מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן לט - מעלות הקדש
א
גרסינן בחגיגה (כ') חומר בקודש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש כו' הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה:
כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לס' טהרות ז"ל וכן ג"כ מה"ת אין אוכל מטמא אוכל ולא יהיה שלישי לעולם אלא מדרבנן בהכרח לפי שהאב כאשר יטמא הכלי או האדם יחזור זה הכלי או האדם ראשון וזה הראשון יטמא אוכלין ומשקים לבד כמו שקדם ויהיה האוכל שני דאורייתא ג"כ ולא יטמא זה האוכל זולתו ויחזור שלישי אלא מדרבנן כמו שהשרשנו כו' הנה כבר התבאר שראשון ושני כבר יהיו מדאורייתא כו' אולם שלישי ורביעי הנה הוא לעולם מדרבנן וזה אמרו עתיד דור אחר כו' עכ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דזה דאמרינן דאין אוכל מטמא אוכל ה"נ דאינו מטמא משקה א"כ לא משכחת לה שלישי לעולם מדאורייתא וכ"כ להדיא בפסקא פ"ז מהל' אבה"ט ה"א דבר מפורש בתורה שהאוכלין והמשקין מתטמאין כו' ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מה"ת כו' ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מה"ת [כלומר לא אוכלין ולא כלים] אבל מד"ס גזרו על האוכל הטמא שאם נגע באוכל אחר טמאוהו, וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין ואין אוכל מטמא כלי שנגע בו לעולם ואפילו מדבריהם וכן גזרו על המשקין הטמאים שיטמאו אוכלין או משקין או כלים שנגעו בהן עכ"ל, הא מבואר דאף זה דאוכל טמא מטמא משקין הוא רק מד"ס וכן בפ"י מהל' אבה"ט ה"י כתב המשקין יהיו אב הטומאה מד"ת כגון מי חטאת ורוק הזב כו' ויהיו ראשון לטומאה מד"ת כגון שנגעו באב מאבות הטומאות וכן אם נגעו המשקים בולד הטומאה בין אדם בין כלים נטמאו מד"ת כו', אבל אם נגעו באוכלין לא קא חשיב משום דאין אוכלין מטמאין משקין מד"ת, ואח"כ כתב שם וכן אם נגעו בשני בין אדם בין כלים בין אוכלין נעשו ראשון לטמא אחרים מדבריהם כו' ע"ש דלטומאה דרבנן קא חשיב נמי אם נגעו באוכלין ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו דלא משכחת לה שלישי ורביעי לעולם מה"ת כיון דאוכל שני אינו מטמא אחר לא אוכל ולא משקה מה"ת א"כ לא משכחת לה שלישי מן התורה לעולם וע"י עצים ולבונה שכתבו התוס' בפסחים דמשכחת לה שלישי ורביעי להרמב"ם ז"ל אי אפשר זה דהא ס"ל להרמב"ם ז"ל דעצים ולבונה מקבלין טומאה רק מדרבנן א"כ לא משכחת לה שלישי מה"ת לעולם:
והנה לפי מה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאין אוכל מטמא לא אוכלין ולא משקין מה"ת א"כ כל טומאת אוכלין לטמא אחרים הוא רק מדבריהם, ולפ"ז כל שיעור כביצה לטמא ט"א הוא רק מדבריהם דהא ס"ל להרמב"ם ז"ל דאוכל מקבל טומאה מה"ת בכ"ש וכל שיעור כביצה הוא רק לטמא אחרים, וא"כ זה דדרשינן בת"כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכ"ש יכול יטמא לאחרים בכ"ש ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בב"א דהיינו כביצה להרמב"ם ז"ל הוא רק אסמכתא בעלמא, ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' ט"א כמה שיעור אוכלין לטומאה לטומאת עצמן כ"ש אפילו שומשום או חרדל מתטמא שנאמר כל האוכל אשר יאכל כ"ש ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין עד שיהיה בו כביצה בלא קליפתה עכ"ל היינו לזה דהאוכל מתטמא בכ"ש הביא לה מן המקרא וכמו דדרשינן בת"כ ולזה דאינו מטמא אחרים אלא בכביצה לא הביא לה מן המקרא כלל ולא הביא סוף דרשא דהת"כ משום דזה הוא רק אסמכתא בעלמא דכל שיעור כביצה הוא רק מדבריהם וכל הקרא דהאוכל אשר יאכל דריש לה הרמב"ם ז"ל לכ"ש ולא דריש כלל דאשר יאכל משמע אוכל שאתה יכול לאוכלו בב"א דכל הכתוב ע"כ קאי רק לטומאת עצמן ולא לטומאת אחרים דאין טומאת אחרים מדאורייתא ולטומאת עצמן הוא בכ"ש:
והנה לפ"ז ג"כ הא דשומר מצטרף הוא רק מדרבנן דצירוף הוא לכביצה וכל שיעור כביצה הוא רק מדרבנן ובגמרא מפקינן לשומרין מקרא דתני דבי ר"י על כל זרע זרוע כדרך שבנ"א מוציאין לזריעה, והנה בזה אתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' ט"א שכתב ז"ל כל שהוא יד ואינו שומר מתטמא ומטמא ואינו מצטרף וכל שהוא שומר אעפ"י שאינו יד מטמא ומתטמא ומצטרף כו' וכתב אח"כ ומנין לשומרי אוכלין שהן מתטמאין עם האוכלין כשהן מחוברין בהם שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע כו' והכא כתב הרמב"ם ז"ל רק שמתטמא עם האוכל ולא כתב ג"כ שהוא מצטרף משום דזה לא ילפינן מקרא כיון דכל הצירוף הוא רק מדרבנן א"כ קרא אתי רק שמתטמא עמו כמו יד וזה דבש"ס ר"פ העור והרוטב אמרינן דאדרבה דקרא אתי רק להצטרף צ"ל להרמב"ם ז"ל דהאי סוגיא אזלא כמ"ד בפסחים דאוכל מטמא אוכל מה"ת ושייך צירוף מה"ת, עוד כתב שם הרמב"ם ז"ל ומנין לידות האוכלין שהן מתטמאות ומטמאות כשהן מחוברין עם האוכלין שנאמר טמא הוא לכם לכל שבצרכיכם ושם לעיל כתב כיצד מתטמא ומטמא שאם נגעה טומאה ביד נטמא האוכל התלוי בו ואם נגעה הטומאה באוכל נטמא היד וכ"כ בפה"מ ריש עוקצין בהא דכ"ש יד ולא שומר מטמא ומתטמא היינו אם נגעה טומאה ביד נטמא האוכל וכן אם נטמא האוכל נטמא היד ופליג בזה ע"מ שפי' רש"י ז"ל (חולין קי"ח) דמתטמא היינו אם נגע היד בשרץ נטמא האוכל ומטמא היינו אם היה האוכל טמא מטמא אחרים ע"י היד ע"ש דלשטתיה אזיל כיון דס"ל דאין אוכל מטמא אחרים מדאורייתא כלל לא אוכל ולא משקה א"כ יד להוציא הטומאה הוא רק דרבנן א"כ לא גמרינן זה מקרא דלכם לכל צרכיכם לכן כתב דזה דנפקא לן מקרא דלכם לטמא ולהתטמא היינו שהאוכל נטמא מחמת היד והיד מחמת האוכל והכל רק לטומאת עצמן:
והנה להרמב"ם ז"ל יש לעיין מה דאמרינן כל שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ דהיינו נבלת עוף הטהור ופרים ושעירים הנשרפים ונפקא לן מקרא דעל כל זרע זרוע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה כו' ומאי נפקותא מדאורייתא מזה שא"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כיון דאחרים אין מטמאין מדאורייתא דאין אוכל מטמא אחרים מדאורייתא ולטומאת עצמן מאי נ"מ אם טמאים הם אם לאו בשלמא זה דחולין טמאין מדאורייתא ונעשין שני איכא נפקותא גם לעצמן דאסור לעשותן אותן תרומה וקדשים וכן מעשר שני [וכעין זה כתבו התוס' חולין (ל"ה ע"א) ד"ה האוכל] אבל בנבלת עוף טהור דל"ש בהו תרומה וקדשים ובחולין מאי נ"מ מה"ת אם טמאים הם אם לאו כיון דאין מטמאין אחרים ופרים ושעירים הנשרפים אף שקדשים הם מ"מ אין נפסלים משום טומאת עצמן ממה שסופן לטמא טומאה חמורה א"כ למאי הלכתא הם טמאים, ונראה דנ"מ שאם הניח עליהם קלל של חטאת נפסל דאמרינן בפ"י דפרה דקלל של חטאת שנגע בשרץ טהור דאין כ"ח מטמא מאחוריו נתנו על גביו וכן הניח ע"ג אוכלין ומשקין טמאים פסול דנהי דאין מקבל טומאה מגבו מ"מ פסול אם הניח עליו משום דבעינן והניח במקום טהור ע"ש, א"כ נ"מ שאם הניח קלל של חטאת ע"ג פרים הנשרפים נפסל דכיון שהן עצמן טמאים אינו מקום טהור:
עוד יש לעיין על הרמב"ם ז"ל מההיא דפ' המצניע דאיבעי לן זרק כזית תרומה לבית טמא וצירף שם לכביצה אוכלין מאי מדמצטרף לענין טומאה מי חייב נמי לענין שבת כו' והביאה הרמב"ם ז"ל בעצמו פי"ח מהל' שבת וקשה כיון דלהרמב"ם ז"ל כל צירוף כביצה הוא רק מדרבנן א"כ מה שייך מדמצטרף לענין טומאה יהיה חייב מיתה וקרבן לענין שבת וצ"ל דס"ל דחשיבות לענין דרבנן עושה חשיבות אף לדאורייתא ודוחק וצ"ע:
עוד יש לעיין על הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור ומשום דטומאת משקין לטמא אחרים רק מדרבנן והוי ספק דרבנן א"כ ספק אוכלין נמי כן דהא טומאת אוכלין לטמא אחרים י"ר רק מדרבנן א"כ מ"ש אוכלין ממשקין:
והנה לשיטת הרמב"ם ז"ל אתי שפיר מה דאמרינן לרבנן דטבול יום כשם שפוסל אוכלי תרומה ומשקה תרומה כך פוסל אוכלי קדש ומשקה קדש ולכאורה קשה כיון דמה שטבול יום נוגע הוא שלישי כדאמרינן בפ"ד דטבול יום א"כ אמאי לא יעשה האי שלישי רביעי בקדש וממ"נ כיון דפוסל את התרומה ועושה אותה שלישי א"כ כשנגע בקדש ג"כ עושה שלישי דהא לא קילי קדשים מתרומה ושלישי עושה בקדש רביעי ולפ"ז אתי שפיר כיון דאין אוכל מטמא אחרים מדאורייתא א"כ מדאורייתא ודאי טבול יום אינו יכול רק לפסול אוכלי קדש ומשקה קדש כשם שפוסל אוכלי תרומה ומשקה תרומה דכל טומאת אוכלין מדאורייתא הוא רק לעצמן ואע"ג דמדרבנן אוכל מטמא אוכל בטבול יום אוקמוה אדאורייתא כדאשכחן בכמה דברים שהן מדרבנן דבטבול יום אוקמוה אדאורייתא וכמו כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחילה דלא גזרו בטבול יום וכן יש חיבורין שהן חיבור בשאר הטומאות ואינו חיבור בטבול יום היינו כל הנך חיבורין דחשבינן לה בפ"ק דטבול יום וכן איכא אוכלין דמתטמאין בשאר הטומאות ואין מתטמאין בטבול יום כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' ט"א ה"ח ומשום דהנך חיבורין ואוכלין הם רק מדרבנן ובטבול יום לא גזרו דכיון דטבל קלישא טומאתו ואוקמוה אדאורייתא וה"נ לענין אוכל מטמא אוכל:
והנה טבול יום עצמו זה שפוסל במגעו ס"ל ג"כ להרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' אבה"ט ה"י שהוא מדבריהם וכן דעת רש"י ז"ל להדיא בחולין (קכ"ח) באוכל שנפרס ומעורה במקצת רמ"א אם אוחז בקטן וגדול עושה עמו ה"ה כמוהו ואמרינן דילמא שאני לר"מ בין טבול יום לשאר הטומאות וכתב רש"י ז"ל משום דטבול יום טומאה דרבנן ע"ש, והנה בפסחים (מ"ד) במתני' שם דהוסיף ר"ע דשמן שנפסל בטבול יום שמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת כתב רש"י ז"ל דטבול יום פוסל את התרומה מה"ת וכן אמרינן שם בירושלמי דמקשינן למ"ד בשר שנטמא בולד הטומאה דרבנן שורפין אותו עם בשר שנטמא באב הטומאה דאורייתא ולר"ע שמן שנפסל בטבול יום שמדליקין אותו בנר של טמא מת הוי זה דאורייתא וזה דאורייתא א"כ לא מוסיף כ"א פוחת ע"ש א"כ טבול יום פוסל מדאורייתא אך ל"ק מזה על רש"י ז"ל בחולין דהטעם דטבול יום פוסל רק מדרבנן הוא משום דמגע טבול יום הוא שלישי כדאמרינן בפ"ד דטבול יום ורש"י ז"ל ס"ל כהרמב"ם דשלישי ורביעי הם רק מדרבנן כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בחולין (ל"ה ע"א) ע"ש אבל ההיא דפסחים דקאי אליבא דר"ע ור"ע ס"ל בסוטה דשלישי אף בחולין טמא מדאורייתא א"כ ודאי דמגע טבול יום טמא מדאורייתא ואע"ג דמודה ר"ע דאין טבול יום פוסל את החולין הוא משום דטבול יום לגבי חולין טהור גמור הוא דהא טבול יום עצמו אוכל במעשר דאף גופו טהור לחולין אבל לגבי תרומה דטבול יום עצמו הוא טמא דהא לכ"ע טבול יום אסור לאכול בתרומה רק מגעו טהור מה"ת מפני שמגעו הוא שלישי א"כ לר"ע דשלישי אף בחולין מה"ת כ"ש בתרומה א"כ מגעו ודאי טמא מה"ת ולפ"ז לא תקשה ג"כ על הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין אוכל מטמא משקין מה"ת מההיא דפסחים ו("ח) דאמרינן בו ביום דרש ר"ע כו' יטמא יטמא אחרים ואמרינן יטמא לטמא טומאת משקין דלר"ע ודאי כיון דשלישי הוא מה"ת ע"כ אוכל מטמא משקה דאם לא לא משכחת לה שלישי לעולם, וראיתי להצל"ח שכתב דדברי הרמב"ם ז"ל סתרי אהדדי שכתב דשלישי ורביעי הוא רק מדרבנן וכן טבול יום ומח"כ ואח"כ כתב ומנין לשלישי שהוא טמא כו' ומנין לרביעי כו' ויצא לידון בדבר החדש דאע"ג דקי"ל טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא מ"מ לקדשים הוא דאורייתא ואע"ג דזה דאין אוכל מטמא אוכל הוא אף בקדשים כדאמרינן בגמרא א"כ משכחת לה להרמב"ם ז"ל רביעי מה"ת במציאות כגון אדם או כלי שהוא ראשון נגע באוכלין ועשאן שני והאוכלין נגעו במשקין ונעשו שלישי וחזרו המשקין ונגעו באוכלי קדש עשאן רביעי וכתב דאף דחידוש זה לא נזכר בהרמב"ם ז"ל מ"מ ס"ל כן ע"ש, והנה לבד דמהתוס' פסחים מוכח דאין חילוק בטומאת משקין לטמא אחרים בין משקה חולין למשקה קדש שהרי כתבו דלא משכחת לה רביעי אלא ע"י עצים ולבונה ואפילו אי נימא דהרמב"ם ז"ל ס"ל כן מ"מ ג"כ לא משכחת לה שלישי ורביעי מה"ת דהא ס"ל להרמב"ם ז"ל בכמה דוכתי דזה דאין אוכל מטמא אוכל ה"נ דאינו מטמא משקה וזה דאין אוכל אינו מטמא אוכל מה"ת ה"נ בקדשים כדאמרינן בגמרא א"כ אכתי לא משכחת לה שלישי וז"ש הרמב"ם ז"ל ומנין לשלישי כו' ומנין לרביעי כו' כן דרך הרמב"ם ז"ל דלפעמים מביא דרשת חז"ל אע"ג דסובר שהוא אסמכתא:
והנה לרש"י ז"ל שכתב דטבול יום פוסל רק מדרבנן וכן להרמב"ם ז"ל יש לעיין מההיא דפסחים (ע"ט) דישראל וכהנים טהורים וכ"ש טמאים דיעשו בטומאה אמר ר"ח ל"ש אלא שנטמא סכין בטמא מת כו' אבל נטמא הסכין בשרץ טהורין עביד טמאים לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ולא יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת ורבא אמר אפילו טמאים נמי עבדי כל היכא דלא קרינן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לא קרינן ביה והבשר כל טהור יאכל בשר ע"ש וקשה הרי יכול לטבול את הסכין ואע"ג דיהיה טבול יום מ"מ כיון דטבול יום פוסל רק מדרבנן א"כ הבשר יהיה טמא רק מדרבנן א"כ מה שייך לומר מתוך שהותרה טומאת בשר הותרה נמי טומאת גברי דאיך אמרינן זה מטומאה דרבנן לטומאה דאורייתא מיהו אשכחן כה"ג בירושלמי פסחים דבטומאה דרבנן הוי פסח הבא בטומאה דאמרינן שם בפסח הבא בטומאת ידים הוא פסח הבא בטומאה ואע"ג דטומאת ידים רק מדרבנן מיהו הרמב"ם ז"ל לא הביא דין זה דפסח הבא בטומאת ידים הוא פסח הבא בטומאה:
והנה לרש"י ז"ל דטבול יום פוסל רק מדרבנן יש לעיין למה הצריכה תורה כלל הערב שמש בכלים דהא כתיב בשרץ ובש"ז מכל כלי עץ או בגד או עור כו' במים יובא וטמא עד הערב וטהר בשלמא הערב שמש דאדם אע"ג דאינו פוסל במגעו מה"ת מ"מ נ"מ לאכילת תרומה וקדשים דאסור כשהוא טבול יום מה"ת אבל בכלים למאי הלכתא הוא טמא ואין לומר דנ"מ כמ"ש לעיל שאם הניח עליו קלל של חטאת דנפסל דהא טבול יום כשר לפרה א"כ לזה הוא טהור גמור מיהו לרש"י ז"ל י"ל דנ"מ לענין ביאת מקדש דכלי שהוא טבול יום אסור להכניסו למקדש אבל להרמב"ם ז"ל אי אפשר לומר כן דהרי כתב הרמב"ם בהל' ביאת מקדש דאין חייבים רק על כלים שהן אב הטומאה א"כ כ"ש על כלי טבול יום שהוא רק שני לטומאה דפטור ואע"ג דהמנחת חינוך שס"ג נסתפק להרמב"ם ז"ל בהכניס כלי שהוא טבול יום למקדש אי חייב אך זה דוקא בטבול יום מטומאה חמורה אבל טבול יום מראשון ודאי לא עדיף לאחר טבילה מקודם טבילה א"כ הערב שמש דכתיב בכלי שנטמא בשרץ או בש"ז שהוא ראשון לטומאה למאי הלכתא:
אמרינן בטהרות פ"ב מ"ו השלישי שבתרומה מטמא משקה קדש ופוסל לאוכלי קדש כו' היינו דאוכלי קדש שנגעו נפסלים רק עצמן אבל משקה קדש נטמאים לטמא אחרים ויש לעיין הא ליכא משקה קדש רק משקה בית מדבחייא א"כ ללוי דאמר בפסחים דמשקה בית מדבחייא דכן לטמא אחרים קשה מהאי מתני' וליכא למימר דהאי קדש הוא חולין שנעשו ע"ט הקדש דהא להיות רביעי בעינן קדש מקודש כדאמרינן בחולין ל"ה א"כ כיון דאם היה אוכל אינו נפסל ממה שנגע בשלישי א"כ אם הוא משקה אינו נטמא דרק כל הפוסל את הקדש מטמא משקה קדש להיות תחילה לקדש כמ"ש הר"ש ז"ל שם אבל אם היה אוכל אינו נפסל ה"נ אם היה משקה ועוד דבמתני' שם סיימינן דהאי שלישי שבתרומה מיירי בנעשו ע"ט הקדש ע"ש א"כ האי אוכלי קדש ומשקה קדש הוא בקדש ממש וצ"ע:
ב
אמרינן בחגיגה (כ"ה) שונין אין הקדש ניצול בצמיד פתיל ובתוס' שם הביאו ראיה דתרומה ניצולת בצמיד פתיל מדאמרינן בפ' הניזקין דמפקידין תרומה אצל ע"ה במוקף צמיד פתיל ע"ש ונראה מזה דס"ל להתוס' דזה דאין הקדש ניצול בצמיד פתיל אין זה רק באהל המת כ"א בשאר הטומאות כן דכ"ח מתטמא מגבו לענין קדש דהא במפקידין תרומה אצל ע"ה לענין מגע ע"ה הוא [וכ"כ הט"א שם כ"ו על התוס' בהגבאין שנכנסו לבית כו' דאי אפשר דמיירי התם לקדש דהא קתני דאין מטמאין כ"ח המוקף צמיד פתיל ואין צמיד פתיל לקדש ואפילו כלי ריקם אינו ניצול בצמיד פתיל ע"ש ועיין בק"א שם, והנה לפ"ז אתי שפיר מה דאמרינן במתני' שם אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה ולא לקדש דאמרינן בבכורות (ל"ח) דזה דכלים שנטמאו במשקין נטמא אחוריו לא נטמא תוכו הוא משום דטומאת משקין דרבנן שויוהו רבנן ככ"ח דאם נטמא גבו לא נטמא תוכו ע"ש וא"כ כיון דלקדש אף כ"ח נטמא גבו נטמא תוכו א"כ ה"ה בטומאת משקין בשאר הכלים דשויוהו רבנן ככ"ח וא"כ לפ"ז מה דאין כ"ח ניצול בצמיד פתיל ומה דאחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה ולא לקדש הוא מעלה אחת ובזה מתיישב מה שהקשו בתוס' אמאי לא חשיב לה זה דאין הקדש ניצול בצמיד פתיל גבי מעלות ולפ"ז כיון דחשיב התם אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה ולא לקדש וזהו ג"כ משום דאין הקדש ניצול בצמיד פתיל א"כ אי אפשר לחשבן לב' מעלות:
אך מרש"י ז"ל נראה דלא ס"ל דלקדש כ"ח מיטמא מגבו שכתב שם במתני' בהנושא את המדרס נושא את התרומה ולא את הקדש דמיירי כשנושא את המדרס נושא כ"ח שאינו נוגע באוירה ע"ש דס"ל דאם נוגע באוירה טמא משום נושא את המדרס וקשה דא"כ ל"ל לטעם דאינו נושא את הקדש משום מעשה שהיה כדאמרינן שם בגמרא תי"ל כיון דלקדש כ"ח מיטמא מגבו א"כ נטמא אעפ"י שאינו נוגע מאוירו ונראה מזה דס"ל לרש"י ז"ל דזה דאין צמיד פתיל לקדש הוא רק באהל המת אבל במגע אינו מתטמא מגבו וכן נראה דהמעלה דאין הקדש ניצול בצמיד פתיל אין זה דכ"ח מיטמא מגבו דהא בחגיגה (כ"ה) על הא דאמרינן דאי אפשר להביא יין ושמן של קדש מגליל לירושלים משום דרצועה של ארץ העמים מפסקת מקשינן וניתי בכ"ח המוקף צמיד פתיל ומשנינן משום דאין הקדש ניצול בצמיד פתיל ע"ש וקשה אכתי ליתי בכלי אבנים המוקף צמיד פתיל דהא אף כלי אבנים מצילים בצמיד פתיל כדאמרינן בפ"י דכלים והכא ל"ש דלקדש מטמא מגבו הא כלי אבנים אי"ל טומאה כלל ומוכח דזה דאין צמיד פתיל לקדש היא מעלה אחרת לגמרי ואינו משום טומאת הכלי דנטמא מגבו אלא שאין הכ"ח המוקף צמיד פתיל מציל על מה שבתוכו לקדש וחשיב מה שבתוכו כמונחין באהל המת וכמו אוכלין שגיבלן בטיט דאין מצילין ע"מ שבתוכן וחשיב מה שבתוכן כמונחין באהל המת וזה שייך ג"כ בכלי אבנים המוקף צמיד פתיל דאין מצילין ע"מ שבתוכן לקדש אך זה שייך רק באהל המת ולא בטומאת מגע:
ג
עוד ממעלות הקדש שאונן ומחו"כ צריכים טבילה לקדש ולא לתרומה והתוס' שם כ"א דייקו ממה דאמרינן צריכים טבילה דמשמע רק טבילה ולא הערב שמש וכן דייקו מההיא דזבחים (צ"ט) דלא בעי הערב שמש ע"ש ואע"ג דזה דצריך טבילה הוא משום היסח הדעת וא"כ הוא חשש טומאה דאורייתא דבעי נמי הערב שמש כתב הט"א שם דהוי רק סרך טבילה כדאמרינן ביומא גבי ביאת מקדש כדי שיזכור טומאה שעליו, עוד כתבו התוס' שם דכל טומאה דרבנן א"צ הערב שמש והביאו ראיה מההיא דפרה דכל הטעון ביאת מים מד"ס מטמא את הקדש לאחר ביאתו מותר בכולן וכן מההיא דביצה (י"ח) דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט משום דא"צ הערב שמש ע"ש וכן בשקלים פ"ח בפרוכת שנטמאת בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים ומכניסין אותה מיד ושנטמאת באב הטומאה מטבילין אותה בחוץ כו' מפני שהיא צריכה הערב שמש ומשמע דבולד הטומאה א"צ הערב שמש והקשו בתוס' שם דמעובדא דר"י בן קמחית שסיפר עם עכו"ם אחד בשוק כו' משמע דטומאת עכו"ם בעי הערב שמש ועוד משפופרת שחתכה לחטאת משמע דטומאת ע"ה בעי הערב שמש אע"ג שהוא רק מדרבנן וכן מהא דמטמאין הכהן השורף את הפרה דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת משמע דטעון הערב שמש דאל"ה ליכא היכרא לצדוקים ע"ש ונראה לענ"ד לומר דלאו כללא הוא דכל טומאות שהן מדרבנן א"צ הערב שמש וההיא דפרה דכל הטעון ביאת מים מד"ס כו' דקתני לאחר ביאתו מותר בכולן מייתינן לה בסוטה (ל') ודייקינן מינה דאין שני עושה שלישי בחולין וכתב רש"י ז"ל דכל הטעון ביאת מים מד"ס היינו אוכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאים והבא ראשו ורובו במים שאובים כו' שהצריכום טבילה כולהו בתורת שניים הטעינום ומש"ה אין מטמאין את החולין דאין שני עושה שלישי בחולין ע"ש וכדקתני במתני' כל הטעון ביאת מים מד"ס מטמא את הקדש ופוסל את התרומה משום דהו"ל שני ונראה דהטעם דלאחר ביאתו מותר בכולן וא"צ הערב שמש אינו משום דאינו אלא מדרבנן אלא משום דבעלמא אב הטומאה או ראשון לאחר טבילתו נעשה שני כדאמרינן פ"ד דטבול יום דמגע טבול יום הוא שלישי משום דהטבול יום עצמו הוא שני וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' אבה"ט אחד טבול יום מטומאה חמורה כגון שטבל מזיבות כו' ואחד טבול יום מטומאת שרץ כל הטעון הערב שמש ה"ה כשני לטומאה עד שיעריב שמשו ע"ש דכיון שטבל קלשה טומאתו ונעשה רק שני וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפה"מ פ"ב דטהרות מ"ד דלאחר שטבל ירד מדרגה מן הטומאה ע"ש א"כ באותן טומאות דקודם טבילה היה רק שני א"כ לאחר הטבילה הוא פחות משני דאי אפשר לו להיות לאחר הטבילה כמו קודם הטבילה דלאחר הטבילה קלשה טומאתו ואי אפשר לאדם ולכלים להיות בטומאה פחות משני כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' אבה"ט ה"ח ולא יהיה האדם ולא הכלים שלישי ולא רביעי לעולם לא מד"ת ולא מד"ס ע"ש ומש"ה לאחר שטבל דירד ממדרגת שני שהיה קודם נטהר לגמרי דפחות משני ליכא באדם וכן ההיא דביצה דכלי שנטמא בולד הטומאה וכן ההיא דפרוכת שנטמאת בולד הטומאה דהיינו שנטמאו במשקין דהמשקין תחילה והם שני דלאחר טבילה נטהרו דפחות משני ליכא אף בכלים אבל טומאת עכו"ם וכן טומאת ע"ה שהן אב הטומאה מדרבנן וכן בגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת שהן אב הטומאה צריכים הערב שמש דלאחר טבילה הן נעשין שני כשאר טבול יום ואין נ"מ בזה בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן:
והנה זה דאונן ומחו"כ צריכים טבילה לקדש אמרינן בזבחיים (צ"ט) שהוא דוקא לאכילה ולא לנגיעה דלאכילה עבוד רבנן מעלה לנגיעה לא עבוד רבנן מעלה ע"ש והנה כתב הרמב"ם ז"ל רפי"ג מהל' אבה"ט גבי בגדי אוכלי חוליהן בטהרה מדרס לאוכלי מעשר אבל אוכלי חוליהן בטהרה והן הנקראים פרושים אינם כזבין אפילו לתרומה ה"ז הפרוש טהור אפילו אם נגע בה בגופו ע"ש היינו דהפרוש עצמו אינו מטמא תרומה רק בגדיו וכתב שם אח"כ מי שהיה טהור לתרומה והסיח לבו מלאכול נטמא בהיסח הדעת ואסור לאכול תרומה עד שיטבול פעם שניה ע"ש, והוא ממתני' דטהרות פ"ז מ"ח, וקשה הא פרוש שאינו אוכל תרומה לא עדיף ממי שהסיח דעתו מלאכול בתרומה אע"ג דעדיין הוא אוכל חולין בטהרה ומ"מ צריך טבילה ואמאי פרוש אינו מטמא תרומה וצ"ל דזה הסיח דעתו מלאכול בתרומה דטעון טבילה הוא רק לאכילה ולא לנגיעה ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דהסיח דעתו מלאכול בתרומה הוי כמו אונן ומחו"כ לקדש שהוא ג"כ משום היסח הדעת ומ"מ צריכים טבילה רק לאכילה ולא לנגיעה, והנה הכ"מ שם הביא בשם מהר"י קורקוס שהקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב בהסיח דעתו מלאכול בתרומה דטעון טבילה ולעיל ס"פ י"ב כתב גבי אונן ומחו"כ כו' והסיחו דעתם ושמא נטמאו והוי דוקא לקדש והרי אף לתרומה צריכים טבילה כמ"ש כאן וכתב הכ"מ ולי הדבר פשוט דהתם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר אלא שהסיחו דעתם מלאכול קדש שה"ה אסורים לאכלו אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם וצריכים טבילה אעפ"י שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והיא מעלה בקדש עכ"ל ודברי הכ"מ צ"ע דהא אף זה דהסיח דעתו דצריך טבילה לתרומה ע"כ ג"כ מיירי שהסיח דעתו רק מאכילת תרומה ולא מטהרת גופו דהא בהסיח דעתו מלאכול בתרומה כתב הרמב"ם ז"ל שצריך רק טבילה ולא הערב שמש ובהסיח דעתו מטהרת גופו כתב שם דצריך טבילה והערב שמש א"כ אכתי מאי נ"מ בין תרומה לקדש ע"כ נראה לענ"ד דהחילוק הוא בזה דרק בהסיח דעתו מלאכול בתרומה לגמרי חשיב היסח הדעת אבל אם בדעתו לאכול תרומה למחר או ליום פלוני אין זה היסח הדעת מאכילת תרומה כיון דרוצה לאכול ביום פלוני שומר עצמו מטומאות המטמאות אותו שלא יוכל לאכול אז בתרומה ובאונן ומחו"כ שהם רוצים לאכול קדש אלא שאסורים עתה כיון שמותרים לאחר שיגיע זמנם ודעתם לאכול אז אין זה היסח הדעת דהא קי"ל כב"ה דטבולת יום ארוך א"צ טבילה לתרומה ואף דכל הס"ו ימים שהיא טבולת יום אסורה לאכול בתרומה לא חשיב היסח הדעת להצריכה טבילה אח"כ לתרומה ורק בקדש הוי מעלה כיון דאסור עתה לאכול קדש חשיב לה היסח הדעת להצריכו טבילה:
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מו"מ ה"ד יולדת שטבלה אחר ז' של זכר כו' ה"ה בכל ימי טוהר כטמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו וא"צ טבילה אחרת בסוף ימי טוהר כו' בד"א שהיא כטבול יום לענין תרומה ומעשר אבל לקדשים ה"ה כראשון לטומאה שעדיין לא טבל כו' ומטמאה את הקדשים כוולד הטומאות כו' ויראה לי שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא צריכה טבילה אחרת בסוף ואח"כ תגע בקדש ואעפ"י שא"צ טבילה אחרת לאכילת תרומה ע"ש והיינו כמתני' דשלהי נדה היושבת על דם טוהר כו' חזרו לומר ה"ה כמגע טמא מת לקדשים שהוא ראשון והקשה התי"ט על הרמב"ם ז"ל הא בגמרא שם אמרינן דמתני' אבא שאול היא דס"ל טבול יום תחילה לקדש אבל הרמב"ם ז"ל פסק בהל' אבה"ט כרבנן דטבול יום רק פוסל את הקדש א"כ קשה אמאי כתב כאן שהיא ראשון ע"ש והנה בפי' חזון נחום כתב דזה שכתב הרמב"ם שהיא כראשון לטומאה אין זה שהיא כשאר טבולת יום שכל טבול יום הוא ראשון לטומאה כאבא שאול ודקדק מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בד"א שהיא כטבול יום לענין תרומה אבל לקדשים ה"ה כראשון לטומאה שעדיין לא טבל כו' ומוכח דראשון לטומאה שטבל אינו תחילה לקדשים, וכתב דרק ביולדת החמירו עליה שתהא ראשונה וכמו לב"ש דעשאוה אף כטמא מת אף דזה אינו בשאר טבול יום אלא ביולדת החמירו הואיל דהוחזקה בדמים ע"ש אך נראה דאין זה דביולדת החמירו דטבול יום שלה חמיר משאר טבול יום רק הואיל וטבולת יום ארוך היא חיישינן לטומאה חדשה וזה מוכח להדיא ממ"ש יראה לי שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא צריכה טבילה אחרת בסוף ואח"כ תיגע בקדשים ואי זה שהיא תחילה לקדשים הוא משום שהיא טבולת יום א"כ מה שייך שבשביל זה תהא צריכה טבילה אחרת ומוכח דס"ל להרמב"ם דבטבולת יום ארוך חיישינן לטומאה חדשה משום היסח הדעת ומש"ה צריכה טבילה דס"ל דעד כאן לא פליגי ב"ש וב"ה התם בטבולת יום ארוך אי צריכה טבילה הוא רק לתרומה אבל לקדשים לכ"ע צריכה ולב"ש שהיא כטמא מת לקדשים אין זה מחמת שהיא טבולת יום רק משום חשש טומאה חדשה וס"ל להרמב"ם ז"ל דבזה פליגי דב"ש חיישי אף לטומאת מת וב"ה חיישי רק שמא נגע באב הטומאה ולא חיישי לטומאת מת (ומה דאמרינן בגמרא מתני' אבא שאול היא י"ל דהרמב"ם ז"ל מפרש לה כמהרש"ל שם דקאי אדלעיל על חולין שנעשו ע"ט הקדש דמטמא שנים ופוסל אחד כמ"ש רש"י ז"ל חולין (ל"ה) ע"ש]:
והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דהסיח דעתו מלאכול בתרומה דצריך רק טבילה ולא הערב שמש כן נראה מדברי רש"י ז"ל יבמות (ס"ט ע"ב) דאמרינן שם בת כהן שנישאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה לערב וכתב רש"י ז"ל דמש"ה טובלת משום ששימשה ע"ש ול"ל לרש"י ז"ל לאוקמא ששימשה ועדיין לא טבלה לשימושה תי"ל כיון דעד עתה היתה אסורה לאכול בתרומה שהיתה נשואה לישראל אין לך היסח הדעת מאכילת תרומה גדול מזה ומש"ה צריכה טבילה לאכילת תרומה וזה שפי' שהוא משום שימושה הוא משום דקתני טובלת ואוכלת תרומה לערב ואי משום היסח הדעת א"צ רק טבילה ולא הערב שמש, והנה בטבולת יום ארוך זה דלב"ש צריכה טבילה לתרומה אף שהוא ג"כ משום היסח הדעת נראה דס"ל לרש"י ז"ל שצריכה ג"כ הערב שמש שכתב רש"י ז"ל בנדה שם צריכה טבילה ליל שמונים לתרומה מפני שטבול יום ארוך היא והסיחה דעתה מן התרומה ואם ישראלית היא טובלת לביאת מקדש ע"ש וקשה מאי רבותא שהיא צריכה טבילה לביאת מקדש הא אף אדם טהור אינו נכנס לעזרה אא"כ טבל כדאמרינן ביומא ואי אמרינן דצריכה אף הערב שמש אתי שפיר דטהור א"צ הערב שמש לביאת מקדש:
ד
אמרינן בחגיגה (י"ח) טבל לחולין הוחזק לחולין אסור במעשר טבל למעשר הוחזק למעשר אסור בתרומה טבל לתרומה הוחזק לתרומה אסור לקדש טבל לקדש הוחזק לקדש אסור לחטאת טבל לחמור מותר לקל ע"ש ואמרינן שם בגמרא טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה וכתבו התוס' שם דהיינו כ"ז שהוא לח ע"ש ונראה מזה דדין הוחזק לזה או לזה חל עליו לאחר ניגוב דאי חל עליו קודם כשעלה מן הטבילה מה שייך שיחזיק עצמו אח"כ לכל מה שירצה הא כיון שלא החזיק עצמו בשעת טבילה הוי כטבל ולא החזיק דהוי רק טהור לחולין וזה דאם החזיק עצמו לקל א"י להחזיק עצמו לחמור אף כשעודנו לח הוא משום דלא שייך בזה חזרה וכיון שנתכוין בשעת טבילה לקל א"י לחזור בו ולכוין אח"כ לחסור וזה דרגלו אחת במים אפילו החזיק עצמו לקל מחזיק עצמו לחמור אין זה מדין חזרה אלא דכל שרגלו אחת במים עדיין טבילה היא כדאמרינן בחגיגה שם א"כ נהי דהטבילה של קודם היתה לדבר קל עתה היא טבילה חדשה לדבר חמור ונראה לומר דאף אם נתכוין בשעת טבילה לדבר חמור זה דנעשה הוחזק לזה הדבר חל עליו אח"כ לאחר ניגוב דכ"ז שהוא לח עדיין לא חל עליו דין הוחזק לאותו דבר כמו בלא נתכוין כלל בשעת טבילה דכ"ז שהוא לח אינו נעשה הוחזק לשום דבר דחלות מה שנעשה הוחזק לזה או לזה הוא לעולם לאחר ניגוב ובזה נ"ל ליישב מה דאמרינן בפ"ג דפרה ירד וטבל עלה ונסתפג ומשמע דהסיפוג הוא חובה וכבר עמדו בזה המפרשים ז"ל שם והתפ"י תי' דזה משום שלא יתלכלכו הבגדי כהונה והמשנה אחרונה כתב משום דהמים הוי חציצה בין בשרו לבגדי כהונה ע"ש אך אי אפשר לומר כן דבריש תמיד גבי אירע קרי לאחד מהם ג"כ תנן ירד וטבל עלה ונסתפג והתם אינו לובש בגדי כהונה כלל דהא אמרינן שם בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שיהיו השערים נפתחים יוצא והולך לו ולפ"ז הטעם דצריך להסתפג הוא משום דבכ"ג שטובל לפרה צריך להיות בטבילתו הוחזק לחטאת ודין הוחזק לחטאת חל עליו לאחר ניגוב דכ"ז שהוא לח מחזיק עצמו לכ"ד שירצה וכן כשאירע קרי להכהן בבית המוקד דאסור לכנוס לו למחנה לויה קודם טבילה צריך להיות הוחזק בטבילתו לביאת מקדש דרק לחולין לא בעי חזקה וזה חל עליו לאחר שנסתפג:
והנה זה דלתרומה נמי בעינן הוחזק דבעינן בטבילה כוונה לשם תרומה ומ"מ אשכחן דאף בקטן מהני טבילה לתרומה כההיא דפ"ב דכתובות זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתפו של אבא כו' והטבילוני לאכול תרומה לערב צ"ל דבגדול עע"ג י"ל כוונה אך אמרינן בנדה (ל"ב) מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה ואמרינן שם משום תרומת א"י ובקטנה כזו ודאי ל"ש כוונה אף בגדול עע"ג וכן אמרינן שם י"ג שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב אע"ג דבשוטה לא מהני גדול עע"ג ומוכח מזה דכוונת המטביל מהני לדין הוחזק ולא בעינן דוקא כוונת הטובל:
כתבו התוס' חגיגה (י"ח ע"ב) ד"ה כיון דהנוטל ידיו ומתכוון לחולין אינו פוסל את התרומה וכתב שם המהרש"א ז"ל דאין לפרש כיון דנתכוין לחולין מהני אף לתרומה דהא קתני הוחזק לחולין אסור במעשר וכ"ש לתרומה אלא ר"ל דאיכא לפלוגי בין אכילת תרומה ובין לפסול תרומה ואין חילוק כלל לתרומה ומעשר בין לא נתכוין כלל ובין נתכוין רק לחולין ע"ש היינו דדין הוחזק הוא רק דאסור באכילה אבל אינו פוסל במגעו אולם הרמב"ם ז"ל כתב בפה"מ שלהי זבין ז"ל וגזרו על הידים שהם פוסלין את התרומה וכל מי שנגע בתרומה בידיו פסלה ואעפ"י שלא ידע שיש בידו טומאה עד שיטול ידיו לשם תרומה עכ"ל ונראה מזה דכל שלא נטל ידיו לשם תרומה עדיין פוסל את התרומה ועיין ט"א שהבין בדברי התוס' בענין אחר דס"ל דלנט"י לא בעינן הוחזק אבל בטבילת גופו דבעינן הוחזק פוסל אף במגעו ע"ש:
עוד ממעלות הקדש דכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש ולא לתרומה ובירושלמי חגיגה שם אמרינן דשפופרת שחתכה לקדש החותכה ומטבילה צריך טבילה דמטמא אף אדם לקדש, והנה יש לעיין מה דאמרינן בפסחים (י"ט) במחט שנמצאת בבשר דהבשר טמא כו' ואמרינן האי מחט מאי עבידתה ופי' רש"י ז"ל מאי עבידתה דמטמא בשר אי נימא ספק מחט והא איתמר כו' לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים ע"ש וקשה נהי דלא גזרו עליהן למיחש שמא נטמאו מ"מ הכא לענין קדש הוא שהרי נמצא בבשר וכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש אפילו הנגמרים בירושלים ואפילו הנגמרים בעזרה כדאמרינן בתוספתא פ"ג דחגיגה וצריכים דוקא טבילה לשם קדש דאפילו טבל לתרומה לא מהני לקדש א"כ זו המחט שלא היה בה טבילה מעולם וכ"ש טבילה לקדש ודאי מטמא הבשר וצע"ג:
ובטעם דכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש הביאו התוס' כ' ד"ה נימא מהירושלמי משום ההיא עובדא דר"י דנימא נפסקה לי וקשרתיה בפה וכתבו שם משום דהרוק חשיב משקה ונגעה ברוק בידיה דהידים שניות וטמאה הרוק וחזר הרוק ומטמא להמפה כדין כלים שנטמאו במשקין וכתבו דאף דאמרינן בגמרא דטעם כלים הנגמרים בטהרה הוא משום צינורא דע"ה לאו עיקר טעם הוא ע"ש, והנה לפי פי' זה נוכל לומר הטעם דכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה רק לקדש ולא לתרומה דנהי דחששו חכמים שמא תגע בידיה ברוק ואח"כ יפול הרוק על הכלי מ"מ אין זה רק חשש ולא עדיף מספק גמור דמנ"ל שהיה כן וקי"ל דספק משקין לטמא כלים טהור רק אמרינן בירושלמי בשלהי חגיגה גבי אחר הרגל דמעבירין על טהרת עזרה ומטבילין את הכלים ומקשינן הנך כלים במאי איטמאו ואמרינן תפתר בשנטמא בספק משקין ומקשינן תמן תנינן ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור ומתרצינן תמן בתרומה כאן בקדש חומר הוא בקדש ע"ש דבקדש ספק משקין לטמא כלים טמא א"כ י"ל נהי דחששו חכמים בכלים הנגמרים בטהרה שמא נפלו עליהם משקין טמאים מ"מ לא עשאום יותר מספק גמור דבקדש טמא ובתרומה טהור משום דהוי ספק משקין לטמא כלים ובזה אתי שפיר ג"כ אמאי לא חשבינן האי מעלה דספק משקה לטמא כלים דבקדש טמא ובתרומה טהור גבי חומר בקדש מבתרומה דזהו בכלל כלים הנגמרים בטהרה דצריכים טבילה לקדש ולא לתרומה אך קצת יש לעיין על הירושלמי דאמרינן דכלים הנגמרים בטהרה הוא משום חשש כלים שנטמאו במשקין וא"כ אין מטמאין רק אוכלין ולבתר הכי אמרינן שם דהחותך שפופרת של קדש החותכה ומטבילה טעון טבילה דמטמא אף אדם דעשאוהו כטמא מת בז' שלו ע"ש:
אמרינן בירושלמי פ"ג דחגיגה כמה מעלות בקדש רמ"א י"ג ר' יוסי אומר י"ב וכתב הק"ע שם דפליגי בזה דר"מ חשיב אחוריים ובית הצביטה לב' מעלות ור"י חשיב לה למעלה אחת ע"ש והנה קצת משמע כן מהתוספתא פ"ג דחגיגה דאמרינן שם אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה ולא לקדש אמר ר' יוסי זה לשון כפול כל שי"ל אחוריים ותוך י"ל בית הצביטה כל שאי"ל אחוריים ותוך אי"ל בית צביטה ע"ש ומשמע קצת דפליגי אי חשבינן לה בתרי מעלות או בחד אך נראה דטעמא דר' יוסי דלא חשיב אלא י"ב מעלות הוא משום דלי"ל מה דחשבינן לה גבי מעלות בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש דאמרינן בתוספתא פ"י דפרה והביאה הר"ש ז"ל פי"א שם ר' יוסי ור"ש אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ואת המזה מי חטאת ע"ש וא"כ ע"כ בגדי אוכלי תרומה אינו מדרס לחטאת דאי הוי מדרס היה הטהור לתרומה מטמא החטאת משום נושא המדרס וכמו ע"ה דמטמא במגעו משום דבגדי ע"ה מדרס לפרושים והוא טמא משום נושא המדרס כמ"ש תוס' פ' הניזקין ס"א וכיון דאין בגדי אוכלי תרומה מדרס לחטאת כ"ש דאינן מדרס לקדש וזהו נמי מה דאמרינן בתוספתא פ"ד דפרה בשפופרת שחתכה לחטאת כנס לתוכה מי חטאת ואפר חטאת עד שלא יטבילנה ר"ש מטהר וחכמים מטמאין ע"ש ונראה דר"ש לטעמיה דס"ל ג"כ בהתוספתא דהטהור לתרומה אינו מטמא מי חטאת ואפר חטאת א"כ כיון דכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש ולא לתרומה א"כ טהורה השפופרת הוא לתרומה ואין הטהור לתרומה מטמא מי חטאת ואפר חטאת וא"כ לפ"ז כ"ש לקדש דאינו מטמא וא"כ לר"ש הא דכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש ע"כ הוא רק להשתמש בהם לכתחילה אבל אין מטמאין את הקדש:
והנה יש לעיין דע"כ ר"י ור"ש פליגי נמי ע"ז דבטבילה בעינן הוחזק דהא אי אפשר לאדם שלא יהא טמא מעולם כמ"ש תוס' סוכה (כ"א ע"א) ד"ה ומביאין דכשנולד נגע באמו דטמאה לידה ובעינן בטבילה הוחזק לחטאת וכל שלא טבל לחטאת לא נטהר עדיין מטומאתו לחטאת א"כ הטהור לתרומה דמעולם לא היתה בו טבילה לחטאת אמאי אינו פוסל מי חטאת ואפר חטאת הא עדיין טמא הוא לחטאת ואי לי"ל לר"י ור"ש דין הוחזק תקשה דהא דאמרינן בירושלמי כמה מעלות לקדש רמ"א י"ג ר"י אומר י"ב הא בכלל זה הוא ג"כ הוחזק לתרומה אסור בקדש כמה שפי' הק"ע שם ואי ס"ל לר"י דטבל לתרומה אינו פוסל לחטאת כ"ש לקדש בשלמא לפי מה שהבין המהרש"א ז"ל בדברי התוס' שנזכר לעיל דבשביל שלא הוחזק אינו פוסל במגעו י"ל דה"נ זה דהוחזק לקדש אסור לחטאת הוא ג"כ רק לכתחילה דאסור לחטאת אבל אינו פוסל חטאת במגעו וי"ל שפיר דר"י ור"ש י"ל דין הוחזק אך לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ ולפי מה שהבין הט"א בדברי התוס' דכל שלא הוחזק פוסל אף במגעו קשה וצ"ל לדידהו דבזה פליגי ר"י ור"ש דלרבנן דין הוחזק הוא ג"כ לפסול במגעו ולר"י ולר"ש הוא רק לענין דאסור לכתחילה אך דוחק הוא וצ"ע בזה: