אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג קונטרס מעניני טהרות › סימן ב - כלי חרס

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

קונטרס מעניני טהרות · סימן ב - כלי חרס

סימן א - אהלות

א

גרסינן (כלים פ"ה מי"א) תנור של אבן ושל מתכת טהור וטמא משום כלי מתכת ניקב נפגם נסדק עשה לו טפלה מוסף של טיט טמא כמה יהא בנקב כדי שיצא בו האור כו' וכתב הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל' כלים ה"ז) תנור של מתכת שניקב או נפגם או נסדק וסתמו בטיט או שעשה לו טפלה כו' ה"ז מתטמא משום תנור ע"ש. והנה יש לעיין כי סתמו בטיט אמאי מתטמא משום תנור הא עיקרו של מתכת הוא או של אבן וכן ההיא דרפ"ו העושה ב' אבנים כירה וחברם בטיט טמאה ע"ש אמאי הא עיקרה של אבנים היא והנה י"ל משום דהולכין אחר המעמיד ותורת כ"ח עליהם אך קשה דזה אי הולכין אחר המעמיד הוא פלוגתא דר"מ וחכמים בכלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר דר"מ סבר דהולכין אחר המעמיד ותורת כלי מתכת עליהן וחכמים לי"ל דאזלינן בתר מעמיד כדאמרינן בשבת (ט"ו) וכן פליגי בתוספתא בכוס של אבן שניקב והטיף לתוכו אבר ע"ש. והנה התוס' שבת שם כתבו דכאן לא אזלי רבנן בתר מעמיד ובפ' במה אשה אמרינן ר' נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה כו' בסולם הלך אחר שליבותיו וחכ"א הכל הולך אחר המעמיד משום דהכא קרי מעמיד זה מה שנותנין לתוכה והתם קרי מעמיד דבר המעמיד כלי עצמו ע"ש. והנה לפ"ז ההיא דהעושה ב' אבנים כירה וחברם בטיט דהתם הטיט מעמיד הכלי עצמו א"כ אתיא אפילו כרבנן אבל ההיא דתנור שניקב כדי שיצא בו האור וסתמו בטיט דהטיט מעמיד רק את האור היינו דבר שנותנין לתוכה ובזה ס"ל לרבנן דלא אזלינן בתר מעמיד ואין לומר דסתם מתני' כר"מ דהא הרמב"ם ז"ל פסק בההיא דכלי זכוכית שניקב כרבנן דלא אזלינן בתר מעמיד ופסק ג"כ בתנור של מתכת שניקב וסתמו בטיט דמטמא משום תנור:

ונראה לומר דהכא אין הטעם דאזלינן בתר מעמיד רק לתנור יש שם טומאה בפ"ע דתנור וכירים יותץ ואינו טמא מדין כ"ח רק טומאתו שוה לטומאת כלי חרס וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' כלים הי"ג) והתנור והכירים וכיוצא בהן משאר הבנינות שאופין בהן או מבשלין בהן הכל מקבלין טומאה דין תורה וטומאתן וטומאת כלי חרס שוה ע"ש וזה דממעטינן תנור של מתכת ושל אבן הוא רק משום דכתיב יותץ את שי"ל נתיצה כו' כדאמרינן בת"כ ולא ממעטינן משום דכלי אבנים אי"ל טומאה לא מד"ת ולא מד"ס דתנור י"ל תורת טומאה בפ"ע ואינו טמא משום כ"ח ואף של מתכת הו"ל לטמא משום דשם תנור עליו רק דממעטינן משום דבעינן ראוי לנתיצה אבל בניקב וסתמו בטיט דבר נתיצה הוא טמא משום תנור ואינו משום דאזלינן בתר מעמיד דאף אם הוא חשיב תנור של מתכת או של אבן ג"כ טמא כיון דראוי לנתיצה וזה דבעינן בנקב שיעור שיצא בו האור הוא משום דבעינן נתיצה המועלת לקלקל התנור וכיון דע"י נתיצה יצא בו האור מקרי ראוי לנתיצה. והנה בהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל (פ"ה מי"א) אמרינן תנור של מתכת נפגם נסדק ועשאו בטיט דדינו ככ"ח דמטמא מאוירו וגם דינו ככלי מתכת דמטמא מגבו ונעשה אב הטומאה ע"ש ואי הטעם דאזלינן בתר מעמיד היה לו להיות ככ"ח בין לקולא בין לחומרא דמאן דאזיל בתר מעמיד אף לקולא אזלינן כדאמרינן בשבת (ט"ו) בכלי זכוכית שנפגם והתיך לתוכו אבר דמאן דאזיל בתר מעמיד י"ל טהרה במקוה דהו"ל ככלי מתכת ואי לא אזלינן בתר מעמיד היה טמא מדין כלי זכוכית כמ"ש תוס' שם ובר"ה י"ט) ולא היה לו טהרה במקוה דאזלינן בתר מעמיד בין לקולא בין לחומרא וכן בדכון של מתכת שעשה לו פטפוטים אמרינן דטמא ככ"ח וטמא ככלי מתכת כמה שהביא הר"ש ז"ל (פ"ז מ"ב) וקשה דאיך מצינו דכלי טמא כחרס וכמתכת דלעולם כלי שהיא מב' מינים הולכין אחר העיקר וכמו טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג ולא מצינו שיהא כלי נדון כב' מינים שיהא קרוי כלי חרס וכלי מתכת ולפ"ז תנור שאני דאין תנור טמא משום כ"ח רק משום תנור רק טומאת תנור וטומאת כ"ח שוה ולעולם לא אזלינן בתר מעמיד וכחכמים והו"ל תנור של מתכת רק אף תנור של מתכת אם י"ל נתיצה טמא משום תנור אך גם טמא משום כלי מתכת דתורת כלי מתכת מי ביטל ממנו:

ונראה ראיה לזה מדאמרינן בת"כ שהביא הר"ש ז"ל (פ"ה מ"א) תנור שומע אני בין חדש ובין ישן כו' דברי ר"א דס"ל לר"א דתנור לא בעי היסק כלל ע"ש והא כ"ח קודם היסק הוא כלי אדמה ומוכח דס"ל לר"א דאף תנור של אדמה מקבל טומאה ואף דכלי אדמה אי"ל טומאה לא מד"ת ולא מד"ס תנור שאני דבלא היסק הוא ג"כ בר נתיצה ואף לר"ע דבעי שם היסק בתנור הוא רק משום גמר מלאכה כדאמרינן שם בת"כ מה כ"ח משנגמרה מלאכתו באור אף תנור משנגמרה מלאכתו באור ע"ש אך לא משום דהוי כלי אדמה ולפ"ז הא דבעינן בתנור היסק כדי לאפות בו סופגנין ובכירה כדי לבשל עליה ביצה קלה אינו כדי להוציאו מכלל כלי אדמה דלא מסתבר דבהיסק כדי לבשל ביצה קלה יהיה די להוציאו מתורת כלי אדמה ורק משום גמר מלאכה הוא שזהו גמר מלאכתו וכדקתני איזו היא גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה:

והנה בזה מתיישב קושית התוס' חולין (נ"ה ע"א) על ההיא דתנור שחתכו חוליות פחות מד"ט טהור מירחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות סופגנין והקשו הא אמרינן דכ"ח שטהר שעה אחת שוב אי"ל טומאה לעולם ע"ש ולפ"ז נהי דאמרינן דכ"ח שטהר שוב אין השברים שלו ראוין לקבל טומאה מ"מ לא עדיפי מאדמה ואבנים דג"כ אין ראוין לקבל טומאה מ"מ תנור שאני דתנור אף של אבנים ושל אדמה אם ראוי לנתיצה מקבל טומאה וה"נ בעושה תנור משברי כ"ח כיון דהתנור ראוי לנתיצה מקבל טומאה:

אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל (פי"א דכלים) כירה שעשאה מן החלמא ושוליה מן הגללים טהורה עשאה מן הגללים ושוליה מן החלמא הכל הולך אחר השולים דברי ר"נ רבי אומר עד שיהיו השולים מקבלין ע"ש ומוכח מזה דכירה של גללים טהורה אך התם אין הטעם משום דכלי גללים אין ראוין לקבל טומאה דתנור שאני דאף של אבנים ושל אדמה טמא רק הטעם דגללים אינו ראוי לעשות ממנו תנור וכדאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל (פ"ה מ"ח) בתנור של סדקין נתן עליו טיט וחרסית אדמה סיד וגפסים טמא וזפת וגפרית שעוה ושמרים בצק וגללים וכ"ד שאין עושין בו טהור כללו של דבר דבר שאין עושין ממנו תנורים אינו מחבר את הסדקין ע"ש וקתני דאדמה מחברת הסדקין דעושין ממנו תנורים ומוכח דתנור של אדמה חשיב תנור רק מגללים אין עושין תנורים ומש"ה אינו מחבר את הסדקין:

גרסינן בב"מ (נ"ט) חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר"א מטהר וחכמים מטמאין והנה דעת התוס' והראשונים ז"ל דטעמיה דר"א הוא משום דהחול מפסיק בין החוליות אך רש"י ז"ל כתב שם תנור העשוי חוליות מצרפו בכבשן כדרך כלי חרס ואח"כ צירף החוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר"א מטהר שאין זה כלי חרס אלא בנין כעין כלי גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה וחכמים מטמאין דאזלי בתר חוליות שאר תנורים שלהם שהיו עשוין כעין קדרות גדולות ופיו למעלה וצורף בכבשן כשאר קדרות כו' ע"ש. ובברכות (י"ט) כתב רש"י ז"ל חתכו חוליות תנור של חרס שהוא עשוי ככלי ומטלטל ותחילת ברייתו מן הטיט ומצרפו בכבשן כשאר קדרות ואם נטמא הצריכו הכתוב נתיצה ואם נתצו בענין זה שחתכו סביב סביב כחוליות עגולות וחזר וחיברו בטיט של חול בין חוליא לחוליא ר"א מטהר עולמית שאינו עוד ככלי חרס שלא נשרף בכבשן וחכמים מטמאין ע"ש, ופי' השמ"ק בב"מ דברי רש"י ז"ל דר"א ורבנן בהא פליגי דר"א אזיל בתר האי חול וחשיב כלי אדמה ורבנן אזלי בתר חוליות וחשיב כ"ח וכ"כ הנ"י שם ע"ש, והנה מדברי רש"י ז"ל מוכח דס"ל דתנור של אדמה אינו מקבל טומאה אך על דברי רש"י ז"ל קשה טובא שכתב בברכות הטעם דר"א מטהר לפי שלא נשרף בכבשן הא ס"ל לר"א דתנור לא בעי היסק כלל כדאמרינן בת"כ שהביא הר"ש ז"ל (פ"ה מ"א) וצע"ג:

ועוד מ"ש רש"י ז"ל הטעם דטהור לפי שלא נשרף בכבשן אלמא ס"ל לרש"י ז"ל דתנור בעי דוקא היסק כבשן ולא סגי במה שמסיקין אותו לאפיה דהא הכא ר"א מטהר עולמית כמ"ש רש"י ז"ל בברכות היינו שיכול לאפות בו והוא טהור. והנה הר"ש ז"ל רפ"ה חקר בזה אי תנור בעי צירוף כבשן או סגי במה שמסיקו לאפיה והביא ראיה מההיא דיורות הערביים שחופר בארץ וטח בטיט דאמרינן אם יכול הטיט לעמוד בפ"ע טמא ואף דהתם ליכא צירוף כבשן ועוד הביא שם מההיא דחתכו חוליות ומירחו בטיט דמקבל טומאה משיסיקנו ע"ש וקשה לרש"י ז"ל מיהו מההיא דחתכו חוליות ומירחו בטיט דאמרינן דמקבל טומאה משיסיקנו לא קשה על רש"י ז"ל משום דאתיא כרבנן דס"ל בתנור של עכנאי דאזלינן בתר החוליות ולא בתר המירוח והחוליות נצרפו בכבשן וחשיב כ"ח ולא כלי אדמה אבל מיורות הערביים קשה:

ולבאר שיטת רש"י ז"ל נראה דהנה לפמ"ש רש"י ז"ל בברכות דהאי נתן חול הוא טיט של חול קשה למה נקט חול לתני מירחו בטיט וכדקתני (בפ"ה מ"ח) חתכו חוליות ומירחו בטיט כו' ונראה דרש"י ז"ל לשיטתיה אזיל דבביצה (ל"ב) אמרינן כ"ח מאימתי מקבלין טומאה משנגמרה מלאכתו דברי ר"מ רי"א משיצרפו בכבשן ופי' רש"י ז"ל משנגמרה מלאכתו היינו חקיקתו והתוס' שם הקשו על רש"י ז"ל דא"כ הו"ל כלי אדמה דאינו מקבל טומאה ופי' שם בענין אחר ע"ש. ונראה מדברי רש"י ז"ל דס"ל דאותו הטיט שעושין ממנו כלי חרס אף קודם שיסיקנו אי"ל תורת כלי אדמה וזהו טיט היוצרין הנזכר במקואות (פ"ט מ"ב) שעושין ממנו כ"ח וכ"כ השפתי חכמים פ' שמיני גבי תנור וכירים יותץ כו' ולאו דוקא חרס שהרי אין שורפין אותו באש אלא כיון שעושין אותו מטיט ומיבשין אותו בחמה קורין אותו חרס וי"ל כל דין כלי חרס ע"ש. וע"כ דאותו הטיט שעושין ממנו כ"ח אינו בכלל כלי אדמה ומש"ה בההיא דחתכו חוליות בעינן דוקא שנתן טיט של חול שהוא אדמה אבל סתם מירחו בטיט היינו טיט שעושין ממנו כ"ח ואותו אף בלא צירוף כבשן לא חשיב כלי אדמה מיהו אם היה צרפו בכבשן אף כלי אדמה חשיב ככ"ח כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' כלים הי"ג) כל כלי העשוי מהעפר מן העפרות ואח"כ שורפין אותן בכבשן ה"ז כ"ח ע"ש דהא אף כלי נתר מרבינן ככלי חרס וכלי נתר הוא מן האדמה כמ"ש רש"י ז"ל (שבת ט"ז ע"א) אך כיון דלאחר שנתן טיט של חול בין חוליא לחוליא לא נשרף בכבשן מש"ה ס"ל לר"א דחשיב כלי אדמה משום דאזלינן בתר האי חול ואע"ג דס"ל לר"א בת"כ דתנור לא בעי היסק כלל התם משום שהתנור נעשה מהטיט שעושין ממנו כ"ח וזהו אף קודם היסק לא חשיב כלי אדמה ופליגי רק בגמר מלאכה דלר"א גמר מלאכתו של תנור קודם שיסיקנו ולר"ע משיסיקנו וז"ש רש"י ז"ל דתנור מצרפו בכבשן כדרך כ"ח הוא ג"כ משום גמר מלאכה דאף בכ"ח לא קי"ל כר"מ וגמר מלאכתו הוא משיצרפנו בכבשן ובההיא דחתכו חוליות ונתן טיט של חול בין חוליא לחוליא ל"ש לטהרו משום חסרון גמר מלאכה כיון דכל התנור נשרף בכבשן הוי גמר מלאכה ורק משום כלי אדמה מטהר ר"א דאזלינן בתר האי טיט של חול שהוא מעמיד את התנור וחשיב כלי אדמה ול"ק ג"כ על רש"י ז"ל מההיא דיורות הערביים דחופר בארץ וטח בטיט ואף שלא נשרף בכבשן טמא התם אין לטהרו משום כלי אדמה שהרי הוא מטיט שעושין ממנו כ"ח ומשום חסרון גמר מלאכה ג"כ אין לטהרו כיון דאי אפשר לצרפו בכבשן הוי גמר מלאכתו בהיסק הראוי לו דגמר מלאכה הוא בכל דבר ודבר לפי שהוא:

והנה התוס' בב"מ פי' דהאי נתן חול היינו חול יבש ע"ש ולא פי' כרש"י ז"ל בברכות דהיינו טיט של חול דלטעמייהו אזלי דפי' הטעם דר"א מטהר משום דהחול מפסיק ואי מיירי בטיט של חול הא טיט מחבר החוליות כדאשכחן בכמה משניות בכלים שם ובזה אין נפקותא בין טיט של חול לשאר טיט אך רש"י ז"ל דמפרש זה דר"א מטהר משום דהוי כלי אדמה שפיר מפרש דמיירי בטיט של חול דאין החסרון מחמת החיבור רק משום דהוי כלי אדמה. הנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל (פ"ה מ"ח) בתנור של סדקין נתן חול או צרורות בסדק טהור נתן טיט ע"ג הסדק טמא חרס ע"ג הסדק טהור כו' נתן עליו טיט וחרסית אדמה סיד וגפסים כו' טמא וזפת וגפרית שעוה ושמרים בצק וגללים כו' כללו ש"ד דבר שאין עושין ממנו תנורים אינו מחבר את הסדקין ע"ש ולהתוס' זה דנתן חול בסדק טהור אף דבנתן חול בין חוליא לחוליא ס"ל לרבנן דטמא צ"ל דהתוספתא מיירי דליכא טפלה המחברתו וכן נראה מהתוספתא שם ע"ש. וזה דס"ל לרבנן בתנור של עכנאי דטמא הוא משום צירוף טפלה כמ"ש תוס' שם וזה דאמרינן בתוספתא דאדמה מחברת את הסדקין צ"ל דרק חול שהוא יבש אינו מחבר אבל אדמה מחברת ולרש"י ז"ל דהטעם דר"א דמטהר בחתכו חוליות כו' משום דהוי כלי אדמה ורבנן אזלי בתר החוליות ולא בתר החול שנתן זה דנתן חול בין הסדקין דטהור צ"ל אף לרש"י ז"ל דהתוספתא מיירי בחול שהוא יבש ולא בטיט של חול וזה לכ"ע אינו מחבר:

הנה השמ"ק בב"מ הביא בשם הרמב"ן ז"ל דמפרש דאילו לא היה נותן חול בין חוליא לחוליא היה טמא אף לר"א לפי שהכובד הוא מדביק כל חוליא לשל מטה אבל כשנתן חול בין חוליא לחוליא החול אינו מניחו להדבק ומש"ה ר"א מטהר ורבנן ס"ל דאעפ"כ נדבק יפה והחול נכנס בתוך הטיט בתוך החוליות ונדבקות זו בזו ע"ש היינו דמפרש כהתוס' דפליגי אי הוי חיבור אך לא כהתוס' שפי' דטעמייהו דרבנן משום דהטפלה מחברתן ולהרמב"ן ז"ל החול עצמו מחבר והנה לפ"ז קשה מהתוספתא דאמרינן דחול אינו מחבר את הסדקין ולהרמב"ן ז"ל אתיא כר"א ולא כרבנן עוד יש לעיין מ"ש הרמב"ן ז"ל דאילו לא נתן חול בין חוליא לחוליא לכ"ע טמא לפי שהכובד מדביק כל חוליא לשל מטה יש לעיין מהא דאמרינן בכלים (פ"ה מ"ח) חתכו חוליות לרחבו פחות מד"ט טהור כו' ואמאי טהור הא הכובד מדביק כל חוליא לשל מטה דהא ההיא דחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ע"כ מיירי ג"כ שכל חוליא פחותה מד"ט דאם יש בה ד"ט טמאה בפ"ע:

אמרינן בחולין (קכ"ג) תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקו לג' וגורר את הטפלה עד שיהא בארץ רמ"א א"צ לא לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים מד"ט ואמרינן שם דאם כבר נטמא לכ"ע צריך לגרור את הטפלה רק מיירי ברוצה שלא יבוא תנורו לידי טומאה ע"ש. והנה לפמ"ש רש"י ז"ל בברכות בתנור שחתכו חוליות כו' דמיירי שנטמא ונתצו ל"ק אך רש"י ז"ל בב"מ כתב דמיירי שעשאו כן מתחילה ועיין בשמ"ק שם וכ"כ הר"ש ז"ל (פ"ה ה"י) שנתן חול בין חוליא לחוליא ואח"כ עשה לו טפלה היינו שכן נעשה מתחילה ופי' שם דטעמא דר"א משום שהחול מפסיק ורבנן ס"ל דהטפלה מחברתו ע"ש ואילו לא נתן חול בין חוליא לחוליא לכ"ע הטפלה מחברתו הא כיון דנעשה כן מתחילה א"כ לא נטמא וא"כ קשה דר"מ לא כר"א ולא כרבנן דהא ס"ל לר"מ דאם לא נטמא א"צ להרחיק את הטפלה דאין הטפלה מחברתו ואפשר דאיכא חילוק בזה בין חתכו לארכו או לרחבו דההיא דר"מ מוקמינן לה בחולין דעבדיה גסטרא היינו שחתכו לארכו ופלוגתא דר"א ורבנן הוא בחתכו לרחבו עוד אפשר דכל שנעשה כן מתחילה חוליות טפלה מחברתו יותר מנעשה שלם ואח"כ חתכו:

ב

גרסינן בביצה (ל"ב) כ"ח מאימתי מקבלין טומאה משנגמרה מלאכתן דברי ר"מ ור"י אומר משיצרפנו בכבשן ופי' רש"י ז"ל משנגמרה מלאכתן היינו חקיקתן דלא בעי היסק כלל. והנה יש לעיין דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל (פ"ה מ"א) בתנור דבעי היסק כדי לאפות בו סופגנין רמ"א רואין את העצים שהוסק בהן כאילו לא הוסקו אלא לאחר רדיית הפת ע"ש היינו דס"ל לר"מ דתנור בעי היסק והנה י"ל טעם דשאני בזה תנור משאר כ"ח דאמרינן בפסחים (כ"ו) תנור שהסיקו בקליפי ערלה חדש יותץ כו' וכתב רש"י ז"ל שהרי ע"י היסק זה נגמר ומתקיים כלו ע"ש היינו דתנור קודם שהוסק אינו מתקיים וכלי שאינו מתקיים אינו מקבל טומאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל רפ"ב דכלים דלקבל טומאה בעינן שיעשה דבר של קיימא ע"ש אך בת"כ שהביא הר"ש ז"ל שם איכא פלוגתא דר"א ור"ע אי תנור בעי היסק ואמרינן שם דטעמו דר"ע דתנור בעי היסק דגמרינן מכ"ח מה כ"ח עד שיגמר מלאכתו באור אף תנור משיגמר מלאכתו באור ע"ש א"כ לר"מ דשאר כ"ח ג"כ לא בעי היסק א"כ מנ"ל היסק בתנור:

כתב הר"ש ז"ל (פ"ה מ"א) דשאר כ"ח סגי בצירוף כבשן אבל תנור בעי לדבק בו טיט כדי לעבותו להחזיק חומו ולא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפלה ויחזור ויסיקנו שמתחבר יפה לכלי ותתחזק ולא היסק גדול כ"כ כדבעי לאפיית פת אלא כדי לאפות בו סופגנין ע"ש. ויש לעיין טובא דהר"ש ז"ל בעצמו הביא שם לעיל ההיא דשבת דלרבנן היסק ראשון אפילו תלוי בצואר גמל א"כ אפילו קודם שעשה לו טפילה ג"כ נגמרה מלאכתו א"כ אמאי לא סגי בצירוף כבשן ובעי להסיק כדי לאפות בו סופגנין וכן לרש"י ז"ל דס"ל בברכות דתנור בעי דוקא צירוף כבשן כשאר כ"ח א"כ ל"ל ג"כ היסק כדי לאפות סופגנין. אך ראיתי להראב"ד ז"ל בת"כ פ' שמיני שכתב ע"ז דתנור בעי היסק ז"ל לפי שהכ"ח עשוי הוא לכל דבר ללח וליבש אבל התנור שאינו עשוי אלא לאפות בו את הפת ולא לתשמיש אחר ולאותו תשמיש אינו ראוי עד שיוסק אינו מקבל טומאה עד שיוסק ע"ש היינו דחמיר תנור משאר כ"ח דשאר כ"ח דתשמישן בכ"ד כיון שנגמרה מלאכתן ראויות לתשמישן ומקבלי טומאה אבל תנור דתשמישו רק באפיה אינו מקבל טומאה עד שיהא ראוי לאפיה והיינו משיסיקנו וא"כ זהו נמי הטעם דאף אם נצרף בכבשן צריך היסק אחר דכשהוא בכבשן אינו ראוי אז לאפיה ובעינן היסק כזה שיהא ראוי לאפיה שזהו תשמישו ולפ"ז אתי שפיר ג"כ מה דתנור שיעור הסיקו כדי לאפות בו סופגנין וכירה כדי לבשל עליה ביצה קלה דתנור שהוא לאפיה מקרי ראוי לתשמיש בפחות שבאפיות וכירה שהוא לבישול בפחות שבבישול וזה הטעם נמי בתנור שחלקו וחזר ומירחו דבעי היסק חדש כדי לאפות בו סופגנין ואע"ג שכבר הוסק התנור מ"מ כיון שכבר נטהר התנור וצריך עתה גמר מלאכה אחרת לא הוי גמר מלאכה עד שיהא ראוי לאפיה ובעי היסק חדש כדי לאפות בו סופגנין:

והנה בזה אתי שפיר מה שהביא הר"ש ז"ל (פ"ה מ"ד) דאיכא פלוגתא בהתוספתא אי בעינן היסק לדעת וכתב הר"ש ז"ל ולא נתברר לי מנא לן הא דבעינן לדעת ע"ש ולפ"ז אתי שפיר כיון דההיסק הוא כדי שיהא ראוי לתשמישו שהוא אפיה בעינן ג"כ שיהא עומד לתשמישו וכיון שההיסק היה שלא מדעת א"כ באותו ההיסק אינו עומד לאפיה הנה הרמב"ם ז"ל (פט"ו ה"ג) פסק דתנור שהוסק שלא לדעת וכן אם נפלה בו דליקה טמא וכתב שם בה"ד דתנור שהסיקו לצלות בו מקבל טומאה ללבן בו אונין של פשתן טהור כו' ולכאורה סתרי אהדדי דכיון דשלא לדעת טמא ואף אם נפלה דליקה א"כ ללבן בו אונין של פשתן אמאי טהור ולפ"ז י"ל כיון דההיסק הוא כדי שיהא ראוי לתשמישו שהוא אפיה או צליה ס"ל למ"ד דלא בעינן לדעת דאף שלא לדעת ואף בנפלה דליקה כיון דאין ההיסק עומד לדבר אחר מקרי ג"כ ראוי לאפיה משא"כ שההיסק עומד לד"א ללבן בו אונין של פשתן דאז ודאי אין ההיסק עומד לאפיה:

והנה להראב"ד ז"ל ע"כ צ"ל דרק האפיה חשיב תשמיש בהתנור אבל מה שמסיקו לאפיה זה אינו תשמיש דאם זה ג"כ חשיב תשמיש א"כ תכף משנגמרה מלאכתו הרי ראוי לתשמיש שראוי להסיקו לאפיה אך נראה דזה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן (בפ"ח מ"ח) בנמצא במקום הנחת העצים כו' ועיין בפי' הרא"ש ז"ל שם דחכמים לא חשיב להו מקום הנחת העצים תוך ולר"י חשיב לה תוך ע"ש וע"כ דפליגי אי ההיסק חשיב תשמיש דאי ההיסק חשיב תשמיש א"כ מקום הנחת העצים חשיב תוך ואפשר דר"י דס"ל דההיסק חשיב תשמיש לטעמיה אזיל דס"ל ברפ"ה דהיסק התנור לקבל טומאה הוא משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין א"כ ע"כ לא ס"ל דזה דתנור בעי היסק הוא כדי שיהא ראוי לאפיה שהרי אינו ראוי לאפיה וע"כ ס"ל דבעינן היסק על הכלי ולא משום שיהא ראוי לאפיה. והנה על הראב"ד ז"ל יש לעיין מההיא (דפ"ה מ"ט) דתנור שבא מחותך מבית האומן ועשה בו למודין כו' מרחו בטיט מקבל טומאה וא"צ להסיקנו שכבר הוסק ע"ש וכתב הר"ש ז"ל אע"ג דאמרינן לעיל דבעי הסקה אחר מירוח שאני הכא דנעשה כן מתחילתו לא בעי הסקה אחר מירוח הואיל וכבר הוסק ע"ש ולהראב"ד ז"ל דזה דתנור בעי היסק הוא משום דלא חשיב גמר מלאכה אלא כשהוא ראוי לאפיה מ"ל אם כבר הוסק הא קודם לא היה מקבל טומאה ועכשיו הוי גמר מלאכה כשמרחו בטיט א"כ אמאי לא בעינן עתה שיהא ראוי לאפיה:

הנה להר"ש ז"ל שכתב לחלק בין תנור שחלקו ונטהר ואח"כ מרחו בטיט דבעי היסק אחר אע"ג דכבר הוסק ובין נעשה כן מתחילתו דלא בעי היסק אחר המרוח הואיל וכבר הוסק נראה לומר הטעם דהיכא שחלקו ואח"כ מרחו זה דבעי היסק אינו בשביל הטיט שלא הוסק מעולם דא"כ אף בנעשה כן מתחילתו ג"כ אמאי לא בעי היסק אחר הא אותו הטיט שמרח עדיין לא הוסק דלעולם אין הטיט שימרח צריך היסק דאזלינן בתר עיקר התנור שכבר הוסק וכשחלקו ונטהר אז כל התנור בעי היסק אחר דכיון שחלקו ונטהר ובטל שם כלי ממנו בטל ההיסק הראשון וצריך כל התנור היסק אחר אך זה הוא דוקא כשנשבר דבטל שם כלי ממנו ע"י שבירתו ה"נ דבטל ההיסק אך בנעשה כן מתחילתו דלא היתה עליו שבירה לא בטל ההיסק ובטעמו של דבר נראה דהנה הר"ש ז"ל לא ס"ל כהראב"ד ז"ל דההיסק בתנור כדי לאפות בו סופגנין הוא כדי שיהא ראוי לאפיה רק דע"י היסק זה נעשה חרס כמ"ש (בפ"ג דכלים מ"ד) והוי כמו צירוף כבשן בשאר כ"ח ע"ש דס"ל כרש"י ז"ל דתנור בעינן דוקא של חרס. ונראה לומר דבר חדש דזה דכ"ח כיון שצרפן באור לא חשיב כלי אדמה הוא דוקא היכא דהצירוף באור היה אחר שכבר נעשו כלים אבל אם צירף אדמה באור ואח"כ עשה מהם כלים אין זה כ"ח כ"א כלי אדמה דתורת כ"ח אינו דאדמה קלויה באש אינו בכלל אדמה לטומאה רק כלי אדמה שצרפן באור י"ל תורת כ"ח ומש"ה תנור שחלקו כיון שבטל תורת כלי ממנו בטל הסיקו וכי חזר ומרחו ועשאו תנור צריך היסק אחר להיות עליו תורת כ"ח אבל כשהוא מחותך מבית האומן הואיל ונעשה כן מתחילתו אעפ"י שעדיין לא מקבל טומאה עד שימרחו בטיט מ"מ תורת כלי עליו אף קודם וכמ"ש הר"ש ז"ל (פ"ג מ"ג) בחבית שניקבה אף שטהורה מ"מ שם כלי עליה ע"ש וכיון שההיסק היה בהיותו כלי א"צ היסק אחר כשמרחו בטיט לפי שכבר הוסק:

ונראה דזהו נמי הטעם מה דאמרינן דכ"ח כיון שטהר שעה אחת שוב אי"ל טומאה עולמית ולכאורה קשה כיון שעושה עתה כלי מהשברים אמאי אינו מקבל טומאה מכאן ולהבא מ"ש מעושה כלי מן הטיט וזהו נמי הטעם כיון שנשבר בטל הסיקו והשברים הם כשאר אדמה וחשיב אח"כ כמו כלי אדמה ואף אם עושה כלי מן הטיט ג"כ מקבל טומאה התם מצרפו אח"כ בכבשן ונעשה כ"ח ובכ"ח שנשבר וחזר ועשה כלי מהשברים וחזר וצרפו בכבשן ודאי מקבל טומאה וכמ"ש הר"ש ז"ל (פ"ג מ"ד) בחבית שנשברה ודבק ממנו חרסים או שהביא חרסים ממקום אחר דאם דבקן בטיט וצרפן בכבשן מקבלין טומאה ע"ש:

כתב הר"ש ז"ל בכמה מקומות דהתנורים לא היו להם שולים וכ"כ רש"י ז"ל (שבת קכ"ה) דתנורים שלהם עשוין כקדרות גדולות ואי"ל שולים ומושיבו לארץ ומדביק טיט סביבותיו ע"ש. והנה בכירה אם י"ל שולים התי"ט (בפ"ה מי"א) נסתפק בזה ע"ש אך אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל (כלים פי"א מ"ד) כירה שעשאה מן החלמא ושוליה מן הגללים טהורה עשאה מן הגללים ושוליה מן החלמא הכל הולך אחר השולים ע"ש א"כ אדרבה השולים הם עיקר בהכירה והכל הולך אחר השולים. והנה בכירה כתב הר"ש ז"ל (פ"ה מ"ב) דפעמים שופת עליה הקדרה ופעמים נותן בתוכה וכ"כ בפי' הרא"ש ז"ל ונראה דע"כ נותנין גם בתוכה דאי שופתין רק עליה א"כ הבית קיבול שלה אינו עשוי לקבלה ואינו מטמא. והנה (פ"ז מ"ג) גבי כירה שנחלקה לארכה טמאה משום דב' שפיתות קיימות כתב התי"ט דאעפ"י כשנחלקה נמצא שאין לכל שפיתה אלא ג' כתלים אפ"ה יכולה הקדרה לשבת עליה שעיקר כירה אינה עשויה לתוכה שהרי תחילת ג' אצבעות ע"ש ויש לעיין כשנחלקה דאי אפשר עוד להשתמש בתוכה א"כ הבית קיבול אינו עשוי לקבלה ועוד יש לעיין בההיא דג' אבנים שחיברן לקרקע בטיט דאמרינן דמטמא משום כירה וקשה אם נותן הקדרה רק עליה א"כ הבית קיבול אינו עשוי לקבלה ואם נותן בתוכה א"כ נותן על הקרקע והוי תשמישו עם הקרקע כדאמרינן (בפ"ח מ"ט) דפורנה טהורה משום שמעמיד הקדרה בקרקע ועיין בר"ש ז"ל שם. הנה אמרינן בחולין (קי"ח) תנור וכירים יותץ לרבות את הידות והקשה הרשב"א ז"ל מי עדיף יד מגבו של כלי ואין כ"ח מטמא מגבו ותי' שם בשם הרמב"ן ז"ל דמיירי ביד חלולה ע"ש. ויש לעיין הא בעינן שהבית קיבול יהא עשוי לקבלה כמ"ש הרמב"ם ז"ל (רפי"ח מהל' כלים) ואי מיירי שהיד עשוי ג"כ לקבלה א"כ ל"ל מטעם יד הא הוי גופו של כלי. והנה אפשר היה לומר כיון שריבה הכתוב ידות בכלים היינו דתשמיש של יד חשיב כמו תשמיש של קבלה א"כ חשיב תוך היד שמשמש ליד כמו עשוי לקבלה אך הרמב"ם ז"ל כתב שם חבית הדפונה בשולי המחץ הואיל ונעשית כמו בית יד שנושאין בה המחץ ולא נעשית לקבלה אינה מקבלת טומאה ע"ש אלמא דיד לא חשיב כמו לקבלה ובההיא דחולין צ"ל כמ"ש המפרשים ז"ל דמיירי לטמא אחרים דאין חילוק בזה בין גבו לתוכו וה"נ יד:

המטריצן נעשו ונגמרו ביום ד' ויקהל כ"ב אדר תרצ"ח ע"י הבחור אביגדור קרוננברג

סוף הספר

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה