אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן נג - בגדים

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן נג - בגדים

סימן נב - מדרס

א

גרסינן בכלים פכ"ז הבגד מטמא משום ה' שמות השק משום ארבעה כו' מוסף עליהן הבגד שהוא מטמא משום גע"ג כו' ובשבת (כ"ו ע"ב) מפקינן גע"ג מקרא דוהבגד ואמרינן שם דשלשה על שלשה דחזי בין לעניים ובין לעשירים אתיא מק"ו משתי וערב וגע"ג דלעניים הוא דחזיין לעשירים לא חזיין נפקא לן מקרא, והנה רש"י ז"ל כתב (שבת מ"ז) דגע"ג כיון דלא חזיא רק לעניים אינו טמא רק של עניים וזהו מה דאמרינן בגדי עניים לעניים כו' והתוס' שם כתבו כיון דמרבינן מוהבגד גע"ג אינו תלוי ביחוד ואפילו של עשירים ואפילו מוטל באשפה ג"כ טמא ובזבחים צ"ה הקשו על רש"י ז"ל מהא דאמרינן שם מעיל שנטמא מכניסו פחות מגע"ג ומכבסו ומקשינן הא העבין והרכין אין בהם משום גע"ג ואמאי לא מקשינן נמי הא בגדי כהונה בגדי עשירים הם דאין עניות במקום עשירות ע"ש, והנה לרש"י ז"ל י"ל בפשוטו כיון דהכא מיירי שנטמא כל המעיל רק לא מחייב אלא במכניס בפנים שיעור כלי בזה לא אזלינן בתר המכניס דרק לענין קבולי טומאה אזלינן בתר הבעלים דבגדי עניים לעניים ובגדי עשירים לעשירים ובגדי עשירים אין מקבלין טומאה בגע"ג אבל לענין שיעור כלי לביאת מקדש לא אזלינן בתר בעל הבגד כיון שהבגד טמא ומכניס שיעור דלעניים הוא כלי הרי מכניס כלי טמא למקדש דע"כ דזה דבגדי עניים לעניים כו' הוא רק לענין קבולי טומאה דלי"ל דבגד עניים אצל עשירים אינו בגד כלל לשום דבר דהא לענין יתור בגדים ג"כ אמרינן בפ"ב דזבחים דשיעורו גע"ג משום דזהו שיעור בגד ולא מפלגינן בין כהן עשיר לעני והתוס' שהקשו נראה דמפרשי דזה דמכניס כלי טמא למקדש חייב הוא רק אם מה שהכניס טומאתו הוא בתור כלי שלם והכא נהי דהכניס שיעור כלי למקדש ובזה לא אזלינן בתר המכניס אך טומאתו של מה שהכניס אינו בתור כלי בפ"ע רק בתור חלק של כל המעיל ובאופן כזה אינו חייב על ביאת מקדש אבל אי בגדי עשירים ג"כ מקבלין טומאה בגע"ג היכא שנטמא כל המעיל כל גע"ג שבו קיבל טומאה בפ"ע א"כ אין טומאתו אגב כל המעיל ומש"ה חייב אי מכניסו לפנים:

והנה בזה שכתבו התוס' שבת דגע"ג אפילו אצל עשירים ואפילו מוטל באשפה טמא דרחמנא רבייה מוהבגד אתי שפיר מה דאמרינן בשקלים ובחולין דפרוכת של מקדש מקבלת טומאה והקשו התוס' ביצה י"ד וכן הראב"ד ז"ל בתמיד הא אמרינן מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו הא האי טעמא ל"ש בפרוכת של מקדש ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דלא בעינן בגע"ג שיהא עומד לאיזה תשמיש דאפילו מוטל באשפה ג"כ טמא ואם גע"ג כן כ"ש בגד שלם דבבגד בעינן רק שיהא ראוי לאיזה דבר אך לא שיהא עומד לזה וגע"ג כיון דראוי לעניים מטמא אפילו אצל עשירים ואפילו באשפה שאינו עומד לשום דבר וא"כ כיון דדרך השמש להתחמם בפרוכת היינו להתעטף בו הרי הוא ראוי לאיזה דבר ומין בגד כזה עומד לתשמיש ואף דפרוכת של מקדש אינו עומד לזה מחמת איסורו לא איכפת לן דבגד אפילו אם זה הבגד אינו עומד לתשמיש ג"כ טמא דרחמנא רבייה מוהבגד (וזה דפרוכת מקבלת טומאה ולא חשיב מחובר דהא וילון היא כאחת מחיצות הבית כמ"ש תוס' ביצה שם וזה דוילון טמא משום דהשמש מתחמם כנגדה ואף שהוא מחובר צ"ל דאתי כמ"ד תלוש ולבסוף חיברו כתלוש אצל הטומאה אבל ההיא דפרוכת דמקבלת טומאה נראה דאתיא כד"ה דפרוכת לא חשיבא מחובר דלא מבטל לה דשנים היו עושין בכל שנה ומחליפין אותן [הנה לרש"י ז"ל דגע"ג רק אצל עני טמא יש לחקור גע"ג של עני שנטמא ועתה הוא ביד עשיר אם נטהר כיון דעתה חסר לשיעורא אי אזלינן בהשיעור בתר השתא או בתר קבלת הטומאה וכן שלשה על שלשה דחזיא בין לעניים ובין לעשירים והיה ביד עשיר ונטמא ומכרו לעני ואח"כ נחסר ועמד על גע"ג אם נטהר כיון דעתה הוא ביד עני ויש בו שיעור הראוי לטומאה או כיון שקודם היה ביד עשיר וקיבל טומאה רק מדין שלשה על שלשה אינו ראוי להיות עליו טומאה בתור גע"ג, עוד יש לחקור לרש"י ז"ל בגד של הפקר כמה שיעורו אי מה שהוא ביד עני חושבו לשיעור גע"ג או איפכא כיון דגע"ג ביד עשיר לא חשיב זה מבטל ליה מתורת בגד]:

והנה בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פכ"ז דכלים מי"א אמרינן גע"ג שמצאה בתוך הבית ה"ז טמאה שכל הבית מן המוצנע מצאה אחר הדלת כו' טהורה ולעולם אינה טמאה עד שיצניפנה לבגד רש"א לדבר שהוא מקבל טומאה טמאה לדבר שאינו מקבל טומאה טהורה ע"ש ומוכח להדיא מהתוספתא דגע"ג אינו טמא עד שיצניענה אבל מוטל באשפה אף אם מעצמה מונחת שם כיון שאינו מצניעה אינו טמא וקשה להתוס' ולרש"י ז"ל אתי שפיר כיון דבעינן גע"ג שיצניענה לבגד א"כ רק אצל עניים טמא אבל לא אצל עשירים דעניים מצנעי לה עשירים לא מצנעי לה וע"כ צ"ל לרש"י ז"ל דבעשירים אפילו אי מצנעי לה בטלה דעתו דאל"כ מאי נ"מ בין עניים לעשירים דגם בעניים בעינן שיצניענה וזה דאמרינן בזבחים צ"ד בפחות מגע"ג דאי בעי חשיב עלה ופי' רש"י ז"ל דאי בעי חשיב עלה לתקן חלוקו ואז מקבל טומאה אף בפחות מגע"ג וא"כ מאי נ"מ בין גע"ג לפחות מגע"ג דאף גע"ג בעינן שיצניטנו צ"ל דמחשבה עדיף מהצנעה ואף דבעינן שיצניענה לבגד כדאמרינן בתוספתא וא"כ הרי איכא נמי מחשבה לבגד דהא מהתוספתא נראה דת"ק מיקל טפי מר"ש דס"ל דסגי שיצניענו לכ"ד המקבל טומאה ולת"ק צריך דוקא להצניעו לבגד ורק אז מקבל טומאה א"כ כיון שמצניעו לשם בגד הרי איכא מחשבה צ"ל דהחילוק בין גע"ג לפחות מגע"ג הוא בזה דבגע"ג סגי במצניפו לתקן חלוקו אם יצטרך לו וזה חשיב הצנעה לבגד אבל בפחות מגע"ג דבעינן מחשבה לא סגי בהכי ובעינן שכבר נצרך לו וחושב עליה לתקן חלוקו:

והנה הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהל' כלים הכ"א כתב מטליות שאין בהם שלשה על שלשה אינן מקבלות טומאה ואם חישב עליהן והכינן מקבלות טומאה עד שיהיו פחות מגע"ג שכל פחות מגע"ג אינו מקבל טומאה כלל ואעפ"י שהכינו ע"ש דס"ל דגע"ג וכל שהוא פחות משלשה על שלשה צריך מחשבה והכנה וכתב הכ"מ שם דמקורו מההיא דזבחים פ' דם חטאת דאמרינן במטלוניות פחות מגע"ג אי בעי מחשב עלייהו היינו דהרמב"ם ז"ל לא גריס התם פחות מגע"ג אלא פחות משלשה על שלשה ע"ש ונראה דמקור הרמב"ם ז"ל הוא מהתוספתא הנ"ל דפחות משלשה על שלשה צריך הצנעה לבגד וזהו הכנה ומחשבה דהצנעה הוא הכנה ובעינן דוקא הצנעה לבגד והיינו מחשבה דחושב עליה לעשות טלאי לבגדו, [כתב הרמב"ם ז"ל פכ"ג דכלים ה"ט דבגד שנטמא במדרס וקרע ממנו גע"ג אותו הקרע טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס שבשעת פרישתו מן הבגד הגדול נטמא במגע ע"ש ויש לעיין הא ס"ל להרמב"ם ז"ל דגע"ג צריך הכנה ומחשבה]:

אמרינן בב"ב כ' דמטלוניות שאין בהם גע"ג ממעטין בחלון ומקשינן הא חזי ליה לקריעה דלבושא וכתבו התוס' שם ואע"ג דאמרינן בסוכה ובשבת דפחות מגע"ג לא חזי לא לעניים ולא לעשירים ודאי לא מקבל טומאה כיון דלא מצנעו לה אבל מ"מ לא ממעט דלא מבטל ליה דקא שקיל ליה כי מצטרף לקריעה דלבושא ע"ש ואע"ג שכתבו התוס' בשבת דגע"ג אפילו מוטל באשפה מקבל טומאה וא"צ הצנעה מ"מ בעינן שיעור שרגילים להצניע וכ"כ הר"ש ז"ל פכ"ח דכלים דפחות מגע"ג לא מקבל טומאה ואף יחוד לא מהני וזה דאמרינן בב"ב דחזי לקריעה דלבושא כתב כפי' התוס' דרק דלא מבטל ליה דכי מצריך ללבושו נוטלו ע"ש ויש לעיין מ"מ פחות מגע"ג כי מצריך ליה לקריעה דלבושא אמאי אינו מקבל טומאה כיון דראוי לקריעה דלבושא וגם צריך לו ונראה הטעם משום דאיכא חסרון מלאכה דכל הכלים כל שיש בהם חסרון מלאכה אין מקבלין טומאה וה"נ נהי דחזי לקריעה דלבושו מ"מ כ"ז שלא תיקן חלוקו בהם אינו מקבל טומאה ואע"ג דמוכח דבבגד ליכא דין דכל שיש בו חסרון מלאכה אינו מקבל טומאה דהא אמרינן פכ"ז דכלים מ"ח וכן בגד שארג בו גע"ג נטמא טמא מת השלים עליו את כל הבגד כו' וכן פסק הרמב"ם פכ"ב דכלים הי"ב מאימתי יקבל הבגד טומאה משיארוג בו גע"ג ע"ש ואע"ג דאיכא חסרון מלאכה שעומד להשלים מ"מ טמא ונראה הטעם משום דבבגד איכא ריבויא יתרה דנפקא לן מוהבגד לרבות גע"ג ומקבל טומאה בכל אופנים אך זה דוקא בגע"ג אבל בפחות מגע"ג דליכא קרא הוי כשאר כלים וכיון דאיכא חסרון מלאכה אינו מקבל טומאה וזה דהוצרך להתוס' לחלק דגע"ג מצנעי ופחות מגע"ג לא מצנעי היינו דקשה להו מ"ש דמרבינן מקרא דוהבגד גע"ג ולא פחות מגע"ג כיון דפחות מגע"ג ג"כ ראוי לקריעה דלבושא ולזה תי' נהי דחזי מ"מ לא מצנעי להו ומרבינן מקרא רק שיעור כזה דמצנעו לה אך על רש"י ז"ל יש לעיין שכתב בזבחים צ"ד דפחות מגע"ג מהני מחשבה לתקן חלוקו הא מ"מ איכא חסרון מלאכה כיון דהשתא מרבינן מקרא רק גע"ג א"כ פחות מגע"ג לא עדיף משאר כלים וכיון דאיכא חסרון מלאכה אמאי מקבל טומאה הנה בב"ב שם דמקשינן פחות מגע"ג הא חזי לקריעה דלבושא משנינן בסמיכתא ופי' רש"י ז"ל עב יותר מדאי ע"ש ויש לעיין אמאי לא מקשינן א"כ אפילו י"ל גע"ג אמאי אינו ממעט דהא העבין והרכין אין בהם משום גע"ג וכמו דמקשינן שם לקמן על הא דמוקמינן בריסקא אי הכי אין בהם גע"ג אין בהם ד' על ד' מבעי ליה ע"ש וצ"ע]:

והנה בגע"ג דאמרינן דחזי לעניים ולא לעשירים יש לדון אי חזי לעניים לתשמיש בפ"ע או ג"כ רק לקריעה דלבושא והנה מההיא דשבת (קכ"ה) יש להביא ראיה דגע"ג ראוי לתשמיש בפ"ע דאמרינן שם דשירי פרוזמיות אסור לטלטלן בשבת ואמרינן שם במטלוניות שאין בהם גע"ג דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים ודקדקו התוס' לקמן (קכ"ז ע"ב) הא גע"ג מותר לטלטל וכתבו דמיירי בעניים א"נ לעשירים בבית עניים ע"ש ואי גע"ג לא חזי לעניים רק לקריעה דלבושא א"כ איך מותר לטלטלן בשבת הא אסור לתקן חלוקו בשבת ומוכח דגע"ג חזי לתשמיש בפ"ע אך רש"י ז"ל כתב בשבת כ"ט גבי גע"ג שאמרו חוץ מן המלל כו' דחשיבות דגע"ג הוא משום דעומד לעשות טלאי לבגד עני ומש"ה בעינן שיהא בו שיעור גע"ג לאחר שימלול ויתפור בבגד ע"ש אלמא דגע"ג ג"כ אינו משום תשמיש בפ"ע רק משום טלאי ללבושיה וקשה מההיא דשבת קכ"ה, והנה הר"ן והמ"מ הביאו מהראב"ד דשירי פרזמיות היינו שבאין מטלית מצויצת דאינו עושה בהם דבר של גנאי אבל בעלמא מטלוניות פחות מגע"ג מטלטלין בשבת דראוין לכסות בהם רוק ע"ש ואע"ג דאמרינן בעלמא דפחות מגע"ג אינו מקבל טומאה ואע"ג דחזי לכסות בהן רוק מוכח דמשום זה אין להם תורת כלי לענין טומאה ורק בשבת מותר לטלטל א"כ י"ל דגע"ג דמותר לטלטל אף בבאין מטלית מצויצת ומוכח דראוין הם לשאר תשמישים י"ל ג"כ דמשום אותן תשמישים מ"מ אין להם תורת כלי לענין טומאה דאינן תשמישים חשובים וזה די"ל תורת כלי הוא רק משום דראוים לעשות מהם טלאי לבגד וכן הרמב"ם ז"ל דס"ל דכל מטלוניות פחות מגע"ג אין מטלטלין בשבת דלא חזו למידי ומטלוניות שי"ב גע"ג דמטלטלין דחזו לאיזה תשמישים בפ"ע ג"כ י"ל דמ"מ בשביל אותן תשמישים לא נחתי להו תורת כלי לטומאה אך קשה לומר כן דהא תלינן טעמא דאין מטלטלין אותן משום דלא חזו לא לעניים ולא לעשירים ובתוס' קכ"ז כתבו דגע"ג מטלטלין היינו לעניים או לעשירים בבית עניים א"כ אם זה דאמרינן בעלמא דגע"ג חזי לעניים ולא לעשירים היינו לעשות טלאי לבגדו הא לזה אינו ראוי בשבת ואם יש בהם עוד תשמישים שראוין לשבת הא באלו לא אשכחן חילוק בין עני לעשיר:

והנה במה שהוכחנו ממתני' דכלים דבבגד לא איכפת לן בחסרון מלאכה אתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל פכ"ב דכלים מי"ב בגד מאימתי מקבל טומאה משיארוג בו גע"ג וכל הכלים הנארגין במחט כגון הכיס ואנפליא אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן ע"ש והטעם משום דבגד שאני לענין חסרון מלאכה אך בגד הוא דוקא טווי וארוג והנארגין במחט אינן בגד והוי כשאר כלים הנעשין מצמר ופשתן ובעינן עד שתגמר מלאכתן כשאר כלים, והנה בשק אי צריך גמר מלאכה פלוגתא דר"מ ורבנן פכ"ז דכלים מ"ב דלרבנן שק שיעור דע"ד ורמ"א שק משתגמור מלאכתו ושיריו דע"ד ע"ש דלרבנן שק כיון דהוא ג"כ טווי ואריג כדאמרינן בשבת ס"ד דינו לענין זה כבגד וא"צ גמר מלאכה ולר"מ דוקא בגד ממש שא"צ גמר מלאכה ושק אף שהוא טווי ואריג לי"ל דין בגד לענין זה, והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דגע"ג צריך הכנה ומחשבה ע"כ אין זה יחוד להשתמש בו כמו שהוא דהא בבגד לא בעינן גמר מלאכה ורק הכנה ומחשבה לעשות בו איזה דבר:

אמרינן בזבחים (צ"ד) דבגד שחישב עליה לצורה אינו מקבל טומאה כ"ז דלא מבטל למחשבתו וגרסת הרמב"ם ז"ל וכן הרא"ש ז"ל בכלים פכ"ז שחישב עליה לצורה אך גרסת רש"י ז"ל שם שחישב עליה לצייר ופי' לציירו במעשה רוקם דכל כמה דלא ציירו או מבטל למחשבתו לאו כלי הוא ע"ש וקשה טובא הא בבגד לא בעינן גמר מלאכה כדמוכח להדיא מכלים ורש"י ז"ל בעצמו כתב בזבחים שם בפחות מגע"ג דאי מחשב ליה לקריעה דלבושא מקבל טומאה ואף דאיכא חסרון מלאכה דעדיין לא עשאו טלאי ללבושו ואפשר דיש לחלוק בין חסרון מלאכה מפני שדעתו להוסיף כמו ההיא דכלים דבגד שארגו בו גע"ג ואח"כ השלים את הבגד דליכא שינוי בגוף הבגד ובין חסרון מלאכה בגופו כגון דצריך לציירו במעשה רוקם דאותן גע"ג עצמן לא נגמרו עדיין וכשחושב לתקן חלוקו לא חשיב שינוי בגוף המטלית כשיתקן בו החלוק משא"כ לציירו במעשה רוקם כיון שרוצה לשנות גוף הבגד הוי אז כמו פנים חדשות אך קשה להמציא חילוק זה וצ"ע:

והנה לרש"י ז"ל בזבחים דס"ל דפחות מגע"ג מהני מחשבה יש לעיין א"כ ל"ל קרא דאריג כ"ש טמא דנפקא לן בשבת ס"ג מאו הבגד הא אריג היינו באורג מתחילה בגד שלם פחות מגע"ג א"כ כיון דאורג מתחילה בגד קטן כזה להשתמש בו אי"ל מחשבה גדולה מזו א"כ תי"ל משום מחשבה ונראה משום דמחשבה מהני רק של בעה"ב שרוצה להשתמש בו אבל של האורג לא מהני אע"ג דזה דאמרינן בעלמא עורות של בעה"ב מחשבה מטמאתן ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן התם הטעם דשמא בעה"ב שימכור לו ירצה לעשות מהם רצועות וסנדלים והכא באריג כ"ש ל"ש זה הטעם שהרי אינו ראוי הוא לתשמיש אחר מ"מ נראה דזה הטעם צריך רק התם בעורות דא"צ יחוד שהרי ראוי הוא לעינבא כמו שהוא ורק שמא ירצה לעשות מהם רצועות וסנדלים ואיכא חסרון מלאכה א"כ אילו לא היה החשש דשמא בעה"ב הלוקח ירצה לשנותן לרצועות וסנדלים היה מחשבה של העבדן ג"כ מהני משא"כ בפחות מגע"ג דצריך יחוד דהיחוד עושה אותו לכלי אף בפחות מגע"ג ויחוד מהני רק מי שרוצה להשתמש בו ולא האורג:

אמרינן בכלים פכ"ח מי"ב גע"ג שהשליכה לאשפה טהורה החזירה טמאה ואמרינן עלה בתוספתא דמיטמאת ומיטהרת אפילו י' פעמים ביום, והנה יש לעיין איך מתטהרת לאחר שנטמאת ע"י השלכה לאשפה הא כל הכלים אין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה ובעינן שינוי מעשה בגוף הדבר ונראה דגע"ג שאני דזה דהשלכה לאשפה מטהרת הוא רק בגע"ג אבל שלשה על שלשה לא מהני השלכה לאשפה כדאמרינן שם מי"א ובגע"ג לא בעינן שינוי מעשה ונראה הטעם משום דגע"ג אינו כלי בפ"ע רק שראוי לעשות ממנו איזה דבר כגון טלאי ללבושו ולא נגמרה מלאכתו רק בבגד הוא חידוש דאף בכה"ג טמא וכל שהשליכו לאשפה ואינו עומד עוד לטלאי ללבושיה תו לא מקבל טומאה ואף להתוס' דבגע"ג א"צ להיות עומד לזה זהו דוקא אם מעצמו הוא מוטל באשפה ואינו עומד לתשמיש אבל במשליכו ומבטלו בידים מתשמיש תו לא מקבל טומאה ושינוי מעשה לא בעינן לזה דרק היכא דנחתא ליה תורת כלי אינו נעקר ממנו תורת כלי אא"כ בשינוי מעשה שעושה מעשה שמבטלו מכלי אבל גע"ג אינו כלי ואינו ראוי בפ"ע לתשמיש רק זה דראוי לעשות ממנו איזה בגד גזיה"כ שמקבל טומאה אבל כשמבטלו מלעשות ממנו שום דבר בטל טומאתו וזה הטעם דשלשה על שלשה לא מהני השלכה לאשפה דשלשה על שלשה הוא בגד ממש כמ"ש תוס' שבת (כ"ו ע"ב) דשלשה על שלשה א"צ אף ק"ו דבגד חשוב הוא דמה לי שלשה על שלשה ומה לי דו"ה אמות דזה ראוי כמו זה ע"ש וא"כ לא מהני השלכה לאשפה דבעינן שינוי מעשה וזה דבעינן בשלשה על שלשה המוטל באשפה שיהא בריא וצורר מלח הוא משום דזה דשלשה על שלשה הוא בגד ממש הוא רק בכה"ג שהוא בריא וצורר מלח וזה דבבית סגי או בריא או צורר מלח הוא רק משום דאחשבינהו כמ"ש בפה"מ שם ע"ש וזהו נמי הטעם מה דאמרינן פ"ב דשבת פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה רע"א טהורה היא ואמרינן שם בגמרא דר"ע סבר קיפול מועיל ובטולי בטליה כו' ואע"ג דקודם קיפול היתה ראויה לקבל טומאה וקיפול לא חשיב שינוי מעשה דראוי להחזיר הקיפול ומשום דפתילת הבגד דהיינו מטלוניות שיש בהם גע"ג שאינו בגד בפ"ע א"צ שינוי מעשה דכל דבטליה מתשמיש תו אינו מקבל טומאה וכיון דס"ל לר"ע דקיפול מועיל ובטולי בטליה תו לא מקבל טומאה:

עוד נראה טעם בההיא דגע"ג שזרקו לאשפה דטהור משום דכשזרקו לאשפה נעשה סמרטוט וסמרטוט שיעוריה בשלשה על שלשה כדאמרינן בשבת (כ"ט) בקולי מטלוניות דהיינו סמרטוטין כמ"ש רש"י ז"ל דשיעורן בשלשה על שלשה ובפחות אין מקבלין טומאה ומש"ה שלשה על שלשה לא מהני השלכה לאשפה דאף סמרטוט שיעוריה בשלשה על שלשה דסמרטוטין הם כמו עבין ורכין דשיעורן שלשה על שלשה וזהו דפליגי תנאי בכלים שם בגע"ג שזרקו לאשפה טהור וס"ל לת"ק חוץ משל ארגמן ושל זהורית טובה משום דס"ל דהנך אין נעשין סמרטוטין ע"י השלכה לאשפה והטעם בעלמא דנטהר הוא משום דע"י השלכה לאשפה נעשה סמרטוט ועתה הוא שיעורו בשלשה על שלשה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שם מי"א גבי שלשה על שלשה באשפה רש"א שוים שלשה על שלשה באשפות לגע"ג בבית וכתב בפה"מ ז"ל ורש"א שהשלשה על שלשה באשפה ואפילו הוא בתכלית הכח והבריאות הנה דינה כדין גע"ג בבית אשר יטמא במת לא יטמא במדרס שאחר שהושלכה באשפה ירדה ממדרגתה עכ"ל והיינו דאין בה ביטול מתורת כלי שאינו עומד עוד לתשמיש רק ירידה מן המדרגה והיינו דנעשה סמרטוט וסמרטוט שיעורו שלשה על שלשה לטמא מת והיינו דקאמר דסמרטוט שהוא מקולי מטלוניות שלשה על שלשה שלהם הוא כמו גע"ג בשאר בגדים וס"ל לר"ש דאף למדרס כן כיון דלטמא מת שלשה על שלשה שלו דינו כגע"ג דעלמא ה"נ אינו מטמא במדרס כדין גע"ג דאינו מטמא במדרס והכא לא בעינן שינוי מעשה דזה דוקא במבטלו מתורת כלי אבל ירידה מן המדרגה לזה א"צ שינוי מעשה וכיון שירדה מן המדרגה צריכה שיעור יותר גדול וזה דכשהחזירה מן האשפה טמאה משום דכשהחזירה מן האשפה פקע תורת סמרטוט מעליה כיון דמצד עצמה טובה היא רק זריקתה לאשפה עושה אותה לסמרטוט:

אמרינן בשבת (כ"ט) פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקק בו את המרחץ כו' דפליגי ר"א ור"י ור"ע ואמרינן שם הכל מודים בזרקו לאשפה דטהור הניחו בקופסא טמא לא נחלקו אלא שתלאו במגוד או שהניחו אחורי הדלת וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ פכ"ח דכלים מ"ב בתלאה במגוד דס"ל לר"י דטהור דר"י סבר אחר שלא הניחה בקופסא כבר עזב תשמישה והניח אותה ולזה לא תטמא ע"ש היינו דאף אחר שהתקינה לפקק את המרחץ ולנער את הקדרה ונשתמש בה כל שתלאה במגוד כבר עזב את תשמישה ומש"ה טהור וקשה וכי כלי שעזב תשמישה נטהר הא בעינן שינוי מעשה והכא כיון שהתקינה לפקק המרחץ כלי מעליא הוא והכא אין הטעם דירדה ממדרגתה שהרי לא השליכה לאשפה רק תלאה במגוד ורק עזב את תשמישה ול"ש ג"כ לומר מ"ש לעיל דבגע"ג כיון דאינו ראוי לתשמיש בפ"ע א"צ שינוי מעשה דהכא כיון שהתקינו לפקק המרחץ ולנער הקדרה הרי טומאתה מצד שהיא כלי בפ"ע ואמאי א"צ שינוי מעשה ונראה לומר דאף היכא שראוי לתשמיש בפ"ע רק היכא שצריך מחשבה כגון הכא דקולי מטלוניות שיעורן שלשה על שלשה לטומאה ורק שהתקינה היינו שיחדה כמ"ש רש"י ז"ל לפקק המרחץ ולנער הקדרה ונעשה כלי כיון שנעשה כלי רק ע"י יחוד כל שעוזב תשמישו בטל דין כלי מעליו וא"צ שינוי מעשה ול"ד לעור שחישב עליה לעיצבא שכל הכלים יורדין לטומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה דהתם לעיצבא ראויה מצד עצמו בלא יחוד והמחשבה היא רק דשמא רוצה לעשות ממנה רצועות וסנדלים דלא הוי גמר מלאכה וכיון שחושב עליה שתשאר כמו שהיא לעיצבא הרי היא כלי מצד עצמה ולא מצד מחשבתו ואם חושב אח"כ לרצועות וסנדלים צריך שינוי מעשה אבל בקולי מטלוניות פחות משלשה על שלשה אין להם טומאה דאינן בתורת כלי רק כיון שיחדן לאלו דברים יחודו עושה אותן לכלי כיון דכלי נעשה רק ע"י יחודו כל שבטל יחודו דעוזב תשמישו נטהר:

ב

אמרינן בחולין (קכ"ג) טלית שהתחיל לקורעה כיון שנקרע רובה שוב אינו חיבור וטהורה והקשה רש"י ז"ל דהא אמרינן בפ' בהמה המקשה שלשה על שלשה שהיה טמא מדרס וחלקו טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אלמא טומאת גע"ג לא בטלה וכתב דשאני התם שהיה על הבגד ב' טומאות טומאת מדרס חמורה וטומאת מגע קלה אהני חלוקה לבטל טומאת מדרס ונשאר טומאת מגע אבל הכא חדא טומאה היא כיון דקרעה נטהרה לגמרי, והנה התוס' חולין ע"ג וכן הר"ש ז"ל פכ"ח דכלים השיגו על רש"י ז"ל דאין סברא לחלק בין טומאה אחת לב' טומאות ע"ש, והנה נראה לחלק בין אם כל מקצת ומקצת מן הבגד נגעה בטומאה בין היתה נגיעה אחת לכל הבגד דגע"ג חשיב שיעור בגד אפילו אם הוא חלק מבגד גדול כדאמרינן בזבחים (צ"ה) במעיל שנטמא דמכניסו פחות מגע"ג ומכבסו אבל גע"ג לא דהוא שיעור בגד וא"כ בבגד שנטמא כל גע"ג שבו ראוי לקבל טומאה בפ"ע אך זה שייך רק אם כל גע"ג שבו נגעה בטומאה כל גע"ג נטמא כבגד בפ"ע א"כ ל"ש לומר שהקריעה של הטלית תטהר כיון דכל גע"ג שבו נטמא כבגד בפ"ע ובאותו גע"ג לא היתה קריעה ושום שינוי מעשה אבל אם היתה נגיעה אחת לכל הבגד כגון דנגע הטמא במקצת הבגד אז אינו שייך דכל גע"ג תטמא כבגד בפ"ע הא באותו גע"ג לא היתה נגיעה ומה שנוגע האי גע"ג בגע"ג שאצלו שנגעה בטומאה א"כ ימנו ביה ראשון ושני וע"כ קבלת הטומאה היא רק כבגד אחד שלם דבגד מתטמא משום ה' שמות משום אריג ומשום גע"ג כו' דמקבל נמי טומאה מדין אריג היינו מדין בגד שלם א"כ כיון שנקרע הבגד ואינו עוד בגד כמקודם נטהר א"כ ההיא דפ' בהמה המקשה בשלשה על שלשה שנחלק דאמרינן טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דמגע מדרס היינו שנגע בעצמו ובנגיעה בעצמו בכל גע"ג איכא נגיעה דכל גע"ג נוגע בהמדרס ומש"ה אינו נטהר ממגע מדרס ע"י שנחלק ולר"י דאמר התם שאם נגע בו הזב טמא מגע זב לפי פי' רש"י ז"ל ותוס' שדרס עליו כשהוא יחף דאיכא נמי נגיעה בכולו דהא שלשה על שלשה הוא שיעור היותר פחות שהוא ראוי למדרס וכיון דאיכא נגיעה בכולו נשאר טומאת מגע אפילו נחלק אבל ההיא דטלית שהתחיל לקורעה י"ל דמיירי שלא היתה נגיעת הטמא בכל מקצת ומקצת וכל קבלת טומאתה היתה רק מדין אריג היינו מדין בגד שלם וכיון שנקרע נטהר:

כתבו התוס' עירובין (כ"ז) בעליונו של זב דזה דלא נטמא משום היסט הוא באופן אם מקצתו ע"ג הזב ומקצתו נגרר על הארץ דמשום היסט לא מטמא דבהיסט בעינן מגעו שהוא ככולו אבל מדין עליונו של זב נטמא ע"ש ונראה דבבגד שע"ג הזב אף מקצתו נגרר בארץ ג"כ נטמא מה שעליו דבבגד כל גע"ג אף שהוא חלק מבגד גדול חשיב כבגד בפ"ע כדמוכח מההיא דזבחים וא"כ האי גע"ג שעליו נטמא בהיסט דאיכא מגעו שהוא ככולו ודברי התוס' הוא רק למה שנגרר בארץ דאינו נטמא מחמת הסיט הזב ואף דבשעת חיבורן הכל טמא וכמו בגד שארג בו גע"ג ונטמא בטמא מת ואח"כ השלים עליו את כל הבגד הכל טמא כדאמרינן פכ"ז דכלים משום חיבור נ"מ אם יחתוך אח"כ השאר אינו טמא אבל מדין עליונו של זב במקצתו נגרר על הארץ הכל טמא כיון דאפשר לבגד להטמא אף משום בגד שלם וכיון דבעליונו של זב לא בעינן מגעו שהוא ככולו כיון שמקצת הבגד עליו הכל טמא וכן נ"מ בשק ועור שהן ג"כ ראוין להיות עליו ומטמאין בעליונו של זב ושיעורן דע"ד טפחים והע"ה לכל הטומאות ואם פחות משיעור זה עליו והשאר נגרר על הארץ משום היסט ליכא טומאה כלל שאינו מסיט שיעור הראוי לטומאה ומשום עליונו נטמא הכל:

והנה התוס' זבחים (צ"ה) וחולין (ע"ג) תי' קושית רש"י ז"ל על טלית שהתחיל לקורעה כו' מההיא דשלשה על שלשה שנחלק כו' וכתבו דטלית ובגד שאני שהם כלי ושם כלי עליהן וכשנקרעו כיון דאזיל שם כלי מינייהו טהרו לגמרי אבל בפ' בהמה המקשה מיירי בחתיכת בגד דעלמא ואין שם כלי עליו ולא טהר ממגע מדרס אע"ג שטהור מן המדרס ע"ש, והנה יש לעיין דזה אפשר לומר רק בשאר הטומאות דסתם מטלוניות מטמאין אבל ההיא דפ' בהמה המקשה דמיירי בטומאת מדרס דלא טמא אא"כ יחדו לישיבה וכיון שטמא מדרס א"כ ע"כ מיירי דיחדו לישיבה וכיון שהוא שיעור שלשה על שלשה שראוי למדרס וגם יחדו לישיבה א"כ אין לך כלי גדול מזה ומ"ש מטלית, והנה אפשר לומר דשלשה על שלשה שיחדו לישיבה נהי דעתה הוי כלי מעליא מ"מ אריג לא מקרי דאריג היינו שאורג מתחילה בגד שלם ואין דעתו להוסיף כמ"ש תוס' שבת (ס"ג) אבל שלשה על שלשה שהוא רק חתיכת בגד ורק אח"כ יחדו לישיבה והוא כלי מ"מ שם אריג אין עליו משא"כ בטלית שהוא אריג וכיון דבגד מטמא נמי מדין אריג כל שקרעו ובטל טומאתו מדין אריג ס"ל להתוס' דפקע כל טומאתו משא"כ בשלשה על שלשה, והנה התוס' כאן לא ס"ל כהתוס' שבת (כ"ו ע"ב) שכתבו דשלשה על שלשה א"צ אף ק"ו דבגד חשוב הוא דמה לי שלשה על שלשה ומה לי דו"ה אמות ע"ש ואי איכא נפקותא בין שלשה על שלשה לבגד שלם א"כ צריך ריבויא:

והנה אפשר לפרש דברי התוס' בזבחים ובחולין עפ"י הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהל' כלים הי"א שכתב כלים שעיקר עשייתן לקבלה ולחשכב כאחד כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין אם נפחתו אעפ"י שטהרו מלהתטמא במת ובשאר הטומאות מפני שאינן יכולים לקבל ה"ה מתטמאין במדרס שעדיין הן ראוין למדרס אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה לבד כגון החמת והתורמיל אם היו גדולים כדי שיהו ראוין לישב עליהן הואיל ויושבין עליהן מפני גודלן ה"ה מתטמאין במדרס כ"ז שהן שלמין נפחתו אעפ"י שאפשר עדיין לישב עליהן אין מתטמאין במדרס שעיקר עשייתן לקבלה בלבד הואיל ובטלו מלקבל טהרו מלהתטמא בין במדרס בין בשאר הטומאות עכ"ל ומשום דכל שבטל העיקר בטל הטפל כדאמרינן רפ"כ דכלים ובפה"מ שם כתב דתלוי בתחילת עשייתו של הבגד אם עיקרו לדבר אחד או לב' דברים ע"ש, והנה לפ"ז י"ל בכוונת התוס' דבטלית שהתחיל לקורעה שהוא כלי משעת אריגה אעפ"י שהוא ג"כ מטלית דכל גע"ג שבו הוא ג"כ כמטלית של גע"ג מ"מ כיון שנקרעה ובטל שם כלי מעליה בטל הכל משום דעיקר עשייתה הוא לשם כלי וכיון שבטל העיקר בטל הטפל בטל ממנו ג"כ תורת מטלית של גע"ג משא"כ חתיכת בגד שלשה על שלשה שנחלק אע"ג שיחדו למושב ונעשה כלי מ"מ כיון דתחילת אריגתה לא היה לזה ל"ש בזה כיון שבטל העיקר בטל הטפל א"כ אף שנחלק ואינו ראוי עוד למושב לא בטל ממנו דין גע"ג אך אי נימא כן תקשה בטלית שהתחיל לקורעה לא תקבל טומאה אף מכאן ולהבא שהרי הרמב"ם ז"ל כתב שם דאף מכאן ולהבא אינו מקבל טומאה מפני שבטל העיקר וע"כ צריך לחלק דשאני טומאת מדרס שטומאתו הוא ג"כ מדין כלי דבעינן שיהא מיוחד לישיבה וכיון שבטל עיקר הכלי שהוא עשוי לקבלה בטל הטפל ואינו עוד כלי אף למדרס משא"כ בטומאה של גע"ג דאינה מדין כלי רק כל מטלוניות של גע"ג מקבלין טומאה דמרבינהו מקרא אף שבטל שם כלי מן הטלית דין מטלוניות נשאר]:

[ובחולין (ע"ב ע"ב) גבי שלשה על שלשה שנחלק דאמרינן דגע"ג הבאין מבגד גדול בשעת פרישתן מקבלות טומאה מאביהן וכתבו התוס' משום דקודם שנחלק לגמרי נוגעות החתיכות זו בזו ושם לקמן הקשו בתוס' על ההיא דאבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לפרק ואמרינן בפ' כ"צ דאי גזרו טומאה על היוצא הטעם דלא נטמא מה שבפנים אף שנוגע במה שבחוץ משום דהוי מגע בית הסתרים והקשו התוס' הא מ"מ בשעת פרישתן מקבל טומאה ותי' דמיירי כגון שחתך בסכין רחבה דמפסיק הסכין בין מה שבפנים למה שבחוץ ואין נוגעין זה בזה בשעת חתיכה ע"ש, והנה בירושלמי פ' כ"צ וס"פ ע"פ אמרינן על ההיא דר"י דטלית שהתחיל לקורעה כיון שקרע בה רובה טהור והשאר אינו חיבור דלא חשיב נמי כשנקרע רובה מגע בית הסתרים דאף מה שלא קרע חשיב כמו קרוע ולא הוי בית הסתרים ע"ש א"כ א"צ לומר בההיא דבשעת פרישתו מקבלין טומאה שהוא משום נגיעת החתיכות זו בזו דאף אי מה שנחתך לא נגעו זו בזו מ"מ לאחר קריעת רובה המחובר נוגע זה בזה ולא חשיב אז מגע בית הסתרים וא"כ אינו מועיל ג"כ תי' התוס' בההיא דאבר שיצא מקצתו דמיירי שחתך בסכין רחבה דאין מה שחתך נוגע זה בזה מ"מ כיון שחתך רובה מה שעדיין לא חתך חשיב נגיעה זה בזה ובירושלמי שם מקשינן זה באבר שיצא מקצתו הא כיון שחתך רובו איכא נגיעה דלא הוי תו בית הסתרים ומתרצינן דמיירי שחתך מעט מעט ומשליך דליכא לעולם חתיכת רובו ע"ש]:

ג

אמרינן דבגד שלשה על שלשה למדרס וגע"ג לטמא מת שק דע"ד עור הע"ה מפץ וע"ו בין למדרס בין לט"מ ואמרינן דהבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זע"ז ואמר ר"ש מה טעם כו' והקשו התוס' (שבת ע"ו) הא הכא ע"כ למדרס דהא בגד שלשה על שלשה הוא למדרס ומאי רבותא דמצטרפין זע"ז כיון דחזו למדרס מי גרע מכופת של שאור שיחדו לישיבה ותי' נהי דצירוף הבגד והשק הוא למדרס אבל השק והעור כו' הוא לטמא מת וכתבו דל"צ האי טעמא אצירוף דעור ומפץ דמפץ לא מטמא במת אלא כשיחדו למדרס ע"ש, והנה במעילה י"ח במתני' דהבגד והשק השק והעור העור והמפץ כולן מצטרפין זע"ז כתב רש"י ז"ל הבגד שהוא מטמא ג' אצבעות ע"ג אצבעות והשק שיעור ד"ט על ד"ט הבגד מצטרף לשק שקל הימנו לדע"ד ע"ש היינו דצירוף הבגד והשק הוא ג"כ לטמא מת דלזה הבגד שיעורו ג' אצבעות כו' ונראה דכיוון לקושית התוס' שבת דלמדרס ל"ש צירוף דכל שראוי למדרס טמא והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ מעילה שם כתב דהמפץ הוא העשוי מצמר עב ע"ש וקשה טובא אמאי לא מפרש כמפץ בכ"מ שהוא של עץ ונראה דקשה ליה נמי קושית התוס' דהא מפץ אינו מטמא בטמא מת אא"כ יחדו למדרס ולמדרס א"צ טעם להצטרף ומשום זה דחקו התוס' דטעם דר"ש לא קאי אצירוף של עור ומפץ ומש"ה פי' הרמב"ם ז"ל כאן דהאי מפץ דהכא הוא עשוי מצמר עב דרק מפץ של עץ שהוא פשוטי כ"ע אינו מתטמא בשאר הטומאות ורק ביחדו למדרס מק"ו מפכין קטנים אבל מצמר עב הוי כמו שק ועור דטמאין בטמא מת אף כשלא יחדן למדרס רק כיון שהצמר עב ביותר שיעורו ששה על ששה, (כתב רש"י ז"ל שבת מ"ז גבי בגדי עניים דהיינו גע"ג או שחוטן עבה ע"ש ונראה דבעבין אף שלשה על שלשה הם רק בגדי עניים ולרש"י ז"ל אין מקבלין טומאה רק אצל עניים דהא פחות משלשה על שלשה ה"ה כגע"ג וכיון שכתב רש"י ז"ל גע"ג או עבין מוכח דבעבין אף שלשה על שלשה הם רק בגדי עניים כיון דאמרינן בגמרא דעבין אין בהם משום גע"ג ושיעורן בשלשה על שלשה שלשה על שלשה שלהן כגע"נ דעלמא שהם רק בגדי עניים, והנה יש לחקור בשאר בגדים חוץ מצמר ופשתן דאין בהם משום גע"ג אבל יש בהם משום שלשה על שלשה אי מטמאין כשהן עבין דהטעם דשלשה על שלשה עדיף מגע"ג אמרינן בפ' במה מדליקין משום דחזו בין לעניים ובין לעשירים ומש"ה מטמאין אף בשאר בגדים אבל עבין כיון דחזו רק לעניים א"כ הוי כגע"ג דבשאר בגדים אין טמאין כלל]:

כתב הרמב"ם ז"ל פכ"ג דכלים השק שיעורו דע"ד עור הע"ה כו' בין למדרס בין לשאר הטומאות פחות משיעורים האלו טהור מכלום בד"א בקרע אחד מהם שנקרע שלא בכוונה אבל הקוצץ בכוונה וקצץ אפילו טפח על טפח למושב כו' ה"ז מתטמא במדרס בין שהיה טע"ט שקוצץ בגד או שק או עור כו' וכן המקצע מאחד מהן לאחיזה כו' כדרך שעושין קוצצי תאנים שלא יזיקו אצבעותיהן ה"ז טמא בכ"ש והוא שלא יהיה פחות מגע"ג שכל פחות מג' אצבעות טהור מכלום וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל פחות מג' אצבעות טהור מכלום זה כתב מדעתו שהרי אמרו ולאחיזה כ"ש ואולי במקצע לכך ולפיכך אפילו כ"ש מפני שהוא ככלי או בגד קטן עכ"ל, והנה על הרמב"ם ז"ל קשה כיון דזה דהמקצע הוא בין מן הבגד בין מן השק בין מן העור ומאי שייך בשק ועור שיעור של ג' אצבעות הא שק שיעורו דע"ד בין למדרס בין לטמא מת ועור הע"ה וליכא שם שיעור של ג' אצבעות כלל ועוד בבגד אם יש שם ג' אצבעות למה צריך קיצוע דהא בגד שיעורו גע"ג בלא קיצוע ולהראב"ד ז"ל ג"כ קשה מ"ש שהוא כמו בגד קטן הנה זה שייך רק בבגד או שק שהוא מטמא ג"כ משום אריג אעפ"י שאין בו גע"ג ואריג היינו בגד קטן שלם אבל עור דאינו מטמא משום אריג א"כ אפילו אם הוא בגד קטן שלם ג"כ צריך הע"ה והמקצע הוא בין מבגד בין משק בין מעור ונראה לומר להרמב"ם ז"ל דודאי קיצוע צריך רק באידך בשק ועור ומפץ דבגד שיעורו גע"ג בלא קיצוע וזה דנקט גם בגד בהדייהו הוא רק משום קיצע למושב טפח דנקט התם דאף בבגד צריך קיצוע דבלא קיצוע למושב שיעורו שלשה על שלשה אבל לאחיזה דשיעורו ג' אצבעות דאינו למדרס ודאי בבגד לא בעי קיצוע וזה דבשק ועור בקיצוע שייך שיעור של ג' אצבעות אע"ג דלא אשכחן שיעור זה רק בבגד נראה דזה דשק שיעוריה דע"ד עור הע"ה מפץ וע"ו בין למדרס בין לטמא מת ובבגד ג' אצבעות אין זה דבהנך פחות משיעורים אלו לא חזו לא לעניים ולא לעשירים אלא דשיעור גע"ג דבבגד חזי לעניים ה"נ בהנך רק דבבגד מרבינן מקרא דוהבגד לרבות גע"ג היינו דמרבינן שיעור דחזי לעניים ולא לעשירים כדאמרינן בפ"ב דשבת אבל בשק ועור ומפץ דליכא קרא מטמא רק שיעור דחזי בין לעניים בין לעשירים ושיעור דע"ד בשק בעור הע"ה ומפץ וע"ו הוי כשיעור שלשה על שלשה בבגד דחזי בין לעניים בין לעשירים, והנה בבגד פחות מגע"ג כתב הרמב"ם ז"ל לעיל הלכה כ"א דלא מהני אף מחשבה והכנה ואף קיצוע לא מהני וכדמוכח כאן והטעם כיון דלא חזי לא לעניים ולא לעשירים בטלה דעתו ולא מהני מחשבה והכנה ואף קיצוע לא מהני אבל שק פחות מדע"ד ועור פחות מהע"ה ומפץ מוע"ו דרק לעשירים לא חזי נהי דבלא יחוד לא מקבלי טומאה דבעינן שיעור דחזי בין לעניים בין לעשירים אבל יחוד ע"י מעשה ע"י קיצוע מהני בהו כיון דחזי לעניים אבל פחות מגע"ג כיון דאף בבגד לא חזי לא לעניים ולא לעשירים כ"ש בהנך א"כ לא מהני בהו קיצוע, [אמרינן שבת ס"ג דאריג ותכשיט כ"ש טמא היינו דמצטרפין לכשיעור כמ"ש בתוס' שם ויש לחקור מה דינו אז אי כאריג או כתכשיט נ"מ לטמא בנגעים ובפשוטו אינו מטמא בנגעים דכל צירוף לכשיעור הוא לקל שבשניהם]:

אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פכ"ד דכלים מ"ה המשנה בכלי עור מן הפשוט לקיבול ומן הקיבול לפשוט ומן הקיבול לקיבול טהור ובבגד הכל טמא ע"ש ונראה טעם החילוק מבגד לעור דכל הכלים טומאתן מדין כלי וכן כלי עור דהתורה ריבתה כלי הנעשה מעור דטמא כמו כלי הנעשה מעץ ושאר כלי שטף אבל בגד אין טומאתו מדין כלי שהרי לא ריבתה תורה כלי הנעשה מצמר ופשתן לטומאה רק טומאה את הבגד ואמרינן הואיל ונאמרו בתורה בגדים סתם ופי' הכתוב בא' מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים דרק צמר ופשתים קרוי בגד א"כ כלי עור דטומאתו מדין כלי כיון שנעשה כלי אחר ששינה מפשוט לקיבול או מקיבול לקיבול כגון חמת ועשאו תורמיל כיון דעתה שם כלי אחר עליו נטהר אבל בשל בגד אין טומאתו משום שהוא חמת רק דשם בגד עליו דכל דבר הנעשה מצמר ופשתים שם בגד עליו דאין שם בגד על התשמיש רק על המין א"כ המשנה מחמת לתורמיל מעיקרא בגד והשתא בגד מש"ה טמא, אמרינן באלו שעורותיהן כבשרן דכולן שעיבדן או כשהולך בהן כדי עבודה טהורין דבטל דין בשר מעליהן ונעשו כעור ויש לחקור אם יש להם דין עור לטומאה כגון לטמא בנגעים, והנה התוס' זבחים צ"ד כתבו דלאחר עיבוד מטמאין בהע"ה כדין עור ע"ש אך אין ראיה לזה אם י"ל דין עור מעליא לטמא בנגעים דהתם למדרס דאף כופת של שאור אם הוא ראוי למדרס מטמא וזה דשיעורו הע"ה כדין עור הוא משום דעור פחות מהע"ה אינו ראוי למדרס וה"נ כן אבל אין ראי' מזה דהנך עורות דקודם דינן כבשר לאחר שעיבדן שי"ל דין עור מעליא]:

ד

אמרינן פכ"ז דכלים דהבגד מטמא משום ה' שמות משום שלשה על שלשה למדרס ומשום אהל ולטמא מת משום גע"ג ומשום אריג ומשום כלי קיבול ע"ש והנה גע"ג מרבינן מקרא דוהבגד וכן אריג מרבינן מאו הבגד אבל כלי קיבול דשיעוריה בכ"ש מנ"ל דטמא ונראה דבגד נהי די"ל טומאה בפ"ע מדין בגד י"ל ג"כ טומאה מדין כלי דכלי העשוי מצמר הוא בכלל מעשה עזים דכל הבא מבע"ח הוא בכלל מעשה עזים והבא מן הפשתן הוי בכלל כלי עץ דכל הגדל מן הארץ בכלל כ"ע כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפסקיו ובהקדמתו לטהרות א"כ העושה כלי קיבול מצמר ופשתן הוי כשאר כלים ושיעורן בכ"ש דהעושה כלי קיבול מ"מ טמא כדאמרינן בפי"ז דכלים רק היכא שי"ל גע"ג או שהם אריג י"ל טומאה ג"כ מדין בגד וזה דצריך הכתוב לחדש טומאה מדין בגד הא כל בגד העשוי ללבישה יטמא מדין כלי העשוי מצמר ופשתים הנה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ פט"ז דכלים מ"ז אתי שפיר שכתב שם ז"ל והנה כבר התבאר בספרא שכל מה שהוא משמש את האדם לבד שהוא לא יטמא ר"ל שהוא לא יצרפהו האדם בדברים אשר ירצה שכל מי שיאכלהו או ישתהו או ילבישהו הנה ג"כ משמש את האדם וכאשר היה כלי לא יצלח למשמשי אדם אבל לאדם עצמו כמו שלא יסתלק עליו לא יטמא ואם היה דבר יצלח לאדם ולחשמשי אדם הוה זה אשר יטמא מן כ"ע ע"ש היינו שמה שמלבישהו הוי רק משמש אדם ולא את משמשי אדם והוי כמו אוכלין ומשקין שהן ג"כ משמשין את האדם ואין מטמאין בתורת כלי ומש"ה אצטריך לרבות בגד לטומאה דבשביל תשמישו ללבישה אינו כלי לטומאה אבל העושה כלי קיבול מצמר ופשתים דתשמישו הוא כשאר כלים טמא מדין כלי וא"צ להיות טמא מדין בגד:

אמרינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל כו' ובת"כ אמרינן מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם ואת משמשי האדם אף כל כו' ובשבת ס"ד אמרינן מה שק טווי ואריג אף כל כו' ואע"ג דמרבינן כ"ע וכל כלי שטף דומיא דשק ואע"ג דל"ש בהו טווי ואריג נראה ג"כ דשק מטמא משום ב' דברים משום כלי ומשום בגד דהרועים לובשים אותן כמ"ש רש"י ז"ל שבת ס"ד וזה דמטמא ג"כ משום כלי בעינן מיטלטל מלא וריקן ומינה ילפינן לשאר כלי שטף וכן משמש האדם ומשמשי האדם וזה דמטמא שק משום בגד בעינן דומיא דבגד טווי ואריג, והנה התוס' שבת (ס"ג ע"ב) הקשו על הא דאמרינן דאריג כ"ש אמאי בגד כ"ש מטמא הא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק ותי' דראוי הוא לכוף ולקפל וליקח בו מרגלית או מחט ע"ש דס"ל להתוס' דאף מה שמטמא מדין בגד בעינן ג"כ כל מה דדרשינן משק שיהא מיטלטל מלא וריקן, והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ בצרור המרגלית וכן הר"ש ז"ל שם לא ס"ל כן כמה שהביא הרעק"א ז"ל בגה"ש שבת שם] וס"ל דמה שראוי לקפל לא חשיב בשביל זה בית קיבול וס"ל כמ"ש דדרשות דמה שק מיטלטל מלא וריקן וכן מה שק משמש האדם ומשמשי האדם הוא רק לכלים דאתקשו לשק אבל בגדים אתקוש לשק רק לטווי ואריג דשק מטמא ג"כ מדין בגד ומש"ה שק מטמא נמי משום אריג כ"ש כדאמרינן רפכ"ז דכלים ואריג כ"ש מרבינן מאו הבגד ואינו מטמא משום אריג רק בגד ושק בלבד ע"ש:

הנה עמ"ש התוס' דמש"ה אריג כ"ש מטמא משום דראוי לכרוך ולקפל בו מרגלית יש לעיין הא התוס' כתבו שם (ס"ד ע"א) ד"ה מנין דההיא דקילקלי וחבק דזה דראוי לקפל בלבד אינו מועיל וצריך ג"כ שיהא עומד לזה ע"ש והכא באריג כ"ש שהוא טמא הוא בכל הבגדים ואפילו אם אינו עומד לקפל בו מרגלית ונראה כיון דס"ל להתוס' דמה שראוי לקפל חשיב כמו י"ל בית קיבול רק זה לא סגי דבעינן שיהא ג"כ עומד לקיבול אך זה שייך רק בשק ובשאר דברים אבל בבגד שכתבו התוס' שבת מ"ז דגע"ג אפילו אי אינו עומד כלל לתשמיש ואפילו מוטל באשפה ג"כ מקבל טומאה דמרבינן לה מאו הבגד ובקרא לא מפליג מידי וה"נ אריג דאריג וגע"ג שניהם שוים דשניהם מרבינן מאו הבגד דשקולים הם דחשיב כ"ש אריג מתחילה כמו גע"ג מבגד גדול כמ"ש בתוס' שם (ס"ג ע"ב), ואע"ג דבעינן שיהא מין בגד זה עומד לתשמיש אבל לטלטל מלא וריקן נראה שאף מין בגד זה יהא עומד לטלטול מלא וריקן ג"כ לא בעינן דהא התורה ריבתה גע"ג וגע"ג הוא משום דחזי לעניים לטלאי דלבושיה א"כ ע"כ לא בעינן בבגד שיהא עומד לטלטול מלא וריקן וסגי במה שראוי לקפל בו, וה"נ הרי ראוי לקבלה לקפל בה מרגלית אבל בקלקלי וחבק שהם שק ולית בהו דין של גע"ג כלל בזה ודאי אף להתוס' ליכא הדין דאפילו מוטלין באשפה מטמאין ובשק בעינן שיהו עומדין לתשמיש וא"כ בעינן דוקא שיהו עומדין לקבלה וזהו נמי שהקשו התוס' רק על אריג כ"ש הא אינו מיטלטל מלא וריקן ולא הקשו על כל הבגדים שהם ללבישת אדם הא אינו מיטלטל מלא וריקן דהא מה שמקבלין את האדם לא חשיב קבלה כמ"ש התוס' (ס"ד ע"א) בקב הקיטע דאף שי"ל בית קיבול רגלו לא מהני דבעינן דוקא בית קיבול כתיתין ע"ש ומשום דבבגדים גדולים שראוי לקפל בהם כלים מטמאין אף בעומדין רק ללבישת אדם משום דבבגדים בעינן רק ראוי לקבלה ולא שיהא עומדין לזה ול"ד לקב הקיטע שהוא של עץ שהוא כלי דבעינן שיהא עומד לזה ומה שעומד לקבל רגלו אינו כלום דאין זו קבלה ובעינן בית קיבול כתיתין ומש"ה הקשו רק מאריג כ"ש דאינו ראוי לקפל ותי' דה"נ ראוי לקפל מרגלית או מחט:

והנה בזה י"ל הטעם דמטלוניות פחות מגע"ג אין מקבלין טומאה אע"ג דראוי לקפל בהן מחט או מרגלית ואמרינן דכלי קיבול הוא בכ"ש וא"צ שיעור כלל ואמאי פחות מגע"ג אין מטמאין ומשום דבעינן ג"כ עומד לקבלה ואי לאו לא חשיב כלי קיבול דרק בגע"ג מרבינן מקרא דאו הבגד דאפילו מוטל באשפה טמא אבל פחות מגע"ג הוי כשאר דברים וכיון דאינו עומד לקבלה לא מהני, ובזה אתי שפיר נמי מה דאמרינן בזבחים במטלוניות פחותין מגע"ג דאי בעי מחשב עלייהו דמחשבה מהני עלייהו והיינו שיחשב עליהן לקפל בהן והוי כלי קיבול וכלי קיבול בכ"ש וזה דצריך קרא לאריג כ"ש שהוא טמא אף דראוי לקפל וחשיב כמו קבלה וא"כ תי"ל דכלי קיבול הוא בכ"ש נראה נהי דבגד גע"ג או אריג לא בעינן עומד לתשמיש וה"נ שיהא עומד לקבלה זהו רק לענין דליכא חסרון מצד דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן דבזה סגי מה שראוי לקבל בו אבל עומד לזה לא בעינן אבל הדין דכלי קיבול בכ"ש דמה שהן כלי קיבול חושבן דשיעורן בכ"ש לזה בעינן דוקא שיהא עומד ועשוי לקבלה א"כ אריג דאינו עשוי לקבלה צריך ריבוי דשיעורו בכ"ש מטעם שהוא אריג:

הקשו התוס' שבת שם פשוטי כלי עור אמאי טהורין הא ראוי לקפל בהן ותי' דמיירי בעור שלוק שהוא קשה ע"ש וכן אפשר לומר דמיירי בעור שאינו עומד לכריכה דבעינן דוקא שיהא עומד לזה כמ"ש שם תוס' לקמן, והנה לפ"ז מה דאמרינן במתני' דכלים דעור הע"ה בין למדרס בין לטמא מת היינו אפילו אותן דאין ראוין למדרס וכמ"ש התוס' להדיא (שבת ע"ו ע"א) דרק במפץ זה דמטמא בטמא מת הוא רק כשיחדו למדרס ע"ש ואע"ג דהוי פשוטי כלי עור וע"כ משום דראוי לקפל ולכרוך בהן ומיירי באותן שעומדין לכריכה וכן אמרינן במתני' פכ"ד דכלים ג' עורות הן העשוי לשטוח טמא מדרס לתכריך הכלים טמא טמא מת כו' היינו דלא מצינו עור פשוט טמא טמא מת אלא העשוי לתכריך, והנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פכ"ו מ"ו עור שעשאו לתכריך אפילו כ"ש טמא ע"ש והנה לפ"ז קשה הא דאמרינן עור הע"ה וכתבו התוס' שבת ע"ו דזה אפילו אינו מיוחד למדרס וע"כ מטמא משום דראוי לתכריך ובעינן ג"כ שיהא עומד לזה א"כ אמאי שיעורו בהע"ה הא העשוי לתכריך שיעוריה בכ"ש ונראה דהחילוק הוא בין מיוחד לכריכה בין עומד גם לכריכה דהתוס' שבת (ס"ד ע"א) הקשו בקילקלי וחבק הא לא מיטלטל מלא וריקן ואי משום דראוי לקפל הא אינו עשוי לכך ותי' דהני נמי לשם כל צורכן הן עשוין מתחילה ע"ש היינו דלא בעינן שיהא עשוין רק לכריכה ומהני אי עשוין לשם כל צורכן ואף כריכה בכלל אבל לענין העשוי לתכריך שיעורו בכ"ש ומשום דתכריך חשיב כקבלה וכלי קיבול בכ"ש דמה שהן כלי קיבול חושבן דשיעורן בכ"ש לזה בעינן שיהא מיוחד לכריכה כמו התם מיוחד לקבלה ומה שעומד לכל צורכן וכריכה בכלל לא מהני ומדוקדק לשון התוספתא עור שעשאו תכריך אפילו כ"ש דבעינן שיהא מיוחד לתכריך:

והנה להרמב"ם ולהר"ש ז"ל בצרור המרגלית דמה שראוי לקיפול לא חשיב כמו קלה וכן נראה מהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פכ"ו מ"ו דאמרינן שם תכריך ארגמן בזמן שתוכו טמא פשוטו טהור מיטמא ומיטהר אפילו י' פעמים ביום ע"ש אלמא כשהוא פשוט טהור אף דראוי לכורכו דרק כשהוא כרוך חשיב ככלי קיבול ולפ"ז פשוטי כ"ע דטהור הוא אפילו בעור שאינו שלוק וזה דאמרינן במתני' דעור של תכריך הכלים טמא טמא מת צ"ל דזה רק בזמן שהוא כרוך וזה דעור הע"ה צ"ל בהנך דחזו למדרסות דכל הראוי למדרס מטמא בטמא מת ואפילו פשוטין ונראה דזה דאמרינן בתוספתא דמיטהר ומטמא אפילו י"פ ביום אינו דכשחזר וכרכה מטמאת טומאה מכאן ולהבא אלא חוזרת לטומאתה הישנה דלא גרע ממטה שנטמאה ונתפרקה וחזר ונפלה דחוזרת לטומאתה ואע"ג דכשפרקה אינה כלי כלל ומשום דההדיוט יכול להחזירה ולא הוי כשבירה וה"נ הרי ההדיוט יכול לחזור ולכורכה א"כ אח"כ כשכרכה דעתה י"ל בית קיבול חוזרת לטומאתה דלא הוי כנשברה ולא חשיב ככלי חדש:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה