מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן מב - טומאת אוכלין · ז
אמרינן פ"ג דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור יותר מכביצה טמא שכיון שיצאה טפה הראשונה נטמא בכביצה והקשה הר"ש ז"ל כביצה מכוון אמאי טהור וכי טומאה שבהן להיכן הלכה וקודם שנימוחו היו שניים וכדמקשינן בפסחים גבי טמא מת שסחט זיתים וענבים ותי' דהאי טהור הוא רק דש כשאר משקין אבל שניים כמו שהיו קודם נשארו יש להקשות ברישא דמתני' דקתני בזמן שהי' מבע הם תחלה וכשקדשו אח"כ הם שניים ואמאי וכי טומאה שבהן להיכן הלכה ונראה כמה דאמרינן וכי טומאה שבהן להיכן הלכה הוא רק לאותה הטומאה שהיתה לה אם היה הדבר על שזה אבל כשקבלה הטומאה שנים שהן משקין ועכשיו נהשו אוכלין ואם היה במצב של עתה בשעת קבלת הטומאה לא היה רק שני לא שייך לומר שישארו עתה ראשון וז"ש הר"ש ז"ל שם בקרשו ה"ה שניים דהטעם הוא משום דהוי כאוכל שנגע במשקה ולא כתב משום טומאתו הראשונה דלענין שישארו שניים נימא וכי טומאה שבהם להיכן הלכה נראה משום דהתם מיירי אף אם קודם כשהיו משקין נגעו בשני דכל הפוסל את התרומה מטמא המשקין להיות תחלה ועכשיו כשנקרשו ונעשו אוכל אילו נגעו עתה בטומאה זו לא היה טמא כלל א"כ ל"ש בזה וכי טומאה שבהם להיכן הלכה א"כ לענין שיהיו עתה שניים צריך לטעם משום נגיעה דהוי כאוכלין שנגעו במשקין ונעשו שניים אבל אם המשקין נגעו בראשון ואח"כ קרשו הוו שניים מדין וכי טומאה שבהן להיכן הלכה והנה לפ"ז אם יגעו המשקין באב הטומאה ויקרשו ישארו תחלה כיון דאף אם היו נוגעין כמו שהן עתה היו ג"כ תחלה אמרינן וכי טומאה שבהן להיכן הלכה הנה התוס' פסחים בסוגיא דר"ח סגן הכהנים הקשו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מה"ת וטומאת משקין לטמא אחרים ג"כ אינו מדאורייתא איך משכחת לה רביעי מה"ת וכתבו דלא משכחת לה אלא ע"י עצים ולבונה ע"ש ואמאי לא משכחת לה באוכל שנגע באדם או כלי שהיה ראשון ונעשה שני ואח"כ נגע ביה משקה כגון גריסין של תרומה כשהיו טופח ונעשו שלישי ואח"כ קרשו ונשארו שלישי דטומאה שבהן להיכן הלכה ואח"כ נגע בהן משקה קדש ונעשה רביעי ועיין בצל"ח שעמד בזה ולפ"ז דלא אמרינן וכי טומאה שבהן להיכן הלכה אלא באופן שאם היתה הנגיעה במצב של עתה היה ג"כ טמא א"כ הכא כשקרשו אילו היתה הנגיעה במצב של עתה לא היה מתטמא דאין אוכל מטמא אוכל א"כ אף כשקבל טומאה כשהיה משקה ונטמא מה"ת עכשיו כשקרש ונעשה אוכל פקעה טומאתו:
אמרינן בתוספתא לפי גרסת הר"ש ז"ל שם דהרוטב והחלב והגריסין קרשו א"צ מחשבה לאוכלין אך הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' ט"א ה"ב פסק דצריכים מחשבה לאוכלין ונראה דגרסא אחרת היה לו בהתוספתא ונראה הטעם דצריכים מחשבה לאוכלין דהא אוכלין גמורים הם משום דתחילתן משקה וסופו אוכל דקודם שקרשו היו משקה ועתה נעשה אוכל וכמו להפך בתחלתו אוכל וסופו משקה דאמרינן בשלהי מכשירין דמש"ה סלי זיתים וענבים צריכים מחשבה משום דתחלתו אוכל וסופו משקה ע"ש דכל המשתנה מאוכל למשקה צריך מחשבה להיות עליהן שם משקה וה"נ כשמשתנה ממשקה לאוכל צריך מחשבה לעשותו אוכל:
כתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' תרומות זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה וסוחטן פחות פחות מכביצה הרי המשקה היוצא מהן מותר כו' והקשה הכ"מ שם בשם מהר"י קורקוס אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל ברישא בענבים של חולין דסוחטן דוקא פחות פחות מכביצה וכתב לתרץ דמיירי שהם שניים ואין שני עושה שלישי בחולין ומש"ה סוחט אפילו יותר מכביצה ע"ש וקשה טובא הא כל הפוסל את התרומה מטמא משקה חולין להיות תחלה א"כ בסוחט יותר מכביצה נגעו המשקין בכביצה ונעשו תחלה ומאי אכפת לן אם הענבים הם שני וצע"ג: