מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
סימן לא - מריקה ושטיפה
א
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מעה"ק הי"ד דדין שבירה בכ"ח הוא רק בחטאת אבל בשאר קדשים טעונין רק מריקה ושטיפה ככלי מתכת ע"ש והקשה הלח"מ מההיא (דזבחים צ"ה) דתלאו באויר התנור דאיכא רק בישול ולא בלוע ואיבעי לן אי טעון שבירה ופשטינן מההיא דתנור של מקדש של מתכת היה וקס"ד משום שמבשלין בו שפודי חטאת ואם יהיה של חרס יהיה טעון שבירה וש"מ דבישול בלא בלוע נמי טעון שבירה ודחינן דכיון דאיכא שירי מנחות דאפיתן בתנור ואיכא בישול ובלוע מש"ה עבדינן של מתכת ולהרמב"ם ז"ל דרק בחטאת כ"ח טעונין שבירה אבל בשאר קדשים טעונין רק מריקה ושטיפה ככלי מתכת א"כ בשביל שירי מנחות אמאי עבדינן של מתכת ולא של חרס דהא בשביל שירי מנחות אין טעונין שבירה ותי' הלח"מ דהאי שירי מנחות היינו של מנחת חוטא דדינה כחטאת ע"ש אך נראה דאי אפשר לומר כן דמנחת חוטא דחריבה היא ליכא בלוע ובהא דאמרינן בשירי מנחות דאיכא בישול ובלוע כתב רש"י ז"ל דהבלוע הוא משמן המנחה ע"ש:
והנה לבאר שיטת הרמב"ם נראה דהנה בלא"ה קשה מה שייך מריקה ושטיפה בכ"ח הא אין כ"ח יוצא מידי דופיו ועוד כתב הרמב"ם ז"ל שם הט"ו דכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אינן טעונין מריקה ושטיפה אפילו בחטאת אלא הדחה בלבד וכתב הכ"מ דס"ל לרבנו דהתורה נתנה רק לכלי מתכת דין מריקה ושטיפה ושבירה לכ"ח אבל שאר כלים אינם בכלל זה ע"ש וג"כ קשה נהי דליכא בהו דין מריקה ושטיפה מ"מ אמאי סגי להו בהדחה לטעון הגעלה כשאר איסורים משום הבליעה ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל שפסק פט"ו מהל' תרומות הי"ט קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה והראב"ד ז"ל השיג שם וכתב דטעון הגעלה ומייתי לה לההיא דפ' דם חטאת דאמרינן להדיא דבתרומה טעון הגעלה ע"ש והכ"מ הביא שם ששאלו חכמי לוניל את הרמב"ם ז"ל מההיא דפ' דם חטאת והשיב להם שסמך בזה על המשנה בסוף תרומות דהמערה מכד לכד ונוטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצה ה"ז תרומה כו' וז"ל שם וק"ו הדברים ומה אם היין או השמן הנשאר בדפני הכד אינו מדמע אעפ"י שאילו הרכין הכד על צדה היה מתמצה ממנה תרומה המדמעת וכל הצחצוחין הנשארים הן עצמם של תרומה ק"ו לקדרה שנבלעה תרומה בחרסיה שיעלה על הדעת שיצא אותו שנבלע וידמע שזה הנבלע בחרסיה אין בו ממש ולא הוא מין התרומה אלא המים שנתבשל בהם התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא ממש ולא טעם ולפיכך אנו אומרים שאין הקדרה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הוצרכתי רחיצה אלא מפני שהוא ע"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין ע"י צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד לכד כו' ומפני הלכה זו לא הוצרכתי הגעלה לתרומה עכ"ל והיינו דבתרומה איכא קולא משאר איסורים דלאחר הטפת ג' טיפין אע"ג דעוד נשאר שמן בהחבית מ"מ כיון דלא חשיב בטל איסורו ואינו מפרש כפי' הר"ש ז"ל שם דמיירי שיש שם בחולין שיעור לבטל התרומה הנשארת ואין בזה משום מבטל איסור לכתחילה דאינו מתכוין לבטל ע"ש דא"כ אין זה ענין להגעלה ולא שאני בזה בין תרומה לשאר איסורין אלא ס"ל להרמב"ם ז"ל דזהו דין בתרומה כיון דלא חשיב בטל איסורו וכ"ש הבלוע בקדרה והנה זה הדין דאם לא חשיב בטל איסורו איכא אף בקדשים דאמרינן בתרומות שם פי"א ה"ה גרעיני תרומה וכן עצמות קדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותרות ואמרינן עלה בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם דמיירי בגרעינין ובעצמות הראויות לאכילה ומותרין משום נותר משום דכיון דהשליכן בטלו מתורת אוכל כמ"ש תוס' זבחים (פ"ו ע"א) ד"ה ופליגא ע"ש ובזמן שהוא מכנסן ואחשבן אסורות וכן זהו הטעם דלאחר הטפת ג' טיפין נותן לתוכה חולין כיון דאין דרך למצות והוי כמו שהשליכן דלא אחשבינהו ובטל איסורן ואם הרכינה ומיצה דאחשבינהו אסורין כמו בגרעיני תרומה ועצמות קדשים וזה הדין מצינו רק בתרומה וקדשים ובשאר איסורין עצמות הראויין לאכילה וכן גרעינין של איסור הראוין לאכילה ע"י שמשליכן לא יבטל איסורן (דזהו רק קולא באיסורים שהם מחמת קדושתן דאם אין חשובין לאכילה בטל קדושתן וממילא בטל איסורן] וזה דקדרה שבישל בה קדשים טעון מריקה ושטיפה ושבירה בכ"ח גזירת הכתוב הוא וקודם שנעשה מצותו לא בטלה הקדושה מן הבלוע וא"כ בשאר מיני כלים כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דליכא בהו גזיה"כ דמריקה ושטיפה סגי בהדחה לבד כמו בכלי שבישל בה תרומה דאינו טעון אלא רחיצה ויש ראיה להרמב"ם ז"ל מהתוספתא פ"י דזבחים דאמרינן שם רש"א קק"ל אינם טעונין מריקה ושטיפה אבל טעונין הדחה משום נותן טעם וכן שם לקמן בתוספתא כבשים פסולים אין טעונין מריקה ושטיפה כו' אלא הדחה ע"ש וקשה דמשום נ"ט לטעון הגעלה וראיה להרמב"ם ז"ל דכל היכא דליכא דין של מריקה ושטיפה הם כתרומה דאינם טעונים הגעלה ולכן ס"ל ג"כ להרמב"ם ז"ל בכ"ח שבישל בהם שאר קדשים חוץ מחטאת דאין טעונין שבירה רק מריקה ושטיפה ואע"ג דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לא איכפת לן בזה דכ"ח שבישל בה תרומה אינה טעונה רק הדחה ובקדשים איכא חידוש דמריקה ושטיפה א"כ אינו צריך יותר ולא איכפת לן מה שאינו יוצא הבלוע וא"כ ל"ק קושית הלח"מ מההיא דפ' דם חטאת דתנור של מקדש של מתכת היה מפני שאופין בה שירי מנחה דאיכא בישול ובלוע ואם היה של חרס היה טעון שבירה דהא בההיא סוגיא דפ' דם חטאת ס"ל דאף בתרומה טעון הגעלה וכדאמרינן להדיא שם ומזה הקשו חכמי לוניל להרמב"ם ז"ל א"כ כיון דס"ל להאי סוגיא דליכא חילוק בין תרומה לשאר איסורין א"כ ה"נ בקדשים א"כ ודאי בתנור של חרס דאופין בה מנחות דאיכא בישול ובלוע וכיון דאינו יוצא מידי דופיו ודאי טעון שבירה אבל הרמב"ם ז"ל שהשיב לחכמי לוניל שהוא סומך על המשנה דמס' תרומות ואינו פוסק כסוגיא דפ' דם חטאת א"כ ה"נ דסגיא במריקה ושטיפה:
וכן נראה להדיא בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל (זבחים פ' י"א) בההיא דר"ט אומר אם בישל בו מתחילת הרגל יבשל כל הרגל כו' וכתב ז"ל ועכ"פ צריכה מריקה לדברי הכל ואז מבשלין בו ממחרת שאילו לא נמרקו אותו משמנונית המדובק בכלים יהיה נותר ואסור ממחרת לבשל בו עכ"ל וכתב עוד שם ומה שאמר כמריקת הכוס ושטיפת הכוס רצה לומר שאינו חייב להפליג עד שיסור כל הרושם עכ"ל ונראה מזה דאע"ג שאמרו מריקה בחמין א"צ רק להסיר השמנונית הדבוק בכלי ולא הגעלה להוציא הבלוע ולא עוד אלא אף מה שמדובק בכלי אינו מחויב להסיר כל הרושם והטעם משום דבדין סגי בהדחה בעלמא כמו בכלי אבנים וכמו בכלי שבישל בו תרומה ואם רוצה להשתמש בצונן אף הדחה א"צ כמו במערה מכד לכד רק כאן גילתה תורה מריקה ושטיפה וצריכה מריקה בחמין ושטיפה בצונן וגילתה תורה לדקדק להסיר השמנונית יותר אבל מ"מ אם נשאר רק רושם על מועט כזו לא הקפידה תורה אף במקום שהצריכה מריקה ושטיפה והנה בשפוד ובאסכלה כתב בפי' המשנה שם ז"ל מגעילן שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד כו' וסדר המעשה הזה לתת אותן הכלים לתוך מים רותחין כשהן ע"ג האש עכ"ל והיינו דבשפוד ואסכלה צריך הגעלה גמורה ואינו רק להסיר השמנונית המדובק בכלי כמ"ש הרמב"ם ז"ל בשאר כלים וכאן צריך להסיר השמנונית הנבלע בכלי וצריך הגעלה גמורה בחמין ע"ג האש והטעם דשפוד ואסכלה שאני חדא משום דבהא אזדא ליה לקו' של הרמב"ם ז"ל שכתב לחכמי לוניל דמה שנבלע בקדרה אינו אלא מים שנתבשל בהם התרומה דשפוד והאסכלה שאין תשמישן ע"י מים בליעתן משמנונית האיסור בעצמו ועוד שהרי כתב שם לחכמי לוניל דמש"ה בקדרה שבישל בה תרומה טעון הדחה ובמערה מכד לכד אף הדחה א"צ משום דתשמישן ע"י האור ואם רוצה להשתמש בהן בצונן אף הדחה א"צ ע"ש והיינו דבתרומה מחתינן חד דרגא משאר איסורים דע"י צונן דבעלמא טעון הדחה בתרומה אף הדחה א"צ וכשמשמש ע"י האור דבעלמא טעון הגעלה בתרומה סגי הדחה וא"כ בשפוד ואסכלה דבעלמא טעון ליבון ולא סגי בהגעלה בתרומה וקדשים סגי בהגעלה אבל הגעלה צריך:
ובסכינים של מקדש למ"ד בחולין בשוחט את הטריפה הסכין צריך הגעלה בחמין משום דבולע השמנונית א"כ נהי דאין טעונין מריקה ושטיפה משום דהבליעה היא קודם זריקה מ"מ יהיו טעונים הגעלה כשאר איסורים משום הבליעה שנעשה נותר וא"כ כל הסכינים של מקדש יהיו טעונים הגעלה בכל יום וזו לא שמענו [ועוד שבת ויו"ט הסמוכים זה לזה היכא עבדינן דהא אי אפשר להחם חמין להגעלה דודאי מכשירין כאלה לא דחו שבת ויו"ט] ועוד סכין ששחט בו חטאת לא ישחוט בו שלמים כיון דבולע מהחטאת ופולט בהשלמים וא"כ יאכל כחמור שבהם וממעט בזמן אכילת שלמים וכן אם שחט עולה לא ישחוט אח"כ שום קרבן מהנאכלים כיון דבולע משמנונית העולה שאסור באכילה וכמו בשוחט טרפה דלא ישחוט אח"כ כשרה ועוד אף מעולה לעולה לא ישחוט בלא הגעלה דודאי השמנונית הבלוע בסכין הוא דחוי דלא גרע מנשפך הדם מן הכלי על הרצפה דמחוסר אסיפה דהוי דחוי וזה דאמרינן כל שבידו לא הוי דחוי כתבו התוס' שם משום דמצוה לאוספו א"כ הכא דאין מצוה להוציא הבלוע בהסכין ע"י הגעלה ולהקריב את הבלוע א"כ ודאי הוי דחוי ופסול א"כ כשבולע אח"כ העולה האחרת מהסכין א"כ בולע פסול א"כ בין כל שחיטה ושחיטה יהא צריך להגעיל הסכין ועוד אותה שחיטה עצמה יהיה אסור לגמור ואע"ג דמקשינן בחולין שם דשחט כשרה ג"כ יהיה אסור משום דבולע אמ"ה ומתרצינן דאימת בלעה לכי חיימא אימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה ההיא שעתא התירא הויא ע"ש מ"מ בקדשים נהי דהבליעה היא בגמר שחיטה היינו מששחט רוב שנים כיון דהבליעה הוי דחוי וכיון דבקדשים מצוה למרק א"כ כשממרק בולע אח"כ מהדחוי ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דקדשים שאני וכל דאינו טעון מריקה ושטיפה אין הבלוע בכלי חשוב כלל:
עוד כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מעה"ק דהמריקה ושטיפה הם עקב אכילה היינו קודם שנעשו נותר ונחלקו עליו והנה גם בזה הרמב"ם ז"ל לטעמיה דאם היה המריקה ושטיפה אחר שנעשה נותר היה צריך הגעלה גמורה להוציא הבלוע כשאר איסורים ולא היה סגי במה שמסיר השמנונית הדבוק בכלי כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאף את כל הרושם אינו מחויב להסיר דזה דשאני בין קדשים לשאר איסורים הוא משום דתרומה וקדשים כל שאינו חשוב ומשליכו ואינו מחשיבו לאכילה בטל איסורו כמו עצמות קדשים שהשליכן אך זו הקולא הוא רק קודם שנעשו נותר ואם השליכן אז אין באין אח"כ לידי נותר כמה שהביא הר"ש ז"ל שם אבל לאחר שנעשו נותר לא מהני בהו השלכה דהא אמרינן בפסחים פ"ג דהעצמות נשרפין בט"ז ואפילו בעצמות שאין ראוין לאכילה ומשום ששימשו נותר ואינו רשאי להשליכן משום דנותר כבר דינו כשאר איסורים אך כיון שעושה המריקה ושטיפה קודם שנעשו נותר ומסיר אז השמנונית המדובק בהכלי הרושם שנשאר והבלוע לא חשיבי ואין נעשים אח"כ נותר כמו עצמות שהשליכן. [יש לחקור בעצמות קדשים דאמרינן השליכן מותרין כנסן אסורים אם לא השליכן ולא כינסן אי בטל חשיבותן דהכינוס מחשבו כדאמרינן בתוספתא פ"ט דטהרות לענין טומאת אוכלין חטין היוצאות עם גללי בקר אעפ"י שחישב עליהן לאוכלין אין מטמאין טומאת אוכלין כינסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין]:
ב
הנה שיטת התוס' דבקדשים צריך הגעלה גמורה ולמ"ד מריקה בצונן צריך הגעלה לבד ממריקה ושטיפה ולמ"ד מריקה בחמין מריקתן זו הגעלתן ובזבחים (צ"ו ע"ב) אמרינן ר"ט אומר אם בישל מתחילת הרגל יבשל כל הרגל ואמרינן בגמרא הטעם דכל יום נעשה גיעול לחברו ויש לעיין הא בכל הגעלה בולע הקדרה אח"כ ממה שמגעיל ולכן עושין הגעלה בס' או לאחר שנעשה פגום א"כ הכא שמבשל קודם שנעשה פגום וגם ס' ליכא א"כ בולע אח"כ ממה שפלט ונעשה אח"כ נותר ואע"ג דמין במינו אף בלח מדאורייתא בטל ברובא ובמקדש לא גזרו כמ"ש בתוס' שם (צ"ו ע"א) ד"ה ואם מ"מ להשיטות דהיתר בהיתר לא בטל א"כ הכא כשמבשל עדיין שניהם היתר א"כ מה שבולע הקדרה ממה שמגעיל נעשה אח"כ נותר ומה שמתבטל אח"כ לא מהני דאם כבר נעשה נותר הבלוע טעון מריקה ושטיפה ולא סגי אף בהגעלה לחוד ועוד דלמ"ד מריקה בחמין דהמריקה עולה להגעלה ג"כ יש לעיין כיון דהמריקה היא קודם שנעשה טעם פגום א"כ טעון הגעלה בס' ונראה דמריקה ג"כ ע"כ עביד בס' דאם לא כיון שבולע ממה שמגעיל א"כ יהיה טעון עוד הפעם מריקה ושטיפה משום הבליעה השניה דלא גרע מעירה לתוכו רותח דבלוע בלא בישול טעון מריקה ושטיפה או דנימא כמ"ש בתוס' דבמקדש מין במינו אף בלח בטל ברוב:
והנה הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי"א דזבחים כתב ז"ל השפוד והאסכלה מגעילן בחמין וסדר המעשה הזה לתת אותן הכלים לתוך מים רותחין כשהן ע"ג האש ושופכין עליהם מאותם המים ושוטפן במים קרים עכ"ל היינו דלבד מהגעלה צריך לשפוך עליהם מאותן המים היינו החמים כדי לקיים מצות מריקה ואח"כ שוטפן במים קרים כדי לקיים מצות שטיפה אך בפסקיו כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מעה"ק הי"ב השפוד והאסכלה מגעילן במים חמים ע"ג האש ואח"כ מדיחן עכ"ל היינו דלאחר הגעלה אינו טעון רק שטיפה וההגעלה עצמה עולה למריקה בחמין ונראה דאף בפי' המשנה ס"ל להרמב"ם דההגעלה עולה למריקה רק מיירי שאינו מגעילן בס' א"כ לעולם אחר ההגעלה בולע עוד הפעם ממה שמגעיל וצריך עוד הפעם מריקה ושטיפה בשביל הבליעה החדשה. ואע"ג דאמרינן לר"ט דכל יום נעשה גיעול לחברו אע"ג דליכא ס' התם הוא משום דהוי מין במינו דמדאורייתא בטל ברובא וכאן אוקמוה רבנן אדאורייתא כמ"ש בתוס' אך זה שייך רק במבשל והדר מבשל א"כ הרוטב של עתה והרוטב שבלע אתמול הם מין במינו אבל בשפוד ואסכלה דתשמישן ע"י האור ובולעין מהשמנונית כשמגעילן במים הוי מין בשאינו מינו וצריך ס' מדאורייתא וכיון דליכא ס' טעון מריקה ושטיפה משום הבליעה החדשה אך עתה א"צ הגעלה גמורה דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דבשאר מריקה ושטיפה א"צ הגעלה גמורה להוציא הבלוע וגם את כל הרושם הדבוק בכלי ג"כ א"צ להסיר כמה שהבאתי לעיל סק"א וא"צ רק לקיים מצות מריקה ושטיפה ורק בשפוד והאסכלה צריך הגעלה משום דבעלמא צריך ליבון אבל מה שהשפוד והאסכלה בולעין בשעת הגעלתן לא עדיף מבליעת בישול בקדרה ואינו טעון רק מריקה ושטיפה ולכן כתב הרמב"ם ז"ל דשופך אח"כ עליהם מאותן המים החמים לקיים מצות מריקה ואח"כ שוטפן בצונן לקיים מצות שטיפה ומ"ש הרמב"ם ז"ל בפסקיו דלאחר הגעלה אינו טעון רק הדחה י"ל דמיירי דמגעילן בס' דליכא בליעה חדשה וההגעלה עולה למריקה ואינו טעון רק שטיפה:
והנה מהרמב"ם ז"ל נראה להדיא דבשאר כלים חוץ מהשפוד והאסכלה א"צ לעשות בחמין ע"ג האש והמריקה בחמין היא רק בעירוי של רותחין אך להתוס' דהמריקה היא ג"כ הגעלה א"כ לכאורה כל מריקה היא בחמין ע"ג האש דעירוי של רותחין אין זו הגעלה כמ"ש תוס' זבחים (צ"ה ע"ב) ובשלהי ע"ז ורק היכא שהבליעה הראשונה מהקדשים היתה ע"י שעירה לתוכו רותח אמרינן כבולעו כך פולטו אבל היכא שבישל בה קדשים טעון הגעלה גמורה אך אפשר כמו שמקילין בשפוד והאסכלה דבעלמא טעונין ליבון והכא סגי בהגעלה ואמרינן בשלהי ע"ז משום דהיתירא בלע א"כ ה"נ בדבר שצריך הגעלה סגי הכא בעירוי של רותחין דחשיב ג"כ הגעלה לדברים שאין בליעתן מרובה כמ"ש תוס' בע"ז (ע"ד ע"ב) וצ"ע בזה [ובעיקר מה דאמרינן בע"ז דמש"ה בשפוד ואסכלה סגי בהגעלה משום דהיתירא בלע יש לעיין דזה שייך רק לענין איסור נותר דבליעתן היתה קודם שנעשה נותר אבל לענין שזרים וכן טמאים יהיו מותרין להשתמש בהם לענין זה הוי איסורא בלע וצ"ע]:
ג
אמרינן לר"ט דבישל מתחילת הרגל יבשל כל הרגל ואינו טעון מריקה משום דכל יום נעשה גיעול לחברו ויש לעיין נהי דכל יום נעשה גיעול לחברו וכבר הוציא את הבלוע ע"י הגעלה קודם שנעשה נותר מ"מ אי ס"ל דבישול בלא בלוע נמי טעון מריקה ושטיפה א"כ ע"כ צריך מריקה ושטיפה בשביל הבישול ומאי איכפת לן אם הוציא הבלוע וא"כ אמאי עביד לה מריקה ושטיפה רק אחר הרגל ואפשר לומר דאף אי ס"ל דבישול בלא בלוע ג"כ טעון מריקה ושטיפה מ"מ אין המריקה ושטיפה מעכבות להשתמש בהכלי כיון דליכא בליעה ואינה רק מצוה ויכול לעשותן אחר הרגל ולפ"ז הוי אתי שפיר הא דאמרינן דתנור של מקדש של מתכת היה דאם היה של חרס היה טעון שבירה משום שירי מנחות שאופין בו וא"כ אף בשל מתכת עכ"פ התנור טעון מריקה ושטיפה ומה דאמרינן שם בגמרא דהיסקו בפנים הוא רק דאינו טעון הגעלה דיוצא הבלוע ע"י הסקה אבל בקדשים דלא סגי רק בהגעלה יטעון מריקה ושטיפה א"כ בשבת שצריך לאפות שם החביתין דאופה ואח"כ מטגנן כיון שהתנור צריך מריקה ושטיפה משירי מנחות של אתמול ומריקה ושטיפה לכל השיטות חוץ מהרמב"ם ז"ל הוא לאחר שנעשה נותר והיינו בשבת איך שרי להחם חמין למריקה שהיא בחמין איך הוא דוחה את השבת [ובירושלמי דייקינן דמכשירי קרבן של שבת דוחה את לילי שבת מדאמרינן דהעמידו עושי חביתין לעשות חביתין והיינו להחם חמין לרבוכה ע"ש אך להחם חמין לעשות מריקה ושטיפה ודאי הוי מכשירין שאין דוחין את השבת] ולפ"ז דאין המריקה ושטיפה מעכבין ההשתמשות בכלי היכא שכבר הוציא הבלוע וה"נ בתנור כיון שהיסקו בפנים ומוציא כל הבלוע ורק טעון מריקה ושטיפה משום מצוה יכול לעשותן אחר השבת ואינו מונע ההשתמשות בהתנור (הנה אי ס"ל דבישול בלא בלוע ג"כ טעון מריקה ושטיפה יש לחקור אי צריך בזה שיעור בישול שהוא בכ"מ כמאכל בן דרוסאי או אפשר שאפילו בישול כל שהוא ג"כ טעון מריקה ושטיפה]:
ובעיקר מה דאמרינן לר"ט דבישל מתחילת הרגל מבשל כל הרגל משום דכל יום נעשה גיעול לחברו והיינו כשמבשל שלמים היום מבשל גם שלמים למחר ופולט של אתמול ואי מבשל חטאת מבשל אחריו שלמים ומחר מבשל עוד הפעם שלמים כמ"ש רש"י ז"ל שם וקשה הא איכא שבת שבתוך הרגל דאי אפשר לבשל בו אלא למוצ"ש וא"כ השלמים שבישל בע"ש דנאכלים לב' ימים ולילה אחד למוצ"ש כבר נעשו נותר א"כ איך מבשל כל הרגל וצ"ע [יש לחקור בעירה לתוכו רותח דאינו בולע רק כדי קליפה כמ"ש תוס' בזבחים שם אם יקלוף הכלי אח"כ אם יהיה טעון מריקה ושטיפה כיון דעתה ליכא בלוע ובישול נמי ליכא בעירה לתוכו רותח כדאמרינן בגמרא שם ואפשר כיון שכבר נתחייב כל הכלי מריקה ושטיפה לא פקע ועיין תוס' ע"ז (ע"ו ע"א) ד"ה בת יומא]:
ושיטת הרמב"ם ז"ל דמריקה ושטיפה הוא קודם שנעשה נותר וכתב בפי' המשנה דמריקה ושטיפה הוא קודם זמן אכילה כדי שלא יבוא לידי נותר ע"ש וזהו הטעם דמשנה קודם דאסור להביא לידי נותר והתוס' והראב"ד ז"ל דס"ל דמריקה ושטיפה הוא דוקא לאחר שנעשה נותר נראה טעמייהו דאדרבה דקודם שנעשה נותר אסור להגעיל דהוי מאבד קדשים כשרים וזה אסור דהא אף בפסול כל שאין פסולו בגופו טעון עיבוד צורה ואסור לשורפו קודם דהוי בזיון קדשים וצריך להביאן לכתחילה לידי נותר ואח"כ לשורפן מיהו מהתוס' פסחים (פ"ב ע"א) ד"ה בשלמא מוכח דרק שריפה אסור קודם עיבוד צורה אבל קבורה שרי ע"ש א"כ הגעלה ומריקה ושטיפה אינן אלא כקבורה מיהו מרש"י ז"ל זבחים (פ"ב ע"א) נראה דס"ל דאף לקבורה טעון עיבוד צורה דכתב שם גבי נתערבו דמים הפנימים בחיצונים דאי אפשר להזותן דממתין עד שתשקע החמה ואח"כ שופכן לאמה ע"ש ואע"ג דשפיכה לאמה הוי רק קבורה ומ"מ אסור קודם וצריך להמתין עד שקיעת החמה שזהו עיבוד הצורה של הדם ולהתוס' אפשר דהבלוע בקדרה שאני דאפשר שיהא נאכל דיכול לבשל בהקדרה קודם שנעשה נותר ויפליט הבלוע במה שהוא מבשל עתה ויהא נאכל ומש"ה אסור להגעיל ולעשות מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר [ובשבירה בכ"ח להרמב"ם ז"ל אי ג"כ צריך קודם שיעשה נותר לא נתבאר להדיא ויש לחקור בזה]:
ומחבת ומרחשת של מקדש אי טעונין מריקה ושטיפה משום שמטגנין בהם את המנחות נראה דא"צ דכמו בזבחים אם בישל קודם זריקה א"צ מריקה ושטיפה כדאמרינן בזבחים (צ"ו ע"ב) ה"נ במנחות קודם הקטרת הקומץ ומדוקדק לשון הש"ס גבי תנור של מקדש דאמרינן כיון דאיכא שירי מנחות דאפייתן בתנור ואיכא בישול ובלוע ואם היה עושין של חרס היה טעון שבירה ויש לדקדק מאי אריא דנקט שירי מנחות לנקוט מנחות עצמן דהאיכא מנחות דאפייתן בתנור כגון מנחת מאפה תנור ולפ"ז דוקא בשביל שירי מנחות שהם אחר הקטרת הקומץ היה טעון שבירה אבל בשביל מנחות עצמן לא היה טעון שבירה אך זה י"ל רק להרמב"ם ז"ל דס"ל דכל היכא דליכא גזיה"כ דשבירה ומריקה ושטיפה אינו טעון אלא הדחה ולא איכפת לן על הבלוע אבל להמפרשים ז"ל דלא שאני תרומה וקדשים משאר איסורין א"כ אפילו אי במנחות עצמן ליכא דין דמריקה ושטיפה משום שהן קודם הקטרת הקומץ מ"מ כיון דסוף סוף התנור בולע וכ"ח אינו יוצא מידי דופיו א"כ ע"כ אסור להשתמש בו דהא אכתי הש"ס לא סליק אדעתיה דתנור שאני דהיסקו מבפנים וא"כ אכתי מ"ש דנקט הש"ס שירי מנחות ולא מנחות עצמן [אך גם להרמב"ם ז"ל לפמ"ש לעיל דע"כ האי סוגיא ס"ל דאין חילוק בין קדשים לשאר איסורים ג"כ קשה מ"ש שירי מנחות דקתני ולא מנחות עצמן]:
והנה המל"מ פי"ג מעה"ק הביא מחלוקת הראשונים ז"ל במנחת מאפה תנור אם צריכה מתן שמן בכלי קודם עשייתה אם רק מיציקה אמעוט או גם ממתן שמן בכלי קודם עשייתה ע"ש ומתוס' מנחות (נ"ה ע"א) ד"ה כל מוכח להדיא דא"צ ולפ"ז י"ל דמש"ה נקט שירי מנחות ולא מנחות עצמן דכיון דא"צ שמן קודם לעשייתן א"כ לרבי דס"ל דחלות בוללן והיינו לאחר אפיה א"כ בשעת אפיה אין בהם שמן כלל וכ"ש ברקיקים דלכ"ע המשיחה לאחר אפיה כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ ליכא בלוע דמה דאמרינן דבשירי מנחות איכא בישול ובלוע כתב רש"י ז"ל דהבליעה היא משמן של המנחה ולהכי נקט שירי מנחות דלכ"ע איכא בישול ובלוע:
אמרינן בזבחים (צ"ו ע"ב) דמריקה ושטיפה אינן בחטאות הפנימיות ולעיל (צ"ב ע"ב) מפקינן לה מקרא שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות וכתב הרמב"ם ז"ל דאם בישל בה מבשר של חטאת הפנימית אינו טעון מריקה ושטיפה והנה יש לעיין אי אין לינה מועלת בבשר פרים הנשרפים א"כ למאי אצטריך קרא דהא כיון דאינו נעשה נותר אינו שייך מריקה ושטיפה דזהו רק לאחר שנעשה נותר כמ"ש בתוס' ואף להרמב"ם ז"ל דמריקה ושטיפה הוא קודם מ"מ הוא שייך רק בדבר שנעשה נותר דהמריקה היא להרמב"ם ז"ל כדי שלא יבוא לידי נותר כמ"ש בפי' המשנה לזבחים וצ"ע:
הנה בגמרא שם (צ"ו ע"ב) מהדרינן למצוא נפקותות בין תרומה לקדשים לענין מריקה ושטיפה והנה להרשב"א ז"ל דכ"ח הבאין במידה דלעולם יש בהם ס' מותר להשתמש בהם א"כ בתרומה כה"ג אינו טעון הגעלה ובקדש טעונין מריקה ושטיפה ועוד דאם אינו רוצה להשתמש עוד בהכלי כלל בתרומה דדינה כשאר איסורין אינה טעונה כלום אבל בקדשים טעון מריקה ושטיפה משום מצוה אפילו אם אינו רוצה להשתמש בהכלי דהא כ"ח טעונין שבירה דוקא במקום קדוש והא כששוברן בחוץ ג"כ אינו משתמש בהם עוד ומ"מ משום מצוה טעון שבירה ובעינן דוקא במקום קדוש וה"ה למריקה ושטיפה:
והנה לשיטת התוס' והראב"ד ז"ל דמריקה ושטיפה הן לאחר שנעשה נותר נראה דמריקה ושטיפה וכן שבירה בכ"ח הם דינים בנותר דנותר מצותו בשריפה וזהו דוקא בנותר שהוא בעין אבל בנותר הבלוע בקדרה נתנה התורה מריקה ושטיפה תחת שריפה ובכ"ח שבירה והנה יש לחקור בשלמים הנאכלים לב' ימים ולילה אחת אם מריקה ושטיפה שלהן הם לאור שלישי דאז כבר אידחו מאכילה או ליום שלישי דלאור שלישי עדיין לא אנתקו לשריפה כדאמרינן בזבחים (נ"ו ע"ב) דאם המריקה ושטיפה הם מצוות בנותר תחת שריפה ולזה לא אנתקו אלא ליום ג' עוד יש לחקור לר"ש דס"ל דקק"ל לא היו בכלל מריקה ושטיפה אם צריך להוציא הבלוע ע"י הגעלה ולהביאו לידי שריפה דהא נותר בשריפה וכיון דכאן לא נתנה התורה מצות מריקה ושטיפה ה"ה כשאר נותר דטעון שריפה:
והנה להשיטות דמריקה ושטיפה הוא לאחר שנעשה נותר יש לעיין מהתוספתא פ"י דקרבנות שטף ולא מרק מרק ולא שטף יאכל כחמור שבהם ע"ש ואי מריקה ושטיפה הוא לאחר שנעשה נותר מה שייך יאכל כחמור שבהם הא אסור לגמרי ואי מיירי שעשה מריקה ושטיפה קודם זמנו הא כיון דעדיין לא חלה עליו מצות מריקה ושטיפה סגי בהגעלה ואמאי במורק ולא שטף יאכל כחמור שבהם וצ"ע:
עוד יש לעיין מהתוספתא ע"מ שהוכיחו התוס' בזבחים (צ"ז ע"א) דמריקה ושטיפה הוא לאחר שנעשה נותר מההיא דר"ט דכל יום נעשה גיעול לחברו ואי איכא מצות מריקה ושטיפה קודם נותר כי בשיל ביה שלמים אתמול כשבא היום והוזקק למריקה ושטיפה אי בשיל בה שלמים דהאידנא קודם מריקה ושטיפה ליתסרו ע"ש ומהתוספתא מוכח אע"ג דכבר נתחייב במריקה ושטיפה ולא עשה כמצותן כי מבשל בהן אינו נאסר ורק אוכל כחמור שבהם דבשביל מצות מריקה ושטיפה אינו נאסר רק דחשבינן כאילו לא הוציא הבלוע ורק יאכל כחמור שבהן וצ"ע:
ד
כתב הרמב"ם ז"ל פ"י מעה"ק הי"ב חתיכה של ק"ק או של פיגול או נותר שנתבשל עם חתיכות אחרות אותן החתיכות אסורות לזרים ומותרות לכהנים והקשה הלח"מ שם אמאי נקט סתמא ומותרות לכהנים ולא חילק בין טמאים לטהורים כמו שחילק בהלכה שאח"כ ע"ש ונראה לענ"ד דהכא א"צ לחלוקה זו דהכא מיירי רק בפיגול ונותר של ק"ק כמ"ש הלח"מ שם א"כ כיון דכתב הרמב"ם ז"ל דאסור לזרים ומותר רק לכהנים והיינו דהקדשים לא נתבטלו ונתבטל רק איסור פיגול ונותר וא"כ ע"כ צריך לאוכלן בעזרה דאסור להוציאן לחוץ כיון שהן ק"ק וא"כ אי אפשר טמאים לאוכלן שם דאין טמאים נכנסים לעזרה א"כ הרמב"ם ז"ל לא היה צריך כאן לפרש דנאכלים רק לטהורים ולא לטמאים וזה דאמרינן ביבמות פ' הערל בחתיכה של חטאת טמאה שנתערבה בטהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טמא שנתערבה בטהורות דעולין בק"א אבל חטאת טהורה שנתערבה בחולין וכן בלחם הפנים אין בטלין ומקשינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשנינן רישא איסור לאו סיפא איסור כרת ופי' רש"י ז"ל דאיסור כרת היינו דאתי למיכליה בטומאת הגוף ע"ש ואעפ"י שהן ק"ק התם בעינן למימר דחטאת ולחם הפנים יבטלו בחולין שיהיו מותרים לזרים א"כ כיון דבטל תורת קדשים מהם שיהיו מותרין לזרים א"כ מותר ג"כ להוציאן לחוץ ואפשר למיכל בטומאת הגוף וזה שכתב הרמב"ם ז"ל שם הלכה י"ג דנאכל לטהורים ולא לטמאים משום קק"ל דאיירי התם נקטיה דאין מקומן בעזרה:
אך בפי' המשנה (ערלה פ"ב משנה ט"ז) בחתיכה של ק"ק של פיגול ושל נותר שנתבשל עם החתיכות דאסור לזרים ומותר לכהנים כתב הרמב"ם ז"ל דמותר בין לכהנים טהורים בין לכהנים טמאים לפי שהכל נטמא בנותר ופיגול כמו שיתבאר במקומו עכ"ל והיינו משום דגזרו טומאה על הפיגול ועל הנותר והאוכל קדשים טמאים אין חייבין עליהם משום טומאת הגוף והיינו כריה"ג בריש פ' השוחט והמעלה דטמא שאכל טמא פטור אך קשה דא"כ אתיא מתני' דלא כהלכתא דהא קי"ל כרבנן דטמא שאכל את הטמא ג"כ חייב וא"כ על הרמב"ם ז"ל בפסקיו אי אפשר לפרש כמה שפי' בפי' המשנה דא"כ קשה דידיה אדידיה שהרי הרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דטמא שאכל את הטמא חייב וע"כ צריך לפרש שם כמ"ש ומ"ש בפי' המשנה לפי שהכל נטמא בפיגול ונותר ואעפ"י דפיגול ונותר הוא רק טומאה דרבנן יש מזה פשיטות לחקירת המל"מ פ"ז מהל' תרומות בטמא שאכל תרומה טמאה דפטור אם אכל תרומה טמאה מדרבנן אם ג"כ פטור ע"ש:
ובעיקר הדין בחתיכה של ק"ק של פיגול ושל נותר שנתבשל עם החתיכות דאסור לזרים וכן אמרינן ביבמות פ' הערל בחתיכה של חטאת ושל לחם הפנים שנתערב בחולין דאינה בטלה ואסורים לזרים וכן פסק הרמב"ם ז"ל ובזבחים (צ"ז ע"א) אמרינן בבישל בה קדשים וחולין אם אין בהם בנ"ט אין הקלים נאכלים כחמורין והביאה הרמב"ם ז"ל פ"ח מעה"ק הי"ח וכתב דאם אין בהם בנ"ט אין הקלים נאכלין כחמורים ואינן כמותן לכל דבר והיינו דמותרים אף לזרים ובפשוטו החילוק הוא דהתם בחתיכה שהוא דבר שדרכו להמנות וגם אפשר למוכרו לכהנים בהפסד מועט לא בטל כמ"ש רש"י ז"ל בפ' הערל שם ועיין כ"מ פ"ו מפסה"מ הכ"ג אבל כאן בבישל בה קדשים וחולין דלא מיירי בחתיכות שפיר בטל אף לענין שיהא מותר לזרים מיהו הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דערלה שם כתב דמיירי שהוציא אח"כ החתיכות של הנותר והפיגול ולא נשאר רק הבלוע ובכ"ז אסור לזרים וצ"ע (עוד כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם דפיגול י"ל שעת הכושר לכהנים קודם שנעשה פיגול ודבריו מרפסין איגרי דהא פיגול היא בשעת זריקה או קודם לכן א"כ לא משכחת לה שעת הכושר וכן אמרינן בהדיא במנחות כ"ה דפיגול לא היתה לו שעת הכושר]:
ולענין מריקה ושטיפה בבישל בה קדשים וחולין דמחלקינן שם בזבחים בין יש בהם בנ"ט בין אין בהם בנ"ט אף אם יש בהם בנ"ט נראה ג"כ דהמריקה ושטיפה היא רק מדרבנן דמדאורייתא מין במינו ברובא בטל ואם בישל בה חתיכות בחתיכות והחתיכות של קדש ושל חולין ניכרות בפ"ע אף כי אין בהם בנ"ט אי ס"ל דבישול בלא בלוע ג"כ צריך מריקה ושטיפה נראה דודאי צריך מריקה ושטיפה מדאורייתא ואע"ג דהבליעה בטלה מ"מ כיון דעל בישול בלא בלוע איכא מריקה ושטיפה לא איכפת לן בהבלוע כלל רק כיון שהקדשים עצמן לא נתבטלו כיון שהן ניכרות מקרי שבישל בה קדשים וצריך מריקה ושטיפה וההיא דזבחים מיירי שנתערבו ולא הוכרו מתחילת הבישול הביא הר"ן ז"ל (בנדרים נ"ב) מן הירושלמי זה הכלל היה רש"א משום ר' יהושע כל דבר שיל"מ כגון טבל ומעשר שני והקדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט וכל שאי"ל מתירים כגון תרומה כו' מין במינו ושלא במינו בנ"ט כו' ויש לעיין איך משכחת לה תרומה מין במינו בנ"ט הא תרומה צריכה ק"א ואי מיירי דליכא ממשות האיסור רק טעם וכה"ג תרומה בנ"ט וא"צ ק"א כמ"ש רש"י ז"ל בחולין (צ"ט ע"א) א"כ אפילו אם היתה תרומה דבר שיל"מ ג"כ היתה בנ"ט דכל דליכא ממשות האיסור רק טעם לא אמרינן דבר שי"ל מתירים לא בטל וכדפסקינן ביו"ד הל' תערובות וצ"ע]:
ה
אמרינן בזבחים (צ"ד ע"ב) כלי נחשת שיצא חוץ לקלעים נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש נטמא פוחתו ונכנס כו' ומקשינן בגמרא פוחתו והא לאו כלי הוא ומשנינן דרציף מרציף ויש לעיין ל"ל לפוחתו ולתקנו יטבילו וצ"ל כיון דמריקה ושטיפה בעינן במקום קדוש אם יטבילו בחוץ הוי כשטיפה בחוץ וזה הטעם נמי מה דאמרינן שם בבגד שניתז עליו דם חטאת ונטמא חוץ לקלעים קורעו ומכניסו ואמאי לא יטביל אותו וע"כ ג"כ זה הטעם כיון דבעינן כיבוס במקום קדוש ובבגד שריתו במים זהו כבוסו נמצא כיבוס שלא במקום קדוש ואע"ג דלדם חטאת בעינן העברת ז' סמנים היינו רק דלא סגי בכיבוס של מים אבל בעינן שיהא כל הכיבוס במקום קדוש ומש"ה אי אפשר להטבילו אמרינן בזבחים שם דדם חטאת ומראות נגעים צריכים ז' סמנים ויש לעיין למאי הלכתא בשלמא בכתם כל שלא העביר ז' סמנים עדיין אינו ראיה שהוא צבע ומטמא וכן בנגעים כל שלא העביר ז' סמנים אין להחליט הבגד דאפשר אם יעבירו עליו ז' סמנים יעבור הנגע אבל בדם חטאת כיון שידוע שהוא דם חטאת למה לי להעביר ז' סמנים כל שנתכבס הדם בפחות מז' סמנים מאי איכפת לן ואם לא נתכבס הדם פשיטא דצריך לעשות כל מה דאפשר לכבסו ע"כ נראה דבדם חטאת אינו תלוי להוציא הדם רק מצות כיבוס עליו ואפילו יצא הדם בסם אחד צריך להעביר ז' סמנים דמצות כיבוס על הבגד וכיבוס מקרי בהעברת ז' סמנים ואם העביר עליו ז' סמנים ולא יצא הדם אינו זקוק עוד אפילו אם הוא אפשר לו ע"י דברים אחרים דקיים מצות כיבוס] ולמ"ד בזבחים מריקה ושטיפה הן בצונן והם לבד מהגעלה ואין הגעלה עולה למריקה ושטיפה משום דהגעלה היא בחמין ומריקה ושטיפה הן בצונן והגעלה לא אשכחן דצריכה להיות במקום קדוש א"כ קשה ל"ל לפחות הכלי ולתקנו יטבילו בחמין ואח"כ יעשה מריקה ושטיפה בפנים ונראה דההיא דצריך לפחות הכלי ולתקנו ע"כ אתיא כרבנן דמריקה בחמין ושטיפה בצונן א"כ אי אפשר להטביל בחוץ דאם יטביל בחמין יהיה מריקה בחוץ ואם בצונן תהיה שטיפה בחוץ ומכאן נראה דמריקה ושטיפה אי אפשר לתקנן דאם עשה מריקה ושטיפה בחוץ אי אפשר אח"כ לעשות מריקה ושטיפה בפנים דאין מריקה ושטיפה אחר מריקה ושטיפה ואם עשאן בחוץ בטל מצותן דאל"כ יטביל הכלי בחוץ ואח"כ יעשה מריקה ושטיפה בפנים:
ובהא דאמרינן בכלי נחשת שנטמא בחוץ דפוחתו ומקשינן והא לאו כלי הוא ומשנינן דרציף מרציף כתבו בתוס' שם דהאי רציף מרציף אינו כההיא דשבת שמתקן הפחיתה שמכה עליו בקורנוס ומחברו וחזר שם כלי עליו דא"כ בבגד נמי לשני הכי דחוזר ותופרו לאחר שקרעו אלא ע"כ הוא חשיב בגד חדש וכלי חדש וכאילו אינו ראשון עכ"ל והנה יש לעיין נהי דהוי ככלי חדש מ"מ כיון דבהכלי של עתה יש בו בלוע מקדשים הרי טעון מריקה ושטיפה אע"ג דלא נתבשל בו דהא בלוע בלא בישול לכ"ע צריך מריקה ושטיפה וצ"ל דרק מעשה הבליעה מחייבת במריקה ושטיפה ומה שבלוע ועומד אינו מחייב א"כ בהאי כלי החדש הבליעה היא ממילא עוד אפשר דאף להתוס' לאחר שרצף מחויב הכלי במריקה ושטיפה משום הבליעה שבה רק דאי אפשר לעשות כן משום שמבטל מצות מריקה ושטיפה מן הכלי הראשון דהכלי הראשון הוי כמו שאינה וביטל ממנה מצות מריקה ושטיפה דבזה שפחתה ושברה לא קיים מצותה דרק כ"ח דינה בשבירה אבל כלי מתכת בעינן דוקא מריקה ושטיפה וכן מה שהביאו התוס' שם מבגד שמשייר בו כדי מעפורת ולא אמרינן שיחזור ויתפור התם ודאי אם יתפור יתחייב בכיבוס אעפ"י שעתה נעשה בגד חדש מ"מ כיון שיש עליו עתה דם חטאת ואעפ"י שלא ניתז על זה הבגד לא גרע מניתז מבגד לבגד דהדם שעל זה הבגד בא מכח ההתזה שהיה על הבגד הראשון וקי"ל דטעון כיבוס אלא הטעם שביטל מצות הכיבוס שעל הבגד הראשון כיון שקרעו והא דאמרינן בכ"ח להדרינהו לכבשונות וכתבו תוס' שם דמהני משום דחשיב ככלי חדש קשה הא ע"כ ביטל מצות שבירה מן הכלי הראשון ואי נימא כיון דנעשה כלי חדש ואין הכלי הראשון עוד בעולם הוי כמו שבירה וקיים מצותה א"כ נבעי חזרה לכבשונות בעזרה דהא בעינן שבירה במקום קדוש והנה הרמב"ם ז"ל כתב פ"ח מהל' מעה"ק בכלי מתכת דפוחתו עד שיטהר ומכניסו בפנים וחוזר ומרדדו עד שיסתום הפחת ויחזור כתבנית הכלים ואח"כ מורקו ושוטפו בעזרה עכ"ל היינו שאינו מפרש כפי' התוס' דרציף מרציף היינו שמהפך צד פנים לחוץ אלא כההיא דשבת דמתקן הכלי וזה שכתב הרמב"ם ז"ל דמתחילה מכניסו בפנים ואח"כ מתקנו ואינו מתקנו קודם הכנסה נראה הטעם משום דכלי מתכת שנטמאו ושברם וחזר ותקנן חוזרין לטומאה ישנה מדרבנן ואסור להכניס כלים טמאים לעזרה ואע"ג דבפ' דם חטאת אמרינן דאף בששייר בה כדי מעפורת ג"כ טמא מדרבנן ומ"מ מכניסו לפנים משום מצות כיבוס הכא כיון דאפשר בענין אחר עבדינן ואע"ג כשמתקנו בפנים אז חוזר לטומאתו הישנה מדרבנן אפשר דלא קפדינן על טומאה דרבנן שנעשה בפנים משום מצות מריקה ושטיפה דטומאה הנעשית בפנים קיל וכה"ג מחלקינן בשלהי שקלים בבשר שנטמא בולד הטומאה מדבריהם בין נטמא בפנים דשורפו בפנים לנטמא בחוץ דאין מכניסין בשר טמא למקדש לשורפו דאין מכניסין טומאה למקדש ע"ש עוד אפשר דמיד אחר שמתקנו בפנים מטבילו בפנים בלא שיעור שהייה דבטומאה שנעשית בפנים צריך שיעור שהייה דרק בחוץ אי אפשר להטביל כמ"ש משום דהוי שטיפה בחוץ אבל בפנים יכול להטביל ובטומאה דרבנן א"צ הערב שמש כמ"ש תוס' בחגיגה ואפשר דאף האי טומאה דרבנן דטומאה ישנה ג"כ אינו טעון הערב שמש ויש לעיין בזה בשבת (ט"ז ע"ב)] וא"כ אין כאן איסור טומאה:
והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפי' המשנה שם דזה דמורקו ושוטפו לאחר שפיחתו הוא רק מדרבנן שנאמר כלי נחשת וכן כתב שם בבגד שנטמא דקורעו ומשייר כדי מעפורת וכובסו בפנים שהכיבוס הוא רק מדרבנן שנאמר על הבגד ע"ש והנה לענין מריקה ושטיפה י"ל הטעם דס"ל כהתוס' דכל שפוחתו ומרצפו חשיב ככלי חדש ובאותו הכלי לא בישל ואע"ג דיש בו בלוע כיון שהבליעה לא היתה בזו הכלי ליכא מריקה כמ"ש לעיל בטעם הראשון אך בבגד ששייר בה כדי מעפורת אמאי אינו טעון כיבוס מדאורייתא דהא הרמב"ם ז"ל פסק דבצד הראוי לקבל טומאה אע"ג דאינו מקבל טומאה איכא דין כיבוס א"כ כיון ששייר כדי מעפורת נהי דאינו מקבל עתה טומאה מ"מ אם יחדו הרי מקבל טומאה ומי גרע מבגד שאין בו ג' על ג' דטעון כיבוס כיון דראוי לקבל טומאה ע"י מחשבה וצ"ל דהרמב"ם ז"ל לטעמיה דפסק דניתז מבגד לבגד אינו טעון כיבוס וכבר עמדו עליו המפרשים ז"ל בזה איך פסק כן ע"ש] א"כ בהאי מעפורת הוי הדם רק כניתז מבגד לבגד דאינו טעון כיבוס אבל אי ס"ל בניתז מבגד לבגד טעון כיבוס ודאי הכיבוס הוא מדאורייתא: