"י לצאת לחו"ל להביא מ"ע דהא מ"ע ג"כ אינו באחריות הבעלים להביאן ונראה דלא איכפת לן בזה דיצאו לחו"ל ליטול מ"ע דהוי כמו סחורה דרשאין לצאת לסחורה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מלכים ה"ט וזה דאין מביאין תרומה מחו"ל לארץ ומשום שמא יצאו מא"י לחו"ל להביא תרומתם תרומה שאני שהוא לכהנים ובכהנים איכא איסור אחר לצאת לחו"ל מפני הטומאה וכהנים אסורים לצאת לחו"ל לסחורה ורק לדון עם העכו"ם ולערער רשאים מפני שהוא כמציל מידם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' אבל פ"ג הי"ד ומש"ה אינו רשאי לצאת להביא תרומתו: