מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
סימן כו - קרבן צבור דוחה טומאה
א
ביומא (ו' ע"ב) איכא פלוגתא דאמוראי אי טומאה הותרה בצבור או רק דחויה ובתוס' שם ד"ה ואמר הקשו דמשמע שם דס"ל לרבא טומאה הותרה בצבור ובזבחים (ל"ג) אמרינן מכלל דס"ל לאביי ורבא דטומאה דחויה בצבור ותי' דלעולם ס"ל לרבא טומאה הותרה בצבור מיהו לגבי פסח כיון דלאו ק"צ גמור הוא רק שבא בכנופיא בזה ס"ל דטומאה רק דחויה והקשה ע"ז השאג"א והג"א מההיא דיומא שם דמקשינן עד שאתה מפרישתו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת אמר ר"ת כו' משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור ואע"ג דבעבודות יוה"כ איכא ג"כ אילו של אהרן שהוא קרבן יחיד רק שקבוע לו זמן ומוכח דאף בקרבן יחיד הקבוע לו זמן ג"כ טומאה הותרה וכ"ש פסח ותי' שם דאילו של אהרן אינו עיקר כפרה וא"צ פרישה בשביל זה אך הקשה עוד הא איכא פרו של אהרן שהוא ג"כ קרבן יחיד ועיקר כפרה תלוי בו וע"כ כיון דקבוע לו זמן ג"כ טומאה הותרה אצלו א"כ כ"ש פסח שהוא ג"כ קבוע לו זמן ועוד שבא בכנופיא דטומאה הותרה אצלו ולא דחויה וכן הקשה שם עוד מהא דאמרינן ביומא שם כ"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה א"ל ר"י שאני יוה"כ דטומאה הותרה בצבור ואע"ג דאיכא פרו של אהרן שהוא קרבן יחיד ואין הציץ על מצחו בשעת הקרבתו ומוכח דלמ"ד טומאה הותרה ה"נ בקרבן יחיד הקבוע לו זמן וכתב הג"א דליכא למימר דלעולם בקרבן יחיד הקבוע לו זמן לכ"ע רק דחויה ושאני פרו של אהרן כיון דמעכב את השעיר שהוא קרבן צבור דינו כקרבן צבור דהא בתמורה י"ד מייתי ר"מ ראיה דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה את השבת ואת הטומאה מפרו של אהרן ומוכח דפרו של אהרן דינו כקרבן יחיד ולא כק"צ ע"ש והנה מה שהקשה מכ"ג ביוה"כ יוכיח דקרבן יחיד הקבוע לו זמן ג"כ טומאה הותרה הנה הריטב"א ז"ל ביומא שם כתב להדיא דהטעם דטומאה הותרה בפרו של אהרן הוא משום דהפר מעכב את השעיר שהוא קרבן צבור דינו כק"צ ורש"י ז"ל שם (ו' ע"ב) כתב ז"ל הותרה היא בצבור כדכתיב איש נדחה כו' וביוה"כ כולו ק"צ ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבנו תלוי בו עכ"ל היינו שכתב תרתי חדא דקבוע לו זמן ועוד שקרבנו תלוי בו ונראה דהכונה לפי שמעכב את השעיר] אך קשה קושית השאג"א מההיא דתמורה דמוכח להדיא דיש להפר דין קרבן יחיד ונראה לענ"ד לומר דאין כוונת הריטב"א ז"ל דכיון דהפר מעכב את השעיר יש להפר דין ק"צ ממש רק כיון דמעכב את השעיר שהוא ק"צ א"כ הפר הוא מכשירי ק"צ שהוא צורך ק"צ ודוחה טומאה וזה דמייתינן ראיה בתמורה דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה שבת ואת הטומאה מפרו של אהרן וקשה דשמא דוחה הוא מדין מכשירין וכמה שהקשיתי לעיל ס' כ"ה סק"ג והנה ממה שהפר דוחה שבת אין לומר שדוחה הוא משום מכשירין של השעיר דאי נימא דקרבן יחיד הקבוע לו זמן אינו דוחה את השבת וכיון שהפר הוא קרבן הקבוע לו זמן ואי אפשר להקריבו אח"כ א"כ ע"כ כשחל יוה"כ להיות בשבת ליכא דין פר כלל דקרבן יחיד הקבוע לו זמן אם חל להיות בשבת אין מקרובין אותו וא"כ לא שייך שיעכב את השעיר דזה שייך רק אם יש דין הקרבה על שניהם א"כ אינו מכשירין א"כ שפיר דייקינן דק"י הקבוע לו זמן דוחה שבת מפרו של אהרן מיהו לענין טומאה ל"ש זה שהוא רק אונס ואפילו אי קרבן יחיד הקבוע לו זמן לא דחי טומאה ודאי אם נטמאו הכהנים ואי אפשר להקריב את הפר ודאי מעכב את השעיר וכמו שאר אונס דאי אפשר להקריב הפר וכמו שאי"ל פרים א"כ אכתי קשה מנ"ל דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה את הטומאה דילמא דוחה מפני שהוא מכשירי השעיר שהוא ק"צ ונראה משום דבזה דק"צ דוחה את הטומאה איכא ב' דברים חדא דמותר לעשותו בטומאה ואע"ג דעבודה בטומאה היא במיתה וכניסה לעזרה בטומאה הוא בכרת ועוד דמרצה הקרבן דקרבן שהוא טמא או שהקריבוהו טמאים הוא פסול ובק"צ הוא כשר אך זה שייך רק בהק"צ עצמו אבל במכשירין של ק"צ נהי דמותר לעשותן בטומאה דהא מותר אף לכנוס לעזרה בטומאה בשביל ק"צ אע"ג דהכניסה היא רק מכשירין וא"כ ה"נ פרו של אהרן כיון שהוא מכשירין של השעיר שהוא ק"צ מותר לעשותו בטומאה וליכא איסור ע"ז מ"מ לרצות הפר הנעשה בטומאת הגוף לא שייך שירצה מדין מכשירין של השעיר דלרצות צריך הוא בתור קרבן של עצמו ולא בתורת מכשירין של קרבן אחר ובתור קרבן מצד עצמו הוא קרבן יחיד דפסול בו טומאה ואינו מרצה וכיון דאינו מרצה בתור קרבן בפ"ע אסור ג"כ לעשותו בטומאה כיון דהקרבן פסול אינו תו מכשירין של השעיר וא"כ שפיר מוכיח ר"מ מפרו של אהרן שבא בטומאה ומרצה דאף קרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה את הטומאה אבל השתא כיון דכבר קי"ל דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה את הטומאה י"ל שפיר כמ"ש התוס' דבק"צ ממש הותרה טומאה אבל בקרבן יחיד הקבוע לו זמן רק דחויה והתוס' לטעמייהו אזלי שכתבו ביומא (ז' ע"ב) ד"ה מכלל דאף אי טומאה דחויה בצבור א"צ לריצוי ציץ כמו טומאת הגוף דמותרת בלא ריצוי ציץ וזה דאמרינן כ"ג ביוה"כ יוכיח דאינו על מצחו ומרצה הוא רק דבלא ריצוי ציץ ורק מצד טומאה דחויה בצבור צריך לאהדורי אטהרה וצריך להביא אחר אבל כ"ג ביוה"כ א"צ להביא אחר ולהאדורי אטהרה ומשום דאיכא תרתי ריצוי ציץ וקרבן צבור א"צ לאהדורי אטהרה ע"ש וא"כ שפיר מהדר ליה ר"י לר"ש דלעולם הציץ אם אינו על מצחו אינו מרצה ושאני יוה"כ דטומאה הותרה בצבור ואע"ג דפרו של אהרן קרבן יחיד הוא וקרבן יחיד הקבוע לו זמן לכ"ע דחויה ולא הותרה מ"מ כיון דאף אם טומאה דחויה ג"כ מרצה בלא ציץ והקרבן כשר ואף אם היה צריך לאהדורי אטהרה ולא אהדר ג"כ הקרבן כשר כמ"ש תוס' שם (ז' ע"א) ד"ה דם דזה רק דין לכתחילה דלמ"ד טומאה דחויה בצבור דצריך לאהדורי אטהרה וא"כ הקרבן כשר ממ"נ ולזה שיהא מותר לכתחילה להקריבו בטומאה ולא יהיה צריך לאהדורי לזה מהני שפיר מה שהפר הוא מכשירי השעיר שהוא קרבן צבור וטומאה הותרה אצלו וגם המכשירים שלו הותרו וא"צ לאהדורי אטהרה וכמו דמותר לכנוס לעזרה בטומאה בשביל ק"צ אעפ"י שהן מכשירין אף היכא דאיכא טהורים למ"ד טומאה הותרה בצבור כדאמרינן בגמרא דאף המכשירין שלו הותרו וא"צ לאהדורי אטהרה:
עוד כתב שם הג"א על קושיתו על התוס' מפרו של אהרן דליכא לתרץ ולומר דמש"ה בפסח טומאה רק דחויה ולא הותרה משום די"ל תשלומין בפסח שני דהא צבור לא עבדי בשני ואם לא יעשו בראשון א"כ אין לו תשלומין ע"ש והנה להתוס' לשיטתייהו שפיר י"ל כן שהרי כתבו בפסחים (ע"ו ע"ב) על מה דאמרינן שם דחגיגה אע"ג דאתי בכנופיא כיון די"ל תשלומין לא דחי שבת ומדלא דחי שבת לא דחי טומאה וכתבו בתוס' שם דלא גרסינן משום די"ל תשלומין דלאו בהכי תליא דהא פסח נמי אית ליה תשלומין בשני ודחי טומאה ע"ש ואע"ג דפסח דוחה טומאה הוא כשהציבור טמאים וא"כ אי"ל תשלומין דהא ציבור אינו עושה את השני ומוכח דס"ל לתוס' דמ"מ כיון דכל יחיד ויחיד י"ל תשלומין בשני חשיב פסח י"ל תשלומין ואע"ג דהתוס' הוכיחו שם מפסח דאף אם י"ל תשלומין מ"מ דוחה את הטומאה ולא כמ"ש רש"י ז"ל שם דכל שי"ל תשלומין לא דחי טומאה מ"מ שפיר י"ל כיון דחשיב י"ל תשלומין טומאה רק דחויה ולא הותרה וכמה שרצה לומר הגבורת ארי:
והנה השעה"מ השיג עמ"ש בתוס' דפסח כיון שאינו ק"צ גמור רק שבא בכנופיא אפילו למ"ד טומאה הותרה בצבור ג"כ מהדרינן אטהרה וכתב דאין חילוק בין פסח לשאר קרבנות צבור ע"ש והנה קשה דאי נימא כן דאין חילוק בין פסח לשאר ק"צ א"כ הא דאמרינן בפ' כיצד צולין (ע"ט ע"א) דאם ישראל וכ"ש טהורים והכהנים טמאים יעשו בטומאה וכל דיני פסח הבא בטומאה עליו ומותרים טמאי מתים לאוכלו ואע"ג דיכולים הכהנים הטמאים שלא ליגע בבשר ויהא הקרבן נאכל בלי דיחוי טומאה על האכילה כדאמרינן בירושלמי פ' כ"צ דכל קרבן צבור הבא בטומאה ולא נגעו בבשר מותרים לאוכלו ומ"מ בפסח היכא שהכהנים טמאים מותרים לכתחילה ליגע בבשר כמ"ש תוס' שם ד"ה או דאע"ג דאפשר להם שלא ליגע בבשר מותר ליגע דכיון דאישתרי טומאת אימורים שצריכים ליגע בהם אשתרי נמי טומאת בשר לכתחילה ע"ש [ועיין בגה"ש שם] וא"כ למ"ד טומאה הותרה בציבור כיון דלדידיה אפילו אי איכא בהאי בית אב טמאים וטהורים רשאים טמאים להקריבו כדאמרינן ביומא (י' ע"ב) א"כ בפסח אי נחשביה כק"צ גמור דהותרה טומאה אצלו א"כ לעולם בפסח אפילו הקהל והכהנים וכ"ש טהורים יהיו יכולים טמאים להקריבו כשאר ק"צ דאע"ג דאיכא טהורים רשאים טמאים להקריבו לכתחילה ועכ"פ באופן שלא יגעו בבשר שיהא מותר הבשר באכילה דמ"ש משאר ק"צ וא"כ אם הקרבתו מותר בטמאים אם לא יגעו בבשר מותרים אף ליגע בבשר דהא אם הכהנים טמאים אע"ג דיכולים שלא ליגע בבשר מ"מ נעשה בטומאה כיון דאישתרי טומאת אימורים אישתרי נמי טומאת בשר וה"נ כיון דרשאים טמאים לכתחילה להקריבו ואשתרי טומאת אימורים כשאר ק"צ אף דאיכא טהורים מקריבין טמאים ונוגעים באימורים אשתרי נמי טומאת בשר ואף לאוכלו אח"כ יהא מותר כמו אם הכהנים טמאים דמ"ש אם הכהנים טמאים או הכהנים טהורים דלמ"ד טומאה הותרה בצבור אין חילוק בק"צ בין הכהנים טמאים או טהורים א"כ לפ"ז פסח לעולם יהא קרב בטומאה ויכולים טמאי מתים לאוכלו כמו בהיו הכהנים טמאים וא"כ לדידיה ליכא דין פסח הבא בטומאה כלל דכל פסח בא בטומאה וע"כ פסח שאני ואם אין הכהנים טמאים אסור להקריבו בטומאה ואינו כשאר ק"צ לענין זה וע"כ משום דאינו ק"צ גמור אלא בא בכנופיא וכמ"ש בתוס':
הנה עמ"ש תוס' יומא (ז' ע"ב) בההיא דכ"ג ביוה"כ יוכיח שהקשו למה צריך ציץ לרצות הא ק"צ הוא ומ"ש מטומאת גברי דליכא ריצוי ציץ ובכ"ז הודחה בצבור ותי' דזה דצריך ריצוי ציץ הוא רק לענין שלא יהא צריך לכתחילה להביא אחרת תחתיה והקשה ע"ז הגבורת ארי מההיא דפסחים (ע"ז) גבי ה' דברים הבאים בטומאה ואין נאכלים בטומאה ואמרינן שם סברוה דכ"ע טומאה דחויה בצבור ובעי ציץ לרצויי וציץ אינו מרצה על אכילות לימא דלא כר"י דאמר אם אין בשר אין דם כו' ומוכח דלמ"ד טומאה דחויה בצבור צריך ציץ לרצויי ובלא"ה פסול ודחה שם דברי התוס' מכח קושיא זו ע"ש ולענ"ד נראה לתרץ דהנה זה שכתבו התוס' דאף אם טומאה דחויה בצבור א"צ ציץ לרצות רק לענין לכתחילה והוכיחו מטומאת הגוף דאין ציץ מרצה ומ"מ דחויה בצבור היינו דהראיה דזה דטומאה דחויה בצבור אין זה רק דיחוי על האיסור של טומאה כי גם מכשיר את העבודה דהא טומאת הגוף ג"כ דחויה בצבור ואע"ג דליכא ע"ז ריצוי ציץ ומ"מ הקרבן כשר וביחיד כה"ג כל שנעשה בטומאת הגוף הקרבן פסול ומוכח דזה דטומאה דחייה בצבור מדחה גם הפסול וא"כ ה"נ בטומאת הקרבן כיון דטומאה דחויה בצבור מדחה גם הפסול ואינו צריך ציץ לרצות אך כל זה שייך רק בדבר שעושין בו עבודה כגון שנטמא הדם דהעבודה דוחה טומאה דלענין שידחה טומאה בעינן שיהא שם עבודה עליה ולא סגי במה שהוא צורך קרבן בעלמא וכמו במליחת הקרבנות דאמרינן במנחות (כ"א ע"א) תקריב אפילו בשבת תקריב אפילו בטומאה וכתב רש"י ז"ל תקריב בשבת ובטומאה אם קרבן צבור הוא ואשמועינן דמליחתן עבודה היא ודחי שבת וטומאה כשאר עבודות עכ"ל א"כ זה שייך בנטמא הגוף או שנטמא הדם כיון שעושה עבודה בהדם א"כ העבודה דוחה טומאה ומכשרת את הדם ואת הגוף אך כשעושה עבודה בהדם ונטמא הבשר ואין שום עבודות בהבשר רק לזריקת הדם צריך שיהא כזית בשר ע"ז אינו שייך מדין עבודה דוחה טומאה שיהא הבשר חשיב כטהור כיון שאין עושה שום עבודות בהבשר רק הוי כמו תנאי אין העבודה יכולה לדחות אותה ומש"ה צריך ציץ לרצות אבל למ"ד טומאה הותרה בצבור אין פסול כלל של טומאה בקרבנות צבור וא"צ ציץ לרצויי א"כ ל"ק מההיא דפסחים דהתם אמרינן רק דצריך לרצות ציץ על הבשר שיוכל לזרוק עליו את הדם אבל בההיא דכ"ג ביוה"כ יוכיח כו' דמיירי שנטמא הדם בזה אף בלא ציץ כשר משום דטומאה דחויה בצבור ואין להקשות למה כתבו התוס' דזה דצריך ציץ ביוה"כ הוא רק לענין לכתחילה שלא יהא צריך להביא אחרת ולא כתבו דצריך ציץ לענין שאם נטמאו האימורים שיוכל לזרוק את הדם משום דע"ז אינו שייך למפרך כ"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה דנהי בשעת הזיית הדם אין הציץ על מצחו אבל אח"כ כשמקטיר האימורים שהוא העבודה שבחוץ אז הציץ על מצחו ומרצה אז ואע"ג דבשעת הזאת הדם צריך להיות אימורים להזות עליהם את הדם מ"מ כיון שבשעת הקטרת אימורים יהיה הציץ על מצחו ויהיה אפשר להקטירם דבק"צ אם נטמאו האימורים מקטירין אותן לכתחילה ע"י ריצוי ציץ כדאמרינן בפסחים (ע"ח ע"א) א"כ כיון שיהיה אפשר אח"כ להקטיר האימורים א"כ יש בשר ויכול להזות עליהם את הדם:
אך זה יש לעיין על דברי התוס' שכתבו דביוה"כ לענין שלא יהא צריך לכתחילה להביא קרבן אחר בעינן תרתי ריצוי ציץ וק"צ דוחה טומאה דבשלמא מה דלא סגי בטומאה דחויה לבד כיון דרק דחויה צריך לאהדורי אטהרה ומדאורייתא צריך לאהדורי אטהרה דכל שאפשר לא דחי אבל קשה בשביל ריצוי ציץ לחודא אמאי יהיה צריך להביא קרבן אחר אם נטמא הא מדאורייתא ע"י ריצוי ציץ יכול להקריב לכתחילה ואפילו בקרבן יחיד וכמ"ש התוס' פסחים (ע"ח ע"א) ד"ה הא ורק מדרבנן אסור לכתחילה ע"ש וא"כ כיון דזה דאינו מקריב לכתחילה ע"י ריצוי ציץ הוא רק מדרבנן א"כ ביוה"כ בנטמא הדם אמאי לא יזרוק הדם לכתחילה ויהא צריך לומר הבא בהמה אחרת ולשחוט ביוה"כ ולעשות מלאכה דאורייתא דהא אמרינן ביבמות (צ' ע"א) דזה דדם שנטמא וזרקו במזיד דלא הורצה הוא רק לענין להתיר בשר באכילה אבל לא להביא קרבן אחר כיון דמדאורייתא ציץ מרצה אין כח בידי חכמים להצריכו קרבן אחר ולעייל חולין בעזרה א"כ הכא איך יש כח בידי חכמים להצריכו להביא בהמה אחרת ולעשות מלאכה דאורייתא ביוה"כ בשלמא זה דמקשינן ביבמות מדם שנטמא וזרקו במזיד ולא מקשינן ממה שאינו זורק לכתחילה אף דמדאורייתא זורק לכתחילה הוא משום דבכה"ג חשיב שב וא"ת מה שאינו זורק וממילא למחר כיון שנפסל הדם חייב להביא קרבן אחר מדאורייתא אבל כאן ביוה"כ דצריך להביא קרבן האחר בו ביום כיון דיש דם כשר לפניו דמדאורייתא יכול להזות איך שרי מדאורייתא להביא אחר ולעשות מלאכה:
ונראה לומר דרק אחר שהוקרב הקרבן לגמרי ואינו פסול רק מדרבנן כההיא דיבמות שכבר זרקו במזיד כיון דמדאורייתא הציץ מרצה אין אומרים לו להביא בהמה אחרת משום חולין בעזרה אבל הכא בשנטמא הדם אע"ג דזה דאסור לזרוק לכתחילה הוא רק מדרבנן מ"מ יכול ביוה"כ להביא לכתחילה ולשחוט אע"ג דעושה בזה מלאכה דאורייתא דלא גרע משחט קרבן צבור בשבת ונמצא כחוש דאומרים לו הבא שמנה לכתחילה ולשחוט כדאמרינן במנחות (ס"ד ע"א) ואע"ג דיוצאין אף בכחוש רק דאינו מצוה מן המובחר [כדאמרינן במנחות (פ"ד ע"ב) ועיין ברש"י ז"ל שם] ומ"מ אומרים לו לשחוט אחרת בשבת לכתחילה ולעשות מלאכה א"כ זה שהקרבן פסול מדרבנן לא גרע מדלא הוי מצוה מן המובחר ויכול אף מדאורייתא להביא באחרת ולשחוט ביוה"כ ולא הוי עקירת דבר מה"ת:
והנה מלשון התוס' ביומא שם שכתבו ויוה"כ היינו טעמא דכיון דאי אפשר להיות על מצחו ולרצויי דחיא טומאה כיון דקרבן צבור הוא דאתא בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצה ציץ עלה ודחיא טומאה עכ"ל נראה דבשעה שאפשר להיות הציץ על מצחו אף בק"צ פסול בלא ציץ ונראה הטעם דכיון דטומאה דחויה בצבור ומהדרינן אטהרה דכל שאפשר לעשותו בטהרה לא דחי טומאה ה"נ כל שאפשר לעשותו ע"י ריצוי ציץ לא דחי טומאה:
והנה במה דאמרינן ביומא שם דלמ"ד טומאה דחויה בצבור אם כל הבית אב טמאים מייתינן מבית א אחריתא והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' ביאת מקדש הי"ד כתב דאם היה כל המשמר טמא מחזירין אחר משמר אחר יש לעיין בזה נהי דטומאה דחויה מ"מ כיון דהעבודה מוטלת על אותו בית אב מה שייך אפשר לקיים שניהם כיון דעל מי שמוטל החיוב אי אפשר לקיים שניהם ומוכח מזה דמה דק"צ דוחה טומאה אין זה דהחיוב של הכהנים להקריבו דוחה את הטומאה אלא החוב של הבעלים היינו של הצבור הוא שדוחה את הטומאה וגזיה"כ הוא דהודחה טומאה אצל הכהן בשביל חובתו של הצבור וכן בקרבן יחיד הקבוע לו זמן נדחה הטומאה אצל הכהן בשביל חובתו של הבעלים דהא חזינן בשחיטה דיכול לכנוס אף זר בטומאה לצורך קרבן הקבוע לו זמן של אחר אי ליכא טהורים ואע"פ שאינו בעל הקרבן ואף אינו כהן ולא רמי עליה חיובא כלל דכאן גזיה"כ הוא דבשביל חיובא של זה נדחה טומאה אף למי שאינו מחויב וא"כ כיון דכל דחיית הטומאה הוא בשביל חיוב הבעלים כל שאפשר להבעלים לעשותו ע"י כהנים טהורים אפילו ממשמר אחר לא דחי טומאה והנה י"ל דזהו נמי טעמו של רש"י ז"ל שכתב ביומא (מ"ו ע"א) דרק השחיטה והזריקה דוחה טומאה אבל לא הקטרת אימורים והתוס' שם השיגו ע"ז ע"ש משום כיון דזה שדוחה טומאה הוא רק חיוב הבעלים א"כ זה לא שייך רק בשחיטה וזריקה אבל לאחר זריקה כיון דנתכפרו הבעלים נפטרו הבעלים והלכו להם ותו לא רמי חיובא על הבעלים כלל והקטרת אימורים הוא רק חיובא על הכהנים ואין חיוב זה דוחה את הטומאה:
ב
אמרינן בפסחים (פ"ד ע"ב) גבי שבירת העצם דנוהג בכשר ולא בפסול דפסח הבא בטומאה אין בו משום שבירת העצם דאע"ג דנאכל הוא מ"מ פסול הוא ע"ש והנה לפ"ז אפשר דפסח הבא בטומאה אם אכלו שלא המנוים אצלו עוברים עליו ג"כ משום אכילת קדשים פסולים דכל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו כיון דפסח הבא בטומאה פסול הוא רק דנדחה איסורו דטומאה דחויה בצבור ולגבי פסח נדחה אף אכילתו דמעיקרא אינו בא אלא לאכילה א"כ כיון שרק נדחה זה רק לגבי אותן שמצוה לאכלו אבל שלא למנויו לא נדחה לגבייהו והוי כשאר קדשים פסולים וכן נראה בפסח הבא בטומאה אי אירע פסול בדם אינו טעון עיבוד צורה דכיון דבלא"ה פסול הוא משום טומאה והוי פסולו בגופו רק שנדחה א"כ זה שייך רק אם הפסח בר הקרבה אבל אם אירע פסול בדם דליכא הקרבה ביה א"כ ליכא מה שידחה פסולו א"כ הוי כשאר פסולו בגופו דנשרף מיד:
ובעיקר ממה דאמרינן בפסח הבא בטומאה אע"ג דמרצה ונאכל מ"מ פסול הוא מוכח דזה דטומאה דחויה בצבור לא מהני שיחשב הקרבן כשר רק פסול הוא אלא שמרצה בפסולו ולאו דוקא אם נגעו בבשר דאף אם לא נגעו הטמאים בבשר דהא פסח הבא בטומאה הוא בנטמא הקהל או שהיו הכהנים טמאים ואע"ג דאין הכהנים צריכים ליגע בבשר כלל דהא מקבלה ואילך מצות כהונה ובקבלה וזריקה א"צ ליגע בבשר ואף בדם א"צ ליגע כלל ואם היו הכהנים טבולי יום או מח"כ ואפילו אם היו ראשון לטומאה ג"כ אין מטמאין את הדם במשא ומ"מ הוי פסח הבא בטומאה ואין בו משום שבירת העצם דפסול הוא כיון דנעשה בטומאת הגוף דעבודת פסולים לא רק שאינו מרצה כ"א גם פוסלים הקרבן וזה דטומאה דחויה בצבור מהני רק שירצה אבל שם פסול נשאר על הקרבן וכ"כ רש"י ז"ל שם ז"ל האי פסול הוא שנעשה בפסול דטומאה דחויה הוא בצבור אלא שכאן גזירת הכתוב לפוטרן בו עכ"ל ולפ"ז בכל קרבנות צבור הבאים בטומאה הקרבן מקרי פסול אלא שמרצה ונראה דזהו טעמו של הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' ביאת מקדש דאין הציץ מרצה על טומאת הנאכלים ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אא"כ היתה הטומאה הדחויה בצבור שהציץ מרצה עליה והקשו עליו על מה דס"ל דבטומאת הגוף היכא דדחויה בצבור צריך ציץ לרצויי הא אמרינן בגמרא דציץ מרצה רק עון הקדשים ולא עון המקדישים ונראה דמש"ה צריך לטומאת הגוף בק"צ לריצוי ציץ כיון דק"צ הנעשה בטומאה מקרי פסול ולא מהני מה שטומאה דחויה בצבור שיהא עליו שם קרבן כשר א"כ לעולם בקרבן הנעשה בטומאת הגוף צריך תרתי חדא שיהו מרצים העבודות הנעשות בטומאת הגוף וע"ז מהני מה שטומאה דחויה בצבור ועוד כיון שהקרבן פסול וע"ז לא מהני מה שטומאה דחויה בצבור א"כ איך מהני הזריקה על פסול וזה שכתב רש"י ז"ל דגזיה"כ שיפטר בפסול ס"ל להרמב"ם שהוא ע"י ריצוי ציץ וזה הוי עון הקדשים ולא עון המקדישים והאי פסול אין זה טומאת בשר דאף שלא נגעו בבשר ולא נטמא הבשר והדם כלל רק פסול הוא לפי שנעשה בטומאת הגוף א"כ שם הפסול שעל הקרבן הוא טומאת הגוף ולא טומאת בשר דאין על הבשר שום טומאה כלל:
כתבו התוס' מנחות (ט"ו ע"א) ד"ה ר"י על הא דאמר ר"י אפילו שבט אחד טמא יעשו בטומאה לפי שאין ק"צ חלוק והקשו ל"ל לטעם זה הא ס"ל לר"י דטומאה הותרה בצבור ותי' דאצטריך האי טעמא בפסח כיון דיש בו אכילה כדאמרינן ביומא והקשה ע"ז השעה"מ הא פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה א"כ מאי איכפת לן או איכא שיריים לאכילה ע"ש ונראה לומר כיון דאמרינן דפסח הבא בטומאה אעפ"י שנאכל מ"מ פסול מקרי כדאמרינן בפסחים ליכא עליה מצות אכילת קדשים ואין עליו רק מצות אכילת פסח דואכלו את הבשר בלילה ההוא אבל מצות אכילת קדשים שהוא בכל הקדשים ליכא ביה כיון דפסול הוא ועל פסול ליכא מצות אכילת קדשים דכל קדשים הבאים בטומאה אין נאכלים חוץ מפסח דמתחילה אינו בא אלא לאכילה וכמו שמתכפר בפסול ה"נ איכא מצות אכילה על פסול וא"כ מצות אכילת פסח איכא אף על קרבן הבא בטומאה אבל מצות אכילת קדשים שבו לא שאני משאר קדשים ומש"ה צריך לאהדורי אטהרה משום מצות אכילת הקדשים ומתיישב שפיר ג"כ מה שהקשה השעה"מ שם מההיא דסנהדרין דלר"י דטומאה הותרה בצבור אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה אינה מעוברת ולר"ש דטומאה דחויה בצבור אם עיברוה מעוברת ולדברי התוס' אף לר"י צריך לאהדורי אטהרה משום דיש בו אכילה ע"ש ולפ"ז כיון דטומאה הותרה בצבור א"כ יוצא בפסח כהלכתו וזה דצריך לאהדורי אטהרה הוא רק משום מצות אכילת קדשים אבל לעבר השנה אי אפשר בשביל זה דאין מעברין את השנה רק בשביל צורך פסח כמו בשביל הגליות שנעקרו או בשביל הדרכים שיוכלו לבוא לעשות פסח או בשביל האביב ובשביל התקופה] ובשביל פירות האילן להביא בכורים אבל בשביל סתם קדשים כדי שיקיימו מצות אכילת קדשים אין מעברין אך מלשון רש"י ז"ל (פסחים פ"ד ע"ב) דפסח הבא בטומאה מקרי פסול דטומאה דחויה היא בצבור אלא שכאן גזיה"כ לפוטרן בו נראה דס"ל דאי טומאה הותרה בצבור לא היה מקרי פסול:
הנה כתבו התוס' מנחות שם ד"ה ור"י בנטמאת אחת מן החלות דלר"י שניהם יצאו לבית השריפה ואמרינן שם בגמרא הטעם דס"ל לר"י דאין ציץ מרצה על אכילות והקשו בתוס' ל"ל ריצוי ציץ הא ס"ל לר"י טומאה הותרה בצבור ותי' דזה דטומאה הותרה בצבור כיון דלא מהני להטמא למישרייה באכילה ה"נ לא מהני להטהור דלענין אכילה לא מהני מה שטומאה הותרה בצבור אבל ע"י ריצוי ציץ מהני לטהור ולא מהני לטמא ע"ש והנה בירושלמי פסחים פ' כ"נ הלכה ה' איבעי לן הא דאמרינן דק"צ הבא בטומאה אינו נאכל בטומאה אם זה דוקא אם נגעו בבשר אבל אם שחטוהו בע"מ טהורים וזרקו טמאים כיון שלא נגעו בבשר אם נאכל אם לא ומסקינן שם דנאכל ע"ש והנה לפמ"ש התוס' דאף למ"ד טומאה הותרה בצבור לא מהני לגבי אכילה ואף החלות הטהורות אין נאכלות שלא הועילה הזריקה כלל לענין אכילה א"כ כ"ש לפי מאי דקי"ל טומאה דחויה בצבור דלא מהני הזריקה לגבי אכילה ובההיא דהירושלמי לא שייך ריצוי ציץ דאין ציץ מרצה על טומאת הגוף דהאיבעיא דהירושלמי הוא בנעשה בטומאת הגוף ע"כ נראה דהתוס' ס"ל דתלמודא דידן לא ס"ל כהירושלמי ואף אם לא נגעו בבשר אינו נאכל דלגבי אכילה הקרבן פסול לפי שנעשה בטומאת הגוף וכן נראה מרש"י ז"ל שכתב בזבחים (צ"ט ע"א) גבי טמא בקרבנות צבור מהו שיחלקו לו ז"ל מהו שיחלקו לו מקרבן צבור לאכול לערב בקרבן צבור שהקריבוהו טהורים קא מיבעיא ליה אי פלגי מיניה להאי טמא הואיל וראוי לחטוי דק"צ דוחה טומאה כו' אבל בהקריבוהו טמאים לא מיבעיא לן שהרי אינו נאכל דקי"ל ק"צ באין בטומאה אבל אין נאכלין עכ"ל ול"ל לדחוק לרש"י ז"ל דמיירי שהקריבוהו טהורים לימא דמיירי שלא נגעו בבשר ונראה ג"כ דלא ס"ל כהירושלמי שאם לא נגעו בבשר נאכל והנה מ"ש רש"י ז"ל דמיירי שהקריבוהו טהורים יש לעיין דהא אם אפשר לעשות ע"י טהורים א"כ לא דחי טומאה כלל כיון דקי"ל דטומאה דחויה בצבור וא"כ הטמא אינו ראוי לחיטוי ואפשר לפמ"ש התוס' יומא (ז' ע"א) דלמ"ד טומאה דחויה בצבור אף דצריך לאהדורי אטהורים מ"מ אם לא חזרו אטהורים והקריבוהו טמאים בדיעבד כשר וכן הוא להדיא בירושלמי פסחים פ"ז ה"ה דטומאה המקריבין לצבור בין שיש לו ובין שאין לו עבר וזרק הורצה ע"ש א"כ אפשר דחשיב בשביל זה ראוי לחיטוי כיון דכשרה עבודתו בדיעבד:
ג
אמרינן בפסחים (ט"ז ע"ב) דמשקין בית מטבחיא דכן ואיכא למ"ד דכן ממש ומקשינן מההיא דונשא אהרן את עון הקדשים כו' מאי לאו טומאת דם ומשנינן לא טומאת קמצים וכתב רש"י ז"ל שם ז"ל לא טומאת קמצים שהקומץ מתיר את המנחה כדם המתיר את הזבח וכל הכפרה תלויה בו והוא הדין דמצי לשנויי לא בטומאת בשר וחלב ואליבא דר' יהושע בעיי ציץ דאמר אם אין בשר אין דם אלא ניחא ליה לאוקמא כדברי הכל עכ"ל והנה יש לעיין הא מצי לאוקמא אף לדברי הכל ואפילו למ"ד יש דם אעפ"י שאין בשר מ"מ צריך לרצות ציץ על הבשר ועל החלב להקטירן על המזבח דאף לכתחילה יכול מדאורייתא להקריב מה שנטמא ע"י ריצוי ציץ כמ"ש רש"י ז"ל בגטין (נ"ד ע"א) ומזה נראה דס"ל לרש"י ז"ל דכל ריצוי ציץ הוא רק לענין הזריקה אבל להקטיר האימורים לא מהני ציץ דריצוי ציץ שייך רק על הכפרה וזה דמרצה ציץ על העולין ועל האכילות הוא רק לענין שיחשב יש בשר שתועיל הזריקה אבל על הקטרת העולין עצמן לא מהני ציץ ואע"ג דאי אפשר אח"כ להקטיר האימורים מ"מ חשיב יש בשר ע"י ריצוי ציץ כמו למ"ד ציץ מרצה על אכילות אע"ג דהבשר אינו נאכל מ"מ חשיב יש בשר דמהני זריקה עלייהו וכן נראה ג"כ מלשון רש"י ז"ל שם שכתב דזה דמרצה ציץ על הקומץ הוא משום שהקומץ מתיר את המנחה כדם המתיר את הזבח וכל הכפרה תלויה בו אלמא זה דמרצה ציץ על הקומץ הוא רק משום דהקומץ במנחה חשיב כדם בזבח ולא כהקטרת אימורים ואפשר שזהו ג"כ טעמו של רש"י ז"ל שכתב ביומא ס"פ טרף בקלפי דקרבן הדוחה את הטומאה רק תחילתו דוחה דהיינו זריקתו אבל לא הקטרת אימוריו [ועיין בתוס' ות"י שם] והטעם כיון דטומאה דחויה בצבור וצריך ריצוי ציץ ועל הקטרת אימורים לא מהני ציץ ואתי שפיר בפשוטו ג"כ ההיא דפסחים (נ"ט ע"ב) דיכול נטמאו האימורים לא יהיו הכהנים זכאים בחזה ושוק ת"ל והיה החזה כו' והקשו בתוס' שם למ"ד ציץ מרצה על העולין א"כ האימורים ראוין להקרבה ותי' כיון דמדרבנן לא מרצה הוי כאילו אבדו האימורים ע"ש ולרש"י ז"ל הוא בפשוטו דהציץ מרצה על העולין הוא רק לענין שתועיל זריקת הדם אבל להקטיר האימורים עצמן לא מהני [וזה שכתב רש"י ז"ל דמצי לשנויי בטומאת בשר וחלב ואליבא דר"י אלא דבעי לאוקמא כד"ה היינו אפילו לר"א דיש דם אעפ"י שאין בשר ולא כתב נמי דהוי בפלוגתא משום דאיכא למ"ד אין ציץ מרצה על העולין דרש"י ז"ל לטעמיה שכתב במנחות (כ"ה ע"ב) דלכ"ע ציץ מרצה על העולין ועיין בתוס' שם שהשיגו בזה על רש"י ז"ל ע"ש]:
והנה גדולה מזו אמרינן בירושלמי פסחים (פ"ז ה"ז) דזה דאמרינן דהציץ מרצה על טומאת הדם הוא רק בשנטמא משירד לאוירה של כלי אבל אם נטמא עד שהוא מלמעלן נעשה כמקבל מים ע"ש היינו דרק שנטמא משירד לאוירה של כלי שכבר נעשית הקבלה אבל נטמא קודם קבלה הוי כמקבל מים ונראה מזה דס"ל להירושלמי דציץ מרצה רק על הזריקה לבד אבל לא על שאר עבודות אפילו המעכבות כפרה א"כ בנטמא קודם קבלה הקבלה פסולה [והנה יש לעיין בנטמא הדם קודם שירד לאויר כלי ע"כ לא משכחת לה אלא כשנטמא בהצואר אגב בשר דהא צריך ליתן ורידין לתוך אויר כלי ותכף משיצא הדם מן הצואר הוי קבלה כדאמרינן בזבחים (כ"ה ע"א) ואם לאו אין זו קבלה מן הצואר ע"ש ויש לעיין איך מקבל אז הדם טומאה כשהוא בצואר דהא אינו משקה רק דם שחיטה מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים והיינו דם היוצא ע"י שחיטה אבל קודם שיצא הדם מן הצואר אין זה דם שחיטה כ"א דם הגוף דאם שחט בסכין מלובנת ולא יצא הדם ודאי אין הדם שבגוף מקבל טומאה] והנה על הירושלמי יש לעיין הא היכא דליכא כהנים טהורים עושים כל קרבנות ציבור בטומאה מתחילה ועד סוף וגם עושין בכ"ש טמאים ובסכין טמאה כדאמרינן בפסחים (פ' כ"צ) ואע"ג דתכף בשעת שחיטה נטמא הבשר והדם וצ"ל דס"ל להירושלמי כהתוס' יומא (ז' ע"ב) דביוה"כ כיון דאי אפשר להיות הציץ על מצחו א"צ לציץ כיון דעכ"פ טומאה דחויה בצבור וזה דאמרינן כ"ג ביוה"כ יוכיח דאינו על מצחו ומרצה הוא רק לענין לכתחילה שלא יהא צריך להביא אחרת א"כ כיון דלא שייך ריצוי ציץ בנטמא הדם קודם קבלה א"צ לציץ כיון דטומאה דחויה בצבור וזה דאמרינן בירושלמי דאין הציץ מרצה על הדם שנטמא קודם קבלה הוא רק בקרבן יחיד וכמו התם דמיירי בפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא דמיירי בפסח אחד שנטמא דהוי קרבן יחיד:
ד
ובחגיגה דלא דחי טומאה כתב רש"י ז"ל בפסחים (ע"ו ע"ב) הטעם משום די"ל תשלומין כל שבעה חשיב אינו קבוע לו זמן והתוס' שם השיגו על רש"י ז"ל וכתבו דבשביל זה די"ל תשלומין אין לחושבו לאינו קבוע לו זמן כמו בפסח אע"ג די"ל תשלומין בשני ומ"מ חשיב קבוע לו זמן ע"ש והנה ביומא (נ' ע"א) מבואר כרש"י ז"ל דטעמא דחגיגה הוא משום דחשיב אינו קבוע לו זמן דאמרינן שם א"ל ר' יעקב ק"צ כללא הוא והרי פר העלם דבר של ציבור ושעירי עכו"ם וחגיגה דק"צ הוא ואינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו ביחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אפילו בציבור ע"ש:
עוד הקשו בתוס' שם על רש"י ז"ל דטעמא דחגיגה דלא דחי טומאה הוא משום די"ל תשלומין דהא לי"ל תשלומין בטומאת בעלים דהא איכא למ"ד דאם נטמאו הבעלים ביום ט"ו כה"ג לי"ל תשלומין ע"ש וקשה מה זה שייך לדחיית טומאה דזה דנטמאו הבעלים בראשון דאינו ראוי לחגיגה אע"ג דיכול לשלח קרבנותיו הוא משום דחגיגה הוי כעולת ראיה דבעינן ראוי לראיית פנים בעזרה כמ"ש תוס' פסחים (פ' ע"א) א"כ מה שייך כאן דחיית טומאה דהא אי אפשר לומר שידחה טומאה ויהא ראוי לראיית פנים בעזרה דזהו רק תנאי בחיוב הקרבן ואם אינו ראוי לראיה פטור מקרבן ומה שייך בזה ק"צ דוחה טומאה וזה דבעינן למימר דחגיגה תדחה טומאה היינו טומאת כהן או טומאת הקרבן וצ"ע (וזה דאמרינן ביומא (ז') היה עומד ומקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו אם אין שם אחרת אומרים לו הוי פקח ושתוק ואמרינן שם מאי לאו מנחת פרים ואילים וכבשים דחג ומוכחינן מזה דטומאה דחויה בצבור ואע"ג דמנחת נסכים י"ל תשלומין כדאמרינן דמנחתם ונסכיהם אפילו לאחר עשרה ימים צ"ל לרש"י ז"ל כיון דעיקר הקרבן אי"ל תשלומין גם הנסכים שלו דוחין את הטומאה]:
ה
הנה לזה דקרבנות ציבור דוחין את הטומאה אצטריך קרא לרבות כל קרבן וקרבן כדאמרינן במנחות (ע"ב ע"ב) וקרבן דלא כתיב ביה קרא לא דחי כמ"ש תוס' פסחים (ע' ע"ב) ד"ה הא ונראה מזה דסתם עבודות במקדש שאינן שייכות אל קרבנות אין דוחין לא שבת ולא טומאה ויש לחקור בתרומת הדשן והוצאת כף ומחתה ביוה"כ אם דוחין את הטומאה מיהו בתרומת הדשן איכא למימר כיון דאמרינן במעילה (ט') בעולת העוף דמועלין בה עד שתצא לבית הדשן ואמרינן שם לרב דהיינו עד שתראה לבית הדשן דהיינו עד לאחר תרומת הדשן דעדיין לא נעשית מצותה קודם תרומת הדשן ע"ש י"ל דאף תרומת הדשן היא עבודה בקרבנות דיש גם עבודות באפרן מיהו לרש"י ז"ל דס"ל ס"פ טרף בקלפי דאף הקטרת אימורים אינו דוחה טומאה כיון דאינו מעכב כפרה כ"ש תרומת הדשן של האיברים אך י"ל דתרומת הדשן דוחה טומאה משום קרבנות של מחר דצריך לסדר מערכה בשביל קרבנות של מחר ואי אפשר לסדר המערכה קודם תרומת הדשן כדאמרינן בירושלמי יומא (פ"ב ה"א) דאם סידר המערכה קודם תרומת הדשן משחיל ותורם מפרק ותורם ובהוצאת שאר הדשן אם היא דוחה טומאה נראה דלשיטת רש"י ותוס' דאין הוצאת הדשן חובה בכל יום ודאי לא דחיא טומאה דאין זה עבודה הקבוע לו זמן ולהרמב"ם והראב"ד ז"ל דס"ל דמצותו בכל יום יש לחקור דכפי הנראה רק בקרבנות הותרה טומאה ולא בשאר עבודות ובהוצאת כף ומחתה יש לחקור אם היא סתם עבודה או סוף עבודת הקטורת וכמו בתרומת הדשן וכדאמרינן בעולת הגוף דמועלין בה עד שתצא לבית הדשן דכל כמה שלא תרם הדשן לא נעשית מצותה של עולת העוף דיש עבודות באפרה ה"נ בקטורת דצריך להוציא את האפר וסוף עבודת הקטורת היא (יש לחקור אם שיר של הלוים דוחה טומאה היינו אם רשאים לוים טמאים לכנוס לפנים לשירה כיון דשיר של הלוים דוחה שבת כדאמרינן בעירובין דבן לוי שנפסקה לו נימא בכנורו קושרה והנה. לרש"י ז"ל דאיברים ופדרים לא דחו טומאה כיון שאינן עיקר כפרה א"כ כ"ש השיר ולתוס' דאברים ופדרים דוחין טומאה יש לחקור אם גם השיר דוחה]:
ו
בפסחים (ט"ז ע"ב) מקשינן לרב דס"ל משקין בית מטבחיא דכן ממש מההיא דונשא אהרן את עון הקדשים כו' הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותר מכללו בצבור מאי לאו טומאת דם ומשנינן לא טומאת קמצים ומקשינן תו מההיא דעל מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר כו' ומתרצינן מדרבנן ודלא כר"י בן יועזר ויש לעיין אמאי לא מקשינן מההיא דת"כ שהביא רש"י ז"ל במנחות (כ"ה ע"ב)] ונרצה לו לכפר עליו בדם דכתיב כי הדם בנפש יכפר אין לי אלא דם טהור דם טמא מנין ת"ל ונשא אהרן כו' והוא בדם קא מיירי דכתיב לרצון להם והכא כתיב ונרצה מה הכא דם אף התם דם ואין לי אלא דם מנין לרבות כל העולין ת"ל לכל מתנות קדשיהם עכ"ל והכא אי אפשר לשנויי שהוא מדרבנן דהא קרא קא נסיב ועיקר קרא לדם ושאר עולין מפקינן מקרא אחריתא וצ"ע:
והנה הרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד דציץ מרצה רק כשהוא על מצחו והקשה הכ"מ הא הרמב"ם ז"ל פסק דטומאה דחויה בצבור וא"כ קשה מכ"ג ביוה"כ וכדמקשה ליה ר"י לר"ש והביא שם בשם הר"י קורקוס דס"ל להרמב"ם ז"ל דאינה קושיא כל כך ע"ש ונראה משום דהרמב"ם ז"ל לטעמיה אזיל דפסק דאין טומאה למשקין כל עיקר וס"ל דמשקין בית מטבחיא דכן ממש ואמרינן בפסחים דלמ"ד דכן ממש זה דהציץ מרצה מדאורייתא הוא על טומאת קמצים וביוה"כ ליכא קמצים ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק כר"י דאם אין בשר אין דם ואם נטמא החלב של פר ושעיר של יוה"כ אי אפשר לזרוק את הדם בלא ריצוי ציץ מ"מ כיון דאח"כ כשיקטיר האימורים אז יהיה הציץ על מצחו דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהתוס' דאף הקטרת אימורים דוחה טומאה א"כ מקרי יש בשר כיון דאפשר להקטירם אח"כ ושפיר יכול עתה להזות הדם אע"ג דהציץ אינו עתה על מצחו:
והנה זה דאמרינן דהציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב ואע"ג דאמרינן בעוקצין ובפ' העור והרוטב דחלב בכפרים צריך מחשבה וזה דבכרכים א"צ מחשבה הוא רק בכרכי עכו"ם שקונים חלב לאכילה ובירושלים שלא היו עכו"ם מצוין כדאמרינן בשקלים פ' כל הרוקין ודאי צריך מחשבה מ"מ חלב הקדש חיבת הקודש מכשירתו ואי חיבת הקודש דרבנן אף זה דרבנן:
אמרינן במנחות (ט"ו ע"א) בנטמא אחד מן הבזיכין דשניהם יעשו בטומאה וכתב רש"י ז"ל יגיעם זה לזה אם ירצה עכ"ל ויש לעיין הא איבעי לן בצריד של מנחות אי מונין בו ראשון ושני אי מהני חיבת הקודש למנות בו ראשון ושני וזה דלבונה מקבלת טומאה הוא רק משום חיבת הקודש דהא אינה ראויה לאכילה וא"כ אין הבזיכין מתטמאין ע"י נגיעה זה בזה וצ"ל ג"כ כיון דמדרבנן פשיטא דמונין ראשון ושני כדאמרינן בחולין האי טומאה דרבנן היא ועוד לפמ"ש התוס' דמדאורייתא אין אוכל מקבל טומאה אלא אם הוא כביצה א"כ לבונה שהיא עשויה קרטין קרטין אי אפשר ליטמא כלל מדאורייתא אי ס"ל דצירוף כלי מדרבנן וזה דאמרינן והבשר לרבות עצים ולבונה אגב עצים נקט לבונה:
בירושלמי פ"ב דיומא איבעי לן ציץ מהו שירצה על טומאת ידים ע"ש ונראה דהאיבעיא היא שירצה הציץ שלא תהא עבודתו פסולה משום טומאת הגוף דליכא למימר שירצה על הבשר או על הדם שנגע בידיו דאם הציץ מרצה על הבשר שנטמא בשרץ כ"ש על טומאת הבשר שבא מחמת ידים רק כיון דעובד בטומאת הגוף עבודתו פסולה א"כ אף כשמקצת גופו טמא שידיו טמאות ג"כ תהא עבודתו פסולה וע"כ מדרבנן דטומאת ידים אינה אלא מדרבנן ומה שירצה ציץ על טומאה זו הוא משום דעל טומאה דרבנן ג"כ מרצה ציץ כדאמרינן בפסחים (ט"ז) דלמ"ד טומאת משקין דרבנן זה דמרצה ציץ על הדם הוא מדרבנן והאיבעיא של הירושלמי הוא כיון דאין ציץ מרצה על טומאת הגוף א"כ אינו מרצה נמי על טומאת הידים או שאני טומאת ידים דקיל וכמו שמרצה הציץ על טומאת התהום אף שהוא טומאת הגוף ובזה אפשר ליישב מה שהקשה המל"מ פ"ד מהל' ביאת מקדש על הירושלמי הא אין טומאת ידים במקדש ע"ש וי"ל דזה דאמרינן אין טומאת ידים במקדש אינו שהמקדש מקוה טהרה הוא על הידים כשהיו ידיו טמאות ונכנס למקדש נטהרו רק שאינו מתטמא בטומאת ידים במקדש ואם היו ידיו טמאות קודם שנכנס למקדש ואח"כ נכנס רק שאינו מטמא אחרים בידיו אבל הידים בעצמן לא נטהרו [וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' אבות הטומאות הלכה ו' שכתב אין טומאת ידים במקדש כו' אלא הנוגע באוכלין טמאים וכיוצא בהן בין שנגע במקדש בין שנגע חוץ למקדש ונגע בקדשים במקדש לא טמאן עכ"ל] א"כ האיבעיא של הירושלמי אי מרצה ציץ על טומאת ידים היינו מדין עבודה בטומאת הגוף משכחת לה שפיר שנטמאו ידיו חוץ למקדש ונכנס ועבד עבודה דידים גופייהו לא נטהרו: