אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן לט - מעלות הקדש › ג

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן לט - מעלות הקדש · ג

ב

עוד ממעלות הקדש שאונן ומחו"כ צריכים טבילה לקדש ולא לתרומה והתוס' שם כ"א דייקו ממה דאמרינן צריכים טבילה דמשמע רק טבילה ולא הערב שמש וכן דייקו מההיא דזבחים (צ"ט) דלא בעי הערב שמש ע"ש ואע"ג דזה דצריך טבילה הוא משום היסח הדעת וא"כ הוא חשש טומאה דאורייתא דבעי נמי הערב שמש כתב הט"א שם דהוי רק סרך טבילה כדאמרינן ביומא גבי ביאת מקדש כדי שיזכור טומאה שעליו, עוד כתבו התוס' שם דכל טומאה דרבנן א"צ הערב שמש והביאו ראיה מההיא דפרה דכל הטעון ביאת מים מד"ס מטמא את הקדש לאחר ביאתו מותר בכולן וכן מההיא דביצה (י"ח) דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט משום דא"צ הערב שמש ע"ש וכן בשקלים פ"ח בפרוכת שנטמאת בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים ומכניסין אותה מיד ושנטמאת באב הטומאה מטבילין אותה בחוץ כו' מפני שהיא צריכה הערב שמש ומשמע דבולד הטומאה א"צ הערב שמש והקשו בתוס' שם דמעובדא דר"י בן קמחית שסיפר עם עכו"ם אחד בשוק כו' משמע דטומאת עכו"ם בעי הערב שמש ועוד משפופרת שחתכה לחטאת משמע דטומאת ע"ה בעי הערב שמש אע"ג שהוא רק מדרבנן וכן מהא דמטמאין הכהן השורף את הפרה דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת משמע דטעון הערב שמש דאל"ה ליכא היכרא לצדוקים ע"ש ונראה לענ"ד לומר דלאו כללא הוא דכל טומאות שהן מדרבנן א"צ הערב שמש וההיא דפרה דכל הטעון ביאת מים מד"ס כו' דקתני לאחר ביאתו מותר בכולן מייתינן לה בסוטה (ל') ודייקינן מינה דאין שני עושה שלישי בחולין וכתב רש"י ז"ל דכל הטעון ביאת מים מד"ס היינו אוכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאים והבא ראשו ורובו במים שאובים כו' שהצריכום טבילה כולהו בתורת שניים הטעינום ומש"ה אין מטמאין את החולין דאין שני עושה שלישי בחולין ע"ש וכדקתני במתני' כל הטעון ביאת מים מד"ס מטמא את הקדש ופוסל את התרומה משום דהו"ל שני ונראה דהטעם דלאחר ביאתו מותר בכולן וא"צ הערב שמש אינו משום דאינו אלא מדרבנן אלא משום דבעלמא אב הטומאה או ראשון לאחר טבילתו נעשה שני כדאמרינן פ"ד דטבול יום דמגע טבול יום הוא שלישי משום דהטבול יום עצמו הוא שני וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' אבה"ט אחד טבול יום מטומאה חמורה כגון שטבל מזיבות כו' ואחד טבול יום מטומאת שרץ כל הטעון הערב שמש ה"ה כשני לטומאה עד שיעריב שמשו ע"ש דכיון שטבל קלשה טומאתו ונעשה רק שני וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפה"מ פ"ב דטהרות מ"ד דלאחר שטבל ירד מדרגה מן הטומאה ע"ש א"כ באותן טומאות דקודם טבילה היה רק שני א"כ לאחר הטבילה הוא פחות משני דאי אפשר לו להיות לאחר הטבילה כמו קודם הטבילה דלאחר הטבילה קלשה טומאתו ואי אפשר לאדם ולכלים להיות בטומאה פחות משני כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' אבה"ט ה"ח ולא יהיה האדם ולא הכלים שלישי ולא רביעי לעולם לא מד"ת ולא מד"ס ע"ש ומש"ה לאחר שטבל דירד ממדרגת שני שהיה קודם נטהר לגמרי דפחות משני ליכא באדם וכן ההיא דביצה דכלי שנטמא בולד הטומאה וכן ההיא דפרוכת שנטמאת בולד הטומאה דהיינו שנטמאו במשקין דהמשקין תחילה והם שני דלאחר טבילה נטהרו דפחות משני ליכא אף בכלים אבל טומאת עכו"ם וכן טומאת ע"ה שהן אב הטומאה מדרבנן וכן בגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת שהן אב הטומאה צריכים הערב שמש דלאחר טבילה הן נעשין שני כשאר טבול יום ואין נ"מ בזה בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן:

והנה זה דאונן ומחו"כ צריכים טבילה לקדש אמרינן בזבחיים (צ"ט) שהוא דוקא לאכילה ולא לנגיעה דלאכילה עבוד רבנן מעלה לנגיעה לא עבוד רבנן מעלה ע"ש והנה כתב הרמב"ם ז"ל רפי"ג מהל' אבה"ט גבי בגדי אוכלי חוליהן בטהרה מדרס לאוכלי מעשר אבל אוכלי חוליהן בטהרה והן הנקראים פרושים אינם כזבין אפילו לתרומה ה"ז הפרוש טהור אפילו אם נגע בה בגופו ע"ש היינו דהפרוש עצמו אינו מטמא תרומה רק בגדיו וכתב שם אח"כ מי שהיה טהור לתרומה והסיח לבו מלאכול נטמא בהיסח הדעת ואסור לאכול תרומה עד שיטבול פעם שניה ע"ש, והוא ממתני' דטהרות פ"ז מ"ח, וקשה הא פרוש שאינו אוכל תרומה לא עדיף ממי שהסיח דעתו מלאכול בתרומה אע"ג דעדיין הוא אוכל חולין בטהרה ומ"מ צריך טבילה ואמאי פרוש אינו מטמא תרומה וצ"ל דזה הסיח דעתו מלאכול בתרומה דטעון טבילה הוא רק לאכילה ולא לנגיעה ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דהסיח דעתו מלאכול בתרומה הוי כמו אונן ומחו"כ לקדש שהוא ג"כ משום היסח הדעת ומ"מ צריכים טבילה רק לאכילה ולא לנגיעה, והנה הכ"מ שם הביא בשם מהר"י קורקוס שהקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב בהסיח דעתו מלאכול בתרומה דטעון טבילה ולעיל ס"פ י"ב כתב גבי אונן ומחו"כ כו' והסיחו דעתם ושמא נטמאו והוי דוקא לקדש והרי אף לתרומה צריכים טבילה כמ"ש כאן וכתב הכ"מ ולי הדבר פשוט דהתם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר אלא שהסיחו דעתם מלאכול קדש שה"ה אסורים לאכלו אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם וצריכים טבילה אעפ"י שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והיא מעלה בקדש עכ"ל ודברי הכ"מ צ"ע דהא אף זה דהסיח דעתו דצריך טבילה לתרומה ע"כ ג"כ מיירי שהסיח דעתו רק מאכילת תרומה ולא מטהרת גופו דהא בהסיח דעתו מלאכול בתרומה כתב הרמב"ם ז"ל שצריך רק טבילה ולא הערב שמש ובהסיח דעתו מטהרת גופו כתב שם דצריך טבילה והערב שמש א"כ אכתי מאי נ"מ בין תרומה לקדש ע"כ נראה לענ"ד דהחילוק הוא בזה דרק בהסיח דעתו מלאכול בתרומה לגמרי חשיב היסח הדעת אבל אם בדעתו לאכול תרומה למחר או ליום פלוני אין זה היסח הדעת מאכילת תרומה כיון דרוצה לאכול ביום פלוני שומר עצמו מטומאות המטמאות אותו שלא יוכל לאכול אז בתרומה ובאונן ומחו"כ שהם רוצים לאכול קדש אלא שאסורים עתה כיון שמותרים לאחר שיגיע זמנם ודעתם לאכול אז אין זה היסח הדעת דהא קי"ל כב"ה דטבולת יום ארוך א"צ טבילה לתרומה ואף דכל הס"ו ימים שהיא טבולת יום אסורה לאכול בתרומה לא חשיב היסח הדעת להצריכה טבילה אח"כ לתרומה ורק בקדש הוי מעלה כיון דאסור עתה לאכול קדש חשיב לה היסח הדעת להצריכו טבילה:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מו"מ ה"ד יולדת שטבלה אחר ז' של זכר כו' ה"ה בכל ימי טוהר כטמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו וא"צ טבילה אחרת בסוף ימי טוהר כו' בד"א שהיא כטבול יום לענין תרומה ומעשר אבל לקדשים ה"ה כראשון לטומאה שעדיין לא טבל כו' ומטמאה את הקדשים כוולד הטומאות כו' ויראה לי שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא צריכה טבילה אחרת בסוף ואח"כ תגע בקדש ואעפ"י שא"צ טבילה אחרת לאכילת תרומה ע"ש והיינו כמתני' דשלהי נדה היושבת על דם טוהר כו' חזרו לומר ה"ה כמגע טמא מת לקדשים שהוא ראשון והקשה התי"ט על הרמב"ם ז"ל הא בגמרא שם אמרינן דמתני' אבא שאול היא דס"ל טבול יום תחילה לקדש אבל הרמב"ם ז"ל פסק בהל' אבה"ט כרבנן דטבול יום רק פוסל את הקדש א"כ קשה אמאי כתב כאן שהיא ראשון ע"ש והנה בפי' חזון נחום כתב דזה שכתב הרמב"ם שהיא כראשון לטומאה אין זה שהיא כשאר טבולת יום שכל טבול יום הוא ראשון לטומאה כאבא שאול ודקדק מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בד"א שהיא כטבול יום לענין תרומה אבל לקדשים ה"ה כראשון לטומאה שעדיין לא טבל כו' ומוכח דראשון לטומאה שטבל אינו תחילה לקדשים, וכתב דרק ביולדת החמירו עליה שתהא ראשונה וכמו לב"ש דעשאוה אף כטמא מת אף דזה אינו בשאר טבול יום אלא ביולדת החמירו הואיל דהוחזקה בדמים ע"ש אך נראה דאין זה דביולדת החמירו דטבול יום שלה חמיר משאר טבול יום רק הואיל וטבולת יום ארוך היא חיישינן לטומאה חדשה וזה מוכח להדיא ממ"ש יראה לי שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא צריכה טבילה אחרת בסוף ואח"כ תיגע בקדשים ואי זה שהיא תחילה לקדשים הוא משום שהיא טבולת יום א"כ מה שייך שבשביל זה תהא צריכה טבילה אחרת ומוכח דס"ל להרמב"ם דבטבולת יום ארוך חיישינן לטומאה חדשה משום היסח הדעת ומש"ה צריכה טבילה דס"ל דעד כאן לא פליגי ב"ש וב"ה התם בטבולת יום ארוך אי צריכה טבילה הוא רק לתרומה אבל לקדשים לכ"ע צריכה ולב"ש שהיא כטמא מת לקדשים אין זה מחמת שהיא טבולת יום רק משום חשש טומאה חדשה וס"ל להרמב"ם ז"ל דבזה פליגי דב"ש חיישי אף לטומאת מת וב"ה חיישי רק שמא נגע באב הטומאה ולא חיישי לטומאת מת (ומה דאמרינן בגמרא מתני' אבא שאול היא י"ל דהרמב"ם ז"ל מפרש לה כמהרש"ל שם דקאי אדלעיל על חולין שנעשו ע"ט הקדש דמטמא שנים ופוסל אחד כמ"ש רש"י ז"ל חולין (ל"ה) ע"ש]:

והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דהסיח דעתו מלאכול בתרומה דצריך רק טבילה ולא הערב שמש כן נראה מדברי רש"י ז"ל יבמות (ס"ט ע"ב) דאמרינן שם בת כהן שנישאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה לערב וכתב רש"י ז"ל דמש"ה טובלת משום ששימשה ע"ש ול"ל לרש"י ז"ל לאוקמא ששימשה ועדיין לא טבלה לשימושה תי"ל כיון דעד עתה היתה אסורה לאכול בתרומה שהיתה נשואה לישראל אין לך היסח הדעת מאכילת תרומה גדול מזה ומש"ה צריכה טבילה לאכילת תרומה וזה שפי' שהוא משום שימושה הוא משום דקתני טובלת ואוכלת תרומה לערב ואי משום היסח הדעת א"צ רק טבילה ולא הערב שמש, והנה בטבולת יום ארוך זה דלב"ש צריכה טבילה לתרומה אף שהוא ג"כ משום היסח הדעת נראה דס"ל לרש"י ז"ל שצריכה ג"כ הערב שמש שכתב רש"י ז"ל בנדה שם צריכה טבילה ליל שמונים לתרומה מפני שטבול יום ארוך היא והסיחה דעתה מן התרומה ואם ישראלית היא טובלת לביאת מקדש ע"ש וקשה מאי רבותא שהיא צריכה טבילה לביאת מקדש הא אף אדם טהור אינו נכנס לעזרה אא"כ טבל כדאמרינן ביומא ואי אמרינן דצריכה אף הערב שמש אתי שפיר דטהור א"צ הערב שמש לביאת מקדש:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה