אור ברסלב
מקדש דוד חלק ב סימן כו - קרבן צבור דוחה טומאה › ו

מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט

סימן כו - קרבן צבור דוחה טומאה · ו

ה

בפסחים (ט"ז ע"ב) מקשינן לרב דס"ל משקין בית מטבחיא דכן ממש מההיא דונשא אהרן את עון הקדשים כו' הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותר מכללו בצבור מאי לאו טומאת דם ומשנינן לא טומאת קמצים ומקשינן תו מההיא דעל מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר כו' ומתרצינן מדרבנן ודלא כר"י בן יועזר ויש לעיין אמאי לא מקשינן מההיא דת"כ שהביא רש"י ז"ל במנחות (כ"ה ע"ב)] ונרצה לו לכפר עליו בדם דכתיב כי הדם בנפש יכפר אין לי אלא דם טהור דם טמא מנין ת"ל ונשא אהרן כו' והוא בדם קא מיירי דכתיב לרצון להם והכא כתיב ונרצה מה הכא דם אף התם דם ואין לי אלא דם מנין לרבות כל העולין ת"ל לכל מתנות קדשיהם עכ"ל והכא אי אפשר לשנויי שהוא מדרבנן דהא קרא קא נסיב ועיקר קרא לדם ושאר עולין מפקינן מקרא אחריתא וצ"ע:

והנה הרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד דציץ מרצה רק כשהוא על מצחו והקשה הכ"מ הא הרמב"ם ז"ל פסק דטומאה דחויה בצבור וא"כ קשה מכ"ג ביוה"כ וכדמקשה ליה ר"י לר"ש והביא שם בשם הר"י קורקוס דס"ל להרמב"ם ז"ל דאינה קושיא כל כך ע"ש ונראה משום דהרמב"ם ז"ל לטעמיה אזיל דפסק דאין טומאה למשקין כל עיקר וס"ל דמשקין בית מטבחיא דכן ממש ואמרינן בפסחים דלמ"ד דכן ממש זה דהציץ מרצה מדאורייתא הוא על טומאת קמצים וביוה"כ ליכא קמצים ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק כר"י דאם אין בשר אין דם ואם נטמא החלב של פר ושעיר של יוה"כ אי אפשר לזרוק את הדם בלא ריצוי ציץ מ"מ כיון דאח"כ כשיקטיר האימורים אז יהיה הציץ על מצחו דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהתוס' דאף הקטרת אימורים דוחה טומאה א"כ מקרי יש בשר כיון דאפשר להקטירם אח"כ ושפיר יכול עתה להזות הדם אע"ג דהציץ אינו עתה על מצחו:

והנה זה דאמרינן דהציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב ואע"ג דאמרינן בעוקצין ובפ' העור והרוטב דחלב בכפרים צריך מחשבה וזה דבכרכים א"צ מחשבה הוא רק בכרכי עכו"ם שקונים חלב לאכילה ובירושלים שלא היו עכו"ם מצוין כדאמרינן בשקלים פ' כל הרוקין ודאי צריך מחשבה מ"מ חלב הקדש חיבת הקודש מכשירתו ואי חיבת הקודש דרבנן אף זה דרבנן:

אמרינן במנחות (ט"ו ע"א) בנטמא אחד מן הבזיכין דשניהם יעשו בטומאה וכתב רש"י ז"ל יגיעם זה לזה אם ירצה עכ"ל ויש לעיין הא איבעי לן בצריד של מנחות אי מונין בו ראשון ושני אי מהני חיבת הקודש למנות בו ראשון ושני וזה דלבונה מקבלת טומאה הוא רק משום חיבת הקודש דהא אינה ראויה לאכילה וא"כ אין הבזיכין מתטמאין ע"י נגיעה זה בזה וצ"ל ג"כ כיון דמדרבנן פשיטא דמונין ראשון ושני כדאמרינן בחולין האי טומאה דרבנן היא ועוד לפמ"ש התוס' דמדאורייתא אין אוכל מקבל טומאה אלא אם הוא כביצה א"כ לבונה שהיא עשויה קרטין קרטין אי אפשר ליטמא כלל מדאורייתא אי ס"ל דצירוף כלי מדרבנן וזה דאמרינן והבשר לרבות עצים ולבונה אגב עצים נקט לבונה:

בירושלמי פ"ב דיומא איבעי לן ציץ מהו שירצה על טומאת ידים ע"ש ונראה דהאיבעיא היא שירצה הציץ שלא תהא עבודתו פסולה משום טומאת הגוף דליכא למימר שירצה על הבשר או על הדם שנגע בידיו דאם הציץ מרצה על הבשר שנטמא בשרץ כ"ש על טומאת הבשר שבא מחמת ידים רק כיון דעובד בטומאת הגוף עבודתו פסולה א"כ אף כשמקצת גופו טמא שידיו טמאות ג"כ תהא עבודתו פסולה וע"כ מדרבנן דטומאת ידים אינה אלא מדרבנן ומה שירצה ציץ על טומאה זו הוא משום דעל טומאה דרבנן ג"כ מרצה ציץ כדאמרינן בפסחים (ט"ז) דלמ"ד טומאת משקין דרבנן זה דמרצה ציץ על הדם הוא מדרבנן והאיבעיא של הירושלמי הוא כיון דאין ציץ מרצה על טומאת הגוף א"כ אינו מרצה נמי על טומאת הידים או שאני טומאת ידים דקיל וכמו שמרצה הציץ על טומאת התהום אף שהוא טומאת הגוף ובזה אפשר ליישב מה שהקשה המל"מ פ"ד מהל' ביאת מקדש על הירושלמי הא אין טומאת ידים במקדש ע"ש וי"ל דזה דאמרינן אין טומאת ידים במקדש אינו שהמקדש מקוה טהרה הוא על הידים כשהיו ידיו טמאות ונכנס למקדש נטהרו רק שאינו מתטמא בטומאת ידים במקדש ואם היו ידיו טמאות קודם שנכנס למקדש ואח"כ נכנס רק שאינו מטמא אחרים בידיו אבל הידים בעצמן לא נטהרו [וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' אבות הטומאות הלכה ו' שכתב אין טומאת ידים במקדש כו' אלא הנוגע באוכלין טמאים וכיוצא בהן בין שנגע במקדש בין שנגע חוץ למקדש ונגע בקדשים במקדש לא טמאן עכ"ל] א"כ האיבעיא של הירושלמי אי מרצה ציץ על טומאת ידים היינו מדין עבודה בטומאת הגוף משכחת לה שפיר שנטמאו ידיו חוץ למקדש ונכנס ועבד עבודה דידים גופייהו לא נטהרו:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה