אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן מח - טומאת מגע ומשא והיסט › א

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן מח - טומאת מגע ומשא והיסט · א

סימן מח - טומאת מגע ומשא והיסט

אמרינן בשבת (פ"ג) דנדה אינה לאברים וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' מטמאי מו"מ ה"ד זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כ"ח הואיל ולא נגע בו מתוכו ולא הנידו ה"ז טהור שאין הנדה וכיוצא בה מטמאין לאברים וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל כי מאחר שאויר מטמא במגע למה אין התנור טמא ומה שאמרו אין הנדה מטמאה לאברים לא ע"ז הדרך נאמר כו' ע"ש והרמב"ם ז"ל ס"ל דטומאת אויר אין זה מדין מגע שנוגע באוירו רק דין מיוחד דכל שהטומאה באוירו נטמא הכלי ובעינן שיהא כל הטומאה באוירו וכיון דנדה וכיוצא בה אינן לאברים דאין אבר מהם טומאה בפ"ע בהכניס ידו או רגלו לאויר כ"ח אינו נטמא, והנה אמרינן בתוספתא לפי גירסת הכ"מ פי"ד מהל' אבה"ט ה"ח טמא מת שפשט ידו לאויר החבית ספק נגע ספק לא נגע ספק אוכלין ומשקין טמא והכלי טהור וכתב הרמב"ם ז"ל שם דהספק הוא אם נגע בהמשקין או לא והכלי טהורה מפני שאינה נטמאת אלא מחמת המשקין וספק משקין לטמא אחרים טהור ע"ש ויש לעיין הא הכא ודאי הכניס ידו לאויר החבית אמאי אין החבית נטמא מחמתו דטמא מת אב הטומאה הוא ומטמא כ"ח באויר והכא חבית של חרס הוא שמתטמא באויר וכדמוכח מסיפא שם דקתני וכן אם נכנסו משקין שהן טמאין מספק לאויר החבית כו' אלמא מיירי בחבית שמתמטא באויר ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דכמו נדה או זב שפשט ידו או רגלו לאויר כ"ח אינו נטמא ה"נ בטמא מת דאף טמא מת אינו לאברים דאין אבר ממנו טומאה בפ"ע דזה בכל טומאת האדם, והנה בפ"ח דכלים אמרינן מגע טמא מת שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו הכניס ראשו לאויר התנור טהור טמאוהו שהמשקין נטמאו מחמתו וחזרו וטמאו את התנור כדין משקין טמאים שמטמאין כליה ע"ש ולהרמב"ם ז"ל לאו דוקא מגע טמא מת דאף פיו מת עצמו אין התנור מתטמא מחמתו אלא מחמת המשקין אך בפה"מ שם משמע דנקט דוקא מגע טמא מת שהוא ולד הטומאה שאינו מטמא כלי רק משקין וחוזרין המשקין ומטמאין הכלי מדין מטמאיך לא טמאוני כו' ע"ש ואפשר דהכניס ראשו שאני מהכניס אבר אחד דהוי כמו נכנס כולו דגופו בתר ראשו גרירא, והנה להראב"ד ז"ל דאויר הוי מדין מגע דכל שנוגע באוירה טמא יש לעיין א"כ איך משכחת לה כ"ח שמיטמא מתוכו כלל דהא תיכף כשנכנסה הטומאה באוירו כבר נטמא הכלי ואמרינן בתוספתא [שהביא הר"ש ז"ל כלים פ"ב מ"א] כלי נתר בש"א מטמאין מתוכן ומאוירן ככ"ח ומאחוריהן ככלי שטף כו' אלמא משכחת לה מתוכן בלא אוירן ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר שאם הכניס זב או נדה את ידו שאינו מתטמא באויר ואם נגעה מתוכן נטמאו מחמת מגען ונראה דלהרמב"ם ז"ל לאו דוקא באדם כן אלא כל הטומאות כגון כזית מן הנבלה בעינן שיהא כל הכזית באויר הכ"ח דבעינן שתהא כל הטומאה באוירו דמ"ש מנדה וזב נהי דאינן לאברים מ"מ הרי מקצת הטומאה באויר הכלי רק דס"ל דבעינן כל שיעור הטומאה שראוי לטמא באוירו של כלי וה"נ בכזית מן הנבילה ואם נגעה הטומאה מתוכו אף אם אין כל הכזית באוירו נטמא א"כ להרמב"ם ז"ל משכחת לה מגע בלא אויר בכל הטומאות:

ונראה דאף להראב"ד ז"ל משכחת לה טומאת תוכו בלא אוירו בטומאת אהל דאף דס"ל להראב"ד ז"ל דהנוגע באויר חשיב כנוגע בגוף הכלי ואם הכניסה נדה ידה באויר הרי נגעה באוירו דס"ל בזה דכ"ח מטמא מאוירו היינו שחידשה תורה בכ"ח דהאויר חשיב כחלק מן הכלי מ"מ לענין אהל אמרינן פי"א דאהלות מ"ח החדות בבית ומנורה בתוכה והפרח שלה יוצא וכפישה נתונה עליו והטומאה בבית דלב"ה אף המנורה טהורה ואע"ג דהפרח באהל הטומאה ומשום דבתר דידה אזלינן ולא בתר פרחה והיא בתוך הבית קיימא כמ"ש הר"ש ז"ל שם ואע"ג דאם נגע טמא בהפרח נטמאה המנורה שהרי הוא חלק מן המנורה בזה שאני אהל ממגע דמגע כי נוגע במקום אחד מהכלי איכא נגיעה בכל הכלי שהרי נוגע בהכלי ובאהל כשהטומאה מאהלת על חלק מהכלי זה דנטמא כל הכלי אע"ג דליכא אהל על כל הכלי הוא משום דשדינן כל הכלי בתר האי מקצת שמאהלת על הטומאה וחשיב כאילו כולה באהל וכמו להפך אם הטהרה מאהלת רק על מקצת מהטומאה זה דנטמא הוא משום דשדינן כל הטומאה בתר האי מקצת שהטהרה מאהלת עליה כמ"ש הר"ש ז"ל ר"פ ארובה וכיון דהפרח אינו חלק חשוב מהכלי לא שדינן מנורה בתר פרח אלא אדרבה שדינן הפרח בתר המנורה ולא נטמא באהל ואע"ג דבמגע נטמא ע"י הפרח, והנה להראב"ד ז"ל נהי דחידשה תורה דבכ"ח האויר חשיב כמו חלק מהכלי ונטמא הכלי ע"י נגיעת טומאה באוירו מ"מ לטומאת אהל אם מאהיל הטומאה על אוירו בלבד ולא על גוף הכלי לא נטמא הכלי דלא עדיף האויר מפרח דאף שהוא חלק מהכלי מ"מ אינו חלק חשוב ולא שדינן הכלי בתר הפרח כ"ש באויר שאין בו ממש ורק דגילתה תורה בכ"ח שחשיב כמו חלק מהכלי אבל שיהא כמו חלק חשוב לא גילתה וכיון דלא שדינן הכלי בתר האויר זה שכ"ח מתטמא באהל המת הוא רק משום דמאהיל על גוף הכלי מתוכו א"כ משכחת לה טומאת תוכו בלא אוירו:

הנה בטומאת משא יש לחקור אם נשא רק מקצת הטומאה כגון שהיה לפניו כזית מן הנבלה והסיט רק מקצתה אם נטמא וכן בהיסט אם הסיט הזב מקצת הכלי אם נטמאת כל הכלי, והנה בזה אם הסיט מקצת הכלי יש לפשוט מהתוס' עירובין (כ"ז ע"א) גבי כל שהזב נישא עליו טמא כתבו אם נפרש דבהיסט איירי שמסיט כולו הוי כל דוקא אבל אי מיירי בעליונו של זב שאינו מסיט כולו ושמקצתו נגרר בארץ דלאו היסט הוא כדאמר בת"כ איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו מספק לר"י אי שייך בכ"ד אי הוי דומיא דמשכב ומושב שאינו נוהג אלא בדבר הראוי לכך ע"ש א"כ מוכח דבהיסט בעינן שיסיט את כולו, והנה יש לעיין דאמרינן בפ"ה דזבין מקצת טמא על הטהור ומקצת טהור על הטמא טמא ע"ש א"כ סגי אי רק מקצת הטהור על הזב ולהתוס' ע"כ הוא משום היסט ולא משום עליונו של זב דהא מספקא להתוס' אי עליונו של זב נוהג רק בדבר שראוי להיות עליו היינו רק בבגד שראוי לעליונו אלמא בזב שהסיט מקצת הטהור ג"כ נטמא אע"ג דבעינן מגעו שהוא ככולו וצריך לחלק בין אדם לכלים ואפשר דהחילוק הוא כמו לענין ביאה במקצת שכתבו התוס' זבחים צ"ה דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה בכלים ל"ש זה הואיל ויכול לחותכו לא חשיב כנכנס כולו ע"ש היינו דבאדם כשהכניס מקצת גופו חשיב ביאת כל האדם במקצת משא"כ בכלים כיון דיכול לחותכן איכא רק ביאת אותו המקצת ותו לא וה"נ בהיסט בהסיט מקצת גופו של הטהור כגון ראשי אצבעותיו כדאמרינן בתוספתא שם חשיב שמסיט את כל האדם במקצת וזה סגי בזב אבל בבגד כשמסיט את מקצתו הואיל ויכול לחותכו איכא רק היסט של אותו המקצת וזה לא מהני דבעינן מגעו שהוא ככולו ונראה דזהו טעמו של ר"ש דפליג בזבין שם וס"ל דמקצת טמא על הטהור טמא ומקצת הטהור על הטמא טהור ע"ש דר"ש אינו מחלק בין אדם לכלים וכיון דבעינן מגעו שהוא ככולו בעינן שיסיט את כל הטהור:

וכשהטהור נושא מקצת הטומאה אי נטמא הנה אמרינן בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' אבה"ט הנוגע בצמר נבלה ובנימי מרכב מטמא בגדים שאי אפשר שיגע בדברים אלו שלא יסיט אותן ע"ש היינו דאי אפשר שיגע בצמר נבלה שלא יסיט את הצמר וכן בנימי מרכב אלמא דבהיסט מקצת סגי מיהו י"ל דהתם שאני דצמר של נבלה הוא יד כדאמרינן בפ' העור והרוטב דנימין של נבלה הוי יד א"כ י"ל כמו לענין מגע דנגיעת היד חשיב כנגיעה בכולו וכן באהל אם הטומאה בחוץ והיד כגון העצם בפנים הבית טמא כדאמרינן בר"פ העור והרוטב דחשיב כאילו הטומאה בפנים ה"נ י"ל לענין משא דכל שהסיט את הצמר שהוא יד הוי כהסיט את כל הטומאה וכן נימי המרכב הוי יד דכל אבות הטומאות אתרבו לידות כמו מת וטומאת ע"ז דילפינן במה צד מנבלה ותנור כמ"ש תוס' חולין שם, והנה באדם בנושא מקצת אדם טמא מבואר בזבין שם דלכ"ע מקצת טמא על הטהור טמא והתם ע"כ הטומאה משום משא ומוכח דכשהטהור נושא מקצת גופו של הזב טמא, והנה אמרינן בפ"ק דכלים למעלה מבועל נדה זובו של זב ורוקו וש"ז שהן מטמאין במגע ובמשא וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ והרע"ב ז"ל אבל בבועל נדה נהי דמטמא במשא אלו מטמאין בכ"ש אבל בועל נדה עד שישא את כולו ע"ש ומוכח דאם הטמא הוא אדם בעינן דוקא שישא את כולו ויש לעיין מ"ש מהא דאמרינן מקצת הטמא על הטהור טמא, והנה להרע"ב י"ל דמש"ה שאני זב מבועל נדה לענין משא דלפמ"ש הר"ש ז"ל פ"ק דכלים דבכל טומאת משא בעינן שיסיט את הטומאה היינו שיניד ממקומו אך אם היתה הטומאה על הטהור ולא הסיטו ממקומו אין זה משא חוץ מן הזב וחבריו שמטמאין במשא אפילו באבן מסמא היינו אעפ"י שאינו מסיט את הזב רק הזב נישא עליו ומכביד עליו טמא ע"ש א"כ י"ל כיון דטומאת משא בזב הוא רק ע"י שהזב מכביד עליו ואין הטהור עושה כלום שאינו מזיזו ממקומו א"כ טומאת משא בזב הוא ע"י מעשה הזב א"כ כל שהזב מכביד עליו טמא ואפילו אי מכביד עליו רק במקצת גופו שהרי כל הזב עושה הפעולה ע"י שמכביד עליו במקצת גופו א"כ כל הזב עושה הפעולה על כל הטהור שמכביד על הטהור אבל בשאר טומאת משא שהוא ע"י היסט דהיינו ע"י פעולת הטהור שחסיט את הטמא ממקומו וכיון שמסיט רק את מקצת הטמא לא מהני בעינן שיסיט את כל הטומאה אך להרמב"ם ז"ל א"א לומר כן שפסק בריש הל' טומאת מת דכל המטמאין במשא מטמאין באבן מסמא אעפ"י שלא הסיט אותן ויש לעיין מ"ש זב מבועל נדה לטומאת משא וצ"ע:

והנה בהתוספתא שהביא הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' אבה"ס דהנוגע בצמר נבלה ובנימי מרכב מטמא בגדים משום דא"א לנגיעה בלא היסט חשבינן שם נמי מי חטאת שיש בהם כדי הזאה והקשה שם הכ"מ דהא אמרינן בפ"ק דכלים למעלה מהם נבלה ומי חטאת שי"ב כדי הזאה שהם מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע אמאי אין מטמאין בגדים במגע אמאי הא א"א שלא יסיט אותן ע"י מגעו ותי' בשם המהר"י קורקוס ז"ל דנ"מ לאם היו המים קרושין כגליד דליכא היסט ע"ש ולענ"ד יש להסתפק טובא במי חטאת שהגלידו אי מטמאין כלל דאמרינן בתוספתא פ"ח דפרה מי חטאת שהגלידו וחזרו ונמוחו כשרים המחן באור פסול ובחמה כשר ע"ש ובעודן קרושין פסול וכשנימוחו תלוי אם המחן בחמה דחוזרין לכמו שהיו או המחן באור דאינן חוזרין דכשהן גלודין אינן מי חטאת ואמרינן בתוספתא פ"ק דכלים חומר בנבלה ממי חטאת ומי חטאת שיבשו הרי אלו טהורין נבלה שיבשה אם יכולה לשרות ולחזור לכמות שהיתה ה"ז טמאה ע"ש א"כ מי חטאת אף אם יכולין לחזור כמו שהיו מ"מ בשעה שהן יבשין טהורין דטומאת מי חטאת הוא רק כשהן מים, (וליישב קושית הכ"מ נראה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דהנושא מי חטאת לצורך אינו מטמא א"כ משכחת לה באופן שהמשא היה לצורך והמגע שלא לצורך כגון בשעה שמערב האפר בהמים דאמרינן עליו לערבן ואפשר לערב בלא נגיעה והוא עירבן בידיו דמה שמנדנד המי חטאת הוא לצורך ורק המגע שלא לצורך ונטמא רק הוא ולא בגדיו כדין נוגע במי חטאת]:

עוד יש לחקור בטומאת משא אם שנים עשו את המשא כגון שהסיטו את הנבלה אי מתטמאין אי בעינן שיעשה כל אחד את כל המשא ולא את מקצת המשא, והנה בזה אינו יכול וזה אינו יכול יש להביא ראיה דטמאין דאמרינן בתוספתא אהלות שהביא הר"ש ז"ל שם פ"ב] בפלוגתא דר"א וחכמים אי גולל ודופק מטמא במשא ואמרינן שם מעשה בבית דגון שביהודה באחד שמת עה"פ והלכו לקוברו ונכנסו הנשים וקשרו החבל בגולל ומשכו האנשים מבחוץ והלכו האנשים ועשו פסחיהן לערב היינו דמייתינן מזה דגולל אינו מטמא במשא ע"ש ואע"ג דהכא רבים משכו את הגולל כדקתני ומשכו האנשים מבחוץ ומ"מ אילו גולל מטמא במשא היו נטמאו אך בזה יכול וזה יכול עדיין יש להסתפק דהא גם בטומאה שייך לאיפלוגי בין זה יכול לזה אינו יכול דהא בשבת שם מייתינן עלה מזב שישב על המטה וד' טליות תחת רגלי המטה כו':

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה