אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן לט - מעלות הקדש › א

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן לט - מעלות הקדש · א

סימן לט - מעלות הקדש

גרסינן בחגיגה (כ') חומר בקודש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש כו' הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה:

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לס' טהרות ז"ל וכן ג"כ מה"ת אין אוכל מטמא אוכל ולא יהיה שלישי לעולם אלא מדרבנן בהכרח לפי שהאב כאשר יטמא הכלי או האדם יחזור זה הכלי או האדם ראשון וזה הראשון יטמא אוכלין ומשקים לבד כמו שקדם ויהיה האוכל שני דאורייתא ג"כ ולא יטמא זה האוכל זולתו ויחזור שלישי אלא מדרבנן כמו שהשרשנו כו' הנה כבר התבאר שראשון ושני כבר יהיו מדאורייתא כו' אולם שלישי ורביעי הנה הוא לעולם מדרבנן וזה אמרו עתיד דור אחר כו' עכ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דזה דאמרינן דאין אוכל מטמא אוכל ה"נ דאינו מטמא משקה א"כ לא משכחת לה שלישי לעולם מדאורייתא וכ"כ להדיא בפסקא פ"ז מהל' אבה"ט ה"א דבר מפורש בתורה שהאוכלין והמשקין מתטמאין כו' ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מה"ת כו' ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מה"ת [כלומר לא אוכלין ולא כלים] אבל מד"ס גזרו על האוכל הטמא שאם נגע באוכל אחר טמאוהו, וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין ואין אוכל מטמא כלי שנגע בו לעולם ואפילו מדבריהם וכן גזרו על המשקין הטמאים שיטמאו אוכלין או משקין או כלים שנגעו בהן עכ"ל, הא מבואר דאף זה דאוכל טמא מטמא משקין הוא רק מד"ס וכן בפ"י מהל' אבה"ט ה"י כתב המשקין יהיו אב הטומאה מד"ת כגון מי חטאת ורוק הזב כו' ויהיו ראשון לטומאה מד"ת כגון שנגעו באב מאבות הטומאות וכן אם נגעו המשקים בולד הטומאה בין אדם בין כלים נטמאו מד"ת כו', אבל אם נגעו באוכלין לא קא חשיב משום דאין אוכלין מטמאין משקין מד"ת, ואח"כ כתב שם וכן אם נגעו בשני בין אדם בין כלים בין אוכלין נעשו ראשון לטמא אחרים מדבריהם כו' ע"ש דלטומאה דרבנן קא חשיב נמי אם נגעו באוכלין ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו דלא משכחת לה שלישי ורביעי לעולם מה"ת כיון דאוכל שני אינו מטמא אחר לא אוכל ולא משקה מה"ת א"כ לא משכחת לה שלישי מן התורה לעולם וע"י עצים ולבונה שכתבו התוס' בפסחים דמשכחת לה שלישי ורביעי להרמב"ם ז"ל אי אפשר זה דהא ס"ל להרמב"ם ז"ל דעצים ולבונה מקבלין טומאה רק מדרבנן א"כ לא משכחת לה שלישי מה"ת לעולם:

והנה לפי מה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאין אוכל מטמא לא אוכלין ולא משקין מה"ת א"כ כל טומאת אוכלין לטמא אחרים הוא רק מדבריהם, ולפ"ז כל שיעור כביצה לטמא ט"א הוא רק מדבריהם דהא ס"ל להרמב"ם ז"ל דאוכל מקבל טומאה מה"ת בכ"ש וכל שיעור כביצה הוא רק לטמא אחרים, וא"כ זה דדרשינן בת"כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכ"ש יכול יטמא לאחרים בכ"ש ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בב"א דהיינו כביצה להרמב"ם ז"ל הוא רק אסמכתא בעלמא, ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' ט"א כמה שיעור אוכלין לטומאה לטומאת עצמן כ"ש אפילו שומשום או חרדל מתטמא שנאמר כל האוכל אשר יאכל כ"ש ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין עד שיהיה בו כביצה בלא קליפתה עכ"ל היינו לזה דהאוכל מתטמא בכ"ש הביא לה מן המקרא וכמו דדרשינן בת"כ ולזה דאינו מטמא אחרים אלא בכביצה לא הביא לה מן המקרא כלל ולא הביא סוף דרשא דהת"כ משום דזה הוא רק אסמכתא בעלמא דכל שיעור כביצה הוא רק מדבריהם וכל הקרא דהאוכל אשר יאכל דריש לה הרמב"ם ז"ל לכ"ש ולא דריש כלל דאשר יאכל משמע אוכל שאתה יכול לאוכלו בב"א דכל הכתוב ע"כ קאי רק לטומאת עצמן ולא לטומאת אחרים דאין טומאת אחרים מדאורייתא ולטומאת עצמן הוא בכ"ש:

והנה לפ"ז ג"כ הא דשומר מצטרף הוא רק מדרבנן דצירוף הוא לכביצה וכל שיעור כביצה הוא רק מדרבנן ובגמרא מפקינן לשומרין מקרא דתני דבי ר"י על כל זרע זרוע כדרך שבנ"א מוציאין לזריעה, והנה בזה אתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' ט"א שכתב ז"ל כל שהוא יד ואינו שומר מתטמא ומטמא ואינו מצטרף וכל שהוא שומר אעפ"י שאינו יד מטמא ומתטמא ומצטרף כו' וכתב אח"כ ומנין לשומרי אוכלין שהן מתטמאין עם האוכלין כשהן מחוברין בהם שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע כו' והכא כתב הרמב"ם ז"ל רק שמתטמא עם האוכל ולא כתב ג"כ שהוא מצטרף משום דזה לא ילפינן מקרא כיון דכל הצירוף הוא רק מדרבנן א"כ קרא אתי רק שמתטמא עמו כמו יד וזה דבש"ס ר"פ העור והרוטב אמרינן דאדרבה דקרא אתי רק להצטרף צ"ל להרמב"ם ז"ל דהאי סוגיא אזלא כמ"ד בפסחים דאוכל מטמא אוכל מה"ת ושייך צירוף מה"ת, עוד כתב שם הרמב"ם ז"ל ומנין לידות האוכלין שהן מתטמאות ומטמאות כשהן מחוברין עם האוכלין שנאמר טמא הוא לכם לכל שבצרכיכם ושם לעיל כתב כיצד מתטמא ומטמא שאם נגעה טומאה ביד נטמא האוכל התלוי בו ואם נגעה הטומאה באוכל נטמא היד וכ"כ בפה"מ ריש עוקצין בהא דכ"ש יד ולא שומר מטמא ומתטמא היינו אם נגעה טומאה ביד נטמא האוכל וכן אם נטמא האוכל נטמא היד ופליג בזה ע"מ שפי' רש"י ז"ל (חולין קי"ח) דמתטמא היינו אם נגע היד בשרץ נטמא האוכל ומטמא היינו אם היה האוכל טמא מטמא אחרים ע"י היד ע"ש דלשטתיה אזיל כיון דס"ל דאין אוכל מטמא אחרים מדאורייתא כלל לא אוכל ולא משקה א"כ יד להוציא הטומאה הוא רק דרבנן א"כ לא גמרינן זה מקרא דלכם לכל צרכיכם לכן כתב דזה דנפקא לן מקרא דלכם לטמא ולהתטמא היינו שהאוכל נטמא מחמת היד והיד מחמת האוכל והכל רק לטומאת עצמן:

והנה להרמב"ם ז"ל יש לעיין מה דאמרינן כל שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ דהיינו נבלת עוף הטהור ופרים ושעירים הנשרפים ונפקא לן מקרא דעל כל זרע זרוע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה כו' ומאי נפקותא מדאורייתא מזה שא"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כיון דאחרים אין מטמאין מדאורייתא דאין אוכל מטמא אחרים מדאורייתא ולטומאת עצמן מאי נ"מ אם טמאים הם אם לאו בשלמא זה דחולין טמאין מדאורייתא ונעשין שני איכא נפקותא גם לעצמן דאסור לעשותן אותן תרומה וקדשים וכן מעשר שני [וכעין זה כתבו התוס' חולין (ל"ה ע"א) ד"ה האוכל] אבל בנבלת עוף טהור דל"ש בהו תרומה וקדשים ובחולין מאי נ"מ מה"ת אם טמאים הם אם לאו כיון דאין מטמאין אחרים ופרים ושעירים הנשרפים אף שקדשים הם מ"מ אין נפסלים משום טומאת עצמן ממה שסופן לטמא טומאה חמורה א"כ למאי הלכתא הם טמאים, ונראה דנ"מ שאם הניח עליהם קלל של חטאת נפסל דאמרינן בפ"י דפרה דקלל של חטאת שנגע בשרץ טהור דאין כ"ח מטמא מאחוריו נתנו על גביו וכן הניח ע"ג אוכלין ומשקין טמאים פסול דנהי דאין מקבל טומאה מגבו מ"מ פסול אם הניח עליו משום דבעינן והניח במקום טהור ע"ש, א"כ נ"מ שאם הניח קלל של חטאת ע"ג פרים הנשרפים נפסל דכיון שהן עצמן טמאים אינו מקום טהור:

עוד יש לעיין על הרמב"ם ז"ל מההיא דפ' המצניע דאיבעי לן זרק כזית תרומה לבית טמא וצירף שם לכביצה אוכלין מאי מדמצטרף לענין טומאה מי חייב נמי לענין שבת כו' והביאה הרמב"ם ז"ל בעצמו פי"ח מהל' שבת וקשה כיון דלהרמב"ם ז"ל כל צירוף כביצה הוא רק מדרבנן א"כ מה שייך מדמצטרף לענין טומאה יהיה חייב מיתה וקרבן לענין שבת וצ"ל דס"ל דחשיבות לענין דרבנן עושה חשיבות אף לדאורייתא ודוחק וצ"ע:

עוד יש לעיין על הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור ומשום דטומאת משקין לטמא אחרים רק מדרבנן והוי ספק דרבנן א"כ ספק אוכלין נמי כן דהא טומאת אוכלין לטמא אחרים י"ר רק מדרבנן א"כ מ"ש אוכלין ממשקין:

והנה לשיטת הרמב"ם ז"ל אתי שפיר מה דאמרינן לרבנן דטבול יום כשם שפוסל אוכלי תרומה ומשקה תרומה כך פוסל אוכלי קדש ומשקה קדש ולכאורה קשה כיון דמה שטבול יום נוגע הוא שלישי כדאמרינן בפ"ד דטבול יום א"כ אמאי לא יעשה האי שלישי רביעי בקדש וממ"נ כיון דפוסל את התרומה ועושה אותה שלישי א"כ כשנגע בקדש ג"כ עושה שלישי דהא לא קילי קדשים מתרומה ושלישי עושה בקדש רביעי ולפ"ז אתי שפיר כיון דאין אוכל מטמא אחרים מדאורייתא א"כ מדאורייתא ודאי טבול יום אינו יכול רק לפסול אוכלי קדש ומשקה קדש כשם שפוסל אוכלי תרומה ומשקה תרומה דכל טומאת אוכלין מדאורייתא הוא רק לעצמן ואע"ג דמדרבנן אוכל מטמא אוכל בטבול יום אוקמוה אדאורייתא כדאשכחן בכמה דברים שהן מדרבנן דבטבול יום אוקמוה אדאורייתא וכמו כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחילה דלא גזרו בטבול יום וכן יש חיבורין שהן חיבור בשאר הטומאות ואינו חיבור בטבול יום היינו כל הנך חיבורין דחשבינן לה בפ"ק דטבול יום וכן איכא אוכלין דמתטמאין בשאר הטומאות ואין מתטמאין בטבול יום כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' ט"א ה"ח ומשום דהנך חיבורין ואוכלין הם רק מדרבנן ובטבול יום לא גזרו דכיון דטבל קלישא טומאתו ואוקמוה אדאורייתא וה"נ לענין אוכל מטמא אוכל:

והנה טבול יום עצמו זה שפוסל במגעו ס"ל ג"כ להרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' אבה"ט ה"י שהוא מדבריהם וכן דעת רש"י ז"ל להדיא בחולין (קכ"ח) באוכל שנפרס ומעורה במקצת רמ"א אם אוחז בקטן וגדול עושה עמו ה"ה כמוהו ואמרינן דילמא שאני לר"מ בין טבול יום לשאר הטומאות וכתב רש"י ז"ל משום דטבול יום טומאה דרבנן ע"ש, והנה בפסחים (מ"ד) במתני' שם דהוסיף ר"ע דשמן שנפסל בטבול יום שמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת כתב רש"י ז"ל דטבול יום פוסל את התרומה מה"ת וכן אמרינן שם בירושלמי דמקשינן למ"ד בשר שנטמא בולד הטומאה דרבנן שורפין אותו עם בשר שנטמא באב הטומאה דאורייתא ולר"ע שמן שנפסל בטבול יום שמדליקין אותו בנר של טמא מת הוי זה דאורייתא וזה דאורייתא א"כ לא מוסיף כ"א פוחת ע"ש א"כ טבול יום פוסל מדאורייתא אך ל"ק מזה על רש"י ז"ל בחולין דהטעם דטבול יום פוסל רק מדרבנן הוא משום דמגע טבול יום הוא שלישי כדאמרינן בפ"ד דטבול יום ורש"י ז"ל ס"ל כהרמב"ם דשלישי ורביעי הם רק מדרבנן כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בחולין (ל"ה ע"א) ע"ש אבל ההיא דפסחים דקאי אליבא דר"ע ור"ע ס"ל בסוטה דשלישי אף בחולין טמא מדאורייתא א"כ ודאי דמגע טבול יום טמא מדאורייתא ואע"ג דמודה ר"ע דאין טבול יום פוסל את החולין הוא משום דטבול יום לגבי חולין טהור גמור הוא דהא טבול יום עצמו אוכל במעשר דאף גופו טהור לחולין אבל לגבי תרומה דטבול יום עצמו הוא טמא דהא לכ"ע טבול יום אסור לאכול בתרומה רק מגעו טהור מה"ת מפני שמגעו הוא שלישי א"כ לר"ע דשלישי אף בחולין מה"ת כ"ש בתרומה א"כ מגעו ודאי טמא מה"ת ולפ"ז לא תקשה ג"כ על הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין אוכל מטמא משקין מה"ת מההיא דפסחים ו("ח) דאמרינן בו ביום דרש ר"ע כו' יטמא יטמא אחרים ואמרינן יטמא לטמא טומאת משקין דלר"ע ודאי כיון דשלישי הוא מה"ת ע"כ אוכל מטמא משקה דאם לא לא משכחת לה שלישי לעולם, וראיתי להצל"ח שכתב דדברי הרמב"ם ז"ל סתרי אהדדי שכתב דשלישי ורביעי הוא רק מדרבנן וכן טבול יום ומח"כ ואח"כ כתב ומנין לשלישי שהוא טמא כו' ומנין לרביעי כו' ויצא לידון בדבר החדש דאע"ג דקי"ל טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא מ"מ לקדשים הוא דאורייתא ואע"ג דזה דאין אוכל מטמא אוכל הוא אף בקדשים כדאמרינן בגמרא א"כ משכחת לה להרמב"ם ז"ל רביעי מה"ת במציאות כגון אדם או כלי שהוא ראשון נגע באוכלין ועשאן שני והאוכלין נגעו במשקין ונעשו שלישי וחזרו המשקין ונגעו באוכלי קדש עשאן רביעי וכתב דאף דחידוש זה לא נזכר בהרמב"ם ז"ל מ"מ ס"ל כן ע"ש, והנה לבד דמהתוס' פסחים מוכח דאין חילוק בטומאת משקין לטמא אחרים בין משקה חולין למשקה קדש שהרי כתבו דלא משכחת לה רביעי אלא ע"י עצים ולבונה ואפילו אי נימא דהרמב"ם ז"ל ס"ל כן מ"מ ג"כ לא משכחת לה שלישי ורביעי מה"ת דהא ס"ל להרמב"ם ז"ל בכמה דוכתי דזה דאין אוכל מטמא אוכל ה"נ דאינו מטמא משקה וזה דאין אוכל אינו מטמא אוכל מה"ת ה"נ בקדשים כדאמרינן בגמרא א"כ אכתי לא משכחת לה שלישי וז"ש הרמב"ם ז"ל ומנין לשלישי כו' ומנין לרביעי כו' כן דרך הרמב"ם ז"ל דלפעמים מביא דרשת חז"ל אע"ג דסובר שהוא אסמכתא:

והנה לרש"י ז"ל שכתב דטבול יום פוסל רק מדרבנן וכן להרמב"ם ז"ל יש לעיין מההיא דפסחים (ע"ט) דישראל וכהנים טהורים וכ"ש טמאים דיעשו בטומאה אמר ר"ח ל"ש אלא שנטמא סכין בטמא מת כו' אבל נטמא הסכין בשרץ טהורין עביד טמאים לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ולא יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת ורבא אמר אפילו טמאים נמי עבדי כל היכא דלא קרינן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לא קרינן ביה והבשר כל טהור יאכל בשר ע"ש וקשה הרי יכול לטבול את הסכין ואע"ג דיהיה טבול יום מ"מ כיון דטבול יום פוסל רק מדרבנן א"כ הבשר יהיה טמא רק מדרבנן א"כ מה שייך לומר מתוך שהותרה טומאת בשר הותרה נמי טומאת גברי דאיך אמרינן זה מטומאה דרבנן לטומאה דאורייתא מיהו אשכחן כה"ג בירושלמי פסחים דבטומאה דרבנן הוי פסח הבא בטומאה דאמרינן שם בפסח הבא בטומאת ידים הוא פסח הבא בטומאה ואע"ג דטומאת ידים רק מדרבנן מיהו הרמב"ם ז"ל לא הביא דין זה דפסח הבא בטומאת ידים הוא פסח הבא בטומאה:

והנה לרש"י ז"ל דטבול יום פוסל רק מדרבנן יש לעיין למה הצריכה תורה כלל הערב שמש בכלים דהא כתיב בשרץ ובש"ז מכל כלי עץ או בגד או עור כו' במים יובא וטמא עד הערב וטהר בשלמא הערב שמש דאדם אע"ג דאינו פוסל במגעו מה"ת מ"מ נ"מ לאכילת תרומה וקדשים דאסור כשהוא טבול יום מה"ת אבל בכלים למאי הלכתא הוא טמא ואין לומר דנ"מ כמ"ש לעיל שאם הניח עליו קלל של חטאת דנפסל דהא טבול יום כשר לפרה א"כ לזה הוא טהור גמור מיהו לרש"י ז"ל י"ל דנ"מ לענין ביאת מקדש דכלי שהוא טבול יום אסור להכניסו למקדש אבל להרמב"ם ז"ל אי אפשר לומר כן דהרי כתב הרמב"ם בהל' ביאת מקדש דאין חייבים רק על כלים שהן אב הטומאה א"כ כ"ש על כלי טבול יום שהוא רק שני לטומאה דפטור ואע"ג דהמנחת חינוך שס"ג נסתפק להרמב"ם ז"ל בהכניס כלי שהוא טבול יום למקדש אי חייב אך זה דוקא בטבול יום מטומאה חמורה אבל טבול יום מראשון ודאי לא עדיף לאחר טבילה מקודם טבילה א"כ הערב שמש דכתיב בכלי שנטמא בשרץ או בש"ז שהוא ראשון לטומאה למאי הלכתא:

אמרינן בטהרות פ"ב מ"ו השלישי שבתרומה מטמא משקה קדש ופוסל לאוכלי קדש כו' היינו דאוכלי קדש שנגעו נפסלים רק עצמן אבל משקה קדש נטמאים לטמא אחרים ויש לעיין הא ליכא משקה קדש רק משקה בית מדבחייא א"כ ללוי דאמר בפסחים דמשקה בית מדבחייא דכן לטמא אחרים קשה מהאי מתני' וליכא למימר דהאי קדש הוא חולין שנעשו ע"ט הקדש דהא להיות רביעי בעינן קדש מקודש כדאמרינן בחולין ל"ה א"כ כיון דאם היה אוכל אינו נפסל ממה שנגע בשלישי א"כ אם הוא משקה אינו נטמא דרק כל הפוסל את הקדש מטמא משקה קדש להיות תחילה לקדש כמ"ש הר"ש ז"ל שם אבל אם היה אוכל אינו נפסל ה"נ אם היה משקה ועוד דבמתני' שם סיימינן דהאי שלישי שבתרומה מיירי בנעשו ע"ט הקדש ע"ש א"כ האי אוכלי קדש ומשקה קדש הוא בקדש ממש וצ"ע:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה