אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן נד - כלים › א

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן נד - כלים · א

סימן נד - כלים

נקטינן דכל הכלים יורדין לטומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה והנה פכ"ח דכלים מ"ה אמרינן דחמת שעשאו שטיח ושטיח שעשאו חמת טהור וכתב הר"ש ז"ל שם דטהור אף בלא שינוי מעשה כיון דשינה מזה לזה הו"ל ככלי שנשבר וטהור אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא ע"ש, והנה אמרינן בכלים פ"כ מ"ו סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת מאימתי הוא טהרתו בש"א משיתפר ובה"א משיקשר רע"א משיקבע והיינו דפליגי איזה שינוי מעשה שלהם כמ"ש תוס' מנחות (כ"ד ע"ב) ד"ה וילון ע"ש ויש לעיין למה צריך שינוי מעשה שהרי משנה אותו מדבר לדבר מסדין לוילון הו"ל ככלי שנשבר ומ"ש ממשנה מחמת לשטיח דא"צ שינוי מעשה וטהור ואינו מקבל טומאה אלא מכאן ולהבא והנה הר"ש ז"ל שם מפרש דהאי סדין טמא מדרס לא שנטמא אלא שראוי ליטמא במדרס וטהור מלקבל טומאת מדרס מדקתני סיפא אבל טמא טמא מת ולא קתני אבל טמא מגע מדרס כדקתני במנחות כ"ד אבל התוס' מנחות שם כתבו גם על ההיא דהתם דמיירי שנטמא קודם במדרס דג"כ לב"ש משיתפר ולב"ה משיקשר ואז נטהר מן המדרס דצריך שינוי מעשה וגם הר"ש ז"ל בעיקר הדין מודה דאף בנטמא קודם צריך שינוי מעשה כמ"ש הר"ש ז"ל בעצמו פכ"ז מ"ט ע"ש אלא דס"ל במתני' דהכא לא איירי בזה שכבר נטמא מקודם ונראה דמש"ה צריך כאן שינוי מעשה ליטהר מטומאתו הראשונה דזה דוילון טמא בשאר טומאות אמרינן בביצה משום דהשמש מתחמם כנגדו והיינו דמתעטף בשוליו כמ"ש הר"ש ז"ל פ"כ דכלים ולעיטוף קיימא אף קודם דסדין קיימא לעיטוף שהרי חייב בציצית רק שהוא ג"כ לשכיבה ומש"ה מטמא מדרס וכמו טלית ורדיד דמטמא מדרס משום דמשמש שכיבה עם מלאכתו כדאמרינן בת"כ א"כ כיון דמשמש עתה מעין מלאכתו הראשונה לא הוי ככלי שנשבר א"כ גם מהמדרס שאינו משמש עתה לא נטהר בלא שינוי מעשה כיון דלא הוי ככלי שנשבר דזה דוקא היכא שבטל תשמישו הראשונה לגמרי ומש"ה צריך הכא שינוי מעשה, הנה אמרינן בסנהדרין מ"ח כפה שהוא טמא מדרס נתנו לספר טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אבל בכלים פכ"ח מ"ה הגרסא אבל טמא טמא מת וכן גרסת הרבה מפרשים ז"ל שם וכן גרסת הרמב"ם ז"ל ונראה הטעם דאינו טמא מגע מדרס כיון דהכא משנהו לתשמיש אחר לגמרי מכפה לספר הוי ככלי שנשבר ועשאו כלי אחר דטהור מכל הטומאות שהיו עליו ואינו מקבל טומאה אלא מכאן ולהבא ומש"ה טהור אף ממגע מדרס שהיה עליו כשהיה כפה ורק מכאן ולהבא מקבל טומאה בטמא מת:

אמרינן בשבת נ"ח זוג של בהמה טמאה ושל דלת טהור של בהמה ועשאו לדלת אעפ"י שחיברו לדלת וקבעו במסמרים טמא כו' וכתבו התוס' שם והא דאמר בהקומץ רבה סדין שעשאו וילון טהור מן המדרס לאו משום קביעות גרידא טהור אלא מיירי שעשה שום שינוי מעשה ע"ש, והנה אמרינן פ"א דעדיות כסא שקבעו בעריבה ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין וכתב בפי' הראב"ד ז"ל שם ב"ש סברי כיון דעדיין הוא ראוי לישיבה אעפ"י שאין יחודו עכשיו לכך אלא להניח עליו כלי העריבה או מקרצות טמא מדרס שהרי לא בטל שם ישיבה ממנו וב"ה סברי כיון דאינו מיוחד עתה לישיבה ככלי שנשבר הוא ואי קשיא לך לב"ה והתנן כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו כו' טמא אלמא בקביעות לחוד לא פרחה טומאה מינייהו התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימא אלא משום דמחבר להו לבנין קא מטהרינן להו מש"ה עד דקבעו להו ובני עלייהו לא חשבינן להו כבנין אבל הכא הא קא מבטל להו מישיבה לגמרי הלכך בקביעות לחוד מטהרינן להו לב"ה תדע דתנן סדין טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס מאימתי הוא טהרתו בש"א משיתפר ובה"א משיקשר רע"א משיקבע אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפילו כשנטמא כבר מ"ט משום דלא חזי השתא למדרס הוי כנשבר עכ"ל והנה לפ"ז ל"ק קושית התוס' בשבת על זוג של בהמה ועשאו לדלת מההיא דסדין ועשאו וילון דזוג של בהמה ועשאו לדלת חזי למילתא קמייתא דתחילה להשמעת קול ועכשיו להשמעת קול וזה דזוג של דלת טהור הוא רק דדלת הוי מחובר לקרקע והזוג טהור משום דכל המחובר לו ה"ה כמוהו כמ"ש רש"י ז"ל שם א"כ זוג של בהמה ועשאו לדלת וקבעו לדלת אתה בא לטהרו משום דחשיב כבנין ובקביעות לחוד לא חשיב כבנין וכמ"ש הראב"ד ז"ל כמו כופת שקבעו בנדבך אבל בסדין שעשאו וילון דאינו ראוי למדרס סגי בקביעות לחודא, אמרינן בשבת נ"ב בטבעת אדם שריתכן לבהמה דר"י סבר דלא מהני משום דלא אמרו שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל ע"ש, הנה אמרינן בשלהי פכ"ו דכלים עור שהוא טמא מדרס וחשב עליו לרצועות ולסנדלין כיון שנתן בו את האזמל טהור דברי ר"י ע"ש אלמא דזה חשיב שינוי מעשה לקלקל ואע"ג דלרצועות וסנדלים זה שנתן בו את האזמל הוא לתקן ורק שמקלקלו ממה שהיה קודם וא"כ ה"נ בטבעת אדם שרתכו לבהמה דג"כ שוב אינו נאה להתקשט בו ובטל מתורת תכשיט כמ"ש רש"י ז"ל שם א"כ הוי ג"כ קלקול ואף שמתקנו לבהמה, ונראה דהחילוק הוא בזה דטבעת אדם שריתכו כשנתקלקל מתשמיש אדם תכף נתקן לבהמה ונגמר מלאכתו חשיב שינוי מעשה לתקן אבל בעור טמא מדרס שחישב לרצועות וסנדלים ונתן בו האזמל אף שהוא לצורך תיקון לרצועות וסנדלים מ"מ ממדרס כבר נתקלקל ולרצועות וסנדלים עדיין לא נגמרה מלאכתו ומש"ה הוי שינוי מעשה לקלקל]:

אמרינן בכופת של שאור שיחדו לישיבה דבטל ממנו טומאת אוכלין ונראה מהתוס' פסחים (מ"ז ע"ב) שהוא מדין שינוי מעשה וכן נראה מהש"ס, והנה יש לעיין קצת דהא ביחדו לישיבה בטל ממנו טומאת אוכלין ומטמא טומאת מדרס וכיון דכל הכלים יורדין לטומאתן במחשבה א"כ שיטמא טומאת מדרס א"צ שינוי מעשה וסגי במחשבה א"כ איך אפשר שיטמא טומאת אוכלין קודם שינוי מעשה הא הוי תרתי דסתרי שיהא כלי וגם אוכל:

כתב רש"י ז"ל בקידושין גבי כל הכלים שאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה היינו אם כבר נטמאו שישברם או ינקבם וקודם שקיבלו טומאה משהתחילו לגרר לשוף ולשבץ ע"ש והעירני גאון אחד דמדברי רש"י ז"ל נראה דאם כבר קיבל טומאה לא מהני התחלה ובעינן שינקבם בכדי טהרתם אך נראה דמדברי התוס' חולין קכ"ג בטלית שהתחיל לקורעה מוכח דלא ס"ל כן שכתבו שם בשם ר"ת דכיון שנקרע אח"כ רובה הוי טהורה למפרע מתחילת קריעה ולשון משהתחיל לקורעה משמע כפי' ע"ש וזהו דלא כרש"י ז"ל דהכא שכבר נטמא איירי ומ"מ מתטהר בשעה שהתחיל לקורעה וזה ודאי בעינן דאח"כ יקרע בכדי טהרתו דאל"כ אין זו התחלת קריעה ואף לרש"י ז"ל קודם שקיבל טומאה אם נקב את הכלי בפחות מכדי טהרתו אינו מטהר ומקבל טומאה וז"ש רש"י ז"ל משהתחיל לשוף לשבץ ולגרר היינו שגמר אח"כ שיעור טהרתו דטהור משהתחיל:

כתב רש"י ז"ל (שבת נ"ב) בההיא דבאין מנוי אדם לנוי בהמה דמיירי דבעודו לאדם נטמא דאינו עולה מטומאתו במה שיחדו לבהמה וכתבו התוס' שם דבחנם פי' כן דאף אחר שיחדן לבהמה מקבל טומאה שאינו עולה מלקבל טומאה מכאן ואילך אלא בשינוי מעשה ע"ש, והנה הר"ש ז"ל פ"ז דכלים מ"ב הביא מהתוספתא כסא שעשאו דכון אעפ"י שמשמש בו טהור היה טמא ועשאו דכון טמא עד שיקבענו במסמר והקשה דבפ' במה אשה פי' דאין חילוק בין קיבל טומאה ללא קיבל דלעולם אין דבר עולה מראיית טומאתו אלא בשינוי מעשה וכתב ושמא יש לחלק בין משכב ומושב לשאר כלים דכיון שיחדו אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ע"ש דהתם לענין טומאת מדרס הוא ואע"ג דלאחר שנטמא במדרס ג"כ כל שאינו עוד מדרס נטהר ומ"מ בעינן שינוי מעשה וכדאמרינן הכא נטמא ועשאו דכון עד שיקבענו וכן בסדין טמא מדרס ועשאו וילון דצריך שינוי מעשה צ"ל דמ"מ איכא נפקותא בין שכבר נטמא במדרס דאז אינו טהור עד שיבטל ממנו שם כלי מדרס ולזה בעינן שינוי מעשה אבל קודם שנטמא אפילו לא בטל ממנו שם כלי מדרס כל שאומרים לו עמוד אינו ראוי לקבל טומאה, אך יקשה הלא בכה"ג אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ו דאהלות מ"ז תיבה שעשאה פרדסקין אעפ"י שמשתמש בה טהורה היתה טמאה ועשאה פרדסקין עד שיקבענה במסמר ע"ש והתם לענין טומאת מת הוא ומ"מ איכא נפקותא בין קודם שנטמא לאח"כ וכן אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל שלהי כלים תמחוי שעשאה אספקלריה אעפ"י שמשתמש בו טהור היה טמא ועשאו אספקלריה טמא עד שיקבענו במסמר ע"ש והתם ע"כ אינו למדרס דאין מדרס לכלי זכוכית ומ"מ שאני בין קיבל טומאה ללא קיבל וצ"ע:

אמרינן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים והנה לכאורה הטעם דכל שניקב במוציא רמון שוב אינו ראוי לכלום אך אינו נראה כן דאפילו יחדו לחתיכות גדולות ג"כ טהור והטעם דאמרינן בכלים פכ"ה דכלים שאין יכולים לקבל רמונים אי"ל אחוריים ותוך נטמא אחוריו במשקין הכל טמא ע"ש והתם מה שאינו יכול לקבל רמונים אינו מטהרתו דהא אמרינן אדרבה נטמא אחוריו נטמא תוכו רק כל שא"י לקבל רמונים לא חשיב תוך וזה דטמא משום דהתם מיירי בכלי מתכת דאף בלא תוך מתטמאין רק כיון דאי"ל תוך נטמא אחוריו נטמא הכל וא"כ בכ"ע דבלא תוך אין מתטמאין כל שניקב במוציא רמון חשיב אי"ל תוך וטהורין משום שהן כפשוטי כ"ע ואף אם יחדו לחתיכות גדולות אף דראוין לתשמיש מ"מ הוי כשאר פשוטי כ"ע אף שראוין לתשמיש טהורין דכל שא"י לקבל רמונים לאו תוך הוא, ונראה דזה דס"ל לר"א רפי"ז דכלים דבמה שהן משערינן ע"ש היינו בשיעור פחות מרמונים כיון שאינו ראוי למה שהוא עומד בטל מתורת כלי ור"י דאמר התם כולם ברמונים ס"ל דבע"ב אף דהכלי אינו ראוי למלתיה חייס עליה ומיחדו לדבר אחר אבל ניקב כמוציא רמון לכ"ע טהור דהוי כפשוטי כ"ע וראיה לזה מדאמרינן בשבת פ"ד ג' עגלות הן כו' ושל אבנים טהורה מכלום ואמר ר"י ואם יש בה בית קבול רמונים טמאה וכתב רש"י ז"ל דמש"ה של אבנים טהורה מכלום כיון שפרוצה מתחתיה נקבים גדולים לאו כלי הוא דכל הכלים שיעורן ברמונים ע"ש ואמאי אינה כלי הא ראויה לאבנים וגם עומדת לאבנים ומוכח דאף אי ראוי למלתיה ג"כ טהור משום דלא חשיב בית קבול וז"ש רש"י ז"ל לאו כלי הוא היינו לענין טומאה דהוי רק כפשוטי כ"ע דאינן כלי לענין טומאה אך הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו דכלים דכלים שעשאן מתחלה נקובים כמוציא רמון מקבלין טומאה והראב"ד ז"ל שם השיג עליו ויש לעיין טובא על הרמב"ם ז"ל מההיא דג' עגלות דשל אבנים טהורה מכלום ואף דהתם מתחלה עשויה כך ומ"מ טהורה:

בשבת ט"ז אמרינן גבי כלי מתכת שגזרו עליהן טומאה ישנה אביי אמר גזירה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו רבא אמר גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה מאי בינייהו דרצפינהו מרצף ופי' רש"י ז"ל דשברן כולן שמא לא יקבנו ליכא ושמא יאמרו איכא ע"ש וקשה דאמרינן פי"א דכלים ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור אם רוב מן הטמא טמא כו' וכתב בפה"מ דנתערב טהור וטמא שהתיך ונעשה מן הכל כלי וברזל טמא הוא משום טומאה ישנה ע"ש ומוכח דאף שהתיך לגמרי ג"כ חוזרת לטומאה ישנה וקשיא למ"ד משום שמא לא יקבנו כו' וצ"ע:

אמרינן דעורות של עבדן אין מחשבה מטמאתן וכתב רש"י ז"ל בב"ק דעבדן העשוי למכור עורות ויש שעושין מהן מטות דולבקאות וקטבלאות דליכא בהם חסרון מלאכה ויש שעושין מהן מנעלים דיש בהם חסרון מלאכה ע"ש, והנה יש לעיין דאמרינן בתוספתא דכלים פ"א בב"מ אומן שהוא עושה ומניח זגין לבהמה ולדלתות מחצלין לשכיבה ומחצלות לאוהלין סדינין לצורות וסדינין לאוהלין אם רוב מן הטמא טמא עד שיפריש לטהרה אם רוב מן הטהור טהור עד שיפריש לטומאה ע"ש א"כ עבדן שהוא אומן ומוכר עורות בין לדולבקאות וקטבלאות שהן טמאים ובין למנעלים שהן טהורים משום חסרון מלאכה נלך אחר הרוב וצ"ל דמיירי התם דרוב הוא למנעלים דטהור ולא מהני מחשבה של העבדן שמחשב לדולבקי וקטבלאות מיהו מהתוספתא נראה דמהני מחשבתו של אומן דהא קתני עד שיפרש לטומאה ומוכח דמפרש לטומאה טמא אף שעושה למכור והא אפשר דהלוקח יעשה אותם לדלתות וצ"ע:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה