מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
סימן לז - חיבת הקדש · א
אמרינן בכמה דוכתי והבשר לרבות עצים ולבונה דחיבת הקדש מכשרתן לאוכל והנה התוס' חולין (ל"ו ע"ב) ד"ה עצים הקשו משקה בית המטבחים אמאי דכן כגון דם ומים לתכשרי בחבת הקדש להיות אוכל כמו עצים ולבונה ותי' דחבת הקדש מהני לשוויי אוכל רק מידי דדמי לאוכל כגון עצים ולבונה שהוא דבר עב וקשה כעין אוכל ע"ש והנה על מה דס"ל להתוס' דאוכל ומשקה חלוק בזה אי הוי דבר גוש או לח ולאוכל בעינן שיהא דבר עב וקשה יש לעיין מההיא דכריתות י"ג דחלב האשה חשיב אוכל חוץ מטפה המלוכלכת עפ"י הדד דחשיב משקה ועוד אמרינן בתוספתא טהרות דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין חישב עליה לאוכלין מטמא טומאת אוכלין אלמא דאותו דבר בעצמו יכול להיות אוכל וגם משקה ונראה מכל זה דאוכל ומשקה אינו תלוי אם הוא דבר גוש או לח רק אם עומד לאכילה היינו לשביעה או לשתייה וחלב האשה עומד לתינוק לאכילה והוי אוכל חוץ מטפה המלוכלכת עפ"י הדד דאינו עומד לאכילה וליישב קושית התוס' אמאי בדם ומים משקה בית מטבחייא לא אמרינן דחבת הקדש מכשירתן לאוכל נראה משום כיון דמצד עצמן הן משקה אי אפשר לחבת הקדש לבטל מהם תורת משקה דחבת הקדש יכול רק להוסיף ולא לגרוע א"כ אי אפשר להם להיות אוכל דאי אפשר להיות אוכל ומשקה כאחד ורק בעצים ולבונה שאינם לא אוכל ולא משקה אפשר לחבת הקדש לשוויי אוכל:
וכעין זה מצינו בטהרות פ"ג מ"א הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור יותר מכביצה טמא דכשנמחו חזרו להיות משקה וכשיצאה טפה הראשונה נטמא בכביצה ע"ש ויש לעיין למה עתה להמשקה לקבל טומאה מחדש ולמה בעינן שיהא דוקא יותר מכביצה אמאי לא יחזרו לטומאתן הישנה שהיה להם קודם שקרשו דהא אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל שם מים טמאים שהגלידו טהורין חזרו ונמוחו חזרו לטומאתן ישנה אלמא כל שבטל ממנו תורת משקה ע"י שקרש כשחזר ונמוח חוזר לטומאתו הישנה א"כ ברוטב וגריסין וחלב שהיו משקה ונטמאו כשקרשו וחזרו ונמוחו אמאי לא יחזרו לטומאתן הישנה ונראה מזה דדוקא במים שהגלידו שאז אינן לא אוכל ולא משקה כדאמרינן שם בתוספתא לא נעקר מהם תורת משקה לגמרי והוי רק כישן וכשחזר ונמוח חוזרין לכמות שהיו עם טומאתן הישנה אבל ברוטב וגריסין וחלב דכשקרשו הם נעשו אוכל דהא קתני דכשקרשו הם שניים וכיון דאי אפשר להיות אוכל ומשקה יחד נתבטלה תורת משקה מהם לגמרי ואף לאחר שחזרו ונמוחו הו' עתה כמשקה חדש לגמרי וצריך לקבולי טומאה מחדש ומוכח דאוכל מבטל טפי תורת משקה מדבר שאינו לא אוכל ולא משקה ה"נ להפך דמשקה מבטלת תורת אוכל דאי אפשר להיות אוכל ומשקה כאחד [על הא דמקשינן בפסחים למ"ד משקין בית מטבחייא דכן ממש מההיא דעל מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב כו' ומתרצינן מדרבנן ודלא כר"י בן יועזר כו' יש לעיין אמאי לא אמרינן דמיירי בדם שקרש דהא דם שקרש כשר בחטאות החיצוניות כדאמרינן במנחות (כ"א) ואמרינן בתוספתא טהרות דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה חישב לאוכלין מטמא טומאת אוכלין כו' א"כ חבת הקדש מכשירתו לאוכל והוי נמי דבר גוש ומה עצים ולבונה חבת הקדש מכשירתו לאוכל כ"ש דם שקרש דמהני מחשבה לעשותו אוכל דמהני חבת הקדש לשוויי אוכל]:
כתבו התוס' חגיגה (כ"ג ע"ב) ד"ה והא דלכ"ע עצים ולבונה מקבלי טומאה מדאורייתא דחיבת הקדש דאורייתא וזה דקרי לה בפסחים מעלה דאורייתא הוא וכתבו דזה דאמרינן במנחות (כ"א) דעצים ולבונה א"צ מלח לפי שאין מקבלין טומאה היינו בלא הכשר מים ואע"ג דחיבת הקדש מכשרת מ"מ עצים ולבונה דבחולין אין מקבלין טומאה אף בהכשר איכא למימר דמרבינן בהקדש רק בהכשר ע"ש והנה לפי דברי התוס' אתי שפיר מה שקשה במנחות שם דאמרינן יצאו עצים ולבונה דא"צ מלח שאינן מקבלין טומאה יצאה קטורת לפי שאינה על מזבח החיצון ולמה לטעם שאינה על מזבח החיצון תי"ל ג"כ שאינה מקבלת טומאה שהרי אינה אוכל כמו עצים ולבונה ולפ"ז כיון דהא דאמרינן יצאו עצים ולבונה שאין מקבלין טומאה היינו שלא בהכשר בקטורת לא משכחת לה זה דקטורת לעולם מוכשרת היא שהרי יש שם יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא:
הנה לפי דברי התוס' בחגיגה דעצים ולבונה צריכים הכשר מים היינו דחיבת הקדש אי אפשר לעשות תרתי לעשותו אוכל וגם להכשירו יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ג מהל' אבות הטומאות ה"ג פרה אדומה ושעירין הנשרפים אעפ"י שמטמאין המתעסקין בהן אם חישב עליהן לאכילה צריכים שתגע בהם טומאה ואח"כ יטמאו טומאת אוכלין עכ"ל דס"ל דטומאת המתעסקין לא חשיב סופו לטמא טומאה חמורה כמ"ש הכ"מ שם וקשה אמאי לא בעי נמי הכשר מים לאחר שחישב לאכילה ולפ"ז אתי שפיר דהא בלא"ה קשה נהי דלא חשיב סופו לטמא טומאה חמורה מ"מ ל"ל מחשבה נימא חבת הקדש מכשרתו כמו עצים ולבונה אך לפמ"ש התוס' דחיבת הקדש אינה יכולה לפעול ב' פעולות לשוויי אוכל וגם להכשיר א"כ ה"נ כיון דפרים הנשרפים ופרה צריכים מחשבה אי אפשר לחיבת הקדש לעשותו אוכל וגם להכשיר והכשר מים לא תשכחת לה בפרה ופרים הנשרפים דבעינן לרצון דהא אמרינן בפסחים (כ') דמשכחת לה הכשר מים בבהמת קדשים רק בפרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה וכתב רש"י ז"ל דנקט פרה של שלמים לפי שהבשר והעור של הבעלים ומעבירה בנהר כדי שתהא נוח להפשיט ע"ש א"כ בפרה ופרים הנשרפים שאין בהם הפשט והם ועורותיהם נשרפין ואין צריך כלל למה שנפלו עליה המים אינו מכשיר מיהו אם חישב עליהן לאוכלין כיון דנעשה אוכל בלא חיבת הקדש א"צ תו הכשר מים כשאר קדשים דא"ל הכשר דחבת הקדש מכשרתן [ואע"ג דחלב נמי צריך מחשבה חוץ מבשווקים ומ"מ חלב קדשים א"צ לא מחשבה ולא הכשר דחיבת הקדש מכשירתו התם הוא משום דאכילת מזבח חשובה אכילה כמ"ש תוס' מנחות (ק"א) דמש"ה עולה לר"ש מטמא טומאת אוכלין ואע"ג דבעי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאכילת מזבח חשובה אכילה ע"ש מיהו אפ"ה בעצים ולבונה צריך לחיבת הקדש מכשירתו ובלא"ה לא הוי מקבלי טומאה ואע"ג דאכילת מזבח שמה אכילה דלטומאת אוכלין לא סגי במה שעומד לאכילה ובעינן ג"כ שיהא הדבר ראוי לאכילה דאם לא לאו תורת אוכל עליו ומש"ה בעצים ולבונה אף דעומדין לאכילת מזבח אין מקבלין טומאה בלא חיבת הקדש אבל חלב דראוי לאכילה מצד עצמו דהא בשווקים א"צ מחשבה רק בעינן ג"כ שיהא עומד לאכילה ומש"ה בכ"מ חוץ מבשווקים צריך מחשבה חלב קדשים כיון דאכילת מזבח שמה אכילה א"כ עומד לאכילה וא"צ מחשבה ומש"ה מהני חיבת הקדש דא"צ הכשר כמו שאר קדשים אבל פרים הנשרפים דאין בהם אכילת מזבח דמה דנשרפין חוץ לג' מחנות לא חשיב כמו אכילה דהא לר"ש פרים הנשרפים אין מטמאין טומאת אוכלין משום דאינו אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים א"כ צריך מחשבה]:
והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' פרה ה"ז חולק על דבריו בהל' אבות הטומאות וס"ל דרק פרים ושעירים הנשרפים אין מטמאין אוכלין בלא קבלת טומאה אבל פרה מטמאה וכתב שם הכ"מ בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם ז"ל פוסק כר"ש בתוספתא דפרה מטמאה טומאת אוכלין ופרים ושעירים הנשרפין אין מטמאין טומאת אוכלין ע"ש אך קשה לומר כן דהא טעמא דר"ש בפרים הנשרפין הוא משום דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ופרה היתה לה שעת הכושר והרמב"ם ז"ל אינו פוסק כר"ש דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים שהרי פסק דערלה וכה"כ מטמאין טומאת אוכלין ונראה דאף הרמב"ם ז"ל כאן ג"כ ס"ל כמו דס"ל בהל' אבות הטומאות דטומאה ע"י התעסקות לא חשיב סופו לטמא טומאה חמורה ומש"ה פרים ושעירים הנשרפין אין מטמאין טומאת אוכלין וזה דפרה מטמאה טומאת אוכלין הוא משום דסופה לטמא טומאה חמורה כשתיעשה אפר דאפר פרה הוא אב הטומאה כדאמרינן בפרה פ"ט ה"ז אפר פרה שנתערב עם אפר מקלה הולכין אחר הרוב ליטמא ומייתינן לה בבכורות (כ"ג) וכתב רש"י ז"ל דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין במשא ומשום דכתיב והנוגע במי הנדה יטמא כו' ע"ש דטומאת מי חטאת אינו רק במים מקודשין כ"א גם באפר ואע"ג דהרמב"ם ז"ל מפרש לההיא דאפר פרה שנתערב באפר מקלה דמיירי שקידש בכולן ונגע בהמים מ"מ אי אפשר לומר דאין אפר פרה מטמא דאמרינן בהדיא בתוספתא פרה פ"ו רי"א פרה כיון ששחטה מטמאה במשא כאפרה ע"ש ואע"ג דלא קי"ל בהא כר"י דתכף לאחר שחיטה כבר י"ל טומאה חמורה אבל באפר נראה דלית מאן דפליג בזה א"כ פרה לאחר שחיטה מטמאה טומאת אוכלין מפני שסופה לטמא טומאה חמורה כשתיעשה אפר (הנה לר"י דס"ל דפרה כיון שנשחטה מטמאה במשא כאפרה יש לעיין א"כ ל"ל קרא להעוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאים בגדים משום התעסקות וכן לשורף את הפרה שמטמא בגדים תי"ל שמטמא בגדים משום משא ולי"ל דאצטריך למתעסק בה ולא הזיז בה אבר דבכה"ג לא חשיב התעסקות כדמוכח בב"מ (צ"ג) גבי המשמר את הפרה דמטמא בגדים רק מד"ס אבל מדאורייתא אינו מטמא עד שיעשה מעשה בגופה וזה דמשמר מטמא מד"ס הוא גזירה שמא יזיז בה אבר ע"ש ועוד יותר קשה לכ"ע ל"ל קרא לאוסף את אפר הפרה דמטמא בגדים הא אפר פרה לכ"ע מטמא במשא ונראה לומר כיון דזה דאפר פרה מטמא במשא הוא משום דהוי כמי חטאת וכן הפרה עצמה לר"י לאחר שנשחטה א"כ כמו במי חטאת המזה והמזין עליו טהורים והנוגע טמא דכל שנוגע ונושא לצורך הזאה אינו מטמא ה"ה האפר כשאוסף אותו הוא לצורך הזאה של אח"כ וכן כל ההתעסקות בפרה א"כ כה"ג אינו מטמא ואצטריך קרא דטמא בשביל התעסקות] [נראה דזה דלר"ש פרים ושעירים הנשרפים אין מטמאין טומאת אוכלין הוא רק משניטלו האימורים עד שיותך הבשר דקודם נטילת האימורים כיון דהאימורים מטמאים טומאת אוכלין א"כ הבשר הוי יד לאימורים ולאחר שיותך הבשר בבית הדשן דעדיין ראוי לאכילה כמ"ש התוס' זבחים (מ"ה ע"ב) ד"ה אבל אז הוי שפיר אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דנפקי אז מידי מעילה כדאמרינן במעילה ט']:
נראה דזה דאמרינן דפרה לר"ש מטמאה טומאת אוכלין משום דחיבת הקדש מכשירתה שייך רק לאחר הזאה דאז שייך בה חיבת הקדש אבל קודם הזאה כיון דס"ל לר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה ל"ש בה חיבת הקדש כיון דאפשר לפדותה דאף בקדשי מזבח כל שי"ל פדיון ל"ש חיבת הקדש כמ"ש תוס' מנחות (כ"א) גבי עצים ע"ש ורק מההזאה ואילך דלי"ל פדיון כמ"ש תוס' ב"ק ע"ז שייך בה חיבת הקדש וזה דפרה מטמאה טומאת אוכלין אף קודם הזאה נראה משום דאז א"צ לחיבת הקדש דעדיין אינה עומדת לישרף דהא מחוסר הזאה וכמו דלא אמרינן לר"ש כל העומד לזרוק כו' קודם קבלה כמ"ש תוס' שם משום דעדיין מחוסר קבלה וזה דקודם הזאה מקבלת טומאה שלא בהכשר ואע"ג דדם קדשים אינו מכשיר ונראה דאף בפרה שייך זה דהא הדם אינו נשפך כמים שהרי צריך לקבל הדם ולעשות מהם הזאות מ"מ ר"ש לטעמיה דס"ל שחיטה מכשרת ולא דם ולרבנן כיון דס"ל דאם נשחטה ע"ג מערכתה אי"ל פדיה שייך בה חיבת הקדש מתחילה ועד סוף ומש"ה מקבלת טומאה שלא בהכשר. [הנה התוס' בחגיגה שם הוכיחו מדאמרינן דצירוף כלי דלבונה הוא מדרבנן מכלל דלבונה עצמה מטמאה מדאורייתא דחיבת הקדש דאורייתא ע"ש ויש לעיין לפמ"ש תוס' שם דעצים ולבונה צריכים הכשר מים הא מדאורייתא אין אוכל פחות מכביצה מקבל הכשר כמ"ש תוס' כריתות (י"ג) ולבונה עשויה קרטין קרטין ולית בה כביצה] [ובמלח של קדשים יש לדון או מקבל טומאה משום חיבת הקדש דמלח מצד עצמו אינו מקבל טומאה כמ"ש תוס' ב"ב (כ' ע"א) כיון דלחבת הקדש צריך קדושת כ"ש ובעצים דיש בהם חיבת הקדש כתבו התוס' זבחים (ל"ד) דמה דמשפי להו לגזרין חשיב כמו קדושת כלי אבל במלח דלא אשכחן קדושת כלי וגם א"צ שום תיקון נראה דלית בהו חבת הקדש מיהו נראה דלאחר שנתן המלח ע"ג האבר דאמרינן במנחות דהמלח שעל האבר מועלין בו משום דכתיב והשליכו עליהם הכהנים מלח והעלו אותם עולה לה' וכתב רש"י ז"ל דאבר עם מלחו שניהם קרויין עולה ע"ש א"כ כמו דמהני זה למעילה ה"נ מהני לחיבת הקדש דבטל המלח להאבר וי"ל דין עולה] [עוד יש לדון בהנך דמקבלי טומאה משום חבת הקדש אם יש להם דין יד ושומר להכניס ולהוציא את הטומאה ולהצטרף כשאר אוכלין דעצים ולבונה אע"ג דחיבת הקדש מכשירתן מ"מ אינן כאוכל גמור לכ"ד שהרי כתבו התוס' פ"ק דפסחים דמשכחת לה שלישי אע"ג דאין אוכל מטמא אוכל ע"י עצים ולבונה ע"ש אלמא דאינן כאוכל לכ"ד]:
כתבו התוס' סוטה (כ"ה ע"ב) דזה דפרה לרבנן מטמאה טומאת אוכלין אע"ג דאסורה בהנאה וכתותי מכתת שיעורה הוא משום חיבת הקדש והקשו אמאי כה"כ לרבנן מטמאה טומאת אוכלין הא כתותי מכתת שיעוריה ע"ש ויש לעיין מה מועיל חיבת הקדש לענין כתותי מכתת שיעוריה ואפשר לומר עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל טהרות פ"א מ"ט גבי ככרות הקדש שבתוך גומותיהן מים מוקדשים נטמאה אחת מהן בשרץ כולן טמאות ובתרומה מטמא שנים ופוסל אחד ופי' הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם דמיירי שבתוך הלחם היו גומות והיו שם מים מוקדשים וכיון דמשקין לעולם תחלה וכשנגע הככר השני בראשון נעשה שני והמשקין שבו תחלה וכן לכל הככרות וכתב דאע"ג דאין הככר השני נגע בהמשקין של הראשון אלא בהככר עצמו מ"מ משום חבת הקדש הוי כמו שנגע הככר בהמשקין דחשיב חיבור אבל בתרומה דליכא חבת הקדש מטמא רק שנים ופוסל אחד ע"ש ונראה מזה דחבת הקדש מהני גם לענין חיבור דהנגיעה בככר חשיב כנוגע במשקין וא"כ כיון דזה דכתותי מכתת שיעוריה לפמ"ש האחרונים ז"ל היינו רק דהשיעור חשיב ככתות היינו דאינו כמו דבר אחד שלם רק ככתות מההיא דחולין פ"ט דבכסוי הדם ל"ש כתותי מכתת שעוריה דכ"כ דמכתת מעלי לכסוי] היינו דלא חשיב חיבור דהוי כמו דכתית אבל כיון דחיבת הקדש מהני נמי לחבר דאף בדבר דלא חשיב חיבור חיבת הקדש מחברתו ה"נ דמהני חבת הקדש בדבר דכתותי מכתת שיעוריה אך יותר נראה בכוונת התוס' דזה דאמרינן באיסורי הנאה כתותי מכתת שעוריה הוא משום דבטל חשיבותו כיון שהוא איסורי הנאה ול"ש חשיבות של שיעור ובחבת הקדש כיון שחבת הקדש מחשבתו שייך בו חשיבות של שיעור ומ"ש הרמב"ם ז"ל דמהני חבת הקדש לענין חיבור לכאורה קשה להולמו דמה שייך חבת הקדש לענין חיבור ונראה לפי מה דחזינן ברפ"ק דטבול יום באופה חמיטה ע"ג חמיטה דאינו חיבור כשנגע בהן טבול יום אבל לשאר כל הטמאים הוי חיבור ע"ש נראה דכל שחמור לענין טומאה חמור נמי לענין חיבור ה"נ כיון דחבת הקדש י"ל חומרות לענין טומאה דמטמא אף עצים ולבונה ומטמא שלא בהכשר ה"נ דחמיר לענין חיבור:
ובעיקר מה שהקשו בתוס' בכה"כ אמאי מטמא טומאת אוכלין הא כתותי מכתת שיעוריה י"ל לפי מה דאמרינן בעדיות דאוכל פרוד נהי דלא חשיב חיבור לענין שאם נגע באחד לא נטמא חברו מ"מ מצטרפין לכביצה דאם היתה נגיעה בכל הפירורין מצטרפין שיעור כביצה וכתב הראב"ד בפ"ז מהל' ט"א דבאוכל פרוד לא בעינן שיעשה אותם גוש אחד רק סגי בנגיעה דכל שהפירורין נוגעין זה בזה מצטרף לכביצה א"כ זה דהקשו התוס' בכה"כ אמאי מטמא טומאת אוכלין נימא כתותי מכתת שיעוריה היינו משום דבעינן לטומאת אוכלין שיעור כביצה אך כיון דזה דכתותי מכתת שיעוריה הוא רק דחשיב ככתות ואינו דבר אחד מ"מ לענין שיעור כביצה סגי אם נוגע זה בזה א"כ אפילו אי חשבינן ככתות כיון דעכ"פ איכא נגיעה מצטרף לכביצה ולענין שנוגע במקצת חשיב נגיעה בכולו כיון דבמציאות הוי חבור ודאי חשיב נגיעה בכולה דרק לענין שיעור אמרינן דחשיב כמו כתות:
ובזה מתיישב ג"כ קושית התוס' שבת (צ"א) על הא דאין אוכל מקבל טומאה מדאורייתא פחות מכביצה מההיא דהתורה העידה על כ"ח אפילו מלא חרדל ותי' דחרדל לאו דוקא אלא מלא ביצים ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר דלענין לצרופי לכביצה סגי בנגיעה וכיון דהחרדל נוגע זה בזה מצטרפין לכביצה ולזה דנגיעה במקצת יהא חשיב כנגיעה בכולו א"צ כאן דהא איכא נגיעה בכל חרדל וחרדל שהרי כולן מתטמאין מאויר כ"ח [והנה ע"ז דלצירוף לכביצה עכ"פ בעינן נגיעה זו בזו והרמב"ם ז"ל שם חולק על הראב"ד ז"ל וס"ל דצריך דוקא שיעשה גוש אחד יש לעיין מההיא דטהרות פ"א מ"ה כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון חזר וחלקן זה שני וזה שני דבכ"א יש חצי ביצה אוכל ראשון וחצי ביצה אוכל שני נפל זה לעצמו וזה לעצמו לתוך ככר של תרומה פסלוהו נפלו שניהן כאחת עשאוהו שני ע"ש ואעפ"י שאין נוגעין זה בזה מ"מ מצטרפין לכביצה לטמא אחרים]:
והנה מזה דאמרינן במנחות (ק"ב) דנותר לר"ש מטמא טומאת אוכלין משום דחיבת הקדש מכשירתו מוכח דאף בפסולים שייך חיבת הקדש ועוד ע"כ צ"ל כן דהא עצים ולבונה כשנטמאו נפסלו ואי פקעה חיבת הקדש שלהם וא"כ אינן עוד אוכל א"כ ליפקע טומאתן דהוי כמו אוכל שנטמא ואח"כ נפסל מאכילת הכלב דנפקעה טומאתו דהא עצים ולבונה מצד עצמו אף לכלב לא חזו מיהו אפשר דזה דוקא היכא שהיתה לו שעת הכושר כמו נותר דכבר נחתא ליה חיבת הקדש תו לא פקע כשנפסל אבל לכתחילה לא וכן משמע ממ"ש התוס' שם (ק"א ע"ב) שדקדקו דחיבת הקדש לא מהני לשוייה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאל"כ פיגל במנחה יטמא לר"ש טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר קודם פיגול מיד כשנתקדש בכלי דחיבת הקדש מכשרתה עכ"ל ונראה מזה דרק קודם פיגול כשהיתה לו שעת הכושר אז חיבת הקדש הכשירתה אבל לאחר שנעשה פיגול לא א"כ בזבח כשפיגל בשחיטה לא נחתא ליה חיבת הקדש מיהו לרבנן דס"ל דכל פיגול מטמא טומאת אוכלין נראה דאפילו פיגל בשחיטה אין הבשר צריך הכשר מים אע"ג דל"ש בו חיבת הקדש דהתם הדם עצמו מכשיר ואע"ג דדם קדשים אינו מכשיר זהו משום על הארץ תשפכנו כמים ודם קדשים אינו נשפך כמים דצריך לקבלן בכלי אך בפיגל בשחיטה דליכא מצות קבלה הדם שפיר מכשיר אך מ"מ איכא נפקותא אם יש בפיגול משום חיבת הקדש או לא לענין החלבים דעל החלב לא מהני הכשר שחיטה משום דצריך מחשבה כדאמרינן בחולין (קכ"ח) ואי חיבת הקדש מכשירתו אף החלב מטמא טומאת אוכלין ובפיגל במליקה ג"כ יש לעיין אי מטמא טומאת אוכלין אי ל"ש בפיגול חיבת הקדש דאפשר דדם מליקה אינו מכשיר דאשכחן זה רק בדם שחיטה מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים אבל דם מליקה הוי כדם חללים דבבהמה אינו מכשיר ואפר תפוח קודם תרומת הדשן נראה ודאי דמקבל טומאה אע"ג דאפר לאו בר קבולי טומאה הוא מ"מ חיבת הקדש מכשרתו כיון דמועלין בו ויש בו עבודת תרומת הדשן ודאי שייך בו חיבת הקדש ואף לאחר תרומת הדשן קודם הוצאת הדשן לר"י דאמר במעילה (ט') דמועלין בו דהוצאת הדשן עבודה היא ודאי שייך בו חיבת הקדש מיהו יש לדון אם נפסל הדשן ע"י טומאה לענין שלא יהא בו מצות הוצאת הדשן]: