אור ברסלב
מקדש דוד חלק ב קונטרס מעניני קדשים › סימן א - מגו דנחתא כו'

מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט

קונטרס מעניני קדשים · סימן א - מגו דנחתא כו'

קונטרס מעניני קדשים

א

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מפסה"מ הט"ז המפריש נקבה לאשמו תרעה עד שיפול בה מום כו' אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכהן משיח שהפריש פרה לחטאת הרי אלו אין מתקדשין לא קדוה"ג ולא קדושת דמים ובפ"א מהל' תמורה כתב המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו עושה תמורה אעפ"י שאין ראוין ליקרב הואיל וירדו לקדושת דמים וה"ה תמימים ירדו לקדוה"ג אבל המפריש שעיר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו וכ"ג שהפריש פרה לחטאתו אין עושין תמורה שכל המשנה בחטאת לא נתקדש כלל ואפילו קדושת דמים עכ"ל ובהל' פסה"מ השיג עליו הראב"ד ז"ל מההיא דתמורה כ' דמקשינן לר"ש אלא מעתה יחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדוש קדוה"ג דהא איכא שעיר נשיא כו' אלא מעתה נשיא שהפריש שעירה לשעירו כו' וכן כ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש קדוה"ג וכל הנך פירוקי שם הם רק לדעת ר"ש דס"ל דכל דלא חזי לאלתר להקריבה לא חיילא קדושה עלה ע"ש, והנה בעיקר יש לעיין בטעם הרמב"ם ז"ל מ"ש חטאת מאשם ועולה ופסח ועוד יותר קשה שכתב דלא קדשי לא קדוה"ג ולא קדושת דמים נהי דס"ל דלא אמרינן בחטאת מגו דנחתא כו' מ"מ אמאי אין מתקדשות קדושת דמים:

ונראה דהנה התוס' תמורה (כ"ו ע"ב) הקשו על ההיא דכריתות דמטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה ואמרינן ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין כו' וש"מ יש דיחוי בדמים והקשו הא לא שייכא קדושת דמים בעופות דהא קי"ל דאין לעופות פדיון ותי' דהתם ה"פ ש"מ יש דיחוי אפילו בדבר דלי"ל קדוה"ג וה"ה דאפילו קדושת דמים אין בה וכתבו עוד שם דזה דפרכינן עלה התם ממפריש נקבה לפסחו וילדה זכר דס"ל לר"ש הוא עצמו יקרב פסח אלמא בע"ח אין נדחין ואמאי לא נסייעיה מרבנן דפליגי וס"ל דה"ה עצמו אינו קרב פסח משום דטעמייהו דרבנן במפריש נקבה לפסחו הוא דמגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדוה"ג אבל בההיא דמטמא מקדש ל"ש האי טעמא דקדושת דמים לית בהן דעופות לית בהו פדיון ומיעקרא מקדושת מזבח דלא הן ולא דמיהן קרבין ובהא אפילו רבנן מודו ע"ש, ואע"ג דזה דאין לעופות פדיון הוא רק היכא דקדשי קדוה"ג והכא הרי הקדישן קדושת דמים והטעם הוא משום דאם יקדשו קדושת דמים יתקדשו קדוה"ג משום מגו דנחתא כו' ואז לא יהיה להם פדיון א"כ אי אפשר להם להיות לדמיהן א"כ לא קדשי כלל ואין להם לא קדוה"ג ולא קדושת דמים דכיון שהוא הקדיש לדמיו ואי אפשר להם להיות לדמיהן לא קדשי כלל כמ"ש הרש"ש ז"ל שם ע"ש וכ"כ בשמ"ק כריתות שם שהקשו על הא דאמרינן ש"מ יש דיחוי בדמים נימא מגו דנחתא להו קדושת דמים נחתא נמי קדוה"ג וכתבו ז"ל ונראה לפרש דעשיר שהפריש קן לכבשתו אי"ל פדיון ולא נחתא ליה קדוה"ג כלל והאי דאמרינן בתמורה מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג הוא דוקא בדבר שיש בו פדיון ע"י מום דלא מיעקרא מיניה קדושת מזבח לגמרי דירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו למזבח דהשתא הוי קדוה"ג זו כעין קדושא דמים הלכך נחתא ע"י מגו ותו לא פקע לגמרי אבל עוף ל"ש בו מגו דקדושת דמים דידיה עומדים הדמים למזבח ואי נחתא ליה קדוה"ג שוב אי"ל תקנה למזבח דאין לעוף פדיון עכ"ל וכיון שכתבו דעשיר שהפריש קן לכבשתו אי"ל פדיון וגם לא נחתא ליה קדוה"ג כלל א"כ היינו דאי"ל לא קדוה"ג ולא קדושת דמים וכמ"ש בתוס', והנה בחטאת ביחיד שהפריש שעיר לשעירתו או נשיא שהפריש שעירה לשעירו הו"ל דחוי וכמו המפריש נקבה לפסחו דתרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה שלמים אבל היא עצמה אינה קרבה שלמים ואמרינן (בפסחים צ"ח) ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחים כו' והרמב"ם ז"ל אע"ג דפסק בעלמא דבע"ח אין נדחין במפריש נקבה לפסחו פסק דתרעה משום דאדחיה בידים ועיין בלח"מ ובשעה"מ שם], והנה בחטאת שנדחה אמרינן בתמורה כ"ב דתמות דמקשינן שם על מה דאמרינן דחטאת שאבדה דמתה רק היכא דאיכא תרתי לריעותא מההיא דיומא דהשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפול דמיו לנדבה לפי שאין חטאת הציבור מתה הא דיחיד מתה ואמר ר"י בע"ח נדחין וכשהוא מתכפר בשני שבזוג שני מתכפר כו' וטעמא דציבור הא דיחיד מתה ומשנינן דחויין לחוד ואבודין לחוד, דבדחויין תמות אף בלא תרתי לריעותא ע"ש א"כ במפריש זכר לחטאת או נשיא שהפריש נקבה לחטאתו אי יקדוש קדושת דמים אמרינן מגו דנחתא כו' ויהיה דחוי כמו מפריש נקבה לפסחו ובחטאת כה"ג שנדחה אזלא למיתה ואי"ל פדיון א"כ לא נחתא ליה קדושת דמים כלל וכמו עשיר שהפריש קן לכבשתו דלא נחתא לא קדוה"ג ולא קדושת דמים וכמ"ש בתוס' משום דאם תיחות לה קדושת דמים תיחות לה קדוה"ג ולא יהיה לה אז פדיון ומיעקרא קדושת מזבח לגמרי לא נחתא לה אף קדושת דמים דהוא הקדיש לדמיה ואי אפשר לה להיות לדמיה וה"נ במפריש זכר לחטאתו דהקדיש קדושת דמים וכמו מפריש נקבה לאשם דמקשינן בתמורה י"ט למה תרעה עד שתסתאב תמכר שלא במום שלא הקדיש רק קדושת דמים ואמרינן שם משום דמגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג א"כ בחטאת אם תקדוש קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג ואזלא למיתה ואי"ל פדיון א"כ מתעקרא מיניה קדושת מזבח לגמרי א"כ לא נחתא ליה אף קדושת דמים וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל ביחיד שהפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו וכ"ג שהפריש פרה לפרו לא קדשי לא קדוה"ג ולא קדושת דמים, ובזה מתיישב שפיר מה שהקשה הראב"ד ז"ל הא מקשינן בגמרא לר"ש אלא מעתה יחיד שהפריש שעיר לשעירתו כו' אלא מעתה נשיא שהפריש שעירה לשעירו תקדוש קדוה"ג כו' הנה לר"ש שפיר מקשינן כן דהא ר"ש ס"ל בע"ח אין נדחין אפילו היכא דאדחיה בידים כדאמרינן בכריתות שם במפריש נקבה לפסחו וילדה זכר לר"ש הוא עצמו יקרב פסח משום דבע"ח אין נדחין ומקשינן מזה לר"א במטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו הואיל ונדחה ידחה ומייתינן עלה ג"כ מההיא דמת אחד מהם מביא חברו שלא בהגרלה דבע"ח אין נדחין, והנה התוס' זבחים י"ב עמדו בזה אמאי מייתינן מההיא דמת אחד מהם הא התם לא אדחיה בידים ע"ש ומוכח מהסוגיא דלר"ש בע"ח אין נדחין אף היכא דאדתיה בידים ולדידיה המפריש נקבה לפסחו היא עצמה תיקרב פסח ועיין בשעה"מ הל' ק"פ א"כ לדידיה שפיר מקשינן דיחיד שהפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו וכן כ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש קדוה"ג דאם נחתא להו קדוה"ג ג"כ לא אזלא למיתה כ"א ירעה עד שיסתאב א"כ שפיר מקשינן דתיחות קדוה"ג, והנה ראיתי להאור שמח שכתב בטעם הרמב"ם ז"ל ביחיד שהפריש שעיר לשעירתו כו' כיון דאם תיחות עליה קדוה"ג אזלא למיתה מדין דיחוי ויהיה אסור באכילה כמו חטאות המתות דאסורין באכילה כדמפקינן לה בבכורות מקרא דממפריסי הפרסה א"כ הו"ל כבהמה טמאה דלא חלה עלה קדושה וזה דתמורת חטאת אע"ג דג"כ אזלא למיתה ומ"מ חלה עלה קדושה התם הלכתא גמירא לה ע"ש וקשה מאד לומר כן דהא זה דנאסרת באכילה הוא לאחר חלות הקדושה וקדושתה גרמה לה א"כ איך מונע זה שלא תחול הקדושה ועוד אמאי לא קדשה קדושת דמים הרי על בהמה טמאה חל קדושת דמים והרמב"ם ז"ל כתב דאף קדושת דמים אינה קדושה:

והנה בדחויין דאזלי למיתה אם הוא תכף או לאחר שכפרו הבעלים באחרת הנה מרש"י ז"ל תמורה שם מוכח דהוא לאחר שכפרו הבעלים דכתב שם בההיא דאבודין לחוד ודחויין לחוד דדיחוי ונתכפר באחר מתה ע"ש ומשום דרש"י ז"ל כתב שם דדחויין דמיין לעברה שנתה ובעברה שנתה אמרינן במתני' דלאחר שכפרו הבעלים תמות אבל התוס' השיגו שם על רש"י ז"ל וכתבו דדחויין לחוד ועברה שנתה לחוד דדחויין חמירי מעברה שנתה, והנה מהרמב"ם ז"ל יש להוכיח להדיא דדחויין אזלי תכף למיתה ולא בעינן נתכפרו באחרת שכתב פט"ו מה' מעה"ק היה מחויב חטאת ואמר חציה חטאת וחציה עולה או שלמים כו' ה"ה תמות כמו שיתבאר בחטאות המתות ע"ש, והנה רש"י ז"ל בתמורה כ"ו כתב דמיירי שלא היה מחויב חטאת ומש"ה תמות דא"א להקריבה והתוס' פי' שם דמיירי באומר חציה תמורת חטאת ומש"ה תמות כדין תמורת חטאת אך הרמב"ם ז"ל כתב באומר חטאת ומיירי נמי שהיה מחויב חטאת ובטעם הרמב"ם ז"ל דתמות כתב הכ"מ דכיון דא"א לו להתכפר בה משום דחציה עולה וחטאת לאו בת רעיה היא לפיכך תמות ע"ש והיינו משום דיחוי דכיון דהפרישה באופן שאינו יכול להתכפר בה אזלא למיתה, והנה בחציה חטאת וחציה עולה כתב הרמב"ם ז"ל דתמות ולא חילק בין לפני כפרה בין לאחר כפרה וה"נ במפריש שעיר לשעירתו אם תחול עליה קדוה"ג אזלא תיכף למיתה דמ"ש מחציה חטאת שכתב הכ"מ דכיון שא"א להתכפר בה וחטאת לאו בת רעיה אזלא למיתה ה"נ בהפריש שעיר דא"א להתכפר בו וחטאת לאו בת רעיה ימות א"כ אם תחול עליה קדוה"ג אזיל תיכף למיתה א"כ לא נחתא ליה לא קדוה"ג ולא קדושת דמים, והנה הלח"מ שם תמה על הרמב"ם ז"ל בחציה עולה וחציה חטאת אמאי תמות מ"ש מחטאת שעברה שנתה שכתב הרמב"ם ז"ל שתרעה ע"ש ול"ק כלל דדחויין לחוד ועברה שנתה לחוד כמ"ש התוס' בתמורה משום דדחויין לא חזיא לשום הקרבה ועברה שנתה חזיא להקרבה בשאר קרבנות ומש"ה בעברה שנתה בעינן תרתי לריעותא משא"כ בדחויין ע"ש וכל היכא דלא חזיא להקרבה משום דקדוש רק חציה חשיב דיחוי וכדאמרינן גבי בהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד חציה כו', והנה מדברי הרמב"ם ז"ל אלו תשובה לדברי האור שמח שכתב דכל שאם תחול עלה קדושה תמות משום דיחוי לא נחתא קדושה כלל דהוי כבהמה טמאה ורק תמורת חטאת הלכתא גמירא לה הא בחציה חטאת וחציה עולה כתב הרמב"ם ז"ל דתמות אלמא נחתא לה קדושה:

והנה במפריש זכר לחטאת פסק הרמב"ם ז"ל דלא קדיש לא קדוה"ג ולא קדושת דמים ובחציה חטאת וחציה עולה פסק דתמות אלמא נחתא לה קדושה אע"ג דהתם נמי לא חזי להקרבה, החילוק הוא בזה דבמפריש שעיר לשעירתו הקדיש קדושת דמים רק השאלה היא אי נימא מגו דנחתא כו' וכדמקשינן בגמרא לר"ש אלא מעתה יחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדוש קדוה"ג משום מגו דנחתא כו' וכמו הפריש נקבה לאשמו שהקדישה קדושת דמים וכדמקשינן דתפדה שלא במום ואמרינן משום מגו דנחתא לה קדושת דמים כו' ובחטאת כל שהקדישה קדושת דמים אם תחול עליה קדושת דמים תחול עליה נמי קדוה"ג משום מגו דנחתא כו' ואז לא תהיה ראויה לפדיון לא נחתא עלה אף קדושת דמים כיון שהקדישה לדמיה ואינה ראויה לדמיה וכמ"ש השמ"ק אבל בבהמה זו חציה חטאת וחציה עולה לא הקדישה קדושת דמים כ"א קדוה"ג שהרי אמר עולה ולא אמר לעולה וכה"ג באומר עולה הוא קדוה"ג ולא קדושת דמים ואפילו אם הדבר אינו ראוי ליקרב אינו קדושת דמים וכדאמרינן בתמורה כ"ז אמר על בהמה טמאה ועל בע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום וכיון דמתחילה הקדישה קדוה"ג חל עליה קדוה"ג למיתה ומפריש נקבה לאשם דאמרינן דאקדשה קדושת דמים משום דאמר לאשם וכן במפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו כו', והנה בההיא דבהמה זו חציה עולה וחציה חטאת אמרינן בתמורה כ"ו ר"מ אומר תיקרב עולה דס"ל תפוס לשון ראשון ר"י אומר תמות דאף בגמר דבריו אדם נתפס וחלו שניהם ע"ש והנה מדקאמר ר"מ תיקרב עולה ע"כ זכר הוא א"כ קשה טובא על הרמב"ם ז"ל לר"י אמאי תמות הא הוי מפריש זכר לחטאת דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא קדיש לא קדוה"ג ולא קדושת דמים כשהקדיש כולה וכ"ש כשהקדיש רק חציה ולפ"ז כיון דאמר חציה חטאת מעיקרא לקדוה"ג אקדשה חל עליה קדושה למות:

ובירושלמי פ"ט דפסחים אתפלגון ציבור שהפריש נקבה וכן נשיא שהפריש שעירה ר' ירמיה אמר לא קדשה וולדה קרב ר' יוסי אמר קדשה וולדה מת כדין וולד חטאת ומייתינן התם ראיה לר' יוסי מההיא דאין אתה יכול לומר וולד חטאת בציבור שאין ציבור מביאין נקבה לא אמר אלא אין אתה יכול הא אם הקדישה קדשה אמר ר' יוסי ב"ב יאות אמר ר' ירמיה כו' ע"ש ונראה דר' יוסי דס"ל נשיא שהפריש שעירה דקדשה לא אזלא למיתה ולא אמרינן דדחויין אזלי למיתה דהא אמר וולדה מת ואי היא גופה אזלא למיתה נראה דודאי ל"ש שיהא וולדה מת דהא חטאות המתות אין עושין תמורה משום דפקע קדושתן כדאמרינן בפ' ולד חטאת א"כ כ"ש דאין וולדן קדוש דשיתקדשו הוולדות בעינן קדושה יותר אלים מלעשות תמורה כמ"ש תוס' בכורות (ט"ז ע"א) ד"ה ותמורה ע"ש וכיון דס"ל לר' יוסי דלא אזלא למיתה דלא ס"ל דדחויין אזלי למיתה א"כ שפיר ס"ל דקדשה ונחתא לה נמי קדוה"ג ור' ירמיה דס"ל לא קדשה ס"ל כתלמודא דידן דדחויין למיתה ומש"ה לא קדשה כלל:

והנה על הירושלמי יש לעיין בציבור שהפריש נקבה דס"ל לר' יוסי דקדשה וולדה מת אמאי וולדה מת הא אין חטאת הציבור מתה וכן מה דמייתינן ראיה לזה מההיא דאין אתה יכול לומר וולד חטאת בציבור שאין הציבור מביאין נקבה הא אם הקדישה קדשה והיינו דאם הקדישה הוולד למיתה כמה שפי' המפרשים ז"ל שם והא האי תנא ס"ל דחטאות המתות הוא רק ביחיד ולא בציבור ונראה דבציבור שהפריש נקבה דקדוה"ג חל עלה משום מגו דנחתא כו' אין זה קדוה"ג להקרבה דל"ש בה הקרבה רק קדוה"ג ליאסר בגיזה ועבודה ושתהא צריכה מום ליפדות א"כ ל"ש שתקרא חטאת הציבור דזה שייך רק אם יש בה קדוה"ג ליקרב בשביל קרבן ציבור והכא מעולם לא היתה ראויה לק"צ רק י"ל קדוה"ג בעלמא:

והנה בעיקר מ"ש תוס' והשמ"ק דהיכא דהקדישה לקדושת דמים והוא באופן אם תיחות לה קדוה"ג אי"ל פדיון לא קדשה דמיעקרא מינה קדושת מזבח כמ"ש השמ"ק דבמגו דנחתא כו' בעינן קדוה"ג כעין קדושת דמים שראויה לפדיון יש לעיין מההיא דתמורה ט"ז דאמר שמואל המקדיש את הטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו ומקשינן ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואמרינן דעושין קדושה למות ע"ש וקשה איך אמרינן בטרפה מגו דנחתא כו' הא אם תיחול קדוה"ג לא יהיה לו פדיון משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מיהו אפשר היה לומר דהתם לאו משום מגו דנחתא הוא רק מיירי שמתחילה הקדישה קדוה"ג אך התוס' זבחים (קי"ד ע"א) ד"ה וקסבר כתבו שהוא משום מגו דנחתא כו' ע"ש וקשה מ"ש מעשיר שהפריש קן לכבשתו:

ב

אמרינן בכריתות כ"ח המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה כו' ילדה זכר ירעה כו' ויביא בדמיו פסח רש"א הוא עצמו יקרב פסח והקשה השמ"ק שם הא ס"ל לר"ש דמידי דלא חזי לא נחתא ליה קדוה"ג ומפריש נקבה לפסחו לא נחתא קדוה"ג א"כ הולד אמאי יקרב פסח כיון דעל האם רק קדושת דמים הוולד אי בעי אף חולין נהוי דל"ש כאן וולדות קדשים ע"ש, והנה מ"ש דהוולד אי בעי אף חולין נהוי ודאי אינו דאפילו אם האם רק קדושת דמים ג"כ הוולד אינו חולין כדאמרינן בבכורות י"ד דאף קדשים שקדם מום קבוע להקדשן וולדן שנולדו קודם פדיונן קודש רק איבעי לן אי נפדין תמימים או אין נפדין תמימין ע"ש א"כ הכא במפריש נקבה לפסחו לר"ש דקדושה קדושת דמים א"כ הוולד נמי קדוש קדושת דמים וכיון דהוולד עצמו ראוי לפסח אמרינן ביה מגו דנחתא קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג וקרב פסח ואע"ג דאמרינן בבכורות שם בוולד בע"מ דנפדין תמימים ולא אמרינן ביה מגו דנחתא כו' משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר ע"ש זה רק בוולד בע"מ דאמו אינה ראויה לשום קדוה"ג הוולד אינו יכול להיות חמור מן האם אבל המפריש נקבה לפסחו דהאם ג"כ ראויה לקדוה"ג רק כיון דלא חזי ליה להאי מילתא לא נחתא לה קדוה"ג א"כ הוולד דחזי נחתא ליה קדוה"ג, ובירושלמי פסחים פ' מי שהיה מייתינן מתניתא המפריש נקבה לפסחו לר"ש קודם הפסח תמכר שלא במום לאחר הפסח תבוא שלמים ע"ש והטעם דקודם הפסח כיון דאינה ראויה לפסח לא נחתא לה קדוה"ג ותמכר שלא במום ולאחר הפסח שהיא לשלמים דהא אף מפריש מעות לפסחו ונתותרו ג"כ אזלי לשלמים וכיון שהיא עצמה ראויה לשלמים נחתא לה קדוה"ג והיא עצמה קרבה שלמים ואף בשעה שהקדישה קודם הפסח לא היתה ראויה ליקרב ולא נחתא לה אז קדוה"ג מ"מ כשנעשית אח"כ ראויה נחתא לה קדוה"ג א"כ מה שייך לומר על הוולד שלא יהא טפל חמור מן העיקר דאף האם כשנעשית אח"כ ראויה נחתא לה ג"כ קדוה"ג א"כ הוולד דראוי הוא נחתא ליה קדוה"ג ואין זה חמור מן העיקר ומש"ה קרב פסח דס"ל לר"ש בע"ח אין נדחין כדדייקינן שם בגמרא בתמורה (י' ע"ב) לבר פדא דס"ל דאין קדושה חלה על העוברין מוקמינן ההיא דכיצד מערימין על הבכור כו' בקדושת דמים והקשו בתוס' הא אמרינן שם דילדה ב' זכרים אחד יקרב עולה אלמא קדיש קדוה"ג ותי' כיון דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדוה"ג ע"ש היינו דלאחר שנולד דאפשר אז לחול עליו קדוה"ג אמרינן מגו דנחתא כו' והנה יש לעיין דלקמן מקשינן מההיא דאקדיש וולד ויצא דרך דופן אלמא קדיש וולד וכתב רש"י ז"ל דהכא ליכא לתרוצי בקדושת דמים דאי קדושת דמים לא הוי עביד תמורה אפילו יצא דרך רחם ע"ש וקשה אמאי לא עביד תמורה כשיצא דרך רחם הא כשנולד אמרינן מגו דנחתא כו']:

ונראה ביחיד שהפריש זכר לחטאתו דאמרינן בתמורה לר"ש דלא נחתא ליה קדוה"ג זהו רק קודם כפרה אבל לאחר כפרה נחתא ליה קדוה"ג וקרב עולה כיון דלר"ש הוא קדוש רק קדושת דמים א"כ לאחר שנתכפרו הבעלים אזיל לנדבה ואע"ג דס"ל לר"ש ה' חטאות מתות זה רק בגופה אבל בדמים מודה ר"ש כדאמרינן בתמורה דאם הפריש ב' ציבורי מעות ונתכפר באחד השני אזיל לנדבה וה"נ כיון דלא קדיש האי זכר קדוה"ג רק קדושת דמים לאחר כפרה אזיל לנדבה וכיון דהוא עצמו ראוי לעולה נחתא ליה קדוה"ג וקרב עולה כמו במפריש נקבה לפסחו דלאחר הפסח קרב שלמים דכל שנעשה אח"כ ראוי למה שהוא עומד נחתא ליה קדוה"ג וקרב דר"ש לי"ל דחויין בבע"ח:

הנה במפריש מעות לקרבן שעל המעות רק קדושת דמים וכשלוקח בהמה בעד הדמים היא קדושה קדוה"ג וכן קרבן שהומם ופדאו ולקח בדמיה בהמה אחרת או שמחלל הבע"מ על תמימה דקדשי קדוה"ג וקרבין למזבח יש לדון כיון שהן באין מכח קדושת דמים איך נעשה עליהן קדוה"ג והנה אפשר לומר שקדוה"ג בא מכח פיו כשלוקח בהמעות בהמה או כשמחלל בע"מ על תמימה מדין חילול נחתא רק קדושת דמים וקדוה"ג נחתא מכח פיו וכמו בלוקח במעות הלשכה קרבנות אף דהקדושה חלה עליהן במה שמחלל עליהן מעות הלשכה מ"מ יכול לקבוע בפיו לאיזה קרבן שיהיה דכל מה שאינו עושה החילול נעשה ע"י פיו אך ביומא ס"ג גבי שעיר המשתלח דמפקינן מקרא דפסול בו מחוסר זמן ומקשינן הא לא"ה הו"א דקדוש הא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם ומשנינן כגון שהומם וחיללו על אחר וכתב רש"י ז"ל דזה א"צ להגריל שהרי מכח הראשון בא ע"ש והכא איך חל על השני קדוה"ג דהכא אי אפשר לומר שהוא מכח פיו דבשעיר המשתלח לא מהני פה כלל דהא בעינן הגרלה דהגורל קובע ואין השם קובע וע"כ הכא החילול עצמו עושה על השני קדוה"ג ואיך עושה החילול קדוה"ג כיון דהבע"מ עצמו שחילל אין בו רק קדושת דמים וצ"ל נהי דהחילול עצמו עושה רק קדושת דמים מ"מ כיון דהשני תמים וראוי לקרבן אמרינן בו מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג, והנה בירושלמי פ"ב דנזיר אמרינן דתחת משמש לשון חילול ולשון תמורה ובקדשי מזבח שקדם הקדשן את מומן ואמר זו תחת זו בא להקריב תמימה אומר לו לדמים קדשה היינו לחילול נתכוין וקדשה רק לדמים ולא קרבה בא לאכול בע"מ אומר לו לתמורה קדשה היינו שנתכוין לתמורה ולא לחילול ולא יצא הבע"מ לחולין ע"ש דס"ל להירושלמי דכשמחלל תמימה על בע"מ קדושה רק לדמים כמו הבע"מ עצמו ולא קרבה ויש לעיין מ"מ נימא על התמימה מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדוה"ג ונראה כמו דאמרינן בבכורות י"ד בוולד בע"מ שקדם מומן להקדשן דהולדות נפדין תמימין ולא אמרינן בהו מגו דנחתא להו קדושת דמים נחתא נמי קדוה"ג משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר א"כ ה"נ בפודה בע"מ אמרינן שלא יהא טפל חמור מן העיקר ולא נחתא ליה קדוה"ג דאף בפדיון אמרינן שלא יהא טפל חמור מן העיקר כדאמרינן בזבחים מ"ט דמקשינן התם והרי מעשר דהוא נפדה ואילו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה נימא שלא יהא טפל חמור מן העיקר היינו כשפדה המעשר על כסף ואח"כ חילל הכסף על מה שלקח אין מה שלקח יכול להיות חמור מן המעשר הבא מכחו שלא יהא טפל חמור מן העיקר ע"ש א"כ ה"נ כשפודה בע"מ אינו חל על הפדיון קדוה"ג משום מגו דנחתא כו' משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר ובעלמא כשפודה בע"מ ולוקח בהמה ומקריבה צ"ל להירושלמי שהוא מכח פיו, ובההיא דשעיר המשתלח שהומם וחיללו על אחר אפשר ג"כ לומר דקדוה"ג חייל עליו מכח פיו ואף דלא מהני קריאת שם בשעיר המשתלח הוא רק לקובעו לשם או לעזאזל אבל הכא שע"י חילול כבר י"ל קדושת דמים לעזאזל מה שמקדשו בפיו קדוה"ג אין זה קביעות לעזאזל שכבר הוקבע לעזאזל ושפיר חייל קדוה"ג ע"י פיו:

ובההיא דכריתות כ"ח במטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני דאמרינן הואיל וידחה ידחה ודייקינן מינה ש"מ דיש דיחוי בדמים כתב רש"י ז"ל וא"ת הלא אין פדיון דמים לעוף ה"מ היכא דנראה להקריב בשעת הפרשה כגון אם הפרישו בעניות ונסתאב אבל זה לא חלה עליו קדושת מזבח מעולם ע"ש והקשה השמ"ק נימא מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג, והנה בשיטת רש"י ז"ל נראה לומר דזה דאשכחן דאמרינן מגו דנחתא כו' אף במידי דלא חזיא להקרבה הוא רק במפריש נקבה או בן ב' שנים שהוא ממין הראוי לקרבנו רק הוי פסול דבעינן תמות וזכרות וכן בעינן בן שנה ואשכחן פסולים דחייל עלייהו קדוה"ג וכמו רובע ונרבע כו' ה"נ על פסול נקבה או בן שתים חייל קדוה"ג אבל אם הפריש מין דאינו ראוי כלל לקרבנו לכ"ע לא חל קדוה"ג ומש"ה בהפריש קן לכבשתו לא חייל עליה קדוה"ג, והנה בנזיר (כ"ו ע"ב) אמרינן במעות סתומין דיפלו לנדבה דדוקא מעות אבל בהמה ה"ה כמפורשת ואמר ר"נ ל"ש אלא תמימה אבל בע"מ ה"ה כסתומה וכתבו התוס' דהאי בהמה תמימה לא מיירי בבהמה הראויה לנזיר אלא מיירי שהפריש ג' פרים או ג' שעירים לנזירותו דבנזיר איל וכבש וכבשה בעינן וס"ל כרבנן במפריש נקבה לאשם אע"ג דאינו ראוי נחתא ליה קדוה"ג וכיון דנחתא להו קדוה"ג ובעי רעיה איכא שהייה וחיישינן שמא נתן לבו לפרש בתערובות ומש"ה הן כמפורשין ע"ש היינו דס"ל לתוס' דאף במפריש מין אחר לגמרי ג"כ אמרינן מגו דנחתא כו' אך רש"י ז"ל לא פי' שם כן וכתב דמיירי בבהמה הראויה לנזיר ע"ש ובירושלמי איכא פלוגתא בזה בהפריש שור אי הוי כהפריש בהמה או כהפריש מעות, והנה בעיקר מ"ש התוס' שם דס"ל כרבנן במפריש נקבה לאשם דנחתא ליה קדוה"ג נראה דבחנם כתבו כן דאפילו לר"ש במפריש נקבה לאשם דלא נחתא ליה קדוה"ג הכא שהפריש ג' פרים או ג' שעירים לנזירותו על השלמים ודאי חייל קדוה"ג אף דנזיר מביא איל לשלמים מ"מ כיון דפר ושעיר כשרין לשלמי נדבה כי הפריש פר ושעיר לשלמיו חייל עליה קדוה"ג וגם כשר להקרבה רק דלא עלו לשם חובה וכן על העולה ודאי חייל קדוה"ג אע"ג דעולת נזיר כבש משום דפר ושעיר כשרין לעולת נדבה וכדאמרינן במנחות (מ"ח ע"ב) בשלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן היינו שהביא בן שתים כמ"ש בתוס' שם כשרין וכן אמרינן שם אשם בן שנה והביא בן שתים כו' פסולין ותעובד צורתן כו' אבל עולת נזיר ועולת יולדת כו' שהיו בני שתים כשרין כללו של דבר כל הכשר בעולת נדבה כשר בעולת חובה כו' וההיא דהתם אתיא כר"ש כמ"ש תוס' תמורה (י"ט ע"ב) ד"ה אשם וא"כ ה"נ בהביא פר או שעיר לעולתו אף לר"ש כשר כיון דכשר בעולת נדבה ורק לא עלה לשם חובה א"כ בהפריש ג' פרים או ג' שעירים לנזירותו על של עולה ושל שלמים ודאי אמרינן מגו דנחתא כו' ואי אפשר לפדותן בלא מום וא"כ צריך שהייה, והנה התוס' שם בסוף דבריהם פי' דאין הטעם כיון דאיכא שהייה חיישינן שמא פירשן רק דהלכתא דמעות סתומין יפלו לנדבה הוא רק במעות ולא בבהמה תמימה דלא חזיא לנזיר כגון פרים ושעירים רק בהמה בע"מ בכלל מעות כיון דחזי לדמי לאלתר אבל הנך כיון דצריך מום אינן בכלל מעות והלח"מ פ"ט דנזירות כתב דדעת הרמב"ם ז"ל כפי' זה של התוס' ע"ש אך נראה דא"א לומר כן דלהרמב"ם ז"ל אם הפריש ג' פרים או ג' שעירים לנזירותו של חטאת לא חל עליו קדושה כלל וכמו מפריש זכר לחטאת דס"ל דלא חלה עליו לא קדוה"ג ולא קדושת דמים דהא לא עדיף מפריש פר ושעיר במקום שצריך כבשה ממפריש שעיר במקום שצריך שעירה וכתב בפ"א מהל' תמורה שכל המשנה בחטאת לא נתקדש כלל ואפילו קדושת דמים וכיון דשל חטאת לא נחתא ליה קדושה כלל אין זה מעות סתומין וע"כ הרמב"ם ז"ל יפרש כרש"י ז"ל דמיירי בבהמה הראויה לנזיר ומש"ה אינן כסתומין משום דמינכר איזה לחטאת ואיזה לעולה ואיזה לשלמים ע"ש, (יש לחקור לר"ש דאשם בן שנה והפריש בן שתים לא נחתא ליה קדוה"ג מצורע מחוסר זמן בבעלים כגון בימי ספירו שהפריש אשם בן שנה רק כשיגיע זמן הקרבתו יהיה אז בן שתים אי נחתא ליה קדוה"ג אי אזלינן בתר שם החיוב וכיון דבן שנה ראוי למצורע וכיון דראוי לשם זה החיוב בשעת הפרשתו נחתא ליה קדוה"ג או בעינן שיהא ראוי להבעלים להתכפר בו וכיון דלבעליו אינו ראוי מעולם שהבעלים הם מחוסרי זמן וכשיגיע זמנן יהיה אז בן שתים לא נחתא ליה קדוה"ג]:

ג

כתב השמ"ק בכורות (י"ד ע"ב) על הא דאמרינן שם ומודה ר"ש בבע"מ מעיקרא כו' מ"ט כו' ז"ל וא"ת מאי בעי מ"ט דאין עושין תמורה הא הוי טעמא דאי משום למ"ד קרבן ששמו קרבן האי נמי לאו שמיה קרבן ואי למ"ד דילפינן ממעשר בהמה שקדוש קדושת מזבח זה שקדם מומן להקדשן לא קדוש קדושת מזבח וא"כ מאי בעי והא הוי טעמא משום הכי הוא וי"ל דכיון דהקדיש דמיו למזבח שפיר הוי קדושת הגוף לעשות תמורה כמו בע"מ שעושין תמורה כו' עכ"ל היינו דזה דבע"מ עושה תמורה הוא משום שדמיו למזבח והו"א דאף קדם מומן את הקדשן כן ומש"ה אצטריך קרא למעוטי, והנה לולי דברי השמ"ק נראה היה לומר דזה דבע"מ עושין תמורה אין זה מפני שדמיו עומדין למזבח רק משום דקודם היה ראוי למזבח והיה עליו קדוה"ג אף לאחר שהומם נשאר בו קדוה"ג לענין תמורה דהא חזינן דפסולי המוקדשין לאחר שנפדו ג"כ עושין תמורה אע"ג דדמיהן אין עומדין למזבח וע"כ משום שנשתייר בהן קדושה לענין תמורה מקודם ולהשמ"ק צ"ל דפסולי המוקדשין לאחר שנפדו דעושין תמורה כיון דקדושתה רק למיתה הוא גדר בפ"ע אבל זה דבע"מ עושין תמורה הוא משום דהדמים עומדין למזבח י"ל קדוה"ג לעשות תמורה והנה כשיטת השמ"ק דכל שי"ל קדושת דמים ודמיו עומדין למזבח י"ל קדוה"ג לעשות תמורה כן ג"כ דעת הרגמ"ה ז"ל כריתות (כ"ז ע"ב) גבי בהמה של ב' שותפין דאמרינן ש"מ בע"ח נדחין ויש דיחוי בדמים וכתב ז"ל בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה שלו וההוא הקדש לא פשטה בכולה בהמה אלא בחציה ולא קדשה אלא לדמים וכי חזר ולקח חציה והקדישה קדושה לדמים ואינה קריבה ועושה תמורה דאפילו קדושת דמים עושה תמורה כדתנן בתמורה ומן בע"מ על התמורה עכ"ל ואע"ג דבהקדיש חציה לא היתה מעולם עומדת למזבח ומוכח דכל שי"ל קדושת דמים אף שמעולם לא היה לו קדוה"ג עושה תמורה חוץ מבע"מ מעיקרא דמיעטיה קרא וזה דס"ל לר"ש במפריש נקבה לאשם דלא נחתא ליה קדוה"ג וס"ל דאינו עושה תמורה אע"ג די"ל קדושת דמים צ"ל כמו דמיעט קרא בע"מ מעיקרו ה"נ נקבה לאשם שהוא ג"כ כמו בע"מ כמ"ש תוס' תמורה (ז' ע"א) ובהא פליגי דרבנן אזלי בתר שאר קרבנות וכיון דנקבה ראויה לשאר קרבנות ואינה להן כבע"מ וכיון די"ל קדושת דמים למזבח נחתא לה קדוה"ג לתמורה ור"ש אזיל בתר האי קרבן ולענין האי קרבן חשיב כבע"מ מעיקרו ולא נחתא ליה קדוה"ג לתמורה, והנה להשמ"ק דכל שהקדיש דמיו למזבח הוי קדוה"ג לתמורה ע"כ ג"כ לענין רעיה דהא זה בזה תלוי כדאמרינן בתמורה כ' שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב רק בבע"מ ל"ש זה שהרי מומו עמו א"כ כל קדושתו הוא רק לתמורה אבל שאר קדושת דמים כמו דנחתא להו קדוה"ג לתמורה ע"כ נחתא נמי קדוה"ג לרעיה ולפ"ז היינו נמי מה דאמרינן במפריש נקבה לעולה מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג והיינו קדוה"ג לרעיה ולתמורה ולכאורה מנ"ל זה דאמרינן מגו דנחתא ולפ"ז נפקא לן מבע"מ שעושין תמורה דגמרינן לה מקראי בתמורה (י"ז ע"ב) דכיון דדמיהן עומדין למזבח נחתא להו קדוה"ג לתמורה, והנה בתמורה ר"פ וולד חטאת גבי חטאות המתות אמרינן שאבדה ושנמצאת בע"מ אם משכפרו הבעלים תמות ואינה עושה תמורה ואם עד שלא כפרו הבעלים תרעה כו' ועושה תמורה וכתב רש"י ז"ל ועושה תמורה הואיל ודמיה עתידין ליקרב כו' היינו נמי דתלי בדמיה עומדין למזבח ובחטאות המתות זה דאין עושין תמורה הוא משום דאין דמיהן עומדין למזבח וכ"כ רש"י ז"ל במעילה ר"פ וולד חטאת ע"ש, והנה אמרינן בתמורה י"ז דיוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס כלאים וטרפה אין מקדישין לעשות תמורה ואפילו קדשה ואח"כ נטרפה אינה עושה תמורה ואמרינן שם הטעם כיון דטרפה אסורה באכילה הו"ל כבהמה טמאה ע"ש והנה לבד טעם זה י"ל כיון דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים א"כ אין דמיו עומדין למזבח ומש"ה אינו עושה תמורה וזה דאצטריך לטעם דאסורה באכילה הוא רק לזה דאין תמורה חלה עליהן אם המיר בהמת קדשים בטרפה, והנה בחטאות המתות זה דאין עושין תמורה י"ל ג"כ הטעם משום דאסורין באכילה כדאמרינן בבכורות ט"ז ממפריסי הפרסה טמא וא"כ הוי כטרפה כמקדיש בהמה ואח"כ נטרפה דאינה עושה תמורה וא"כ א"צ לזה דאין דמיהן עומדין למזבח וא"כ אפילו אם יבטלו ב"ד דין חטאות המתות שיכולין ב"ד לבטלן כדאמרינן בירושלמי ספ"ק דשבת היינו דלענין שלא ימותו אלא ירעו כדאמרינן שם אף דדמיהן יהיו עומדין למזבח ג"כ לא יעשו תמורה מטעם זה (ונראה דהירושלמי שבת אזיל למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דהא אסורין באכילה מקרא דממפריסי הפרסה א"כ איך אפשר להם שירעו]:

והנה דעת הרשב"א ז"ל אינו כן וס"ל דקדושת דמים אינו עושה תמורה שכתב בקידושין גבי בהמה של ב' שותפין כו' דאמרינן שם ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי וש"מ יש דיחוי בדמים כו' דלא תלי זה בזה די"ל דיחוי מעיקרא בלא דיחוי דמים אלא דיחוי הגוף כי הא דאמרינן במס' תמורה בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילא עלה קדוה"ג דאילו קדושת דמים אינה עושה תמורה ע"ש, והשעה"מ הל' קרבן פסח כתב עליו שהם דברים תמוהים דהא בבהמה של ב' שותפין דאמרינן עלה יש דיחוי בדמים אמרינן נמי דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ע"ש אך נראה דלק"מ דזה בבהמה של ב' שותפין דעושה תמורה הוא לאחר שלקח אידך חציה והקדישה דאז נחתא לי' קדוה"ג דהא אמרינן דקרבה או לא דהוי דיחוי אבל קודם שלקח אידך חציו אינו עושה תמורה כדאמרינן בתוספתא פ"ק דתמורה והביאה הרמב"ם ז"ל פ"א דתמורה בהמה שחציה קדש וחציה חול אינה עושה ואינה נעשית תמורה ע"ש ולא משכחת לה בהמה חציה קדש וחציה חול אלא בבהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד מהם חציה דבלא"ה הרי פשטה קדושה בכולה וזה דאינה עושה תמורה אע"ג דחצי בהמה בעלמא עושה תמורה כמה שהוכיחו התוס' תמורה (כ"ו ע"א) ע"כ משום היכא דחציה קדש וחציה חול היא רק קדושת דמים וכמ"ש רש"י ז"ל (זבחים י"ב) יש דיחוי בדמים אעפ"י שאינה קדוה"ג כגון הכא שהקדיש חציה לא קדשה אלא לדמיה שהרי אי"ל חלק אלא בחציה ואין קדושה ראויה לפשוט בכולה על פיו ע"ש (ועיין בסי' שאח"ז סק"א] ושפיר דייקינן בגמרא יש דיחוי בדמים שהרי הדיחוי היה בשעה שלא היתה קדושה רק חציה ואז לא היתה רק קדושת דמים שהרי אז לא היתה עושה תמורה וזהו שכתב הרשב"א ז"ל והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילא עלה קדוה"ג כו' היינו לאפוקי בבהמה של ב' שותפין דקדוה"ג חיילא אח"כ והדיתוי היה בדמים:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה