אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן נד - כלים › ב

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן נד - כלים · ב

א

כתב הרמב"ם ז"ל פ"א דכלים הי"ג כל הכלים העשוין מן הגומא כו' הכל בכלל כ"ע שהכל גדל מן הארץ כו' וכ"כ בהקדמתו לס' טהרות, והנה בשבת ס"ו בכוורת של קש דר"ע מטמא וריב"נ מטהר כתב רש"י ז"ל דריב"נ מטהר בכלי קש דלא עץ נינהו ור"ע כעץ חשיב להו דקשין הן והתוס' שם הקשו איך מטמא טמא מת הא לא כתיב בפרשה אלא כ"ע כו' ותי' דקש נמי חשיב של עץ כדאמר דעץ שאכל אדה"ר חטה היתה כו' אלמא ס"ל להתוס' דלאו כל הגדל מן הארץ בכלל כ"ע רק קש של חטין הוא הנקרא עץ וכן בשבת (פ"ד ע"ב) גבי מפץ דאמרינן שם דאי"ל טהרה במקוה הקשו הא אמרינן בב"ק דמפץ טמא טומאת ז' אלמא אי"ל טהרה במקוה ותי' דהתם מיירי במפץ של עץ שי"ל טהרה במקוה והכא מיירי בשל גמי ושל שיפה דאי"ל טהרה במקוה ע"ש אלמא דגמי ושיפה להתוס' אינם בכלל כלי עץ דלטעמייהו אזלי דרק חטה בכלל כ"ע משום שעץ שאכל אדה"ר כו' והרמב"ם ז"ל כתב להדיא בפסקיו ובהקדמתו דגמי בכלל כ"ע הוא שגדולו מן הארץ, והנה אמרינן פ"ה דפרה קרויה שהטבילוה במים שאין ראוין לקדש כו' ומוכח דקרויה מקבלת טומאה וע"כ משום דבכלל כ"ע היא וכן אמרינן בתוספתא דכלים פ"ז ב"מ דהעושה כלי מדלעת היבש טהור והטעם משום דאינו עומד רק זמן מועט כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב דכלים הא לא"ה דלעת ראוי לקבל טומאה וכן אמרינן בפי"ז דכלים העושה כיס מן הנייר טמא ע"ש ואף דנייר של עשבים הוא כמ"ש רש"י ז"ל בסוטה י"ז וע"כ בכלל כ"ע הוא ומכ"ז מוכח כהרמב"ם ז"ל דכל שגידולו מן הארץ בכלל כ"ע הוא:

והנה אמרינן פ"ג דפרה כפתוה בחבל של מגג כו' וכתב הר"ש ז"ל שהוא גמי ואמרינן בעירובין נ"ח ג' חבלין הם של מגג לפרה וכתבו בתוס' שם אף דכל חבלים אין מקבלין טומאה דבעינן טווי ואריג משום מעלה דפרה בעי ממין שאינו מקבל טומאה ע"ש ואי גמי חשיב ככ"ע א"כ הוי ממין המקבל טומאה א"כ למה עושין של מגג מ"ש מגג משאר חבלים ומכאן משמע כשיטת התוס':

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' כלים דכ"ע העשוי לנחת אף שאין באין במדה ג"כ טהורין והראב"ד השיג ע"ז וכתב דדוקא שלחן של מקדש משום דאסור לטלטלו ע"ש הנה אמרינן פט"ז דכלים פטלייא טמאה וחסינה טהורה וכתב הראב"ד ז"ל בהשגותיו פ"ב דכלים ה"ה הטעם דחסינה טהורה מפני שאינה עשויה לטלטל כלל ע"ש וזה שלא כתב הראב"ד ז"ל שהיא באה במדה משמע אפילו אינה באה במדה רק כיון שאינה עשויה לטלטל כלל טהורה וקשה הא ס"ל להראב"ד ז"ל דאי אינה באה במדה לא מהני מה שאינה עשויה לטלטל, עוד יש לעיין על הראב"ד ז"ל מהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ו דאהלות תיבה שעשאה פרדסקין אעפ"י שמשתמש בה טהורה היתה טמאה ועשאה פרדסקין טמא עד שיקבענה במסמר ע"ש וזה דאם עשאה פרדסקין טהורה הוא משום דכ"ע העשוי לנחת הוא כמ"ש הר"ש ז"ל שם וע"כ האי תיבה לא היתה באה במדה דאם היתה באה במדה איך היתה טמאה קודם הא שידה תיבה ומגדל הבאין במדה טהורין ומ"מ כי עשאה פרדסקין אף שאינו בא במדה כיון דעשוי לנחת טהור ונראה לומר דבמין כלי כזו שעשויה לנחת אף הראב"ד ז"ל מודה דאף אם אינה באה במדה טהורה דאטו באה במדה כתיב באורייתא דבעינן רק דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן רק ס"ל להראב"ד ז"ל דאינו טהור רק מין כלי שאינה עשויה לטלטל מלא וריקן וזהו שידה תיבה ומגדל הבאין במדה אבל אם אין באין במדה דמין הכלי עשוי לטלטל אף דזו הכלי עשויה לנחת לא מהני חוץ משלחן של מקדש שיש איסור בטלטולו אף דמין הכלי עשוי לטלטל טהור:

הקשו התוס' חגיגה כ"ו בשלחן של מקדש אמאי חשיב כ"ע העשוי לנחת הא כל שנים שהיו ישראל במדבר היו מטלטלין אותו וכתבו דאף דהיה מטלטלין אותו רק במדבר מ"מ אף משבאו לבית עולמים לא נפקא מידי קבלת טומאה ראשונה ע"ש ולכאורה תמוה הא אותו השלחן שהיה במדבר לא היה במקדש שני דאמרינן בערכין י' דלא נשתיירו ממקדש ראשון אלא ב' כלים וההיא דא"ל לכהנים ע"ה אל תגעו בשלחן במקדש שני היה שכבר גזרו על טומאת ע"ה א"כ מאי מהני שהיו מטלטלין השלחן במדבר, ונראה דאף התוס' ס"ל כהראב"ד ז"ל דלא מהני מה שזה השלחן עשוי לנחת ובעינן מין כלי שעשוי לנחת רק ס"ל דזה דמקשינן בשלחן של מקדש כ"ע העשוי לנחת הוא משום דשלחן של מקדש חשיב שם כלי בפ"ע וכיון דשלחן של מקדש הוא לעולם עשוי לנחת אינו מקבל טומאה אך כיון דבמדבר היו מטלטלין אותו והיה ראוי לקבל טומאה א"כ אף אותו של בית עולמים מקבל טומאה דל"ש בו לומר דשלחן של מקדש הוא שם כלי כזה שאין מטלטלין אותו הא במדבר היה מיטלטל ומה שזה עשוי לנחת לא איכפת לן, וכן בביצה י"ד על הא דאמרינן מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו כתבו התוס' בפרוכת של מקדש מש"ה מקבל טומאה דאמרינן דג' מאות כהנים מטבילין אותה ואף דל"ש שהשמש מתחמם כנגדו משום דכשהיו נושאים הפרוכת ממקום למקום נותן הכלים לתוכה ע"ש והיינו כשהיו ישראל במדבר ואף דודאי פרוכת של משכן לא היתה בבית עולמים דשל משכן היתה עשר אמות ושל בית עולמים ארכה מ' ורחבה כ' וגם שנים עושין בכל שנה וההיא דג' מאות כהנים מטבילין אותה בשל מקדש הוא דקתני התם על ההיא דפרוכת ארכה מ' ורחבה כ' א"כ מאי מהני זה דבמסעות היו כורכין הכלים בפרוכת והענין כמ"ש לעיל ריש סי' נ"ג דבבגד לא בעינן שיהא זה הבגד עומד לתשמיש דאפילו מוטל באשפה ג"כ מקבל טומאה כמ"ש התוס' שבת מ"ז דרחמנא רבייה מאו הבגד ע"ש רק בעינן שיהא מין בגד זה עומד לתשמיש אז י"ל תורת כלי לקבל טומאה ומש"ה אמרינן דוילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו א"כ וילון הוא בגד כזה העומד לתשמיש רק ס"ל להתוס' דפרוכת של מקדש הוא שם כלי בפ"ע א"כ כיון דזה אינו עומד להתחמם בו אמאי מקבל טומאה וכתבו מפני שהיו כורכין בו את הכלים במסעות ואף שבפרוכת של בית עולמים לא היו כורכין את הכלים לא איכפת לן דבבגד לא בעינן שיהא זה הבגד עומד לתשמיש רק שם הבגד:

והנה הט"א הקשה על הראב"ד ז"ל מההיא דמגלה כ"ז בבי כנשתא דיהודאי רומאי דהוי פתוח לאנדרונא דהוי מחית ביה מת ואמר רבא דלו תיבותא אותבוה דהוי כ"ע העשוי לנחת כו' א"ל לרבא הא זמנין דמטלטלי ליה כי מנח ס"ת עלויה כו' ואע"ג דהתם ליכא איסור בטלטולה ומ"מ טהור אם עשוי לנחת ע"ש, אך נראה דהתם התיבה היתה באה במדה (וכן נראה דבית הכנסת שהיה פתוח לאנדרונא משמע שהיה שם פתח לכניסת אדם ואדם הוא אמה על אמה ברום ג' כדאמרינן ביומא ל"א ולפמ"ש תוס' שם גבוה עוד יותר א"כ ע"כ גם הפתח היה כן וכן התיבה שהיתה צריכה לסתום את כל הפתח ושיעור של אמה על אמה על רום ג' הוא ג"כ שיעור של כלי עץ הבאין במדה כדאמרינן בתוספתא דכלים פ"ה ב"מ] וזה דאמרו ליה לרבא והא זמנין דמטלטלי ליה כי מנח ס"ת עלויה הוא משום דאף כ"ע הבאין במדה אם מטלטלין אותן מקבלין טומאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' כלים שם ואף דהראב"ד ז"ל השיג שם על הרמב"ם ז"ל וכתב דאעפ"י שפעמים מטלטלין במלואן כיון שאין דרכן בכך אין מטמאין אך כאשר תראה שם לא בא הראב"ד ז"ל למעט רק אי מטלטלין ריקנין ולפעמים מטלטלין במלואן דבעינן שלעולם יהיו מטלטלין רק במלואן אבל פעמים כן ופעמים כן טהורין ע"ש אבל זה דכל הכלי מיטלטל רק לפרקים לא איכפת לן דהא שלחן של מקדש אמרינן דמקרי מיטלטל מלא וריקן משום דמגביהין אותו רק לעולי רגלים וטלטול התיבה היתה רק יחד עם הספר דזמנין מטלטלי ליה כי מנח ס"ת עלויה ומש"ה מקבל טומאה אפילו אי בא במדה:

והנה מהתוספתא דתיבה שעשאה פרדסקין אדרבה נראה להוכיח כהראב"ד ז"ל דהא קתני נטמאה ועשאה פרדסקין טמאה עד שיקבענה במסמר וקשה כיון דקבעה במסמר ל"ל שעשאה פרדסקין אפילו לא עשאה פרדסקין כיון שקבעה במסמר א"כ היא עתה עשויה לנחת דאי"ל עשוי לנחת יותר שקבעה במסמר ואי משום דקודם לא היתה עשויה לנחת מ"מ כיון דעתה עשויה לנחת והיה בה שינוי מעשה שקבעה במסמר דהא ע"כ זה חשיב שינוי מעשה דהא הטעם בנטמאה ועשאה פרדסקין דבעינן עד שיקבענה במסמר הוא משום דבעינן שינוי מעשה א"כ אמאי בעינן שיעשנה פרדסקין ולהראב"ד ז"ל אתי שפיר כיון דאינה באה במדה אפילו אי עשויה לנחת ג"כ טמאה ורק אם עשאה פרדסקין שהוא מין כלי שעשויה לנחת ועשה שינוי מעשה מהני ליטהר:

אמרינן בשבת מ"ד גבי שידה מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אינו חיבור כו' ופי' רש"י ז"ל דמוכני הוא אופן ואם נשמטת חשובה ככלי בפ"ע ואינו חיבור ואם נטמאת המוכני טמאה לעצמה דלא חשיבא מהשידה והיא מיטלטלת מלאה וריקנית די"ל בית קיבול ע"ש, והנה הראב"ד ז"ל כתב פ"ג מהל' כלים במוכני דזה הגלגל אינו אלא מעלה שמעלין התבואה לשידה באותו גלגל לפי שיש טורח גדול במלואו או בהריקו ע"ש, והנה להראב"ד ז"ל אי אפשר לפרש כרש"י ז"ל דהמוכני מקבלת טומאה לעצמה מפני בית קיבול שלה כיון דכל תשמישה הוא רק למלוי השידה או להריק ממנה כה"ג לא חשיב מיטלטל מלא וריקן כדאמרינן פט"ו דכלים גבי רחת של גרנות טהורה זה הכלל כל העשוי לקבלה טמא לכנוס טהור היינו לכנוס במקום אחר ולא מהני מה שי"ל בית קיבול כיון דאינו עשוי לקבץ בתוכו כ"א לכנס להריקו במקום אחר וכמ"ש בפה"מ שם וע"כ יפרש הראב"ד ז"ל כהתוס' שבת שם דהאי מוכני מיירי אף בפשוטי כ"ע ע"ש:

ג) כלי עץ וכלי עור אתקוש לשק ובעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן והיינו דרק תשמיש של טלטול מלא וריקן עושה אותן לכלי לטומאה דתשמיש אחר לא משוי להו כלי לטומאה, והנה בזה מתיישב מה שהקשו התוס' שבת (נ"ב ע"ב) גבי טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת טהור דחשיב ככ"ע והקשו אפילו אי חשיבא ככ"ע הא יש בה בית קיבול מקום מושב החותם ותי' דאין זה בית קיבול משום דהוי בית קיבול העשוי למלאות והקשו המפרשים ז"ל על התוס' הא קיי"ל בית קיבול העשוי למלאות חשיב בית קיבול ולפ"ז ל"ק קושית התוס' הא י"ל בית קיבול החותם דאמרינן בכלים פי"ג עץ המשמש את המתכת טמא והמתכת המשמשת את העץ טהור טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג טמאה טבעת של אלמוג וחותם שלה של מתכת טהורה וכתב הר"ש ז"ל שם דהטבעת עיקר והחותם משמש ע"ש א"כ מה שייך לומר שיהא טבעת של אלמוג טמא מפני שי"ל בית קיבול חותם דזה דמיטלטל מלא וריקן היינו דזהו תשמישו של הכלי בטלטול מלא וריקן והכא אדרבה החותם משמש לטבעת וכיון דאין הטבעת משמש להחותם ל"ש לומר דתשמיש הטבעת הוא ע"י טלטול החותם:

אמרינן בשבת פ"ג דספינה אינה מיטלטלת מלא וריקן וכתבו התוס' ומה שמיטלטלת בים לא חשיב טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים ע"ש, והנה בירושלמי אמרינן מה שק משמש בים ומשמש ביבשה לאפוקי ספינה דאינה משמשת אלא בים ע"ש היינו דבעינן שתהא מיטלטלת מלא וריקן בין בים בין ביבשה וא"כ לא מהני מה שספינה מיטלטלת מחמת המים דבעינן שתהא מיטלטלת נמי ביבשה וספינת הירדן דטמאה הוא משום דכיון שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה למים מיטלטלת מלא וריקן בין בים בין ביבשה, והנה מהירושלמי נראה דלא כהתוס' דטלטול מים שמיה טלטול דאם לאו ספינת הירדן אמאי טמאה נהי דטוענין אותה ביבשה ומורידין למים מ"מ בים אינה הולכת אלא מכח המים ובעינן בין בים בין ביבשה ועוד ממה דאמרינן שם מה שק משמש בין בים בין ביבשה לאפוקי ספינה דאינה משמשת אלא בים ת' דאף בים אינה מיטלטלת אלא מחמת המים:

אמרינן בתוספתא דכלים פ"ו ב"מ שופר טהור ויש לעיין אמאי טהור שהרי הוא מדבר המקבל טומאה שהוא מן הקרנים ואמרינן בחולין כ"ה כל מעשה עזים לרבות הבאין מן העצמות מן הקרנים כו' ואי משום תשמישו אמאי לא יהא שופר ראוי לקבל טומאה שהרי שופר מכלי שיר הוא כמ"ש תוס' וכלי שיר מקבלין טומאה כדאמרינן בכלים פט"ז מ"ז ונראה משום דהוי פשוטי כלי עצם דטהור דאין מיטלטלין מלא וריקן ואף דנבלים וכנורות מקבלין טומאה כדאמרינן פט"ו מ"ו ואף שהן פשוטי כ"ע דאין מיטלטלין מלא וריקן התם טומאתן מדרבנן כמ"ש הר"ש ז"ל שם וי"ל דעל נבלים וכנורות גזרו ועל שופר לא גזרו, מיהו בזה יש לעיין דהא אמרינן בשבת ל"ה דשופר ראוי לגמע מים לתינוק וגם עומד לזה דהא בשביל הכי אין השופר מוקצה כדאמרינן שם א"כ להוי כשאר כלי קיבול דטמאין, והנה זה דעיקרו עומד לתקיעות ולא לגמוע מים מ"מ יהא תלוי בפלוגתא בשבת נ"ט אי בעינן מעין מלאכתו הראשונה וכמו בזוג דטמא משום דראוי לגמע מים לתינוק וכן סנדל של בהמה של מתכת טמא משום דראוי לגמוע מים במלחמה למאן דלא בעי מעין מלאכתו הראשונה ע"ש [ואע"ג דסנדל של בהמה מעיקרא נמי עומד גם לגמוע מים במלחמה מ"מ כיון דמלאכתה העיקרית הוא לבהמה תלוי אי בעינן מעין מלאכתה הראשונה כמ"ש תוס' שם ע"ש] וצ"ע:

כתב הרמב"ם ז"ל פכ"ז מהל' כלים ג' תרבוסין של עור כו' של זיתים טהור מכלום לפי שאינו ממשמשי אדם וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל ובכאן אינו אלא כדי שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן העורות ודומה לו קסיא של צבעים ושל נפחים שהיא טהורה מפני שהיא לקבל הזיעה ולא לקבלה אחרת ע"ש, והנה אמרינן במעילה קוצע מכולן למשכב שלשה כו' לאחיזה כ"ש ואמרינן הואיל וראוי לקוצצי תאנים ופי' רש"י ז"ל כשמחתכין התאנים כורכין בגד כל דהו על ידיהם שלא יתלכלכו בדבש התאנים והא קוצע מכולן היינו בין מבגד בין משק בין מעור א"כ קשה להראב"ד ז"ל מ"ש תרבוס דלא מקבל טומאה מפני דאינו רק שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן מקונני תאנים שלא יתלכלכו בדבש, והנה ז"ש הראב"ד ז"ל הטעם דטהור מפני שאין זה בית קיבול באמת קשה על ההיא דקוצע דלאחיזה כ"ש ואמרינן שראוי לקוצצי תאנים הא אין כאן בית קיבול והוי פשוטי כלי עור וזה שכורך על ידו שלא יתלכלך בדבש כמ"ש רש"י ז"ל אין זו בית קיבול אע"ג דכריכה חשיב כמו בית קיבול כמ"ש תוס' שבת ס"ג מ"מ מה שכורך על ידו אין זה מיטלטל מלא וריקן כמ"ש רש"י ז"ל שבת ס"ו גבי קב הקיטע דבית קיבול שוקו לא חשוב בית קיבול דאין זה מיטלטל מלא וריקן דאין שוקו מיטלטל אגב הכלי ע"ש א"כ ה"נ מה שכורך על ידו הא אין ידו מיטלטל אגב הבגד, והנה זה שהביא הראב"ד ז"ל מההיא דקסיה של צבעים ושל נפחים דטהור מפני שהוא לקבל הזיעה ולא לקבלה אחרת הנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהל' כלים עור שתופרין ממנו כסוי ליד ולזרוע כו' מקבלין טומאה ואם היה של צבעים ושל נפחים אין מקבלין טומאה זה הכלל כל העשוי לקבלה כדי שלא יכהו הקוץ וכדי שיאחז יפה יפה מקבל טומאה והעשוי מפני הזיעה כדי שלא יפסד הדבר שמתעסק בו בזיעת ידו אינו מקבל טומאה ע"ש ובפה"מ ט"ז דכלים שם בקסיה של זורי גרנות זה הכלל כל העשוי לקבלה טמא מפני הזיעה טהור כתב קסיה עור תפור יכנוס בו היד כו' ואם היה הכוונה בו שיביא לו בו הידים כדי שלא יכנס בו הקוץ או העצים וינגעהו טמא ואם הכונה בו שלא יזיעו ויפסיד מה שבידו מפני הזיעה או יניקהו הזיעה מהחזיק הכלי אשר יתעסק בו הנה לא תטמא לפי שהוא דמיון פשוטי כלי עור ואעפ"י שהוא חלול אינו נעשה לקיבול עכ"ל, והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דשלא יכהו הקוץ חשיב נעשה לקבלה אף שאינו מקבל שום דבר כ"א ידו בזה הרמב"ם ז"ל לשיטתיה שכתב בפה"מ שבת פ"ו גבי קב הקיטע דבית קיבול כתיתין היינו קצוות הבשר שיוצאין מהחתך של רגלו ע"ש וס"ל דבית קיבול רגלו ג"כ חשוב בית קיבול ולא כמ"ש רש"י ז"ל שם דבית קיבול שוקו לאו שמיה בית קיבול משום דאין שוקו מיטלטל אגב הכלי א"כ ה"נ בית קיבול ידו שמיה בית קיבול וזה דאיכא נפקותא בין שלא יכהו הקוץ ובין מפני הזיעה הוא משום דבקבלה בעינן שתהא הקבלה לצורך הדבר שמקבלין בתוכו ולא לצורך דבר שהוא חוצה לו וא"כ שלא יכהו הקוץ שהוא לצורך היד שבתוכו חשוב קבלה אבל מפני הזיעה שלא יפסד הדבר שמתעסק בו כיון דאין זה צורך הדבר שמקבל לא חשיב קבלה, והנה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דאם בשביל שלא יכהו הקוץ חשיב ככלי קיבול א"כ ודאי ה"ה שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן דמ"ל שלא יכהו הקוץ ומ"ל שלא יכהו השמן א"כ סרה השגת הראב"ד ז"ל בההיא דג' תרבוסין שפי' הראב"ד ז"ל דשל זיתים לפיכך טהור לפי שעשוי שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן העורות דלהרמב"ם ז"ל כה"ג חשיב עשוי לקבלה וטמא ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל הטעם דטהור רק לפי שאינו ממשמשי אדם וכן להרמב"ם ז"ל אתי שפיר ההיא דמעילה דחזי לקוצצי תאנים דחשיב עשוי לקבלה דכורכן על היד שלא יתלכלך בדבש התאנים אך לרש"י ז"ל דס"ל דבית קיבול שוקו לאו שמיה בית קיבול כיון דאין שוקו מיטלטל אגב הכלי קשה ההיא דמעילה וכן ההיא דקסייה של זורי גרנות דחשיב נעשה לקבלה הא אין קבלת ידיו שמה קבלה דאין ודיו מיטלטלות ע"י העור וצ"ע:

והנה הרמב"ם ז"ל בפסקיו כתב כל העשוי לקבלה כדי שלא יכהו הקוץ וכדי שיאחז יפה יפה מקבל טומאה וס"ל דכדי שיאחז יפה ג"כ חשיב לקבלה ובפה"מ כתב אם היה הכוונה כדי שלא יכנס בידו הקוץ טמא ואם היה הכוונה שלא יזיעו ויפסיד מה שבידו או יציקהו הזיעה מהחזיק הכלי אשר יתעסק בו הנה לא תטמא וס"ל דאף כדי שיוכל להחזיק הכלי לא חשיב כמו לקבלה והנה חזר בו הרמב"ם ז"ל ממ"ש בפה"מ ונראה דבפה"מ סובר דכדי שיוכל להחזיק הכלי לא חשיב צורך היד אלא צורך הכלי שחוצה לו ובקבלה בעינן שיהא לצורך הדבר שבתוכו ובפסקיו סובר דמה שנעשו ידיו ראויות יותר למלאכה שיוכל להחזיק הכלי חשיב צורך היד:

הנה בב"ק ס"ו גבי עורות של בעה"ב מחשבה מטמאתן דאמרינן שחישב עליהן לעיצבא פי' רש"י ז"ל עיצבא דולבקי שאוכלין עליו ע"ש ויש לעיין הא הוי פשוטי כלי עור ונראה דהוי כמו פשוטי כלי עץ דאמרינן בת"כ דהשלחן והדולבקי כו' מקבלין טומאה אף שהן פשוטי כלי עץ משום שמשמשין האדם ומשמשי אדם והיינו מדרבנן כמ"ש התוס' בכמה מקומות ה"נ בכלי עור דדולבקי של עור הוי כמו דולבקי של עץ דמקבל טומאה מדרבנן, והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ פכ"ו דכלים פי' עיצבא חפוי עור על המרכב ע"ש והיינו דראוי למדרס ומש"ה טמא אף פשוטי כלי עור וכמו בכלי עץ דכל שראוי למדרס טמא הכל ונראה דלהרמב"ם ז"ל אי אפשר לפרש כרש"י ז"ל דעיצבא הוא דולבקי לאכול ואף דס"ל להרמב"ם ז"ל דכלי עור הפשוטים מקבלין טומאה מדרבנן זה דוקא ביש עליו צורת כלי כמ"ש בכמה מקומות [עיין פ"ב ופ"ז מהל' כלים] והיינו שתקנו כמ"ש בפה"מ פט"ו מ"ב ע"ש ועיצבא הוא עור בלא שום תיקון כלל כדאמרינן בב"ק שם:

והנה זה דסנדל מקבל טומאה כדאשכחן בכמה דוכתי אף דאינו עשוי לקבלה דמה שמקבל רגלו לא חשיב עשוי לקבלה לרש"י ז"ל בקב הקיטע דבית קיבול שוקו לא חשיב קבלה וה"נ בית קיבול רגלו נ"ל משום דראוי למדרס דהא אשכחן דסנדל טמא מדרס ומה שמתטמא במדרס מתטמא בכל הטומאות, והנה אשכחן דסנדל מטמא בנגעים כדאמרינן ביבמות סנדל המוסגר לא תחלוץ בו כו' ומה שראוי להתטמא במדרס לא מהני שיתטמא בנגעים כמ"ש תוס' שבת (נ"ז ע"ב) גבי ג' דברים נאמרו באסתמא כו' אינו מטמא בנגעים והקשו בתוס' מאי איריא בנגעים אפילו במת ושרץ נמי לא מטמאה דבעינן טווי ואריג ותי' דמטמא במת ושרצים מק"ו מפכין קטנים דאסתמא טמאה בזב דשייך בה מדרס כמו בכפה ע"ש ומוכח דלנגעים לא מהני מה שראויה ליטמא במדרס, והנה הרמב"ם ז"ל כתב דפשוטי כלי עור מטמאין בנגעים והמל"מ פ"א מהל' כלים ה"י תמה עליו ע"ש והנה לשיטת הרמב"ם ז"ל לא תקשה על רש"י ז"ל אמאי סנדל מטמא בנגעים דאף פשוטי כלי עור מטמאין בנגעים אך אין מזה מקור להרמב"ם ז"ל דפשוטי כלי עור מטמאין בנגעים דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דבית קיבול רגלו שמיה קיבול:

אמרינן פכ"ד דכלים ג' תריסין הן כו' דיצת הערביין טהורה מכלום ופי' הרמב"ם ז"ל בפה"מ משום דעשוי לשחוק וללעז ע"ש והנה הרמב"ם ז"ל בזה לשיטתיה שכתב בפסקיו פכ"ב ה"ט חלוק העשוי כסבכה כדי לשחוק בו שותי שכר אינו מקבל טומאה וכתב הכ"מ דזהו מה דאמרינן פכ"ח חלוק של יוצאת החוץ כו' ופי' רבנו של יוצאת החוץ אשר יצאו לשחוק הנה הן ילבשו זה המלבוש ע"ש היינו דס"ל להרמב"ם ז"ל דשחוק לאו תשמיש הוא הנה התוס' מנחות ל"א כתבו על הא דאמרינן בשבת אלוקטמין טהורין דאלוקטמין הוא שהולכין עליהם הלצנים לחידוש וכתבו דמש"ה אין טמאין מדרס משום דאין עשוין להנאת מדרס דבמדרס כל שאינו עשוי להנאת מדרס אינו טמא מידי דהוי אסולם ע"ש ולפ"ז לאו דוקא במדרס דה"ה בכל הטומאות אין אלוקטמין ראוין להטמא דשחוק לאו תשמיש הוא ואע"ג דבשעה שמשחקין הולכין עליהם מ"מ הוי כחלוק יוצאת החוץ שג"כ לובשין אותו מ"מ כיון דהלבישה הוא לצורך שחוק אין זה תשמיש:

אמרינן פכ"ד דכלים ג' מטפחות הן כו' של תכריך נבלי בני לוי טהורה מכלום וכתב הר"ש ז"ל דלאו דוקא של בני לוי דשאר נמי טהורין כדקתני לעיל פט"ז תיק נבלים וכינורות כו' וכתב התי"ט דצריך לחלק בין זה ובין הא דאמרינן לעיל דעור העשוי לתכריך כלים טמא ע"ש ונראה דהחילוק הוא בזה דעור העשוי לתכריך הכלים היינו שהעור עשוי לתכריך של שום כלים ואינו מיוחד לכלי אחד א"כ הוי העור תשמיש בפ"ע שהוא עשוי לכרוך בו כלים אבל תיק הנבלים והכנורות היינו שכל נבל י"ל תיק ומיוחד רק לאותו הנבל כה"ג התיק טפל להכלי ואינו כלי בפ"ע וחשיב משמשי משמשין כדאמרינן בפט"ז ומש"ה טהור:

אמרינן פכ"ח דמטפחות הספרים המצויירים טהורים מפני שהן מיוחדין רק לספר ופי' הרמב"ם ז"ל דטהורין מפני שאינן ממשמשי אדם ע"ש וס"ת עצמו ג"כ טהור כדאמרינן בב"ב כ' דס"ת ממעט בחלון, והנה זה דס"ת אינו מקבל טומאה י"ל משום דהוי פשוטי כלי עור ולהשיטות דפשוטי כלי עור מקבלין טומאה מדרבנן זה דס"ת ממעט בחלון י"ל כמ"ש הר"ש ז"ל פי"ג דאהלות מ"ה דכל שאינו מקבל טומאה מדאורייתא ממעט בחלון ע"ש א"כ ליכא ראיה משם דס"ת אינה מקבלת טומאה כלל מיהו הרשב"א ז"ל בפ' המצניע ס"ל דאף אי מקבל טומאה מדרבנן ג"כ אינו ממעט בחלון והוכיח שם ממה דאמרינן דפחות מכביצה אוכלין ממעטין בחלון דאין מקבלין טומאה אף מדרבנן ע"ש א"כ ע"כ ס"ת אינה מקבלת טומאה אף מדרבנן והטעם נראה משום דספר עשוי להתלמד וזה לא חשיב תשמיש דאמרינן פכ"ד ג' סדינין הן כו' ושל צורות טהור מכלום וכתב הרמב"ם ז"ל פכ"ז מהל' כלים הי"ב ושל צורות שעושין אותו כדי שיתלמד ממנו הרוקם טהור מכלום לפי שאינו ממשמשי אדם ע"ש אלמא דכל להתלמד לא חשיב תשמיש וא"כ ה"נ ס"ת דתשמישו הוא להתלמד טהור:

תם ונשלם בעזרת בורא עולם

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה