מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן נא - פרת חטאת · ה
אמרינן פי"ב דפרה דהטהור לחטאת שנטמא מטמא את חברו וחברו את חברו אפילו הן מאה וכן לגין של חטאת שנטמא מטמא את חברו וחברו את חברו אפילו הן מאה דאין מונין לחטאת ובפ"י אמרינן דטהור לחטאת שנגע באוכלין ומשקין שאינן טהורין לחטאת רק בידו טמא ברגליו טהור וכן אמרינן שם דהטהור לחטאת שנגע בתנור רק בידיו טמא ברגליו טהור ע"ש, והנה יש לעיין כיון דאין מונין לחטאת אם נגע באוכלין ומשקין או בתנור ברגלו אמאי טהור כיון שהן ראשון לטומאה ואין מונין לחטאת נעשה גופו ג"כ ראשון ואמאי טהור ונראה דזה דאמרינן אין מונין לחטאת ואעפ"י שהוא ראשון מטמא את חברו לא שאמרו דראשון מטמא אדם דהא לא חידשו דבר בפרה כדאמרינן בחגיגה כ"ג אלא דעשו דבר שלא נטמא כאילו נטמא וכן אם נטמא בטומאה קלה כאילו נטמא בטומאה חמורה וכן אמרינן להדיא בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ה דלא חידשו דבר בחטאת אלא עשו המיטמא בטומאה קלה כמיטמא בטומאה חמורה ע"ש וה"נ עשו זה הראשון לטומאה כאילו הוא אב הטומאה שמטמא אדם וכן עשו את חברו כאילו הוא אב הטומאה ומטמא את חברו וחברו את חברו ואפילו הן מאה אבל אוכלין ומשקין וכן כ"ח דא"א להם להיות אב הטומאה במציאות ל"ש שיעשום כאב הטומאה לטמא אדם ואינו טמא רק אם נגע בידיו כשאר ראשון דמטמא את הידים, והנה הט"א בחגיגה שם הקשה על הא דאמרינן בשפופרת שחתכה לחטאת דעשאוה כטמא שרץ ומקשינן אלא מעתה לא תטמא אדם אלמה תניא חותכה ומטבילה טעון טבילה והקשה אף אם הוא כטמא שרץ ג"כ יטמא אדם דאין מונין לחטאת ע"ש ולפ"ז ל"ק דזה דאין מונין לחטאת וראשון מטמא אדם הוא משום דעשאוהו כאב הטומאה ומטמא אדם אבל הכא דאמרינן דעשאוהו רק כטמא שרץ שהוא ראשון ודאי אינו מטמא אדם דראשון אינו מטמא אדם [רק הקושיא השניה שהקשה הט"א שם כיון שנגע בידיו בחתיכתו נטמאו ידיו לחטאת ולחטאת נטמא ידיו נטמא גופו עדיין צ"ע] וכן אדם שנטמא במת מטמא את חברו וחברו את חברו אך לא מצינו שיהיו כולן טעונין הזאה גו"ז אלא הראשון בלבד והטעם דאין טעון הזאה אלא הנטמא באבי אבות הטומאה ואדם אינו שייך שיהיה אבי אבות הטומאה:
וכן הא דאמרינן בפי"א דכל הטעון ביאת מים בין מד"ת ובין מד"ס מטמא מי חטאת ואפר חטאת כו' במגע ובמשא ע"ש דאם אכל אוכלין טמאים דטעון ביאת מים מד"ס וכן אם נגע בשרץ מטמא במגע ובמשא כזב גמור והיינו דכל שנטמא בטומאה קלה עשאוהו כנטמא בטומאה חמורה וכהירושלמי וטעם הדבר דכיון דלא נזהר מטומאה קלה חיישינן נמי שמא לא נזהר אף מטומאה חמורה כגון זיבות ומטמא במגע ובמשא וכיוצא בזה כתבו התוס' חולין ל"ה דזה דהאוכל אוכל שלישי שני הוא משום דכיון דלא נזהר לשומרו מליטמא וליגע בשני איכא לספוקי נמי דילמא נגע בראשון ע"ש ולחטאת חיישינן טפי דכל שלא נזהר ונטמא בטומאה קלה אף של ד"ס חיישינן ביה לכל הטומאות, והנה התוס' פסחים ס"ט גבי שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א בר"ה הקשו ואמאי חיישינן להכי הא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים ותי' דמעביר בכלי אבנים כו' דאין מקבלין טומאה והקשה הרש"ש ז"ל מאי מהני דמעביר בכלי אבנים הא אמרינן בפרה כל הטעון ביאת מים מד"ת כו' מטמא מי חטאת במגע ובמשא א"כ נטמאו המי חטאת ע"י נשיאתו ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דזה שעשו המתטמא בטומאה קלה כמתטחא בטומאה חמורה הוא משום כיון דלא נזהר מטומאה קלה חיישינן נמי שלא נזהר מטומאה חמורה דהסיח דעתו משמירת גופו לחטאת זה שייך רק בטומאה שאינה מחמת מי חטאת אבל בנטמא מחמת נשיאת מי חטאת עצמן כיון דנתעסק רק בחטאת אין כאן היסח הדעת מחטאת ולא חיישינן לשאר טומאות:
אמרינן בפי"ב דלגין של חטאת שנטמאו אחוריו נטמא תוכו ע"ש ונראה דאין זה חומרא חדשה בחטאת רק הוא בכלל דאין מונין לחטאת דזה דבעלמא כלי שנטמאו אחוריו במשקין לא נטמא תוכו הוא משום דחשבינן לאחוריו ותוכו כב' כלים וכמ"ש רש"י ז"ל במתני' ר"פ חומר בקדש דכל תשמיש ותשמיש שבו חשיב כלי בפ"ע ע"ש וא"כ לחטאת כיון דאין מונין לחטאת וכלי שנטמא מטמא חברו וחברו את חברו א"כ אחוריו חוזרין ומטמאין את תוכו ול"ש בזה דהוי מגע בית הסתרים כיון דחשבינן להו כב' כלים וכעין זה אמרינן באהלות פ"ז גבי אהל הנוגע בו מתוכו טמא טומאת ז' ומאחוריו טמא טומאת ערב וכתב הר"ש ז"ל משום כיון דהאהל מציל מלהיות הטומאה בוקעת ועולה חשבינן צד הפנימי וצד החיצון כב' כלים וצד הפנימי הוי ככלים הנוגעין במת וצד החיצון ככלים בכלים ע"ש ולא חשיב מה שהצד החיצון נוגע בצד הפנימי כמגע בית הסתרים ומשום כיון דחשבינן להו כב' כלים אין זה מגע בית הסתרים:
אמרינן פ"ח מ"ב המקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל שאם נפלו משקין על הסנדל נטמא וטמאהו כו' וכתב הראב"ד ז"ל בפי"ג נ"ל שלא חשו על המשקין אחרים אלא שמא יפלו מאותן משקין על הסנדל והם נפסלין בהיסח הדעת וטמאו את הסנדל והסנדל מטמא האדם שהרי אמרו הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש וכ"ש חטאת וכן בכסותו אמרו בגדים או כלי קדש אפילו בטהרה מדרס לחטאת וזה שנטמאו בגדיו במשקין אעפ"י שטבל לחטאת חזר להיות כסות אוכלי קדש כו' עכ"ל, והנה ז"ש דנפסלו המשקין משום היסח הדעת וטימאו את הסנדל היינו דבכל היסח הדעת חיישינן לטומאה וטמאו את הסנדל כמו כל משקין טמאים דמטמאין כלים ויש לעיין א"כ אמאי כתב דכיון שנטמאו במשקין חזרו להיות כסות אוכלי קדש הא הסנדל נטמא אף לקדש דהיסח הדעת הוא פסול טומאה בכל הטהרות א"כ הסנדל כשאר כלים שנטמאו במשקין וטמא לכל הטהרות וא"כ להוי האי סנדל מדרס אף לאוכלי קדש כמו לחטאת ואמאי חשיב עתה ככסות אוכלי קדש, ונראה משום דאמרינן בירושלמי חגיגה פ"ג ה"א גבי הנושא את המדרס לא ישא את הקדש ואיכא למ"ד דאם עבר ונשא טהור ובעינן למפשט מזה דגופו של אוכל תרומה לא עשו כזב אצל הקדש דאי הוי כזב א"כ זה שנטמא ע"י שנשא את המדרס לא עדיף מאוכל תרומה א"כ הוי כזב אצל הקדש דמטמא במשא א"כ עבר ונשא אמאי טהור ומתרצינן בחזוקק לקדש דכל שהוא אוכל קדש אפילו נטמא אינו יורד ממדרגתו ודין אוכל קדש עליו ועדיף מאוכל תרומה ואין גופו כזב אצל הקדש ועיין בק"ע שם א"כ הכא שנטמא הסנדל במשקין לא פקע ממנו דין כסות אוכלי קדש ולא הוי מדרס לקדש כשאר בגדים שהן מדרס לקדש רק לחטאת ס"ל להראב"ד ז"ל דכל שנטמא פקע ממנו דין חטאת לגמרי וירד ממדרגתו והוי רק כבגדי אוכלי קדש שהן מדרס לחטאת:
והנה זה דהוצרך להראב"ד ז"ל דכיון שנטמא נעשה ככסות אוכלי קדש והוי מדרס תי"ל כיון שנטמא הסנדל במשקין שהם ראשון נעשה אף הסנדל ראשון דאין מונין לחטאת א"כ חוזר הסנדל ומטמא את האדם דהאדם נעשה ג"כ ראשון וא"כ צריך האדם ביאת מים ומטמא את האפר במשא דכל הטעון ביאת מים מד"ס מטמא מי חטאת ואפר חטאת במגע ובמשא כדאמרינן פי"א מ"ו והטעם דהוצרך לזה הוא כמ"ש דאין כלי מקבל טומאה מראשון אף לחטאת רק היכא שנטמא בטומאה קלה הטילו עליו טומאה חמורה והכא שהסנדל נטמא ע"י משקין א"א להסנדל להעשות ראשון אף לחטאת דהא א"א להמשקין להיות יותר מראשון ול"ש דלחטאת יטילו על המשקין טומאה יותר חמורה דא"א למשקין להיות יותר מראשון במציאות א"כ א"א להן לעשות הסנדל ראשון ונטמא הסנדל רק כשאר כלים שנטמאין ע"י משקין מדרבנן ונעשה הסנדל שני רק כיון דמ"מ נטמא הסנדל אינו עוד של חטאת והוי רק ככסות אוכלי קדש והוי מדרס לחטאת ולפ"ז י"ל להראב"ד ז"ל זה דאין מונין לחטאת הוא משום דכיון דנטמא אינו עוד לחטאת והוי רק כטהור לקדש ובגד שאינו טהור לחטאת הוא מדרס לחטאת וכן אדם שאינו טהור לחטאת הוא כזב אצל החטאת כדאמרינן ברפ"י וכלים שאין ראוין למדרס עכ"פ הן כטמא מת לחטאת ומש"ה מטמא את חברו וחברו את חברו דכיון דנטמא חברו אינו עוד לחטאת והוא גופו דינו כזב אצל החטאת וכן חברו אפילו הן מאה אך יש לעיין על הראב"ד ז"ל מהא דאמרינן דכל הטעון ביאת מים בין מד"ת בין מד"ס מטמא מי חטאת ואפר חטאת ומזה מי החטאת במגע ובמשא והאזוב המוכשר ומים שאינן מקודשין וכלי ריקם במגע אבל לא במשא ואמאי אינו מטמא מים שאינן מקודשין במשא דלהראב"ד ז"ל כל שנטמא אפילו במשקין אינו עוד לחטאת והוי רק כאוכל קדש וכ"ש בנטמא בטומאה דאורייתא וכל שאינו טהור לחטאת הוי כזב אצל החטאת דמטמא אף בהיסט כדאמרינן ברפ"י ואדם כיוצא בו ע"ש ומטמא במשא את כל דבר הטהור לחטאת וצ"ל דזה דע"י שנטמא אינו עוד לחטאת והוי רק כשל קדש זהו רק למי חטאת ולאפר חטאת ולמזה מי החטאת אבל לשאר דברים הטהורים לחטאת עדיין דין חטאת עליו ולא הוי רק כאוכל קדש וכמו לקדש דאפילו אם נטמא לא ירד ממדרגת אוכל קדש כדאמרינן בירושלמי וזה דשאני חטאת מקדש לענין זה הוא רק למי חטאת ואפר חטאת ולמזה מי החטאת ולא לשאר דברים הטהורים לחטאת:
אך לפ"ז יקשה על הראב"ד ז"ל אמאי הסנדל שנטמא במשקין מטמא האדם ומשום דהוי כמדרס דאינו עוד לחטאת והוי רק ככסות אוכלי קדש הא זה הדין רק למי חטאת ולאפר חטאת ולמזה מי החטאת והכא האדם אינו מזה מי החטאת רק המקדש את האפר במים והוי כשאר טהור לחטאת ולגביה לא אמרינן דכל שנטמא בטל דין חטאת מעליו, ונראה דמש"ה כתב הראב"ד ז"ל שם דהנושא את המדרס אינו נושא את הקדש וכ"ש חטאת ע"ש ולכאורה למה הוצרך לזה תי"ל כיון דהסנדל דינו כמדרס אצל החטאת א"כ נטמא האדם וכל הטעון ביאת מים בין מד"ת בין מד"ס מטמא אפר חטאת במשא א"כ כשמקדש מטמא את האפר שהוא מקדש במשא ונראה דלכן הוצרך לזה משום דאין הסנדל יכול לטמא את המקדש דלגביה אינו מדרס כלל וכמ"ש דלא ירד ממדרגתו אלא לגבי מי חטאת ואפר חטאת ומזה מי החטאת ואם ינעול את הסנדל הטמא במשקין קודם שנושא את האפר לא נטמא ויכול אח"כ לקדש אבל הכא דבשעה שמקדש ונושא את האפר אז נושא את הסנדל וכיון דאיכא גזירה מיוחדה דהנושא את המדרס אינו נושא את הקדש בשעה שהוא נושא את המדרס וכ"ש לחטאת וא"כ זה מעלה בקדש דבשעה שנושאה לא ישא את המדרס וה"נ בחטאת וכיון דלגבי אפר חטאת כל דבר שנטמא אינו חשוב עוד לחטאת והוי רק ככסות אוכלי קדש א"כ לגבי האפר זה הסנדל דינו כמדרם א"כ בשעה שנושא את האפר כשמקדש אסור לו לנעול את הסנדל, והנה לפ"ז א"א לומר דזה דאין מינין לחטאת להראב"ד ז"ל הוא משום דכל שנטמא אינו עוד לחטאת והוי רק כאוכל קדש דמטמא חברו דע"כ זה הדין דנעשה כאוכל קדש הוא רק למי חטאת ולאפר חטאת ולמזה מי החטאת וזה דאין מונין לחטאת הוא בכל הדברים הטהורים לחטאת וע"כ צ"ל אף להראב"ד ז"ל כדאמרינן בירושלמי דכל הנטמא בטומאה קלה עשאוהו כנטמא בטומאה חמורה וזה שנטמא עשאוהו כטמא מת דמטמא אדם וכלים במגע ומש"ה מטמא את חברו וחברו את חברו אבל דוקא במגע ולא במשא ומש"ה אמרינן נמי דהטעון ביאת מים מד"ת או מד"ס מטמא אזוב המוכשר ומים שאינן מקודשין וכן כלי ריקם במגע משום דעשאוהו כטמא מת אבל מי חטאת ואפר חטאת ומזה מי החטאת מטמא בין במגע בין במשא דלגבי אלו דברים כיון שנטמא אינו עוד לחטאת כלל והוי רק כאוכל קדש דכזב הוא אצל החטאת דמטמא בין במגע בין במשא:
כתב הרמב"ם ז"ל רפי"ג מעלות יתירות עשו בטהרת חטאת שהאדם הטהור אפילו טהור לקדש ועומד ומשמש ע"ג המזבח אינו טהור לחטאת כו' עד שיטבול לשם חטאת כו' וכן הכלים אפילו מזרק בעזרה אינו טהור לחטאת עד שיטבילוהו לשם חטאת ע"ש, והנה טבילה מהני לחודא וא"צ הזאה גו"ז ואע"ג דכל שאינו טהור לחטאת חיישינן לכל הטומאות ושמא נטמא במת דטעון הזאה גו"ז וכן אדם דאינו טהור לחטאת דמטמא לחטאת במשא כדאמרינן ברפ"י דדינו כזב א"כ ליבעי ספירת ז' נקיים ונראה הטעם כמ"ש הט"א בחגיגה דמש"ה היכא דנטמא מדרבנן כגון בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה וכן אונן ומחו"כ צריכים טבילה לקדש דרק טבילה צריכים ולא הערב שמש ואף דחיישינן בהו שמא נטמאו בטומאה דאורייתא א"כ ממ"נ אם נטמאו הלא צריכים הערב שמש ומאי מהני טבילתן וכתב דהוי רק סרך טבילה כדאמרינן ביומא גבי אין אדם נכנס לעזרה בלא טבילה וא"צ הערב שמא דע"י שיטבול יזכור טומאה ישנה שעליו ויפרוש ואם טבל ולא נזכר לא חיישינן לטומאה כלל וה"נ בהנך ע"ש וה"נ הטעם דא"צ הזאה גו"ז ולא ספירת ז' נקיים אף לחטאת אע"ג דחיישינן בהו לכל הטומאות דכיון דטבל ולא נזכר לא חיישינן עוד לטומאה כלל וז"ש הרמב"ם ז"ל אף לכלים דאף מזרק שבעזרה צריך טבילה לחטאת משום דהטהור לקדש הוא טמא לחטאת נראה דא"צ לטעם זה דהתם צריך טבילה אף מטעם אחר דהא כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש וכ"ש לחטאת כדאמרינן בחגיגה כ"ג וכיון דטבילה לקדש לא מהני לחטאת דבעינן בטבילה הוחזק לחטאת כדאמרינן במתני' חגיגה (י"ח ע"ב) א"כ אפילו מזרק בעזרה צריך טבילה לחטאת כשאר כלים הנגמרין בטהרה:
אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פי"א מ"ג דר"י ור"ש ס"ל דאין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת כו' ונראה מזה דהטהור לחולין מודו ר"י ור"ש דמטמא את החטאת ויש לעיין מה זה תלוי בטהרה לתרומה ונראה משום דיש ספיקות שהן טהורין לחולין וטמאין לתרומה כדאמרינן בנדה ז' גבי אשה שנולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה כו' באיזה ספק אמרו בספק חלה כו' שלא תאמר בהוכחות כגון ב' שבילין כו' דהתם חולין גרידא נמי מטמא אלא בנטען דתנן זב וטהור שהיו פורקין כו' וכולן טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה כו' וכיון דאיכא ספיקות דטהור לחולין וטמא לתרומה וכ"ש לחטאת א"כ הטהור לחולין אפשר שהוא טמא לחטאת שנולד לו זה הספק אבל אם הוא טהור לתרומה א"כ טהור הוא לחטאת דליכא ספק שהוא טהור לתרומה וטמא לחטאת כדאמרינן פי"א מ"ב כל הספק טהור לתרומה טהור לחטאת רק רבנן סברי דאין שמירת תרומה שמירה כלל לחטאת ומש"ה ס"ל דהטהור לתרומה מטמא את החטאת דחיישינן שמא נטמא בכל הטומאות ובזה פליגי ר"י ור"ש וס"ל דשמירה לקל הוי שמירה ג"כ לחמור אבל הטהור רק לחולין כיון דאיכא ספיקות שלא נשמר מהם כלל טמא לחטאת:
יש לחקור זה דקי"ל דאין טומאת ידים במקדש אם גם לחטאת כן כיון דלחטאת נטמאו ידיו נטמא גופו אין זה טומאת ידים רק טומאת הגוף או כיון דהטומאה בא לו ע"י ידיו דהא אם נגע באוכלין ומשקין טמאים בגופו לא נטמא אף לחטאת רק אם נגע בידיו טמא כדאמרינן פ"י מ"ב אף דכשנטמאו ידיו נטמא גופו שייך בזה אין טומאת ידים במקדש, והנה אמרינן בזבחים כ' לרחב"י דבפרה מקדש ידיו בפנים ויוצא היינו שמקדש ידיו מן הכיור ויש לעיין הא הכיור טמא הוא לגבי חטאת כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאפילו מזרק בעזרה טמא הוא לגבי חטאת וא"כ המים נטמאו בהכיור ומטמאין את ידיו כשאר נוגע באוכלין ומשקין הטמאים לחטאת בידיו דנטמא גופו א"כ ל"ל אח"כ לחזור ולטמאות הכ"ג ע"י שסמכו ידיהם עליו משום דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת הלא כבר נטמא ע"י נגיעה בקדש ואי אמרינן דאף לחטאת אין טומאת ידים במקדש אתי שפיר שהרי הוא מקדש ידיו בפנים עוד אפשר דקודם קידוש היו מטבילין הכיור לשם חטאת ונעשה על טהרת חטאת: