מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
סימן כט - שתי הלחם ולחמי תודה
א
לחמי תודה הם מ' חלות ומפרישין מהם תרומה ד' חלות חלה מכל מין ומין והם הנקראים תרומת לחמי תודה והרמתן צריכה להיות מן המחובר כדדרשינן במנחות (ע"ז ע"ב) והקריב ממנו מן המחובר ופי' רש"י ז"ל שם שיהיו כולן בכלי אחד ובתוס' נחלקו ע"ז וכתבו דנראה דא"צ אלא מוקף בעלמא כמו גבי תרומה ע"ש ונראה לומר לרש"י ז"ל דהכא בעינן צירוף כמו גבי חלה כדאמרינן בחלה פ"ב נותנן לסל שהסל מצרפן והטעם דשאני בין חלה לתרומה דבתרומה בעינן רק מוקף בעלמא ובחלה בעינן צירוף משום דכל חטה וחטה חייבת בתרומה בפ"ע ומש"ה לא בעינן צירוף ורק דין מוקף יש אבל בחלה דאין חיוב חלה עד שיהיו שם ה' רבעים קמח ועוד בעינן צירוף שיצטרפו כל החלות כולן לכשיעור דאם לא ליכא חיוב חלה כלל וה"נ בלחמי תודה דדין תרומת לחמי תודה שייך רק בכל הלחם יחד דאם יהיו שם פחות משיעור לחמי תודה אינו שייך בזה תרומת לחמי תודה כלל א"כ צריך צירוף כמו בחלה שיצטרפו כולן לכשיעור וצריך ליתנם לכלי אחד כמו גבי חלה דנותנן לסל והסל מצרפן ואע"ג דהתם גבי חלה אי לש כולן יחד א"צ ליתן אח"כ לסל התם גבי חלה דהגלגול מחייב בחלה וא"כ כיון דבשעת גלגול היו עיסה אחת ונצטרפו נתחייבו בחלה אבל הכא בתרומת לחמי תודה אין חיוב התרומה חל אלא לאחר שחיטה וזריקה ואפילו קדם ואפרשינהו בלישייהו לא חל עליהם שם תרומה גמורה וצריך לקרות עליהם שם אח"כ כמ"ש תוס' מנחות (ע"ו ע"א) ד"ה דאפרשינהו ובנדה (ו' ע"ב) (ועוד דאי אפשר לעשותן עיסה אחת כלל דאין מעשיהן שוה דאיכא חמץ ואיכא מצה אלו נילושות בשמן ואלו בלא שמן ובמצה ג' מינים חלות ורקיקים ורבוכה] וא"כ ע"כ צריך ליתן לכלי אחד לצרפן:
והנה לרש"י ז"ל אתי שפיר מה דאמרינן בטהרות פ"א מ"ט ככרות הקדש שבתוך גומותיהן מים מקודשים נטמאה אחת מהן בשרץ כולן טמאות בתרומה מטמא שנים ופוסל אחד כו' וזה דבהקדש כולן טמאות הוא משום דהכלי מצרפן והקשה הר"ש ז"ל שם הא אמרינן במנחות (כ"ד) דרק בצריך לכלי הכלי מצרפן ולא מצינן ככרות צריכות לכלי דאי לחמי תודה ושתי הלחם בשחיטת הזבח הוא דקדשי וא"צ לכלי ותי' דהנ"מ מדאורייתא אבל מדרבנן אעפ"י שא"צ לכלי כלי מצרפו כדאמרינן בחגיגה ע"ש אך התוס' במנחות שם כתבו דאיכא פלוגתא דאמוראי בזה וההיא דמנחות ס"ל כרבא"ב בחגיגה דמשני התם כשצברו ע"ג קטבליא אבל אם א"צ לכלי אינו מצרפו אפילו מדרבנן ע"ש א"כ תקשה עלייהו ממתני' דטהרות ובפי' הרא"ש ז"ל בטהרות שם הקשה קושית הר"ש ז"ל ותי' כמו כן וכתב ויותר נראה לפרש דהאי כלי מיירי בתנור וס"ל תנור מקדש והיו שם גומות בתנור ע"ש ולרש"י ז"ל אתי שפיר בפשוטו דמיירי בלחמי תודה ולאחר שנתקדשו בשחיטת הזבח צריכות עוד לכלי דצריך להניחן בכלי בשעת הפרשת תרומת לחמי תודה וכיון דצריכות לכלי הכלי מצרפן ולפי' הרא"ש ז"ל קשה דהא אי אפשר לאוקמא בלחמי תודה דהני אין קדושות בתנור וע"כ האי ככרות הן של שתי הלחם או לחם הפנים א"כ מה שייך אם נטמאת אחת מהן נטמאו כולן הא שתי הלחם ניאפות אחת אחת ואף לחם הפנים דניאפות שתים שתים מה שייך לומר נטמאת אחת מהן נטמאו כולן ובתרומה מטמא שנים ופוסל אחד הא אף בשל הקדש ג"כ ע"כ אינו מטמא רק שנים:
וזה שכתבו בתוס' דבעינן מוקף היינו שיגעו זה בזה י"ל דאף רש"י ז"ל ס"ל כן ותרתי בעי דאף בחלה לא סגי במה שנותנן לסל ובעינן ג"כ מוקף שיגעו כמ"ש הר"ש ז"ל בחלה שם מיהו נראה דלכ"ע אין המוקף מעכב בתרומת לחמי תודה כמו דאינו מעכב בתרומה דהא אמרינן (במנחות מ"ו) אם לאחר זריקה נטמא לחמה דתורם מן הטהור על הטמא ואע"ג דהכא אי אפשר למיעבד מוקף שלא יטמאו הטהורות דהא זהו הטעם בתרומה דאינה ניטלת מן הטהור על הטמא משום מוקף וע"כ כיון דלא אפשר בענין אחר עבדינן בלא מוקף וכן באומר יקדשו ארבעים מתוך שמונים כתבו התוס' בפ' התודה דצריך להפריש י"א חלות מכל מין ומין דאינו יודע איזו הן הקדושות ע"ש ואע"ג דהכא אפשר שהחולין מפסיקין שא"י איזו הן וליכא מוקף]:
ובמנחות (ע"ז ע"ב) איבעי לן בתרומת לחמי תודה אי מדמעת כשאר תרומה וכתב רש"י ז"ל שם היינו אי צריכה ק"א לביטול והנה יש לעיין דהא מיבמות (פ"א ע"ב) נראה דאף קדשים דינן כתרומה דצריך ק"א לביטול דאמרינן שם חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה בק' חתיכות חטאת טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טמאה שנתערבה בק' פרוסות של לחם הפנים טהור תעלה ע"ש ונראה מזה דצריך ק"א לביטול א"כ הכא אפילו אי תרומת לחמי תודה אינה כשאר תרומה מ"מ צריכה ק"א מדין קדשים ואף שאר לחמי תודה צריכין כן מיהו אפשר היה לומר דמיירי הכא שנתערבה פרוסה מתרומת לחמי תודה בשאר לחמי תודה כשרות דהביטול הוא רק על התרומה ולזה איבעי לן אי דינה כתרומה דצריכה ק"א או לא אך רש"י ז"ל פירש שם דמיירי שנתערבו תרומת לחמי תודה בחולין ע"ש ואפשר דלעולם בקדשים א"צ ק"א לביטול וזה דחטאת ולחם הפנים צריכין ק"א הוא משום דהם קדשים הנאכלים רק לכהנים ואלו דינן כתרומה לענין ביטול כיון דאיכא בהו איסור זרות לא גריעי מתרומה דצריכים ק"א אבל לחמי תודה הנאכלים לכל אדם א"צ ק"א ורק בתרומת לחמי תודה איבעי לן דבשביל התרומה תהיה צריכה ק"א:
ונראה דזה נמי מה דאמרינן בתוספתא שלהי שקלים א"ר יוסי שהאוכל ק"ק לאחר זריקת דמים משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ר"י בנו של ריב"ב אומר משלם קרן וחומש לכהנים וכהנים לוקחין בהן שלמים ומקריבין אותן לגבי מזבח ע"ש ולכאורה קשה טובא לר"י בנו של ריב"ב מה שייך קרן וחומש לאחר זריקה ולפ"ז משום דק"ק לאחר זריקת דמים נהי דאין בהם מעילה אך כיון דאין נאכלים אלא לכהנים ויש בהם איסור זרות דינן כתרומה דזר האוכל אותן משלם קרן וחומש ומש"ה משלם קרן וחומש לכהנים כדין אוכל תרומה דהקרן וחומש הוא לכהנים ומש"ה נמי הכהנים לוקחין בהם שלמים דכמו האוכל תרומה צריך לשלם חולין ואח"כ נעשין תרומה ה"נ באוכל קדש התשלומין שלו צריכים ליעשות קדש ומש"ה לוקחין בהם בהמה ומקריבין אותה שלמים וזה דמקריבין שלמים אעפ"י שמה שאכל היה ק"ק משום דלא אפשר כיון דהתשלומין הם לכהנים וק"ק הנאכלים הם חטאת ואשם שהן באין רק על חטא ומש"ה קתני רק האוכל מק"ק לאחר זריקת דמים ולא קתני הנהנה דבהנאה לכ"ע ליכא חומש דלאחר זריקת דמים ליכא מעילה ורק באוכל דמדין אוכל תרומה הוא]:
עוד איבעי לן התם בתרומת לחמי תודה אי חייבין עליהם חומש היינו בזר האוכלן כשאר אוכל תרומה ע"ש והנה יש לעיין דאי הוי כאוכל תרומה א"כ צריך לשלם קרן וחומש מן החולין וע"י התשלומין יעשו תרומת לחמי תודה ואיך אפשר זה נהי דאיכא גזיה"כ בזר שאוכל תרומה דע"י התשלומין נעשו החולין תרומה אך איך אפשר שע"י התשלומין יהיו נעשו קדשים ויהיו תרומת לחמי תודה שהרי זה לא מצינו באוכל תרומה ואפשר שאין כונת הש"ס דע"י התשלומין יעשו תרומת לחמי תודה גמורים רק יהיה דינן כשאר תרומה בעלמא דהתשלומין הם מדין תרומה ולא מדין קדשים ואפשר דאף בבכורים כן דחייבין עליהם חומש כתרומה אפשר דע"י התשלומין רק יעשו כשאר תרומה ולא הוי כבכורים גמורים דצריכים חומה:
אמרינן בפ' התכלת בנטמא לחמה לאחר זריקה דתורם מן הטהור על הטמא וכן ביצא לחמה דתורם ממה שבפנים ע"מ שבחוץ ויש לחקור דזה דאינו תורם מן הטמא על הטהור הוא משום דהוי מן הרעה על היפה וכמו בשאר תרומה דאין תורמין מן הטמא על הטהור בשביל זה וכ"ש הכא שהטמאה והיוצאת אסורה לגמרי אף בהנאה דאף לדין דוהרימכם את חלבו ממנו שוותה תרומת לחמי תודה לתרומה או הטעם משום דתרומת לחמי תודה טעונין תנופה דהוי עבודה ואין עושין עבודה בפסולים אבל דין דאין תורמין מן הרעה על היפה לית בהו עוד יש לחקור בתרומת לחמי תודה אם כל התרומה מתרת את כל הלחם או כל תרומה ותרומה מכל מין ומין מתרת את מינו ונ"מ כשתרם מן החמץ לבד או מן החלות לבד אם כבר אותו המין מותר באכילה:
עוד יש לחקור בתרומת לחמי תודה מי הוא הבעלים להפריש הכהן או בעל הקרבן והנה מלשון רש"י ז"ל נדרים (נ"ב ע"ב) נראה להדיא שהיה הכהן מפרישה ואפשר דזהו רק לדידן אבל לריה"ג דקק"ל ממון בעלים אפשר דהוי כשאר תרומה דהבעלים מפרישין והנה ההיא דפ"ק דנדה דאמרינן מעשה בשפחתו של ר"ג שהיתה אופה ככרות של תרומה ומוקמינן לה בתרומת לחמי תודה דאפרשינהו בלישייהו נראה ודאי שהיו הבעלים המפרישים דאפילו אי נימא בעלמא הכהן מפריש היינו כהן המקריב אבל כאן שהיתה אופה בחוץ ואפרשינהו קודם הזבח מה שייך כאן הפרשת כהן דאיזה כהן רשאי לתרום ונראה מזה דהבעלים ודאי רשאים לתרום רק גם הכהן המקריב יכול לתרום ואפשר דהוי שלוחו של הבעלים:
ב
אמרינן במנחות (מ"ו ע"א) עד שלא שחטה נפרס לחמה מביא לחם אחר כו' וכתב רש"י ז"ל הטעם דנפרסה אחת מן החלות כולן פסולות משום דילפינן לה מלחם הפנים שהיא מנחה כלחם תודה וכתיב היא שאם נפרסה אחת מן החלות כולן פסולות והשמ"ק שם כתב הטעם דכתיב בתרומת לחמי תודה אחד שלא יטול פרוס ובעינן שיהיו כל החלות ראויות לכהן ע"ש והנה לקמן פ' התודה (ע"ח ע"ב) אמרינן דיוצאין במצה נא דכל שפורסה ואין חוטין נמשכין ואמרינן וכן לענין לחמי תודה ומקשינן פשיטא הכא לחם כתיב והכא לחם כתיב ואמרינן מהו דתימא אחד אמר רחמנא שלא יטול פרוס והא כמאן דפריסא דמי קמ"ל ולרש"י ז"ל קשה למה נקט הטעם דאחד שלא יטול פרוס דזהו רק בהפרשת התרומה דאי אפשר להפריש ולא נקט משום דכל שנפרס לחמה הלחם לגמרי פסול דילפינן מלחם הפנים ולהשמ"ק אתי שפיר דכל הפסול בלחמי תודה שנפרס הוא רק משום דאין ראויין לתרומה ונראה דהנה בכולא סוגיא (דמנחות ח') בלחם הפנים שנפרס לחמו אמרינן דהפסול הוא משום חסרון ויש לעיין בנפרס החלה לשנים בלא חסרון אמאי פסול וצ"ל הטעם כיון דלחם הפנים צריך להיות י"ב חלות ולא יותר בנפרסה לשנים ע"כ אי אפשר לחשוב שניהם בהחלות דא"כ הו"ל י"ג חלות וע"כ אפשר לחשוב רק אחת מן הפרוסות למנין החלות וא"כ הו"ל פסול חסרון אך זה שייך רק בלחם הפנים אבל בלחמי תודה נהי דנחסרה חלה אחת פסולות דילפינן מלחם הפנים מ"מ אם נפרסה לשנים בלא חסרון לפי מה דקי"ל בלחמי תודה דאין מנין החלות מעכבות דאם אפאן בד' חלות יצא וה"ה אם ריבה כדאמרינן במנחות (ע"ו ע"ב) כל המנחות שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כ"ג וי"א אף לחמי תודה ונזירות א"כ למאי דקי"ל כת"ק בלחמי תודה ה"ה דריבה כשר א"כ אין כאן פסול חסרון כלל א"כ בההיא דמצת נא דפורסה ואין חוטין נמשכין נהי לפי דס"ד דהוי כמאן דפריסא מ"מ אין כאן פסול חסרון דהא אפשר לחשבן אף למאה חלות וע"כ כאן צריך הטעם משום התרומה דבעינן אחד שלא יטול פרוס והתם אין הפסול משום חסרון רק בעינן שיהא שלם ורש"י ז"ל שכתב דילפינן מלחם הפנים היינו שנפרסה ונחסרה והתם פסול לגמרי כמו בלחם הפנים:
אך מ"ש רש"י ז"ל דמש"ה בלחמי תודה בנפרסה אחת מן החלות כולן פסולות הוא משום דגמרינן מלחם הפנים שהיא מנחה כלחם תודה יש לעיין הא לחמי תודה אינה מנחה כדאמרינן במנחות (מ"ו ע"ב) גבי העיד בן בוכרי כו' וצ"ע:
והנה ע"מ דאמרינן שם בגמרא בנפרס לחמה לאחר זריקה דתורם מן השלם על הפרוס והאי נפרס לחמה היינו שנחסר לחמה כמ"ש בתוס' שם ד"ה נפרס ויש לעיין איך תורם מן השלם על הפרוס הא לא הוי אחד מעשרה והוי כמו שנאבד אחת מן החלות דאי אפשר לתרום כלל כדמוכח מרש"י ז"ל שם דזה שתורם מן הטהור על הטמא וממה שבפנים על שבחוץ היינו דהטמא ושבחוץ יהיו במנין להיות תרומתו תרומה ולהכשיר הפנימיות ע"ש ומוכח דאם נחסרה חלה אחת לגמרי אי אפשר להפריש כלל דאינו אחד מעשרה וצ"ל דזה דבעינן אחד מעשרה דוקא הוא רק במנין החלות ולא בשיעור הסלת ואעפ"י שנפרסה חלה אחת ונחסרה יכול לתרום מן השלם על הפרוס והנה בנדרים (י"ב ע"ב) גבי אפרשינהו בלישייהו דאמרינן דשקל חדא מן חמץ וחדא מן חלות כו' פי' הר"ן ז"ל שעשה מכל מין ומין עשר חלות ונטל תרומה מכל אחת ואח"כ חזר ולש כל תשע חלות יחד ועשאן ד' חלות היינו דבשעת תרומה היו אחד מעשרה אך לפמ"ש תוס' מנחות (ע"ו ע"א) ובנדה (ו' ע"ב) דאין חל עליהן אז שם תרומה וצריך לקרות עליהם שם אח"כ ובלישה הוא רק יחוד בעלמא א"כ בשעה שקורא עליהם שם תרומה לאחר אפיה אין כאן אחד מעשרה חלות שהרי לש כל התשע חלות יחד וע"כ צ"ל להתוס' דאחד מעשרה אינו על מנין החלות רק על שיעור הסלת א"כ קשה בנחסר לחמה איך מפריש מן השלם על הפרוס הא לא הוי אחד מעשרה וצ"ע:
ג
בההיא דמנחות (מ"ו ע"א) מששחטה יצא לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו לא יצא והלחם פסול כתבו התוס' שם תימה דלעיל כ"ה דייק מאן שמעת ליה דאמר אין זריקה מועלת ליוצא ר"א וקסבר הציץ מרצה על אכילות והא הכא קתני מששחטה יצא לחמה ידי נדרו לא יצא וסברה דאין הציץ מרצה על אכילות עכ"ל וכן שם ד"ה נפרס כתבו וצ"ע שלא יקשה מכאן לר"ה דאף למ"ד אין זריקה מועלת ליוצא בחסרות מודה ע"ש היינו דקשה להו אמאי קתני בנפרס לחמה דידי נדרו לא יצא כיון דזריקה מועלת לחסרות ולענ"ד קשה מה זה שייכות כלל לזריקה מועלת ליוצא ולזריקה מועלת לחסרות דזריקה מועלת ליוצא הוא רק למקבעיה בפיגול ולהוציאו מידי מעילה אבל הקרבן אינו מתכשר בזה וא"כ הכא דחייב להביא לחמי תודה ואם לא הביא לא יצא ידי נדרו כיון שיצא הלחם בין שחיטה לזריקה ונפסלו ביוצא א"כ בשעת הזריקה היה הלחם פסול ואינו יוצא בלחם פסול דלצאת ידי נדרו צריך להיות הלחם בשחיטה ובזריקה ול"ש כאן זריקה מועלת ליוצא משא"כ בנטמא לחמה דאמרינן שם דיצא ידי נדרו משום דציץ מרצה התם בטומאה היכא דהציץ מרצה חשיב כקרבן כשר ויוצא ידי נדרו דהא אפילו בנטמא כל הקרבן כיון שהציץ מרצה הקרבן כשר ויוצא ידי חובתו ומדאורייתא מקריבין לכתחילה ע"י ריצוי ציץ כמ"ש תוס' פסחים פ' כ"צ דציץ מרצה מהני להכשיר הקרבן לגמרי משא"כ זריקה מועלת ליוצא דאינו אלא למקבעינהו בפיגול ולהוציא מידי מעילה אבל פסול הוא ואינו יוצא ידי חובתו בפסול וכן בנפרס לחמה דזריקה מועלת לפסול חסרות למקבע בפיגול ולהוציא מידי מעילה כמו למ"ד זריקה מועלת ליוצא אבל ידי נדרו ודאי לא יצא שהרי הלחם פסול ואינו יוצא ידי נדרו בלחם פסול וכ"כ התוס' להדיא בזבחים (ס"ח ע"א) ד"ה אימר על הא דאמרינן בעולת העוף שעשאה למטה דנמשכת לחטאת העוף דכי אמרינן רק לאפוקה מידי מעילה למיסק לחובה לא והקשו מ"ש זו מזו ותו דכה"ג אשכחן גבי זריקה מועלת ליוצא ושירים שחסרו בין קמיצה להקטרה שאסורין באכילה והקטרתן מוציאן מידי מעילה ומוכח דאף בהנך לא מהני למיסק לשם חובה] וזה דאמרינן ביצא לחמה דהלחם פסול ואף שיצא מקצת לחמה אף מה שבפנים פסול ואסור באכילה ואע"ג דזריקה מועלת ליוצא ובספ"ק דמנחות אמרינן גבי לחם הפנים דיצא מקצת לחמה קודם הקטרת הבזיכין אי ס"ל זריקה מועלת ליוצא מה שבפנים מותר נראה דלא דמי להתם דגבי לחם הפנים למ"ד אין זריקה מועלת ליוצא זה דאף שבפנים אסור וכן שם (ט"ו ע"א) בנטמא אחד מן הסדרים או אחת מן החלות של שתי הלחם אמרינן דאי אין ציץ מרצה על אכילות אף הטהור אינו נאכל הטעם הוא דבעינן שתועיל הזריקה על כל הלחם ואע"ג דבזבחים בנפסל קצת מן הבשר דאינו מועיל עליו זריקה ומ"מ השאר נאכל החילוק הוא משום דלחם הפנים ושתי הלחם מנחות הן ובמנחות שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה השירים אסורין באכילה כדילפינן מקרא דוהנותרת מן המנחה ולא הנותרת מן הנותרת והיינו דבעינן שההקטרה תועיל לכל השירים וכן אם יצא מקצת הלחם קודם הקטרת הבזיכין אי אין זריקה מועלת ליוצא הוי האי מקצת כמאן שחסר והכל אסור באכילה וכן אם נטמא מקצת קודם הקטרת הבזיכין אי אין ציץ מרצה על אכילות ואינה מועלת זריקה עליה הוי האי מקצת כמו שנחסר וכן בשתי הלחם שהם ג"כ מנחה ובעינן שיהו כל השירים קיימין בשעת עבודת המתיר ואם לא השירים אסורים באכילה ומש"ה בנטמאת אחת מן החלות קודם זריקת דם הכבשים אי אין ציץ מרצה על אכילות השניה ג"כ אינה נאכלת אבל אי זריקה מועלת ליוצא לא הוי האי יוצא כמי שנחסר לגמרי כיון דזריקה מועלת עליה ומש"ה מאי שלא יצא מותר באכילה אבל זה הדין ליכא בלחמי תודה כלל דלחמי תודה אינה מנחה כדאמרינן במנחות (מ"ו ע"ב) ובזה ליכא הדין דאם אין הזריקה הועילה למקצת גם השאר אסור באכילה דזהו רק במנחה וזה דאמרינן כאן בלחמי תודה ביצא מקצת לחמה או שנפרסה אחת מן החלות קודם זריקה דהלחם פסול ואינו נאכל הכא הוא מטעם אחר לגמרי דכיון דידי נדרו לא יצא ואין זו תודה כלל אלא חוזרת להיות שלמים כדאמרינן בגמרא א"כ אין הזריקה מתרת כלל את הלחם דאינו שייך כלל אל הזבח (ובתוס' (מ"ז ע"ב) כתבו דבעי עקירה לשם שלמים דלשם תודה הזבח פסול דאין תודה בלא לחם] וזה דאינו יוצא ידי נדרו הוא כמ"ש לעיל דאי אפשר לצאת ידי נדרו בלחם פסול כיון דבעינן בלחמי תודה שיהא הלחם בשעת שחיטה וזריקה ואם לאו אינו יוצא ידי נדרו ולזה לא מהני זריקה מועלת ליוצא ובלחם הפנים שיצא מקצת הלחם התם הקרבן כשר אפילו אי אין זריקה מועלת ליוצא דהתם מיירי שיצא הלחם לאחר שפרקה כמ"ש בתוס' ספ"ק דמנחות שם ואפילו למ"ד אין זריקה מועלת ליוצא ג"כ מקטיר הבזיכין וכן בנפרס לחמה כדאמרינן בגמרא שם ורק לענין אכילה של אותן שבפנים בעינן זה אבל להכשר הקרבן אינו שייך זריקה מועלת ליוצא כלל:
ד
אמרינן באומר זו תודה וזו לחמה דאם אבדה התודה אינו מביא תודה אחרת ובפ' התכלת (מ"ו ע"ב) גבי שתי הלחם עם כבשי עצרת למ"ד תנופה אינה עושה זיקה אמרינן דאם אבדו הכבשים הלחם טעון תנופה עם כבשים אחרים וכתבו בתוס' שם דל"ד לזו תודה וזו לחמה דאם אבדה התודה אינו מביא אחרת עכ"ל והנה מרש"י ז"ל מנחות (פ' ע"א) בזו תודה וזו לחמה דאם אבדה התודה אינו מביא תודה אחרת נראה פירושו דהטעם משום דכיון דאמר הרי זו אינו חייב באחריות ומש"ה אם אבדה התודה אינו מביא תודה אחרת מיהו אי אבד הלחם והתודה קיימת מביא לחם אחר כיון דעיקר הזבח קיים חייב בלחמה אבל באבדה התודה אף דהלחם קיים אינו מביא אחרת ובפסחים (י"ג ע"ב) דמייתינן התם ההיא דזו תודה וזו לחמה כו' כתב רש"י ז"ל באבדה התודה אינו מביא תודה אחרת ז"ל על אותו לחם דלחם גלל תודה וכיון דהוקבעה לזו פסול לאחרת ע"ש והנה זה דאין הלחם ראוי לתודה אחרת הטעם הוא כיון דמהאי תודה נפטר כיון דאמר הרי זו ואבדה א"כ לתודה אחרת אין הלחם ראוי דלחמי תודה הם דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין כדאמרינן במנחות (פ"א) דאע"ג דעל התודה אמר הרי זו לעולם הלחם הוא דבר שבחובה כדאמרינן שם א"כ כיון דאינו בא אלא מן החולין איך אפשר לצאת בהאי לחם שכבר הוא קודש וכ"כ רש"י ז"ל במנחות (ק"ח) גבי מותר לחמי תודה דירקב וכתב הטעם דאי אפשר להביא הלחם עם תודה אחרת שהרי אין תודה קריבה בלא לחם ע"ש והיינו דאותו הלחם אינו ראוי להוציא תודה אחרת דכל תודה צריכה לחם בפ"ע ומשום דאינו בא אלא מן החולין ולפ"ז מ"ש תוס' כאן בשתי הלחם עם כבשי עצרת דאם אבד הכבשים דהלחם בא עם כבשים אחרים דל"ד לזו תודה וזו לחמה דאם אבדה התודה אינו מביא תודה אחרת החילוק הוא פשוט דבאבדה התודה כיון דא"צ להביא אחרת שאמר הרי זו ופטור מאחרת ובהדי תודה של חובה אחרת אי אפשר להצטרף דכל תודה יש עמה לחמה אבל כאן באבדו הכבשים לא נפטר הציבור מחובתו וצריך להביא כבשים אחרים לשם אותה חובה עצמה א"כ אמאי לא יצטרפו עם אותו לחם כיון דאין תנופה עושה זיקה:
אמרינן בפ' התודה (פ' ע"ב) בתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חברתה אין לה תקנה משום דאי אפשר להביא לחם מספק ומקשינן ולייתי בהמה ולימא הרי עלי ולייתי בהמה אחריתא ולייתי שמונים חלות בהדה ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הני תרתי תודות והא שמונים דתרוייהו ואי הך דקיימא תודה היא והא דאמרי עלי נמי תהוי תודה והא שמונים דתרוייהו ואידך תהוי אחריות ע"ש ויש לעיין ל"ל להביא ב' בהמות ושמונים חלות הא בבהמה אחת ומ' חלות סגי דהא אמרינן בירושלמי מגילה פ"א ה"ז ובר"ה פ"א ה"א דאם אמר הרי זו וחזר ואמר הרי עלי איסור חמור חל על איסור קל ואעפ"י שהיה נדבה נעשה נדר וחייב באחריות ע"ש א"כ לייתי בהמה אחת ומ' חלות ויאמר אי האי דקיימא תודה היא הרי עלי ונעשית גופה נדר והא מ' חלות דידה ואידך בהמה תהוי לאחריות ואי הך דקיימא תמורה היא תהוי הך בהמה תודה והא מ' חלות דידה:
אמרינן בפסחים (ל"ח ע"ב) דאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח בחלות תודה ורקיקי נזיר משום דבעינן מצה הנאכלת לז' ימים ואמרינן שם מדלא נפקינן לה מבכל מושבותיכם זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון וכתב רש"י ז"ל ודלא כר"ש דאמר בפ"ק דמגילה דלא קרב בנוב וגבעון דהיינו במה גדולה אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן אבל חובות שאין קבוע להם זמן לא ודלא כמ"ד בפ' בתרא דזבחים כאן וכאן במה גדולה דנוב וגבעון ובמה קטנה שהיה עושה בראש גגו לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים עכ"ל ויש לעיין אי לא היתה תודה בנוב וגבעון איך קידשו הבית בימי שלמה דבעי שתי תודות ואמרינן בירושלמי בפ"ק דסנהדרין דקידשו בימי שלמה בב' תודות הבאות מנוב וגבעון ואי לא היתה תודה בנוב וגבעון במה קידשו בשלמא למ"ד דלא היתה תודה בנוב וגבעון משום דליחיד כאן וכאן לא הקריבו אלא עולה ושלמים לבד א"כ הנך תודות דשל ציבור הן ואע"ג דאין תודה בצבור הנך תודות של ציבור הן כמ"ש השמ"ק עירוכין (י"א ע"ב) גבי שירה שפיר קרבי אבל לר"ש דאף ציבור לא קרבו אלא חובות הקבוע להם זמן ומש"ה לא היתה תודה בנוב וגבעון א"כ ה"נ הנך תודות דאין קבוע להם זמן וא"כ קשה במה קידשו וצ"ע:
ה
במנחות אמ"ו ע"א) בשתי הלחם עם כבשי עצרת אמר ר"י הכל מודים שאם ה זקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואיזה היא זיקה שלהם שחיטה והקשו בתוס' שם ד"ה ואיזו לראב"ש דס"ל בשתי הלחם דאינו קדוש עד שישחוט לשמה ויזרוק לשמה ואמרינן דלראב"ש לאחר שחיטה קודם זריקה תפיס פדיונן וכן לרבי אליבא דאביי ג"כ תפיס פדיונן לאחר שחיטה וא"כ איך אמרינן דשחיטה עישה זיקה והיינו אם אבדו הכבשים אבד הלחם כדאמרינן בגמרא אמאי לפרקינהו ונפקינהו לחולין ואמאי יאבדו וכן אמרינן לקמן (מ"ז ע"ב) בשחט ב' כבשום על ד' חלות דמושך שתים ומניפן והשאר נאכלות בפדיון ע"ש ונראה לתרץ דהנה לקמן (נ' ע"ב) גבי חביתי כ"ג אמרינן בכ"ג שהקריב מחצה שחרית ומת ומינו אחר תחתיו דמביא עשרון שלם מביתו ומקריב מחצה ושני חצאין אובדין והקשו בתוס' שם לר"א דאמר חביתי כ"ג קדושין לחצאין אמאי יאבדו יפדו דעדיין לא קדשו בכלי וכתב ע"ז השמ"ק שם הטעם משום דהוי מותר חביתין דלאיבוד קאי ואפילו מותר מעות אבודין כדאמרינן בפ' בתרא ובירושלמי פ"ז דשקלים ע"ש והיינו דבירושלמי שם פרכינן להדיא קושית התוס' לר"א אמאי יאבדו יפדו ומתרצינן פתר לה שאפילו מעות ילכו לים המלח והיינו כיון דמת כ"ג ואין החצי עשרון ראוי להקרבה וצריך להביא עשרון אחר חשיב זה מותר חביתי כ"ג דלאיבוד קאי ולא מהני להו פדיון וא"כ ה"נ באבדו הכבשים לאחר שחיטה אחר שהוזקקו זה לזה ואין הלחם ראוי להצטרף עם כבשים אחרים וצריך להביא כבשים ולחם הוי האי לחם מותר שתי הלחם והנה דין מותר שתי הלחם לא שמענו להדיא אך נראה דירקב כדין מותר לחמי תודה דאמרינן לקמן (ק"ח ע"א) דירקב וכתב רש"י ז"ל שם הטעם משום דלאו חטאת מקרי כלומר שיהא מותרו לנדבה ונדבת יחיד לא קרבי דבפ"ע אי אפשר להקריבו שלא מצינו לחם קרב בפ"ע ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה ע"ש [וזהו הטעם נמי אמרינן שם במותר עשירית האיפה של כ"ג ירקב משום דלאו חטאת מקרי ואין מותרה נדבה ומש"ה ירקב ע"ש] וא"כ ה"נ במותר שתי הלחם דלא אשכחן דשתי הלחם אקרי חטאת וא"כ אין מותרו נדבה ובפ"ע אי אפשר להקריבן דאין שתי הלחם בא בנדבה ועם כבשים אחרים אי אפשר להקריבן דכבר הוזקקו עם אלה בשחיטה ומש"ה ירקב וא"כ לא מהני להם פדיון וכמו במותר חביתי כ"ג שכן הוא הדין במותרות ובשחט ב' כבשים על ד' חלות דאמרינן בגמרא דמושך שנים מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון התם מיירי שאמר יקדשו שתים מתוך ארבעה כדאמרינן לקמן (מ"ח ע"א) וכה"ג אין זה מותר שתי הלחם וכמו בלחמי תודה באומר יקדשו ארבעים מתוך שמונים דהשאר נאכלין בפדיון כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ב מפסה"מ ואין זו בכלל מותר לחמי תודה דאמרינן בגמרא דירקב:
כתב רש"י ז"ל במנחות (מ"ז ע"א) גבי כבשי עצרת דאין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה ופליגי רבי וראב"ש ולרבי שחיטה לבד מקדשא ולראב"ש עד שיעשה כל עשיותיו דהיינו שחיטה וזריקה ואמרינן בגמרא דאיכא בין רבי לראב"ש לאפסולא ביוצא אם יצא הלחם בין שחיטה לזריקה ופי' רש"י ז"ל דנ"מ לשחוט על הלחם כבשים אחרים דאם לא נפסל הלחם ביוצא כשר לשחוט עליהם כבשים אחרים ע"ש והנה יש לעיין איך אפשר לשחוט עליהם כבשים אחרים הלוא כבר הוזקקו עם הכבשים הראשונים בשחיטה וצ"ל דרש"י ז"ל לשטתיה אזיל דפי' בס"פ ר' ישמעאל הא דאמרינן שם בפלוגתא דרבי וראב"ש דהוקבעו ולא הוקבעו איכא בינייהו היינו דלראב"ש לאחר שחיטה אפשר לצרף הלחם עם כבשים אחרים ולא כמ"ש התוס' (מ"ו ע"א) ד"ה ואיזו דלכ"ע אחר שחיטה אי אפשר לצרפן עם כבשים אחרים אך זה קשה מ"ש רש"י ז"ל כאן דלרבי דלאחר שחיטה מפסיל ביוצא אם יצא הלחם אי אפשר לשחוט עליהם כבשים אחרים ע"ש הא לרבי ודאי הוקבעו בשחיטה ואף אם לא יצאו ג"כ אי אפשר לשחוט עליהם כבשים אחרים ואפשר דזה דאמרינן דהוזקקו זה לזה בשחיטה הוא רק באבדו הכבשים דאבד הלחם אבל כאן דלא מיירי דאבדו הכבשים רק דאחר שחיטה רוצה לצרפן עם כבשים אחרים כגון שמצא שמנים מהם דרשאי בכה"ג לשחוט אחרים כדאמרינן במנחות (ס"ד ע"א)] כיון דאותן הכבשים הראשונים לא אבדו לא אבד הלחם וקצת משמע כן לשון רש"י ז"ל (מ"ו ע"א) ז"ל שאם הוזקקו זה לזה שהיה ביחד ואח"כ אבד לחם או הכבשים שמעכבין זה לזה והנותר לפנינו יוצא לבית השריפה דנדחה באבוד חברו עכ"ל וא"כ אם לא אבד לא נדחה חברו אך צ"ע בזה:
שם (מ"ז ע"ב) איבעי לן בכבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו לזרוק דמן של כבשים שלא לשמן כדי להתיר בשר באכילה ומסקינן וכי יש לך דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה מלשמו וכשר שלא לשמו וכתבו התוס' שם ד"ה מהו דלר"י דאמר תנופה עושה זיקה אבד הלחם אבדו הכבשים דקודם שחיטה לא שרינן לשנויי אבל הכא דכבר נשחטה שרינן לשנויי כדי לתקונא זבחא עכ"ל ויש לעיין דהא באבד הלחם קודם שחיטה ודאי לא שרינן לשחוט הכבשים שלא לשמן כיון דאין עולין לחובה א"כ איך אפשר לשוחטן בעצרת הא אין נדרים ונדבות קרבין ביו"ט ול"ד לשחט לשמן לזרוק דמן שלא לשמן דזריקה לא הוי רק שבות שרינן כדי לתקונא זבחא כדאמרינן לקמן (מ"ח ע"א) בכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן ע"ש אבל מלאכה דאורייתא לשוחטן ודאי אסור ולשוחטן לאחר עצרת שלא לשמן נראה דודאי מותר ול"ש טעם התוס' דהאי אבד הלחם אבדו הכבשים ודאי אין הכונה שימותו דלא אשכחן ימותו אלא בחטאות המתות וג"כ לא שייך שירעו ויפלו לנדבה דאין מותר שלמי ציבור נופלין לנדבה כדאמרינן לקמן (מ"ח ע"א) בכבשי עצרת ששחטן לאחר זמנן דהדם יזרק והבשר יאכל ולאחר זמנן כיון שנתכפרו הציבור באחרים הו"ל מותר שלמי ציבור ואי נופלין לנדבה הם עולה א"כ איך הבשר יאכל ומוכח דמותר זבחי שלמי ציבור לא אזלי לנדבה אלא הוי שלמי נדבה [דמותר שלמים לשלמים כדאמרינן בפ"ב דשקלים] וא"כ ה"נ באבד הלחם דאבדו הכבשים וצריך להביא לחם וכבשים אחרים א"כ לאחר עצרת הרי הן מותר שלמי ציבור דמקריבין לשם שלמי נדבה והדם יזרק והבשר יאכל ואין כאן איסור שלא לשמו דממילא נעשו שלמי נדבה משום דהוי מותר:
הקשה השמ"ק (מ"ז ע"א) בההיא דכבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן אותו הלחם מהו באכילה הא כיון דהכבשים לא עלו לשם חובה א"כ אבדו הכבשים אבד הלחם ותי' דזה דאמרינן אבדו הכבשים אבד הלחם הוא רק' דלא חזי האי לחם להביא עם כבשים אחרים והכא מיבעיא ליה למשתרי הלחם באכילה ע"ש והנה יש לעיין ע"ז מהתוספתא פ"ה נשחטו שניהן שלא לשמן יביא שניהם בתחלה ויניף הלחם עמהם ע"ש ותקשה למ"ד תנופה עושה זיקה א"כ אבד הלחם ואין כשר הלחם להצטרף עם כבשים אחרים וע"כ דשלא לשמן לא חשיב אבדו הכבשים דזה רק באבד ממש אבל בשלא לשמן דהכבשים כשרים רק לא עלו לשם חובה לא חשיב אבד וצ"ע אמרינן שם בתוספתא בנאבד אחד מן הכבשים או ששחטו שלא לשמו יקח זוג לשני ע"ש ויש לחקור מה דינו של הלחם באבד כבש אחד אם דוקא באבד ב' הכבשים אז אבד הלחם]:
בשמ"ק מנחות (ט"ו ע"א) בנטמאת אחת מן החלות דאמרינן דלר"י שניהם יצאו לבית השריפה וס"ד הטעם משום דס"ל לר"י דאין ציץ מרצה על אכילות הקשה דא"כ איך הכבשים מותרין באכילה הא אמרינן לקמן דאם אבד הלחם אבדו הכבשים והכא משמע דהכבשים מותרין באכילה עכ"ל ולענ"ד ל"ק כלל דהא ר"י ס"ל טומאה הותרה בציבור א"כ הקרבן כשר אפילו נטמאו כולן הכבשים עם הלחם ונתכפר וא"צ ציץ כלל ורק לענין אכילה לא מהני מה שטומאה הותרה בציבור כמ"ש בתוס' שם ד"ה ור"י ומש"ה בעינן ריצוי ציץ אך זה דאבד הלחם אבדו הכבשים זהו דין בהקרבה ולא באכילה דכל שהוזקקו זה לזה בשחיטה או בתנופה מעכבין זה את זה ולא קרבי כבשים בלא לחם וכיון דהכא הקרבן כשר לגמרי הרי קרבו כבשים עם לחם אך זה בנטמא אחד מן החלות אי אין ציץ מרצה על אכילות השני אסור באכילה הוא משום דלהיתר אכילה לא מהני זה דטומאה הותרה בציבור כמ"ש בתוס' וכל דלא מהני הזריקה לשתי החלות לענין אכילה לא מהני אף להטהור אבל הכבשים שפיר מותרים באכילה:
ו
ובההיא דמנחות (מ"ז) בשתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה דמקשינן בשלמא לרבא היינו דאיכא בין רבי לראב"ש אלא לאביי מאי איכא ואמרינן לאפסולי ביוצא וכתב רש"י ז"ל היינו להצטרף עם כבשים אחרים לאחר שיצאו דלרבי בנפסלו ביוצא אי אפשר להצטרף עם כבשים אחרים ולראב"ש דאין נפסלין ביוצא אפשר לשחוט עליהם כבשים אחרים ויש לעיין למה נקט רש"י ז"ל להצטרף עם כבשים אחרים ולא נקט עם אותן כבשים עצמן דלרבי נפסלין ביוצא ולראב"ש דאין נפסלין כשרים עם אותן כבשים עצמן וכבר עמד בזה הרש"ש שם ונראה לומר דבכבשים אלו אי אפשר לזרוק הדם על הלחם אפילו אי לא נפסלו ביוצא משום דיחוי דכיון דהלחם היה בפנים בשעת שחיטה ונראו לזרוק עליהם את הדם וכשיצאו אחר שחיטה אי אפשר לזרוק עליהם את הדם כשהם בחוץ וצריך להכניסן קודם דבשעת זריקה צריך הלחם להיות בעזרה הוי דיחוי וכמו נשפך הדם מן הכלי על הרצפה או קיבל בכלי קודש ונתן לכלי חול כיון שקודם שנתן לכלי חול היה הדם ראוי לזריקה וכשנתנו לכלי חול אינו ראוי עד שיחזיר לכלי קודש או לאוספו מן הרצפה וכיון שמחוסר עתה מעשה הוי דחוי וזה דתנן בנשפך הדם על הרצפה וכן בנתן לכלי חול דכשר מקשינן עלה בזבחים (ל"ד ע"ב) הא הוי דחוי ומתרץ לה רבא דמני חנן המצרי היא דלי"ל דיחוין רב אשי אמר כל שבידו לא הוי דחוי ובמנחות (נ"ט ע"ב) בנתן לבונה ע"ג מנחת חוטא דתנן ילקטנו מקשינן נמי כה"ג הא הוי דחוי ומתרץ לה אביי חטאת קרייה רחמנא רב אשי אמר כל שבידו לא הוי דחוי ע"ש א"כ אביי לי"ל האי סברא דכל שבידו לא הוי דחוי א"כ הכא ביצא הלחם בין שחיטה לזריקה דשקלינן וטרינן לה אליבא דאביי הו"ל דחוי אע"ג דבידו להכניסן א"כ אי אפשר לזרוק עליהם דם של אותן כבשים אפילו אם לא נפסל הלחם ביוצא אבל עם כבשים אחרים יכולים להצטרף ולשחוט ולזרוק עליהם מחדש דעם כבשים אחרים לא נצטרפו ולא נדחו מזה:
עוד אמרינן שם בגמרא בשתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנן רא"א אין בלחם משום פיגול דאין זריקה מועלת ליוצא והקשה השמ"ק שם ז"ל וא"ת לר"א דאמר אין בלחם משום פיגול משמע אבל כבשים יש בהם משום פיגול ואמאי הא אבד הלחם וא"כ אבדו הכבשים ולא הוי קרבו כל מתיריו כמצותו וי"ל דודאי יש בבשר משום פיגול אם יזרקנה שלא לשמה עכ"ל ויש לעיין טובא הא מסקינן לקמן (מ"ז ע"ב) באבד הלחם לאחר שחיטה דאי אפשר לזרוק דמן של כבשים שלא לשמן משום דאין לך דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה מלשמו ואינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ע"ש והיכא קאמר הכא שיכול לזרוק דמן שלא לשמן דהא אבד הלחם ונראה לתרץ דזה דאמרינן באבד הלחם לאחר שחיטה דאי אפשר לזרוק שלא לשמן משום שנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה מלשמו אינו כשר שלא לשמו מדין דיחוי הוא דכיון שנראה לשמו ונדחה שוב אינו ראוי להקרבה א"כ הכא דמרא דהאי שמעתתא ר"א ור"א לי"ל דיחוין כדאמרינן בזבחים (ע"ד ע"א) דר"א ס"ל כחנן המצרי דלי"ל דיחוין א"כ לדידיה שפיר כתב השמ"ק דראוי לזרוק הדם שלא לשמו:
עוד כתב שם השמ"ק לתרץ אמאי יש בכבשים משום פיגול (ע"ש בהשמטות] ז"ל דאע"ג דאבדו הכבשים איסור אכילה מיהו כיון שלא יצא לענין הכבשים מהני להו זריקה לאקבועי בפיגול כדאיתא ספ"ק בשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דאחסרון דאיתא בפנים מהני להו הקטרה לאקבועי בפיגול עכ"ל וצ"ע על הדמיון לשירים שחסרו דהתם רק השירים נפסלין אבל בהמתיר ליכא פסול דהא מקטירין הקומץ עליהם וקרב המתיר כמצותו וס"ל דמהני ההקטרה על השירים למקבעינהו בפיגול אבל הכא דאבד הלחם אבדו הכבשים אף הדם פסול ולא קרב המתיר כמצותו וכמה שהקשה השמ"ק והנה כעין דמיון זה מצינו ג"כ בתוס' זבחים (ס"ח ע"א) גבי עולת העוף שעשאה למטה דנמשכת ונעשית חטאת העוף ואמרינן דזהו רק לאפוקה מידי מעילה אבל לאסוקא לחובה לא והקשו בתוס' דמ"ש זה מזה ותי' דכה"ג אשכחן בזריקה מועלת ליוצא ושירים שחסרו בקמיצה להקטרה שאסורין באכילה והקטרתן מוציאן מידי מעילה וזריקת פיגול דמפקע מידי מעילה עכ"ל וג"כ קשה על הדמיון לזריקה מועלת ליוצא ושירים שחסרו כו' דהתם ליכא פסול בהמתיר והקרבן כשר ועולה לשום חובה דהדם לא יצא משא"כ בעולת העוף שהקרבן אינו מרצה ורק מה שדימו התוס' לזריקת פיגול דמוציא מידי מעילה הוי דמיון שפיר דאשכחן דאף זריקה פסולה ומ"מ מוציאה מידי מעילה מיהו ההיא דהכא בשתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנן דיש בכבשים משום פיגול אע"ג דאבד הלחם אבדו הכבשים אף לזריקת פיגול אין לדמותו ורק לענין מעילה אפשר לדמותו דאשכחן זריקה פסולה המוציאה מידי מעילה אבל למקבטיה לכבשים בפיגול הא אינו קרב המתיר כמצותו דאיכא פסול לבד מזריקת פיגול:
ז
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' תמידין בשחט ב' כבשים על ד' חלות אם אמר יקדשו שתים מתוך ארבע מושך שתים מהן ומניפן והשאר פודין אותן בפנים ונאכלים בחוץ כחולין והקשה שם הלח"מ אמאי אינו מושך רק שנים ומניפן הא צריך להניף ארבעתן דאינו יודע איזה קדשי וכמ"ש בתוס' דמספק צריך להניף את כולן וכן הקשה אמאי כתב הרמב"ם ז"ל דנאכלין בחוץ הא אינו יודע איזו הקדושות דהא קי"ל בדאורייתא אין ברירה ועוד הקשה אם יכול לברר איזו הקדושות אף בחוץ יכול לפדותן וכן הקשה שם על הרמב"ם ז"ל מה שפסק גבי תודה ששחטה על פ' חלות דקדשי מ' מתוך פ' ומרים מהם אחד מכל קרבן והמ' האחרות יפדו ויצאו לחולין ומדברי התוס' פ' התודה לא משמע כן אלא שצריך להרים שמונה חלות ד' חלות מכל ארבעים דאין ברירה ואינו ידוע איזו הקדושות ואיזו החולין ע"ש והנה אף שהתוס' שם ס"ל באומר יקדשו ב' חלות מתוך ד' דרק שתים הן קדושות והשאר הן חולין וכן בתודה באומר יקדשו מ' מתוך פ' דהשאר הם חולין אך בזבחים (ל' ע"א) ד"ה דבריו רוח אחרת היתה אתם שהקשו שם על הא דאמרינן במנחות בריבה שמנה דמיירי בהפריש לה ב' לוגין וכן בריבה לבונתה שהפריש לה ב' קומצים ומשמע שם די"ל קדוה"ג הא כל שאינו בזא"ז אף בב"א אינו כיון שהוא יותר מכשיעור לא מהני הפרשה ותי' דמיירי דאמר יקדוש לוג אחד מב' לוגין וקומץ אחד מב' קומצים ומדמי לה התם לההיא דתודה ששחטה על פ' חלות דהכל מודים באומר יקדשו מ' מתוך פ' דקדשי ע"ש ונראה מזה דבאומר יקדוש לוג מב' לוגין תרוייהו קדשי קדוה"ג כדמוכח התם במנחות [דאי אחת חולין אין המנחה נפסלת כדאמרינן שם דשמן של חולין לא פסלה] וזה דשניהם קדשי היינו דקדשי לאחריות דאי לקרבן גדול קא מכוין לא קדשי כלל דזה אי אפשר אבל באומר לוג אחד מב' לוגין וכן מ' חלות מתוך פ' היינו שאינו מקדיש כולן יחד לקרבן ומיחד רק לוג אחד לקרבן ורק שיוכל ליטול איזה שירצה דשניהם יקדשו לאחריות וכן נראה מפ' התודה דשוחט התודה על פ' חלות דאיכא למ"ד לאחריות קא מכוין והיינו דאם יאבדו מ' אחר שחיטה יוכל ליטול האחרים ולא אמרינן שמא הקדושות נאבדו ונשארו החולין דכולן קדשי קדוה"ג לאחריות וכמו במפריש ב' חטאות לאחריות דמתכפר באיזה מהם שירצה ולכן כתב הרמב"ם ז"ל דמפריש ד' חלות מאיזה ארבעים שירצה ומניפן וכן בשתי הלחם באומר יקדשו ב' חלות מתוך ד' דלאחריות קא מכוין כולן קדושות קדוה"ג ע"י שחיטה ויכול לזרוק הדם על איזו שירצה ולהניפן וכמו במפריש ב' אשמות לאחריות ושחטן וקיבל דמן בכוסות דיכול לזרוק הדם מאיזה שירצה כדאמרינן במעילה (ז' ע"ב) ומוכח שם להדיא דקדשו שניהם אעפ"י שהפרישן לאחריות ע"ש וזה שכתב הרמב"ם ז"ל דשתים האחרות נפדין בפנים הוא משום דנתקדשו בשחיטה ונפסלין ביוצא דהרמב"ם ז"ל פסק כרבי דאחר שחיטה נפסלין ביוצא וזה דמהני להו פדיון הוא משום דפסק כרבא אליבא דרבי דאחר שחיטה תפיס פדיונו ומפרש לה כפי' ראשון ברש"י ז"ל שם וכן בתוס' שם בשם רוב ספרים דתפיס פדיונו לגמרי ויוצא לחולין:
ובעיקר מ"ש התוס' במנחות (פ' ע"א) במפריש ב' חטאות לאחריות דלא משכחת לה אלא באומר תקדוש אחת מתוך השנים ובלא"ה לא חל כיון דאינו חייב אלא אחת יש לעיין מירושלמי שקלים פ"ב הלכה ג' דאמרינן שם הפריש ב' חטאות כסבור שהוא חייב שתים ואינו חייב אלא אחת השני ירעה ע"ש והכא ע"כ לא אמר תקדוש אחת מתוך שתים שהרי סבור שהוא חייב שתים ומ"מ קדשי תרוייהו אעפ"י שאינו חייב אלא אחת והשני ירעה כדין מותר חטאת וצ"ע: